עורך: אלי טנא

מערכת: צפורה ואהרון האופטמן, דב לרר

עיצוב ועריכה גראפית: לולה חלאבין – אופירה גידנסקי

איור עטיפה: ראובן כהן

[תמונה.2

סיבה כפולה לנו לחגוג עם צאתו של הגליון שבידכם. ראשית, יוצא הגליון לאור בסמוך לשבוע הספר העברי המהווה כשלעצמו חגיגה לספרות ולחובביה. שנית – מִסְפָּרוֹ של הגליון מורה על מלאות חצי שנה להופעת המגזין – ואף זו סיבה לחגיגה קטנה. לפיכך רק טבעי היה להחליט על הוצאת גליון חגיגי, אשר כמות החומר בו רבה מזו שבקודמיו. השיטה פשוטה: אותיות קטנות יותר ומילים צפופות במקצת. שבוע הספר העברי הביא אותנו לפרסם כמות גדולה של סיפורים ישראליים מקוריים, שבחלקם אינם נופלים ברמתם מהספורים האחרים, פרי עטם של גדולי הסופרים. ביניהם ניתן למנות את ‘קונכיה’, סיפור פרי עטו של אורציון ברתנא, סופר ומבקר ספרותי, סיפור שונה באופיו ממרבית הסיפורים שהופיעו ב’פנטסיה 2000' עד כה והנמצא לפי דברי מחברו – “על הגבול שבין מד”ב לפנטסיה."

גם הסיפורים המקוריים האחרים אינם נופלים ברמתם מ’קונכיה' ואחד מהם – ‘פצצת זמן’ מאת דני שנקר אף משתלב במסגרת פינת הזמן המוגשת בחוברת זו.

בפינה זו נכלל מאמרו של נחמן גבעולי ‘הזמן במבט מהצד’, סיפור קצרצר פרי עטו של פרידריק בראון – ‘מכונת הזמן הראשונה’, ולבסוף כאמור, סיפור המד“ב הישראלי ‘פצצת זמן’. מהספקולציות הקשורות בתורת היחסות ועד למסע בזמן המרחק אינו רב, כפי שתוכלו להיווכח ממאמרו של נחמן גבעולי, שהינו מתמטיקאי, איש מחשבים וותיק ומחבר סיפורי מד”ב שאותם תוכלו לבטח לקרוא בעתיד מעל דפי המגזין. בגליון מס' 5 הבאנו את מאמרו של אסימוב ‘בלתי אפשרי וזהו זה,’ הדן באחד ההיבטים של תורת היחסות הפרטית של אינשטיין. הפעם משיב לו ארתור ס. קלארק תשובה ניצחת: ‘אפשר. וזהו זה!, וזאת במסגרת המדור שמסיבות מובנות החליף הפעם את שמו ל־’קלארק על…’

הארלן אליסון אמנם אינו מוכר לקורא הישראלי, אולם בעולם הרחב נחשב הוא לאחד הטובים שבין סופרי המד"ב החיים כיום. מרבית יצירותיו זוכות בפרסים הנכבדים ביותר בתחום זה, וכזהו גם סיפורו ‘צפור המוות’, אשר זכה בפרס הוגן לשנת 74'.

סגנונו של אליסון ונושאי כתיבתו קרובים לזרם הפנטסטי של המד“ב ובדרך כלל קיים אצלו נסיון להעניק לגיבוריו עומק ספרותי מסויים. בצדק נחשב אליסון ‘נושא הדגל’ של ‘הגל החדש’ במד”ב המתאפיין, בין השאר בטיפול רציני יותר בדמויות הגיבורים.

תרומתו של אליסון לפיתוחו של ענף ספרות המד“ב אינה מתמצית רק בכתיבת סיפורים מעולים כי אם גם בכתיבה אינפורמטיבית על ספרות המד”ב, בביקורת ספרי מד“ב ובעיבוד ספרי מד”ב לתסריטים (“מבזקים קוסמיים” גליון מס' 5). עם החשיבות שבפעילותיו של הארלן אליסון בשטח המד"ב נמנית עריכה של האנתולוגיה ‘חזיונות מסוכנים’, הנחשבת כאנתולוגיה החדשנית והטובה ביותר של כל הזמנים.

נסיים הפעם בבשורה שאינה משמחת אך מתחייבת מן המציאות הכלכלית בה אנו חיים (כן, כן, אינפלציה…). כפי שכבר ידוע לכל מי שקנה גליון זה, הועלה מחיר החוברת ב־16% ועומד כיום על –.35 ל"י. נאלצנו להעלות את המחיר מאחר וכל הגורמים המשמשים בייצורה, דפוס, נייר וכד', התייקרו בשיעור העולה על 16%. אנו מקווים שצעדנו זה יתקבל בהבנה.

שלכם

סיפורים

עיניים – איזאק אסימוב

כיבוי אורות – אלפי

ציפור המוות – הארלן אליסון

ימי סוד וסדק – דוד מלמד

עליונות – ארתור סי. קלארק

האישור – אברהם דוידסון

קונכיה – אורציון ברתנא

רוב מהומה על לא מאומה – בוב אוטם

ישמעאל מאוהב – רוברט סילברברג

מכונת הזמן הראשונה – פרדריק בראון

פצצת זמן – דני שנקר

מדורים

עתידעת: 1984 – האח הגדול אורב בפתח – אהרון האופטמן

ספרות: ‘על־אדם’ – ורדי בן־יעקב

למה אנחנו רוצים בהם? – אלכס המל

מבזקים קוסמיים

קלארק על: אפשרי וזהו זה – ארתור סי. קלארק

הזמן במבט מהצד – נחמן גבעולי

מכתבי קוראים

בגליון הבא

הנושא הקלאסי של פלישת יצורים מעולם אחר אל כדור הארץ לובש צורה מיוחדת במינה ורוויית הומור בסיפורו רחב היריעה של קליפורד סימאק, ‘החיפושיות בזהוב.’ מהו פרוייקט ‘שינוי צורה’? על כך נוכל לקרוא בסיפור ‘צער בעלי חיים’ מאת עמיחי ברנדיס, שהוא סיפור המד"ב הישראלי הארוך מכל אלה שפורסמו עד היום ב’פנטסיה.'2000

במדורו הקבוע ידון הפעם איזאק אסימוב במה שהוא מכנה ‘טרוף רדת הלילה’ – ויסתור אחת לאחת את טענותיהם של המתנגדים לתכניות החלל השונות ובייחוד למבצע הקמת מושבות חללי המתוכנן לקראת המאה העשרים ואחת.

יותר מזה לא נגלה הפעם. כתמיד תגלו בגליון הבא שפע של הפתעות (ודי אם נרמוז על שמות כמו פרדריק בראון… וואן ווגט…)

מי שקרא את סיפורו של אסימוב ‘השאלה האחרונה’ (הכלול בקובץ ‘מחר כפול תשע’) נוכח לדעת שבצד המד"ב ה’טכני' הצרוף, שבו אסימוב הינו רב אומן ללא ספק, פונה הוא לעיתים גם לסגנון מופשט יותר. הסיפור ‘עיניים’ הינו דוגמה נדירה ויוצאת דופן לסגנון שכזה, ועדות לכשרונו הרבגוני של אסימוב.

מ.ק. אשר

אחרי מאות ביליוני שנים, חשב לפתע פתאום על עצמו בתור אמס. לא אותו צרוף אורכי־גל אשר היה כעת שווה הערך של אמס על פני כל היקום כולו – אלא הצליל עצמו. זכרון קלוש צף ועלה מגלי הקול שאותם לא שמע ולא יכול היה לשמוע עוד.

התכנית החדשה היתה לחדד את זכרונו באשר לדברים קדומים נוספים, בני עידן ועידנים. הוא שיטח את מערבולת האנרגיה שהיוותה את כל יישותו העצמית, וקווי הכוח שלה נמתחו אל מעבר לכוכבים.

הגיע אות התשובה של ברוק.

בוודאי יכול הוא לספר לברוק, חשב אמס. בוודאי שיכול הוא לספר למישהו.

תבנית האנרגיה המשתנית של ברוק שידרה אליו, “אתה בא, אמס?”

''כמובן''.

''התקח חלק בתחרות?''

“כן!” קווי־הכוח של אמס פעמו באורח משונה. “בוודאי, חשבתי אודות צורת אמנות חדשה לחלוטין. משהו בלתי רגיל באמת.”

"איזה בזבוז של מאמץ! כיצד יכול אתה לחשוב על גרסה חדשה שלא חשבו עליה מזה מאתיים ביליון שנים. כבר לא ייתכן קיומו של דבר מה חדש''.

לרגע סטתה ברוק מהפאזה והמגע נותק, כך שהיה עליו למהר ולהתאים את קווי הכוח שלו. בעשותו כן, נסחף במחשבות אחרות, במראה הגלקסיות הפזורות אל מול קטיפת הלא־כלום, ובקווי הכוח הפועמים במערכים אין קץ של אנרגייה־חיים, הנחים בין הגלקסיות.

אמס אמר, “אנא קלטי את מחשבותי, ברוק. אל תינתקי. חשבתי על שימוש בחומר. שווי בנפשך! סימפוניה של חומר. למה להתעסק באנרגיה. כמובן שאין כל דבר חדש באנרגיה; וכי כיצד יהיה? האם לא ברור מכך שעלינו לעסוק בחומר?”

“חומר!”

אמס פענח את ריטוטי־האנרגיה של ברוק בתור שאט־נפש.

“מדוע לא?” אמר. “היינו פעם חומר בעצמנו לפני – לפני – נו, לפני טריליון שנים בערך! מדוע לא נבנה עצמים חומריים, או צורות מופשטות, או – שמעי, ברוק – מדוע לא נבנה מחומר העתק של עצמנו, של צלמנו ודמותנו כפי שהיינו פעם?”

“לא. זה אווילי. זה – דוחה.”

הרשי לי לנסות, ברוק. היינו ידידים; פעמנו באנרגיה ביחד מבראשית – מן הרגע בו הפכנו למה שאנחנו. אנא, ברוק!"

“אם כך, מהר.”

אמס לא חש ברטט שכזה לאורך קווי הכוח שלו מזה זמן שלא ניתן לשיעור. אם ינסה זאת כעת בפני ברוק ויצליח, יוכל להעיז לטפל בחומר בפני אסיפת יישוּיות־האנרגיה, אשר מזה עידנים חיכו ביגון קודר כל כך למשהו חדש.

החומר היה דל ונדיר אי־שם בין הגלקסיות, אך אמס צבר אותו, כשהוא מקבץ את החלקיקים על פני שנות האור המעוקבות, בורר את האטומים, משיג הרכב דמוי־חֵמַר וצר בחומר צורה דמויית־ביצה.

“האינך זוכרת, ברוק?” שאל ברכות. “האם זה לא היה משהו כזה?”

המערבולת של ברוק רטטה בתאום עם פעימותיו. “אל תגרום לי להיזכר. אינני זוכרת.”

“זה היה הראש. הם קראו לזה ראש. אני זוכר זאת כה בברור, אני רוצה לומר זאת. בקול, כוונתי.” הוא המתין קמעה ואז אמר, הביטי. האם את זוכרת את זה?"

על חלקו העליון של הגוף הביצי הופיע ‘ראש’.

“מה זה?” שאלה ברוק.

“זוהי המילה המבטאת ראש. הסמלים שמביעים את המילה בקול. אמרי לי שאת זוכרת, ברוק!”

“היה בו משהו,” אמרה ברוק בהיסוס, “משהו באמצע”. בליטה אנכית לבשה צורה באמצע הביצה.

אמס אמר, “כן, אף! זהו זה!” ו‘אף’ הופיע מעל הבליטה. ''ואלה הן עיניים משני הצדדים." ‘עין שמאל’ – ‘עין ימין’.

אמס בחן את יצירתו, קווי־הכוח שלו פועמים באיטיות. האם באמת נשאה התוצאה חן בעיניו?

“פה,” אמר, ברטט קל, “ולחי וגרוגרת ועצמות הצוואר. איך שהמילים חזרו אלי.” הן הופיעו על התבנית.

ברוק אמרה, "לא חשבתי על כל אלה מזה מאות ביליוני שנים. למה הזכרת לי? למה?''

אמס נשבה בן־רגע במחשבותיו. "עוד משהו אברי שמיעה; משהו בשביל גלי הקול. אוזניים! היכן הן צריכות להיות? אינני זוכר איפה לשים אותן!''

“הנח לזה!” קראה ברוק. “הנח לאוזניים וכל היתר! אל תיזכר!”

אמס אמר באי־בטחון, “מה רע בהיזכרות!”

“החיצוניות שלו לא היתה גסה וקרה כזאת, כי אם חלקה וחמימה. העיניים היו רכות וערניות, והשפתיים רטטו ומגעם היה רך על שפתי.” קווי הכוח של ברוק פעמו ורעדו, פעמו ורעדו.

אמס אמר “אני מצטער! אני מצטער!”

“אתה מזכיר לי שפעם הייתי אישה וידעתי אהבה; שעיניים לא נועדו רק לראייה, הן עושות יותר מזה, ולי הרי אין עיניים שיעשו זאת עבורי.”

בפראות הוסיפה חומר לראש המעוצב בגסות, ואמרה, “אם כן שיעשו זאת אלה,” ונעלמה.

ואמס ראה ונזכר אף הוא שהיה פעם גבר. הכוח של ערבול האנרגיה שלו פיצל את הראש לשניים והוא נס לאחור דרך הגלקסיות על נתיב האנרגיה של ברוק – בחזרה אל גזירת החיים האינסופית. והעיניים של ראש החומר המנופץ בהקו עדיין בלחות שהוסיפה להן ברוק כדי לסמל דמעות. ראש החומר עשה מה שיצורי האנרגיה לא יכלו לעשות עוד, והוא בכה על כל האנושות, ועל יופיו העדין של הגוף, הגוף שעליו וויתרו לפני טריליון שנים.

חמש שנים לפני השנה המפורסמת ששימשה כותרת לספרו הבלתי נשכח של ג’ורג' אורוול הינו בהחלט מועד מתאים לעריכת בדיקת ביניים: האם צועד העולם לקראת המציאות הקודרת שתוארה בספר? את משימת הבדיקה נטל על עצמו דוויד גודמן, בעל תואר דוקטור בפסיכוביולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה, והעומד היום בראש קבוצת ייעוץ לנושאי העתיד ומוח האדם. הוא חקר את הספר ‘1984’ ביסודיות רבה והגיע למסקנה ש’האח הגדול' עלול עוד להגיע אלינו בדיוק בזמן…

לדוויד גודמן היתה סיבה טובה לחשוש מהתממשותן של תחזיות ‘1984’ – שכן לחלקן עלול היה לתרום הוא עצמו. ומעשה שהיה כך היה: במסגרת מחקרו לקראת תואר דוקטור פיתח גודמן חיישן אלקטרוני (סנסור) המסוגל לגלות ולמדוד את פעימות ליבו, נשימתו, ותנועות שריריו של בעל חיים – וכל זאת ממרחק, ללא מגע עם גוף בעל החיים. (מטרתו היתה לחסוך מחיות המעבדה את הסבל שבתחיבת אלקטרודות שונות לגופן.) בהרצותו על הנושא ב־1972, העירה אחת הסטודנטיות ש’האח הגדול' שב’1984' משתמש במכשיר דומה בכדי לעקוב אחר מחשבותיהם והתנהגותם של חברי מפלגה חשודים. גיבור הספר, ווינסטון סמית, משתדל תמיד להתרחק מהחיישן שב’טלסקרין', כי “אינך יכול לשלוט על פעימות ליבך, והטלסקרין הינו רגיש דיו כדי לגלות זאת.”

גודמן, שהתחלחל מהמחשבה על ניצול שכזה של המצאתו, חזר וקרא בספר, וגילה להפתעתו שגם בלי תרומתו הפרטית הולכות ומתאמתות מרבית תחזיותיו של אורוול. אנו מביאים כאן את עיקרי ממצאיו המאלפים של גודמן, כפי שפורסמו בכתב העת של ‘אגודת העתיד העולמית’. אף כי מרבית דוגמאותיו לקוחות ממציאות החיים האמריקנית, לא קשה למצוא לעתים קווי דמיון בינה לבין המציאות הישראלית.

ג’ורג' אורוול כתב את ‘1984’ שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, כדי להזהיר את העולם המערבי מפני סכנות העתיד. אך למרות הצלחתו ליצור תמונה מעיקה של עולם הנתון במשטר טוטליטרי המפקח על מחשבת נתיניו, נכשלה יצירתו בעצירת הכוחות המובילים לקראת משטר זה. העולם המערבי קרוב כעת למצב המתואר בספר, באופן פוטנציאלי, הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. ‘1984’ נכשל כאזהרה, אך הצליח מעל למשוער כחיזוי.

למרבה המזל, אחדות מתחזיותיו האימתניות ביותר של אורוול טרם התממשו – ‘האח הגדול’ אינו נועץ בנו את עיניו מכל קיר, וחירויות פרט רבות טרם נפגעו. אך מספר מפתיע של תחזיות אכן הפך לעובדה, ורבות אחרות יכולות להתממש בעתיד הקרוב. העולם ב־’1984' נשלט בידי שלוש מעצמות על: אוקיאניה, איראסיה ואיסטאסיה, ה’נעולות' במצב של ‘תיקו’ גרעיני. בשנת 1949 (שבה ראה הספר אור) הוקמה ברית נאטו; בריה''מ פוצצה את פצצת האטום הראשונה שלה, והקומוניסטים הסיניים ייסדו את ‘רפובליקת העם’ של סין. בספר מנהלות שלוש המעצמות ‘מלחמה למטרות מוגבלות’ באזור מוגבל של העולם הכולל חלק מאפריקה, המזרח התיכון, ודרום־מזרח אסיה. כיום נאבקות שלוש המעצמות על השפעתן ברחבי העולם השלישי.

מדוייקות עוד יותר הינן תחזיותיו של אורוול בנוגע לפיתוחי המדע והטכנולוגיה. אף כי רוב בני שנת 1984 חיים על קו העוני, הקידמה הטכנולוגית לא נעצרה. אורוול מתאר, למשל, עדשות בחלל הממקדות את חום השמש על האוייב. הדבר דומה לקולטי השמש המתוכננים היום. הוא מזכיר שימוש בנגיפי מחלות המחוסנים בפני כל הנוגדנים. היום עובדים על ר.נ.א. סינטטי ועל שינוי מבנה הד.נ.א. באופן מלאכותי – דבר שיביא לפריצות דרך בתחום זה בתוך שנים אחדות.

על אף זאת, מסרבים קוראים מסויימים לראות ב־’1984' אפילו עתיד אפשרי. הם מעדיפים לראותו כפנטסיית אימים – דימוי סביבתו העגומה של אורוול בעולם שבו הבתים נרקבים, הכבישים מלאים במכתשי פצצות, אספקת החשמל משובשת, המים קרים, הסבון מחוספס למגע והסיגריות מתפוררות.

אך רבות מהנטיות החברתיות של עשרות השנים האחרונות מתקרבות אל חיזויו של אורוול, ולא מתרחקות ממנו. כשבוחנים את התמורות החברתיות ביחד עם הדמיון בין החיזוי לבין הטכנולוגיה המודרנית, באים לידי מסקנה שעתיד נוסח ‘1984’ הינו בהחלט אפשרי. ומה שחמור יותר – ‘תקריות הצתה’ מסויימות עלולות להפוך עתיד זה לסביר. למעשה, עשויות ‘תקריות הצתה’ אלה לעשות את העולם של 1984 לעדיף – על פני כלייה מוחלטת.

ב־1972 ספרתי, יחד עם שניים מחברי, 137 תחזיות המופיעות בספר, וחילקנו אותך לשני סוגים: 1) מדעיות-טכנולוגיות; 2) חברתיות-פוליטיות. מצאנו אז שכ־80 מהן התאמתו. יותר מ־20 היו קשורות בתחום שלי, הפסיכוביולוגיה, אך חשתי אי־רצון לדון בהיבטים אלה, שכן אין זה נעים לחשוב שאתה בונה את העולם של ‘1984’ במו ידיך. אך רתיעתי פגה אחרי כמה גילויים מפתיעים. ראשית, נודע ב־1975 על מחקר שמומן על ידי שרותי הביון ושעסק בשיטות תיחקור בהיפנוזה ובבקרת התנהגות האדם באמצעים אולטרה־סוניים ואלקטרומגנטיים. בשנת 1977 התגלה שהסי.אי.איי. הוציא כ־25 מיליון דולר על חקר סמים משני התנהגות כגון ל.ס.ד. ופנטותל.

ב־1978 עברתי שוב על רשימת התחזיות, והפעם מצאתי שיותר מ־100 מהן התממשו. אין כעת כל ספק בליבי, ש’1984' מתאר עתיד שהינו אפשרי בבירור. הרי דוגמאות אחדות:

תחזיות מדעיות וטכנולוגיות

אמצעי לוחמה: מיד לאחר מלחמת העולם השניה היו האמצעים שתאר אורוול נחלת סיפורי המד“ב בלבד. כיום כולם אפשריים. דרך משל, חזה אורוול “מעבדות ענק שבהן מתכננים צוותי מומחים את הלוגיסטיקה של מלחמות העתיד.” מעבדות כדוגמת אלה אנו מוצאים היום בחברת ראנ”ד וב’בנקי מחשבה' אחרים העומדים לרשות הצבא. ‘מדעני יום הדין’ של ‘1984’ מנסים “כיצד ניתן לקטול כמה מאות מיליוני אנשים תוך מספר שניות ללא התראה מוקדמת.” הפתרונות לכך קיימים היום, שכן פותחו כלי נשק אטומיים זעירים (הקטן שבהם המצוי במצבורי צבא ארה“ב הוא בקוטר של כ־15 ס”מ בלבד), נשק כימי וביולוגי קטלני ביותר, ואף ‘קרני מוות’ (לייזר, קרני יונים). אורוול צפה גם תדלוק מטוסים באוויר (בדרכם לעבר מטרות האויב), פגיעה מדוייקת של טיל בליסטי הנורה מיבשת אחרת וטילי שיוט ממוחשבים. הוא תאר מדענים המפתחים רעלים שיהיה בכוחם להשמיד צמחייה של יבשת שלמה. הצבא האמריקאני עשה זאת, באופן מוגבל, בוייטנאם. ‘צוללת הקרקע’ של אורוול נעה מתחת לאדמה כמו צוללת במים. לאחרונה העלו מדענים בארה"ב רעיון לבנות כלי דומה שיפלס את דרכו במעבה האדמה באמצעות כור גרעיני הממוקם בחרטומו. אורוול חזה מבצרים צפים, איים מעשה־ידי אדם המשוטטים על פני האוקיאנוסים, והיכולים גם לנוח על מקומם במשך שנים. אם גם אבטיפוס של ‘אי’ כזה ייבנה בשנות ה־80, הרי שכל אמצעי הלוחמה של אורוול יגיעו לידי מימוש.

משטרה: אורוול צפה את פיתוחם של ‘בנקי מידע’ עצומים – המחשבים של ימינו – שיכילו מידע מפורט על כל חברי המפלגה. המצאת הסיבים האופטיים ותקשורת מיקרו־גלים מאפשרות כיום לאחסן ולפלוט מידע זה באותה מהירות כמו במשטרת אוקיאניה.

אורוול תאר מסכי טלוויזיה ענקיים הממוקמים בכל אולם, והפולטים ברציפות חדשות, מידע סטטיסטי מזוייף ותעמולה. כל מקלטי הטלוויזיה הביתיים הינם דו־כיווניים – מצויידים בעדשות סריקה, מיקרופונים רבי עוצמה וחיישני פעימות לב. בעזרת הטלסקרין מפקח המשטר באופן תמידי על נתיניו. בחוץ ובפנים עין ‘האח הגדול’ פקוחה עליך.

כדי לשפר את הטלסקרין, שוקדים מדעני אוקיאניה על פיתוח מפענחי קול וגלאי גלי מוח. יעדה הסופי של המשטרה החשאית הוא “לגלות מה חושב אדם אחר, בניגוד לרצונו.” כל המכשירים הללו הינם בהישג ידע של הטכנולוגיה שלנו. סורקים טלוויזיוניים המצויידים בגלאי פעימות לב, גלי מוח ולחץ־קול יכולים ללקט מידע פיסיולוגי והתנהגותי, שיועבר על ידי מיקרו־גלים או סיבים אופטיים למאגר נתונים מרכזי, ויושווה מיידית עם המידע האלקטרוני הקיים אודות סוטים רעיוניים ידועים ומתנגדי המשטר. אפשר יהיה לעקוב, לעצור ולכלוא חשודים – בדיוק כמו ב־’1984'.

מדע הנפש: בשום תחום אחר לא היה חיזויו של אורוול מזהיר יותר מאשר בזה. באוקיאניה יכולה ‘משטרת המחשבה’ לקבוע אם הוא נאמן למפלגה על פי “…קשריו החברתיים של אדם, בילוייו בשעות הפנאי, התנהגותו כלפי אשתו, מבע פניו בהיותו לבד, מלמוליו בעת שינה, אפילו תנועותיו האופייניות.” אחר איתורו של מתנגד למשטר מאלצת אותו משטרת המחשבה ‘להיטיב את דרכיו’ בעזרת סמים, הלם חשמלי, וצורות מסובכות של עינויי גוף ונפש.

בשנים האחרונות עבר מדע־הנפש בהתקדמותוו את ‘1984’. מאז 1963 עלה מספרם של מדעני המוח בעשרות מונים. בארה"ב הופיעו מקורות חדשים לקרנות מחקר: מחלקת הסמים, משרד המשפטים והסי.אי.איי. למעלה מ־3000 טיפולים של שינוי התנהגות ידועים כיום. רבים מהם אינם שונים בהרבה מעינויים: תראפיסטים מודרניים נוהגים להכות במטופל או להלום בו בהלם חשמלי כדי לגמלו מנוהגים פסולים. אפילו טיפולו המחריד ביותר של אורוול, שהוא גרימה מתמדת של גרוי פוֹבּי אצל ה’מטופל' (חרדה מפני עכברושים, במקרה של וינסטון סמית), מצא את מקומו בתראפיה המודרנית תחת השם ‘פריצה’ או ‘הצפה’.

לאחרונה החלו ‘סמי אמת’ לשחק תפקיד חשוב בפסיכותראפיה: תחמוצת חנקן, דו־תחמוצת הפחמן, אתר, חומרים הלוצינוגניים (יוצרי הזיות) כגון ל.ס.ד., סודיום פנטוברביטול וסודיום אמיטל משמשים כולם מעוררי זרמי מחשבות בלתי נשלטים. במקרים מנטליים קשים מתירים לעתים לבצע ניתוח לובוטומיה – ניתוק נתיבי עצבים מסויימים של אונות המוח הקדמיות.

חוקרים נוהגים כיום באופן שגרתי להחדיר אלקטרודות למרכז האורגזמה שבמוח. טכניקות אחרות מאפשרות להזריק חומרים כימיים בקוקאין הישר אל המוח, ואפילו להקפיא רקמות מוח מסויימות. מדענים נועזים אחדים ניסו אפילו לנצל את מערכת החיסון העצמית של הגוף כדי לחסל תאי עצבים רצויים, ועל ידי כך לשנות את ההתנהגות.

תוצאתה של קדמה מדעית זאת היא חברה ‘מאולפת’ – עולם שבו משיגים חיים טובים יותר בעזרת ניתוחים, זרם חשמלי, סמים, ‘הצפה’, אינטגרציה סטרוקטורלית, ביואנרגטיקה, היפנוזה, ובקרת שפת גוף. רק מעטים, אם בכלל, מבין חיזוייו של אורוול על אפשרויות בקרת מוח נמצאים מעבר ליכולתם הנוכחית של החוקרים. באשר למוח ולהתנהגות, המדע של ‘1984’ קיים כבר היום.

תחזיות חברתיות ופוליטיות

בעיני עתידנים שונים נראות עדיין תחזיות אלה של אורוול כבלתי מתקבלות על הדעת: באוקיאניה נעדרים חייו של חבר מפלגה כל פרטיות שהיא – אפילו במחשבותיו. השלטון משכנע את כולם, באמצעות משטרת המחשבה, שהמציאות החיצונית אינה קיימת, שהעבר נקבע רק לפי זכרונם של אנשים ורישומים כתובים, ושני אלה עוברים באופן רצוף שינויים בכדי להתאימם לקו המפלגה, אוקיאניה הינה ארץ של אימה תמידית, שבה הוצאות פומביות להורג, חיפושים ומעצרים שרירותייים הינם חזון נפרץ.

יש עתידנים השוללים עתיד כזה מכל בכל; הם מאמינים שהאדם ישכיל לנצל את הישגי הטכנולוגיה לטובת חירותו הפרטית, ולא כנגדה.

אך הנטיות החברתיות של 30 השנה האחרונות קרבו את המערב ל’1984' יותר מאי־פעם, ונסיבות מסויימות עלולות להביא להאצה פתאומית של נטיות אלה.

כפל מחשבה: זהו כישור הנדרש ב-‘1984’ מכל חבר מפלגה טוב. אורוול מגדירו כ“יכולת להחזיק בשתי אמונות נוגדות בו־זמנית, וקבלת שתיהן.” והוא מוסיף ש“התהליך חייב להיות מודע, אחרת לא יוצא אל הפועל בדייקנות מספקת, אך עליו להיות גם בלתי מודע, אחרת יגרור תחושת זיוף ולכן גם רגשי אשמה.”

ביסודו של דבר מהווה כפל־המחשבה השלכה של הנטייה, בה הבחין אורוול אצל אנשים, לסלף את המציאות לשם הפשטות אידיאולוגיות. ואורוול הושפע בעיקר מהאהדה לגרמניה הנאצית שהפגינו חוגים בבריה"מ בעקבות הברית היטלר־סטאלין. אך במידה מסויימת מאפיין כפל המחשבה כל תעמולה פוליטית. לדוגמה, בשלהי שנות ה־60 נשא ממשלו של ניקסון ברמה את דגל החוק והסדר, ובו בזמן ביצע ציתותים חשאיים, מימן פריצות, פתח דברי דואר, עקב אחרי ‘אויביו’ וערך פעילויות בלתי־חוקיות מסוג זה.

העדר מציאות אובייקטיבית: ב־’1984' מלמדת המפלגה את חבריה ש“המציאות אינה חיצונית. היא קיימת רק במוחו של האדם, ולא בשום מקום אחר.” בדרך זו לומד חבר המפלגה כיצד להעביר את רשמיו דרך מסנן אידיאולוגי, לשמור לו מידע מתאים ולהתעלם מכל היתר. סוליפסיזם שכזה נפוץ בימינו, ימי גידול המבוכה החברתית ושחיקת הערכים המסורתיים. השימוש הגובר והולך באלכוהול וסמים אחרים מעיד על נסיון להמנע מלהביט בחיים. פוליטיקאים כופרים אף הם במציאות אובייקטיבית, בתמיכתם במדיניות שאינה עונה לצרכים האמיתיים.

שיחדש: בלשני אוקיאניה עמלים על החלפתה של השפה האנגלית ב’שיחדש', שהיא שפה מדולדלת כל כך, עד ש“הרהורי כפירה הינם בלתי אפשריים לחלוטין, לפחות ככל שהמחשבה מותנית במלים.”

כיום נשמעות תלונות חוזרות ונשנות על השחתתה והשפלתה של השפה האנגלית. ציוני הבחינות בהבעה בעל־פה הולכים ומידרדרים; העגה הביורוקרטית הולכת ומשתלטת ככל שבעיות הממשל נהיות מרובות יותר, והפוליטיקאים נוהגים להשחית את השפה בחידושי הלשון שלהם (כך, למשל, הופכות הפצצות ל’תגובות מנע' וכו'…).

המרת העבר: באוקיאניה משוכתבת ההיסטוריה מדי יום כדי להתאימה לצרכי המפלגה. אחת מסיסמאותיה היא: “השולט בעבר שולט בעתיד; השולט בהווה שולט על העבר.”

עדכון רישומי העבר והתאמתם למדיניות הנוכחית היתה זה מכבר לתהליך מקובל בארצות שונות, ולאחרונה אפילו בעולם המערבי. רשימות היסטוריות נכתבות מחדש, סרטי הקלטה נמחקים וְתיקים ‘הולכים לאיבוד’.

‘האח הגדול’: פניו הענקיים של שַׁליטהּ הספק־קיים של אוקיאניה ניבטים מכל קיר. וקולו נשמע מכל רמקול. זהו המסווה שבו מתגלה המפלגה לעין כל. “תפקידו לשמש כמוקד לאהבה, חרדה והערצה – רגשות שאפשר להפנותם ביתר קלות כלפי אישיות אינדיבידואלית מאשר אל ארגון.”

בממשל הפטרנליסטי של ימינו, והנשיאות רבת־העוצמה, האח הגדול אינו ממוקד אולי באיש אחד, אך כוחו עימו. היבט מעניין מצוי במבנה פניו של ‘האח הגדול’. הוא נערץ אך ורק הודות לעוצמה, הכריזמה והבטחון העצמי הקורנים מפניו. כיום זוכים אנשים בעלי אישיות טלוויזיונית (כמו כתבי הטלוויזיה עצמם) ליחס דומה, בזכות תדמית דומה.

מלחמה מתמדת: שלוש מעצמות־העל של ‘1984’ אימצו לעצמן את המלחמה המתמדת כאמצעי ל“ניצול תוצרי המכונה מבלי להעלות את רמת החיים הכללית. בסכנת מלחמה מתמדת נראית מסירת כל העוצמה לידי כת קטנה, כתנאי בלתי נמנע להישרדות בחיים.”

מירוץ החימוש של היום מקביל למלחמה המתמדת של אורוול. כמו כן, ניחנו המלחמות באפריקה, המזרח התיכון ודרום־מזרח אסיה בתכונות המזכירות את מלחמת ‘1984’. הפגיעות החמורות ביותר בחירויות הפרט ארעו בעת מלחמה, בדרך כלל בשם הבטחון הלאומי.

הרס המשפחה: באוקיאניה משתדלים לשבור את הקשרים הרגשיים בין בני משפחה, קשרים העלולים לפגוע בנאמנותו המוחלטת של הפרט למדינה.

באמריקה הוכפל קצב הגירושין בעשור האחרון. מחפשים משהו חדש שיחליף את היחסים האישיים. האם אותו משהו לא עלול להיות הרפתקה פוליטית?

חיפוש ומעקב; פגיעה בצנעת הפרט: באוקיאניה ביתו של אדם הוא מבצרו של השלטון. אפילו מותו אינו משוחרר ממעקב. בשנים האחרונות נשחקת הפרטיות בהתמדה. הן גורמים ממשלתיים והן פרטיים מעסיקים חוקרים המתחקים אחר אזרחים, מעשיהם וחשבונות הבנק שלהם. עיתונאים אוספים מידע לכתבותיהם בעזרת מיקרופונים נסתרים. לוויינים המקיפים את כדור הארץ יכולים לספק מידע על כל מטר מרובע.

תליות פומביות: אלה משרתות את שלטונות אוקיאניה כאמצעי הרתעה נגד מבקרים, מתנגדים ומפירי חוק.

בארה"ב המליץ לאחרונה פוליטיקאי נודע מטקסס על הוצאות פומביות להורג, בעקבות פרשת גארי גילמור. יחס ההשלמה כלפי האלימות בסרטי קולנוע וטלוויזיה מזכיר את רוח הברבריות המאפיינת את בני אוקיאניה. תחליף ההנאה שמספקת האלימות הינו אחת ההקבלות הבולטות בין החברה המודרנית והעולם של ‘1984’.

המגמות החברתיות של היום מצביעות בברור על שקיעתן של חירויות הפרט, המחשבה הרציונלית, הזכות לפרטיות והזהות־העצמית. אך מבקרי ‘1984’ משוכנעים ש“אצלנו זה לא יקרה”. הם מאמינים שהאמונה בדמוקרטיה חזקה מכדי ליפול טרף ל’אח גדול'. יש מידה של צדק בטענתם. אף אחת מהמגמות הללו טרם הגיעה לחזון הבלהות של אורוול, וספק אם תגיע תוך 5 שנים. אך המגמות עלולות להאיץ. אף אחת מהן איננה בלתי אפשרית, וכמעט כל אחת מהן עלולה לפרוץ קדימה הודות לתקרית בודדת.

‘תקרית ההצתה’

מספר סוגים שונים של ארועים עלולים לעורר את הופעתו הפתאומית של משטר טוטליטרי בעולם המערבי. אחד מהם – הופעתן של קבוצות טרור המצויידות בנשק גרעיני. לא יהיה עליהן לעשות שימוש בנשק זה – האיום עצמו מספיק. תגובה הכרחית של השלטון תכלול בוודאי פגיעה כלשהי בזכויות הפרט. אחר כך יסכימו וודאי אנשים רבים לוותר על זכויות אלה, לנוכח איום הטרור, כפי שוויתרו נוסעי המטוסים על אחדות מזכויותיהם. והרי יהיה מדובר בחיי אלפי אנשים. אם הטרוריסטים באמת יפוצצו נשק אטומי אי־שם במערב, הנטייה לוותר על חרויות הפרט תגבר, ויתפשטו הלכי רוח היסטריים שמושג כלשהו על טיבם אפשר היה לקבל באיטליה, בימי חטיפתו של אלדו מורו. בפיצוץ כזה יוכלו הטרוריסטים להרוס כמעט את כל מערכת השלטון של מדינה גדולה. החלל הריק שיווצר יתמלא או על ידי קבוצת קושרים או על ידי הקבוצה המתאווה ביותר לעוצמה. בשום מקרה אין לצפות לדאגת־יתר לזכויות הפרט.

וכך עשוי לפקוד אותנו עתיד הדומה לזה שב־’1984', עתיד שבו נשארים בחיים רק במחיר כניעה והתרפסות, אם רק יהיה בידי טרוריסטים נשק אטומי לפני 1984. לדאבוננו הטכנולוגיה הגרעינית נפוצה כיום במידה כזו שאין זה בלתי אפשרי.

לדוגמה, פרופסור מסויים הכריז בקיץ האחרון שהוא פיתח שיטה פשוטה לחלוטין להפריד איזוטופי אורניום, במחיר שהינו בהישג יד של כל ארגון קטן. ‘כלל אצבע’ ידוע קובע שבדרך כלל עוברות כ־30 שנה עד שטכנולוגיה מסויימת עוברת מהממציא אל הצרכן. פצצות האטום הראשונות פוצצו ב־1945, על כן עשוי לבוא היום בו כלי נשק אטומיים קטנים, ניידים וקטלניים יהיו נחלת הכלל.

הטרוריזם הגרעיני הינו רק אחת ההתפתחויות העלולות לקדם את 1984. כמעט כל הפרעה רצינית בחיי העולם המערבי עלולה להוביל לאבדן של חירויות הפרט במידה זו או אחרת. כמעט כל שואה כלכלית או אקולוגית עלולה לפנות את הדרך לטוטליטריות. למשל, רעב כללי שיפקוד את מקסיקו עלול להציף את ארה"ב בזרם פליטים, שיאלץ את הממשל לנקוט באמצעי בטחון קפדניים יותר; מלחמת גבול קונבנציונלית עלולה לגרום להסלמה גרעינית; וכל מלחמה גרעינית תביא בהכרח לאבדן חירויות הפרט. המצב הפוליטי של 1984 נוצר בעקבות מלחמה גרעינית מוגבלת שלפי תחזיתו של אורוול היתה אמורה לפרוץ בשנות ה־50. למזלנו, זה לא קרה. אך הסבירות למלחמה כזו עולה ככל שהנשק הגרעיני נפוץ יותר.

האפשרות ש־’1984' יהיה למציאות – אולי אף לפני התאריך הנקוב – היא ברורה. אם אכן יקרה הדבר אם לאו – הדבר תלוי במעשינו היום. עלינו לפעול בשתי חזיתות: להשתדל למנוע את ‘תקריות ההצתה’ הפוטנציאליות, ולהפוך את כיוונן של המגמות החברתיות המובילות את הדמוקרטיה המערבית לעבר 1984¹.

התמונות המלוות רשימה זו לקוחות מהסרט ‘1984’, בכיכובם של מייקל רדגרייב ופטריק אובריין.

על ג’ורג' אורוול

אריק בלייר, המוכר יותר לקוראים כג’ורג' אורוול, נולד בהודו ב־1903. בהיותו בן ארבע שב עם הוריו לאנגליה. בה בילה את 15 שנות חייו הבאות ובה קיבל את חינוכו. בהיותו בן 19 פנה מזרחה, ולאחר תקופת אימונים קצרה בבורמה, הגיע להודו והצטרף לשורות ה’משטרה הקיסרית‘. במהרה הצליח לפתח שנאה עזה לאימפריאליזם ובצידה – שאיפה עזה לא פחות להיות לסופר, שאיפה אותה עלה בידו להגשים רק לאחר שובו לאנגליה ב־1927. את שנות חייו הבאות בילה ג’ורג’ אורוול בקרב המעמדות הנמוכים, לסירוגין באנגליה ובצרפת, לעיתים מרצון ולעיתים בלית ברירה. במרוצת אותן שנים אף גיבש לעצמו השקפת עולם קומוניסטית, אותה זנח לטובת הסוציאליזם בעקבות השתתפותו במלחמת האזרחים בספרד, שבמהלכה גילה את עיוותי הקומוניזם הסובייטי.

ג’ורג' אורוול

האכזבה מהקומוניזם של ברית המועצות (שאת ניוונו ביטא באלגוריה הסטירית הנפלאה שלו ‘חוות החיות’) מחד גיסא, ואיימי מלחמת העולם השניה – בעיקר סבלה של לונדון מן ההפצצות של גרמניה הנאצית – מאידך, הם שהטביעו את חותמם על אורוול והניחו את הבסיס ל־’1984', שכתיבתו בת השנתיים הגיעה לסיומה ב־1948, שנתיים לפני מותו של אורוול.

מסתבר שזיקתו של אורוול למד“ב לא החלה בכתיבת ספרו ‘1984’. עוד בנעוריו היה ה.ג‘. וולס הסופר החביב על אורוול הצעיר, והשפעתו של וולס בולטת גם ביצירותיו של אורוול הבוגר. ובאשר ל־’1984’, יש הטוענים שכתיבתו הושפעה לא במעט בספרו האנטי־אוטופי של הסופר הרוסי ייבגני זמייטין ‘אנחנו’ שנכתב עוד בשנת 1920. ואם לא די בכך, סבורים אחרים כי השפעה מרובה היתה לוואן ווגט על מכלול יצירתו של אורוול ובפרט על ‘1984’. אחד הסוברים כך הוא בריאן אולדיס, סופר מד”ב מעולה בזכות עצמו, ודמות ידועה גם בקרב חוגי הספרות ‘התקנית’ בבריטניה: “ברור שאורוול, בחיבתו לספרות יוצאת דופן, קרא יצירות מד”ב רבות. ספרו ‘1984’ מזכיר למדי את עבודותיו של וואן ווגט, הגם שה’שיחדש' של אורוול מחליף את רעיון ‘הסמנטיקה הכללית’ של וואן ווגט. משטרת המחשבה וכן עלילת מאבקו של האיש הבודד נגד העולם הינם רעיונות ‘וואן ווגטיים’ טהורים, אלא שאצל אורוול, לשם שינוי, מנצח העולם המגולם בדמותו של האח הגדול."

למשמע דברים אלו, אי אפשר להמנע מלהרהר בניגוד המשווע בין התהילה אותה קצר אורוול בעקבות פרסום ‘1984’ ובין החלקית של יצירות מד“ב פרי עטם של סופרים כגון וואן ווגט, אשר זכו לקהל חסידים נלהב אך מצומצם. גם מבלי לרדת לעומקם של דברים אי אפשר שלא לייחס זאת לתווית או לתדמית הבלתי מכובדת של 'סופר מד”ב' שהוצמדה לאחרונים, ופגמה קשות בסיכויי הצלחתם. (כך, למשל, קורט וונגוט שזכה להכרה כסופר ‘רציני’ ו’מכובד' רק כאשר החל לכפור מכל וכל בעובדת היותו סופר מד"ב, ככל הנראה על פי עצה של סוכן ספרותי ממולח…)

ההיה ‘1984’ זוכה לאותה מידה של תהילה בציבור הרחב אילו היה שם מחברו רוברט שקלי, למשל?

לסיום מעניין רק לציין, כי על כריכת המהדורה העברית של ‘1984’ (שביעית במספר, דרך אגב) מוגדר הספר כ’רומן התקופה הנבואי', זאת בעוד שאותה הוצאת ספרים טורחת כיום להבליט את הכותרת ‘מדע בדיוני’ על רבים מספריה, ובהם כאלה ששיוכם לז’אנר זה מוטל בספק.

‘אלפי’ הינו פסבדונים. מאחוריו מסתתר עיתונאי ישראלי צעיר, שבחר בשם זה מטעמים השמורים עימו.¹

סיפורו מתרחש ב־1983, בארה"ב. אמנם אין תחזיתו מלמדת על עולם דמוי ‘1984’ של אורוול, אך גם כאן אין העתיד וורוד במיוחד…

ראוי לציין את נימת האקטואליות שבסיפור – וזאת בעקבות מספר צעדים שננקטו על ידי הממשל בארה"ב, ובעיקר על ידי מושל קליפורניה.

השעה היתה 10 דקות לפני חצות, יום חמישי, 11 באוקטובר 1983. לפני תחנת הדלק של לואיסוויל, ווירג’ינה, כמו לפני כל תחנת דלק אחרת ברחבי ארה"ב, נשתרך תור ארוך של מכוניות. פגוש אל פגוש, כמו עדר חיות מגזע נכחד, חיכו המכוניות למילוי מיכליהן בזהב השחור.

ג’ון קולינס הציץ בשעונו. 10 דקות. רק 10 דקות! “ריבונו של עולם, נותרו רק עוד 10 דקות!” לחש לעצמו. במבט מקצועי, תולדה של חמש־עשרה שנות נסיון אמד את מספר המכוניות, שיוכל למלא בדלק בעשר הדקות הקרובות. ארבע, אולי חמש מכוניות לכל היותר. שלוש המשאבות של תחנת הדלק הקטנה שאבו במלוא הקצב.

חמש־עשרה מכוניות, לא יותר, ומה לאחריהן? מצחו נתכסה אגלי זיעה, למרות הערב הקריר. הוא שלח ידו הימנית אל כיסו, ושלף מטפחת מקומטת, נזהר שלא לשפוך אף טיפה אחת של דלק מהמשאבה, אותה אחז בשמאלו. הוא מחה את מצחו במטפחתו, בהציצו במונה הדלק ובמשאבה.

המכוניות התחלפו, אבל הוא בקושי שם לב לשינוי. כל תשומת ליבו נתונה היתה למחוגי השעון הזוחלים קדימה… קדימה, ללא מעצור. עוד דקה, עוד שנייה… המחוג הגדול נצמד למחוג הקטן.

שתים־עשרה.

זרם הדלק במשאבה החשמלית, שאחז בידו, נחלש, הפך לטפטוף דל – ופסק. אורות התחנה נותרו דולקים רגע נוסף – וכבו אף הם. לפי הודעת הממשלה מראשית השבוע – בדיוק בחצות הלילה נפסקה מכירת הדלק החופשית, ותאורת החשמל ברחובות כבתה. הנער העוזר ניגש עם אבוקה בידו להדליק את פנסי הגז, שהוכנו בעוד מועד, כתחליף לתאורת החשמל. מנורות גז! לא חלפו אפילו מאתיים שנה מיום בו היווה מחזה זה – הדלקת תאורת גז ברחובות – נקודת ציון בהתפתחות האנושית. איזו שימחה אחזה אז בתושבי הערים!

לאורם התכלכל, המוזר, הלא מציאותי, של פנסי הגז, הביט קולינס בטור המכוניות.

כל הנהגים יצאו מכלי־הרכב והביטו בדממה במנורת הגז. גם המאושרים, שזכו בליטרים האחרונים של דלק, לא עזבו את התחנה אלא נשארו להתבונן.

המחזה נתערפל, וקולינס מחה את עיניו בגב ידו. ואז גילה כי הוא בוכה. הוא בכה ללא מעצורים; משאבת הדלק לפותה היתה עדיין בשמאלו. בעדינות תלה אותה במקומה, מעיניו זלגו הדמעות ללא הפסק. לא נותר עוד מאומה לעשות. למרות זאת, נשאר עומד ליד המשאבה, מלטפה בהיסח־דעת בידיו.

דממה לא שיגרתית שררה בתחנה. הדממה הופרעה מדי פעם ביפחות בכי קצרות מצד הנהגים. איש לא דיבר, אך הכל הבינו: הציביליזציה אותה הכירו – עברה מן העולם, הלילה בחצות. לא חלפו אפילו חמש שנים מאז החל משבר הדלק עם המהפיכה באיראן. סילוקו של השאה ועלייתו של חומייני, המנהיג הדתי הקנאי, הציתו את אש מהפיכת האיסלם במדינות־ערב כשריפה בשדה קוצים. זו אחר זו הלכו ספקיות הנפט העולמיות בעקבות איראן; סעודיה, כווית, נסיכויות המפרץ – כולן התמוטטו תחת מהפיכות המוניות.

כוחות פנימיים קיצוניים מן השמאל ומן הימין השתוללו במדינות אלה באין מפריע. תפוקת הנפט שלהן נתחסלה. איומיו של נשיא ארה“ב בהתערבות צבאית נתקלו בלגלוג ובאיום סובייטי. מבצע ‘מכה’, הצעד הממשי היחיד שעשתה ממשלת ארה”ב, כדי לעצור את ההתדרדרות, נכשל חרוצות.

כוחות המרינס, שהונחתו ליד שדות הנפט העיקריים בסעודיה, נתקלו בבארות בוערות ובכוחות גרילה מוסלמיים, מצויידים היטב בנשק רוסי ואמריקאי. איש לא ידע לאשורו, מה מתרחש בברית המועצות, אך היא נענתה בשלילה לבקשות ארצות־הברית לרכוש ממנה דלק. במערב אירופה הונהג קיצוב דלק עוד בשנת 1981. שימוש ברכב פרטי נאסר חודשים ספורים אחר כך, וזרם החשמל נותק סופית בשנת 1982. עתה הגיעה שעתה של אמריקה. הנהגים המתינו עוד כמה דקות. אולי ציפו שיתרחש נס, וזרם החשמל ישוב ויחייה את התחנה. אך מאום לא ארע, והם פנו לדרכם בשקט. חלק מהנהגים, שלא הספיקו למלא את מיכל הדלק שלהם, השאירו את מכוניותיהם חונות בטור.

קולינס ניגש למנהל התחנה והושיט לו את תיק הכסף. המנהל לחץ את ידו בחוזקה, וקולינס הבחין, שגם עיני המנהל נפוחות ואדומות. הוא פשט את סרבל העבודה, תלה אותו בארון ההלבשה שלו, ולבש ג’ינס וחולצה. הוא הסיר את מעילו מהקולב, התעטף בו, ויצא, מקפיד לסגור את דלת הארון אחריו.

הוא כאב את עלבון האנושות. לאחר כל ההתפתחות הטכנולוגית העצומה, לאחר כל ההמצאות, הכלים והמכשירים, שיצר האדם לעצמו, לאחר השתלטות על איתני הטבע ושינוי סידרי בראשית – לאבד הכל, כך, סתם?!!

הוא משך בכתפיו. מה יכול הוא לעשות? הוא קיווה, כי שירלי הכינה די מלאי עצים להסקה. החורף נועד להיות ארוך וקשה. לפי המצב עכשיו – אין זה בטוח כלל, שהאביב ישוב אי פעם.

הרלן אליסון הוא אחד מאותם סופרים אשר למרות הצלחתם הרבה בחו“ל הינם אלמונים עדיין לגבי חלק ניכר מהקוראים הישראליים. סיפוריו של אליסון הינם מרתקים, קולחים ומהממים. סגנונו יוצא דופן ביחס לסגנונות המקובלים בספרות המד”ב, ו’ציפור המוות' מהווה דוגמה חותכת לכך. רוברט סילברברג אמר פעם על הרלן אליסון כי “לו היה עוד אחד כמוהו על פני כדור הארץ, אפילו הזמן עצמו לא היה מסוגל לשאת בנטל שכזה. ואולם, נסו לדמיין לעצמכם עד כמה חיוורים ומשעממים היו חיי רבים מאיתנו (ואני, כמובן, ביניהם), לו היה על פני כדור הארץ אליסון אחד פחות…”

זוהי בחינה. רישמו לעצמכם הערות. משקל הבחינה הוא 3/4 מהציון הסופי. רמזים: זכרו, בשחמט – המלכים מנטרלים האחד את השני ואינם יכולים לשכון במשבצות סמוכות – לכן הם כל־יכולים וחסרי אונים בעת ובעונה אחת. אינם יכולים להשפיע זה על זה ונוצר מצב פט. ההינדואיזם הינה דת פוליתאיסטית; כת ההאטמו עובדת את הניצוץ האלוהי שבאדם; היא אומרת, למעשה, “אתה אלוהים.” אין לצאת ידי חובת הצו להקצאת זמן שווה, על־ידי כך שלאחת הדיעות מוענקת באמצעות כלי התקשורת ההמוניים גישה למאתיים מיליון אנשים בשעות השידור הפופולריות, בעוד שהדיעה השניה מובעת על־ידי מטיף הניצב על גבי תיבת־פרי בפינת הרחוב. לא כל אחד אומר את האמת. הערות: ניתן לפתור את החלקים השונים שלא לפי סדר הופעתם. ארגנו מחדש את החלקים, כך שיתאימו לכם באורח אופטימלי. היפכו את דפיי הבחינה והתחילו לכתוב.

1

קשכבות סלע אין ספור לחצו כלפי מטה, על מאגר המאגמה. המאגר, לוהט ומבעבע בזעם המתכת המותכת, התפרץ והזדעזע – אך לא השחיר, הכתים, הזיק או עכר כהוא זה את פניו הממורטות של הארון המוזר.

נתן סטאק שכב בארון – שקט, ישן.

צל חלף מבעד לסלע. מבעד למאובנים, מבעד לפחם, מבעד לשיש. מבעד לחול, מבעד לקווארץ, מבעד למרבצי הפוספטים העצומים, מבעד לגראניט, מבעד לסידן, מבעד לגיר, מבעד לשברים, מבעד לקפלים, מבעד למונוקלינים, מבעד לאנטיקלינים, מבעד לסינקלינים, מבעד לאש הגיהנום, הגיע לתקרת המערה האדירה וחלף בעדה, ראה את מאגר המאגמה, ירד מטה והגיע אל הארון. פנים משולשות שעין יחידה קבועה במרכזן, הציצו לארון, ראו את סטאק והניחו ידיים בנות ארבע אצבעות על פניו הצוננות של הארון. נתן סטאק התעורר למגע הצל והארון הפך שקוף. הוא התעורר למגע הצל על אף שהצל לא נגע בגופו. נפשו חשה בלחץ הצל והוא פקח את עיניו על מנת לראות את זוהרו של לב כדור הארץ, על מנת לראות את הצל ועינו היחידה המביטה בו.

הצל עטף את הארון: גופו האפלולי שב והתרומם כלפי מעלה, מבעד למרכז כדור הארץ, מבעד לקליפתו, אל עבר פניו של האור העשן, אל עבר פניו של הצעצוע השבור המכונה כדור הארץ. כשהגיעו אל פני הארץ, נשא הצל את הארון אל מקום שהיה מחוץ להישג ידן של רוחות הרעל – ופתח אותו.

נתן סטאק ניסה לנוע והצליח בכך בקושי רב. בראשו רעמו וגעשו זכרונות מחיים אחרים, חיים אחרים רבים; ואולם אז האיטו הזכרונות את מרוצתם, דעכו והפכו לצליל רקע שניתן היה להתעלם ממנו.

הצל שלח את זרועו ונגע בבשרו החשוף של סטאק. בעדינות, אך בתקיפות, סייע לו הצל לעמוד על רגליו ונתן לו בגדים וארנק צוואר אשר הכיל סכין קצרה, אבן מחממת וחפצים אחרים. הוא הציע את ידו וסטאק אחז בה – ואחרי מאתיים וחמישים אלף שנות שינה בארון, צעד נתן סטאק את צעדיו הראשונים על פניו של כדור הארץ הדווי.

אז התכופף הצל מול רוחות הרעל והחל לצעוד. נתן סטאק, בלית ברירה, התכופף גם הוא והחל לצעוד בעקבות הצל.

2

שליח נשלח לקרוא לדיארה והוא בא במהירות רבה. ככל שאיפשרה לו המדיטציה. כאשר הגיע לפיסגה, מצא את האבות ממתינים והם נטלוהו בעדינות למערתם והחלו לדבר.

''הפסדנו בבוררות," אמר האב־הסלילי. “נאלץ ללכת ולהשאיר לו את זה.”

דיארה לא היה מסוגל להאמין למישמע אוזניו. אך הם לא כרו אוזן לטיעונינו, להגיון שלנו?"

האב־הנוצתי הניד ראשו בעצבות ונגע בכתפו של דיארה. “צריכים היו להעשות… כמה סידורים. זה היה סידור זמני. לכן חייבים היינו לעזוב.”

האב־הסלילי אמר, “החלטנו שאתה תישאר, הותר לנו להשאיר אחד בתור משקיף. האם אתה מוכן לקבל על עצמך את המינוי?” היה זה כבוד יוצא מגדר הרגיל, אך דיארה החל לחוש בבדידות כבר ברגע שהודיעו לו על כוונתם לעזוב. בכל זאת קיבל את המינוי, כשהוא תמה מדוע בחרו בו, מכל האנשים שלרשותם. היו לכך סיבות, תמיד היו לכך סיבות, אך הוא לא יכול היה לשאול. וכך קיבל על עצמו את המינוי המכובד, על העצבות הכרוכה בו, ונשאר שעה שהם עזבו.

גבולות סמכותו הוגדרו בבהירות – שכן, הם דאגו לכך שלא יוכל להגן על עצמו מפני שמועות זוועה או אגדות כלשהן שיופצו בעתיד, וכן שלא יוכל לנקוט בכל פעולה שהיא, אלא אם כן ברור היה שחוזה הנאמנות מופר על ידי הצד השני – זה שקיבל עתה את החזקה לידיו. לרשותו לא עמד כוח הרתעה כלשהו למעט ציפור־המוות, כוח הרתעה קטלני שניתן היה להפעילו אך ורק כאשר נדרש שימוש באמצעי סופי; דהיינו – אך ורק כאשר היה מאוחר מדי.

אך הוא נחון בסבלנות. הוא היה הסבלני ביותר בקרב בני עמו. אלפי שנים מאוחר יותר, כאשר ראה לאן מוליכים פני הדברים, כאשר לא נותר כל ספק באשר לצורה בה יסתיים העניין, הבין שזו היתה הסיבה שבגללה נבחר להישאר.

אך דבר זה לא הפיג את בדידותו.

דבר זה גם לא יכול היה להציל את כדור הארץ. רק סטאק יכול היה לעשות זאת.

3

א. והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה אלוהים, ויאמר הנחש אל האשה, אף כי אמר אלוהים, לא תאכלו מכל עץ הגן?

ב. ותאמר האשה אל הנחש: מפרי עץ הגן נאכל.

ג. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים, לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון.

ד. ויאמר הנחש אל האשה, לא מות תמותון.

ה. (הושמט)

ו. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עימה, ויאכל.

ז. (הושמט)

ח. (הושמט)

ט. ויקרא ה' אלוהים אל האדם, ויאמר לו, איכה?

י. (הושמט)

יא. ויאמר, מי הגיד לך כי ערום אתה? המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו, אכלת?

יב. ויאמר האדם, האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

יד. ויאמר ה' אלוהים אל הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך.

טו. ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.

(בראשית, פרק ג')

נושאים לדיון

(5 נקודות לכל תשובה נכונה)

1. ספרו של הרמן מלוויל, “מובי דיק” פותח ב’קרא לי ישמעאל'. אנו אומרים שהסיפור נכתב בגוף ראשון. באיזה גוף מסופר סיפור בראשית? מנקודת מבטו של מי?

2. מיהו ה’טוב' בסיפור זה? מיהו ה’רע'? האם אתה יכול להעלות נימוקים להחלפת תפקידים אלה ביניהם?

3. התפוח נחשב באורח מסורתי לפרי אותו הציע הנחש לחווה, אך התפוחים אינם צומחים במזרח התיכון באופן טבעי. בחר לך אחד מן התחליפים ההגיוניים הבאים, ודון בשאלה כיצד נוצר מיתוס, וכיצד הוא הולך ונישחק לאורך תקופת זמן ארוכה: זית, תאנה, רימון, אתרוג.

4. מדוע נכתב שמו של אלוהים בצורה כזאת – ה'? האם יש לכתוב כך גם את שמו של הנחש? אם לא. מדוע?

5. אם אלוהים ברא הכל (ראה בראשית פרק א'), מדוע יצר לעצמו בעיות על ידי כך שיצר את הנחש אשר פיתה את אדם וחווה? מדוע יצר אלוהים עץ שלא רצה שאדם וחווה ידעו אודותיו ואחר כך טרח להזהירם מפניו?

6. השווה והשונה בין ציור התיקרה בקפלה הסיסטינית של מיכאל אנג’לו לבין ‘גן התענוגות הארציים’ של בוש.

7. האם התנהג אדם כג’נטלמן בשעה שהטיל על חווה את נטל האשמה? מי היה קוויזלינג? דון ב’הלשנה' כפגם באופי.

8. אלוהים רגז כאשר גילה שהמרו את פיו. אם אלוהים הוא כל־יודע וכל־יכול, האם לא ידע על כך? מדוע לא היה מסוגל למצוא את אדם וחווה כאשר אלה התחבאו מפניו?

9. אם אלוהים לא רצה שאדם וחווה יטעמו מפרי עץ הדעת, מדוע לא הזהיר את הנחש? היכול היה אלוהים למנוע את הנחש מלפתותם? אם כן, מדוע לא עשה זאת? אם לא, דון באפשרות שכוח הנחש היה שווה לזה של אלוהים.

10. הדגם את מושג ‘הדיווח הסוביקטיבי המסולף’ תוך שימוש בכתבות מתוך עתונים יומיים המוכרים לך.

4

רוחות הרעל יללו ופיזרו לכל עבר את האבק הדק המכסה את פני הארץ. מאום לא חי שם. הרוחות, ירוקות וקטלניות, צללו מן השמים ועשו שמות בפגר שהיה פעם כדור הארץ, כאשר הן מחפשות, ללא לאות, אחר דבר מה שנותר בחיים. אך דבר לא נותר. אבק, אבקה, טאלק.

וכל אותו יום ראשון צעדו נתן סטאק והצל לקראת פסגתו דמויית החרוט של ההר השחור שמולם. כאשר ירד הלילה, חפרו שוחה באדמה, נכנסו פנימה והצל כיסה את סטאק בנוזל סמיך שנמצא בארנק הצוואר שלו. סטאק ישן בחוסר מנוחה, כשהוא חובק לגופו את האבן המחממת ונושם, באמצעות מסנן שהיה בארנק.

פעם אחת התעורר לקול מעופם של יצורים גדולים, דמויי עטלף; הוא ראה אותם מרחפים נמוך מעל הארץ ועטים מעל השממה על שוחתו. אך נראה היה לו שהם לא היו מודעים לכך שהוא והצל שכבו בשוחה. היצורים הטילו לשלשת זרחנית דקיקה וארוכה, אשר צנחה באויר הלילה ונעלמה באבק. אחר כך נסקו אל על ונסחפו עם הרוחות. בקושי רב חזר סטאק לישון.

עם שחר, שחר קפוא ומואר באור צונן שהעניק לכל דבר גוון כחלחל, פילס הצל את דרכו אל מחוץ לשוחה, זחל על הארץ ונעצר. מאחוריו, מתוך האבקה, שלח סטאק את ידו הרועדת לעזרה. הצל זחל חזרה, כשהוא נאבק ברוחות שהתגברו בשעות הלילה, אל עבר השוחה, אל עבר היד שנשלחה מתוך האבק. הוא אחז ביד ואצבעותיו של סטאק נסגרו עליה בעווית. אז הפעיל הצל את כוחו ושלף את האדם מתוך הקרקע הבוגדנית.

יחדיו שכבו על הארץ, נאבקים בתנאי הראות, נאבקים בנשימתם המאומצת, מתאמצים לנשום בלא למלא את ראותיהם במוות המחניק.

“מדוע זה כך… מה קרה?” צעק סטאק כנגד הרוח. הצל לא השיב, אך הביט לעבר סטאק רגע ארוך ואז, בתנועות זהירות ביותר, הרים את ידו, החזיק אותה מול עיניו של סטאק, ובאיטיות קמץ את אגרופו כשהוא הופך את אצבעותיו לכלוב, לאגרוף, לכדור מתוח עד כאב שהביע טוב יותר ממילים את כוונתו – הרס.

ואז זחלו לעבר ההר.

5

פסגתו דמויית החרוט של ההר השחור בצבצה מתוך הגיהינום ונאבקה להגיע לשמיים הקרועים. היתה זאת יהירות מפלצתית. שום דבר לא היה צריך לנסות ולטפס מתוך השממה. אך ההר השחור ניסה – והצליח.

הוא דמה לאדם זקן. מחורץ, עתיק, הלכלוך דבק לנקיקיו, עצוב, בודד, קודר ושומם. הוא אגר כוח. הוא לא נכנע לכבידה וללחץ ולמוות. הוא נאבק להגיע לשמים. בודד בזעמו. הוא היה הגורם היחיד בשטח ששבר את הקו השומם של האופק.

בעוד עשרים וחמישה מיליון שנים יתכן וההר יהיה בלה וחלק וחסר צורה – כמו חרוט קטנטן המועלה כקרבן לאל הלילה. אך על אף שמישורי האבק חגו ורוחות הרעל הדפו את האפר אל חומות הפיסגה – לא הצליחו עד עתה אלא לרכך מעט את קוויו החיצוניים של ההר.

ליד הפסגה נצנצן אורות.

6

סטאק בחן את טבעה של הלשלשת הזרחנית שהטילו היצורים דמויי העטלף בליל אמש. הלשלשת הורכבה מנבגים, שהפכו עם אורו החיוור של השחר לצמחים טפילים מוזרים. על כל סביבותיהם, חשו צמחים קטנים בחום הנפלט מהם והחלו לשלוח זרועות מבעד לאבק. כאשר השמש העינברית הגוססת טיפסה בכאב לשמיים, כבר הגיעו הצמחים הטפיליים לבגרות.

סטאק זעק כאשר אחד הצמחים שלח את אחד מענפיו ולפת את קרסולו. ענף שני כרך עצמו סביב צוארו.

זרזיפים דקים של דם אדום כבר עטפו את הענפים והותירו טבעות על בשרו של סטאק, הטבעות צרבו נוראות.

הצל החליק על גחונו ומשך עצמו חזרה לעבר האדם. ראשו המשולש התקרב לצוארו של סטאק, והוא נשך את הצמח, דם אדום כהה ניתז, והצל נעץ את שיניו החדות שוב ושוב לאורך הענף עד אשר עלה בידי סטאק לחזור ולנשום. בתנועה פראית אחת התכופף סטאק, נחלץ מהענף הקרוע ושלח ידו לעבר הסכין הקצרה שבארנק־הצוואר שלו. הוא כרת את הענף שנכרך על קרסולו. הענף צרח כשהסכין פילחה אותו, וקול צריחתו דמה לקול שסטאק שמע מתגלגל ברקיע בליל אמש. הענף הקרוע קמל ונסוג בחזרה אל האבק.

סטאק והצל המשיכו וזחלו קדימה, אוחזים באדמה הגוועת – לעבר ההר. גבוה בשמיים שטופי הדם, חגה ציפור המוות.

7

על פני עולמם שלהם, הם חיו במשך מיליוני שנים במערות מוארות ורחבות ידים, התפתחו והתפשטו בכל רחבי היקום. כאשר נמאס להם לבנות אימפריות, פנו כלפי פנים והקדישו חלק גדול מזמנם לחיבור שירי חכמה מורכבים ועיצוב עולמות מעודנים לגזעים רבים. אך היו גזעים נוספים שעסקו בעיצוב עולמות, וכאשר נתגלעה מחלוקת בנוגע לריבונות, הופעל מנגנון של בוררות שנוהל בידי הגזע שכל חייו התמחה בהתרת קשרים מסובכים של תביעות ותביעות נגד – בחוכמה וללא משוא פנים. למעשה, כל כבודם העצמי היה תלוי ביישום ללא דופי של תכונות אלו. במשך השנים פיתחו תכונות אלו ויישמו אותן לתחומי בוררות מתוחכמים יותר ויותר, עד אשר הגיע היום והם הפכו לסמכות העליונה. בעלי הדין חייבים היו לכפוף עצמם לפסקי הבוררות שלהם, לא רק משום שהפסקים היו תמיד מחוכמים והוגנים, אלא גם משום שידעו שגזע השופטים הזה ישמיד את עצמו אם תוקף פסקי הבוררות שלו יועמד בספק כלשהו. בקודש הקודשים של הכוכב שלהם הם בנו מכונה דתית. היא תוכננה כך שתוכל להפיק צליל אשר ירסק את גוף הבדולח שלהם. הם היו גזע של יצורים מעודנים דמויי חרגול, לא גדולים מבוהנו של אדם. הם נחשבו לנכס יקר ערך עבור כל העולמות המאוכלסים, ואובדנם היה מהווה שואה. כבודם וחשיבותם לא הועמדו מעולם בספק. כל הגזעים צייתו להחלטותיהם.

וכך ויתר גיזעו של דיארה על ריבונותו לגבי אותו עולם ועזב, בהותירו אחריו את דיארה ואיתו רק ציפור המוות. הם היו מנגנון פיקוח מיוחד שהבוררים שלבוּהו בפיקחות בפסק הבוררות שלהם. ידוע על הפגישה האחרונה בין דיארה לבין אלה שהעניקו לו את המינוי. היו נתונים שלא ניתן היה להתעלם מהם. הם הובאו, למעשה, בדחיפות, על ידי הבוררים, לתשומת ליבם של אבות גזעו של דיארה – והאב הסלילי הגדול בא לדיארה ברגע האחרון וסיפר לו אודות המטורף שלרשותו נמסר עולם זה, ואודות הדברים שהמטורף הזה עלול לבצע.

האב הסלילי הגדול – טבעותיו היו סלילי חוכמה שנרכשה במשך אלפי שנים של עדינות ותפישה, מדיטציה והירהורים מעמיקים שיצרו עולמות מעוצבים היטב עבור אלפי גזעים – הוא, הקדוש ביותר שבין בני גזעו של דיארה, כיבד את דיארה בכך שבא אליו, במקום לצוות על דיארה להתייצב בפניו.

“יש לנו רק שי אחד להותיר להם,” אמר. “הדעת. המטורף יבוא והוא ישקר להם ויאמר: אנוכי יצרתי אתכם. ואנו לא נהיה כאן, ואיש לא יוכל לחצוץ ביניהם לבין המטורף – פרט לך. רק בכוחך להעניק להם את הדעת שתוכל להביסו בבוא העת.”

והאב הסלילי הגדול ליטף את עורו של דיארה בחיבה, ודיארה היה נרגש ומילותיו נעתקו. ואז נשאר לבדו.

המטורף הגיע והתערב בעניינים, ודיארה העניק לאנשים את הדעת והזמן חלף. שמו לא היה עוד דיארה, אלא ‘נחש.’ ושמו החדש היה שנוא ונתעב על הכל: אך דיארה יכול היה לראות שהנתונים שנימסרו לאב־הסלילי־הגדול היו נכונים. ולכן בחר דיארה אדם, אחד מהם, והעניק לו כשי את הניצוץ.

כל האמור לעיל מתועד במקום כלשהו. זוהי היסטוריה.

8

האיש לא היה ישו מנצרת. אולי היה אחד השליחים. הוא לא היה ג’ינגיס חאן, אולי אחד מחיילי הרגלים שלו. לא אריסטו, אולי אחד מאלה שישבו והקשיבו לסוקרטס. האיש לא היה הנפח שגילה את הגלגל ולא האיש שצייר את ציור המערה הראשון. אך היה זה מישהו קרוב אליהם, מישהו לא רחוק. האיש לא היה ריצ’ארד לב־ארי, רמברנדט, רישלייה, ראספוטין, רוברט פולאן או מהדי. פשוט אדם. ובתוכו שכן הניצוץ.

9

פעם, בא דיארה אל האיש. לפני הרבה־הרבה שנים. הניצוץ נימצא שם, אך היה צורך להפוך את האור לאנרגיה… לכן בא דיארה אל האיש, ועשה את שצריך היה לעשות לפני שלמטורף נודע על כך. וכשנודע לו שדיארה, הנחש, הקים קשר – מיהר לתרץ כל מיני תירוצים כדי להסתיר את אשר אירע.

אגדה זו התגלגלה אלינו בדמות הסיפור על פאוסט.

אמת או שקר?

10

הפיכת האור לאנרגיה נעשתה כך:

בשנה הארבע עשרה לגילגול החמש־מאות שלו, כשהוא איננו מודע לאלפי השנים בהן נטל חלק, מצא האיש את עצמו משוטט במקום צחיח ונורא ומעליו בוערת שמש שטוחה כצלחת. הוא היה איש שבט פראי שמעולם לא התייחס לצל אלא כמקום להינפש בו מלהט השמש. הצל בא אליו, מחליק על פני החולות כמו החמסין המצרי, כמו הסימון באסיה הקטנה, כמו הברמטן, שאת כולם הכיר בחייו השונים, שאף אחד מהם לא זכר. הצל בא אליו כמו השירוקו. הצל סחט את הנשימה מריאות האדם ועיניו של האדם סבבו בחוריהן. הוא נפל על הארץ והצל הורידו מטה מטה, מבעד לחולות. לעבר לב כדור הארץ. לעבר לב האדמה.

אמא־אדמה.

היא חיה, עולם של עצים ונהרות וסלעים, במחשבות אבן עמוקות. היא נשמה, חשה תחושות, חלמה חלומות, ילדה, צחקה ושקעה בהירהורים במשך אלפי שנים. יצור גדול זה השוחה באוקינוס החלל. איזה פלא, חשב האיש, שכן מעולם לא הבין לפני כן שהאדמה היתה אימו. מעולם לא הבין, לפני כן, שלכדור הארץ היו חיים משלו – חיים שהיו בעת ובעונה אחת חלק מן המין האנושי ודבר נפרד ממנו לחלוטין. אמא עם חיים משלה.

דיארה־נחש־הצל… לקח את האיש מטה והניח לניצוץ האור להפוך לאנרגיה שעה שהאיש התאחד עם האדמה. בשרו נמס והפך לאדמה דוממת, קרירה. עיניו הבהיקו באור הזורח במרכזים החשוכים ביותר של הכוכב, והוא ראה כיצד דואגת האמא לילדיה: התולעים, שורשי הצמחים, הנהרות שיצרו מפלים גבוהים במערות העצומות שבלב האדמה, נצרי העצים. הוא אומץ פעם נוספת אל חזה של אותה אמא אדמה גדולה, והבין את החדווה שבחייה.

זכור זאת, אמר דיארה לאדם.

איזה פלא, הירהר האדם…

… והוחזר לחולות המידבר בלא כל שמץ של זכרון לכך שהוא אהב, נהנה ושכב עם גופה של אימו הטבעית.

11

הם חנו בבסיס ההר, במערה ירוקה, שהיתה מעוקלת כך שהאפר המרעיל לא יוכל לחדור אליה. הם הניחו את האבן של נתן סטאק בגומה שבריצפת המערה והחום התפשט במהירות בחלל המערה. הצל, בעל הראש המשולש, נשען על הקיר, עצם את עינו ושלח את אינסטינקט הצייד שלו לחפש אחר מזון. על גבי הרוח נישאה חזרה צעקה איומה.

מאוחר יותר כאשר סיים לאכול, כשהיה מרוצה, פחות או יותר, ושָבֵע – לטש סטאק עיניו בקורות המערה ודיבר אל היצור שישב שם.

“כמה זמן הייתי שם למטה… כמה זמן נמשכה השינה?”

הצל דיבר בלחישות. רבע מיליון שנים.

סטאק לא השיב. המספר היה מעבר לכושר קליטתו. נראה היה שהצל הבין אותו.

בחייו של עולם, אין זה אפילו הרף עין.

נתן סטאק היה אדם שהתרגל במהירות לכל דבר. הוא חייך ואמר, “כנראה שהייתי עייף.”

הצל לא השיב.

“אינני מבין מה בדיוק קורה כאן. זה די מפחיד למות, לשוב ולהתעורר… כאן. בצורה כזאת.”

אתה לא מתת. נלקחת והונחת שם למטה. בסופו של דבר תבין הכל, אני מבטיח לך.

“מי הניח אותי למטה?”

אני. באתי, וכשהזמן היה בשל לכך, לקחתי אותך והנחתי אותך למטה.

“האם אני עדין נתן סטאק?”

אם זה מה שאתה רוצה.

“אך האם אני באמת נתן סטאק?”

תמיד היית. היו לך שמות רבים, גופים רבים אחרים, אך הניצוץ היה תמיד שלך.

נראה היה כאילו סטאק עומד להשיב לו, אך הצל הוסיף, תמיד היית בדרכך להיות מי שאתה.

“אך מי אני? האם אני עדיין נתן סטאק, לעזאזל?”

אם זה מה שאתה רוצה.

“שמע, אתה לא נראה לי בטוח במה שאתה אומר. אתה באת ולקחת אותי זאת אומרת – אני התעוררתי ואתה היית שם; עכשיו מי יכול לדעת יותר טוב ממך איך קוראים לי?”

היו לך שמות רבים בזמנים רבים. נתן סטאק הוא פשוט אחד מהם שאותו אתה זוכר. לפני זמן רב היה לך שם שונה לחלוטין – בהתחלה, כשהגעתי אליך לראשונה.

סטאק חשש לשמוע את התשובה, אך בכל זאת שאל, “מה היה אז שמי?”

איש־לילית. בעלה של לילית. אתה זוכר אותה?

סטאק חשב וניסה לפתוח את עצמו לעבר, אך זה היה בלתי ניתן להבנה כמו אותם רבע מיליון שנים שבילה בארון.

“לא, אך לבטח היו נשים אחרות, בזמנים אחרים.”

רבות. היתה אחת שהחליפה את לילית.

“אינני זוכר.”

שמה היה… שמה איננו חשוב. אך כאשר המטורף לקח אותה ממך והחליפה באחרת… אז ידעתי שהכל ייגמר בצורה כזו. ציפור המוות.

“אינני רוצה להישמע כמו אידיוט, אך אין לי אפילו מושג קלוש ביותר על מה שאתה מדבר.”

לפני שזה ייגמר תבין הכל.

“כבר אמרת זאת לפני כן.” הוא השתתק, הביט בצל משך רגעים ארוכים ואז, “מה היה שמך?”

לפני שפגשתיך שמי היה דיארה.

הוא אמר זאת בשפת מולדתו. סטאק לא היה מסוגל לבטא אותו. “לפני שפגשת בי. מה שמך עתה?”

נחש.

משהו חלף על פני פתח המערה. הוא לא עצר, אך השמיע קול כשל בוץ לח הנישא אל תוך ביצה תת קרקעית.

איור אמי רובינגר

“למה הנחת אותי שם למטה? למה בכלל היגעת אלי? איזה ניצוץ? מדוע אינני יכול לזכור את אותם חיים אחרים, או מי אני? מה רצונך ממני?”

עליך לישון. זה יהיה טיפוס ממושך וקר.

“ישנתי כבר מאתיים וחמישים אלף שנים. קשה לומר שאני עייף.” אמר סטאק. “מדוע בחרת בי?”

אחר כך. לישון עכשיו. לשינה יש שימושים נוספים.

האפילה התעבתה סביב נחש והתפשטה ברחבי המערה. נתן סטאק שכב ליד האבן המחממת והאפלה אפפה אותו.

12

ביבליוגרפיה נוספת

זוהי מסה שנכתבה בידי סופר. יש כאן פניה ברורה אל הרגשות. בזמן שאתה קורא אותה שאל את עצמך כיצד היא ניתנת ליישום לגבי הנושא הנדון. מה מנסה המחבר לומר? האם מסה זו מטילה אור נוסף על הנושא הנדון? אחרי שסיימת לקרוא, השתמש בצד השני של דף הבחינה וכתוב מסה משלך (500 מילים או פחות) המתארת אובדנו של מישהו יקר לך. אם מעולם לא אבד מישהו היקר לך – נסה לחקות את ההרגשה.

אהבה

אתמול נפטר הכלב שלי. במשך אחת עשרה שנים היה אהבהו ידידי הקרוב ביותר. הוא לא היה חיית שעשועים, הוא היה אישיות. קשה לעשות לו אנתרופומורפיזציה, זה לא יתאים לו. אבל הוא היה יצור מסוג כל כך מיוחד, בעל אישיות כל כך מפותחת, כה איתן בהחלטתו לחלוק את חייו רק עם אלה בהם הוא בחר – עד כי קשה היה לחשוב עליו בתור סתם כלב. למעט אותן תכונות כלביות שנקבעו בו על ידי השתייכותו לגזע שלו, התנהג כמו יצור מיוחד שאין דומה לו. נפגשנו כאשר באתי לסניף לוס אנג’לס של אגודת צער בעלי חיים. נפשי חשקה בכלב, שכן הייתי בודד וזכרתי כי בהיותי ילד קטן היה כלבי חברי הטוב ביותר, כשלא היו לי חברים אחרים. קיץ אחד יצאתי למחנה, וכשחזרתי גיליתי כי שכנה זקנה אחת ממעלה הרחוב הודיעה לעיריה על הכלב, ומשם באו והרעילו אותו בזמן שאני נמצא בעבודה. באותו לילה התגנבתי לחצרה של השכנה ומצאתי סמרטוט שהיה תלוי על חוט הכביסה. מחבט השטיחים היה תלוי על הקיר. גנבתי אותם וקברתי אותם.

בסניף אגודת צער בעלי חיים המתין אדם אחד בתור לפני. הוא הביא גור שגילו היה רק שבוע או משהו כזה. כלב רועים הונגרי – יצור עלוב למראה. היו לו גורים רבים מדי והוא הביא גור זה לכאן, אם כדי שמישהו יקח אותו ואם כדי שירדימו אותו. הם הכניסו אותו פנימה. והאיש שמאחורי הדלפק הזמין את הבא בתור. אמרתי לו שאני רוצה כלב והוא הוביל אותי לאורך שורת הכלובים.

באחד מהם היה הגור שזה עתה הובא, כשהוא נתון בהתקפה של שלושה כלבים גדולים יותר שהתגוררו במקום לפניו. הוא היה יצור קטן ועמד להפסיד במערכה. אך הוא נאבק בעוז.

“הוציאו אותו משם!” זעקתי. “אני אקח אותו, אני אקח אותו, הוציאו אותו משם!”

הוא עלה שני דולר. זו היתה ההשקעה הטובה ביותר שהשקעתי מעודי. כשנסעתי הביתה, ישב הגור בצד השני של המושב הקדמי ולטש בי את עיניו. היה לי רעיון מעורפל בקשר לשם שאבחר לחיית השעשועים שלי, אולם כאשר הבטתי בו, והוא הביט בי חזרה, נזכרתי לפתע בתמונה מתוך סרטו של אלכסנדר קורדה הגנב מבגדד, משנת 1939, בה שינה הווזיר הרע (בגילומו של קונרד וידט) את אהבתו, הגנב הקטן (בגילומו של סאבו), לכלב. לרגע קצר הרכיב הסרט פני אנוש מעל הפנים הכלביות ובזאת העניק לפני הכלב הבעה יוצאת מן הכלל של הבנה ותבונה. הכלבלב הביט בי בהבעה דומה. “אהבהו,” אמרתי.

הוא לא הגיב לשם שהענקתי לו, אך זו היתה באמת הפחותה שבדאגותיו באותו רגע. בכל אופן, זה היה שמו מאז ואילך.

לא היה אדם שדרך על סף ביתי ולא חיבב אותו. כאשר חש במישהו בעל וויברציות טובות, תמיד הופיע שם, רובץ לרגליו. הוא אהב שיגרדו את צלעותיו ולמרות שנים של נסיונות אילוף, סירב להפסיק לבקש שאריות אוכל ליד השולחן, שכן גילה כי רוב האנשים שבאו לסעוד בביתי היו טיפוסים רכי לבב שלא יכלו לעמוד בפני מבטו הכלבי הנוגה.

אך הוא שימש לי גם כברומטר לגילוי אנשים רעים. היו כמה הזדמנויות בהן מצאתי מישהו או מישהי שמצאו חן בעיני ואהבהו סירב להתייחס אליו או אליה – ותמיד התברר לבסוף שדבר מה אינו כשורה עם אנשים אלה. התחלתי לשים לב לגישתו כלפי אנשים חדשים, ואני חייב להודות שזה השפיע על גישתי אני. השתדלתי להתרחק מאלה שאהבהו התרחק מהם.

נשים איתן ניהלתי פרשיות אהבים כושלות היו בכל זאת חוזרות לבקר בביתי מפעם לפעם – לבקר את הכלב. היה לי חוג ידידים אינטימי, שרבים מהם לא היו קשורים אלי כלל ועיקר, ועימם נימנו אחדות מהכוכבות הזוהרות ביותר של הוליבוד. ליידי מפוארת אחת היתה נוהגת לשלוח את נהגה הפרטי לקחת את הכלב לטיול אחר צהריים על החוף. מעולם לא שאלתי אותו על שהתרחש בהזדמנויות אלו. הוא לא היה מוכן לשוחח על כך.

בשנה שעברה החל מצבו להתדרדר, על אף שבתחילה לא שמתי לבי לכך, שכן אהבהו המשיך להתנהג כמו כלבלב עד הסוף. אך הוא החל לישון יתר על המידה ולא היה מסוגל להחזיק בקיבתו את ארוחותיו – אפילו לא את האוכל ההונגרי שהכינו לו שכנינו ההונגרים שבמעלה הרחוב. העובדה שמשהו איננו כשורה איתו הובררה לי מעבר לכל ספק. כאשר נתקף בפחד במהלך רעידת האדמה האחרונה שהתרחשה בלוס אנג’לס. אהבהו לא פחד מכלום. הוא היה תוקף בחימה שפוכה את האוקיינוס השקט ומשוטט זקוף קומה וזנב ליד חתולי רחוב אימתניים. אך רעידת האדמה הפחידה אותו והוא זינק על מיטתי וכרך את רגליו הקדמיות סביב צווארי. לא הייתי רחוק מלהיות הקרבן היחיד של אותה רעידת אדמה, ודווקא מחנק בידי בעל חיים.

הוא הוכנס לבדיקות רבות במרפאתו של הווטרינר, והאידיוט הזה טען שהכל בגלל הדיאטה שלו.

ואז, באחד מימי ראשון עת נמצא בחצר, ראיתיו שוכב למרגלות מדרגות המרפסת, מכוסה בוץ ומקיא את נישמתו. הוא היה מגואל בקיאו וניסה נואשות לדחוף את קצה אפו אל תוך האדמה, על מנת לצנן אותו. בקושי נשם. נטלתי אותו לווטרינר אחר.

בתחילה חשבו שזה נובע פשוט מזיקנה… אך הם צילמו אותו בקרני רנטגן וגילו שהסרטן השתלט על הקיבה והכבד.

דחיתי את הקץ כמיטב יכולתי. באורח מוזר לא יכולתי לדמיין לעצמי כיצד יראה העולם בלעדיו. אך אתמול באתי למשרדו של הווטרינר וחתמתי על מסמכי האנסטזיה.

“הייתי רוצה לבלות עימו זמן מה, לפני כן,” אמרתי.

הם הכניסו אותו והניחו אותו על שולחן הניתוחים המתכתי. הוא כחש עד מאוד. תמיד גרר עימו כרס – וזו נעלמה. השרירים ברגליו האחוריות היו חלשים, רפויים. הוא רעש נוראות. הרמתי את ראשו והוא הביט בי באותו פרצוף מצחיק שגרם לו להראות כמו לורנס טאלבוט, האדם־זאב. הוא ידע. מוח צלול עד הרגע האחרון, הא, חבר? הוא ידע, והיה נפחד עד מוות. הוא רעד בכל גופו. כדור שיער קופצני אשר, עת שכב על שטיח כהה, ניראה כמו סמרטוט מדובלל, ואי אפשר היה לדעת היכן ראשו והיכן זנבו. כה צנום, רועד, יודע מה עומד לקרות לו. אך עדיין ובכל זאת – כלבלב.

פרצתי בבכי ועצמתי את עיני, והוא טמן את ראשו בחיקי. התביישתי בכך שלא התייחסתי לעניין באותה רוח כמוהו.

“אני מוכרח, כלבלב, כי כואב לך ואתה לא מסוגל לאכול, אני מוכרח.” אך הוא לא רצה לדעת על כך.

עתה הגיע הווטרינר. הוא היה בחור טוב ושאל אם אני רוצה ללכת ולהניח לדבר להעשות.

ואז זקף אהבהו את ראשו והביט בי.

ישנה תמונה אחת בסירטו של אליה קזאן ‘וויווה זאפאטה’ בה הורשע ידיד קרוב של זאפאטה בקשירת קשר עם הפדראלס. זה היה ידיד שלחם לצד זאפאטה מאז החלה המהפכה. הם באו לבקתה בה היה אסור, בכדי להעמידו לפני כיתת יורים, וזאפאטה מתחיל להתרחק מהמקום: ואז עוצר אותו ידידו, מניח את ידו על כתפו ואומר לו בחיבה, “אמיליו, עשה זאת בעצמך.”

אהבהו הביט בי. אני יודע שהוא היה רק כלב – אך לו היה מסוגל לדבר בלשון אנוש לא יכול היה לבטא זאת טוב יותר מאשר ביטא זאת מבטו. אל תשאיר אותי לבד עם זרים.

לכן אחזתי בו כשהניחוהו על השולחן, והווטרינר קשר את רגלו הקדמית בצינורית ניילון על מנת שהעורק יבלוט, ואני החזקתי את ראשו והוא היסב אותו הצידה כשהמחט דקרה אותו. אי אפשר היה לומר מתי בדיוק היה הרגע בו עבר מן החיים אל המוות. הוא פשוט הניח את ראשו על ידי, עיניו פירפרו לרגע, נעצמו – ואחר כך מת.

עטפתי אותו בסדין בעזרת הווטרינר, ונסעתי הביתה כשאהבהו מונח על המושב הקדמי לידי, בדיוק באותה דרך בה הגיע אלי הביתה אחת עשרה שנים קודם לכן. הוצאתי אותו אל החצר והתחלתי לחפור את קיברו. שעות חפרתי, מייבב וממלמל לעצמי, משוחח עימו. זה היה קבר מלבני, מסודר מאוד ובעל דפנות זקופים וכל האדמה המיותרת שבו הוצאה במו ידי.

הנחתי אותו בגומה והוא נראה שם זעיר כל כך יחסית לכלב שנראה כה גדול בחיים, כה שעיר, כה עליז. ואז כיסיתי אותו, וכשהגומה מלאה באדמה החזרתי למקום את פיסת הדשא שעקרתי ממקומה בתחילת החפירה. וזה היה הכל.

אך לא הייתי מסוגל להשאיר אותו לבד עם זרים.

הסוף

שאלות לדיון:

1. האם מנסה המחבר לשייך תכונות אנושיות ליצורים לא אנושיים? מדוע? דון בסוגיית האנתרופומורפיזם לאור האימרה, “אתה הוא אלוהים.”

2. דון באהבה שמפגין מחבר מסה זו, השווה והשונה בינה לבין צורות אהבה אחרות: אהבת גבר לאישה, אם לילדה, בן לאימו, בוטניקאי לצמחים, אקולוג לכדור הארץ.

13

נתן סטאק דיבר מתוך שינה. "

מדוע בחרת בי? מדוע אני…"

14

כמו האדמה, סבלה האם מכאבים.

הבית הגדול היה שקט מאוד. הרופא עזב והקרובים נסעו העירה לסעוד את ליבם. הוא ישב לצד מיטתה והביט בה. היא נראתה אפורה, זקנה ומקומטת; לעורה היה גוון אפור רך. הוא בכה חרישית.

הוא חש את ידה על בירכו, וכשהסתכל אליה ראה אותה מביטה בו.

“לא היית אמורה לתפוס אותי בוכה,” אמר.

“הייתי מאוכזבת לולא תפסתי אותך,” אמרה. קולה היה חלוש מאוד, ברור מאוד.

“מה שלומך?”

“זה כואב, בן לא סימם אותי כמו שצריך.”

הוא נשך את שפתו התחתונה. הרופא השתמש בכמויות סמים אדירות, אך הכאב היה אדיר יותר. היא פלטה קולות חנוקים כשפעימות כאב פתאומיות החרידו אותה. הוא ראה כיצד החיים דולפים מבעד לעיניה.

“כיצד מגיבה אחותך על כל העניין?”

הוא משך בכתפיו. “את מכירה את שרלאן. היא מצטערת. אך כל העניין נימצא אצלה במישור השיכלי.”

אימו הניחה לאדוות חיוך קלה להניע את שפתותיה. “זהו דבר איום לומר, נתן, אך אחותך איננה האישה הנחמדה ביותר עלי אדמות. אני שמחה שאתה כאן.” היא השתתקה לרגע, מהרהרת, ואז הוסיפה ייתכן שאביך ואני פיספסנו משהו בגֶאנים שלנו. שרלאן פשוט אינה אדם שלם."

“אני יכול להביא לך משהו? קצת מים?”

“לא תודה, אני בסדר גמור.”

הוא הביט באמפולה של משכך הכאבים הנרקוטי. המזרק היה מונח. צונן ודומם, על המגבת הנקייה שלידה. הוא חש את עיניה המכוונות אליו. היא ידעה על מה הוא חושב. הוא הסב את מבטו.

“הייתי מוכנה עכשיו להרוג בשביל סיגריה,” אמרה.

הוא צחק. בגיל שישים וחמש, שתי רגליה קטועות, שאריות צידה השמאלי משותקות, הסרטן מתפשט לעבר ליבה כמימרח קטלני, עדיין היתה המטריארך. “אסור לך לעשן, שכחי מזה.”

“אז למה שלא תשתמש במזרק ההוא ותוציא אותי מכאן.”

“סתמי את הפה, אמא.”

“הו, לעזאזל, נתן. אם יש לי מזל, אז נותרו לי עוד שעות ספורות. אם אין לי – אז חודשים ספורים. כבר שוחחנו על כך לפני כן. אתה יודע שבסופו של דבר אני תמיד מנצחת.”

“האם אמרתי לך פעם שאת כלבה זקנה?”

“הרבה פעמים. אבל בכל זאת אני אוהבת אותך.”

הוא התרומם ממקומו ופסע לעבר הקיר. הוא לא יכול היה לחלוף דרכו, לכן חזר על עקבותיו ופסע סביב החדר.

לא תימלט מחובתך."

“אמא, לעזאזל! בבקשה!”

“בסדר. בוא נדבר על מצב העסקים.”

“כרגע העסקים לא מעניינים אותי כלל.”

“אז על מה נדבר? על המעשים המפוקפקים שיכולה אישה זקנה לעשות ברגעיה האחרונים?”

“את יודעת, את באמת מטורפת. אני חושב שבאיזה אופן חולני, את נהנית מכל הענין.”

“באיזה אופן אחר אפשר להינות מזה?”

''כהרפתקה."

“הגדולה מכולן. חבל שלאביך לא היתה הזדמנות לטעום ממנה.”

“אינני חושב שהוא היה נהנה מההזדמנות לטעום את הרגשת ההימעכות במכבש הידראולי.” ואז חשב על כך שנית, שכן החיוך הזעיר חזר לשכון על שפתותיה, “אוקי, יתכן שהיה נהנה. אתם שניכם הייתם כה בלתי מציאותיים, עד שהייתם יושבים שם, משוחחים על העניין ומנתחים את השרידים.”

''ואתה יוצא חלצינו."

הוא היה כזה. אכן היה. לא היה בכוחו להכחיש זאת, ואף לא עשה זאת מעולם. הוא היה קשוח, עדין ופראי בדיוק כמוהם, וזכר את אותם הימים בג’ונגל בברזיל והצייד באיי קיימן, והימים האחרונים בהם עבד בטחנה עם אביו, וידע כי לכשיבוא זמנו, יהנה מהוות ממש כמוה.

“תגידי לי, בבקשה. תמיד הייתי סקרן לדעת. האם אבא הרג את תום גולדמן?”

“השתמש במזרק ואספר לך.”

“אני נצר למשפחת סטאק. הנני בלתי ניתן לשיחוד.”

"גם אני נצר למשפחת סטאק ואני יודעת באיזו סקרנות חולנית נחונת. השתמש במזרק ואספר לך.

הוא פסע קצובות סביב החדר. היא הביטה בו עיניה בהירות ומבהיקות.

"התבייש לך, נתן. אתה יודע שאינך בן כלבה. וזה דבר שאחותך אינה יכולה להגיד אותו. האם סיפרתי לך אי פעם שהיא לא בתו של אביך?''

“לא, אבל ידעתי.”

“היית מחבב את אביה. הוא היה שוודי. אביך חיבב אותו.”

“האם זו הסיבה שאבא שבר את שתי ידיו?”

“יתכן. אך מעולם לא שמעתי את השוודי מתלונן על כך. לילה אחד במיטה יחד איתי היה שווה באותם ימים שתי זרועות שבורות. השתמש במזרק.”

בסופו של דבר, בזמן שהמשפחה נמצאה באמצע הדרך בין המנה לבין הפרפרת, מילא נתן את המזרק והזריק לה. עיניה התרחבו כשהחומר פגע בליבה ורגע לפני מותה היא אזרה את כל כוחותיה ואמרה, “עסק זה עסק. אביך לא הרג את תום גולדמן, אני הרגתי אותו. אתה גבר לענין, נתן. נלחמת בנו באופן שציפינו ממך, ואהבנו אותך יותר מאשר תוכל לדעת אי פעם. אבל אתה, בן כלבה שכמוך, אתה יודע עד כמה, נכון?”

“אני יודע,” אמר. והיא מתה; הוא התייפח; וזה היה הדבר הפאטתי היחיד בעניין.

15

הוא יודע שאנו באים.

הם טיפסו על צידו השמאלי של הר החרוט. נחש משח את רגליו של נתן סטאק בנוזל הדביק, ואם כי אי אפשר היה לכנות זאת טיול אחר צהריים נעים, הצליח סטאק למצוא לעצמו מדרך כף רגל על צלע ההר התלול ולעלות מעלה לאיטו. עתה הם עצרו בכדי לאזור כח ונחש דיבר לראשונה אודות מה שמצפה להם במקום אליו מועדות פניהם.

"הוא?''

נחש לא השיב. סטאק נשען על צלע ההר. במדרונותיו התחתונים של ההר הם נתקלו ביצורים דמויי עלוקות אשר ניסו לדבוק בבשרו של סטאק, אך כאשר גירש אותם נחש הם שבו למצוץ את הסלעים. הם לא ניסו להתקרב אל הצל. מעליהם יכול היה סטאק לראות את האורות שהבהבו על הפיסגה. הוא חש באימה הזוחלת מעלה מכיוון קיבתו. זמן קצר לפני שהגיעו למקום עצירתם, נתקלו במערה בצלע ההר, מקום בו שכנו היצורים דמויי העטלף. אלה נתקפו חמת זעם למראה האדם ונחש, והשאון האדיר שהקימו עורר בסטאק גלי קבס אדירים. נחש סייע בידו והם טיפסו מעל פי המערה. עתה עצרו ונחש סירב לענות על שאלותיו של סטאק.

אנו חייבים להמשיך לטפס.

“בגלל שהוא יודע שאנו כאן,” גוון סארקסטי התגנב לקולו של סטאק.

נחש החל לנוע. סטאק עצם את עיניו. נחש עצר וקרב אליו שוב. סטאק הביט בצל החד-עיני.

“אף לא צעד אחד נוסף.”

אין שום סיבה שלא תדע.

“אלא שיש לי תחושה, ידידי, שאתה עומד לספר לי.”

טרם הגיעה שעתך לדעת.

"ראה: אינך יכול לומר שאין ברצוני לדעת, רק מפני שלא שאלתי. סיפרת לי כל מיני דברים שאיני מסוגל לקלוט… כל מיני דברים מטורפים… שאני בן… בן… בן אני לא יודע כמה שנים, אבל יש לי הרושם, שאתה מנסה לספר לי שאני אדם הראשון…

ואכן כך הוא.

“…אה.” הוא פסק מדיבורו והביט בצל. ואז, ברכות רבה, תוך שהוא נוטל על עצמו יותר ממה שנראה לו כאפשרי, אמר, “נחש.” הוא השתתק שוב. זמן מה אחר כך שאל, “אולי תתן לי עוד חלום שיאפשר לי לדעת את כל השאר.”

אתה חייב להיות סבלני. זה המתגורר למעלה בפיסגה יודע על בואנו, אבל הצלחתי למנוע ממנו לראות את הסכנה הטמונה בכך רק הודות לעובדה שאתה עצמך לא יודע מהי.

“אז אמור לי זאת: האם הוא רוצה בבואנו… זה המתגורר למעלה?”

הוא מרשה זאת. בגלל שאיננו יודע.

סטאק הניד בראשו לחיוב, והחליט ללכת בעקבות נחש, הוא הזדקף על רגליו וקד קידה מסוגננת. “אחריך, נחש”.

ונחש סב על עקביו, גידיו השטוחים צמודים לצלע ההר, והם טיפסו גבוה יותר, חגים במסלול לולייני לעבר הפיסגה.

ציפור המוות עטה עליהם ואחר כך נסקה מעלה לעבר הלבנה. נותר עדיין זמן מספיק.

16

דיארה בא אל נתן סטאק, לקראת השקיעה, והופיע בפניו בחדר הישיבות של הקונסורציום התעשייתי שבנה סטאק על יסוד האימפריה המשפחתית.

סטאק היה ישוב בכורסה הפנאומטית ששלטה על חדר הישיבות בו נפלו ההכרעות החשובות ביותר. האחרים עזבו כבר שעות רבות לפני כן. החדר היה אפלולי, כשרק זוהרן הרך של נורות חבויות בכתלים מאיר אותו.

הצל חלף מבעד לקירות – וכשחלף בעדם הפך צבעם וורוד כעין הקווארץ ואחר כך חזרו למראם הקודם. הוא עמד, לטש עיניו בנתן סטאק, ושעה ארוכה לא היה האיש מודע לנוכחותו של האחר בחדר.

עליך ללכת עתה, אמר נחש.

סטאק הרים מבטו, עיניו מתרחבות באימה ובמוחו חלפה דמותו הברורה של השטן, פיו החייתי מחייך, קרניו מבזיקות ניצוצות־אור כיהלומים, זנב הקילשון שלו חובט ברצפה, פרסותיו השסועות מותירות טביעות רגל בוערות על השטיח, עיניו עמוקות כבריכות זפת, רגליו שעירות כשל תיש. הוא ניסה לצרוח, אך הקול נתקע בגרונו.

לא, אמר נחש, זה איננו כך. בוא עימי ותבין.

צליל יגון היה בקולו. כאילו הרעו לשטן מאוד, על לא עוול בכפו. סטאק הניד ראשו בפראות.

לא היה זמן לוויכוחים. הרגע הגיע ודיארה לא יכול היה להסס עוד. הוא הניף ידו ונתן סטאק התרומם מתוך הכורסה הפנאומטית כשהוא מותיר מאחוריו דבר מה שנראה כמו נתן סטאק הנתון בתרדמה. הוא פסע לקראת דיארה ונחש נטל את ידו והם חלפו מבעד לוורוד כעין הקווארץ והסתלקו משם.

מטה מטה הוביל אותו הנחש.

האמא סבלה מכאבים. היא היתה חולה מזה דורות רבים, אך המחלה הגיעה לשלב שנחש ידע שהינו קטלני, והאמא ידעה זאת אף היא. ובכל זאת היתה מוכנה להסתיר את ילדה, עמוק בתוך חיקה, מקום בו אף אחד, אפילו לא המטורף, אף אחד לא יוכל למצאו.

דיארה הוביל את סטאק לגיהנום.

זה היה מקום נחמד.

חמים, בטוח ורחוק מן המטורף.

והמחלה המשונה המשיכה להשתולל בלי מעצור. אומות התפוררו, האוקיינוסים רתחו ואחר כך קפאו ועליהם התגבשה שיכבת זוהמה, האוויר התעבה מרוב אבק ואדים רעילים, בשר נמס כשמן, השמים קדרו, השמש הפכה לכתם מטושטש וכהה. כדור הארץ גנח.

הצמחים סבלו ומתו, חיות נפגעו ודעתם נטרפה עליהם. עצים עלו באש ומאפרם עלו תצורות זכוכית מוזרות שהתרסקו ברוח. כדור הארץ גסס, גסיסה ארוכה, איטית, כואבת.

ובמרכז כדור הארץ, במקום נחמד, ישן נתן סטאק. אל תשאיר אותי לבד עם זרים.

מעל ראשו, רחוק־רחוק על רקע הכוכבים, חגה צפור המוות אנה ואנה, ממתינה לאות.

17

כאשר הגיעו לנקודה הגבוהה ביותר, הביט נתן סטאק מבעד לפינה הנוראה של הרוח השטנית הזועפת וראה את מקדש התמיד, קתדרלת הנצח, יד הזכרון, מיקלט השלמות, פירמידת הברכה. חנות הצעצועים של הבריאה, מחסן הגאולה, גלעד הגעגועים, גביע המחשבות, מבוך הפליאה, בימת הייאוש, דוכן הגזירות ומזבח המאמצים האחרונים.

על מדרון שטיפס מעלה, הוא ראה את ביתו של זה שהתגורר כאן – אורות מבזיקים ומהבהבים, אורות שעל פני הכוכב השומם ניתן היה לראותם למרחוק – ועלה בו חשד עמוק באשר לזהות הדייר. לפתע הפך הכל אדום בעיני נתן סטאק. כאילו הורד מסנן על עיניו, השמיים הקודרים, האורות המהבהבים, הסלעים שיצרו את המישור הגדול עליו ניצבו, אפילו נחש הפך אדום ועם הצבע בא הכאב. כאב אדירים שבער בכל פינה בגופו של סטאק, כאילו דמו עלה באש. הוא צרח ונפל על ברכיו, הכאב חולל בשריקה בתוך ראשו, מבעד לכל עצב, נים, וריד ועורק, גולגלתו בערה.

הילחם בו, אמר נחש, הילחם בו!

איני מסוגל, שטפה הצריחה החרישית במוחו של נתן סטאק. הכאב היה רב מנשוא. האש קפצה ופיזזה והוא חש את הריקמות העדינות של מחשבתו נאכלות והולכות. הוא ניסה לרכז את מחשבתו בקרח, גושי קרח, הרי קרח, קרחוני ענק קבורים למחצה במים צוננים, ונשימתו העלתה עשן והשחירה. קרח! הוא חשב על מיליוני חלקיקי ברד דוהרים, נופלים, פוגעים ברעם אדיר בסערת האש הטורפת את מוחו, וקול נשיפת אדים נשמע, קולה של אש שכבתה, פינה שהפכה צוננת… והוא תפס עמדה בפינה זאת, חושב על קרח, חושב על גושים, ערמות והרים של קרח, והודף אותם כלפי חוץ על מנת להרחיב את מעגל הקרירות והביטחון. ואז החלו הלהבות לסגת, להחליק אחורנית דרך עורקיו והוא שיסה בהן את הקרח, כיבה אותן, קבר אותן מתחת לקרח ולמים הצוננים.

כאשר פקח את עיניו, מצא עצמו יושב עדיין על ברכיו, אך הוא היה מסוגל שוב לחשוב בבהירות. והמישור האדום חזר למצבו הרגיל.

הוא ינסה שוב. אתה חייב לעמוד על המשמר.

“ספר לי הכל! אינני יכול לעמוד בכך בלי לדעת, אני זקוק לעזרה!”

אתה יכול לעזור לעצמך. יש בך הכח. אני הענקתי לך את הניצוץ.

…והמהלומה השניה ניחתה!

האור שסביבו העכיר והוא החזיק בין מלתעותיו נתחי בשר מזוהמים שטעמם הנורא העלה בו קבס. זרועותיו קמלו וחזרו והסתגרו בתוך שריונו, וכשעצמותיו חרקו הוא ילל בתחושות כאב חוזרות ונשנות ברציפות שכמעט איחדה אותן לכאב אחד גדול. הוא ניסה להימלט אך עיניו הגבירו את עוצמת האור שהיכו בו. ארובות עיניו חרקו והנוזל החל להישפך החוצה. הכאב היה בלתי ניסבל.

הילחם בו

סטאק התגלגל למצב אפרקדן, תוך שהוא שולח את משושיו לגעת בקרקע. לרגע נוכח לדעת שהוא מביט מבעד לעיניו של יצור אחר, צורת חיים אחרת אותה לא היה מסוגל אפילו לתאר. אך הוא נמצא תחת שמיים פתוחים והדבר עורר בו אימה. הוא היה מוקף אוויר שהפך קטלני ודבר זה עורר בו אימה, והוא התעורר והלך ודבר זה עורר בו אימה והוא… הוא היה אדם… הוא לחם נגד תחושת היותו מין יצור אחר… הוא היה אדם והאימה לא תוכל להשתלט עליו, הוא יעמוד נגדה.

הוא חזר והתגלגל, החזיר את משושיו לצידי ראשו והתאמץ להנמיך את גופו. עצמות שבורות התחככו האחת ברעותה והכאב הדהד ברחבי גופו. הוא כפה על עצמו להתעלם ממנו, ולבסוף הצליח להוריד את גפיו ונשם. הוא חש את ראשו מסתחרר…

ומשחזר ופקח את עיניו, חזר להיות נתן סטאק.

…והמהלומה השלישית ניחתה:

חוסר ישע.

ומתוך הסבל הנורא הוא חזר להיות נתן סטאק.

…והמהלומה הרביעית ניחתה:

טירוף.

מתוך השגעון המשתולל הוא חזר להיות נתן סטאק.

…והמהלומה החמישית, והשישית, והשביעית, והמגפות, והסופות, ומאגרי הרשע, והקטנת הדמות, והנפילה המתמדת מבעד למדורי גיהנום תת־מיקרוסקופיים, ועלוקות שניזונו מגופו מבפנים והעשרים, והארבעים, והחמישים, וצליל קולו צורח ומתחנך להקלה, וצליל קולו של נחש, לעולם לצידו, לעולם לוחש.

ולבסוף תם הענין.

מהר, עכשיו.

נחש אחז בידו של סטאק, ותוך שהוא כמעט גורר אותך מיהרו לעבר ארמון האור והזכוכית שמולם, הארמון שזרח באור בהיר תחת כיפת הכוכבים, ועברו מתחת לקשת מתכת ממורטת אל אולם הקבלה. השערים נטרקו בחזקה מאחוריהם.

רעדות חלפו בקירות. רצפת היהלומים שלרגליהם חרקה והתנדנדה. פיסות החלו לנשור מן התיקרה הגבוהה והרחוקה. הארמון האדיר שסביבם חרק פעם אחת בעוצמה רבה והתמוטט מכל עבריהם. עכשיו, אמר נחש. עכשיו תדע הכל!

והשברים שכחו להמשיך ליפול. הריסות הארמון קפאו בחלל, תלויים בין שמים וארץ. אפילו האוויר פסק מסערותיו. הזמן קפא. כדור הארץ עצר מסיבובו. היקום כולו לא נע ולא זע כאשר סטאק הורשה להבין הכל.

18

מבחן אמריקאי

(מהווה 1/2 מהציון הסופי)

1. אלוהים הוא:

א. רוח בלתי נראית בעלת זקן ארוך.

ב. כלב קטן הקבור בגומה.

ג. כלאדם.

ד. הקוסם מארץ עוץ.

2. ניטשה כתב: ‘אלוהים מת,’ באימרה זו התכוון לכך ש:

א. החיים חסרי טעם.

ב. האמונה ביישות עליונה חלפה מן העולם.

ג. אלוהים לא היה קיים מעולם.

ד. אתה הוא האלוהים.

3. ‘אקולוגיה’ הוא כינוי ל:

א. אהבת אם.

ב. אלוהים.

ג. סטלט טבעוני וגרנולה.

4. איזה מן הבטויים הבאים מביע בצורה הטובה ביותר את האהבה העמוקה:

א. אל תשאיר אותי לבד עם זרים.

ב. אני אוהב אותך.

ג. אלוהים הוא אהבה.

ד. השתמש במזרק.

5. איזו מן התכונות הבאות מיוחסת בדרך כלל לאלוהים:

א. כח.

ב. אהבה.

ג. אנושיות.

ד. צייתנות.

ה. אף אחת מן התשובות שפורטו לעיל.

19

אור הכוכבים זרח בעיניה של ציפור המוות ומעופה הלילי הטיל צל על הירח.

20

נתן סטאק הרים את ידיו ובאויר הדומם התמוטטו חלקי הארמון. הם לא נפגעו.

עכשיו ידוע לך כל שיש לדעת, אמר נחש וכרע על ברכיו בתנועת סגידה. לא היה שם איש שניתן היה לסגוד לו, פרט לנתן סטאק.

“האם הוא תמיד היה מטורף?”

מהרגע הראשון.

“לכן אלה שהפקידו את עולמנו בידיו היו מטורפים וגזעך היה מטורף גם הוא, בהרשותו זאת.”

בפי נחש לא נמצאה תשובה.

“יתכן שזה מה שאמור היה להתרחש,” אמר סטאק.

הוא שלח ידו להעמיד את נחש על רגליו ונגע קלות בראשו של הצל. “ידידי!” קרא.

גזעו של נחש לא הוכשר להזיל דמעות. הוא אמר, חכיתי למילה זו זמן רב מכפי שתוכל לדעת.

“אני מצטער שזה צריך היה לבוא רק בסוף.”

יתכן שזה מה שאמור היה להתרחש.

ובאוויר התפתחה סופה, רעד עבר בשברי הארמון ובעליו של ההר, בעליה של הארץ ההרוסה התגלה לפניהם בסנה הבוער. שוב, נחש? שוב אומר אתה להרגיזני?

תם הזמן למשחק בצעצועים.

אתה מביא את נתן סטאק על מנת לעצרני? אנוכי אקבע מתי יגיע הקץ. אנוכי אומר ואנוכי תמיד אמרתי.

ואז לעבר סטאק:

לך־לך מכאן. מצא לך מקום מחבוא, עד אשר אבוא לחפשך. סטאק התעלם מהסנה הבוער. הוא הניד בידו וחרוט־הבטיחות שהיה סביבם נגוז. “ראשית בוא ונמצא אותו, אני יודע מה לעשות אחר כך.”

ציפור המוות חידדה את ציפורניה ברוח הלילה ונסקה מטה לעבר האודים העשנים של כדור הארץ.

21

נתן סטאק חלה פעם בדלקת ריאות. הוא היה שרוע על שולחן הניתוחים והמנתח פתח פתח קטן בקידמת חזהו. לולא היה עיקש, לולא המשיך לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה כשהמחלה משתוללת בקירבו, לא היה נזקק לניתוח זה. אך הוא היה סטאק, והוא שכב על שולחן הניתוחים, והניתוח בוצע והוא שמע מישהו קורא בשמו.

נתן סטאק.

הוא שמע זאת, ממרחקים, מעבר לדממה הארקטית. הוא שמע את הקול מהדהד שוב ושוב, מתגלגל במסדרון אין קץ לו, והאיזמל ננעץ בגופן.

נתן סטאק.

הוא זכר את לילית, שערה כעין היין האדום. הוא זכר את גסיסתו הארוכה תחת הסלעים שמחצוהו, בעוד חבריו בקבוצת הציידים מפלחים את קרביו של הדוב שנצוד, תוך התעלמות מגניחותיו הנואשות. הוא זכר את תחושת החץ שפילח את גבו וחצה את חזהו, ואת מותו באגינקורט.

הוא זכר את מימיו הקרים כקרח של נהר אוהיו הסוגרים על ראשו, ואת הרפסודה המתרחקת ממנו בלא שחבריו יחושו בחסרונו. הוא זכר את גז החרדל שמילא את ריאותיו בעת שניסה לזחול לעבר בית חווה סמוך. הוא זכר כיצד הביט ישירות בהבהק הפצצה וכיצד חש את עור פניו מתמוסס. הוא זכר כיצד נחש בא אליו לחדר הישיבות ושלף אותו מתוך עורו. הוא זכר כיצד ישן בלב כדור הארץ במשך רבע מיליון שנים.

מעבר למאות השנים שמע את אימו מתחננת אליו שישחרר אותה, שישים קץ למכאוביה.

השתמש במזרק. קולה התערבב בקול האדמה הזועקת ביסורים אין קץ על בשרה שנקרע ממנה, על נהרותיה שהפכו עורקי אבק, על גבעותיה המרקדות ושדותיה הירוקים שהפכו לאפר. קול אימו וקול אמא אדמה התמזגו והיו לאחד, והתערבבו בקולו של נחש המספר לו שהוא האדם היחיד בעולם – האדם האחרון בעולם – המסוגל לחלץ את אמא אדמה ממחלתה.

השתמש במזרק, שים קץ ליסורי כדור הארץ. הוא שלך עכשיו. נתן סטאק חש בטחון בכוח שעמד לרשותו. כוח רב ועצום מזה של אלילים, נחשים, או בוראים מטורפים שדקרו את יצירותיהם בסיכות, ששברו את צעצועיהם.

אתה לא תוכל. לא ארשה לך.

נתן סטאק עקף את הסנה הבוער שפיצפץ בזעם חסר אונים. הוא הביט בו ברחמים כמעט, בזכרונו הקוסם מארץ עוץ וראשו העצום והמפחיד וחסר הגוף שצף בברקים וערפל, והאדם הקטן והמסכן מאחורי המסך המניע את הכפתורים מחוללי הפעלולים. סטאק עקף את הפעלול הזה, בידעו שלרשותו כוח רב יותר מזה של היצור הקטן והעלוב שאחז את הגזע האנושי ברסנו, עוד קודם שלילית נלקחה ממנו.

הוא הלך לחפש את המטורף שניצל את שמו לרעה.

22

סטאק מצא את המטורף משוטט בחורשת הרגעים האחרונים. הוא היה אדם קשיש ויגע וסטאק ידע שתנועת יד אחת מצידו יכולה לסיים את פרשת חייו של אליל זה. אך לשם מה יעשה זאת? השעה אף היתה מאוחרת מדי לנקמה. השעה היתה מאוחרת מדי כבר מלכתחילה. לכן הניח לזקן ללכת לדרכו, לשוטט בחורש ולמלמל לעצמו ‘אני לא אניח לך לעשות זאת,’ בקולו של ילד מפונק. למלמל לעצמו באופן פאטתי ‘הו, בבקשה, אני עוד לא רוצה ללכת למיטה. עוד לא גמרתי לשחק.’

וסטאק שב על עקביו והלך אל נחש שסיים את תפקידו, והגן על סטאק עד אשר למד סטאק לדעת שהוא היה רב־עוצמה יותר מהאלוהים אותו עבר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הוא הלך אל נחש וידיהם נגעו, וברית הידידות נכרתה סוף סוף, לבסוף, בסוף. ואז הם עבדו יחדיו ונתן סטאק, בתנועת יד אחת השתמש במזרק, וכדור הארץ אף לא יכול היה להאנח אנחת רווחה כאשר תמו יסוריו האין־סופיים… אך הוא נאנח בכל זאת, ובכך תם העניין וליבו הלוהט של כדור הארץ דעך, והרוחות גוועו, והרחק הרחק מעליהם שמע סטאק כיצד מוצאת לפועל פעולתו האחרונה של נחש; הוא שמע את ציפור המוות נוחתת.

“מה היה שמך?” שאל סטאק את ידידו.

דיארה.

וציפור המוות התישבה על גוויתו התשושה של כדור הארץ והיא פרשה את כנפיה, הורידה אותן ועטפה את הארץ כאם העוטפת את ילדה היגע. דיארה התיישב על רצפת הארמון האפל, ועצם את עינו היחידה בהכרת תודה. לישון סוף־סוף, לבסוף, בסוף.

ונתן סטאק עמד והביט בכל. הוא האחרון, בסוף, ובגלל שרכש – ולו לרגעים ספורים – את שיכול היה להיות שלו מלכתחילה, לו רק ידע, לא ישן אלא עמד והביט. הוא ידע סוף־סוף, לבסוף, בסוף, שהוא אהב ולא עשה כל רע.

23

ציפור המוות הורידה את כנפיה על פני כדור הארץ עד אשר סוף־סוף, לבסוף, בסוף, לא נותרה אלא הציפור הרובצת על האפר המת. אחר כך זקפה ציפור המוות את ראשה לעבר הרקיע זרוע־הכוכבים וחזרה על אנחת האובדן שחש כדור הארץ כאשר בא קיצו. אז עצמה הציפור את עיניה, תחבה בזהירות את ראשה תחת כנפה, והכל החשיך.

הרחק הרחק, המתינו הכוכבים לזעקת ציפור המוות שתגיע אליהם על מנת שסוף סוף, לבסוף, בסוף יוכלו הכוכבים לצפות ברגעיו האחרונים של המין האנושי.

מוקדש למרק טווין.

סיפורו של פרדריק בראון ‘מכונת הזמן הראשונה’ המופיע בגליון זה, הינו אחד מתוך שפע הסיפורים על נושא זה, שהוא אחד הפופולריים ביותר בספרות המד“ב ויחד עם זאת – אחד המטרידים ביותר. כל חובב מד”ב וותיק ניסה בוודאי לא פעם ‘לשבור לעצמו את הראש’ בנסיון לצאת מסבך הפרדוקסים המתעוררים בנושא המסע בזמן. כתב העת ‘מדע’ הקדיש לפני שנתיים מספר מאמרים לנושא זה, ולהנאתם של קוראי ‘פנטסיה 2000’ החלטנו להביאם כאן במרוכז, בשינויים קלים בלבד.

מר נחמן גבעולי הינו איש מחשבים וותיק, ועורך המדור ‘חידות ושעשועים מתמטיים’ בעתון ‘מדע’. בשעתו, קבל מר גבעולי מעל דפי ‘מדע’ על כי אין בארץ במה נאותה לפרסום סיפורי מד"ב. ובכן, כבר יש כזו, ואחדים מסיפוריו של מר גבעולי ימצאו בוודאי את מקומם בירחוננו.

‘מדע בדיוני’ הוא התרגום העברי המקובל למונח האנגלי – Science fiction – תרגום שאינו מוצלח כלל ועיקר. לא המדע הוא בדיוני בסיפורים הללו, אלא להיפך – הבדיה היא מדעית. התרגום המדויק – והפשוט – הוא סיפורי מדע. ככל שהסיפור מבוסס וסביר יותר מבחינה מדעית, הריהו אמין ומשום כך מעניין יותר. בסיפור מדעי טוב אין המחבר מעלה שום רעיון העומד בסתירה לחוקי הטבע הידועים. סיפורים על טיסות לכוכבים רחוקים, על אמצאות טכנולוגיות חדשות, על התפתחות המין האנושי בעתיד מבחינה חברתית, גנטית, פסיכולוגית – כל אלה יכולים להיות כתובים יפה, ובכל זאת יהיו אוויליים אם לא יתבססו על הנחות מדעיות סבירות. סיפור מדעי, ככל סיפור אחר, חייב להיות קודם כל אמין כדי שיהיה מעניין.

“מכונת הזמן”

אחד המוטיבים השנויים במחלוקת מבחינה זו בסיפורת המדעית, הוא הנושא של נסיעה בזמן, לעתיד או לעבר. לפי גישתם של סיפורי המדע הפשטניים, אתה יושב בכעין כלוב, לוחץ על כפתור או מסיט מנוף המכוון לשנת כך וכך אחרי או לפני הספירה ויוצא לדרכך. רבים רואים בכך רעיון הבל שלעולם לא יוכל להתממש; וייתכן שלולא ה.ג‘. וולס, שכתב את הסיפור הקלאסי בנושא זה – ‘מכונת הזמן’ – לא היה הרעיון מתקבל כל כך בסוג זה של ספרות. אין לומר שוולס מיצה את הנושא, אך כל הסיפורים על נסיעה בזמן שבאו בעקבותיו חזרו, מדעת או שלא מדעת, על כמה מרעיונותיו ומתיאוריו: ההסבר שהזמן הוא מימד רביעי, אשר אפשר לנוע בו ממש כמו שאפשר לנוע לאורך, לרוחב או לגובה; התיאור של עצם המסע: של גרמי־השמים הנעים ברקיע במהירות מדהימה; הימים והלילות מתחלפים בקצב גובר והולך; עונות השנה החולפות ביעף; מראה הנוף המישתנה, כגון בניינים הקורסים תחתם ומופיעים, עצים הצומחים כהרף־עיין וכו’ – כל זה נזכר כבר אצל וולס, והופיע שוב בגירסאות שונות בהרבה סיפורים אחרים.

“טיסה אל העתיד”

גם כותב שורות אלה לא משך ידו מנושא זה: בשנת 1959 שודר בקול ישראל מחזה שלי, בשם ‘טיסה אל העתיד’, בהשתתפות שמואל רודנסנקי, בצלאל לונדון, יהודה פוקס ואחרים, שבו ניסיתי להראות כי אפשר לטפל בנושא זה מבלי להיקלע לסבך הרגיל, שהוא נקודת התורפה של הסיפורים על מסע הזמן – הפאראדוכסים.

העובדה שברוב הסיפורים הללו נקלעים המחבר וגיבוריו למצב פאראדוכסאלי, היא לכאורה הוכחה לכך שנסיעה בזמן היא בלתי אפשרית, וגם לעולם לא תוכל להתאפשר. אחת הדרכים המתימטיות להוכיח שדבר הוא בלתי אפשרי, היא להראות שהוא גורר עמו סתירה. בסיפורים על מסע בזמן מתגלה בדרך כלל סתירה מובהקת:

אינך יכול לנסוע אל יום אתמול, משום שאז תהיה שם (או היית שם) פעמיים בעת ובעונה אחת. אם תפגוש את עצמך יהיה בכך לא רק מצב מוזר, אלא סתירה לעובדות, שהרי זכור לך יפה כי אתמול לא פגשת את עצמך! יתר על כן, אם אפשרית נסיעה אל העבר, מה יקרה אם תשוב כמה דורות אחורנית, ותמית אחד מאבות אבותיך? אם תעשה זאת לפני שהלה הספיק להעמיד ולדות – לא תיסע אל העבר וקורבנך יינצל ממוות. במקרה זה יתנהלו העניינים כשורה ובבוא המועד תיוולד… וחוזר חלילה.

גם נסיעה אל העתיד אינה חפשית מפאראדוכסים. אם אתה נוסע אל המאה הבאה, למשל, ומביא משם אמצאה טכנולוגית העתידה להתגלות רק בעוד 50 שנה, הרי אתה מקדים מאוחר למוקדם. ואותה אמצאה כבר לא תהיה חדשה בעת שתומצא. עכשיו אי־אפשר יהיה לקבוע כלל מתי ומי המציא אותה.

יישוב הפאראדוכסים

אפשר להתגבר על סתירות כאלו בכמה דרכים. הדרך הפשוטה היא לומר, שתיתכן אך ורק נסיעה אל העתיד, אך לא אל העבר, ולכן לא תיתכן שיבה מן העתיד אל ההווה. מיגבלה זו מתקבלת על הדעת גם לאור העובדה, שלמעשה הרי כולנו נוסעים תמיד אל העתיד – ב’מהירות' קבועה של 60 דקות בשעה! יתכן איפוא שנוכל אי פעם להחיש את קצב הנסיעה, אך לא נוכל להפוך את כיוונה.

בדרך זו ניתן אמנם למנוע פאראדוכסים, אך בכל זאת אין היא חביבה על מחברי הסיפורים; שהרי אם אין הנוסע יכול לשוב אל ההווה, כיצד יספר לנו את סיפורו? דרך אחרת ליישוב הפאראדוכסים, המקובלת מאוד בסיפורת המדעית, היא לומר כי בעת שאנו נוסעים אל העבר וגורמים בעקבות פעולה כלשהי לשינוי בהווה או בעתיד, הרינו יוצרים כעין הסתעפות בשטף הזמן. הזמן מתפצל באותו רגע לשני ענפים: באחד יהיה העתיד כפי שהיה ‘מקודם’, ובשני יחול השינוי שגרמה פעולתנו. הזמן אינו שוטף איפוא בזרם יחיד, אלא בכעין דלתה אשר לה אינסוף זרועות, ואתה עשוי להימצא בכל אחת מהן בגירסה אחרת: כאן אתה נשוי, כאן אתה רווק, כאן חי, כאן מת, וכאן לא נולדת כלל…

למרות העובדה שהסבר זה מקובל למדי בספרות, אין הוא נראה לי, משום שלדעתי הוא מעורר יותר בעיות משהוא פותר: עכשיו נשאלת השאלה, אם אי אפשר לנסוע מהווה להווה – דהיינו – לרוחב, במקום לאורך. הזמן נעשה איפוא לא מימד אחד נוסף לשלושת ממדי המרחב, אלא מישור בעל שני ממדים. על כל הפאראדוכסים החדשים שדבר זה יוצר.

השיבה אל ההווה

דרך שלישית להימנע מפאראדוכסים הצעתי אני במחזה האמור. שם תוארה נסיעה אל העתיד, עם חזרה אל ההווה. בעת ביקורם בעתיד נתבקשו הנוסעים – פרופ' מילר וחברו ד"ר וייס – כי בשובם יבצעו פעולה מסוימת, אשר תגרום לשינוי מכוון בעתיד. הנוסעים הסכימו לעשות זאת, אך הדבר עורר בהם חששות ותהיות. להלן קטע מהמחזה:

וייס: יודע אתה מה מוזר בעיני יותר מכל? האדישות שבה קיבלו אותנו. בלי עיתונאים, בלי כל חגיגות, בלי סקרנות, אפילו. הרי סוף סוף אנו הננו האורחים הראשונים מן העבר!

מילר: ממ? הראשונים מן העבר? מנין לך? יתכן כי אנשים שיצאו אחרינו הגיעו לפנינו!

וייס: סליחה?

מילר: (בקוצר רוח) כלום אינך מבין? אנו נסענו מהמאה העשרים אל המאה העשרים ושלוש. אולי היו אחרים שנסעו מהמאה העשרים ואחת אל המאה העשרים ושתיים? בעצם, מובטחני שלאחר הצלחת הניסוי הזה היו עוד נסיעות רבות אל העתיד, וגם אל השנים שלפני זו. אנו איננו הראשונים כאן.

וייס: מוזר. לא חשבתי על זאת. פאראדוכס משונה!

מילר: אין בזה משום פאראדוכס! כפי שכבר הדגשתי, הנסיעה בזמן אינה כרוכה בשום פאראדוכסים.

וייס: האמנם? ומה דעתך כל הרעיון של סון? הוא רצה שנרחיק מהארץ את העלמה ההיא, מה שמה? – מירה – כדי שלא תתחתן כאן, והצאצאים שלה יוולדו במקום אחר ויהיו אחרים. בדרך זו הוא רוצה למנוע את הולדת יריבו. אם נניח שנעשה זאת, מה יהיה עליו, על יריבו של סון? הוא ייעלם פתאום מן העולם?

מילר: הוא לא ייעלם, משום שלא יוולד כלל.

וייס: מה פירוש “לא יוולד”? הריהו קיים!

מילר: עכשיו הוא קיים, אבל כשנחזור למאה העשרים נוכל לומר שאיננו קיים, ואין כל בטחון שיהיה קיים.

וייס: זאת אינני מבין, נניח שאמנם נעשה זאת ונרחיק את מירה מהארץ. אם נבוא הנה לאחר זאת, לא נמצא כאן את יריבו של סון?

מילר: ממ? מסתבר שכן, ואין בזה שום פאראדוכס.

וייס: רגע אחד, פרופסור מילר. נניח שאתה נשאר כאן, ואני חוזר אל המאה העשרים ומסלק את מירה. אתה יושב כאן ומשוחח עם הצאצא שלה, ופתאום אתה רואה אותו נעלם מן העולם?

מילר: המ! זהו מצב מוזר במקצת, יש להודות. (צחוק ברקע). אה, הנה פרופסור מינקובסקי, עומד מאחורינו וצוחק. לא שמענו אותך ניגש, פרופסור.

מינקובסקי: (אינו יכול לעצור בעד צחוקו) סילחו לי, שמעתי את הויכוח המעניין שלכם, ולא רציתי להפסיקו (ממשיך לצחוק.

וייס: מאחר שהרעיונות שלנו כה מצחיקים, אולי תתן לנו את ההסבר הנכון?

ההסבר

פרופסור מינקובסקי מתחמק מתשובה, אולם ההסבר הנכון לדרך, שבה נמנעים הפאראדוכסים הללו, מתברר לקראת סוף המחזה. בשעת הנסיעה בחזרה מתרחשים כל התהליכים ביקום בכיוון הפוך, לכאורה: השמש עולה במערב ושוקעת במזרח, העצים הולכים ומצעירים, האנשים צועדים אחרונית. תיאור זה ישנו גם אצל וולס, אלא שהוא לא הסיק את המסקנות מכך. העיקר הוא שגם התודעה של הנוסעים זורמת אז בכיוון הפוך: זכרונם, במקום להתעשר בחוויות חדשות, הולך ונמחק, והם שוכחים לחלוטין לא רק את פרטי נסיעתם, אלא אף את עצם העובדה שכבר ביקרו בעתיד! כשהם מגיעים אל ההווה, אל הרגע שממנו יצאו, יודעים הם רק שיש בדעתם להפליג עכשיו אל העתיד… מסיבה דומה אי־אפשר גם להביא מזכרות מן העתיד אל ההווה. בזמן השיבה חוזר הכל למצבו הנוכחי בהווה. לכן, רק דברים שיצאו מן ההווה יכולים לחזור אליו, ואילו כל דבר אחר שמקורו בעתיד, כולל חפצים, וגם רעיונות, תכניות וזכרונות, ייעלם ממכונת הזמן בשעת הנסיעה בחזרה.

מהירות האור

הנסיעה אל העבר עומדת בסתירה לחוק טבע יסודי – זה האומר, כי לא תיתכן העברת אותות, או מידע כלשהו, במהירות גבוהה ממהירות האור. נניח שעלינו לשגר ידיעה דחופה לחללית, הנמצאת אי־שם בקוסמוס, במרחק של עשר שנות־אור מכדור הארץ. חוקי הפיסיקה אומרים, כי אין כל אפשרות שהידיעה תגיע אל החללית בזמן קצר מעשר שנים. אך אם ניסע אל העבר, עשר שנים אחרונית, ומשם נשדר את הידיעה בראדיו, יתפשטו הגלים עשר שנים בחלל, ויגיעו אל החללית היום! הנסיעה אל העבר מאפשרת איפוא להעביר מידע במהירות, שהיא למעשה בלתי־מוגבלת.

הקשר בין נסיעה במהירות גבוהה מן האור ובין נסיעה בזמן מתגלה גם בדרך הפוכה: נניח שחללית יוצאת היום מהארץ ומתרחקת ממנה במהירות כפולה מזו של האור. כעבור עשר שנים, בשנת 1989, מגיעה החללית למרחק של 20 שנות־אור מהארץ. כאן נעצרת החללית, וטייסיה מתבוננים בכדור הארץ בטלסקופ רב־עוצמה. האור המגיע עכשיו מן הארץ אל החללית עבר מרחק של 20 שנות־אור, ולכן נדרשו לו 20 שנה כדי להגיע לנקודה בה נמצאת החללית.

האור עזב איפוא את כדור הארץ בשנת 1969. טייסי החלל רואים איפוא את כדור הארץ כפי שיהיה בשנת 1969!

רעיון אבוד?

ובכל זאת, למרות כל הפירכות הללו הרעיון של נסיעה בזמן אינו אבוד לחלוטין. סיפורי המדע דנים גם בצורות אחרות של מסע כזה, שאינן כה מופרכות מבחינה מדעית. לאמיתו של דבר, צורות מסויימות של נסיעה בזמן הן קבילות לגמרי מבחינה מדעית. אחת מהן קשורה, שוב, בטיסה בחלל, אלא שהפעם אין המדובר במהירות גבוהות ממהירות האור, אלא ‘רק’ בכאלו המתקרבות למהירות האור. לפי תורת היחסות, שטף הזמן בחללית הנעה יחסית לכדורי הארץ, אינו זהה לשטף הזמן על כדור הארץ, אלא קיימת תופעה הנקראת ‘התרחקות הזמן’, לפי הנוסחה הבאה של איינשטיין

Δtהוא משך־זמן כלשהו בחללית, ואילו ' Δtהוא משך הזמן על כדור־הארץ, כפי שהוא נראה לטייסים בחללית. V היא מהירות החללית, ו־C היא מהירות האור. כשהמדובר בחללית ‘נורמאלית’, שמהירותה קטנה מאוד לעומת מהירות האור, היחס בין שתי המהירויות הוא קרוב לאפס (לדוגמה – יחס זה לגבי החלליות של היום הוא מסדר גודל של אחד למאה אלף), ולכן ערך השורש קרוב ל־1. בתנאים אלה רווחי־הזמן בחללית ועל כדור־הארץ כמעט זהים. לעומת זאת, כאשר מהירות החללית מגיעה לכדי 99% ממהירות האור, נעשה הזמן על כדור הארץ מהיר פי 7 מהזמן בחללית. הנוסעים שיעזבו את כדור־הארץ בחללית כזאת וישהו בחלל 10 שנים, יגלו עם שובם כי בינתיים עברו על הארץ 70 שנה! כל מכריהם וידידיהם יהיו כבר זקנים מופלגים, וילדיהם, שנשארו על הארץ והיו תינוקות בעת הפרידה, יהיו עתה קשישים יותר מהנוסעים עצמם. האם אין זו נסיעה אל העתיד לכל דבר?

נוסחה זו של איינשטיין, כמרבית עקרונותיה של תורת היחסות, נראית מוזרה לא פחות מהסיפור המדעי הדמיוני ביותר; אך כיום אין איש מטיל עוד ספק בנכונותה. היא אומתה בשנים האחרונות בניסויים מעשיים, הן לגבי חלקיקים יסודיים, שמהירויותיהם קרובות למהירות האור, והן בטיסה במטוס רגיל, תוך שימוש במודדי זמן מדוייקים עד מאוד.

טיסת החלל של פרופ' גאמוב

עקרון התרחבות הזמן מנוצל יפה בסיפורי מדע, כי הוא פותח אפשרות להגיע לכוכבים רחוקים, אשר חללית רגילה לא תוכל להגיע אליהם בזמן סביר. האסטרופיסיקאי הידוע ג’ורג' גאמוב שתרם רבות בנושא התפתחות היקום, כותב בספרו הפופולארי: “אחת; שתים; שלוש… אינסוף”: “מתופעת האטת הזמן במערכות נעות, נובעת מסקנה מעניינת לגבי מסע בין־כוכבי. נניח שרצונך לבקר אחד מכוכבי הלכת של אברק (סיריוס), שמרחקו מאתנו תשע שנות־אור, ואתה משתמש לצורך זה בספינת־חלל, שמהירותה כמעט כמהירות האור. ודאי תהיה סבור כי הנסיעה לאברק ובחזרה תארך לפחות שמונה־עשרה שנה… למעשה, אם תטוס, למשל, במהירות שהיא 99.99999999 אחוזים ממהירות האור, אזי שעונך, לבך, ריאותיך, מערכת העיכול שלך ותהליכי מחשבתך יואטו פי 70,000, ואותן 18 השנים (מנקודת השקפתם של יושבי כדור־הארץ), הדרושות לנסיעה זו, ייראו לך כמיספר שעות בלבד. אכן, אם תצא מכדור־הארץ מיד לאחר ארוחת הבוקר, תהיה מוכן פחות או יותר לסעוד את ארוחת הצהרים בעת שחלליתך תנחת על אחד מכוכבי הלכת של אברק. אם תחפז לשוב הביתה מיד לאחר הארוחה, תוכל לאכול את ארוחת־הערב על כדור־הארץ. ברם, כאן תצפה לך הפתעה אם שכחת את חוקי תורת היחסות: יתברר לך שידידך וקרוביך נואשו ממך מזמן, והאמינו שאבדת בחלל, כי עליהם עברו בינתים 18 שנים – תוך אותה תקופה שנראתה לך כמו יום אחד בלבד”.

גם ארתור ס' קלארק, אף הוא מדען בעלי שם מדגיש בסיפרו ‘פרופילים של העתיד’: “חשוב להבין שטייסי החלל לא יוכלו להבחין, בשום דרך שהיא, כי משהו מוזר קורה להם. הכל בחללית ייראה נורמאלי לחלוטין… רק בשובם לארץ יגלו שחלף בה הרבה יותר זמן מאשר בחללית… אדם יוכל לשוב לארץ מאות או אלפי שנים לאחר צאתו, בעוד שהוא עצמו הזדקן רק בכמה שנים. לאדם המכיר את תורת היחסות אין בכך כל פלא: אין זו אלא תוצאה טבעית ממיבנה המרחב והזמן.”

ופרופ' גאמוב ממשיך: "ומה בדבר טיסה מהירה מן־האור? תשובה חלקית על כך ניתנת בחמשיר המתייחס לתורת היחסות:

היה היה איש ושמו דרור

שטס לו הלוך וחזור

הוא יצא רק היום

אך חזר כבר שלשום,

במטוס המהיר מן האור

נוסחת איינשטיין על התרחבות־הזמן, שהבאנו לעיל, מוכיחה, כי לא תיתכן טיסה במהירות גבוהה מן האור, שכן, אם היחס בין מהירות החללית ומהירות האור גדול מ־1, הערך מתחת לסימן השורש נעשה שלילי, וכידוע, אין שורש ממשי למיספר שלילי. ומה קורה ברגע המעבר ממהירות תת־אורית למהירות על־אורית (במישקל תת־קולי ועל־קולי)? על כך כותב ארתור אדינגטון, אף הוא אסטרופיסיקאי ידוע, בספרו ‘מרחב, זמן וכבידה’: “מעניין לשאול מה קורה כשמהירות הטייס מגיעה למהירות האור. האורכים בכיוון הטיסה מתכווצים עד לאפס (לפי עקרון אחר של תורת היחסות). הטייס והעצמים אשר איתו מצטמצמים לשני ממדים בלבד. אין אנו צריכים לאמץ את מוחנו בכדי להבין, כיצד יכולים החיים להתנהל בשני ממדים, מאחר ששום דבר אינו מתנהל. הזמן נעצר לחלוטין. כך נראה הדבר למשקיף מן הארץ. הטייס עצמו אינו מבחין דבר חורג מן הרגיל; הוא אינו מבחין שהפסיק להתנועע. הוא מחכה לרגע הבא כדי לנוע; והעובדה שהזמן נעצר פירושה שהוא אינו מבחין כי הרגע הבא מתעכב כל־כך”.

אודיסיאה בחלל

אכן, הטיסה אל אברק הנזכרת אצל גאמוב היא כאין וכאפס לעומת המסעות הארוכים שאנו קוראים עליהם בסיפורי המדע. אלה מספרים על טיסות לכוכבים רחוקים הרבה יותר, ואף לגאלאקסיות אחרות. כאן אפילו האטת הזמן פי 70,000 לא תספיק כדי להגיע אל היעד תוך שנות־חייו של אדם רגיל. המחברים נוקטים איפוא בתחבולה נוספת, שדוגמתה ראינו בסרט ‘אודיסה בחלל’, לפי ספרו של ארתור ס' קלארק: תרדמה עמוקה. הטייסים ישנים שנת מרמיטה במשך מרבית הטיסה, כשהם נתונים לפיקוחו של מנגנון אוטומאטי, הדואג להעירם בבוא המועד. בעת השֵנה נעצרים לחלוטין כל התהליכים בגופם: פעימת הלב, הנשימה, חילופי החומרים, היתרבות התאים והתנוונותם, מהירות הטיסה תגרום להאטת הזמן, אך אפילו בקצב איטי זה יחלפו אלפי שנים בחללית (שהן מיליוני שנים על הארץ); אלא שלגבי טייסי החלל, הנמים שנתם, ייראה הדבר כהרף־עין.

שני סיפורים

דבר זה מביאנו לנושא של זמן סובייקטיבי, או פסיכולוגי, בניגוד לזמן האובייקטיבי, הפיסי, שבו עסקנו קודם לכן. חשוב להבין שתופעת התרחבות הזמן איננה תופעה פסיכולוגית, אלא הינה פיסית ממש. האסטרונאוט בחללית ה’כמעט אורית' אינו מדמה לעצמו שזמנו איטי יותר מהזמן על הארץ, אלא כך הוא הדבר באמת. אך עתה נניח לחללית ונשוב אל הקרקע המוצקה של כדור־הארץ. נניח שאדם ישן, כחוני המעגל בשעתו, שבעים שנה רצופות, ושנתו כה עמוקה עד שבהקיצו אין הוא חש כלל בזמן שחלף. האם לא יהא זה כאילו נסע אל העתיד? האמנם? הבה נבדוק את הדבר. נשווה זה לזה שני סיפורי־מדע שונים, לכאורה. באחד מסופר על אדם היושב בתוך כלוב, שהוא מכונת הזמן. האיש לוחץ על כפתור, והכלוב מתחיל להתקדם אל העתיד. במסעו עובר הכלוב במהירות דרך כל תקופות הביניים. היום חולף כבזק, ואחריו המחר, המחרתיים, החודש כולו, השנה והשנים שאחריה, וכן הלאה. סביב הכלוב עומדים להם אנשים, ומתבוננים בנוסע־הזמן. הם רואים אותו יושב ללא תנועה במשך כל היום, וכשהם מבקרים שם למחרת עדיין הוא יושב שם, וגם כעבור חודש וכעבור שנה, שכן מכונת הזמן עוברת דרך כל התקופות הללו. האיש כמובן אינו זע, מאחר שכל הזמן הזה עובר בשבילו כהרף־עין. אפילו ינוע, הרי כל תנועה שלו תארך שנים לגבי הצופים מבחוץ, והם לא יוכלו להבחין בה. נצטרך גם להניח, שהאיש אינו מסוגל לראות דבר מן הנעשה מחוץ לכלוב, מאחר שרישמן של התמונות על גבי הרשתית של עיניו אינו נמשך, לגביו, יותר משבריר אפסי של שנייה. לבסוף, כעבור 70 שנה, נניח, נעצרת המכונה, והאיש יוצא מתוכה – אל העתיד. גם בסיפור האחר יושב אדם על כסא בתוך כלוב, אלא שזוהי מכונת־הרדמה, ולא מכונת־זמן. ברגע שהאיש לוחץ על הכפתור, נופלת עליו תרדמה שכמוה כעילפון עמוק. כל התהליכים בגופו נעצרים לחלוטין. האנשים הסובבים אותו רואים שהוא יושב ללא ניע, יום אחרי־יום ושנה־אחר־שנה. לבסוף, כעבור 70 שנה, מכונת ההרדמה מפסיקה לפעול, והאיש מתעורר. הוא יוצא מתוך הכלוב ומתבונן סביבו בהשתאות. הכל שונה ממה שהוא מכיר, וכשהוא שואל מהו התאריך, מסתבר לו שהגיע אל העתיד.

האם יש הבדל אובייקטיבי כלשהו בין שני הסיפורים הללו? כיצד יכול האיש עצמו לקבוע אם היתה זו שינה או נסיעה “אמיתית” אל העתיד? וכיצד יכולים לקבוע זאת האנשים המתבוננים בו? אכן, אין דרך כזאת, והמסקנה המתבקשת היא, איפוא, שאין כל הבדל אמיתי בין שתי האפשרויות הללו. אין הן אלא אותו סיפור עצמו, אשר לו רק לכאורה שתי פנים שונות.

עצירת הזמן

ההרדמה העמוקה היא איפוא דרך לקפוץ אל העתיד. האם יש משהו מקביל לה המאפשר שיבה אל העבר? מהו האמצעי ההפוך להרדמה? אם נראה בשינה מצב של עצירה, או לפחות האטה קיצונית של התהליכים בגוף, כי אז המצב ההפוך לזה יהיה זירוזם המרבי של התהליכים הללו. אילו אפשר היה לגרום, בעזרת סם כלשהו או בדרך אחרת, להאצה קיצונית של תהליכי הגוף, כולל מהירות התחושה, התגובה והמחשבה, היה האיש הנתון להשפעת הסם חש כאילו כל הסובב אותו פועל ומתנועע בתנועה איטית עד כדי גיחוך. הזמן היה מאיט, לגביו, את קצב שיטפו. האיש היה חש שהוא מתקדם אל העתיד ביתר איטיות מן הרגיל. ברם, מובן שאין זו שיבה אל העבר. גם אם יגבר קצב פעילות מוחו עד למהירות אינסופית, לא יגרום הדבר לשיבה אל העבר, אלא לעצירה מוחלטת של הזמן, כמו בהסברו של פרופ' אדינגטון על טיסה במהירות־האור. האיש יראה את הכל דומם וקופא במקומו, ללא תנועה או התפתחות כלשהי. ושוב, ה.ג‘. ולס הוא שכתב את הסיפור הקלאסי בנושא זה, בשם ‘המאיץ החדש’. אין הכוונה כאן למאיץ של חלקיקים יסודיים, אלא לסם הגורם להאצת תהליכי הגוף והנפש. פרופ’ גיברן וידידו, המספר, נוטלים את הסם, והנה –

שיחתם תחת השפעתו:

– ובכן? אמרתי.

– אינך מרגיש דבר?

– שום דבר. קצת התרוממות הרוח, אולי. לא יותר.

– מה בדבר קולות?

– הכל שקט, אמרתי. – חי נפשי! באמת שקט. פרט לכעין טפיפה חשאית, כמו גשם הנופל על עצמים שונים. מה זה?

– צלילים מפורקים, אמר, כמדומני, אך אינני בטוח בכך. הוא הביט בחלון. – האם ראית מימיך וילון הקבוע כך לפני חלון?

עקבתי אחרי מבטו, וראיתי את פינת הווילון מופשלת וקפואה, לכאורה, במצב של נפנוף נמרץ ברוח.

– לא, אמרתי, – זה מוזר.

– והבט, אמר, ופשק את כף ידו שהחזיקה בכוס.

העוויתי את פני שלא מדעת, בציפייה לכך שהכוס תתרסק. לא רק שלא התרסקה, אלא לכאורה לא זעה כלל; היא נשארה תלויה באוויר, ללא תנועה. – עצמים נופלים, אמר גיבון – בערך 5 מטרים בשנייה הראשונה. כוס זו נופלת עתה במהירות של 5 מטרים בשנייה. אלא שלמעשה עדיין לא היתה לה שהות ליפול אפילו מאית של שנייה…

(השנים יוצאים מדירתו של פרופ' גיברן ומגיעים אל הרחוב, ואז –)

…התבוננו בכלי־הרכב הקפואים כפסלים. השוליים העליונים של הגלגלים וקצות רגלי הסוסים, קצה השוט ולסתו התחתונה של הרכב, שזה עתה החל לפהק, נעו בשיעור מיזערי, אך המרכבה כולה נראתה דוממת, ודמומה לחלוטין, פרט לחירחור חלוש שהגיח מגרונו של אחד האנשים…

הנוסעים ישבו בתנוחות קפואות, במחוות שנעצרו באמצעיתן. גבר ונערה חייכו זה אל זו, בחיוך נעווה שנמשך כאילו לנצח… אדם סילסל בשפמו כבובת שעווה, ושני הושיט יד נוקשה ומיוגעת, באצבעות פשוטות, אל כובעו. התבוננו בהם, צחקנו בפניהם, העווינו מולם את פרצופינו, עד שמאסנו בהם… – באלוהים! קרא גיברן פתאום. הבט שם! הוא הצביע, ובקצה אצבעו החליקה באוויר, כשכנפיה טופחות לאיטן בקצב של חילזון עצל – דבורה.

שוב שני פירושים

כפי שוולס הסביר, אינך יכול לקלוט דיבור או מוסיקה, כשקצב מחשבתך מהיר פי כמה וכמה מהקצב הרגיל. כל הצלילים (פרט לאלה שמשמיע חברך, השרוי באותו מצב) מתנמכים, לגביך, מאות מונים וחורגים לגמרי מטווח השמיעה שלך. מאידך, האנשים הסובבים אותך אינם יכולים לראותך, אם אינך עומד זמן ממושך במקום אחד, שכן כל שעה שלך היא שבריר של שנייה לגביהם. אגב, וולס דיבר גם על בעיות נוספות שמצב זה מעורר: אינך יכול לרוץ זמן ממושך, משום שבגדיך יעלו באש מחמת החיכוך באוויר. כשאתה מניח כוס על השולחן, היא עלולה להתרסק אם לא תעשה זאת באיטיות מירבית. לאמיתו של דבר ישנה בעיה נוספת, שוולס לא הזכיר, אינך יכול לרוץ כלל, מאחר שכפות רגליך עלולות להתרסק מהפגיעה המהירה בקרקע – אלא אם כן גופך נעשה חסון בה במידה שתנועותיו נעשו מהירות. גם האטת הזמן יכולה, לכאורה, להיות אובייקטיבית או סובייקטיבית. נניח שאין המדובר בסם, אלא, שוב, בכלוב שבתוכו יושב אדם. השפעתו של הכלוב נתונה, שוב, לשני פירושים: אלא שפירושים אלה הם הפוכים לשני הסיפורים הנ"ל על נסיעה אל העתיד. לפי הפירוש האחד, האובייקטיבי, הכלוב גורם להאטת שטף הזמן מחוץ לו (ובמקום להחשת שטף הזמן בתוך הכלוב). לפי הפירוש האחר, הסובייקטיבי, גורם הכלוב להאצת תהליכי החשיבה של האיש (במקום להרדימו).

מה שניסינו להוכיח בכל הסיפורים הללו הוא זה: אם אינך מאמין שאי פעם תוכל להתממש נסיעה ‘אמיתית’ בזמן, אולי יקל עליך להאמין, שתימצא אולי פעם דרך להחיש או להאיט, במידה משמעותית מאוד, את פעילות הגוף והמוח. (נראה שכבר היום קיימים סמים שלהם פעולה מסויימת בכיוון זה). כפי שציינו, גם זוהי נסיעה בזמן, שאינה שונה במהותה מן הקודמת.

נסיעה אל העבר, בכל־זאת

מסתבר, איפוא, שהנסיעה היחידה בזמן שהיא באמת בלתי אפשרית, היא הנסיעה אל־העבר. אך בעניין זה אי אפשר שלא להזכיר את העובדה המפתיעה, שאפילו לנסיעה כזאת ישנה אחיזה כלשהי במדע המודרני: בשנת 1965 קיבל פיסיקאי הגרעין ריצ’רד פ' פיינמן פרס נובל, על מחקריו בנושא האנטי־חלקיקים. הוא הראה כי מבחינתה של מכניקת הקוואנטים, אפשר לראות את האנטי־חלקיקים כאילו היו חלקיקים רגילים הנעים כאילו אחורה בזמן, ואין דרך מתמטית או נסיונית להכריע בין שני הפירושים הללו! אולם מאחר שאנטי־חלקיקים קיימים בעולמנו, כידוע, רק מישכי זמן קצרים מאוד, אפשר אולי להסיק שנסיעה אל העבר היא אפשרית רק לשבריר אפסי של שנייה ורק למאסות זעירות מאוד. כפי שצויין לעיל, יש קשר בין נסיעה אל־העבר ובין טיסה במהירות גבוהה מן האור. והנה מתברר כי אפילו נושא זה אינו בבחינת ‘טאבו’ מוחלט במדע המודרני. הועלתה האפשרות התיאורטית לקיומם של חלקיקים מהירים מן האור, ואף שם ניתן להם – טאכיונים (טאכוס – מהיר ביוונית). עם זאת התיאוריה מוכיחה כי אפילו יתברר שחלקיקים אלה אמנם קיימים, אין אפשרות להעביר בעזרתם מידע או איתות כלשהו.

* * *

פרסום מאמר זה על הזמן עורר בשעתו אחדים מקוראי ‘מדע’ להסיק מסקנות משלהם. כך, למשל, טען אחד הקוראים: נניח שאנו מקבלים את ההנחה (שבוטאה בתסכית הרדיו שהזכרתי – נ"ג), כי אמנם אפשר לנסוע אל העתיד, אלא שבעת השיבה אל ההווה יפעלו כל התהליכים בכיוון הפוך. עלינו להחיל איפוא כלל זה לא רק על התהליכים הפיסיקאליים והנפשיים, אלא גם על התהליכים הביולוגיים. מכאן המסקנה שהנוסע החוזר חייב להיעשות צעיר יותר מרגע לרגע, בקצב הזהה בדיוק לקצב שבו הוא חוזר אחורה. יוצא איפוא שהנסיעה אל העבר היא אפשרית רק עד תאריך לידתו של הנוסע, אך לא למועד קדום יותר. בדומה לכך עלינו להסיק, כי הנסיעה אל העתיד תיתכן רק עד ליום מותו של הנוסע, אך לא למועד רחוק יותר, מאחר שבעת הנסיעה הוא חייב להזדקן בקצב שבו חולף הזמן. אכן, בדרך זו אנו מסלקים במחי יד את כל הסתירות והפרכות שמנינו בעמודים הקודמים. לאמיתו של דבר, שיטה זו לנסיעה בזמן היא כה לגיטימית, עד שאיננו יכולים להוכיח שאינה מתרחשת למעשה! מי ערב לנו שאין אנו מדלגים, מפעם לפעם, אחורה וקדימה? אם אחזור פתאום לשנת 1941, אהיה שוב בן 20, אתגייס לצבא הבריטי, אחיה שוב את תקופת המלחמה, אראה סרטים עם פרד אסטיר וג’ינג’ר רוג’רס, וכן הלאה. לא יהיו לי, כמובן, שום זכרונות על תקופה מאוחרת יותר. מאידך, אם אדלג פתאום לשנת 2001, אהיה בן 80, אשען על מקל, אתנהל בכבדות, אדבר אידיש, ויהיו לי זכרונות על תקופות הביניים אך לא זיכרון על עצם הנסיעה בזמן. לא אוכל איפוא לדעת שהיתה נסיעה כזאת. במלים אחרות: הנסיעה בזמן לפי השקפה זו אינה נסיעה שלך יחסית אל היקום, אכן, דומני שהשאלה אם נסיעות כאלה אמנם מתרחשות היא חסרת משמעות, מאחר שאין כל אפשרות להשיב עליה בחיוב או בשלילה.

הזמן כנהר

אולם נסיעה כזאת בזמן שונה במהותה מהנסיעות עליהן דיברנו, המקובלות בסיפורי המדע. אם נשווה את שטף הזמן לנהר, נוכל להמחיש את ההבדל בין שתי ההשקפות הללו בדרך הבאה: כולנו שטים בנהר זה בסירות, הנסחפות עם הזרם במהירות קבועה. הנסיעה בזמן לפי הפירוש שלנו מקבילה לשיט במהירות שונה ממהירות הזרם, קדימה או אחורה. לעומת זאת, לפי פירושו של הקורא, הנסיעה בזמן מקבילה לשינוי במהירות הזרם והסירות גם יחד.

בהקשר זה כדאי להעיר, כי המשלת שטף הזמן לנהר כרוכה בבעיות לוגיות לא מעטות. כדאי להרהר בשאלה – איך מיוצגים ב’מודל' זה האירועים ההיסטוריים, וכיצד יוכל נוסע הזמן לראות אירוע כזה?

חוק שימור האנרגיה

קוראים אחרים עוררו גם בעייה אחרת: מה קורה, בנסיעה כזאת, לחוק שימור האנרגיה והמאסה? האם הנוסע נעלם מפה ומופיע בזמן אחר, הרי הוא משאיר כאן ‘חור’ רציני, ואילו שם מופיעות פתאום מאסה ואנרגיה, בסתירה לחוקי הטבע. זאת ועוד: מה בדבר האנרגיה הדרושה להפעלת מכונת הזמן? האם בנסיעה בכיוון אחד צורכת המכונה אנרגיה, ובכיוון הפוך היא פולטת אותה? או טענה אחרת: תוכל אולי לחזור אל העבר הרחוק, למועד שקדם ליום הולדתך, אך לא אל אירוע כלשהו בעבר האישי שלך. מדוע? משום שאם תעשה זאת אזי בשובך אל ההווה יהיה לך זיכרון כפול לאותו אירוע, עם הבדל מסוים בין שני האירועים: האחד התרחש, כזכור לך, במהלך הרגיל של העניינים, ואילו השני התרחש בסיומה של נסיעה בזמן. לכן אין לומר שזהו בדיוק אותו אירוע עצמו, והמסקנה היא שלא חזרת כלל אל העבר ה’מקורי'.

רשומת שיחזור

נראה עתה דרך אחרת לנסיעה בזמן, שאינה עומדת בסתירה לחוקי הטבע הידועים. זוהי אמנם נסיעה סובייקטיבית, כמו שנתו של חוני המעגל; אולם בניגוד לשינה, שהיא כעין קפיצה אל העתיד, זו יש בה גם שיבה אל העבר וגם קפיצה אל העתיד.

הרעיון שאול מהמושג ‘רשומת שיחזור’, המוכר לאנשי המחשבים. כידוע לרבים, אין מחשב שאינו ‘נופל’ מפעם לפעם. אם מחמת הפסקה בזרם החשמל, או בשל תקלה במחשב עצמו, או מפאת טעות אנוש של המפעיל, קורה שפעולת המחשב נפסקת באמצע, וכל המידע האצור בזכרונו המיידי – להבדיל מזיכרון העזר, כגון תקליטים וסרטים מגנטיים – נהרס. במקרה זה אין ברירה, לכאורה אלא להתחיל את העבודה מחדש. אם זוהי עבודה ממושכת, יש בכך, לפעמים ביזבוז חמור של זמן וכסף. הדרך המקובלת להתגבר על הבעייה היא להעתיק, לעתים מזומנות (למשל – כל 5 דקות), את כל זיכרון המחשב אל דיסק (מערכת תקליטים). המחשב ממשיך בעבודתו, אך במקרה של תקלה אפשר לנצל את גוש המידע הרשום על הדיסק, הנקרא ‘רשומת שיחזור’, ולהעתיקו בחזרה אל המחשב. בדרך זו יוכל המחשב להמשיך בעבודתו מאותה נקודה, אליה הגיע בעת רישום רשומת השיחזור האחרונה. שילוב: המחשב אינו מחדש את עבודתו בנקודת הפסקתה, בעת התקלה, אלא הוא חוזר לרגע הרישום. כל המידע שנוצר בזכרונו בין רגע הרישום האחרון ובין רגע התקלה –- אבוד ואיננו. המחשב חייב איפוא לחזור כמה דקות אחורנית, אל העבר…

סיפור במגירה

לפני כמה שנים כתבתי סיפור, המבוסס על נושא זה, אלא שהוא עסק בבני אדם, לא במחשבים. לדאבוני, לא היתה אז עדיין בארץ במה נאותה לסיפורי מדע מקוריים, והסיפור מונח עד היום במגירת שולחני. מאחר שיש לו השלכה גם לנושא של נסיעה בזמן, אספר אותו כאן בקצרה:

הסיפור מתרחש במאה העשרים ושתיים. הרפואה המודרנית מסוגלת כבר להשתיל בגופו של אדם כל איבר שהוא. האיברים הללו אינם לקוחים מגופם של אנשים אחרים, אלא מגדלים אותם באורח מלאכותי מרקמות ביולוגיות, על ידי תנאי תזונה וסביבה מתאימים, ממש כפי שהם מתפתחים בגופו של העובר. אדם שאיבריו, ולו גם החשובים ביותר, ניזוקו במחלה או בתאונה, אינו חייב למות, משום שתמיד אפשר להשתיל בו איברים חדשים תחתם. דבר זה חל גם על המוח… אלא שהמוח החדש יהיה מעין לוח חלק – טאבולה ראסה – ללא כל ידע או זכרונות, כמוחו של תינוק. האיש יצטרך ללמוד מחדש ללכת, לדבר, להפעיל את ידיו וכו'. יום אחד מכריזים המדענים כי הצליחו להתגבר גם על בעייה זו. כל אדם יכול להעתיק את כל המידע האצור במוחו אל יחידת זיכרון עזר! עכשיו, אם מוחו ייפגע ויהיה צורך להשתיל בקודקודו מוח חדש, יוכלו המדענים להחזיר לו את כל המידע והזכרונות שהיו לו, על ידי העתקת רשומת השיחזור, בחזרה אל מוחו.

האיש הראשון המבקש לנצל אמצאה חדשה זו הוא אסטרונום, המתעתד לצאת למיבצע מסוכן ביותר: נחיתה על פני כוכב הלכת צדק. ההחלצות מכוח המשיכה העצום של כוכב זה מחייבת תאוצה כה גבוהה, עד שאין כמעט ספק שמוחו של הטייס יינזק בעת ההמראה בחזרה. החללית אמנם תחזירו אל כדור־הארץ, הודות למנגנונים האוטומאטיים המותקנים בה, אך הטייס וודאי יזדקק לשיחזור מוחו.

האיש נכנס לחדר שבו ייערך הרישום של רשומת השיחזור. זהו מעין שילוב של חדר ניתוח עם אולם מחשבים. במרכז החדר קבוע מושב, הדומה לכיסא של רופא שיניים, ומעליו תלויה קסדה גדולה, המחוברת בכבלים אל התקרה. האיש יושב, והאחות מגלחת את ראשו. הרופא מסביר לו את התהליך. “הפעולה אינה כרוכה בכאב כלשהו, אולם יש צורך לעצור לכמה שניות את פעולת המוח. אתה תאבד כמובן את הכרתך”, אומר הרופא, “אך כשתתעורר לא תחוש בהשפעה רעה כלשהי”. הקסדה יורדת על ראשו של האיש ומכסה גם את הפנים. האיש מפסיק לראות ולשמוע, והכרתו אובדת.

הקסדה מתרוממת, והאיש פוקח את עיניו “זה הכל?” הוא שואל, ומתכונן לקום. לפתע הוא נעצר, ונועץ עיניו ברופא. זהו אינו אותו רופא, מי אתה?' הוא שואל. הוא מביט באחות, והנה גם היא אינה אותה אחות. “מה קרה כאן?” הוא שואל.

קוראי ‘פנטסיה 2000’ לא יתקשו בוודאי להסביר מה קרה כאן. (מכל מקום, ההסבר מופיע בגליון ‘מדע’ כ"א 6).

פאראטקסט: על מצבת קברו של נוסע בזמן ''להרוג את סבי?" תמה ג’ק אי אפשר, הרי זה ברור! אך כשהוא את הסבתא נישק הסבא השחיל בו כדור…

מאת שרווד ספרינגר

דני שנקר הוא תל אביבי בן 35, מתכנן מערכות במקצועו. בחרנו בסיפורו בשל הרעיון המקורי הטמון בו וצרפנו אותו ל’פינת הזמן' – העוסקת בנקודות מבט שונות על הזמן.

שאלה – מה קורה כאשר ארוע שקרה בעבר מוקלט בעזרת מכשיר, הגורם בהפעלתו לכך שאותו ארוע עצמו קורה/יקרה בהווה או בעתיד – לא כמו סרט הקלטה של טייפרקורדר, אלא בפועל ממש? על שאלה זו עונה לנו דני שנקר בסיפורו זה.

המשמרת החלה באופן שגרתי. כך לפחות חשב זינט, מתרווח בערסל הריחוף שבאולם השיחזור מספר 435. לאחר שסרק בקצרה את רשימת קטעי הצפיה שליקט במחשב, הבזיק פרץ חום שהפעיל את הקרנת השיחזור. הערפל הכחלחל שאפף את חלל החדר הצטלל במהירות, בעוד המחשב מתדרך חרישית את זינט.

אולם מספר 435 הפך לחדר הישיבות של מכון קווינוקס. ליד לוח התצוגה המואפל ניצב אדם נמוך קומה, קרח, שדבר בעצבנות מה לקבוצת האנשים שמולו. זינט, משועמם, סקר את אנשי הקבוצה, מזהה אותם לפי תדרוך המחשב – נציג החילות הממוכנים, במדים אפרפרים, מתוחים על כריסו. נציג החילות הלוגיסטיים, במדים ירקרקים מגוהצים למשעי. נציג זרוע המחקר והפיתוח במדים צהובים ונציגת הכוחות המיוחדים במדיה השחורים. מהסברי המחשב קלט זינט שהסימנים הפוספוריים המשונים על כותפות המדים ציינו את דרגות הנציגים, אולם לא היה לו מושג מי גנרל גבוה ממי ומה משמעות כל דרגה. למען האמת, הדבר אף לא הטריד אותו. מבטו התעכב קצרות על העוזרים שהביא עמו כל גנרל, רובם לבושים אזרחית.

עוקבן צעיר מזינט היה לבטח משתוקק לחזות ב’הקלטה האבודה' של גזע יוצא דופן זה, שחי לפני עידן ועידנים במערכת הסולרית הרחוקה שבשולי הגלקסיה. ככל עוקבן ב’מכון למחקר בין־גזעי' צפה זינט, בתקופת הדרכתו, בקטעי הקלטה של גזע זה. המערכת השמשית היתה בעלת ענין מיוחד, שכן מכל מערכות ‘הכוכבים החמים’ האחרות שהכירו הטלהידים, היתה זו היחידה בה גזע החיות התקדם והשיג בהתפתחותו את החרקים, והפך לשליט בעולמו. זינט זכר במעומעם שלדעת מדעני המכון היתה זו הסיבה העיקרית לכך שהגזע יצר תרבות מחזורית בלתי יציבה, מה שגרם להכחדתו בסופו של דבר. במוחו של זינט הבזיקו בחטף מראות נשכחים – טכסי אדם הקוף, בנית הספינקס המצרי, דיון בסנהדרין בירושלים, ממלכת האינקא, מהפכת התרבות בסין, השמדת תחנת צדק ב’מלחמת האנרגיה'…

השיחזור בו צפה עתה הוקלט כמה אלפי שנים ארציות לפני הכחדת הגזע האנושי. אז עדיין השתמשו הטלהידים ב’חלליות צלחת' למישלוח ההקלטות, והחללית שנשאה קטע זה אבדה בתאונה. רק עתה אותרו שרידיה הקפואים של החללית, ובתוכם ההקלטה האבודה.

זינט, לאחר אלפי משמרות עוקבנות, לא התרגש מכך כלל ועיקר. הוא תהה מדוע בחר המחשב בקטעים מתוך הקלטה זו דוקא. ככלות הכל, מדובר בהקלטה ישנה נושנה, של גזע שאינו קיים עוד. הוא לא האמין שניתן ללמוד ממנה משהו. “אולי המחשב מתרגש מכך שנמצא קטע לא מוכר מלפני זמן כה רב,” גחך זינט. המחשב, ברוב טקט, לא הגיב למחשבה זו.

זינט התנער מהרהוריו והתרכז בשיחזור. אחרי הכל, עבודה היא עבודה, נאנח.

“ד”ר פלומפס! אולי תוותר על ההקדמה ונתחיל ישר בעיקר!" קרא נציג זרוע המחקר. הדובר, נבוך מעט, הסס לפני שהמשיך: ''אשתדל לקצר ככל שאוכל. היו בטוחים שאני מודע לזמנה היקר של ועדת הפיתוח הצבאית (כעוקבן מנוסה לא נעלם מזינט הלעג הדק שבדברים.), כולכם מכירים בוודאי את עקרונות ‘ההקלטה השלימה’. באמצעותה אנו מסוגלים לשחזר מאורעות“. כולם הנהנו בראשיהם, אך זינט הבחין, שפרט לחמישה, כולל ד”ר פלומפס, לא היה לאיש מהנוכחים מושג מהם עקרונות “ההקלטה השלימה” (אף כי כולם ידעו, כמובן, מהי). גם ד"ר פלומפס לא סמך כנראה על הנהון הראשים, והסביר תוך שהוא מצביע על דיאגרמה מוארת בלוח התצוגה. “כידוע לכם, מקליטים בו־זמנית את כל שדות הכוח, או, ביתר דיוק, ספירלות כוחות הכובד, האלקטרומגנטי, הגרעיני והפסיכו־קינטי. היות ואיננו יכולים להקליט את הזמן האמיתי, אנו מייצרים ‘זמן סינטתי’, שעליו מוקלטים כל שאר השדות סימולטנית.לפני כ־200 שנה גלה שטיין את ‘שדה הסדר’, הכולל כידוע את הקשרים בין כל שדות הכוח. נשאלת השאלה, כיצד נשמרים הקשרים בין שדות הכוח השונים, בעת שיחזור הקלטה שלימה, אף ש’שדה הסדר' עצמו לא ניתן להקלטה?”

זינט עקב עתה ביתר ענין אחר הנעשה. הוא הבחין אוטומטית שמספר המבינים ירד מחמישה לשלושה.

“ההסבר המקובל הוא, שקשירת כל השדות לשדה זמן סינטתי בעת ההקלטה משמרת את הקשרים בין השדות, שכן העולם המשוחזר הוא ‘עולם מוקפא’ ולא ‘עולם אמיתי’. ד”ר פלומפס הפסיק לרגע, סוקר את הקהל הקטן שלפניו. “התשובה האמיתית היא, ש’שדה הסדר' משלים את שאר השדות, כולל הזמן, לשלימות אחת. כל אחד מהשדות נקבע בלעדית על ידי צרוף מסוים של כל שאר השדות. לכן אין צורך בהקלטת ‘שדה הסדר’, כדי שלחזר את שאר השדות”. קצב דבורו של הנואם הואץ, התרגשות ניכרת בקולו. “אנו, במכון קווינוקס, הצלחנו לפתח שיטה להקלטת ‘שדה הסדר’! אנו יכולים להקליט את כל שדות הכוח על בסיס ‘שדה הסדר’, ללא שימוש בבסיס זמן סינטתי. שיחזור הקלטה כזו יגרום להופעת שדה זמן אמיתי, כפי שהיה קיים בזמן ההקלטה!”

זינט נדבק בהתלהבותו של ד"ר פלומפס. עתה הבין מדוע ברר המחשב קטע זה לשיחזור. היתה זו תגלית מרעישה שתזעזע את מדעני הטלהידים.

דייר פלומפס, פניו סמוקות, התבונן מבעד לעדשות משקפיו בפניהם האדישות של חברי ועדת הפיתוח. “האם משמעות הדבר שתוכלו לייצר הקלטות זולות יותר מההקלטות על בסיס זמן סינטתי?” שאל אחד העוזרים.

“המשמעות היא אחרת לגמרי!” ענה הד"ר, בקושי מתאפק מלהוסיף ‘ראשי כרוב שכמותכם!’ “ברור ששתי ספירלות שונות של זמן אמיתי אינן יכולות להתקיים יחד, שכן אז עקרון ‘הפעולה קודמת לתוצאה’ יופר. במדה ונשחזר איפא זמן אמיתי, נניח מוקדם בשנה, הוא יתאבך מיידית עם הזמן הנוכחי, ושניהם יבטלו זה את זה. הם יחדלו להתקיים במימד זמן כלשהו, וכך גם שאר שדות הכוח הקשורים בהם, כמובן!” חברי הועדה התעוררו, קוראים בעת ובעונה אחת:

“אתה מתכוון לאמר שניתן לפתח נשק להשמדה מידית?”

“מה טווח ההשפעה של התופעה?”

“האם זה ניתן לישום מעשי, ובאיזה מחיר?”

הנואם היסה אותם “רבותי, כדי לתת לכם מושג־מה, אם ניצור כאן כרגע זמן אמיתי מוקדם בשנה, כדור הארץ כולו יעלם כהרף עין, ותוך כמה דקות כל מערכת השמש. אם ניצור זמן בהפרש של חמש מאות שנה, התופעה תתפשט במהירות האור ותחסל את כל שביל החלב תוך כמאה אלף שנים. ואם נגיע להפרש של שלוש מאות אלף שנים, כל היקום כולו יושמד, בסופו של דבר”.

רטטי חרדה חלפו בסיבי גופו של זינט. טוב שגזע מטורף זה נכחד בטרם השמיד את העולם כולו. הוא צפה, מרותק, בהמשך החיזיון. “כיצד ניתן איפא לפתח נשק מוגבל ותכליתי?” שאלה נציגת הכוחות המיוחדים בנימה קשוחה ועניינית, מנערת את רעמת שערה השחור. ד"ר פלומפס בהה בה "אינכם מבינים?… אסור לפתח נשק כזה! על אף כל אמצעי הבטחון שתעלו בדעתכם, עלול מטורף כלשהו לשחזר זמן אמיתי בעוד שנה או אלף שנים, ולהשמיד את הכל בלחיצת כפתור אחת!

עלינו לא רק לגנוז את הרעיון (לשם כך לא הייתי מציגו לפניכם). אלא גם להבטיח שאף אחד, במקום כלשהו, לא יגיע לרעיון זה, במקרה או במכוון, וזהו, רבותי, תפקידכם אתם!"

“האם לדעתך, ד”ר, ניתן מעשית לפתח נשק כזה?" שאל גנרל בספקנות. “אנו, במכון קווינוקס, מסוגלים לפתח נשק כזה” ענה בגאווה, מגביה קולו. “ואני מכיר עוד שלושה מקומות על כדור הארץ ושניים מחוצה לו שיש להם את היכולת לכך!” למראה המבטים הספקניים, המשיך “למעשה אפילו פיתחנו מעין אב־טיפוס ראשוני לנשק כזה.” חלק מהנוכחים החווירו בעליל. “אל תדאגו, איננו מקליטים ממש את השדות. איני מעז לבצע הקלטה הניתנת לשימור. אך אנו יוצרים חקוי הקלטה הגורם להופעת זמן אמיתי בהפרש של מיקרושניה מהזמן הנוכחי. זה מספיק כדי להשמיד את המכשיר עצמו וסביבתו הקרובה”.

“האם אתם מתכוונים להדגים את פעולת המכשיר?”

“כמובן, מיד אוביל אותכם למבנה הניסוי. אולם לפני כן, אנו רוצים את אישור ועדת הפיתוח לכיסוי הוצאות הפיתוח. כמו כן ברור לכם שהמכשיר יושמד על ידי הניסוי ושלא יפותחו דגמים נוספים”.

“מוסכם!” הכריזו נציגי הלוגיסטיקה והמחקר, אך נציג החילות הממוכנים התערב “רק רגע, מהו באמת מחיר הפיתוח, ד”ר פלומפס?"

“המחיר מפורט בתסקיר שלפניכם” ציין פלומפס ביובש. חברי הועדה ועוזריהם עיינו כל אחד בעותק המוקרן לפניו, והחלו להתדיין ביניהם.

זינט התקשה להבין את הקטע האחרון שראה, על אף תדרוך המחשב בנושאי המימון והועדות. הוא הרהר בינתיים ברעיונות שהשמיע ד“ר פלומפס. למיטב ידיעתו, בקטעי הקלטה מאוחרים יותר של המין האנושי, לא היה שום רמז לאפשרות יצירת זמן אמיתי בשיחזור, אף שהאדם הקליט בטכניקות דומות לאלה שהטלהידים השתמשו בהן. זינט הקרין גלי אהדה לעבר ד”ר פלומפם הרכון על הדוכן, אף שידע, כמובן, שהלה אינו אלא בבואת שדות הכוח שהרכיבו בעבר הרחוק את פלופס האמיתי. אין ספק שאדם חביב זה הצליח לגנוז היטב את הרעיון. יכול להיות שזה רעיון טוב לגנוז את התגלית גם עכשיו! זינט היה אומנם בטוח שלא ימצא מטורף טלהידי כלשהו (ותהיה משמעות המלה ‘מטורף’ אשר תהיה), שישתמש ביצירת זמן כנשק. אך תאונות עלולות תמיד לקרות! במחשבה שניה, אולי לא ד“ר פלומפס הוא שגנז את הרעיון. אולי פשוט אירעה תאונה במהלך הניסוי, והד”ר עם ועדת הפיתוח נגוזו מהיקום?

המחשב החל בשיחזור קטע ההקלטה הבא. ד"ר פלומפס, שני טכנאים וחברי ועדת הפיתוח עמדו בחדר תת קרקעי גדול ואטום, במבנה הניסוי. שורות שורות של לוחות פלסטיים, מתכתיים ובטון הפרידו בינם לבין האולם בו נמצא המיכשור עצמו, במרחק של כמאתיים מטר מחדר הבקרה. מסכים טלביזיונים תלת מימדיים היו קבועים בקירות, סביב סביב. במסכים נראו המחיצות ואולם הניסוי. במרכז האולם ניצב שלד קובית מתכת, כשלושה מטר גובהה, ובתוכה ערב רב של ציוד. סביב לקוביה סומנו 10 מעגלים קונצנטריים, בהפרשים של 10 מטר. על שפות המעגלים היו פזורים מבנים ריבועיים קטנים.

עתה נווכח אם אמנם היה זה ד“ר פלומפס שגנז את התגלית, או יד הגורל,” חשב זינט, גופו פועם בהתרגשות. הוא שינה את תנוחתו בערסל הריחוף, גופו נעשה שטוח יותר (סימן אופיני למתח אצל הטלהידים).

“כפי שאתם רואים,” הצביע ד"ר פלומפס על בבואת המחיצות, “צירופי המסה, המיסוך המגנטי והמרחקים של קירות המגן, מבטיחים לחלוטין שאנו לא נפגע. זאת כמובן, בצירוף העובדה שהמכשיר ייצור הפרש זמן של מיקרושניה בלבד.” זינט קלט את מחשבותיו של פלומפס בשדה הפסיכו־קינטי: “גם כך כמה מכם מודאגים. מעניין מה היה קורה לו גיליתי לכם שמרבית קירות המגן הם מקרטון צבוע, והשפעתם היחידה היא פסיכולוגית – להרגיע אתכם?”. אינסטינקטיבית הציץ זינט לאחור, מוודע שהוא אמנם באולם השיחזור, ולא בחדר הבקרה שמולו.

הד“ר הפנה את תשומת הלב לתמונת אולם הניסוי, “שימו לב למעגלי הטווחים מהמכשיר, בהפרשים של עשרה מטרים. הם ימחישו לכם את התופעה. לפי חישובינו, תחול העלמות מוחלטת של כל מה שימצא ברדיוס שלושים מטר מהמכשיר. תופעות לוואי בדרגות שונות תורגשנה עד לכשמונים מטר. מובן שהתופעה מתפשטת בצורה שווה לכל הכיוונים – למעלה, למטה ואופקית.” הוא פנה לעבר לוח הבקרה. שני הטכנאים כבר ישבו מתוחים במקומותיהם, אצבעותיהם נכונות ללחוץ על מתגי ההפעלה. “אנו נבצע כיול שדות קצר. לא יותר מעשר דקות, לאחר מכן, ברשותכם, נפעיל את הציוד. אם תעקבו אחר השעון, כאן,” הוא הצביע על לוח ספרות מואפל, “תוכלו לראות שהמכשיר יכנס לפעולה תוך שתי דקות בדיוק, ואז – הניסוי גמור!” הד”ר קינח את מצחו. “כך שאם מישהו רוצה לצאת – יש לו עוד עשר דקות להחליט.” הוסיף בבת־צחוק. בעוד הטכנאים מתחילים בכיול.

כטלהידי, לא התפלא זינט לחוש שחלק מחברי הועדה אינם משועשעים כלל ועקר מדברי הד"ר, והיו מעדיפים לצאת. במקומם, אף טלהידי לא היה נשאר, אם היתה לו ברירה. אין טעם לקחת סיכון מיותר, ויהא קטן ככל שיהא. אולם, כעוקבן מנוסה, ניחש זינט שאיש מבני גזע משונה זה לא יעזוב את החדר.

כל הנוכחים עצרו את נשימתם. גם זינט הפסיק את המרת האנרגיה בגופו, כשהכריז ד"ר פלומפס: “הכיול נגמר. כל המערכות תקינות ומתואמות. גנרל, האם תואיל להפעיל את המכשיר?” במחווה תיאטרלית הזמין את ראש הועדה אל שולחן הבקרה, מורה לו היכן ללחוץ. הוא ידע שמחווה זו תעלה את מניות מכון קווינוקס בעיני הגנרל בכמה נקודות, אף שזה לא יודה בכך, כמובן.

שעון הספירה הגדול זהר לפתע, הראה את המספר 120. הספרות החלו להתחלף במהירות. 119 שניות… 118 שניות… 115… 110… חרדה חלפה כברק בגופו של זינט, הוא זהר בקרינה צהובה, מחליק כמעט מהערסל, “הזמן האמיתי שיווצר להרף עין, מוקדם במיקרו שניה לזמן האמיתי של הניסוי. אך בהקלטה אין זמן ניסוי אמיתי! הניסוי הוקלט על זמן סינטתי! מה ההפרש בין הזמן שישוחזר בעוד רגע והזמן עכשיו?! המחשב חזר במהירות על דברי ד”ר פלומפס – בחמש מאות שנים הפרש, תושמד הגלקסיה, בשלוש מאות אלף – כל היקום!

“כמה זמן עבר מההקלטה עד עכשיו?” המחשב חישב ותרגם בבהילות את הזמן הסטנדרטי לשנים ארציות – מאתיים, שלוש מאות, חמש מאות אלף שנים! די והותר להשמיד את הכל! הכל!

עיני הנוכחים היו מרותקות לשעון. גם ‘עיניו’ של זינט. 3 שניות, 2, 1, זינט שילח פרץ חום נואש, לעצור את השיחזור. אך בזמן הקצר שגל החום עבר את הדרך מגופו למפסק ידע זינט שכבר מאוחר מדי. נצח מאוחר מדי.

*

גלוברה וצ’יסודרום היו מנתחי שיחזור מעולים. הם נכללו בין עשרת המיליונים הטובים ביותר מבני המיוק. זו היתה הסיבה שדוקא הם נשלחו בחללית המחקר ‘סופור’ לירט קטעי הקלטה שהגיעו מגלקסית הטלהידים המרוחקת. במרוצת הזמן, בו עברו על מאות קטעי שיחזור ממקומות שונים בגלקסיה, הצליחו השניים לקבוע שהעלמות המרחב החלה קרוב או על אחד הכוכבים הראשיים של הטלהידים, סמוך למרכז הגלקסיה. משם התפשטה התופעה במהירות האור, והגלקסיה הלכה ונעלמה בהדרגה. הם לא הצליחו לאבחן את מהות התופעה, מה גם שמרבית ההקלטות מגלקסיה זו, שלא נשלחו בזמן, אבדו עם התפשטות התופעה.

“סופור” הצליחה לירט הקלטה שנעשתה קרוב למדי למרכז התופעה, כנראה סמוך לזמן האירוע עצמו. למרבה המזל, שודרה ההקלטה מיד עם תום הכנתה, זמן קצר לפני שעמדות ההקלטה נגוזו. השדר התקדם במרחב, מקדים אך במעט את התפשטות ‘התופעה’, נקלט באחת מתחנות האיסוף שפיזרו בני המיוק ברחבי היקום, ונשלח הלאה בתת־מרחב. גולוברה וצ’יסודרום התמקדו עתה בשיחזור הקטעים האחרונים מלפני ‘האירוע’, אולי כאן ימצא המפתח לתעלומה. תשומת לבם הופנתה לקטע בו נראה עוקבן טלהידי מתבונן בהקלטה ישנה מכדור הארץ. היה משהו יוצא דופן במתיחות בה צפה העוקבן בשיחזור. הם הפסיקו את השיחזור לפני תום הקטע, החלו אותו מחדש, כשהם בוחנים אותו בעיון. תא הצפיה בחללית “סופור” הפך לאולם שיחזור טלהידי, ובו נראה חדר ישיבות… צ’יסודרום נתקף בהלה כששעון הספירה הגדול בחדר הבקרה זהר המספר 50, גולוברה כשהראה השעון 40 שניות. שניהם ידעו, שעד שהוראת העצירה ששידרו גבישיהם תפסיק את השיחזור, השעון יספיק לעבור את ה־0 – בהרבה. הם גם ידעו, שהשעון לא יעבור את ה־0. אף פעם. צחוק הגורל הוא לגלות את ההסבר ל’תופעה' ברגע האחרון. בעצם, ברגע שאחרי האחרון. לא נותר להם אלא להתכנס עמוק במעטיהם, ולעקוב אחר הספרות המתחלפות במהירות. הם תהו איזה מנתח שיחזור יבחן את ההקלטה שלהם. 20 שניות, 15, 10, 5, 3, 2, 1.

"האנשים המציאו את הפצצה

הטלהידים הפעילו אותה

המיוקינים הפיצו אותה בכל היקום

ורק אנחנו נשארנו"

(שיר חיזור קלבינטי מגלקסית יופלי. הגלקסיה האחרונה ביקום.)

מר אסימוב, אפשרי – ועוד איך!

יכתוב פרופ' אסימוב מה שיכתוב – תמיד הוא מצליח להרגיז מישהו. פרופ' יהושפט גבעון ‘עשה’ עמו חשבון על מאמרו ‘ההבדל הקטן’ פנטסיה מס' 2), ואני מוצא עצמי נאלץ להעיר משהו על מאמרו האחרון. בלתי אפשרי וזהו זה! (פנטסיה מס' 5).

לעתים יש לי רושם, שאסימוב מקבל את שכרו לפי מספר השורות שהוא כותב: כי את התזה של מאמרו זה – ‘אי אפשר לנוע מהר יותר מן האור’, ושתי ההנמקות שהוא נותן לה – “ראשית, מעולם לא נמדדה מהירותו של עצם חמרי כל שהוא כעולה על מהירות האור בריק”, ו־“שנית, אילו היתה קיימת תנועה מהירה מן האור, כל מבנה תורתו של איינשטיין היה מתמוטט” – הוא כותב בטור וחצי האחרונים של מאמרו, וכל השאר אינו רלוונטי לטעון הזה.

פרופ. אסימוב בוודאי יודע, כי לעתים קרובות בעבר ניצב המדע על פסגה מדומה של הצלחה, כשהוא (המדע) בטוח שהוא יודע הכל, ואי אפשר לחדש עוד חדושים עקרוניים: וכמובן, טעה. למעשה, יש הטוענים כי ההסטוריה של המדע הנה רצף של מהפכות תיאורטיות, שכל אחת מהן הנה ערעור מן היסוד של התאוריה שקדמה לה. מכניקת הקוונטים ותורת היחסות של איינשטיין (הפרטית והכללית) עומדות בבסיס הפיסיקה מזה ששים שנה, בערך: אבל המכניקה הניוטונית החזיקה מעמד זמן רב יותר. התיאוריה של אריסטו בדבר טבעו הבלתי נחלק של האטום החזיקה מעמד אלפי שנים: האם הזמן משמש אינדיקטור לתְקֵפוּתָה של התאוריה? העובדה הנכונה כשלעצמה – שעדיין לא נמדדה מהירות של חומר או של חלקיק, העולה על מהירות האור אינה מוכיחה, אפילו לא בדרך הדדוקציה, שלא תמדד מהירות כזו אי־פעם. המגבלות שלנו הן טכניות ומושגיות (קונספטואליות). איינשטיין עצמו, אף כי ידע על הניסויים המוכיחים את מכניקת הקוונטים, ולא הכחיש את תקפותה של התיאוריה שהסבירה בצורה הטובה ביותר נסויים אלה – טען באמרתו המפורסמת, כי “אלוהים אינו משחק עם העולם בקוביה”, ובזאת התכוון לומר שיתכן ובעתיד יהיה לנו הסבר טוב יותר, אמיתי יותר, של המציאות, שמכניקת הקוונטים התקרבה אליה יותר מהמכניקה הניוטונית. אם אמנם תהא תאוריה כזו ואיינשטיין באחרית ימיו ניסה ולשווא, לנסח ‘תורת שדות מאוחדים’ – יתכן ותותר בה מהירות העולה על מהירות האור. ומה אז, פרופ. אסימוב?

טענתו השניה של איזאק אסימוב הינה לפי דעתי, מופרכת עוד יותר. היא מהווה כמעט נסיון להתאים את העובדות לתאוריה, מה גם שכל תלמיד וסטודנט יודע שהנו החטא הקדמון של המדע ה’רציונלי' (בניגוד למדע האמפירי) שלפני גליליי וביקון. התיאוריות נועדו להסביר את העובדות ולא להיפך. אלו היתה קיימת תנועה מהירה ממהירות האור, יתכן שכל מבנה תורתו של איינשטיין היה מתמוטט. היינו עומדים אז בפני הבעיה לפתח תאוריה חדשה, שתסביר את כל העובדות הנצפות, שתורת איינשטיין מסבירה אותן יפה כל כך, ויחד עם זאת תאפשר תנועה מהירה מן האור. זה בדיוק מה שעשה איינשטיין לפיסיקה – הנסויים שבצעו ניוטון והבאים אחריו לא הוכיחו כמוטעים – אבל מתגלה תופעה חדשה, שאי אפשר היה להסבירה במונחיו של ניוטון. והיה צורך לנסח תאוריה חדשה, שתסביר במונחיו של ניוטון, שתסביר הן את ממצאיו הידועים של ניוטון והן את קביעותה של מהירות האור. זו היתה בלי ספק, משימה קשה, והצלחתם של איינשטיין ופלנק לעמוד בה היא בוודאי גאונית, אך לבטח לא בלתי אפשרית.

מהירות העולה על מהירות האור אינה אפשרית כעת, עכשיו, באמצעים ובמושגים העומדים לרשותנו: אבל לא בהכרח, ‘על פי הגדרה’, במקום ובזמן אחר, ובמערכת מושגית אחרת.

לסיכום: ניתן לשפוט תאוריה עפ“י שמושיותה; בעזרת המכניקה של ניוטון ותורת החשמל של וואט נבנו מכוניות ומכונות קטור וגורדי־שחקים, וניתן לשפוט תאוריה עפ”י מספר התופעות שהיא מסבירה – לשון אחר, עפ"י מידת התקרבותה למציאות, ולכן מכניקת הקוונטים עדיפה על המכניקה הניוטונית, כי היא מסבירה יותר תופעות. האם היא מסבירה את כולן? האם נעשו כבר כל הנסויים האפשריים? התשובות הן: לא. ישנן עדיין תופעות שאנו חוקרים אותן – בלשונו של אסימוב (פנטסיה מס' 1) – “תופעות בלתי מוסברות, המעמידות בפני המדע דבר מה כה חדש, עד שכאשר הן תפתרנה יביא הדבר להתקדמות עצומה”. וישנם נסויים שעדיין לא עשינו אותם, בגלל מגבלותינו הטכניות או המושגיות. ויתכן שאחד מהם יטלטל את המדען הנכבד, הספקן, במהירות העולה על מהירות האור!

צבי גיל האוניברסיטה העברית בירושלים.

ובכל זאת מדע בידיוני…

בגליון מס' 4 של ‘פנטסיה 2000’ קראתי את מכתבו של מר איתן קמיל שבו הוא מצביע על טישטוש התחומים שנוצר בין מד''ב לבין ספורים מסחריים בעלי צורה נאה אך חסרי תוכן כלל.

לאור מכתב זה, ועל אף הסכמתי עם דברי המכתב, חשתי, צרך להבהיר לאותו קורא מבולבל המוצף באלפי ספורים בעלי תוית של “מדע בדיוני” מהו, בעצם, מד"ב.

המד“ב אינו מתיימר לנבא את העתיד. כל כוונתו של המד”ב היא להעביר את מסר או רעיון לקורא באמצעות מצבים היפוטטיים דמיוניים. כלומר, אותו מצב היפוטטי מהווה אך ורק רקע לרעיון אשר מעבר אלינו ע“י שמוש באמצעים החורגים מתחומי הממשות המוצקה. אותו שמוש באמצעים ספרותיים סוריאליסטיים להעברת רעיון כלשהו הוא הוא מד”ב.

הבעיה העיקרית כיום היא שהצבור מתייחס לרקע של המד“ב כאל עיקר, וכך מוסבר היחס המוטעה של אותם קוראים חסרי נסיון המזהים מד”ב עם מערבוני חלל או סרטים צבעוניים חסרי תוכן כדוגמת “מפגשים מהסוג השלישי”.

מוטי קצמן חולון

כתגובה למכתבו של מר קמיל ברצוני להעלות מספר השגות המתייחסות למערכת הטיעונים אותם הציג במכתבו.

טענתו העיקרית היתה כי מאותו ז’אנר הנקרא מדע בדיוני יש להוציא את כל אותם ספורי־דמיון ופנטסיה התלושים כביכול מהמציאות או מהבנה קונבנציונאלית של הקורא, אך לאיזו מציאות מתכוון הכותב, האם למציאות כיום, או למציאות בעתיד? אלו הן הרי שתי מציאויות שונות אחת מהשנייה. הוא ממשיך וטוען כי לא ייתכן לתת לדמיון להשתולל ללא גבולות ואח"כ לקרוא לזאת מדע. אך כאן נשאלת השאלה “מהו מדע?” מהם גבולותיו, והאם יש לו גבולות בכלל. האם המדע כיום הינו המדע בעוד 50 או מאה שנה.

האם מר קמיל חושב שהצהרתו המפתיעה של גלילאו בדבר מהלכו של כדור־הארץ סביב השמש הינה פחות מטורפת מאשר רעיונות שאנו מוצאים בספרי המדע הבדיוני ושאותם היה מכתיר בשם פנטסיה או דמיונים? והאם סרובו להכלילם בקטגוריה של מדע בדיוני הנה רק משום שהמלה מדע מקדימה את המלה בדיוני וקיים אצלו החשש שמא התייחסות האנשים לאותו ז’אנר לא תהיה מספיק רצינית?

אל חשש מר קמיל היקר, אם כיום מקצועות כמו פסיכולוגיה וסוציולוגיה מוכתרים בשם מדעים, הרי אין כל סיבה בעולם שספרים מטורפים כביכול, לא יכונו בשם מדע בדיוני. אינני חושבת שפסיכולוגיה הינה פחות דמיונית ממספר ספרים שקראתי. ואם הספק יכרסם במר קמיל לגבי דברי אלו, יטעם טעם “מדעים” אלו בעצמו ויווכח.

התבוננות במדע חדש זה איננה יכולה להיות עפ"י קריטריונים של מדעים אחרים אותם אנו מכירים. זהו מדע חדש, ללא גבולות וכל רעיון כל נקודת מבט חדשה, פותחת בפנינו אופקים חדשים וכלן, לדעתי, מתקבלת – בשלב זה.

אביבה רנוב צהלה

כקורא מדע דמיוני מזה זמן רב, שמחתי מאוד על יציאת פנטסיה 2000 לאור, כמובן, רכשתי מנוי לעיתון וחובה עלי לציין, לא התאכזבתי כלל מאיכות החוברת. היא טובה, ערוכה יפה ומהנה, אבל הרי מדע דמיוני בהרבה מקרים, וכמו ספרות אחרת, הוא עניין לטעם. וברשותך, הייתי מבקש להביע כמה מהשגותי. ראשית, השם מדע בדיוני לדעתי מטעה. למלה בדיון קונוטציה של בדיה, של דבר מה שאף לא יתכן, לא היה ולא נברא. המלה דמיון נייטרלית יותר. המלה fiction מתורגמת כדמיון ולא כבדיה (מה שניתן לכנות אולי באנגלית כ־fabrication, falshood וכו'), מה גם שהמדע הדמיוני עוסק לא רק באפשרי, אלא בכמה מקרים אף “אפשרי” זה אכן קרה. “מדע דמיוני” נראה לי, אם כן, הרבה יותר מתאים מ“מדע בדיוני”. שנית, תבורך מגמתכם לעודד כתיבת סיפורי מדע דמיוני מקוריים. הסיפורים שפורסמו עד כה היו טובים – ולוואי ותימשך המגמה. שלישית, הייתי רוצה להצטרף לביקורתו של פרופ' יהושפט גבעון (פנטסיה 2000, חוברת 4, עמ' 81) בעניין מדורו של אסימוב. עברו שנים רבות מאז כתב אסימוב רומן מדע דמיוני הראוי לשמו, ואם כי אין ספק כי הוא ענק בתחום, אין סיבה להפריז. ניתן מפעם לפעם לפרסם מאמרים פרי עטו (ולא כולם על אותה רמה ובאותו עומק. גם גאונים – ואסימוב הוא גאון ללא ספק – אינם יכולים לדעת את הכל על הכל) ואולם, הצעתי לכם היא, אם כבר תרגום, לנסות למשל ולבנות מדור אינפורמטיבי נוסח המדור המדעי ב־ analog (ואולי אף לתרגם משם). מפעם לפעם מביא analog מומחה בתחום מסויים והללו כותבים מאמרים מעולים, בלשון המובנת גם לכל אדם, על תחומי מדע שונים. למשל, היתוך גרעיני, חיים במושבות חלל, סוגי הנעות שונים וכיו"ב. אגב, מגרעת נוספת שיש לאסימוב היא שלא ניתן להתווכח עמו. המאמרים שאתם מביאים הם מתורגמים ולא ניתן לפתח ויכוח. מדוע לא לבקש מאנשי מדע ישראליים, העוסקים בתחומים שונים העשויים לעניין בפוטנציה את קוראי ירחונכם, לכתוב מאמרים על נושאים רלבנטיים והשלכותיהם לעתיד וכך לעורר ויכוח ולתת אפשרות למחברים גם להגיב? לא רק שדבר כזה יכול לתרום להיווצרות מגמה של “עתידנות מדעית” מקורית ישראלית, אלא גם משוכנעני כי לסוג זה של מידע וויכוח יש יתרונות ברורים על פני מסותיו של אסימוב אשר, כפי שטען פרופ' גבעון ובצדק, הן לפעמים מדהימות בשטחיותן, ציניות, יומרניות ובסך הכל מרגיזות בטיעונים הלא מבוססים שלהם.

לסיכום, למרות הצעותי – והן כולן ברוח טובה ואינן אמורות להיות ביקורת על הירחון – כה לחי ויישר כח, והמשיכו במפעל זה של יצירת ירחון מדע דמיוני ישראלי בעל רמה!

ד"ר נחמן בן-יהודה

הפקולטה למדעי החברה, אונ' י-ם