תגית: עיון

  • אשה מצרית או צ'רקסית — לאחשוורוש לא אכפת

    האם אירועי מגילת אסתר קרו באמת?

    המתנדבת הותיקה נורית רכס ביקשה לשתף אתכם בטיעון שמביא זאב יעבץ בכרך השלישי של חיבורו תולדות ישראל, מפי שלמה יהודה רפפורט (שי"ר):

    רבים מסופרי דורותינו, אשר חזון לבם יקר בעיניהם מכבוד כתבי הקדש, הקלו את דעתם במגלת אסתר, ויערבו את לבבם לאמר, כי כל המאורע המספר בה, בדוי הוא מעקרו, אחרי כי איננו נמצא בספר דה"י הקדמונים לשאר העמים הנראים להם נאמנים יותר מספרי קדשנו.  על הבטול הנמהר וסר הטעם הזה, כבר הרים קולו ראש מבקרי דורותינו, הרה"ג רש"י ראפפאפורט ז"ל לאמר:

    "יש לתמוה על האיש אשר כמשתאה ישאל:  למה לא נמצא דבר מכל הספור הזה בדה"י לעם פרס?  כי מלבד אשר לא היו להם אז סופרים נכונים ומזכירים כל הנעשה, ואין בידנו שום ספר שלם, אשר יכלול כל קורותם בעת ההיא, הנה גם לא נגע דבר זה להם, כ"א לנו.  והמה לא מצאו במסופר במגלה איזה ענין נפלא ומתמיה מצד עצמו וכו'.  כל בני קדם הורגלו בזה, כי מלכם יבחר לו מארמון נשיו, האשה אשר תיטב בעיניו, מבלי להביט על עמה ועל מולדתה;  ועוד גם היום אין איש מהם שם על לב אם המלך הודו או פרס לקח לו אשה מארץ מצרים או מטשירקאסיא, וגם להשמיד עם נכנע ומוזר מארץ אחרת, או להנחם מזה ולהחיותם, אין חדש העת ההיא ובארצות ההן, וכמה אומות נהרגו ונשמדו ויאבד כל זכר למו וכו'"  (בכורי העתים תקפ"ח עמ' 177).

    השתכנעתם?

    ויקיפדיה מוסיפה עוד על הרקע ההסטורי לאירועי מגילת אסתר, אך השאלה נותרת פתוחה.

  • רגלסון על ביאליק

    בעדכון החודשי האחרון, נוספה למאגר הפרויקט יצירה מעניינת במיוחד מאת אברהם רגלסון, משורר, סופר ומתרגם עברי, שאת כתביו התירו לנו בעלי הזכויות להגיש לציבור.  מדובר בערך אנציקלופדי על חיים נחמן ביאליק.

    מה כל-כך מענין בערך אנציקלופדי, תשאלו?  אין הכוונה לפסקה קצרה שמסכמת את חייו ופועלו של ביאליק, אלא בסיכום בהיר ורגיש במיוחד של פועלו, בן כמה עמודים, מחולק לפי נושאים (כגון שירה נבואית, אירוטיקה, הומור), שמצטיין בהיותו מקיף מצד אחד (כלומר מתייחס למכלול יצירת ביאליק, ולא רק לשירתו, למשל), ותמציתי מצד שני (כל נושא מוגש בתכלית הקיצור, אך בעמקות).

    קראתי לא מעט על ביאליק, ועדיין היה מהנה בצורה בלתי-רגילה לקרוא את הדיוקן המיוחד, המבוטא בסגנון הבהיר שמאפיין את כל כתיבתו של רגלסון, וברגישות של משורר למשורר.

    אני ממליץ לכולכם לעיין בערך.  לנוחותכם, הוספנו לטקסט דבר אחד שרגלסון לא הוסיף בזמנו — קישוריוֹת ליצירות עצמן (מתוך מאגר הפרויקט) בכל מקום שרגלסון מתייחס ליצירה מסוימת של ביאליק, ולהקורא ינעם.

    ביאליק: ערך לאנציקלופדיה, מאת אברהם רגלסון

    הנה שתי טעימות מתוך הערך:

    מליצה

    ביאליק הוא האחרון והגדול במליצים. בזמננו ירדה המלה "מליצה" להיותה מתפּרשת שפיכת קטעי-פּסוקים, סרת-טעם וריקנית. ואולם ההשכלה ידעה מליצה עתירת-טעם ורפודת-תוכן, מלוטשת באמנות, כגון זו של אברהם מאפו ושל יצחק ארטר. במליצה כזו, ה"אני" של המשורר מתבטא על ידי מעשה פסיפס (מוזאיקה) של צירופי-מלים תנ"כיים וכמו-תנ"כיים. קשה להפריד בין ביאליק בעל-המליצה לביאליק בעל-הסגנון, שהוא שליט בכל רבדיה ואמצעיה של הלשון העברית, וכוחו עצום לחקותם ולזווגם בזיווגים חדשים, להחיותם ברוחו של דור חדש. גם בעתים שהוא משתמש, בתוך גוף-מלאכתו, באיזה פסוק עתיק כצלמו וצורתו, הפּסוק מתעלה בידו; דומה, אותו פּסוק חיכה מששת ימי-בראשית שיבוא המשורר ויפדנו ביד-אמן שלו. המוני ביטויים תלמודיים נטמעים, באופן אורגאני, בטון התנ"כי הכללי אשר לכמה משיריו. ביאליק מסיים תקופה – תקופה של שאיפה אל שגב-לשון, והוא פותח תקופה – תקופה של שאיפה אל טבעיות ופשטות.

    אירוטיקה

    נשמת-ביאליק היא אירוטית למעמקיה. האירוטיקה שלו היא צרופת פּרישות והתקדשות פּנימית. שורות-החן הטרוכאייות (עז-רך, ארבע צלעות בלתי-מחורזות) של "מכתב קטן לי כתבה", בהן הוא אומר: "זכה את מהיות לי חברת, קדושה את משבת עמי", – אינן בריחה קלת-דעת מאיזו הסתבכות עם אחת-הנערות, כי אם החלטה טראגית שהאהבה תישאר בשבילו ענין שמיימי ולא ענין של עולם הזה. ב"מגילת האש" העלם נשרף בתאוותו (אז, בראותו את צלם-הנערה משוקע בנהר השחור); ואולם, ממעל הוא רואה כדמות עב קטנה, בעלת כנפים צחורות (סמל לאמו של המשורר ולכל קדושת-אשה), והעב שולחת יד ומרמזת אל אילת-השחר (סמל לטוהר שחר-ילדותו), והעלם קורא: "אלהים! גם את האש אשר בלבבי הנני נותן קודש לשמים!"

    בשיר "לנתיבך הנעלם" (נכתב בערבית-חייו של ביאליק) המשורר רואה עצמו כענן שחור וזעף, הרודף אחר צחוקה הקליל של העב-הנערה; אין הוא יכול להשיגה, אבל בכל מקום-בואו עם צלו הכבד, הוא פולח את לב העולם בברקים וקולות שלו ומחיה אותו במטר מימיו ושירתו. עב קטנה צופה עליו בשכבו דמום וכבוי-חיים ב"מי אני ומה אני". נושאי-אהבה מזומרים מתוך שובבות ומותק-חן כמו "בשל תפּוח", מתוך תחינה ויאוש כמו "הכניסיני", מתוך רגש-יתמות כמו "עם דמדומי החמה".

    השיר הקצר "בת ישראל", שלפי נושאו הוא שייך אל שירי-העם (נערה יהודית סחה בנפשה פּנימה אל בחיר-לבה), הרי לפי הרצאתו הלבבית, הבלתי-מחורזת, ותוכו הרצוף קודש דתי, הוא נמנה על מיטב הליריקה הביאליקאית. ב"יהי חלקי עמכם" ביטא את הנערה האידיאלית כפי שהיא חקוקה בלבו של הישראלי.

    כל זאת ועוד, בערך על ביאליק, מאת רגלסון.

  • טעימות מעדכון יוני 2008

    אתם מוזמנים להתעדכן ביצירות אשר הועלו החודש לאתר הפרויקט. בין היצירות החדשות נמצא שירים מאת אברהם סולודר – משורר, מתרגם ומחנך (בין תרגומיו קיים "שמעון ולוי" – תרגום מוקדם ל"מקס ומוריץ" מאת וויליאם בוש, שאותו נעלה לפרויקט בעתיד); "בלב ים", שירה אודות מגורשי ספרד, מאת שמואל ליב גורדון; כרך ב' של הרומן "שמעון עציוני" מאת יחיאל לבונטין, וכרך א' של רומן נוסף, "מבין הערפל", אודות אנשי האקדמיה היהודים באוקראינה והתמודדותם עם האנטישמיות הגוברת; נאום בשם "על המועצה החקלאית" מאת א. ד. גורדון; מכתבי שמריהו לוין, ממנהיגי הציונות בארצות הברית, לדר' חיים ויצמן ולוועד הפועל הציוני המצומצם ערב מלחמת העולם הראשונה; מאמר הספד מאת חיים סוקולוב לדוד פרישמן (אשר גם יצירותיו נמצאות באתר הפרויקט), ועוד!

    החודש אנו מציגים מחבר חדש בפרויקט, בשם נתן אליהשווילי [לחצו כדי להגיע לדף המחבר]. אליהשווילי היה ממנהיגי הציונות בגרוזיה (היום גיאורגיה), ומציג בפנינו, בחיבורו "היהודים הגרוזים בגרוזיה ובארץ ישראל", את הסיפור המרתק של קהילה זו, כולל ההיסטוריה שלה ואורח חייה (החיים הכלכליים, יחס השלטון, החינוך, מעמד האשה, מאבק הציונות, ועוד).

    להלן קטע מתוך המבוא:

    כמעט לא תחשב זאת להפרזה, אם אומר, שאין צבור יהודי, אבר אומה, עזוב ונשכח בעולמנו, שידברו עליו כה מעט וידעו מחייו כה מִצְער, כהיהודים הגרוזינים בגרוזיה ובזמן האחרון בארץ ישראל. אמנם ישנן ידיעות אחדות, מפוזרות שה ושם, בנוגע להם, אבל מלבד שהידיעות האלה לא נפוצות בעם ויקרי מציאות הן בשביל העולם היהודי הגדול, עוד החסרון הראשי הוא זה, שאין בהם דבר שלם מכל אשר נכתב עליהם, אלא הכל ארעי, רשמי נוסע ותו לא. כל אלה הידיעות אינן מקנות השקפה שלמה על ההווי של צבור שלם, שגם כמותו איננה מבוטלת כל כך ומספר אוכלסיו מינה עשרות אלפים. אמנם צריך להודות, על פי רוב האשמה נופלת על יהודי גרוזיה עצמם, שבמשך מאות שנים שקעו בתרדמה, דומית מוות שררה מסביבם ולא נשמע קולם במנגינת בדורות של האומה הישראלית, הם לא הקימו איש שיספר לדור, את אשר עבר עליהם במשך ימי גלותם הארוכה ולשים זאת כתוב בספרותנו. יכול להיות, שגם השאירו אחריהם דבר מה בנוגע לזה, אבל לא הגיעו עדינו מפני רוב התלאות והצרות אשר עברו עליהם.
    בחיבורי זה לא באתי לכתוב תלדות יהודי גרוזיה, אלא רוצה אך למסור אי-אלה ידיעות בנוגע להם, להפריע, לפחות, את הדומיה הכבדה, אשר החתלו בה במשך שנים רבות.

    (שימו לב לשימוש המעניין במילה הֻחְתֵלוּ – "הדומיה אשר החתלו בה במשך שנים רבות". החתלו מלשון חיתול, מעטפת, או כיסוי.)

    והנה טעימה מתוך הפרק המעניין אודות האמונות והמנהגים של יהודי גרוזיה:

    בין הרבה מנהגים יפים ונאים היו להם גם הרבה מנהגי הבל ואמונות-שוא, אשר דבקו בהם מן הגויים שכיניהם, "מנהגי עכו"ם". האמינו בהבלי-שוא, בכישופים, בניחוש, לחישות קסמים, קמיעות ועוד דברים כאלה, אשר בדמיון המוני יסודם. גם אחדים מן ה"חכמים" היו עוסקים בדברים ממין אלה, בריפוי חולים על ידי לחישות, "הטלת גורל", כתיבת קמיעות ועוד. על כל קיר ודלת היתה תלויה "שמירה" ליולדת, לחולה ולכל פגע-רע. ביחוד היו "סוחרים" בזה המשולחים מא"י. בהיות יולדת בבית, אז במשך חודש היו סוגרים את הדלת עם שקיעת השמש, ש"המשחית לא יבוא לבית ולא יפגע בילד או היולדת על ידו". לא נתנו להוציא איש מבית המינקת בלילות ועוד דברים באלה. היו מחלות שלא הרשו לעצמם להשתמש כנגדן בשום אמצעי רפואה, שלא להקניט את המלאך הממונה לכך. ביחוד היו מתייחסים לכך ברעדה וביראת כבוד לשתי המחלות הידועות "אבעבועות" ו"אדמת". להאבעבועות קראו "אדונים" או "מלאכים" וכבוד גדול חלקו להם. לא שחטו, לא צלו ולא כיבסו כלום באותו הבית כמעט גם בבתי השכנים הקרובים הכל משך ימי המחלה. כמובן שגם לא השתמשו בשום רפואות כנגדן, שלא להקניטן ולא ילכו עם החולה בחמת קרי. שרו שירים שונים לכבודם, הוציאו כל מיני בגדי צבעונין לכסות בהם את החולה לכבוד המלאכים ולפעמים רקדו גם ההורים מסביב למיטת הילד החולה, לשכך את חמת ה"מלאך".

    היו ביניהם גם הרבה אמונות-הבל. לדוגמה אביא אחת מהן, שהיתה נפוצה בהמון והרבה האמינו בו: פעם בשנה, בליל פורים, "נרדמים" המים לשעה קלה ופוסקים מלזרום. המשכים עם קריאת הגבר אל הנהר (אשר על הרוב היה נמצא מחוץ לעיר), מבלי פצות פיו ויביא אל ביתו כדים מלאים מים, באופן שלו יפליט מפיו אף הברה כל שהיא, אזי ימלא ביתו כל טוב ואושר ועושר לא יסורו מביתו עד עולם. אבל גם הוסיפו, שאין הדבר עולה על נקלה. יען על האיש העושה מעשה זה לעמוד בניסיון קשה מאד. היות ולפי אמונת ההמון, במלאת האיש את כדיו מתעוררים כל הרוחות הממונים לשמור את האוצרות, רודפים אחריו, מחקים את כל קרוביו ומכיריו להשלותו ולהמליט הגה מפיו. ואם לא עלה הדבר בידם הדבר אז הכבידו את הכדים עד כי היה קשה עליו לסחוב. ואם התגבר על כל המכשולים ובא בשלום אל ביתו, אז אשרי לו… אולם גם זה היה, שהרבה ניסו לעשות כדבר הזה ולא עלתה בידם.

    מעניין מאוד לקרוא!

    חג שבועות שמח!