עורך: אלי טנא

מערכת: צפורה ואהרון האופטמן, דב לרר

עיצוב ועריכה גראפית: לולה חלאבין – אופירה גידנסקי

איור עטיפה: ראובן כהן

סיבה כפולה לנו לחגוג עם צאתו של הגליון שבידכם. ראשית, יוצא הגליון לאור בסמוך לשבוע הספר העברי המהווה כשלעצמו חגיגה לספרות ולחובביה. שנית – מִסְפָּרוֹ של הגליון מורה על מלאות חצי שנה להופעת המגזין – ואף זו סיבה לחגיגה קטנה. לפיכך רק טבעי היה להחליט על הוצאת גליון חגיגי, אשר כמות החומר בו רבה מזו שבקודמיו. השיטה פשוטה: אותיות קטנות יותר ומילים צפופות במקצת. שבוע הספר העברי הביא אותנו לפרסם כמות גדולה של סיפורים ישראליים מקוריים, שבחלקם אינם נופלים ברמתם מהספורים האחרים, פרי עטם של גדולי הסופרים. ביניהם ניתן למנות את ‘קונכיה’, סיפור פרי עטו של אורציון ברתנא, סופר ומבקר ספרותי, סיפור שונה באופיו ממרבית הסיפורים שהופיעו ב’פנטסיה 2000' עד כה והנמצא לפי דברי מחברו – “על הגבול שבין מד”ב לפנטסיה."

גם הסיפורים המקוריים האחרים אינם נופלים ברמתם מ’קונכיה' ואחד מהם – ‘פצצת זמן’ מאת דני שנקר אף משתלב במסגרת פינת הזמן המוגשת בחוברת זו.

בפינה זו נכלל מאמרו של נחמן גבעולי ‘הזמן במבט מהצד’, סיפור קצרצר פרי עטו של פרידריק בראון – ‘מכונת הזמן הראשונה’, ולבסוף כאמור, סיפור המד“ב הישראלי ‘פצצת זמן’. מהספקולציות הקשורות בתורת היחסות ועד למסע בזמן המרחק אינו רב, כפי שתוכלו להיווכח ממאמרו של נחמן גבעולי, שהינו מתמטיקאי, איש מחשבים וותיק ומחבר סיפורי מד”ב שאותם תוכלו לבטח לקרוא בעתיד מעל דפי המגזין. בגליון מס' 5 הבאנו את מאמרו של אסימוב ‘בלתי אפשרי וזהו זה,’ הדן באחד ההיבטים של תורת היחסות הפרטית של אינשטיין. הפעם משיב לו ארתור ס. קלארק תשובה ניצחת: ‘אפשר. וזהו זה!, וזאת במסגרת המדור שמסיבות מובנות החליף הפעם את שמו ל־’קלארק על…’

הארלן אליסון אמנם אינו מוכר לקורא הישראלי, אולם בעולם הרחב נחשב הוא לאחד הטובים שבין סופרי המד"ב החיים כיום. מרבית יצירותיו זוכות בפרסים הנכבדים ביותר בתחום זה, וכזהו גם סיפורו ‘צפור המוות’, אשר זכה בפרס הוגן לשנת 74'.

סגנונו של אליסון ונושאי כתיבתו קרובים לזרם הפנטסטי של המד“ב ובדרך כלל קיים אצלו נסיון להעניק לגיבוריו עומק ספרותי מסויים. בצדק נחשב אליסון ‘נושא הדגל’ של ‘הגל החדש’ במד”ב המתאפיין, בין השאר בטיפול רציני יותר בדמויות הגיבורים.

תרומתו של אליסון לפיתוחו של ענף ספרות המד“ב אינה מתמצית רק בכתיבת סיפורים מעולים כי אם גם בכתיבה אינפורמטיבית על ספרות המד”ב, בביקורת ספרי מד“ב ובעיבוד ספרי מד”ב לתסריטים (“מבזקים קוסמיים” גליון מס' 5). עם החשיבות שבפעילותיו של הארלן אליסון בשטח המד"ב נמנית עריכה של האנתולוגיה ‘חזיונות מסוכנים’, הנחשבת כאנתולוגיה החדשנית והטובה ביותר של כל הזמנים.

נסיים הפעם בבשורה שאינה משמחת אך מתחייבת מן המציאות הכלכלית בה אנו חיים (כן, כן, אינפלציה…). כפי שכבר ידוע לכל מי שקנה גליון זה, הועלה מחיר החוברת ב־16% ועומד כיום על –.35 ל"י. נאלצנו להעלות את המחיר מאחר וכל הגורמים המשמשים בייצורה, דפוס, נייר וכד', התייקרו בשיעור העולה על 16%. אנו מקווים שצעדנו זה יתקבל בהבנה.

שלכם

סיפורים

עיניים – איזאק אסימוב

כיבוי אורות – אלפי

ציפור המוות – הארלן אליסון

ימי סוד וסדק – דוד מלמד

עליונות – ארתור סי. קלארק

האישור – אברהם דוידסון

קונכיה – אורציון ברתנא

רוב מהומה על לא מאומה – בוב אוטם

ישמעאל מאוהב – רוברט סילברברג

מכונת הזמן הראשונה – פרדריק בראון

פצצת זמן – דני שנקר

מדורים

עתידעת: 1984 – האח הגדול אורב בפתח – אהרון האופטמן

ספרות: ‘על־אדם’ – ורדי בן־יעקב

למה אנחנו רוצים בהם? – אלכס המל

מבזקים קוסמיים

קלארק על: אפשרי וזהו זה – ארתור סי. קלארק

הזמן במבט מהצד – נחמן גבעולי

מכתבי קוראים

בגליון הבא

הנושא הקלאסי של פלישת יצורים מעולם אחר אל כדור הארץ לובש צורה מיוחדת במינה ורוויית הומור בסיפורו רחב היריעה של קליפורד סימאק, ‘החיפושיות בזהוב.’ מהו פרוייקט ‘שינוי צורה’? על כך נוכל לקרוא בסיפור ‘צער בעלי חיים’ מאת עמיחי ברנדיס, שהוא סיפור המד"ב הישראלי הארוך מכל אלה שפורסמו עד היום ב’פנטסיה.'2000

במדורו הקבוע ידון הפעם איזאק אסימוב במה שהוא מכנה ‘טרוף רדת הלילה’ – ויסתור אחת לאחת את טענותיהם של המתנגדים לתכניות החלל השונות ובייחוד למבצע הקמת מושבות חללי המתוכנן לקראת המאה העשרים ואחת.

יותר מזה לא נגלה הפעם. כתמיד תגלו בגליון הבא שפע של הפתעות (ודי אם נרמוז על שמות כמו פרדריק בראון… וואן ווגט…)

מי שקרא את סיפורו של אסימוב ‘השאלה האחרונה’ (הכלול בקובץ ‘מחר כפול תשע’) נוכח לדעת שבצד המד"ב ה’טכני' הצרוף, שבו אסימוב הינו רב אומן ללא ספק, פונה הוא לעיתים גם לסגנון מופשט יותר. הסיפור ‘עיניים’ הינו דוגמה נדירה ויוצאת דופן לסגנון שכזה, ועדות לכשרונו הרבגוני של אסימוב.

* * *

מ.ק. אשר

אחרי מאות ביליוני שנים, חשב לפתע פתאום על עצמו בתור אמס. לא אותו צרוף אורכי־גל אשר היה כעת שווה הערך של אמס על פני כל היקום כולו – אלא הצליל עצמו. זכרון קלוש צף ועלה מגלי הקול שאותם לא שמע ולא יכול היה לשמוע עוד.

התכנית החדשה היתה לחדד את זכרונו באשר לדברים קדומים נוספים, בני עידן ועידנים. הוא שיטח את מערבולת האנרגיה שהיוותה את כל יישותו העצמית, וקווי הכוח שלה נמתחו אל מעבר לכוכבים.

הגיע אות התשובה של ברוק.

בוודאי יכול הוא לספר לברוק, חשב אמס. בוודאי שיכול הוא לספר למישהו.

תבנית האנרגיה המשתנית של ברוק שידרה אליו, “אתה בא, אמס?”

''כמובן''.

''התקח חלק בתחרות?''

“כן!” קווי־הכוח של אמס פעמו באורח משונה. “בוודאי, חשבתי אודות צורת אמנות חדשה לחלוטין. משהו בלתי רגיל באמת.”

"איזה בזבוז של מאמץ! כיצד יכול אתה לחשוב על גרסה חדשה שלא חשבו עליה מזה מאתיים ביליון שנים. כבר לא ייתכן קיומו של דבר מה חדש''.

לרגע סטתה ברוק מהפאזה והמגע נותק, כך שהיה עליו למהר ולהתאים את קווי הכוח שלו. בעשותו כן, נסחף במחשבות אחרות, במראה הגלקסיות הפזורות אל מול קטיפת הלא־כלום, ובקווי הכוח הפועמים במערכים אין קץ של אנרגייה־חיים, הנחים בין הגלקסיות.

אמס אמר, “אנא קלטי את מחשבותי, ברוק. אל תינתקי. חשבתי על שימוש בחומר. שווי בנפשך! סימפוניה של חומר. למה להתעסק באנרגיה. כמובן שאין כל דבר חדש באנרגיה; וכי כיצד יהיה? האם לא ברור מכך שעלינו לעסוק בחומר?”

“חומר!”

אמס פענח את ריטוטי־האנרגיה של ברוק בתור שאט־נפש.

“מדוע לא?” אמר. “היינו פעם חומר בעצמנו לפני – לפני – נו, לפני טריליון שנים בערך! מדוע לא נבנה עצמים חומריים, או צורות מופשטות, או – שמעי, ברוק – מדוע לא נבנה מחומר העתק של עצמנו, של צלמנו ודמותנו כפי שהיינו פעם?”

“לא. זה אווילי. זה – דוחה.”

הרשי לי לנסות, ברוק. היינו ידידים; פעמנו באנרגיה ביחד מבראשית – מן הרגע בו הפכנו למה שאנחנו. אנא, ברוק!"

“אם כך, מהר.”

אמס לא חש ברטט שכזה לאורך קווי הכוח שלו מזה זמן שלא ניתן לשיעור. אם ינסה זאת כעת בפני ברוק ויצליח, יוכל להעיז לטפל בחומר בפני אסיפת יישוּיות־האנרגיה, אשר מזה עידנים חיכו ביגון קודר כל כך למשהו חדש.

החומר היה דל ונדיר אי־שם בין הגלקסיות, אך אמס צבר אותו, כשהוא מקבץ את החלקיקים על פני שנות האור המעוקבות, בורר את האטומים, משיג הרכב דמוי־חֵמַר וצר בחומר צורה דמויית־ביצה.

“האינך זוכרת, ברוק?” שאל ברכות. “האם זה לא היה משהו כזה?”

המערבולת של ברוק רטטה בתאום עם פעימותיו. “אל תגרום לי להיזכר. אינני זוכרת.”

“זה היה הראש. הם קראו לזה ראש. אני זוכר זאת כה בברור, אני רוצה לומר זאת. בקול, כוונתי.” הוא המתין קמעה ואז אמר, הביטי. האם את זוכרת את זה?"

על חלקו העליון של הגוף הביצי הופיע ‘ראש’.

“מה זה?” שאלה ברוק.

“זוהי המילה המבטאת ראש. הסמלים שמביעים את המילה בקול. אמרי לי שאת זוכרת, ברוק!”

“היה בו משהו,” אמרה ברוק בהיסוס, “משהו באמצע”. בליטה אנכית לבשה צורה באמצע הביצה.

אמס אמר, “כן, אף! זהו זה!” ו‘אף’ הופיע מעל הבליטה. ''ואלה הן עיניים משני הצדדים." ‘עין שמאל’ – ‘עין ימין’.

אמס בחן את יצירתו, קווי־הכוח שלו פועמים באיטיות. האם באמת נשאה התוצאה חן בעיניו?

“פה,” אמר, ברטט קל, “ולחי וגרוגרת ועצמות הצוואר. איך שהמילים חזרו אלי.” הן הופיעו על התבנית.

ברוק אמרה, "לא חשבתי על כל אלה מזה מאות ביליוני שנים. למה הזכרת לי? למה?''

אמס נשבה בן־רגע במחשבותיו. "עוד משהו אברי שמיעה; משהו בשביל גלי הקול. אוזניים! היכן הן צריכות להיות? אינני זוכר איפה לשים אותן!''

“הנח לזה!” קראה ברוק. “הנח לאוזניים וכל היתר! אל תיזכר!”

אמס אמר באי־בטחון, “מה רע בהיזכרות!”

“החיצוניות שלו לא היתה גסה וקרה כזאת, כי אם חלקה וחמימה. העיניים היו רכות וערניות, והשפתיים רטטו ומגעם היה רך על שפתי.” קווי הכוח של ברוק פעמו ורעדו, פעמו ורעדו.

אמס אמר “אני מצטער! אני מצטער!”

“אתה מזכיר לי שפעם הייתי אישה וידעתי אהבה; שעיניים לא נועדו רק לראייה, הן עושות יותר מזה, ולי הרי אין עיניים שיעשו זאת עבורי.”

בפראות הוסיפה חומר לראש המעוצב בגסות, ואמרה, “אם כן שיעשו זאת אלה,” ונעלמה.

ואמס ראה ונזכר אף הוא שהיה פעם גבר. הכוח של ערבול האנרגיה שלו פיצל את הראש לשניים והוא נס לאחור דרך הגלקסיות על נתיב האנרגיה של ברוק – בחזרה אל גזירת החיים האינסופית. והעיניים של ראש החומר המנופץ בהקו עדיין בלחות שהוסיפה להן ברוק כדי לסמל דמעות. ראש החומר עשה מה שיצורי האנרגיה לא יכלו לעשות עוד, והוא בכה על כל האנושות, ועל יופיו העדין של הגוף, הגוף שעליו וויתרו לפני טריליון שנים.

חמש שנים לפני השנה המפורסמת ששימשה כותרת לספרו הבלתי נשכח של ג’ורג' אורוול הינו בהחלט מועד מתאים לעריכת בדיקת ביניים: האם צועד העולם לקראת המציאות הקודרת שתוארה בספר? את משימת הבדיקה נטל על עצמו דוויד גודמן, בעל תואר דוקטור בפסיכוביולוגיה מאוניברסיטת קליפורניה, והעומד היום בראש קבוצת ייעוץ לנושאי העתיד ומוח האדם. הוא חקר את הספר ‘1984’ ביסודיות רבה והגיע למסקנה ש’האח הגדול' עלול עוד להגיע אלינו בדיוק בזמן…

לדוויד גודמן היתה סיבה טובה לחשוש מהתממשותן של תחזיות ‘1984’ – שכן לחלקן עלול היה לתרום הוא עצמו. ומעשה שהיה כך היה: במסגרת מחקרו לקראת תואר דוקטור פיתח גודמן חיישן אלקטרוני (סנסור) המסוגל לגלות ולמדוד את פעימות ליבו, נשימתו, ותנועות שריריו של בעל חיים – וכל זאת ממרחק, ללא מגע עם גוף בעל החיים. (מטרתו היתה לחסוך מחיות המעבדה את הסבל שבתחיבת אלקטרודות שונות לגופן.) בהרצותו על הנושא ב־1972, העירה אחת הסטודנטיות ש’האח הגדול' שב’1984' משתמש במכשיר דומה בכדי לעקוב אחר מחשבותיהם והתנהגותם של חברי מפלגה חשודים. גיבור הספר, ווינסטון סמית, משתדל תמיד להתרחק מהחיישן שב’טלסקרין', כי “אינך יכול לשלוט על פעימות ליבך, והטלסקרין הינו רגיש דיו כדי לגלות זאת.”

גודמן, שהתחלחל מהמחשבה על ניצול שכזה של המצאתו, חזר וקרא בספר, וגילה להפתעתו שגם בלי תרומתו הפרטית הולכות ומתאמתות מרבית תחזיותיו של אורוול. אנו מביאים כאן את עיקרי ממצאיו המאלפים של גודמן, כפי שפורסמו בכתב העת של ‘אגודת העתיד העולמית’. אף כי מרבית דוגמאותיו לקוחות ממציאות החיים האמריקנית, לא קשה למצוא לעתים קווי דמיון בינה לבין המציאות הישראלית.

* * *

ג’ורג' אורוול כתב את ‘1984’ שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, כדי להזהיר את העולם המערבי מפני סכנות העתיד. אך למרות הצלחתו ליצור תמונה מעיקה של עולם הנתון במשטר טוטליטרי המפקח על מחשבת נתיניו, נכשלה יצירתו בעצירת הכוחות המובילים לקראת משטר זה. העולם המערבי קרוב כעת למצב המתואר בספר, באופן פוטנציאלי, הרבה יותר מכפי שנדמה לנו. ‘1984’ נכשל כאזהרה, אך הצליח מעל למשוער כחיזוי.

למרבה המזל, אחדות מתחזיותיו האימתניות ביותר של אורוול טרם התממשו – ‘האח הגדול’ אינו נועץ בנו את עיניו מכל קיר, וחירויות פרט רבות טרם נפגעו. אך מספר מפתיע של תחזיות אכן הפך לעובדה, ורבות אחרות יכולות להתממש בעתיד הקרוב. העולם ב־’1984' נשלט בידי שלוש מעצמות על: אוקיאניה, איראסיה ואיסטאסיה, ה’נעולות' במצב של ‘תיקו’ גרעיני. בשנת 1949 (שבה ראה הספר אור) הוקמה ברית נאטו; בריה''מ פוצצה את פצצת האטום הראשונה שלה, והקומוניסטים הסיניים ייסדו את ‘רפובליקת העם’ של סין. בספר מנהלות שלוש המעצמות ‘מלחמה למטרות מוגבלות’ באזור מוגבל של העולם הכולל חלק מאפריקה, המזרח התיכון, ודרום־מזרח אסיה. כיום נאבקות שלוש המעצמות על השפעתן ברחבי העולם השלישי.

מדוייקות עוד יותר הינן תחזיותיו של אורוול בנוגע לפיתוחי המדע והטכנולוגיה. אף כי רוב בני שנת 1984 חיים על קו העוני, הקידמה הטכנולוגית לא נעצרה. אורוול מתאר, למשל, עדשות בחלל הממקדות את חום השמש על האוייב. הדבר דומה לקולטי השמש המתוכננים היום. הוא מזכיר שימוש בנגיפי מחלות המחוסנים בפני כל הנוגדנים. היום עובדים על ר.נ.א. סינטטי ועל שינוי מבנה הד.נ.א. באופן מלאכותי – דבר שיביא לפריצות דרך בתחום זה בתוך שנים אחדות.

על אף זאת, מסרבים קוראים מסויימים לראות ב־’1984' אפילו עתיד אפשרי. הם מעדיפים לראותו כפנטסיית אימים – דימוי סביבתו העגומה של אורוול בעולם שבו הבתים נרקבים, הכבישים מלאים במכתשי פצצות, אספקת החשמל משובשת, המים קרים, הסבון מחוספס למגע והסיגריות מתפוררות.

אך רבות מהנטיות החברתיות של עשרות השנים האחרונות מתקרבות אל חיזויו של אורוול, ולא מתרחקות ממנו. כשבוחנים את התמורות החברתיות ביחד עם הדמיון בין החיזוי לבין הטכנולוגיה המודרנית, באים לידי מסקנה שעתיד נוסח ‘1984’ הינו בהחלט אפשרי. ומה שחמור יותר – ‘תקריות הצתה’ מסויימות עלולות להפוך עתיד זה לסביר. למעשה, עשויות ‘תקריות הצתה’ אלה לעשות את העולם של 1984 לעדיף – על פני כלייה מוחלטת.

ב־1972 ספרתי, יחד עם שניים מחברי, 137 תחזיות המופיעות בספר, וחילקנו אותך לשני סוגים: 1) מדעיות־טכנולוגיות; 2) חברתיות־פוליטיות. מצאנו אז שכ־80 מהן התאמתו. יותר מ־20 היו קשורות בתחום שלי, הפסיכוביולוגיה, אך חשתי אי־רצון לדון בהיבטים אלה, שכן אין זה נעים לחשוב שאתה בונה את העולם של ‘1984’ במו ידיך. אך רתיעתי פגה אחרי כמה גילויים מפתיעים. ראשית, נודע ב־1975 על מחקר שמומן על ידי שרותי הביון ושעסק בשיטות תיחקור בהיפנוזה ובבקרת התנהגות האדם באמצעים אולטרה־סוניים ואלקטרומגנטיים. בשנת 1977 התגלה שהסי.אי.איי. הוציא כ־25 מיליון דולר על חקר סמים משני התנהגות כגון ל.ס.ד. ופנטותל.

ב־1978 עברתי שוב על רשימת התחזיות, והפעם מצאתי שיותר מ־100 מהן התממשו. אין כעת כל ספק בליבי, ש’1984' מתאר עתיד שהינו אפשרי בבירור. הרי דוגמאות אחדות:

תחזיות מדעיות וטכנולוגיות

אמצעי לוחמה: מיד לאחר מלחמת העולם השניה היו האמצעים שתאר אורוול נחלת סיפורי המד“ב בלבד. כיום כולם אפשריים. דרך משל, חזה אורוול “מעבדות ענק שבהן מתכננים צוותי מומחים את הלוגיסטיקה של מלחמות העתיד.” מעבדות כדוגמת אלה אנו מוצאים היום בחברת ראנ”ד וב’בנקי מחשבה' אחרים העומדים לרשות הצבא. ‘מדעני יום הדין’ של ‘1984’ מנסים “כיצד ניתן לקטול כמה מאות מיליוני אנשים תוך מספר שניות ללא התראה מוקדמת.” הפתרונות לכך קיימים היום, שכן פותחו כלי נשק אטומיים זעירים (הקטן שבהם המצוי במצבורי צבא ארה“ב הוא בקוטר של כ־15 ס”מ בלבד), נשק כימי וביולוגי קטלני ביותר, ואף ‘קרני מוות’ (לייזר, קרני יונים). אורוול צפה גם תדלוק מטוסים באוויר (בדרכם לעבר מטרות האויב), פגיעה מדוייקת של טיל בליסטי הנורה מיבשת אחרת וטילי שיוט ממוחשבים. הוא תאר מדענים המפתחים רעלים שיהיה בכוחם להשמיד צמחייה של יבשת שלמה. הצבא האמריקאני עשה זאת, באופן מוגבל, בוייטנאם. ‘צוללת הקרקע’ של אורוול נעה מתחת לאדמה כמו צוללת במים. לאחרונה העלו מדענים בארה"ב רעיון לבנות כלי דומה שיפלס את דרכו במעבה האדמה באמצעות כור גרעיני הממוקם בחרטומו. אורוול חזה מבצרים צפים, איים מעשה־ידי אדם המשוטטים על פני האוקיאנוסים, והיכולים גם לנוח על מקומם במשך שנים. אם גם אבטיפוס של ‘אי’ כזה ייבנה בשנות ה־80, הרי שכל אמצעי הלוחמה של אורוול יגיעו לידי מימוש.

משטרה: אורוול צפה את פיתוחם של ‘בנקי מידע’ עצומים – המחשבים של ימינו – שיכילו מידע מפורט על כל חברי המפלגה. המצאת הסיבים האופטיים ותקשורת מיקרו־גלים מאפשרות כיום לאחסן ולפלוט מידע זה באותה מהירות כמו במשטרת אוקיאניה.

אורוול תאר מסכי טלוויזיה ענקיים הממוקמים בכל אולם, והפולטים ברציפות חדשות, מידע סטטיסטי מזוייף ותעמולה. כל מקלטי הטלוויזיה הביתיים הינם דו־כיווניים – מצויידים בעדשות סריקה, מיקרופונים רבי עוצמה וחיישני פעימות לב. בעזרת הטלסקרין מפקח המשטר באופן תמידי על נתיניו. בחוץ ובפנים עין ‘האח הגדול’ פקוחה עליך.

כדי לשפר את הטלסקרין, שוקדים מדעני אוקיאניה על פיתוח מפענחי קול וגלאי גלי מוח. יעדה הסופי של המשטרה החשאית הוא “לגלות מה חושב אדם אחר, בניגוד לרצונו.” כל המכשירים הללו הינם בהישג ידע של הטכנולוגיה שלנו. סורקים טלוויזיוניים המצויידים בגלאי פעימות לב, גלי מוח ולחץ־קול יכולים ללקט מידע פיסיולוגי והתנהגותי, שיועבר על ידי מיקרו־גלים או סיבים אופטיים למאגר נתונים מרכזי, ויושווה מיידית עם המידע האלקטרוני הקיים אודות סוטים רעיוניים ידועים ומתנגדי המשטר. אפשר יהיה לעקוב, לעצור ולכלוא חשודים – בדיוק כמו ב־’1984'.

מדע הנפש: בשום תחום אחר לא היה חיזויו של אורוול מזהיר יותר מאשר בזה. באוקיאניה יכולה ‘משטרת המחשבה’ לקבוע אם הוא נאמן למפלגה על פי “…קשריו החברתיים של אדם, בילוייו בשעות הפנאי, התנהגותו כלפי אשתו, מבע פניו בהיותו לבד, מלמוליו בעת שינה, אפילו תנועותיו האופייניות.” אחר איתורו של מתנגד למשטר מאלצת אותו משטרת המחשבה ‘להיטיב את דרכיו’ בעזרת סמים, הלם חשמלי, וצורות מסובכות של עינויי גוף ונפש.

בשנים האחרונות עבר מדע־הנפש בהתקדמותוו את ‘1984’. מאז 1963 עלה מספרם של מדעני המוח בעשרות מונים. בארה"ב הופיעו מקורות חדשים לקרנות מחקר: מחלקת הסמים, משרד המשפטים והסי.אי.איי. למעלה מ־3000 טיפולים של שינוי התנהגות ידועים כיום. רבים מהם אינם שונים בהרבה מעינויים: תראפיסטים מודרניים נוהגים להכות במטופל או להלום בו בהלם חשמלי כדי לגמלו מנוהגים פסולים. אפילו טיפולו המחריד ביותר של אורוול, שהוא גרימה מתמדת של גרוי פוֹבּי אצל ה’מטופל' (חרדה מפני עכברושים, במקרה של וינסטון סמית), מצא את מקומו בתראפיה המודרנית תחת השם ‘פריצה’ או ‘הצפה’.

לאחרונה החלו ‘סמי אמת’ לשחק תפקיד חשוב בפסיכותראפיה: תחמוצת חנקן, דו־תחמוצת הפחמן, אתר, חומרים הלוצינוגניים (יוצרי הזיות) כגון ל.ס.ד., סודיום פנטוברביטול וסודיום אמיטל משמשים כולם מעוררי זרמי מחשבות בלתי נשלטים. במקרים מנטליים קשים מתירים לעתים לבצע ניתוח לובוטומיה – ניתוק נתיבי עצבים מסויימים של אונות המוח הקדמיות.

חוקרים נוהגים כיום באופן שגרתי להחדיר אלקטרודות למרכז האורגזמה שבמוח. טכניקות אחרות מאפשרות להזריק חומרים כימיים בקוקאין הישר אל המוח, ואפילו להקפיא רקמות מוח מסויימות. מדענים נועזים אחדים ניסו אפילו לנצל את מערכת החיסון העצמית של הגוף כדי לחסל תאי עצבים רצויים, ועל ידי כך לשנות את ההתנהגות.

תוצאתה של קדמה מדעית זאת היא חברה ‘מאולפת’ – עולם שבו משיגים חיים טובים יותר בעזרת ניתוחים, זרם חשמלי, סמים, ‘הצפה’, אינטגרציה סטרוקטורלית, ביואנרגטיקה, היפנוזה, ובקרת שפת גוף. רק מעטים, אם בכלל, מבין חיזוייו של אורוול על אפשרויות בקרת מוח נמצאים מעבר ליכולתם הנוכחית של החוקרים. באשר למוח ולהתנהגות, המדע של ‘1984’ קיים כבר היום.

תחזיות חברתיות ופוליטיות

בעיני עתידנים שונים נראות עדיין תחזיות אלה של אורוול כבלתי מתקבלות על הדעת: באוקיאניה נעדרים חייו של חבר מפלגה כל פרטיות שהיא – אפילו במחשבותיו. השלטון משכנע את כולם, באמצעות משטרת המחשבה, שהמציאות החיצונית אינה קיימת, שהעבר נקבע רק לפי זכרונם של אנשים ורישומים כתובים, ושני אלה עוברים באופן רצוף שינויים בכדי להתאימם לקו המפלגה, אוקיאניה הינה ארץ של אימה תמידית, שבה הוצאות פומביות להורג, חיפושים ומעצרים שרירותייים הינם חזון נפרץ.

יש עתידנים השוללים עתיד כזה מכל בכל; הם מאמינים שהאדם ישכיל לנצל את הישגי הטכנולוגיה לטובת חירותו הפרטית, ולא כנגדה.

אך הנטיות החברתיות של 30 השנה האחרונות קרבו את המערב ל’1984' יותר מאי־פעם, ונסיבות מסויימות עלולות להביא להאצה פתאומית של נטיות אלה.

כפל מחשבה: זהו כישור הנדרש ב־’1984' מכל חבר מפלגה טוב. אורוול מגדירו כ“יכולת להחזיק בשתי אמונות נוגדות בו־זמנית, וקבלת שתיהן.” והוא מוסיף ש“התהליך חייב להיות מודע, אחרת לא יוצא אל הפועל בדייקנות מספקת, אך עליו להיות גם בלתי מודע, אחרת יגרור תחושת זיוף ולכן גם רגשי אשמה.”

ביסודו של דבר מהווה כפל־המחשבה השלכה של הנטייה, בה הבחין אורוול אצל אנשים, לסלף את המציאות לשם הפשטות אידיאולוגיות. ואורוול הושפע בעיקר מהאהדה לגרמניה הנאצית שהפגינו חוגים בבריה"מ בעקבות הברית היטלר־סטאלין. אך במידה מסויימת מאפיין כפל המחשבה כל תעמולה פוליטית. לדוגמה, בשלהי שנות ה־60 נשא ממשלו של ניקסון ברמה את דגל החוק והסדר, ובו בזמן ביצע ציתותים חשאיים, מימן פריצות, פתח דברי דואר, עקב אחרי ‘אויביו’ וערך פעילויות בלתי־חוקיות מסוג זה.

העדר מציאות אובייקטיבית: ב־’1984' מלמדת המפלגה את חבריה ש“המציאות אינה חיצונית. היא קיימת רק במוחו של האדם, ולא בשום מקום אחר.” בדרך זו לומד חבר המפלגה כיצד להעביר את רשמיו דרך מסנן אידיאולוגי, לשמור לו מידע מתאים ולהתעלם מכל היתר. סוליפסיזם שכזה נפוץ בימינו, ימי גידול המבוכה החברתית ושחיקת הערכים המסורתיים. השימוש הגובר והולך באלכוהול וסמים אחרים מעיד על נסיון להמנע מלהביט בחיים. פוליטיקאים כופרים אף הם במציאות אובייקטיבית, בתמיכתם במדיניות שאינה עונה לצרכים האמיתיים.

שיחדש: בלשני אוקיאניה עמלים על החלפתה של השפה האנגלית ב’שיחדש', שהיא שפה מדולדלת כל כך, עד ש“הרהורי כפירה הינם בלתי אפשריים לחלוטין, לפחות ככל שהמחשבה מותנית במלים.”

כיום נשמעות תלונות חוזרות ונשנות על השחתתה והשפלתה של השפה האנגלית. ציוני הבחינות בהבעה בעל־פה הולכים ומידרדרים; העגה הביורוקרטית הולכת ומשתלטת ככל שבעיות הממשל נהיות מרובות יותר, והפוליטיקאים נוהגים להשחית את השפה בחידושי הלשון שלהם (כך, למשל, הופכות הפצצות ל’תגובות מנע' וכו'…).

המרת העבר: באוקיאניה משוכתבת ההיסטוריה מדי יום כדי להתאימה לצרכי המפלגה. אחת מסיסמאותיה היא: “השולט בעבר שולט בעתיד; השולט בהווה שולט על העבר.”

עדכון רישומי העבר והתאמתם למדיניות הנוכחית היתה זה מכבר לתהליך מקובל בארצות שונות, ולאחרונה אפילו בעולם המערבי. רשימות היסטוריות נכתבות מחדש, סרטי הקלטה נמחקים וְתיקים ‘הולכים לאיבוד’.

‘האח הגדול’: פניו הענקיים של שַׁליטהּ הספק־קיים של אוקיאניה ניבטים מכל קיר. וקולו נשמע מכל רמקול. זהו המסווה שבו מתגלה המפלגה לעין כל. “תפקידו לשמש כמוקד לאהבה, חרדה והערצה – רגשות שאפשר להפנותם ביתר קלות כלפי אישיות אינדיבידואלית מאשר אל ארגון.”

בממשל הפטרנליסטי של ימינו, והנשיאות רבת־העוצמה, האח הגדול אינו ממוקד אולי באיש אחד, אך כוחו עימו. היבט מעניין מצוי במבנה פניו של ‘האח הגדול’. הוא נערץ אך ורק הודות לעוצמה, הכריזמה והבטחון העצמי הקורנים מפניו. כיום זוכים אנשים בעלי אישיות טלוויזיונית (כמו כתבי הטלוויזיה עצמם) ליחס דומה, בזכות תדמית דומה.

מלחמה מתמדת: שלוש מעצמות־העל של ‘1984’ אימצו לעצמן את המלחמה המתמדת כאמצעי ל“ניצול תוצרי המכונה מבלי להעלות את רמת החיים הכללית. בסכנת מלחמה מתמדת נראית מסירת כל העוצמה לידי כת קטנה, כתנאי בלתי נמנע להישרדות בחיים.”

מירוץ החימוש של היום מקביל למלחמה המתמדת של אורוול. כמו כן, ניחנו המלחמות באפריקה, המזרח התיכון ודרום־מזרח אסיה בתכונות המזכירות את מלחמת ‘1984’. הפגיעות החמורות ביותר בחירויות הפרט ארעו בעת מלחמה, בדרך כלל בשם הבטחון הלאומי.

הרס המשפחה: באוקיאניה משתדלים לשבור את הקשרים הרגשיים בין בני משפחה, קשרים העלולים לפגוע בנאמנותו המוחלטת של הפרט למדינה.

באמריקה הוכפל קצב הגירושין בעשור האחרון. מחפשים משהו חדש שיחליף את היחסים האישיים. האם אותו משהו לא עלול להיות הרפתקה פוליטית?

חיפוש ומעקב; פגיעה בצנעת הפרט: באוקיאניה ביתו של אדם הוא מבצרו של השלטון. אפילו מותו אינו משוחרר ממעקב. בשנים האחרונות נשחקת הפרטיות בהתמדה. הן גורמים ממשלתיים והן פרטיים מעסיקים חוקרים המתחקים אחר אזרחים, מעשיהם וחשבונות הבנק שלהם. עיתונאים אוספים מידע לכתבותיהם בעזרת מיקרופונים נסתרים. לוויינים המקיפים את כדור הארץ יכולים לספק מידע על כל מטר מרובע.

תליות פומביות: אלה משרתות את שלטונות אוקיאניה כאמצעי הרתעה נגד מבקרים, מתנגדים ומפירי חוק.

בארה"ב המליץ לאחרונה פוליטיקאי נודע מטקסס על הוצאות פומביות להורג, בעקבות פרשת גארי גילמור. יחס ההשלמה כלפי האלימות בסרטי קולנוע וטלוויזיה מזכיר את רוח הברבריות המאפיינת את בני אוקיאניה. תחליף ההנאה שמספקת האלימות הינו אחת ההקבלות הבולטות בין החברה המודרנית והעולם של ‘1984’.

המגמות החברתיות של היום מצביעות בברור על שקיעתן של חירויות הפרט, המחשבה הרציונלית, הזכות לפרטיות והזהות־העצמית. אך מבקרי ‘1984’ משוכנעים ש“אצלנו זה לא יקרה”. הם מאמינים שהאמונה בדמוקרטיה חזקה מכדי ליפול טרף ל’אח גדול'. יש מידה של צדק בטענתם. אף אחת מהמגמות הללו טרם הגיעה לחזון הבלהות של אורוול, וספק אם תגיע תוך 5 שנים. אך המגמות עלולות להאיץ. אף אחת מהן איננה בלתי אפשרית, וכמעט כל אחת מהן עלולה לפרוץ קדימה הודות לתקרית בודדת.

‘תקרית ההצתה’

מספר סוגים שונים של ארועים עלולים לעורר את הופעתו הפתאומית של משטר טוטליטרי בעולם המערבי. אחד מהם – הופעתן של קבוצות טרור המצויידות בנשק גרעיני. לא יהיה עליהן לעשות שימוש בנשק זה – האיום עצמו מספיק. תגובה הכרחית של השלטון תכלול בוודאי פגיעה כלשהי בזכויות הפרט. אחר כך יסכימו וודאי אנשים רבים לוותר על זכויות אלה, לנוכח איום הטרור, כפי שוויתרו נוסעי המטוסים על אחדות מזכויותיהם. והרי יהיה מדובר בחיי אלפי אנשים. אם הטרוריסטים באמת יפוצצו נשק אטומי אי־שם במערב, הנטייה לוותר על חרויות הפרט תגבר, ויתפשטו הלכי רוח היסטריים שמושג כלשהו על טיבם אפשר היה לקבל באיטליה, בימי חטיפתו של אלדו מורו. בפיצוץ כזה יוכלו הטרוריסטים להרוס כמעט את כל מערכת השלטון של מדינה גדולה. החלל הריק שיווצר יתמלא או על ידי קבוצת קושרים או על ידי הקבוצה המתאווה ביותר לעוצמה. בשום מקרה אין לצפות לדאגת־יתר לזכויות הפרט.

וכך עשוי לפקוד אותנו עתיד הדומה לזה שב־’1984', עתיד שבו נשארים בחיים רק במחיר כניעה והתרפסות, אם רק יהיה בידי טרוריסטים נשק אטומי לפני 1984. לדאבוננו הטכנולוגיה הגרעינית נפוצה כיום במידה כזו שאין זה בלתי אפשרי.

לדוגמה, פרופסור מסויים הכריז בקיץ האחרון שהוא פיתח שיטה פשוטה לחלוטין להפריד איזוטופי אורניום, במחיר שהינו בהישג יד של כל ארגון קטן. ‘כלל אצבע’ ידוע קובע שבדרך כלל עוברות כ־30 שנה עד שטכנולוגיה מסויימת עוברת מהממציא אל הצרכן. פצצות האטום הראשונות פוצצו ב־1945, על כן עשוי לבוא היום בו כלי נשק אטומיים קטנים, ניידים וקטלניים יהיו נחלת הכלל.

הטרוריזם הגרעיני הינו רק אחת ההתפתחויות העלולות לקדם את 1984. כמעט כל הפרעה רצינית בחיי העולם המערבי עלולה להוביל לאבדן של חירויות הפרט במידה זו או אחרת. כמעט כל שואה כלכלית או אקולוגית עלולה לפנות את הדרך לטוטליטריות. למשל, רעב כללי שיפקוד את מקסיקו עלול להציף את ארה"ב בזרם פליטים, שיאלץ את הממשל לנקוט באמצעי בטחון קפדניים יותר; מלחמת גבול קונבנציונלית עלולה לגרום להסלמה גרעינית; וכל מלחמה גרעינית תביא בהכרח לאבדן חירויות הפרט. המצב הפוליטי של 1984 נוצר בעקבות מלחמה גרעינית מוגבלת שלפי תחזיתו של אורוול היתה אמורה לפרוץ בשנות ה־50. למזלנו, זה לא קרה. אך הסבירות למלחמה כזו עולה ככל שהנשק הגרעיני נפוץ יותר.

האפשרות ש־’1984' יהיה למציאות – אולי אף לפני התאריך הנקוב – היא ברורה. אם אכן יקרה הדבר אם לאו – הדבר תלוי במעשינו היום. עלינו לפעול בשתי חזיתות: להשתדל למנוע את ‘תקריות ההצתה’ הפוטנציאליות, ולהפוך את כיוונן של המגמות החברתיות המובילות את הדמוקרטיה המערבית לעבר 1984¹.

התמונות המלוות רשימה זו לקוחות מהסרט ‘1984’, בכיכובם של מייקל רדגרייב ופטריק אובריין.

על ג’ורג' אורוול

אריק בלייר, המוכר יותר לקוראים כג’ורג' אורוול, נולד בהודו ב־1903. בהיותו בן ארבע שב עם הוריו לאנגליה. בה בילה את 15 שנות חייו הבאות ובה קיבל את חינוכו. בהיותו בן 19 פנה מזרחה, ולאחר תקופת אימונים קצרה בבורמה, הגיע להודו והצטרף לשורות ה’משטרה הקיסרית‘. במהרה הצליח לפתח שנאה עזה לאימפריאליזם ובצידה – שאיפה עזה לא פחות להיות לסופר, שאיפה אותה עלה בידו להגשים רק לאחר שובו לאנגליה ב־1927. את שנות חייו הבאות בילה ג’ורג’ אורוול בקרב המעמדות הנמוכים, לסירוגין באנגליה ובצרפת, לעיתים מרצון ולעיתים בלית ברירה. במרוצת אותן שנים אף גיבש לעצמו השקפת עולם קומוניסטית, אותה זנח לטובת הסוציאליזם בעקבות השתתפותו במלחמת האזרחים בספרד, שבמהלכה גילה את עיוותי הקומוניזם הסובייטי.

ג’ורג' אורוול

האכזבה מהקומוניזם של ברית המועצות (שאת ניוונו ביטא באלגוריה הסטירית הנפלאה שלו ‘חוות החיות’) מחד גיסא, ואיימי מלחמת העולם השניה – בעיקר סבלה של לונדון מן ההפצצות של גרמניה הנאצית – מאידך, הם שהטביעו את חותמם על אורוול והניחו את הבסיס ל־’1984', שכתיבתו בת השנתיים הגיעה לסיומה ב־1948, שנתיים לפני מותו של אורוול.

מסתבר שזיקתו של אורוול למד“ב לא החלה בכתיבת ספרו ‘1984’. עוד בנעוריו היה ה.ג‘. וולס הסופר החביב על אורוול הצעיר, והשפעתו של וולס בולטת גם ביצירותיו של אורוול הבוגר. ובאשר ל־’1984’, יש הטוענים שכתיבתו הושפעה לא במעט בספרו האנטי־אוטופי של הסופר הרוסי ייבגני זמייטין ‘אנחנו’ שנכתב עוד בשנת 1920. ואם לא די בכך, סבורים אחרים כי השפעה מרובה היתה לוואן ווגט על מכלול יצירתו של אורוול ובפרט על ‘1984’. אחד הסוברים כך הוא בריאן אולדיס, סופר מד”ב מעולה בזכות עצמו, ודמות ידועה גם בקרב חוגי הספרות ‘התקנית’ בבריטניה: “ברור שאורוול, בחיבתו לספרות יוצאת דופן, קרא יצירות מד”ב רבות. ספרו ‘1984’ מזכיר למדי את עבודותיו של וואן ווגט, הגם שה’שיחדש' של אורוול מחליף את רעיון ‘הסמנטיקה הכללית’ של וואן ווגט. משטרת המחשבה וכן עלילת מאבקו של האיש הבודד נגד העולם הינם רעיונות ‘וואן ווגטיים’ טהורים, אלא שאצל אורוול, לשם שינוי, מנצח העולם המגולם בדמותו של האח הגדול."

למשמע דברים אלו, אי אפשר להמנע מלהרהר בניגוד המשווע בין התהילה אותה קצר אורוול בעקבות פרסום ‘1984’ ובין החלקית של יצירות מד“ב פרי עטם של סופרים כגון וואן ווגט, אשר זכו לקהל חסידים נלהב אך מצומצם. גם מבלי לרדת לעומקם של דברים אי אפשר שלא לייחס זאת לתווית או לתדמית הבלתי מכובדת של 'סופר מד”ב' שהוצמדה לאחרונים, ופגמה קשות בסיכויי הצלחתם. (כך, למשל, קורט וונגוט שזכה להכרה כסופר ‘רציני’ ו’מכובד' רק כאשר החל לכפור מכל וכל בעובדת היותו סופר מד"ב, ככל הנראה על פי עצה של סוכן ספרותי ממולח…)

ההיה ‘1984’ זוכה לאותה מידה של תהילה בציבור הרחב אילו היה שם מחברו רוברט שקלי, למשל?

לסיום מעניין רק לציין, כי על כריכת המהדורה העברית של ‘1984’ (שביעית במספר, דרך אגב) מוגדר הספר כ’רומן התקופה הנבואי', זאת בעוד שאותה הוצאת ספרים טורחת כיום להבליט את הכותרת ‘מדע בדיוני’ על רבים מספריה, ובהם כאלה ששיוכם לז’אנר זה מוטל בספק.

‘אלפי’ הינו פסבדונים. מאחוריו מסתתר עיתונאי ישראלי צעיר, שבחר בשם זה מטעמים השמורים עימו.

סיפורו מתרחש ב־1983, בארה"ב. אמנם אין תחזיתו מלמדת על עולם דמוי ‘1984’ של אורוול, אך גם כאן אין העתיד וורוד במיוחד…

ראוי לציין את נימת האקטואליות שבסיפור – וזאת בעקבות מספר צעדים שננקטו על ידי הממשל בארה"ב, ובעיקר על ידי מושל קליפורניה.

* * *

השעה היתה 10 דקות לפני חצות, יום חמישי, 11 באוקטובר 1983. לפני תחנת הדלק של לואיסוויל, ווירג’ינה, כמו לפני כל תחנת דלק אחרת ברחבי ארה"ב, נשתרך תור ארוך של מכוניות. פגוש אל פגוש, כמו עדר חיות מגזע נכחד, חיכו המכוניות למילוי מיכליהן בזהב השחור.

ג’ון קולינס הציץ בשעונו. 10 דקות. רק 10 דקות! “ריבונו של עולם, נותרו רק עוד 10 דקות!” לחש לעצמו. במבט מקצועי, תולדה של חמש־עשרה שנות נסיון אמד את מספר המכוניות, שיוכל למלא בדלק בעשר הדקות הקרובות. ארבע, אולי חמש מכוניות לכל היותר. שלוש המשאבות של תחנת הדלק הקטנה שאבו במלוא הקצב.

חמש־עשרה מכוניות, לא יותר, ומה לאחריהן? מצחו נתכסה אגלי זיעה, למרות הערב הקריר. הוא שלח ידו הימנית אל כיסו, ושלף מטפחת מקומטת, נזהר שלא לשפוך אף טיפה אחת של דלק מהמשאבה, אותה אחז בשמאלו. הוא מחה את מצחו במטפחתו, בהציצו במונה הדלק ובמשאבה.

המכוניות התחלפו, אבל הוא בקושי שם לב לשינוי. כל תשומת ליבו נתונה היתה למחוגי השעון הזוחלים קדימה… קדימה, ללא מעצור. עוד דקה, עוד שנייה… המחוג הגדול נצמד למחוג הקטן.

שתים־עשרה.

זרם הדלק במשאבה החשמלית, שאחז בידו, נחלש, הפך לטפטוף דל – ופסק. אורות התחנה נותרו דולקים רגע נוסף – וכבו אף הם. לפי הודעת הממשלה מראשית השבוע – בדיוק בחצות הלילה נפסקה מכירת הדלק החופשית, ותאורת החשמל ברחובות כבתה. הנער העוזר ניגש עם אבוקה בידו להדליק את פנסי הגז, שהוכנו בעוד מועד, כתחליף לתאורת החשמל. מנורות גז! לא חלפו אפילו מאתיים שנה מיום בו היווה מחזה זה – הדלקת תאורת גז ברחובות – נקודת ציון בהתפתחות האנושית. איזו שימחה אחזה אז בתושבי הערים!

לאורם התכלכל, המוזר, הלא מציאותי, של פנסי הגז, הביט קולינס בטור המכוניות.

כל הנהגים יצאו מכלי־הרכב והביטו בדממה במנורת הגז. גם המאושרים, שזכו בליטרים האחרונים של דלק, לא עזבו את התחנה אלא נשארו להתבונן.

המחזה נתערפל, וקולינס מחה את עיניו בגב ידו. ואז גילה כי הוא בוכה. הוא בכה ללא מעצורים; משאבת הדלק לפותה היתה עדיין בשמאלו. בעדינות תלה אותה במקומה, מעיניו זלגו הדמעות ללא הפסק. לא נותר עוד מאומה לעשות. למרות זאת, נשאר עומד ליד המשאבה, מלטפה בהיסח־דעת בידיו.

דממה לא שיגרתית שררה בתחנה. הדממה הופרעה מדי פעם ביפחות בכי קצרות מצד הנהגים. איש לא דיבר, אך הכל הבינו: הציביליזציה אותה הכירו – עברה מן העולם, הלילה בחצות. לא חלפו אפילו חמש שנים מאז החל משבר הדלק עם המהפיכה באיראן. סילוקו של השאה ועלייתו של חומייני, המנהיג הדתי הקנאי, הציתו את אש מהפיכת האיסלם במדינות־ערב כשריפה בשדה קוצים. זו אחר זו הלכו ספקיות הנפט העולמיות בעקבות איראן; סעודיה, כווית, נסיכויות המפרץ – כולן התמוטטו תחת מהפיכות המוניות.

כוחות פנימיים קיצוניים מן השמאל ומן הימין השתוללו במדינות אלה באין מפריע. תפוקת הנפט שלהן נתחסלה. איומיו של נשיא ארה“ב בהתערבות צבאית נתקלו בלגלוג ובאיום סובייטי. מבצע ‘מכה’, הצעד הממשי היחיד שעשתה ממשלת ארה”ב, כדי לעצור את ההתדרדרות, נכשל חרוצות.

כוחות המרינס, שהונחתו ליד שדות הנפט העיקריים בסעודיה, נתקלו בבארות בוערות ובכוחות גרילה מוסלמיים, מצויידים היטב בנשק רוסי ואמריקאי. איש לא ידע לאשורו, מה מתרחש בברית המועצות, אך היא נענתה בשלילה לבקשות ארצות־הברית לרכוש ממנה דלק. במערב אירופה הונהג קיצוב דלק עוד בשנת 1981. שימוש ברכב פרטי נאסר חודשים ספורים אחר כך, וזרם החשמל נותק סופית בשנת 1982. עתה הגיעה שעתה של אמריקה. הנהגים המתינו עוד כמה דקות. אולי ציפו שיתרחש נס, וזרם החשמל ישוב ויחייה את התחנה. אך מאום לא ארע, והם פנו לדרכם בשקט. חלק מהנהגים, שלא הספיקו למלא את מיכל הדלק שלהם, השאירו את מכוניותיהם חונות בטור.

קולינס ניגש למנהל התחנה והושיט לו את תיק הכסף. המנהל לחץ את ידו בחוזקה, וקולינס הבחין, שגם עיני המנהל נפוחות ואדומות. הוא פשט את סרבל העבודה, תלה אותו בארון ההלבשה שלו, ולבש ג’ינס וחולצה. הוא הסיר את מעילו מהקולב, התעטף בו, ויצא, מקפיד לסגור את דלת הארון אחריו.

הוא כאב את עלבון האנושות. לאחר כל ההתפתחות הטכנולוגית העצומה, לאחר כל ההמצאות, הכלים והמכשירים, שיצר האדם לעצמו, לאחר השתלטות על איתני הטבע ושינוי סידרי בראשית – לאבד הכל, כך, סתם?!!

הוא משך בכתפיו. מה יכול הוא לעשות? הוא קיווה, כי שירלי הכינה די מלאי עצים להסקה. החורף נועד להיות ארוך וקשה. לפי המצב עכשיו – אין זה בטוח כלל, שהאביב ישוב אי פעם.

הרלן אליסון הוא אחד מאותם סופרים אשר למרות הצלחתם הרבה בחו“ל הינם אלמונים עדיין לגבי חלק ניכר מהקוראים הישראליים. סיפוריו של אליסון הינם מרתקים, קולחים ומהממים. סגנונו יוצא דופן ביחס לסגנונות המקובלים בספרות המד”ב, ו’ציפור המוות' מהווה דוגמה חותכת לכך. רוברט סילברברג אמר פעם על הרלן אליסון כי “לו היה עוד אחד כמוהו על פני כדור הארץ, אפילו הזמן עצמו לא היה מסוגל לשאת בנטל שכזה. ואולם, נסו לדמיין לעצמכם עד כמה חיוורים ומשעממים היו חיי רבים מאיתנו (ואני, כמובן, ביניהם), לו היה על פני כדור הארץ אליסון אחד פחות…”

זוהי בחינה. רישמו לעצמכם הערות. משקל הבחינה הוא 3/4 מהציון הסופי. רמזים: זכרו, בשחמט – המלכים מנטרלים האחד את השני ואינם יכולים לשכון במשבצות סמוכות – לכן הם כל־יכולים וחסרי אונים בעת ובעונה אחת. אינם יכולים להשפיע זה על זה ונוצר מצב פט. ההינדואיזם הינה דת פוליתאיסטית; כת ההאטמו עובדת את הניצוץ האלוהי שבאדם; היא אומרת, למעשה, “אתה אלוהים.” אין לצאת ידי חובת הצו להקצאת זמן שווה, על־ידי כך שלאחת הדיעות מוענקת באמצעות כלי התקשורת ההמוניים גישה למאתיים מיליון אנשים בשעות השידור הפופולריות, בעוד שהדיעה השניה מובעת על־ידי מטיף הניצב על גבי תיבת־פרי בפינת הרחוב. לא כל אחד אומר את האמת. הערות: ניתן לפתור את החלקים השונים שלא לפי סדר הופעתם. ארגנו מחדש את החלקים, כך שיתאימו לכם באורח אופטימלי. היפכו את דפיי הבחינה והתחילו לכתוב.

* * *

1

קשכבות סלע אין ספור לחצו כלפי מטה, על מאגר המאגמה. המאגר, לוהט ומבעבע בזעם המתכת המותכת, התפרץ והזדעזע – אך לא השחיר, הכתים, הזיק או עכר כהוא זה את פניו הממורטות של הארון המוזר.

נתן סטאק שכב בארון – שקט, ישן.

צל חלף מבעד לסלע. מבעד למאובנים, מבעד לפחם, מבעד לשיש. מבעד לחול, מבעד לקווארץ, מבעד למרבצי הפוספטים העצומים, מבעד לגראניט, מבעד לסידן, מבעד לגיר, מבעד לשברים, מבעד לקפלים, מבעד למונוקלינים, מבעד לאנטיקלינים, מבעד לסינקלינים, מבעד לאש הגיהנום, הגיע לתקרת המערה האדירה וחלף בעדה, ראה את מאגר המאגמה, ירד מטה והגיע אל הארון. פנים משולשות שעין יחידה קבועה במרכזן, הציצו לארון, ראו את סטאק והניחו ידיים בנות ארבע אצבעות על פניו הצוננות של הארון. נתן סטאק התעורר למגע הצל והארון הפך שקוף. הוא התעורר למגע הצל על אף שהצל לא נגע בגופו. נפשו חשה בלחץ הצל והוא פקח את עיניו על מנת לראות את זוהרו של לב כדור הארץ, על מנת לראות את הצל ועינו היחידה המביטה בו.

הצל עטף את הארון: גופו האפלולי שב והתרומם כלפי מעלה, מבעד למרכז כדור הארץ, מבעד לקליפתו, אל עבר פניו של האור העשן, אל עבר פניו של הצעצוע השבור המכונה כדור הארץ. כשהגיעו אל פני הארץ, נשא הצל את הארון אל מקום שהיה מחוץ להישג ידן של רוחות הרעל – ופתח אותו.

נתן סטאק ניסה לנוע והצליח בכך בקושי רב. בראשו רעמו וגעשו זכרונות מחיים אחרים, חיים אחרים רבים; ואולם אז האיטו הזכרונות את מרוצתם, דעכו והפכו לצליל רקע שניתן היה להתעלם ממנו.

הצל שלח את זרועו ונגע בבשרו החשוף של סטאק. בעדינות, אך בתקיפות, סייע לו הצל לעמוד על רגליו ונתן לו בגדים וארנק צוואר אשר הכיל סכין קצרה, אבן מחממת וחפצים אחרים. הוא הציע את ידו וסטאק אחז בה – ואחרי מאתיים וחמישים אלף שנות שינה בארון, צעד נתן סטאק את צעדיו הראשונים על פניו של כדור הארץ הדווי.

אז התכופף הצל מול רוחות הרעל והחל לצעוד. נתן סטאק, בלית ברירה, התכופף גם הוא והחל לצעוד בעקבות הצל.

2

שליח נשלח לקרוא לדיארה והוא בא במהירות רבה. ככל שאיפשרה לו המדיטציה. כאשר הגיע לפיסגה, מצא את האבות ממתינים והם נטלוהו בעדינות למערתם והחלו לדבר.

''הפסדנו בבוררות," אמר האב־הסלילי. “נאלץ ללכת ולהשאיר לו את זה.”

דיארה לא היה מסוגל להאמין למישמע אוזניו. אך הם לא כרו אוזן לטיעונינו, להגיון שלנו?"

האב־הנוצתי הניד ראשו בעצבות ונגע בכתפו של דיארה. “צריכים היו להעשות… כמה סידורים. זה היה סידור זמני. לכן חייבים היינו לעזוב.”

האב־הסלילי אמר, “החלטנו שאתה תישאר, הותר לנו להשאיר אחד בתור משקיף. האם אתה מוכן לקבל על עצמך את המינוי?” היה זה כבוד יוצא מגדר הרגיל, אך דיארה החל לחוש בבדידות כבר ברגע שהודיעו לו על כוונתם לעזוב. בכל זאת קיבל את המינוי, כשהוא תמה מדוע בחרו בו, מכל האנשים שלרשותם. היו לכך סיבות, תמיד היו לכך סיבות, אך הוא לא יכול היה לשאול. וכך קיבל על עצמו את המינוי המכובד, על העצבות הכרוכה בו, ונשאר שעה שהם עזבו.

גבולות סמכותו הוגדרו בבהירות – שכן, הם דאגו לכך שלא יוכל להגן על עצמו מפני שמועות זוועה או אגדות כלשהן שיופצו בעתיד, וכן שלא יוכל לנקוט בכל פעולה שהיא, אלא אם כן ברור היה שחוזה הנאמנות מופר על ידי הצד השני – זה שקיבל עתה את החזקה לידיו. לרשותו לא עמד כוח הרתעה כלשהו למעט ציפור־המוות, כוח הרתעה קטלני שניתן היה להפעילו אך ורק כאשר נדרש שימוש באמצעי סופי; דהיינו – אך ורק כאשר היה מאוחר מדי.

אך הוא נחון בסבלנות. הוא היה הסבלני ביותר בקרב בני עמו. אלפי שנים מאוחר יותר, כאשר ראה לאן מוליכים פני הדברים, כאשר לא נותר כל ספק באשר לצורה בה יסתיים העניין, הבין שזו היתה הסיבה שבגללה נבחר להישאר.

אך דבר זה לא הפיג את בדידותו.

דבר זה גם לא יכול היה להציל את כדור הארץ. רק סטאק יכול היה לעשות זאת.

3

א. והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה אלוהים, ויאמר הנחש אל האשה, אף כי אמר אלוהים, לא תאכלו מכל עץ הגן?

ב. ותאמר האשה אל הנחש: מפרי עץ הגן נאכל.

ג. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים, לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון.

ד. ויאמר הנחש אל האשה, לא מות תמותון.

ה. (הושמט)

ו. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עימה, ויאכל.

ז. (הושמט)

ח. (הושמט)

ט. ויקרא ה' אלוהים אל האדם, ויאמר לו, איכה?

י. (הושמט)

יא. ויאמר, מי הגיד לך כי ערום אתה? המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו, אכלת?

יב. ויאמר האדם, האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.

יד. ויאמר ה' אלוהים אל הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך.

טו. ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.

(בראשית, פרק ג')

נושאים לדיון

(5 נקודות לכל תשובה נכונה)

1. ספרו של הרמן מלוויל, “מובי דיק” פותח ב’קרא לי ישמעאל'. אנו אומרים שהסיפור נכתב בגוף ראשון. באיזה גוף מסופר סיפור בראשית? מנקודת מבטו של מי?

2. מיהו ה’טוב' בסיפור זה? מיהו ה’רע'? האם אתה יכול להעלות נימוקים להחלפת תפקידים אלה ביניהם?

3. התפוח נחשב באורח מסורתי לפרי אותו הציע הנחש לחווה, אך התפוחים אינם צומחים במזרח התיכון באופן טבעי. בחר לך אחד מן התחליפים ההגיוניים הבאים, ודון בשאלה כיצד נוצר מיתוס, וכיצד הוא הולך ונישחק לאורך תקופת זמן ארוכה: זית, תאנה, רימון, אתרוג.

4. מדוע נכתב שמו של אלוהים בצורה כזאת – ה'? האם יש לכתוב כך גם את שמו של הנחש? אם לא. מדוע?

5. אם אלוהים ברא הכל (ראה בראשית פרק א'), מדוע יצר לעצמו בעיות על ידי כך שיצר את הנחש אשר פיתה את אדם וחווה? מדוע יצר אלוהים עץ שלא רצה שאדם וחווה ידעו אודותיו ואחר כך טרח להזהירם מפניו?

6. השווה והשונה בין ציור התיקרה בקפלה הסיסטינית של מיכאל אנג’לו לבין ‘גן התענוגות הארציים’ של בוש.

7. האם התנהג אדם כג’נטלמן בשעה שהטיל על חווה את נטל האשמה? מי היה קוויזלינג? דון ב’הלשנה' כפגם באופי.

8. אלוהים רגז כאשר גילה שהמרו את פיו. אם אלוהים הוא כל־יודע וכל־יכול, האם לא ידע על כך? מדוע לא היה מסוגל למצוא את אדם וחווה כאשר אלה התחבאו מפניו?

9. אם אלוהים לא רצה שאדם וחווה יטעמו מפרי עץ הדעת, מדוע לא הזהיר את הנחש? היכול היה אלוהים למנוע את הנחש מלפתותם? אם כן, מדוע לא עשה זאת? אם לא, דון באפשרות שכוח הנחש היה שווה לזה של אלוהים.

10. הדגם את מושג ‘הדיווח הסוביקטיבי המסולף’ תוך שימוש בכתבות מתוך עתונים יומיים המוכרים לך.

4

רוחות הרעל יללו ופיזרו לכל עבר את האבק הדק המכסה את פני הארץ. מאום לא חי שם. הרוחות, ירוקות וקטלניות, צללו מן השמים ועשו שמות בפגר שהיה פעם כדור הארץ, כאשר הן מחפשות, ללא לאות, אחר דבר מה שנותר בחיים. אך דבר לא נותר. אבק, אבקה, טאלק.

וכל אותו יום ראשון צעדו נתן סטאק והצל לקראת פסגתו דמויית החרוט של ההר השחור שמולם. כאשר ירד הלילה, חפרו שוחה באדמה, נכנסו פנימה והצל כיסה את סטאק בנוזל סמיך שנמצא בארנק הצוואר שלו. סטאק ישן בחוסר מנוחה, כשהוא חובק לגופו את האבן המחממת ונושם, באמצעות מסנן שהיה בארנק.

פעם אחת התעורר לקול מעופם של יצורים גדולים, דמויי עטלף; הוא ראה אותם מרחפים נמוך מעל הארץ ועטים מעל השממה על שוחתו. אך נראה היה לו שהם לא היו מודעים לכך שהוא והצל שכבו בשוחה. היצורים הטילו לשלשת זרחנית דקיקה וארוכה, אשר צנחה באויר הלילה ונעלמה באבק. אחר כך נסקו אל על ונסחפו עם הרוחות. בקושי רב חזר סטאק לישון.

עם שחר, שחר קפוא ומואר באור צונן שהעניק לכל דבר גוון כחלחל, פילס הצל את דרכו אל מחוץ לשוחה, זחל על הארץ ונעצר. מאחוריו, מתוך האבקה, שלח סטאק את ידו הרועדת לעזרה. הצל זחל חזרה, כשהוא נאבק ברוחות שהתגברו בשעות הלילה, אל עבר השוחה, אל עבר היד שנשלחה מתוך האבק. הוא אחז ביד ואצבעותיו של סטאק נסגרו עליה בעווית. אז הפעיל הצל את כוחו ושלף את האדם מתוך הקרקע הבוגדנית.

יחדיו שכבו על הארץ, נאבקים בתנאי הראות, נאבקים בנשימתם המאומצת, מתאמצים לנשום בלא למלא את ראותיהם במוות המחניק.

“מדוע זה כך… מה קרה?” צעק סטאק כנגד הרוח. הצל לא השיב, אך הביט לעבר סטאק רגע ארוך ואז, בתנועות זהירות ביותר, הרים את ידו, החזיק אותה מול עיניו של סטאק, ובאיטיות קמץ את אגרופו כשהוא הופך את אצבעותיו לכלוב, לאגרוף, לכדור מתוח עד כאב שהביע טוב יותר ממילים את כוונתו – הרס.

ואז זחלו לעבר ההר.

5

פסגתו דמויית החרוט של ההר השחור בצבצה מתוך הגיהינום ונאבקה להגיע לשמיים הקרועים. היתה זאת יהירות מפלצתית. שום דבר לא היה צריך לנסות ולטפס מתוך השממה. אך ההר השחור ניסה – והצליח.

הוא דמה לאדם זקן. מחורץ, עתיק, הלכלוך דבק לנקיקיו, עצוב, בודד, קודר ושומם. הוא אגר כוח. הוא לא נכנע לכבידה וללחץ ולמוות. הוא נאבק להגיע לשמים. בודד בזעמו. הוא היה הגורם היחיד בשטח ששבר את הקו השומם של האופק.

בעוד עשרים וחמישה מיליון שנים יתכן וההר יהיה בלה וחלק וחסר צורה – כמו חרוט קטנטן המועלה כקרבן לאל הלילה. אך על אף שמישורי האבק חגו ורוחות הרעל הדפו את האפר אל חומות הפיסגה – לא הצליחו עד עתה אלא לרכך מעט את קוויו החיצוניים של ההר.

ליד הפסגה נצנצן אורות.

6

סטאק בחן את טבעה של הלשלשת הזרחנית שהטילו היצורים דמויי העטלף בליל אמש. הלשלשת הורכבה מנבגים, שהפכו עם אורו החיוור של השחר לצמחים טפילים מוזרים. על כל סביבותיהם, חשו צמחים קטנים בחום הנפלט מהם והחלו לשלוח זרועות מבעד לאבק. כאשר השמש העינברית הגוססת טיפסה בכאב לשמיים, כבר הגיעו הצמחים הטפיליים לבגרות.

סטאק זעק כאשר אחד הצמחים שלח את אחד מענפיו ולפת את קרסולו. ענף שני כרך עצמו סביב צוארו.

זרזיפים דקים של דם אדום כבר עטפו את הענפים והותירו טבעות על בשרו של סטאק, הטבעות צרבו נוראות.

הצל החליק על גחונו ומשך עצמו חזרה לעבר האדם. ראשו המשולש התקרב לצוארו של סטאק, והוא נשך את הצמח, דם אדום כהה ניתז, והצל נעץ את שיניו החדות שוב ושוב לאורך הענף עד אשר עלה בידי סטאק לחזור ולנשום. בתנועה פראית אחת התכופף סטאק, נחלץ מהענף הקרוע ושלח ידו לעבר הסכין הקצרה שבארנק־הצוואר שלו. הוא כרת את הענף שנכרך על קרסולו. הענף צרח כשהסכין פילחה אותו, וקול צריחתו דמה לקול שסטאק שמע מתגלגל ברקיע בליל אמש. הענף הקרוע קמל ונסוג בחזרה אל האבק.

סטאק והצל המשיכו וזחלו קדימה, אוחזים באדמה הגוועת – לעבר ההר. גבוה בשמיים שטופי הדם, חגה ציפור המוות.

7

על פני עולמם שלהם, הם חיו במשך מיליוני שנים במערות מוארות ורחבות ידים, התפתחו והתפשטו בכל רחבי היקום. כאשר נמאס להם לבנות אימפריות, פנו כלפי פנים והקדישו חלק גדול מזמנם לחיבור שירי חכמה מורכבים ועיצוב עולמות מעודנים לגזעים רבים. אך היו גזעים נוספים שעסקו בעיצוב עולמות, וכאשר נתגלעה מחלוקת בנוגע לריבונות, הופעל מנגנון של בוררות שנוהל בידי הגזע שכל חייו התמחה בהתרת קשרים מסובכים של תביעות ותביעות נגד – בחוכמה וללא משוא פנים. למעשה, כל כבודם העצמי היה תלוי ביישום ללא דופי של תכונות אלו. במשך השנים פיתחו תכונות אלו ויישמו אותן לתחומי בוררות מתוחכמים יותר ויותר, עד אשר הגיע היום והם הפכו לסמכות העליונה. בעלי הדין חייבים היו לכפוף עצמם לפסקי הבוררות שלהם, לא רק משום שהפסקים היו תמיד מחוכמים והוגנים, אלא גם משום שידעו שגזע השופטים הזה ישמיד את עצמו אם תוקף פסקי הבוררות שלו יועמד בספק כלשהו. בקודש הקודשים של הכוכב שלהם הם בנו מכונה דתית. היא תוכננה כך שתוכל להפיק צליל אשר ירסק את גוף הבדולח שלהם. הם היו גזע של יצורים מעודנים דמויי חרגול, לא גדולים מבוהנו של אדם. הם נחשבו לנכס יקר ערך עבור כל העולמות המאוכלסים, ואובדנם היה מהווה שואה. כבודם וחשיבותם לא הועמדו מעולם בספק. כל הגזעים צייתו להחלטותיהם.

וכך ויתר גיזעו של דיארה על ריבונותו לגבי אותו עולם ועזב, בהותירו אחריו את דיארה ואיתו רק ציפור המוות. הם היו מנגנון פיקוח מיוחד שהבוררים שלבוּהו בפיקחות בפסק הבוררות שלהם. ידוע על הפגישה האחרונה בין דיארה לבין אלה שהעניקו לו את המינוי. היו נתונים שלא ניתן היה להתעלם מהם. הם הובאו, למעשה, בדחיפות, על ידי הבוררים, לתשומת ליבם של אבות גזעו של דיארה – והאב הסלילי הגדול בא לדיארה ברגע האחרון וסיפר לו אודות המטורף שלרשותו נמסר עולם זה, ואודות הדברים שהמטורף הזה עלול לבצע.

האב הסלילי הגדול – טבעותיו היו סלילי חוכמה שנרכשה במשך אלפי שנים של עדינות ותפישה, מדיטציה והירהורים מעמיקים שיצרו עולמות מעוצבים היטב עבור אלפי גזעים – הוא, הקדוש ביותר שבין בני גזעו של דיארה, כיבד את דיארה בכך שבא אליו, במקום לצוות על דיארה להתייצב בפניו.

“יש לנו רק שי אחד להותיר להם,” אמר. “הדעת. המטורף יבוא והוא ישקר להם ויאמר: אנוכי יצרתי אתכם. ואנו לא נהיה כאן, ואיש לא יוכל לחצוץ ביניהם לבין המטורף – פרט לך. רק בכוחך להעניק להם את הדעת שתוכל להביסו בבוא העת.”

והאב הסלילי הגדול ליטף את עורו של דיארה בחיבה, ודיארה היה נרגש ומילותיו נעתקו. ואז נשאר לבדו.

המטורף הגיע והתערב בעניינים, ודיארה העניק לאנשים את הדעת והזמן חלף. שמו לא היה עוד דיארה, אלא ‘נחש.’ ושמו החדש היה שנוא ונתעב על הכל: אך דיארה יכול היה לראות שהנתונים שנימסרו לאב־הסלילי־הגדול היו נכונים. ולכן בחר דיארה אדם, אחד מהם, והעניק לו כשי את הניצוץ.

כל האמור לעיל מתועד במקום כלשהו. זוהי היסטוריה.

8

האיש לא היה ישו מנצרת. אולי היה אחד השליחים. הוא לא היה ג’ינגיס חאן, אולי אחד מחיילי הרגלים שלו. לא אריסטו, אולי אחד מאלה שישבו והקשיבו לסוקרטס. האיש לא היה הנפח שגילה את הגלגל ולא האיש שצייר את ציור המערה הראשון. אך היה זה מישהו קרוב אליהם, מישהו לא רחוק. האיש לא היה ריצ’ארד לב־ארי, רמברנדט, רישלייה, ראספוטין, רוברט פולאן או מהדי. פשוט אדם. ובתוכו שכן הניצוץ.

9

פעם, בא דיארה אל האיש. לפני הרבה־הרבה שנים. הניצוץ נימצא שם, אך היה צורך להפוך את האור לאנרגיה… לכן בא דיארה אל האיש, ועשה את שצריך היה לעשות לפני שלמטורף נודע על כך. וכשנודע לו שדיארה, הנחש, הקים קשר – מיהר לתרץ כל מיני תירוצים כדי להסתיר את אשר אירע.

אגדה זו התגלגלה אלינו בדמות הסיפור על פאוסט.

אמת או שקר?

10

הפיכת האור לאנרגיה נעשתה כך:

בשנה הארבע עשרה לגילגול החמש־מאות שלו, כשהוא איננו מודע לאלפי השנים בהן נטל חלק, מצא האיש את עצמו משוטט במקום צחיח ונורא ומעליו בוערת שמש שטוחה כצלחת. הוא היה איש שבט פראי שמעולם לא התייחס לצל אלא כמקום להינפש בו מלהט השמש. הצל בא אליו, מחליק על פני החולות כמו החמסין המצרי, כמו הסימון באסיה הקטנה, כמו הברמטן, שאת כולם הכיר בחייו השונים, שאף אחד מהם לא זכר. הצל בא אליו כמו השירוקו. הצל סחט את הנשימה מריאות האדם ועיניו של האדם סבבו בחוריהן. הוא נפל על הארץ והצל הורידו מטה מטה, מבעד לחולות. לעבר לב כדור הארץ. לעבר לב האדמה.

אמא־אדמה.

היא חיה, עולם של עצים ונהרות וסלעים, במחשבות אבן עמוקות. היא נשמה, חשה תחושות, חלמה חלומות, ילדה, צחקה ושקעה בהירהורים במשך אלפי שנים. יצור גדול זה השוחה באוקינוס החלל. איזה פלא, חשב האיש, שכן מעולם לא הבין לפני כן שהאדמה היתה אימו. מעולם לא הבין, לפני כן, שלכדור הארץ היו חיים משלו – חיים שהיו בעת ובעונה אחת חלק מן המין האנושי ודבר נפרד ממנו לחלוטין. אמא עם חיים משלה.

דיארה־נחש־הצל… לקח את האיש מטה והניח לניצוץ האור להפוך לאנרגיה שעה שהאיש התאחד עם האדמה. בשרו נמס והפך לאדמה דוממת, קרירה. עיניו הבהיקו באור הזורח במרכזים החשוכים ביותר של הכוכב, והוא ראה כיצד דואגת האמא לילדיה: התולעים, שורשי הצמחים, הנהרות שיצרו מפלים גבוהים במערות העצומות שבלב האדמה, נצרי העצים. הוא אומץ פעם נוספת אל חזה של אותה אמא אדמה גדולה, והבין את החדווה שבחייה.

זכור זאת, אמר דיארה לאדם.

איזה פלא, הירהר האדם…

… והוחזר לחולות המידבר בלא כל שמץ של זכרון לכך שהוא אהב, נהנה ושכב עם גופה של אימו הטבעית.

11

הם חנו בבסיס ההר, במערה ירוקה, שהיתה מעוקלת כך שהאפר המרעיל לא יוכל לחדור אליה. הם הניחו את האבן של נתן סטאק בגומה שבריצפת המערה והחום התפשט במהירות בחלל המערה. הצל, בעל הראש המשולש, נשען על הקיר, עצם את עינו ושלח את אינסטינקט הצייד שלו לחפש אחר מזון. על גבי הרוח נישאה חזרה צעקה איומה.

מאוחר יותר כאשר סיים לאכול, כשהיה מרוצה, פחות או יותר, ושָבֵע – לטש סטאק עיניו בקורות המערה ודיבר אל היצור שישב שם.

“כמה זמן הייתי שם למטה… כמה זמן נמשכה השינה?”

הצל דיבר בלחישות. רבע מיליון שנים.

סטאק לא השיב. המספר היה מעבר לכושר קליטתו. נראה היה שהצל הבין אותו.

בחייו של עולם, אין זה אפילו הרף עין.

נתן סטאק היה אדם שהתרגל במהירות לכל דבר. הוא חייך ואמר, “כנראה שהייתי עייף.”

הצל לא השיב.

“אינני מבין מה בדיוק קורה כאן. זה די מפחיד למות, לשוב ולהתעורר… כאן. בצורה כזאת.”

אתה לא מתת. נלקחת והונחת שם למטה. בסופו של דבר תבין הכל, אני מבטיח לך.

“מי הניח אותי למטה?”

אני. באתי, וכשהזמן היה בשל לכך, לקחתי אותך והנחתי אותך למטה.

“האם אני עדין נתן סטאק?”

אם זה מה שאתה רוצה.

“אך האם אני באמת נתן סטאק?”

תמיד היית. היו לך שמות רבים, גופים רבים אחרים, אך הניצוץ היה תמיד שלך.

נראה היה כאילו סטאק עומד להשיב לו, אך הצל הוסיף, תמיד היית בדרכך להיות מי שאתה.

“אך מי אני? האם אני עדיין נתן סטאק, לעזאזל?”

אם זה מה שאתה רוצה.

“שמע, אתה לא נראה לי בטוח במה שאתה אומר. אתה באת ולקחת אותי זאת אומרת – אני התעוררתי ואתה היית שם; עכשיו מי יכול לדעת יותר טוב ממך איך קוראים לי?”

היו לך שמות רבים בזמנים רבים. נתן סטאק הוא פשוט אחד מהם שאותו אתה זוכר. לפני זמן רב היה לך שם שונה לחלוטין – בהתחלה, כשהגעתי אליך לראשונה.

סטאק חשש לשמוע את התשובה, אך בכל זאת שאל, “מה היה אז שמי?”

איש־לילית. בעלה של לילית. אתה זוכר אותה?

סטאק חשב וניסה לפתוח את עצמו לעבר, אך זה היה בלתי ניתן להבנה כמו אותם רבע מיליון שנים שבילה בארון.

“לא, אך לבטח היו נשים אחרות, בזמנים אחרים.”

רבות. היתה אחת שהחליפה את לילית.

“אינני זוכר.”

שמה היה… שמה איננו חשוב. אך כאשר המטורף לקח אותה ממך והחליפה באחרת… אז ידעתי שהכל ייגמר בצורה כזו. ציפור המוות.

“אינני רוצה להישמע כמו אידיוט, אך אין לי אפילו מושג קלוש ביותר על מה שאתה מדבר.”

לפני שזה ייגמר תבין הכל.

“כבר אמרת זאת לפני כן.” הוא השתתק, הביט בצל משך רגעים ארוכים ואז, “מה היה שמך?”

לפני שפגשתיך שמי היה דיארה.

הוא אמר זאת בשפת מולדתו. סטאק לא היה מסוגל לבטא אותו. “לפני שפגשת בי. מה שמך עתה?”

נחש.

משהו חלף על פני פתח המערה. הוא לא עצר, אך השמיע קול כשל בוץ לח הנישא אל תוך ביצה תת קרקעית.

איור אמי רובינגר

“למה הנחת אותי שם למטה? למה בכלל היגעת אלי? איזה ניצוץ? מדוע אינני יכול לזכור את אותם חיים אחרים, או מי אני? מה רצונך ממני?”

עליך לישון. זה יהיה טיפוס ממושך וקר.

“ישנתי כבר מאתיים וחמישים אלף שנים. קשה לומר שאני עייף.” אמר סטאק. “מדוע בחרת בי?”

אחר כך. לישון עכשיו. לשינה יש שימושים נוספים.

האפילה התעבתה סביב נחש והתפשטה ברחבי המערה. נתן סטאק שכב ליד האבן המחממת והאפלה אפפה אותו.

12

ביבליוגרפיה נוספת

זוהי מסה שנכתבה בידי סופר. יש כאן פניה ברורה אל הרגשות. בזמן שאתה קורא אותה שאל את עצמך כיצד היא ניתנת ליישום לגבי הנושא הנדון. מה מנסה המחבר לומר? האם מסה זו מטילה אור נוסף על הנושא הנדון? אחרי שסיימת לקרוא, השתמש בצד השני של דף הבחינה וכתוב מסה משלך (500 מילים או פחות) המתארת אובדנו של מישהו יקר לך. אם מעולם לא אבד מישהו היקר לך – נסה לחקות את ההרגשה.

אהבה

אתמול נפטר הכלב שלי. במשך אחת עשרה שנים היה אהבהו ידידי הקרוב ביותר. הוא לא היה חיית שעשועים, הוא היה אישיות. קשה לעשות לו אנתרופומורפיזציה, זה לא יתאים לו. אבל הוא היה יצור מסוג כל כך מיוחד, בעל אישיות כל כך מפותחת, כה איתן בהחלטתו לחלוק את חייו רק עם אלה בהם הוא בחר – עד כי קשה היה לחשוב עליו בתור סתם כלב. למעט אותן תכונות כלביות שנקבעו בו על ידי השתייכותו לגזע שלו, התנהג כמו יצור מיוחד שאין דומה לו. נפגשנו כאשר באתי לסניף לוס אנג’לס של אגודת צער בעלי חיים. נפשי חשקה בכלב, שכן הייתי בודד וזכרתי כי בהיותי ילד קטן היה כלבי חברי הטוב ביותר, כשלא היו לי חברים אחרים. קיץ אחד יצאתי למחנה, וכשחזרתי גיליתי כי שכנה זקנה אחת ממעלה הרחוב הודיעה לעיריה על הכלב, ומשם באו והרעילו אותו בזמן שאני נמצא בעבודה. באותו לילה התגנבתי לחצרה של השכנה ומצאתי סמרטוט שהיה תלוי על חוט הכביסה. מחבט השטיחים היה תלוי על הקיר. גנבתי אותם וקברתי אותם.

בסניף אגודת צער בעלי חיים המתין אדם אחד בתור לפני. הוא הביא גור שגילו היה רק שבוע או משהו כזה. כלב רועים הונגרי – יצור עלוב למראה. היו לו גורים רבים מדי והוא הביא גור זה לכאן, אם כדי שמישהו יקח אותו ואם כדי שירדימו אותו. הם הכניסו אותו פנימה. והאיש שמאחורי הדלפק הזמין את הבא בתור. אמרתי לו שאני רוצה כלב והוא הוביל אותי לאורך שורת הכלובים.

באחד מהם היה הגור שזה עתה הובא, כשהוא נתון בהתקפה של שלושה כלבים גדולים יותר שהתגוררו במקום לפניו. הוא היה יצור קטן ועמד להפסיד במערכה. אך הוא נאבק בעוז.

“הוציאו אותו משם!” זעקתי. “אני אקח אותו, אני אקח אותו, הוציאו אותו משם!”

הוא עלה שני דולר. זו היתה ההשקעה הטובה ביותר שהשקעתי מעודי. כשנסעתי הביתה, ישב הגור בצד השני של המושב הקדמי ולטש בי את עיניו. היה לי רעיון מעורפל בקשר לשם שאבחר לחיית השעשועים שלי, אולם כאשר הבטתי בו, והוא הביט בי חזרה, נזכרתי לפתע בתמונה מתוך סרטו של אלכסנדר קורדה הגנב מבגדד, משנת 1939, בה שינה הווזיר הרע (בגילומו של קונרד וידט) את אהבתו, הגנב הקטן (בגילומו של סאבו), לכלב. לרגע קצר הרכיב הסרט פני אנוש מעל הפנים הכלביות ובזאת העניק לפני הכלב הבעה יוצאת מן הכלל של הבנה ותבונה. הכלבלב הביט בי בהבעה דומה. “אהבהו,” אמרתי.

הוא לא הגיב לשם שהענקתי לו, אך זו היתה באמת הפחותה שבדאגותיו באותו רגע. בכל אופן, זה היה שמו מאז ואילך.

לא היה אדם שדרך על סף ביתי ולא חיבב אותו. כאשר חש במישהו בעל וויברציות טובות, תמיד הופיע שם, רובץ לרגליו. הוא אהב שיגרדו את צלעותיו ולמרות שנים של נסיונות אילוף, סירב להפסיק לבקש שאריות אוכל ליד השולחן, שכן גילה כי רוב האנשים שבאו לסעוד בביתי היו טיפוסים רכי לבב שלא יכלו לעמוד בפני מבטו הכלבי הנוגה.

אך הוא שימש לי גם כברומטר לגילוי אנשים רעים. היו כמה הזדמנויות בהן מצאתי מישהו או מישהי שמצאו חן בעיני ואהבהו סירב להתייחס אליו או אליה – ותמיד התברר לבסוף שדבר מה אינו כשורה עם אנשים אלה. התחלתי לשים לב לגישתו כלפי אנשים חדשים, ואני חייב להודות שזה השפיע על גישתי אני. השתדלתי להתרחק מאלה שאהבהו התרחק מהם.

נשים איתן ניהלתי פרשיות אהבים כושלות היו בכל זאת חוזרות לבקר בביתי מפעם לפעם – לבקר את הכלב. היה לי חוג ידידים אינטימי, שרבים מהם לא היו קשורים אלי כלל ועיקר, ועימם נימנו אחדות מהכוכבות הזוהרות ביותר של הוליבוד. ליידי מפוארת אחת היתה נוהגת לשלוח את נהגה הפרטי לקחת את הכלב לטיול אחר צהריים על החוף. מעולם לא שאלתי אותו על שהתרחש בהזדמנויות אלו. הוא לא היה מוכן לשוחח על כך.

בשנה שעברה החל מצבו להתדרדר, על אף שבתחילה לא שמתי לבי לכך, שכן אהבהו המשיך להתנהג כמו כלבלב עד הסוף. אך הוא החל לישון יתר על המידה ולא היה מסוגל להחזיק בקיבתו את ארוחותיו – אפילו לא את האוכל ההונגרי שהכינו לו שכנינו ההונגרים שבמעלה הרחוב. העובדה שמשהו איננו כשורה איתו הובררה לי מעבר לכל ספק. כאשר נתקף בפחד במהלך רעידת האדמה האחרונה שהתרחשה בלוס אנג’לס. אהבהו לא פחד מכלום. הוא היה תוקף בחימה שפוכה את האוקיינוס השקט ומשוטט זקוף קומה וזנב ליד חתולי רחוב אימתניים. אך רעידת האדמה הפחידה אותו והוא זינק על מיטתי וכרך את רגליו הקדמיות סביב צווארי. לא הייתי רחוק מלהיות הקרבן היחיד של אותה רעידת אדמה, ודווקא מחנק בידי בעל חיים.

הוא הוכנס לבדיקות רבות במרפאתו של הווטרינר, והאידיוט הזה טען שהכל בגלל הדיאטה שלו.

ואז, באחד מימי ראשון עת נמצא בחצר, ראיתיו שוכב למרגלות מדרגות המרפסת, מכוסה בוץ ומקיא את נישמתו. הוא היה מגואל בקיאו וניסה נואשות לדחוף את קצה אפו אל תוך האדמה, על מנת לצנן אותו. בקושי נשם. נטלתי אותו לווטרינר אחר.

בתחילה חשבו שזה נובע פשוט מזיקנה… אך הם צילמו אותו בקרני רנטגן וגילו שהסרטן השתלט על הקיבה והכבד.

דחיתי את הקץ כמיטב יכולתי. באורח מוזר לא יכולתי לדמיין לעצמי כיצד יראה העולם בלעדיו. אך אתמול באתי למשרדו של הווטרינר וחתמתי על מסמכי האנסטזיה.

“הייתי רוצה לבלות עימו זמן מה, לפני כן,” אמרתי.

הם הכניסו אותו והניחו אותו על שולחן הניתוחים המתכתי. הוא כחש עד מאוד. תמיד גרר עימו כרס – וזו נעלמה. השרירים ברגליו האחוריות היו חלשים, רפויים. הוא רעש נוראות. הרמתי את ראשו והוא הביט בי באותו פרצוף מצחיק שגרם לו להראות כמו לורנס טאלבוט, האדם־זאב. הוא ידע. מוח צלול עד הרגע האחרון, הא, חבר? הוא ידע, והיה נפחד עד מוות. הוא רעד בכל גופו. כדור שיער קופצני אשר, עת שכב על שטיח כהה, ניראה כמו סמרטוט מדובלל, ואי אפשר היה לדעת היכן ראשו והיכן זנבו. כה צנום, רועד, יודע מה עומד לקרות לו. אך עדיין ובכל זאת – כלבלב.

פרצתי בבכי ועצמתי את עיני, והוא טמן את ראשו בחיקי. התביישתי בכך שלא התייחסתי לעניין באותה רוח כמוהו.

“אני מוכרח, כלבלב, כי כואב לך ואתה לא מסוגל לאכול, אני מוכרח.” אך הוא לא רצה לדעת על כך.

עתה הגיע הווטרינר. הוא היה בחור טוב ושאל אם אני רוצה ללכת ולהניח לדבר להעשות.

ואז זקף אהבהו את ראשו והביט בי.

ישנה תמונה אחת בסירטו של אליה קזאן ‘וויווה זאפאטה’ בה הורשע ידיד קרוב של זאפאטה בקשירת קשר עם הפדראלס. זה היה ידיד שלחם לצד זאפאטה מאז החלה המהפכה. הם באו לבקתה בה היה אסור, בכדי להעמידו לפני כיתת יורים, וזאפאטה מתחיל להתרחק מהמקום: ואז עוצר אותו ידידו, מניח את ידו על כתפו ואומר לו בחיבה, “אמיליו, עשה זאת בעצמך.”

אהבהו הביט בי. אני יודע שהוא היה רק כלב – אך לו היה מסוגל לדבר בלשון אנוש לא יכול היה לבטא זאת טוב יותר מאשר ביטא זאת מבטו. אל תשאיר אותי לבד עם זרים.

לכן אחזתי בו כשהניחוהו על השולחן, והווטרינר קשר את רגלו הקדמית בצינורית ניילון על מנת שהעורק יבלוט, ואני החזקתי את ראשו והוא היסב אותו הצידה כשהמחט דקרה אותו. אי אפשר היה לומר מתי בדיוק היה הרגע בו עבר מן החיים אל המוות. הוא פשוט הניח את ראשו על ידי, עיניו פירפרו לרגע, נעצמו – ואחר כך מת.

עטפתי אותו בסדין בעזרת הווטרינר, ונסעתי הביתה כשאהבהו מונח על המושב הקדמי לידי, בדיוק באותה דרך בה הגיע אלי הביתה אחת עשרה שנים קודם לכן. הוצאתי אותו אל החצר והתחלתי לחפור את קיברו. שעות חפרתי, מייבב וממלמל לעצמי, משוחח עימו. זה היה קבר מלבני, מסודר מאוד ובעל דפנות זקופים וכל האדמה המיותרת שבו הוצאה במו ידי.

הנחתי אותו בגומה והוא נראה שם זעיר כל כך יחסית לכלב שנראה כה גדול בחיים, כה שעיר, כה עליז. ואז כיסיתי אותו, וכשהגומה מלאה באדמה החזרתי למקום את פיסת הדשא שעקרתי ממקומה בתחילת החפירה. וזה היה הכל.

אך לא הייתי מסוגל להשאיר אותו לבד עם זרים.

הסוף

שאלות לדיון:

1. האם מנסה המחבר לשייך תכונות אנושיות ליצורים לא אנושיים? מדוע? דון בסוגיית האנתרופומורפיזם לאור האימרה, “אתה הוא אלוהים.”

2. דון באהבה שמפגין מחבר מסה זו, השווה והשונה בינה לבין צורות אהבה אחרות: אהבת גבר לאישה, אם לילדה, בן לאימו, בוטניקאי לצמחים, אקולוג לכדור הארץ.

13

נתן סטאק דיבר מתוך שינה. "

מדוע בחרת בי? מדוע אני…"

14

כמו האדמה, סבלה האם מכאבים.

הבית הגדול היה שקט מאוד. הרופא עזב והקרובים נסעו העירה לסעוד את ליבם. הוא ישב לצד מיטתה והביט בה. היא נראתה אפורה, זקנה ומקומטת; לעורה היה גוון אפור רך. הוא בכה חרישית.

הוא חש את ידה על בירכו, וכשהסתכל אליה ראה אותה מביטה בו.

“לא היית אמורה לתפוס אותי בוכה,” אמר.

“הייתי מאוכזבת לולא תפסתי אותך,” אמרה. קולה היה חלוש מאוד, ברור מאוד.

“מה שלומך?”

“זה כואב, בן לא סימם אותי כמו שצריך.”

הוא נשך את שפתו התחתונה. הרופא השתמש בכמויות סמים אדירות, אך הכאב היה אדיר יותר. היא פלטה קולות חנוקים כשפעימות כאב פתאומיות החרידו אותה. הוא ראה כיצד החיים דולפים מבעד לעיניה.

“כיצד מגיבה אחותך על כל העניין?”

הוא משך בכתפיו. “את מכירה את שרלאן. היא מצטערת. אך כל העניין נימצא אצלה במישור השיכלי.”

אימו הניחה לאדוות חיוך קלה להניע את שפתותיה. “זהו דבר איום לומר, נתן, אך אחותך איננה האישה הנחמדה ביותר עלי אדמות. אני שמחה שאתה כאן.” היא השתתקה לרגע, מהרהרת, ואז הוסיפה ייתכן שאביך ואני פיספסנו משהו בגֶאנים שלנו. שרלאן פשוט אינה אדם שלם."

“אני יכול להביא לך משהו? קצת מים?”

“לא תודה, אני בסדר גמור.”

הוא הביט באמפולה של משכך הכאבים הנרקוטי. המזרק היה מונח. צונן ודומם, על המגבת הנקייה שלידה. הוא חש את עיניה המכוונות אליו. היא ידעה על מה הוא חושב. הוא הסב את מבטו.

“הייתי מוכנה עכשיו להרוג בשביל סיגריה,” אמרה.

הוא צחק. בגיל שישים וחמש, שתי רגליה קטועות, שאריות צידה השמאלי משותקות, הסרטן מתפשט לעבר ליבה כמימרח קטלני, עדיין היתה המטריארך. “אסור לך לעשן, שכחי מזה.”

“אז למה שלא תשתמש במזרק ההוא ותוציא אותי מכאן.”

“סתמי את הפה, אמא.”

“הו, לעזאזל, נתן. אם יש לי מזל, אז נותרו לי עוד שעות ספורות. אם אין לי – אז חודשים ספורים. כבר שוחחנו על כך לפני כן. אתה יודע שבסופו של דבר אני תמיד מנצחת.”

“האם אמרתי לך פעם שאת כלבה זקנה?”

“הרבה פעמים. אבל בכל זאת אני אוהבת אותך.”

הוא התרומם ממקומו ופסע לעבר הקיר. הוא לא יכול היה לחלוף דרכו, לכן חזר על עקבותיו ופסע סביב החדר.

לא תימלט מחובתך."

“אמא, לעזאזל! בבקשה!”

“בסדר. בוא נדבר על מצב העסקים.”

“כרגע העסקים לא מעניינים אותי כלל.”

“אז על מה נדבר? על המעשים המפוקפקים שיכולה אישה זקנה לעשות ברגעיה האחרונים?”

“את יודעת, את באמת מטורפת. אני חושב שבאיזה אופן חולני, את נהנית מכל הענין.”

“באיזה אופן אחר אפשר להינות מזה?”

''כהרפתקה."

“הגדולה מכולן. חבל שלאביך לא היתה הזדמנות לטעום ממנה.”

“אינני חושב שהוא היה נהנה מההזדמנות לטעום את הרגשת ההימעכות במכבש הידראולי.” ואז חשב על כך שנית, שכן החיוך הזעיר חזר לשכון על שפתותיה, “אוקי, יתכן שהיה נהנה. אתם שניכם הייתם כה בלתי מציאותיים, עד שהייתם יושבים שם, משוחחים על העניין ומנתחים את השרידים.”

''ואתה יוצא חלצינו."

הוא היה כזה. אכן היה. לא היה בכוחו להכחיש זאת, ואף לא עשה זאת מעולם. הוא היה קשוח, עדין ופראי בדיוק כמוהם, וזכר את אותם הימים בג’ונגל בברזיל והצייד באיי קיימן, והימים האחרונים בהם עבד בטחנה עם אביו, וידע כי לכשיבוא זמנו, יהנה מהוות ממש כמוה.

“תגידי לי, בבקשה. תמיד הייתי סקרן לדעת. האם אבא הרג את תום גולדמן?”

“השתמש במזרק ואספר לך.”

“אני נצר למשפחת סטאק. הנני בלתי ניתן לשיחוד.”

"גם אני נצר למשפחת סטאק ואני יודעת באיזו סקרנות חולנית נחונת. השתמש במזרק ואספר לך.

הוא פסע קצובות סביב החדר. היא הביטה בו עיניה בהירות ומבהיקות.

"התבייש לך, נתן. אתה יודע שאינך בן כלבה. וזה דבר שאחותך אינה יכולה להגיד אותו. האם סיפרתי לך אי פעם שהיא לא בתו של אביך?''

“לא, אבל ידעתי.”

“היית מחבב את אביה. הוא היה שוודי. אביך חיבב אותו.”

“האם זו הסיבה שאבא שבר את שתי ידיו?”

“יתכן. אך מעולם לא שמעתי את השוודי מתלונן על כך. לילה אחד במיטה יחד איתי היה שווה באותם ימים שתי זרועות שבורות. השתמש במזרק.”

בסופו של דבר, בזמן שהמשפחה נמצאה באמצע הדרך בין המנה לבין הפרפרת, מילא נתן את המזרק והזריק לה. עיניה התרחבו כשהחומר פגע בליבה ורגע לפני מותה היא אזרה את כל כוחותיה ואמרה, “עסק זה עסק. אביך לא הרג את תום גולדמן, אני הרגתי אותו. אתה גבר לענין, נתן. נלחמת בנו באופן שציפינו ממך, ואהבנו אותך יותר מאשר תוכל לדעת אי פעם. אבל אתה, בן כלבה שכמוך, אתה יודע עד כמה, נכון?”

“אני יודע,” אמר. והיא מתה; הוא התייפח; וזה היה הדבר הפאטתי היחיד בעניין.

15

הוא יודע שאנו באים.

הם טיפסו על צידו השמאלי של הר החרוט. נחש משח את רגליו של נתן סטאק בנוזל הדביק, ואם כי אי אפשר היה לכנות זאת טיול אחר צהריים נעים, הצליח סטאק למצוא לעצמו מדרך כף רגל על צלע ההר התלול ולעלות מעלה לאיטו. עתה הם עצרו בכדי לאזור כח ונחש דיבר לראשונה אודות מה שמצפה להם במקום אליו מועדות פניהם.

"הוא?''

נחש לא השיב. סטאק נשען על צלע ההר. במדרונותיו התחתונים של ההר הם נתקלו ביצורים דמויי עלוקות אשר ניסו לדבוק בבשרו של סטאק, אך כאשר גירש אותם נחש הם שבו למצוץ את הסלעים. הם לא ניסו להתקרב אל הצל. מעליהם יכול היה סטאק לראות את האורות שהבהבו על הפיסגה. הוא חש באימה הזוחלת מעלה מכיוון קיבתו. זמן קצר לפני שהגיעו למקום עצירתם, נתקלו במערה בצלע ההר, מקום בו שכנו היצורים דמויי העטלף. אלה נתקפו חמת זעם למראה האדם ונחש, והשאון האדיר שהקימו עורר בסטאק גלי קבס אדירים. נחש סייע בידו והם טיפסו מעל פי המערה. עתה עצרו ונחש סירב לענות על שאלותיו של סטאק.

אנו חייבים להמשיך לטפס.

“בגלל שהוא יודע שאנו כאן,” גוון סארקסטי התגנב לקולו של סטאק.

נחש החל לנוע. סטאק עצם את עיניו. נחש עצר וקרב אליו שוב. סטאק הביט בצל החד־עיני.

“אף לא צעד אחד נוסף.”

אין שום סיבה שלא תדע.

“אלא שיש לי תחושה, ידידי, שאתה עומד לספר לי.”

טרם הגיעה שעתך לדעת.

"ראה: אינך יכול לומר שאין ברצוני לדעת, רק מפני שלא שאלתי. סיפרת לי כל מיני דברים שאיני מסוגל לקלוט… כל מיני דברים מטורפים… שאני בן… בן… בן אני לא יודע כמה שנים, אבל יש לי הרושם, שאתה מנסה לספר לי שאני אדם הראשון…

ואכן כך הוא.

“…אה.” הוא פסק מדיבורו והביט בצל. ואז, ברכות רבה, תוך שהוא נוטל על עצמו יותר ממה שנראה לו כאפשרי, אמר, “נחש.” הוא השתתק שוב. זמן מה אחר כך שאל, “אולי תתן לי עוד חלום שיאפשר לי לדעת את כל השאר.”

אתה חייב להיות סבלני. זה המתגורר למעלה בפיסגה יודע על בואנו, אבל הצלחתי למנוע ממנו לראות את הסכנה הטמונה בכך רק הודות לעובדה שאתה עצמך לא יודע מהי.

“אז אמור לי זאת: האם הוא רוצה בבואנו… זה המתגורר למעלה?”

הוא מרשה זאת. בגלל שאיננו יודע.

סטאק הניד בראשו לחיוב, והחליט ללכת בעקבות נחש, הוא הזדקף על רגליו וקד קידה מסוגננת. “אחריך, נחש”.

ונחש סב על עקביו, גידיו השטוחים צמודים לצלע ההר, והם טיפסו גבוה יותר, חגים במסלול לולייני לעבר הפיסגה.

ציפור המוות עטה עליהם ואחר כך נסקה מעלה לעבר הלבנה. נותר עדיין זמן מספיק.

16

דיארה בא אל נתן סטאק, לקראת השקיעה, והופיע בפניו בחדר הישיבות של הקונסורציום התעשייתי שבנה סטאק על יסוד האימפריה המשפחתית.

סטאק היה ישוב בכורסה הפנאומטית ששלטה על חדר הישיבות בו נפלו ההכרעות החשובות ביותר. האחרים עזבו כבר שעות רבות לפני כן. החדר היה אפלולי, כשרק זוהרן הרך של נורות חבויות בכתלים מאיר אותו.

הצל חלף מבעד לקירות – וכשחלף בעדם הפך צבעם וורוד כעין הקווארץ ואחר כך חזרו למראם הקודם. הוא עמד, לטש עיניו בנתן סטאק, ושעה ארוכה לא היה האיש מודע לנוכחותו של האחר בחדר.

עליך ללכת עתה, אמר נחש.

סטאק הרים מבטו, עיניו מתרחבות באימה ובמוחו חלפה דמותו הברורה של השטן, פיו החייתי מחייך, קרניו מבזיקות ניצוצות־אור כיהלומים, זנב הקילשון שלו חובט ברצפה, פרסותיו השסועות מותירות טביעות רגל בוערות על השטיח, עיניו עמוקות כבריכות זפת, רגליו שעירות כשל תיש. הוא ניסה לצרוח, אך הקול נתקע בגרונו.

לא, אמר נחש, זה איננו כך. בוא עימי ותבין.

צליל יגון היה בקולו. כאילו הרעו לשטן מאוד, על לא עוול בכפו. סטאק הניד ראשו בפראות.

לא היה זמן לוויכוחים. הרגע הגיע ודיארה לא יכול היה להסס עוד. הוא הניף ידו ונתן סטאק התרומם מתוך הכורסה הפנאומטית כשהוא מותיר מאחוריו דבר מה שנראה כמו נתן סטאק הנתון בתרדמה. הוא פסע לקראת דיארה ונחש נטל את ידו והם חלפו מבעד לוורוד כעין הקווארץ והסתלקו משם.

מטה מטה הוביל אותו הנחש.

האמא סבלה מכאבים. היא היתה חולה מזה דורות רבים, אך המחלה הגיעה לשלב שנחש ידע שהינו קטלני, והאמא ידעה זאת אף היא. ובכל זאת היתה מוכנה להסתיר את ילדה, עמוק בתוך חיקה, מקום בו אף אחד, אפילו לא המטורף, אף אחד לא יוכל למצאו.

דיארה הוביל את סטאק לגיהנום.

זה היה מקום נחמד.

חמים, בטוח ורחוק מן המטורף.

והמחלה המשונה המשיכה להשתולל בלי מעצור. אומות התפוררו, האוקיינוסים רתחו ואחר כך קפאו ועליהם התגבשה שיכבת זוהמה, האוויר התעבה מרוב אבק ואדים רעילים, בשר נמס כשמן, השמים קדרו, השמש הפכה לכתם מטושטש וכהה. כדור הארץ גנח.

הצמחים סבלו ומתו, חיות נפגעו ודעתם נטרפה עליהם. עצים עלו באש ומאפרם עלו תצורות זכוכית מוזרות שהתרסקו ברוח. כדור הארץ גסס, גסיסה ארוכה, איטית, כואבת.

ובמרכז כדור הארץ, במקום נחמד, ישן נתן סטאק. אל תשאיר אותי לבד עם זרים.

מעל ראשו, רחוק־רחוק על רקע הכוכבים, חגה צפור המוות אנה ואנה, ממתינה לאות.

17

כאשר הגיעו לנקודה הגבוהה ביותר, הביט נתן סטאק מבעד לפינה הנוראה של הרוח השטנית הזועפת וראה את מקדש התמיד, קתדרלת הנצח, יד הזכרון, מיקלט השלמות, פירמידת הברכה. חנות הצעצועים של הבריאה, מחסן הגאולה, גלעד הגעגועים, גביע המחשבות, מבוך הפליאה, בימת הייאוש, דוכן הגזירות ומזבח המאמצים האחרונים.

על מדרון שטיפס מעלה, הוא ראה את ביתו של זה שהתגורר כאן – אורות מבזיקים ומהבהבים, אורות שעל פני הכוכב השומם ניתן היה לראותם למרחוק – ועלה בו חשד עמוק באשר לזהות הדייר. לפתע הפך הכל אדום בעיני נתן סטאק. כאילו הורד מסנן על עיניו, השמיים הקודרים, האורות המהבהבים, הסלעים שיצרו את המישור הגדול עליו ניצבו, אפילו נחש הפך אדום ועם הצבע בא הכאב. כאב אדירים שבער בכל פינה בגופו של סטאק, כאילו דמו עלה באש. הוא צרח ונפל על ברכיו, הכאב חולל בשריקה בתוך ראשו, מבעד לכל עצב, נים, וריד ועורק, גולגלתו בערה.

הילחם בו, אמר נחש, הילחם בו!

איני מסוגל, שטפה הצריחה החרישית במוחו של נתן סטאק. הכאב היה רב מנשוא. האש קפצה ופיזזה והוא חש את הריקמות העדינות של מחשבתו נאכלות והולכות. הוא ניסה לרכז את מחשבתו בקרח, גושי קרח, הרי קרח, קרחוני ענק קבורים למחצה במים צוננים, ונשימתו העלתה עשן והשחירה. קרח! הוא חשב על מיליוני חלקיקי ברד דוהרים, נופלים, פוגעים ברעם אדיר בסערת האש הטורפת את מוחו, וקול נשיפת אדים נשמע, קולה של אש שכבתה, פינה שהפכה צוננת… והוא תפס עמדה בפינה זאת, חושב על קרח, חושב על גושים, ערמות והרים של קרח, והודף אותם כלפי חוץ על מנת להרחיב את מעגל הקרירות והביטחון. ואז החלו הלהבות לסגת, להחליק אחורנית דרך עורקיו והוא שיסה בהן את הקרח, כיבה אותן, קבר אותן מתחת לקרח ולמים הצוננים.

כאשר פקח את עיניו, מצא עצמו יושב עדיין על ברכיו, אך הוא היה מסוגל שוב לחשוב בבהירות. והמישור האדום חזר למצבו הרגיל.

הוא ינסה שוב. אתה חייב לעמוד על המשמר.

“ספר לי הכל! אינני יכול לעמוד בכך בלי לדעת, אני זקוק לעזרה!”

אתה יכול לעזור לעצמך. יש בך הכח. אני הענקתי לך את הניצוץ.

…והמהלומה השניה ניחתה!

האור שסביבו העכיר והוא החזיק בין מלתעותיו נתחי בשר מזוהמים שטעמם הנורא העלה בו קבס. זרועותיו קמלו וחזרו והסתגרו בתוך שריונו, וכשעצמותיו חרקו הוא ילל בתחושות כאב חוזרות ונשנות ברציפות שכמעט איחדה אותן לכאב אחד גדול. הוא ניסה להימלט אך עיניו הגבירו את עוצמת האור שהיכו בו. ארובות עיניו חרקו והנוזל החל להישפך החוצה. הכאב היה בלתי ניסבל.

הילחם בו

סטאק התגלגל למצב אפרקדן, תוך שהוא שולח את משושיו לגעת בקרקע. לרגע נוכח לדעת שהוא מביט מבעד לעיניו של יצור אחר, צורת חיים אחרת אותה לא היה מסוגל אפילו לתאר. אך הוא נמצא תחת שמיים פתוחים והדבר עורר בו אימה. הוא היה מוקף אוויר שהפך קטלני ודבר זה עורר בו אימה, והוא התעורר והלך ודבר זה עורר בו אימה והוא… הוא היה אדם… הוא לחם נגד תחושת היותו מין יצור אחר… הוא היה אדם והאימה לא תוכל להשתלט עליו, הוא יעמוד נגדה.

הוא חזר והתגלגל, החזיר את משושיו לצידי ראשו והתאמץ להנמיך את גופו. עצמות שבורות התחככו האחת ברעותה והכאב הדהד ברחבי גופו. הוא כפה על עצמו להתעלם ממנו, ולבסוף הצליח להוריד את גפיו ונשם. הוא חש את ראשו מסתחרר…

ומשחזר ופקח את עיניו, חזר להיות נתן סטאק.

…והמהלומה השלישית ניחתה:

חוסר ישע.

ומתוך הסבל הנורא הוא חזר להיות נתן סטאק.

…והמהלומה הרביעית ניחתה:

טירוף.

מתוך השגעון המשתולל הוא חזר להיות נתן סטאק.

…והמהלומה החמישית, והשישית, והשביעית, והמגפות, והסופות, ומאגרי הרשע, והקטנת הדמות, והנפילה המתמדת מבעד למדורי גיהנום תת־מיקרוסקופיים, ועלוקות שניזונו מגופו מבפנים והעשרים, והארבעים, והחמישים, וצליל קולו צורח ומתחנך להקלה, וצליל קולו של נחש, לעולם לצידו, לעולם לוחש.

ולבסוף תם הענין.

מהר, עכשיו.

נחש אחז בידו של סטאק, ותוך שהוא כמעט גורר אותך מיהרו לעבר ארמון האור והזכוכית שמולם, הארמון שזרח באור בהיר תחת כיפת הכוכבים, ועברו מתחת לקשת מתכת ממורטת אל אולם הקבלה. השערים נטרקו בחזקה מאחוריהם.

רעדות חלפו בקירות. רצפת היהלומים שלרגליהם חרקה והתנדנדה. פיסות החלו לנשור מן התיקרה הגבוהה והרחוקה. הארמון האדיר שסביבם חרק פעם אחת בעוצמה רבה והתמוטט מכל עבריהם. עכשיו, אמר נחש. עכשיו תדע הכל!

והשברים שכחו להמשיך ליפול. הריסות הארמון קפאו בחלל, תלויים בין שמים וארץ. אפילו האוויר פסק מסערותיו. הזמן קפא. כדור הארץ עצר מסיבובו. היקום כולו לא נע ולא זע כאשר סטאק הורשה להבין הכל.

18

מבחן אמריקאי

(מהווה 1/2 מהציון הסופי)

1. אלוהים הוא:

א. רוח בלתי נראית בעלת זקן ארוך.

ב. כלב קטן הקבור בגומה.

ג. כלאדם.

ד. הקוסם מארץ עוץ.

2. ניטשה כתב: ‘אלוהים מת,’ באימרה זו התכוון לכך ש:

א. החיים חסרי טעם.

ב. האמונה ביישות עליונה חלפה מן העולם.

ג. אלוהים לא היה קיים מעולם.

ד. אתה הוא האלוהים.

3. ‘אקולוגיה’ הוא כינוי ל:

א. אהבת אם.

ב. אלוהים.

ג. סטלט טבעוני וגרנולה.

4. איזה מן הבטויים הבאים מביע בצורה הטובה ביותר את האהבה העמוקה:

א. אל תשאיר אותי לבד עם זרים.

ב. אני אוהב אותך.

ג. אלוהים הוא אהבה.

ד. השתמש במזרק.

5. איזו מן התכונות הבאות מיוחסת בדרך כלל לאלוהים:

א. כח.

ב. אהבה.

ג. אנושיות.

ד. צייתנות.

ה. אף אחת מן התשובות שפורטו לעיל.

19

אור הכוכבים זרח בעיניה של ציפור המוות ומעופה הלילי הטיל צל על הירח.

20

נתן סטאק הרים את ידיו ובאויר הדומם התמוטטו חלקי הארמון. הם לא נפגעו.

עכשיו ידוע לך כל שיש לדעת, אמר נחש וכרע על ברכיו בתנועת סגידה. לא היה שם איש שניתן היה לסגוד לו, פרט לנתן סטאק.

“האם הוא תמיד היה מטורף?”

מהרגע הראשון.

“לכן אלה שהפקידו את עולמנו בידיו היו מטורפים וגזעך היה מטורף גם הוא, בהרשותו זאת.”

בפי נחש לא נמצאה תשובה.

“יתכן שזה מה שאמור היה להתרחש,” אמר סטאק.

הוא שלח ידו להעמיד את נחש על רגליו ונגע קלות בראשו של הצל. “ידידי!” קרא.

גזעו של נחש לא הוכשר להזיל דמעות. הוא אמר, חכיתי למילה זו זמן רב מכפי שתוכל לדעת.

“אני מצטער שזה צריך היה לבוא רק בסוף.”

יתכן שזה מה שאמור היה להתרחש.

ובאוויר התפתחה סופה, רעד עבר בשברי הארמון ובעליו של ההר, בעליה של הארץ ההרוסה התגלה לפניהם בסנה הבוער. שוב, נחש? שוב אומר אתה להרגיזני?

תם הזמן למשחק בצעצועים.

אתה מביא את נתן סטאק על מנת לעצרני? אנוכי אקבע מתי יגיע הקץ. אנוכי אומר ואנוכי תמיד אמרתי.

ואז לעבר סטאק:

לך־לך מכאן. מצא לך מקום מחבוא, עד אשר אבוא לחפשך. סטאק התעלם מהסנה הבוער. הוא הניד בידו וחרוט־הבטיחות שהיה סביבם נגוז. “ראשית בוא ונמצא אותו, אני יודע מה לעשות אחר כך.”

ציפור המוות חידדה את ציפורניה ברוח הלילה ונסקה מטה לעבר האודים העשנים של כדור הארץ.

21

נתן סטאק חלה פעם בדלקת ריאות. הוא היה שרוע על שולחן הניתוחים והמנתח פתח פתח קטן בקידמת חזהו. לולא היה עיקש, לולא המשיך לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה כשהמחלה משתוללת בקירבו, לא היה נזקק לניתוח זה. אך הוא היה סטאק, והוא שכב על שולחן הניתוחים, והניתוח בוצע והוא שמע מישהו קורא בשמו.

נתן סטאק.

הוא שמע זאת, ממרחקים, מעבר לדממה הארקטית. הוא שמע את הקול מהדהד שוב ושוב, מתגלגל במסדרון אין קץ לו, והאיזמל ננעץ בגופן.

נתן סטאק.

הוא זכר את לילית, שערה כעין היין האדום. הוא זכר את גסיסתו הארוכה תחת הסלעים שמחצוהו, בעוד חבריו בקבוצת הציידים מפלחים את קרביו של הדוב שנצוד, תוך התעלמות מגניחותיו הנואשות. הוא זכר את תחושת החץ שפילח את גבו וחצה את חזהו, ואת מותו באגינקורט.

הוא זכר את מימיו הקרים כקרח של נהר אוהיו הסוגרים על ראשו, ואת הרפסודה המתרחקת ממנו בלא שחבריו יחושו בחסרונו. הוא זכר את גז החרדל שמילא את ריאותיו בעת שניסה לזחול לעבר בית חווה סמוך. הוא זכר כיצד הביט ישירות בהבהק הפצצה וכיצד חש את עור פניו מתמוסס. הוא זכר כיצד נחש בא אליו לחדר הישיבות ושלף אותו מתוך עורו. הוא זכר כיצד ישן בלב כדור הארץ במשך רבע מיליון שנים.

מעבר למאות השנים שמע את אימו מתחננת אליו שישחרר אותה, שישים קץ למכאוביה.

השתמש במזרק. קולה התערבב בקול האדמה הזועקת ביסורים אין קץ על בשרה שנקרע ממנה, על נהרותיה שהפכו עורקי אבק, על גבעותיה המרקדות ושדותיה הירוקים שהפכו לאפר. קול אימו וקול אמא אדמה התמזגו והיו לאחד, והתערבבו בקולו של נחש המספר לו שהוא האדם היחיד בעולם – האדם האחרון בעולם – המסוגל לחלץ את אמא אדמה ממחלתה.

השתמש במזרק, שים קץ ליסורי כדור הארץ. הוא שלך עכשיו. נתן סטאק חש בטחון בכוח שעמד לרשותו. כוח רב ועצום מזה של אלילים, נחשים, או בוראים מטורפים שדקרו את יצירותיהם בסיכות, ששברו את צעצועיהם.

אתה לא תוכל. לא ארשה לך.

נתן סטאק עקף את הסנה הבוער שפיצפץ בזעם חסר אונים. הוא הביט בו ברחמים כמעט, בזכרונו הקוסם מארץ עוץ וראשו העצום והמפחיד וחסר הגוף שצף בברקים וערפל, והאדם הקטן והמסכן מאחורי המסך המניע את הכפתורים מחוללי הפעלולים. סטאק עקף את הפעלול הזה, בידעו שלרשותו כוח רב יותר מזה של היצור הקטן והעלוב שאחז את הגזע האנושי ברסנו, עוד קודם שלילית נלקחה ממנו.

הוא הלך לחפש את המטורף שניצל את שמו לרעה.

22

סטאק מצא את המטורף משוטט בחורשת הרגעים האחרונים. הוא היה אדם קשיש ויגע וסטאק ידע שתנועת יד אחת מצידו יכולה לסיים את פרשת חייו של אליל זה. אך לשם מה יעשה זאת? השעה אף היתה מאוחרת מדי לנקמה. השעה היתה מאוחרת מדי כבר מלכתחילה. לכן הניח לזקן ללכת לדרכו, לשוטט בחורש ולמלמל לעצמו ‘אני לא אניח לך לעשות זאת,’ בקולו של ילד מפונק. למלמל לעצמו באופן פאטתי ‘הו, בבקשה, אני עוד לא רוצה ללכת למיטה. עוד לא גמרתי לשחק.’

וסטאק שב על עקביו והלך אל נחש שסיים את תפקידו, והגן על סטאק עד אשר למד סטאק לדעת שהוא היה רב־עוצמה יותר מהאלוהים אותו עבר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הוא הלך אל נחש וידיהם נגעו, וברית הידידות נכרתה סוף סוף, לבסוף, בסוף. ואז הם עבדו יחדיו ונתן סטאק, בתנועת יד אחת השתמש במזרק, וכדור הארץ אף לא יכול היה להאנח אנחת רווחה כאשר תמו יסוריו האין־סופיים… אך הוא נאנח בכל זאת, ובכך תם העניין וליבו הלוהט של כדור הארץ דעך, והרוחות גוועו, והרחק הרחק מעליהם שמע סטאק כיצד מוצאת לפועל פעולתו האחרונה של נחש; הוא שמע את ציפור המוות נוחתת.

“מה היה שמך?” שאל סטאק את ידידו.

דיארה.

וציפור המוות התישבה על גוויתו התשושה של כדור הארץ והיא פרשה את כנפיה, הורידה אותן ועטפה את הארץ כאם העוטפת את ילדה היגע. דיארה התיישב על רצפת הארמון האפל, ועצם את עינו היחידה בהכרת תודה. לישון סוף־סוף, לבסוף, בסוף.

ונתן סטאק עמד והביט בכל. הוא האחרון, בסוף, ובגלל שרכש – ולו לרגעים ספורים – את שיכול היה להיות שלו מלכתחילה, לו רק ידע, לא ישן אלא עמד והביט. הוא ידע סוף־סוף, לבסוף, בסוף, שהוא אהב ולא עשה כל רע.

23

ציפור המוות הורידה את כנפיה על פני כדור הארץ עד אשר סוף־סוף, לבסוף, בסוף, לא נותרה אלא הציפור הרובצת על האפר המת. אחר כך זקפה ציפור המוות את ראשה לעבר הרקיע זרוע־הכוכבים וחזרה על אנחת האובדן שחש כדור הארץ כאשר בא קיצו. אז עצמה הציפור את עיניה, תחבה בזהירות את ראשה תחת כנפה, והכל החשיך.

הרחק הרחק, המתינו הכוכבים לזעקת ציפור המוות שתגיע אליהם על מנת שסוף סוף, לבסוף, בסוף יוכלו הכוכבים לצפות ברגעיו האחרונים של המין האנושי.

מוקדש למרק טווין.

“על־אדם” מאת תיאודור סטרג’ן תרגום מאנגלית אריה חשביה

תחילה היה השוטה. לבוש־קרעים, נע ונד, זר ומוזר, מנודה כמצורע, נרדף כחיה. צעיר גבה־קומה שעיניו חסרות־הבעה ופניו נעדרות־חיים, שאזניו חרשות ושפתיו אילמות, אף שלא היה לא חרש ולא אילם. אך בקירבו נשא שוטה־הכפר המסוגר דבר־מה שפיכו בו חיים. מעין אוזן פנימית שקלטה קולות, מלמולים, זעקות, רגשות. וכשהיה נתקף רעב שאין לשאתו, היה נועץ מבט באדם הראשון שנתקל בו – וזה היה מניח בכפו מטבע, או נותן לו מזון, בלי לדעת מדוע הוא עושה זאת; כי השוטה לא היה מוציא מלה מפיו. כשהיה נכלא בעוון שוטטות, היה מבט זה פותח לפניו את שערי־הכלא.

כן, השוטה היה בעצם טלפאת, אך עדיין לא ידע זאת. וכך חי את חייו, בן־בלי־שם. וכשהיה עליו למצוא לעצמו תג־זיהוי, כמקובל, בחר בשם “בדד”.

אל מקלטו המבודד שביער אוסף השוטה חבורת־ילדים מוכי־גורל, או שהורים ומחנכים אטומים ואנוכיים דחו אותם מפניהם, זרים ומוזרים גם הם: תינוק מונגולואידי שאיננו זז ממקומו, בוהה בתקרה, שפתיו נוטפות ריר, אך שמוחו כמחשב משוכלל שאפשר להזינו בנתונים ולקבל במהירות־הבזק תשובה לכל בעיה (כבדרך־אגב, יכול היה להמציא, למשל, מתקן המבטל את כוח המשיכה…); ג’ני, ילדה שברחה מבית אמה המנאפת, ושהיה בכוחה להניע עצמים ממקומם בלי לגעת בהם – ובכלל זה גם למוטט סלע, לכרות עץ, לפתוח מנעול מסובך; בוני וביני, תאומות כושיות קטנות, שבקושי יש ביכולתן לומר משפט הגיוני – אך המסוגלות לטלטל עצמן למרחקים, כהרף־עין, ערומות כביום היוולדן. אחר־כך מצטרף לחבורה שביער גם הילד ג’רי שנמלט ממוסד ממשלתי ליתומים, שיש בו כוחו של בדד, משולב בזריזות מחשבה והמצאה, ובתיחכום רב פי כמה וכמה משל בדד, בתוספת ציניות ורשעות ונפש של עבריין שיש לו חשבון עם העולם כולו.

אט־אט לומדת החבורה להכיר בייחודה, בשוני שבינה לבין יתר בני־האדם, בכוחה העצום – ובתלות של כל אחד מחבריה ביתר בני הקבוצה. מכה קשה ניחתת על הילדים כשנספה בדד בתאונה – נמחץ תחת אלון שנפל ביער (את הנולד, לא היה בכוחו לראות). אך ג’רי נטל את מקומו והיה לראשה של צורת התפתחות אנושית חדשה – ‘הומו־גשטאלט’, ‘אדם־תבנית’, כוללני, מקיף, קבוצה הפועלת כגוף אחד ושלכל אחד מחבריה כוחות־נפש מיוחדים לו, שאינם מצויים בבני־תמותה רגילים: סופר־טלפאת, שהוא ראש, מכוון ומנהיג; סופר־אידיוט־מלומד (אידיו־סאוואן בלע"ז – צרפתית, ליתר דיוק – בדומה לגאוני מתימטיקה, או שחמט, שמכל יתר הבחינות אפשר לסווג אותם כמפגרים. ואגב, חבל שהמתרגם לא מצא למונח זה ביטוי בעברית), שהוא המוח; סופר־טלקינאית, שהיא כוחו של הגוף; סופר־טלפוראטיות, שהן גפיו. יחד – אין דבר שייבצר מהם לעשותו. יחד – העולם לרשותם, אם כשדה־צייד, אם כמגרש־משחקים. כפי שיתחשק להם.

כך, נהפך, המין האנושי כולו למיושן כדינוזאור, לגזע שאורבת לו כליה. לאן יפנה הגוף, הרקולס־מתחיל שזה עתה למד מה רב כוחו, איזה שימוש יעשה ‘הגולם’ שהסיר את כבליו בעוצמתו האדירה – עניינים אלה תלויים הרבה בג’רי, ראשו. אך ג’רי משתעשע, נוקם בלי אבחנה יתרה את נקמת ילדותו העשוקה. טועם מכאן ומשם ודורס בדרכו בני־אדם כאילו היו מקקים. אך אף שהוא יכול להשיג את כל חפצו – עושר, שלטון, חוכמה – אין הוא יכול להימלט מן הבדידות. אין הוא רוצה ואין הוא יכול להודות בכמיהתו לאהבה, הערכה, חיבה מצד הזולת אליו עצמו, ג’רי, בלי קשר לכוחותיו העליונים.

יותר ויותר הוא מסתגר ונהפך למפלצת. עד שאחד מקרבנותיו, בעזרת ג’ני, מלמד את ג’רי מהו מוסר ומהו כבוד. מניע אותו, לראשונה בחייו, לחוש רגש שלא ידע על קיומו – להתבייש. ול’הומו־גשטאלט' מצטרף עוד מרכיב – המצפון.

תיאודור סטרג’ן

כברבים מסיפוריו האחרים, גם הפעם אין תיאודור סטרג’ן נושא אותנו לכוכבים רחוקים, לעתיד עלום, להמצאות מסחררות, למסע בין עולמות שבירכתי היקום. כוח דמיונו המדהים, רווי אימה וחמלה, אכזריות ורוך, יופי וזוועה, כישוף וריאליזם גם יחד ושפתו העשירה המלאה דימויים פיוטיים (כמו גם שפת־רחוב) ושדומה כי המתרגם התמודד עימה בדרך כלל בהצלחה – עוסקים בעולמנו, חברתנו וזמננו. ויותר מכל – בנפשם של בני־אדם.

גם כשסטרג’ן אורג סביב גיבוריו אווירה מגית, הוא משרטט אותם בצורה מציאותית ואמינה: האב המתעב את טומאת־הבשר, מטהר את בתו במגלב – ומסתיר ספרי פורנו בחדרו; ג’רי, חניך בית־מחסה "שהשנאה היתה החמימות היחידה שלו עלי־אדמות'; אשת האיכר הפשוטה, האוספת את בדד החבול לביתה והמספרת לו – גם כשהרושם הוא שאין הוא מבין מלה – על מאורעות חייה הקטנים, כולל השמלה שלבשה בטקס הבגרות שלה.

סטרג’ן מיטיב להכיר את החומר שממנו הוא רוקח את מרקחותיו המופלאות. בתי האולפנה שלו לא היו אוניברסיטאות. תמיד שנא לימוד ממוסגר. “הצלחתי להיכשל בכל נושא שלמדתי אי־פעם, בלי יוצא מן הכלל,” סיפר פעם. “אך למדתי גם למדתי לעשן, לשחות, להמר ולגדף.” מה שלמד, היה הדבר שנוהגים לכנותו “החיים עצמם.” סטרג’ן עצמו היה נע־ונד, ידע תלאות, תהפוכות ואף רעב. היה ימאי, עובד בבית־זיקוק, מפעיל בולדוזר, נגן גיטארה בלהקה כפרית, מנהל מלון־נופש מהודר, איש פרסום ראשי של “טיים”, מורה להתעמלות, מכונאי־רכב, פועל־נקיון. ואין זו הרשימה המלאה של מה שהספיק לעשות בששים שנותיו (בלי להביא בחשבון את שלוש נשותיו והילדים שילדו לו). על כל פנים, נראה היטב שלמד לדעת את החרדה, המצוקה והעוול שבחיי־אדם (“איש אינו יכול להיות אדם במלוא קומתו אלא אם כן נפגע שלא בצדק,” אמר.) אך נראה שגם הכיר כי “אנחנו חומר, חלומות קורצו ממנו, ומנת חיינו הקטנה מסובבה בשנת,” כדברי פרוספרו ב’הסערה'. מיזוג זה, של פחד וקסם, עובדות חיים ומיסתורין, מצוי בכל חיבוריו של סטרג’ן ובמנה נדיבה, גם ב“על־אדם.”

את סיפורו הראשון פירסם סטרג’ן בהיותו כבן 20, ומאז יצאו לאור כעשרים ספרים וכמאתיים סיפורים שלו, שרבים מהם נבחרו לאנתולוגיות היוקרה של ספרות המדע הבדיוני. “על־אדם” יצא ב־1953, והורכב למעשה משלושה סיפורים שיצאו בנפרד ושהם שלושת חלקי הספר: ‘השוטה הנפלא’, ‘תינוק בן שלש’ ו’מוסריות'. הראשון שבהם היה ‘תינוק בן שלש’, שפורסם ב־1952 בכתב־העת ‘גאלאקסי’ ושונה בצורתו כשמוזג בספר.

כשיצא הספר לאור, עורר ענין רב, זכה לביקורות נלהבות ונעשה כמעט מיד רב־מכר. מקורי בגישתו, נועז בתפיסתו, עשיר בלשונו, היפנה הספר את המבט מן האימה והתקווה שבמרחקים, אל הפחד והסיכוי שבנפש האדם פנימה, ורמז על בעיות מוסר ובעיות יום־יום העלולות להתעורר בעת שבני־אדם ימצאו דרך להפעיל את כוחות־הנפש הרדומים שלהם. היה בכתיבה זו מן הראשוניות, מן החלוציות.

היום, אפשר שהילת־ראשונים זו דהתה מעט, שסגנון הכתיבה עתיר־הדימויים שוב אינו גורם סחרחורת לבני דור המורגל בזיקוקים האינטלקטואליים והלשוניים של סופרי מדע בדיוני כפיליפ דיק או מייקל מורקוק. גם ה’תפרים' בולטים עתה יותר לעין, אף שבעצם היו קיימים בספר זה מלכתחילה, בעת שמוזגו סיפוריו ליצירה אחת – וזו לא יצאה אחידה ברמתה בכל קטעיה (אם הזכרון אינו מטעה, דומה ש’תינוק בן שלש' כפי שנתחבר במקורו, היה המגובש ה“חזק” והמרתק ביותר).

אך אם גם יתכן שפגה מעט התדהמה שבחידוש, והמסר ההומאניסטי נראה היום תמים ופשטני במקצת, שהמלים, הניגרות לעתים כאשד, מצטעצעות אולי מעט, פה ושם, זורמות סחור־סחור שלא לצורך; גם אז נותר ‘על־אדם’ ספר מיוחד בסוגו, יפה, מעורר מחשבה והתרגשות ויותר מכל – פשוט סיפור מרתק, שקשה להניח אותו משהחלה קריאתו. כי לב כתיבתו של סטרג’ן אינו משתנה. לעתים באריכות, לעתים בקצרה, פעמים בהומור ובצחוק (הוא מצטיין בכך, בדרך־כלל), פעמים בכעס – ותמיד מתוך רעב גדול, מחפש סטרג’ן בלי הרף בעצם דבר אחד: את המגע האנושי. כפי שאמר סופר המדע הבדיוני ג’יימס בליש: “כל חיבוריו העיקריים של סטרג’ן עוסקים באהבה. ואהבה, מבחינתו של סטרג’ן רחוקה מהיות נושא מוגבל, משום שהוא הרחיב את המלה, לכלול בה כמעט כל צורה אפשרית של יחסי־אנוש.”

סטרג’ן עצמו הסביר את גישתו במלים אלה: “כשאיש ואשה נכנסים יחד למיטה, הם מבקשים מגע. וכשאיזה ברגש תוקע את אגרופו בפרצופו של ברנש שני, גם זה מגע. רק שבמקרה זה, המסר שונה.” ועוד אמר: “אני כותב את אשר אני כותב, למצוא דרך הביתה…” כדאי להתלוות אליו בדרך זו.

הספור ‘ימי סוד וסדק’, פרי עטו של דוד מלמד, עומד להופיע בקרוב בספר (בהוצאת ‘תמוז’) המכיל סיפור זה וספורי מד"ב נוספים פרי עטו של הסופר.

ספור זה מלמד, שגם במדע ‘תמים’ כמו גיאולוגיה טמונות הפתעות רבות – גם לאלה שאינם מאמינים בו, וגם לאלה החושבים להגיע בעזרתו אל ‘הנשק הסופי’…

* * *

העתיד שייך לגיאולוגים.

איש לא ידע זאת. איש לא ראה בחזונו את העידן הגיאולוגי. לפיכך לא כלכלו את מעשיהם לאורו ולא נכונו לקדמו. בבוא יומה של הגיאולוגיה הטיחו את ראשיהם בכתלים, וכבשו את פניהם באדמה. האדמה הקדושה.

כולם, לבד מתוֹם נְבוּיָה המנוח. מנהיגה הבלתי־נשכח של סאן־ריזאל ראה את הנולד. בשחר חייה של ארצו, בטרם שככה זוועת־הקרב וקני־הרובים עוד להטו כאש, קרא תום נבויה ליועציו הקרובים ונשא באוזניהם נבואה רחוקה. “אנחנו מדינה קטנה ומוקפת אויבים.” – פתח ולחש מול עיניים ספקניות את מליצתו האהובה. והיועצים, מבליעים חיוך סלחני, ציפו להמשך. הם היו מורגלים בהגיגי־חזון שהשמיע תום נבויה לעתים מזומנות. אף שלא תמיד ירדו לעומק הדברים, היטו לו אוזן קשובה באורך־רוח נדיר. ידעו את גדולתו, נתגמדו מול עוצמת־מנהיגותו. לא בכל דור קם מנהיג כתום נבויה.

מבטו הפליג לעולמות אחרים, עיניו נתלחלחו ונתערפלו, וזקנקנו המלבני רעד על סנטרו בקצב דיבורו. אגלי־זעה בצבצו על קרחתו, ומשקפיו, נטולי־מסגרת, בהקו מול נורת־החשמל. את מילותיו הקצרות אמר בתקיפות משונה, שלא־במקומה, שלא בזמנה. “עוד שנים רבות תפרפר סאן־ריזאל בין הקיום והחידלון.” גם זאת כבר שמעו היועצים בשיחות הסודיות ובנאומים הפומביים. אף הפעם, בחדרי־חדרים, לבש תום נבויה עצב עמוק. כשועל רדוף קיפץ בין מציאות לחלום, בין הווה לחזון. ופניו – כפני אשה הכורעת ללדת. “אנחנו לא נדביק אותם במירוץ־החימוש. אנחנו לא נקבל את כל הנשק שנרצה.” מלמל תום נבויה את הדברים, תוך שחזר אל מסכת היומיום. לפתע שלח מבט נוקב אל יועציו וקרא כנואם מן הכתב. “אני מאמין בגיאולוגים. העתיד שייך לגיאולוגים. סאן־ריזאל תטיל את כל כובד־משקלה על המאזניים לצד הגיאולוגיה.”

הם לא הבינו את תום נבויה. הקצרן רשם את הדברים כדרכו, והיועצים החליפו מבטים תמהים. תום נבויה, קטן־קומה, כפוף־מעט, החל לצעוד בחדר אנה־ואנה. מייגע את מותו ומסמן בידו ליועצים לעזוב את המקום. בפרוזדור הקצר בטלו את החזון במחי־יד. “העתיד שייך לפיזיקאים” – אמרו סוגדי המדע. “העתיד שייך לאף־אחד” – גרסו הספקנים שביניהם. והמאמין, שהתבצר בתוך חומות־אמונתו, אמר: “העתיד שייך לכל־יכול.”

או־אז הלך תום נבויה והסתגר במעונו הפרטי, הרחק ממוקדי הפעילות המדינית. לא נתן שינה לעיניו, לא עסק בעניני־המדינה, ולא נפגש עם איש. בתום ימי נזירותו השלים את מאמרו ההיסטורי “העתיד שייך לגיאולוגים.” בראש המאמר רשם את אזהרתו: “סודי. מותר לקריאה רק ליועצי ולחברי־ממשלתי, וגם זאת – רק ברשותי המפורשת!”

תום נבויה לא היה מומחה לגיאולוגיה. מימיו לא למד מקצוע זה ולא עסק בו, כשם שלא היה מקורב לענפי־מדע אחרים, עליהם הרבה לכתוב ולנאום. כי זו היתה דרכו של תום נבויה: איש־הרעיונות היה, חוזה והוגה, ואת העבודה המעשית הותיר למומחים ולמדענים. ואכן, רק מנהיגה של סאן־ריזאל יכול היה לנהוג כפי שנהג, מבלי לעורר את חמתם של נוטרי המדעים.

בוקר אחד שלח לקרוא לפרופסור טְרוֹיְם, ראש החוג לגיאולוגיה באוניברסיטה. הלה, מופתע, נדהם ונרגש, לא הבין על־מה ולמה הוזעק אל המנהיג הלאומי. מימיהם לא נועדו יחדיו, ומעולם לא שער כי שמו הגיע אל תום נבויה. איש צנוע ונחבא אל המבחנות, היה מקדיש את כל עתותיו למחקר העיוני של הגיאולוגיה. רק פעם אחת בשבוע היה נוטש את מחקריו ויוצא לאולם־ההרצאות.

הסטודנטים אהבו את פרופסור טרוים, אף שאופן־דיבורו יובשני היה עד להחריד. הם נִישְבּו בקסמי אישיותו השלווה, חיוכו התמים ואדיבותו המופלגת. כל באי־האוניברסיטה הצהילו פנים למראה האיש הצנום, שרעמת־שיער כסופה נתבדרה על ראשו.

עוטה את בגדי־החג, כובש את ריגושו, נכנס לביתו של מנהיג־האומה. במטבח צר־המידות, בין כריך לקפה, נשא תום נבויה באוזניו את חזון הגיאולוגיה לעתיד־לבוא. ראשית־חכמה לעג לפצצות־האטום. “אין זה נשק בר־שימוש” אמר לפרופסור טרוים “לכל מדינה יש מאגר של פצצות, ואף־אחת לא תוכל להפעילן כנגד אויבותיה. מאזן של אימה מנטרל את ערך הפצצה כנשק העתיד. מה־גם שכל ארגון מהפכני קטן־שבקטנים כבר רכש את הפצצות, כרכוש אקדח בחנות כלי־נשק.”

עד כאן היו דבריו נהירים לפרופסור טרוים. אלא שמכאן ואילך שקע בהרהורים סתומים והשמיעם בקול גדול. “בידי הגיאולוגיה המפתח לעתיד העולם, לעתיד אזורנו.” לימד את פרופסור טרוים. “האנושות הולכת לקראת האדמה, האנשים יעמיקו לחקור את האדמה, החיים יתרכזו באדמה. והאדמה תשיב להם את חסדיה. מי שידע להטות את האדמה לצדו – הוא שינצח בעידן החדש”. והמסקנה מדבריו, תמצית מאמרו הגדול, היתה מובנת מאליה. בו־במקום נתבקש פרופסור טרוים להקים צוות־חוקרים מעולה שמטרתו תהא ניצול הגיאולוגיה למען סאן־ריזאל. תום נבויה לא הסתיר את רצונו האמיתי: גילוי נשק קטלני חסר־תקדים, שיתן לעמו את העליונות הצבאית לדורות רבים. נשק זה טמון, לדעתו, בגיאולוגיה.

“אין לנו ברירה,” שנן לפרופסור טרוים ופניו מפיקות דאגה כואבת, “אם ברצוננו להמשיך ולהתקיים בעולם האכזרי, עלינו להכין נשק זה כמבטח ליום סגריר. לא נשתמש בו אלא אם תאיים עלינו סכנת־השמדה. אך אם יבוא השלום עלי־אדמות, וארצנו תהא מוגנת לנצח – עלינו תהא המשימה לפתח את הכוחות המועילים שבגיאולוגיה לטובת בני־האדם, לשיפור חייהם ולהאדרת אושרם.”

היתה דומיה ארוכה במטבח ורק המכסה רעד על הקומקום מאימת המים הרותחים. פרופסור טרוים, ספקן מטבע ברייתו, איש המחקר העיוני, נתקשה לעכל את הנבואה. מוזר היה בעיניו שתום נבויה, הרחוק מן הגיאולוגיה כרחוק הרקיע מן האדמה, דובר על הנשק הקטלני כאילו כבר נתון היה בכיסיו. כופר בלבו בסיכוי להוציא נשק מן הגיאולוגיה, נפרד פרופסור טרוים מן המנהיג הלאומי. אך רעיונותיו נתפרשו לו כפקודה שאין עליה עוררין.

בערוב אותו היום החל ליצור את הקשרים הראשונים לקראת תכנית־המחקר החדשה. פנה אל חשובי הגיאולוגים בסאן־ריזאל, גשש, רמז, גילה, שכנע. אחרי ימים מעטים היה הצוות מוכן לצאת לדרך הארוכה. היו שם, בין הגיאולוגים, בכירי הגיאופיזיקאים, טובי הגיאוכימאים, אפילו הגיאוטקטוניקאים. כולם נוצרי־לשון, מומחים למקצועותיהם, נאמנים ללא־סייג לסאן־ריזאל.

משדווח לתום נבויה כי קם הצוות ונכון למלאכה, פקד להעניק לו את מלוא הסיוע. נמצאו המשאבים הכספיים, הוקצו המעבדות ושעות־העבודה, ונרכשו כל הכלים הדרושים. פרופסור טרוים וצוות־חוקריו נשבעו שבועת־סודיות לראש־ממשלת סאן־ריזאל. הלה קבל את השבועה ונתן את ברכתו. החלה החתירה המאומצת לגילוי כוחה ההרסני של הגיאולוגיה.

צעד אחר צעד, שנה אחר שנה, התקדם המחקר הגיאולוגי. עקף מכשולים, דלג על־פני מהמורות, פרץ מחסומים. עתים הגיעו החוקרים למבוי סתום, והיאוש אכל בהם ללא־חמלה. אך בכח־האמונה בעתידה של סאן־ריזאל, המשיכו במאמץ, בטוחים כי עליהם לעשות הכל למען בטחון ארצם.

פרופסור טרוים ניצח על המשימה. בשנים שחלפו נצטמקה רעמת־שערו, גבות־עיניו הלבינו וגוו שחח. עד שזכה להתייצב לפני תום נבויה בלשכת ראש־הממשלה ולבשר כי המחקר השיטתי עלה על דרך־המלך. “אם הכל יימשך כמצופה, בלא קשיים פתאומיים, נוכל עוד השנה לסכם את הנוסחה הסופית.” דווח לתום נבויה, והוסיף, ספק צוהל ספק ירא: “בשנה הבאה יהיה בידינו כלי־הנשק הקטלני שדלינו מן הגיאולוגיה. לא היה כנשק הזה בתולדות־אנוש ליכולת ההרס והחורבן. וספק אם יקום לו פעם מתחרה שווה־קטל.” ותום נבויה מלמל לעומתו: “כן… ידעתי… ידעתי…”

בחדר צדדי נמזג היין, ותום נבויה עם פרופסור טרוים השיקו כוסיות לחיי הגיאולוגיה המנצחת. והידיים רעדו מעוצמת החולשה.

פה־ושם עוד ארעו עיכובים של הרגע־האחרון, ומשך המחקר נתארך מעבר למשוער. אך לבסוף הגיעה שעתה של ההצלחה הסופית. בידי פרופסור טרוים היו תוצאות המחקר: צוות הגיאולוגים הבכיר של סאן־ריזאל גילה שיטת־הרס אדירת־מימדים, הדוחקת את האטום לקרן־הזוית. לא נותר אלא לשפץ את הנוסחה שיפוץ אחרון, לשכללה עד לשלמות הרצויה, ולהיכון לניסוי המעשי הראשון.

מסך של סודיות אפף את הניסוי. מתי־מעט, מדענים וטכנאים, אחוזי־מתח וחדוות־יצירה, השלימו את ההכנות. במוקד־הבקרה בבירת סאן־ריזאל נתכנסו ראשי־העם וגדולי הגיאולוגיה: הנשיא, ראש־הממשלה תום נבויה, שר ההגנה, מפקדי הצבא והצוות הגיאולוגי, מגלה הנשק הקטלני. המוזמנים נשתרעו בכורסאותיהם ורקעו קלות בכפות־רגליהם, אות לקוצר־רוחם. פרופסור טרוים סבב בין הקרואים, כאבי־הכלה בחתונת־בתו. גא ומאופק, נרגש אך צופן את תחושותיו, מסר את ההוראות האחרונות לאנשיו. הכל חיכו לשעת־האפס, לתחילת הניסוי הראשון בתכנית "סוד וָסדק, " ומישהו הגיש ספלוני־קפה.

הרחק מלב סאן־ריזאל, אלפי קילומטרים מן הבירה, היה המדבר הגדול, כולו שממה. בשנים אלו נבנתה בקצהו עיר־ענק. בקצב מסחרר וביסודיות מרובה הקימוה אלפי פועלים, מבלי שידעו דבר על ייעודה ותכליתה. כרך לכל דבר. גורדי־שחקים וגנים עתירי־מדשאות, אגמים מלאכותיים עם ספינות־דיג וסירות־מפרש. ככרות־אבן אפורות ושדרות־עצים מתארכות. גשרי־ברזל ובסיסי־צבא מגודרים, מנהרות של רכבת־תחתית ומקלטים משוריינים לשעת־חירום. מסילות־ברזל עם רכבות, תחנות־אוטובוסים ובתי־נתיבות. רחובות גדושי־רכב, מסעדות וחנויות. עמודי־חשמל וצינורות־ביוב, נמל־תעופה עם מטוסים, נמל עמוק־מים עם אניות־נוסעים. וחגורת יערות, סבוכי־עצים, מקיפה את העיר. פאר היצירה האנושית במדבר. השג לא־יאומן. חג עצוב למשלם־המסים בסאן־ריזאל.

את עיקר־ממונה השקיעה הממשלה בעיר החדשה. מיטב הציוד, החזקים בחומרים. עיר גדולה ואנשים בה אין. במקומם הוצבו מיליוני בובות־פלסטיק דמויות אנשים, נשים וילדים, חיות ובהמות, בעלי־כנף ורמשים. כולם עשויים על־פי משקל מקביליהם במציאות. כולם פזורים בבתים וברחובות, בגנים וביערות.

עיר זו נשקפה מתוך מקלט־הטלוויזיה לעיני המנהיגים והגיאולוגים במוקד־הבקרה בסאן־ריזאל. הכל היה ערוך לרגע ההיסטורי. תם הפרק העיוני בתכנית “סוד וסדק”, החל השלב המעשי. יומה הגדול של הגיאולוגיה הסאן־ריזאלית.

בשעה עשר־חמישים־ותשע נתכבד תום נבויה בלחיצה על המתג. העיניים היו תלויות במסך הקטן. המתח והדממה שמשו בעירבוביה. כל הנוכחים עצרו נשימתם, והמעשנים החניקו את שיעוליהם. בצעדים כבדים פסע תום נבויה הישיש אל לוח המתגים, פניו אומרות את יראת־המעמד. לידו ניצב פרופסור טרוים, עוקב בחרדה אחר תנועותיו, מדריכו אל המתג הגורלי. שניהם זכרו ברגע זה את ראשית הדרך, את הספיקות, את התקווה.

בשעה אחת־עשרה אפס־אפס לחץ תום נבויה על המתג.

אך המתח לא נתפוגג. על־גבי המסך נראתה עיר המדבר מכל זויותיה האפשריות. בעדשות טלסקופיות צלמוה מרחוק, מכל עבריה. גם מרום־המסוק צולמו תמונות כלליות ותמונות מפורטות. המצלמות עברו ממקום למקום, מן היערות אל השדות, מן השדרות אל הסימטאות, מן הבתים אל החנויות.

מצומררים קמעה, הבחינו בסדקים הנפערים באדמה. תחילה היו קוים דקים מתפתלים כנחשים בכל רחבי העיר. חיש־מהר נתעבו הסדקים והיו לתעלות. והתעלות הפכו לבורות גדולים שבלעו את כל הנקרה בדרכם. בזה־אחר־זה קרסו תחתיהם כל גורדי־השחקים. מסילות־הברזל והרכבות גלשו לתהום. עצי־היערות, האגמים והספינות נצודו במלתעות־האדמה. העיר נחרבה כליל, ולא נותר לפליטה מבית־מידות ועד תולעת־פלסטיק.

משנתאחו הסדקים אחרי הניסוי, היתה האדמה שוממה בעיר־המדבר. אדמה תחוחה רגבים רגבים, כאילו זה־עתה חרשו בה החורשים לקראת זריעה. לא שרדה בה אבן, לא נשכח בה קוץ.

פרופסור טרוים הביט בשעון־העצר וקבע בסיפוק: “שלוש־עשרה שניות”. המוזמנים נתרווחו בכורסאותיהם, ותום נבויה לחץ את ידי הגיאולוגים הבכירים. שוב הורמו כוסיות, הפנים נצצו, והשמחה גאתה במוקד־הבקרה. “יש לנו מבטח ליום סגריר” – אמר תום נבויה בנאום הקצר ביותר בחייו. והנוכחים שבו איש לביתו ולמשפחתו.

ניסוי מספר אחד בתכנית “סוד וסדק” הוכתר בהצלחה. אך למדענים שבאו למחרת אל חדרו, אמר פרופסור טרוים: “עוד לא נשלמה המלאכה. עוד רבים השיכלולים הנדרשים מאתנו. עלינו לקצר את משך־הסדיקה כמידת־האפשר. עלינו להגדיל את טווח־הפגיעה עד למרחק של רבבות קילומטרים. גם על המעצמה המרוחקת ביותר לדעת היטב כי ביום־מסה לא תינקה מזרוענו הארוכה. אף אותה, עם כל צבאה ואזרחיה, נוכל לקבור באדמה, כאילו לא היתה אי־פעם על בימת־ההיסטוריה”.

זה היה האות להמשך המחקר. במעבדות הסודיות עסקו חוקרי הגיאולוגיה וענפיה בשכלול תגליתם. מאחוריהם היו הצלחות כבירות ונצחונות על מירב הבעיות. הם קבעו בדייקנות את הקף איזור־הפגיעה, ותחמו אותו בתחום הרצוי להם. אלמלא זאת לא ניתן היה להשתמש בנשק החדיש. ברי היה כי בעת־הצורך תיאלץ סאן־ריזאל להרוס מדינה שגובלות בה ארצות אחרות. רק תיחום איזור־הפגיעה הוא שיאפשר לפעול נגד המדינה העויינת, מבלי לפגוע בשכנותיה, אף במטרים מעטים.

מעתה ואילך התנהל המחקר בשלוות־נפש וללא מירוץ עם הזמן. לאחר חודשים אחדים יכול היה פרופסור טרוים לבשר לתום נבויה כי הושגו שתי התכליות, הוגדל מרחק־האפקטיביות וקוצר משך־הסדיקה. לסאן־ריזאל היה נשק שכמוהו לא ידעה האנושות למן היווצרה. היתה לה העוצמה הדרושה להגנתה, היה לה כוח־ההרתעה, היה לה מבטח ליום סגריר.

שלא כגורלם של רבים מקברניטי־עולם, שפר גורלו של תום נבויה. רק לאחר שראה את חזון־הגיאולוגיה מתממש בארצו ואת נשקה נתון בידי עמו – הסתלק מן העולם. סאן־ריזאל, אבילה ומיוסרת, ליוותה את מנהיגה הנערץ למנוחתו האחרונה. על קברו הרענן הקימו תלולית־עפר, כמצוותו, והמספיד אמר: “שב תום נבויה אל האדמה שאותה קידש”. מאז לא נבנו מציבות־אבן בבתי־העלמין של סאן־ריזאל. רק קומץ מנהיגים וגיאולוגים ידע את אשר חולל תום נבויה בחזונות. המון־העם המשיך להאמין בנשק המיושן, הוסיף לחשוב במושגים של אטום ומימן, ושאר אמצעים שעבר עליהם הכלח. עד אשר דלפו ההדלפות הראשונות.

בעולם פשטה השמועה שבידי סאן־ריזאל מצויה תגלית נסתרת ומתוחכמת, שהאנושות לא ידעה כמותה. את הידיעה הראשונה פרסם השבועון רב־המוניטין “ג’יאולוג’י ויק”, מאת כתבו הזריז שלדון סנייפר. זה־עתה חזר סנייפר מסאן־ריזאל, לשם טס על חשבונו הפרטי. הרעיון לטוס לסאן־ריזאל עלה במוחו של העיתונאי הצעיר כשקרא את הודעת המכון הסייסמולוגי המרכזי של היבשת. בהודעה, שנמסרה בשולי העיתונים, גילה המכון כי באחד הימים האחרונים נרשמו בסייסמוגרף תנודות חזקות ובלתי־שגרתיות במעבה־האדמה. מוקד התנודות היה בפאתי המדבר של סאן־ריזאל. “לא היתה זו רעידת אדמה” – קבע מנהל המכון – “ולא היה זה ניסוי גרעיני תת־קרקעי”. ואכן מזה שנים לא בוצעו בעולם ניסויים גרעיניים, לאחר שהנשק האטומי הפך לקונבנציונלי, ולא היה עוד שום כורח מדעי לנסותו שוב ושוב.

הודעת המכון לא זכתה לשימת־לב כל עיקר. אך שלדון סנייפר, נבון ויוזמני, עיתונאי בכל הווייתו, החליט לחקור את התעלומה. לבו נבא לו כי מאחורי ההודעה הסתמית מסתתרת פרשיה גדולה. ואת מלוא־הקפה לא יכול היה לצייר בדמיונו. משבא לסאן־ריזאל החל לחקור, לשאול, לבקש, לחדור. נבר בכל הדרכים האפשריות, כעכבר המכרסם בקרקע צחיחה. משנתפרסמה כתבתו המרעישה ב“ג’יאולוג’י ויק” הוכתה האנושות בתדהמה, וקהיליית־המדענים פערה את פיה. לא נודע אם הודלפה הידיעה על־ידי אחד מן המעורים בסוד המבצע, ואם תחקור הממשלה בשערוריה ותעמיד את האשם לדין. היו שסברו כי במתכוון הדליפה הממשלה את הנושא, כדי לרמוז על הימצאות הנשק המרתיע בידיה. שאלמלא כן מה טעם בנשק קטלני אם לא להרתיע את אויבותיה המתעצמות של סאן־ריזאל מלפתוח במלחמה?

בין כך ובין כך נתפרסמה הכתבה ב“ג’יאולוג’י ויק”, ובו־ביום הועתקה לכל עיתוני העולם. אף שחסרו פרטים עיקריים, והעירפול היה רב מן הגלוי, ציירו העיתונים תמונה מחרידה. תושבי כדור־הארץ ניעורו עם־בוקר משנתם ונתחוור להם כי מצוי בעולמם נשק קטלני חדש, אדיר־עוצמה, כביר־הרס, המועד הפתיע, המקום בלתי־צפוי. סאן־ריזאל כבשה את כל הכותרות.

ממשלת סאן־ריזאל לא הכחישה את הידיעה. בכתבה כינה שלדון סנייפר את הנשק החדיש “תגלית המאה העשרים ואחת”. ולקוראיו סיפר: “נמסר לי ממקור מהימן שבידי סאן־ריזאל נמצא נשק קטלני חסר־תקדים. לא ברורה לי מהות הנשק ולא נהיר לי אופן הפעלתו, אך לפי הידוע לי, מגליו הם אנשי מדע הגיאולוגיה. אני משער שהנשק פועל בשיטת גלים חשמליים, המוחדרים מתחת לפני הקרקע, ומשוגרים אל המטרה הרצויה. גלים אלה יוצרים סדיקה נרחבת באיזור המותקף, וכל שנמצא על האדמה נבלע בתוכה תוך זמן קצר. זהו נשק ‘נקי’, אמרו לי חוגים יודעי־דבר בסאן־ריזאל. אינו גורם לפצועים ולנכים, לדם ולהלוויות. בעצם, אינו מפיל חללים, פסקו לי בחיוך מאולץ. מכאן גם פשרן של התנודות שאובחנו בסייסמוגרף של המכון הסייסמולוגי המרכזי: סאן־ריזאל ערכה ניסוי ראשון של הנשק החדיש במדברה”.

מרגע הפרסום היו עיני כל העולם נשואות לסאן־ריזאל. כתב־העת הנקרא רק בחוגי הגיאולוגים, נחטף מן החנויות כעיתון־ערב סנסציוני. הגיאולוגיה, אשר נחה שנים רבות בשולי המדע, נטולת־ברק וכוח־משיכה, עלתה לפסגת הקידמה האנושית. בן־יום הפכו הגיאולוגים למבוקשים־במדענים בכל רחבי תבל. ברשתות הטלוויזיה ובתחנות־הרדיו, בעיתונים ובאולמי־ההרצאות, נתבקשו חוקרי הגיאולוגיה לפרש ולהסביר, להאיר ולחוות־דעה. אך אלה לא יכלו להוסיף על מה שדיווח שלדון סנייפר. הם הסתפקו בתיאור מדע־הגיאולוגיה, אפשרויותיו, מגבלותיו, הסתעפויותיו.

מסאן־ריזאל הגיעו ידיעות מקוטעות ומטושטשות, והתמונה הכוללת לא נתבהרה לפרטיה. אף־על־פי־כן היתה הגיאולוגיה למרכז ההתענינות בפרוס השנה החדשה, שנת אלפיים.

בסאן־ריזאל נערכו התייעצויות קדחתניות בחוגי־השלטון. דעת־הקהל העולמית לחצה על המדינה הקטנה לפרסם הודעה מוסמכת. מדענים ועיתונאים החלו מגיעים מכל אתר ואתר. ניסו לרחרח, לבדוק, למשש ולדלות עובדות. הפרשנים המדיניים קבעו בכלי־התקשורת כי אם ממשלת סאן־ריזאל מקיימת דיונים סודיים וממושכים לעתים כה־תכופות – מסתבר שיש דברים בגו.

אחרי ימים רבים של מבוכה והתרוצצויות בשלטון הסאן־ריזאלי, נמסר כי ראש־הממשלה החדש ימסור למחרת־היום הודעה לעמו ולעולם כולו. כונסה אסיפה של עיתונאים מן המדינה ומחוצה־לה, וכל תחנות־הרדיו ורשתות־הטלוויזיה העבירו שידור חי מן המקום. בכל יבשות־תבל נצמדו האוזניים והעיניים לשידור מסאן־ריזאל. היה ברור שראש־הממשלה לא יוכל להימלט מענין התגלית הגיאולוגית.

בארצות העויינות לסאן־ריזאל היתה הצפייה דרוכה שבעתיים. כינוסי־חירום יועדו לאחר השידור לשרי הממשלות ולמפקדי הצבאות. הוכרזו מצבי־כוננות חמורים, ובוטלו כל חופשות־החיילים. האיזור היה טעון חומר־נפץ, ומתח מחשמל עמד באוויר.

למרבה ההפתעה היתה הודעתו של ראש־הממשלה קצרה בתכלית הקיצור. הניסוח נעשה בזהירות, המלים נבחרו בקפדנות. העיתונאים רשמו את הדברים בדייקנות מרובה, וברחבי העולם ציפו עוד דקות אחדות עד לתרגום ההודעה. “ממשלת סאן־ריזאל החליטה להגיב על גל השמועות שפשה בעולם בקשר לתגלית גיאולוגית של מדענינו.” קרא ראש־הממשלה מן הכתב בקול עמוק, במרווחים אחידים בין מלה למלה. “אי־לכך אנו מודיעים במלוא־האחריות: מטרתנו העיקרית היא לפתח את האפשרויות הטמונות בגיאולוגיה – לצורכי שלום ורווחה. אולם אם תישקף סכנה ברורה לעצם קיומה של סאן־ריזאל, לא נהסס לנקוט בכל אמצעי הדרוש להגנתנו. מובן מאליו שלעולם לא נהיה הראשונים להפעלת נשק קטלני באזורנו.”

ראש הממשלה קיפל את גליון הנייר וישב על מקומו. אולם הכתבים, מאוכזבים מן הקיצור והערפול, החלו להמטיר שאלות נוקבות. “מה מקומה של הגיאולוגיה במירקם הבטחוני של סאן־ריזאל?” – פתח עיתונאי סקנדינבי בניסוח עוקף ומלוטש. “האם יש לכם נשק גיאולוגי קטלני?” – שאל כתב אמריקאי בתקיפות ענינית. והמשיך שליח קשיש, חמור־סבר, מארץ קומוניסטית: “הנכון הוא שביצעתם בחודש־שעבר ניסוי גיאולוגי במדברכם?” וחתם סנייפר, אבי הסנסציה: “מדוע נעלם מביתו פרופסור טרוים, ראש החוג לגיאולוגיה באוניברסיטה של סאן־ריזאל?”

שוב הביך סנייפר הנמרץ את כולם במקורות המידע המפתיעים שלרשותו. ראש־הממשלה רשם את השאלות, השפיל את פניו בחשיבה מיוגעת, נענע את עטו דרך־עצבנות, וקם להשיב. מבטו נאחז אי־שם בתקרת האולם, ספק מתוך יגון, ספק מתוך עורמה. את כל התשובות כרך יחד במענה אחד: “חייב אני להעלות בערב זה את זכרו של מנהיגנו המנוח תום נבויה” – הפתיע את שומעיו – “הוא לא היה גיאולוג, כידוע לכולכם. לא היה לו שמץ של ידע בגיאולוגיה. אך הוא היה נביא, איש חזון. בעיני־נפשו ראה את הנולד, ורגליו עמדו על קרקע מוצקה. הוא שחידש את רעיון הגיאוצנטריזם, את השיבה אל האדמה כמרכז העולם, טבור האנושות, לשד עתידה…”

ומול הכתבים ומצלמות־הטלוויזיה, המשיך בזהירות יתירה, כחבלן היודע את הסכנה במוקש שבידיו. “עמי הלך אל הגיאולוגיה. חיפש את התשובות בגיאולוגיה. האמין בגיאולוגיה. עד שמצא נשק מרתיע בגיאולוגיה. אנו מקווים בכנות כי לא נזדקק לנשק זה. אנו רוצים לפתח את המידע שצברנו מן הגיאולוגיה – לצורכי שלום, לקידום בני־האדם, לרווחתם ולאושרם.”

ניכר היה שראש־הממשלה מרבה להשתמש בשם הגיאולוגיה, ומפיק הנאה רבה מן הביטוי כשלעצמו. או־אז גילה גם את פשר היעלמו של פרופסור טרוים, ביודעו כי כך יסיט מעצמו את הנושא העיקרי, נושא הנשק. “מחולל התגלית החשובה, פרופסור טרוים, הסתגר לזמן־מה הרחק מן הציבור הרחב,” אמר ראש־הממשלה, “ועתה הוא כותב את ספרו המונומנטלי, מפעל חייו: ‘הגיאופילוסופיה’. זה יהיה ספר־הספרים של האלף השלישי לספירה. הוא יטביע את חותמו על הדורות הבאים, וילדים ומבוגרים יתחנכו לאורו. האנושות כולה תעמוד בסימן הרעיונות שבספרו: הגיאולוגיה אינה רק מדע ממדעי הטבע. היא שורש התהליכים הרוחניים של העידן המודרני. היא חזות הכל, היא המסד לחיים החברתיים, לחיים המדיניים, לחיי־הנפש. היא העולם ומלואו, היא התקווה והפתרון. על־כן בונה פרופסור טרוים את המדע החדש, את הגיאופילוסופיה, הוא חקר התהליכים הפילוסופיים שבגיאולוגיה. מטרתו להוכיח לעולם ולקהיליית המדענים כי הגיאולוגיה חורגת בהרבה מעבר למה שהיה מקובל עד־עתה. בה גנוזה החוכמה הצרופה, בה התשובה למירב הבעיות של העתיד האנושי. איך כותב פרופסור טרוים במבוא לספר זה? – ‘אדם יסודו מעפר, סופו לעפר, וכל חייו – מן העפר’. תודה רבה ולהתראות.”

ראש־הממשלה סיים בחופזה, הבליע בגרונו את המלים האחרונות, ועזב את הדוכן מוקף שומרי־ראשו, יצא מן האולם, ממלט עצמו משאלות נוספות.

השידור ההיסטורי נסתיים, והחלה המהפכה הגיאולוגית. עידן חדש בא לעולם, עידן האדמה. כולם עסקו בגיאולוגיה. בעיתוני־תבל נכתבו מאמרים לאין־ספור, ספרי־מדע עממיים צצו כפטריות על קרקע־יערות, ומדורים מיוחדים לגיאולוגיה הוקדשו בתחנות הרדיו והטלוויזיה. מומחים הפיצו את משנתם ברבים, וגיאולוגים הפכו למרצים מבוקשים באולמי־ההרצאות ובחוגים־לגיאולוגיה של ערים וכפרים. סופרים כתבו רומנים על רקע גיאולוגי, ומשוררים שרו שיריהם לאדמה ולעפר. מחזאים פנו לגיאולוגיה ויוצרי־סרטים שאבו השראתם מן הקרקע המתקדשת.

גם במערכת החינוך הלכו כל המדינות בעיקבות סאן־ריזאל. הגיאולוגיה נקבעה כלימוד־חובה בבתי־הספר, וטובי התלמידים נשלחו למגמה הגיאולוגית. במכללות שבעולם לא עמדו המחלקות לגיאולוגיה בלחץ הנרשמים, ואילו הטובים במדענים הוסבו מן הכימיה ומן הפיזיקה, מן הביולוגיה ומן המתמטיקה – אל הגיאולוגיה על כל הסתעפויותיה. במכוני־המחקר של הארצות המפותחות החלה פעילות מאומצת לגילוי אמצעי־השמדה הטמונים בגיאולוגיה. הן לא השלימו עם הפיגור אחרי סאן־ריזאל, שבידיה היה מצוי הנשק הגיאולוגי היחידי.

אולם למהפכה הגיאולוגית היו השלכות גם בתחומים אחרים. סאן־ריזאל היתה לבירת הריגול הבינלאומי. מרגלים מכל המדינות הגיעו אליה במסגרת חתירתם לפיענוח שמץ מסודה הגיאולוגי של סאן־ריזאל. ראשי־הביון בארצותיהם הודחו זה־מכבר מתפקידיהם בשל מחדלם בחשיפת המתרחש בסאן־ריזאל. היה בכך משום גמול על אי־גילוי המפעל האדיר, אף שרשתות־הריגול שבפיקודם נתפרשו בסאן־ריזאל שנים רבות.

בשנת 2003 יצאו לאור חמשת כרכי ה“גיאופילוסופיה” של פרופסור טרוים. הם הוקדשו ל“מורי הנערץ, תום נבויה, אבי העידן הגיאולוגי, חוזה הגיאוצנטריזם המתחדש.” אך פורסם הספר ומייד תורגם למרבית שפות העולם, והיה לספר היסוד של האינטליגנציה במאה העשרים ואחת. פרופסור טרוים לא הסתפק בתיזה על הערכים הגלומים בגיאולוגיה, ערכי הרוח, החברה והמדיניות. הוא מרמז על ניצוצות ראשונים של דת נולדת, וּמָבָטָה נוטש את הרקיע וננעץ בקרקע. יחס האדם לאדמה הופך ליחס של קדושה, והעפר הוא כלי־הפולחן, צלב־הגיאולוגיה.

על ברכי הספר נתהוו תנועות חדשות, זרמים רוחניים ומשטרים פוליטיים. הנשק הקטלני, שצמח מן הגיאולוגיה, נשכח מלב ההמונים, ורק בסאן־ריזאל הוסיפו לעמוד על משמרתם הטכנאים התורניים במוקד־הבקרה. שם זכרו כי הגיאולוגיה היא גם מבטח ליום סגריר.

אחרי שנים אחדות הגיעה שעתה של הגיאולוגיה האלימה. שליטי המדינות העוינות – שיכורי־ע־וצמה ומהירי־חימה – החליטו לעלות על סאן־ריזאל. במחשכים ובסודי־סודות נרקם הקשר, גוייסו כל הכוחות, נוצל עד־תום גורם ההפתעה. ביום של קיץ, שמש ואוויר צלול, הלמו בשעריה של סאן־ריזאל. היכו בצבאה, ניסו לקעקע את ביצוריה. מנהיגיהן ציפו לניצחון מהיר, מושלם ואחרון.

בשעות הבוקר המוקדמות, בשחר המלחמה, הוזעק פרופסור טרוים הישיש ממיטת־חוליו אל מוקד־הבקרה. ארבעה חובשים צבאיים נשאו את אלונקתו מן האמבולנס אל תוך החדר המלא מפה־לפה. היה יום לא־סגריר, אך רבים מחיילי האוייב כבר שהו בתחומי סאן־ריזאל על נשקם ורכבם. פרופסור טרוים שמר על שלוות־רוחו והרגיע את השרים ואת המפקדים הבכירים. עם חשובי עוזריו ערך חישובים קצרים, חילק הוראות אחרונות לטכנאים, והחניק חיוך של נקמה גוועת: “נראה את חייליהן הפולשים, כשארצותיהם תימחקנה מעל פני האדמה..”

ובדימיונם ראו פרופסור טרוים ומנהיגי סאן־ריזאל את ארצות־האוייב גולשות אל הסדקים הנפערים בקרקע. ראו ערים בנויות קורסות כמגדלי־קלפים, בסיסי־צבא וּמַשְגֵרי־‏טילים צונחים לתהום, בתים רבי־קומות, וגנים רחבי־ידיים נבלעים באדמה. צחקו בלבותיהם לכורים הגרעיניים, למקלטים המשוריינים ולשדות־התעופה הצבאיים, הנטרפים בגיא־הסדיקה. בחלומם הנידו ראשיהם לשליטי המדינות התוקפניות, הנקברים חיים בתוך מוצבי־הפיקוד במעבה־הקרקע. חשו בהגיגיהם את להט העפר התחוח בישימון הגובל בסאן־ריזאל. פעם היו שם מדינות עוינות.

רגוש ונלהב, לחייו הנפולות מאדימות, התעשת פרופסור טרוים והובל ללחוץ על המתג. החובשים אחזו באלונקתו, ועיני כולם נתלו בו ובמסכי־הטלוויזיה, המכוונים אל ארצות־האוייב. פרופסור טרוים עצמו שלח מבט ירא־כבוד לתמונת תום נבויה, שנשקפה מן הכותל.

דומיית־מועקה השתררה במקום. פעימות־‏הלב הוחשו, הנשימה נקטעה כבלהב חנית. על מצחי האנשים נגרו אגלי־‏זיעה שקופים, ודוק ערפילי כיסה את זגוגיות משקפיהם. נשמע תקתוקם של מחוגי־השעונים וזמזומם של מכשירים מתוחכמים. עת־מבחן לתכנית “סוד וסדק”. רגע של אמת למין האנושי, הניצב על פרשת־דרכים.

לראשונה בתולדותיה הוטל גורלה של סאן־ריזאל על כפות־המאזניים. הגיאולוגיה נקראה להוכיח את עוצמתה, ופרופסור טרוים נדרש להגשים את הבטחותיו. התמלא הגיאולוגיה את התקוות שנארגו בה?

ידי הפרופסור רעדו, גופו יקד כאש, עיניו זלגו דמעות. בא יום הדין. שעת האפס.

ופרופסור טרוים שלח אצבעו אל המתג.

על־גבי המסכים נראו צילומים נרחבים של הארצות השכנות. כרכים, גורדי־שחקים, גנים, כבישים, רכבות, גשרים, מחנות־צבא, גני־ילדים. אך דבר לא קרה. מאום לא נשתנה. אבן לא נעה. עץ לא זע. עלה לא ניטלטל, מרצפת לא נסדקה. החיים נמשכו כסדרם. פרופסור טרוים מחה את זיעתו, פלט גידוף מצורד, ונזדקף שוב על אלונקתו. הנוכחים הסירו להרף־עין את מבטיהם ממסכי־הטלוויזיה, והתבוננו זה בזה בתמיהה מפוחדת. בטרם הספיק הישיש ללחוץ שנית על המתג, זינק ראש־הממשלה אל לוח המתגים. קצר־רוח, הזעים את ארשת־פניו, והיכה באצבעו על המתג הסורר.

הכל נותר על מקומו בארצות התוקפניות. הבנינים לא נרעדו, האדמה לא פצתה את לועה. אנשים פסעו ברחובות, נשים האיצו בילדיהן לרדת למקלטים. מן המפקדות התת־קרקעיות נתנו השליטים והמצביאים את פקודותיהם ליחידות הלוחמות. בכורים הגרעיניים הוכרזה כוננות מדוקדקת, ומטוסים חמושים המריאו משדות־התעופה הצבאיים.

רוח־נכאים עמדה במוקד־הבקרה בסאן־ריזאל. הטכנאים בדקו את הנורות האדומות, שלא נדלקו לבשר על התקלה, והשרים יצאו בהולים לישיבת־חירום של הממשלה. מסוקים נחתו ליד מוקד־הבקרה ונטלו את המפקדים אל החזיתות השונות. סאן־ריזאל יצאה לעמוד על נפשה בנשק קונבנציונלי.

רק ראש־הממשלה, הלום־יגון, שותק כדג, נותר עם פרופסור טרוים. רופאו האישי של הפרופסור הזריק לו זריקת־הרגעה, והלה רבץ על בטנו, פניו כבושות בקרקע, ופיו ממלמל הזיות. ראש־הממשלה סקר את המלומד השרוע לפניו בחמלה כואבת. לפתע התהפך האיש על מרבצו ונשא עיניו מעלה־מעלה.

“העתיד שייך לגיאולוגים” – גסס כוהנה של הדת הגיאולוגית – “אך לא הם שיאמרו את המלה האחרונה…”

את הסיפור שלפנינו כתב ארתור ס. קלארק עוד בשנת 1951, שנים אחדות אחר תום מלחמת העולם השניה, ובעת ה’מלחמה הקרה'. למרות זאת, השאלה שמעורר סיפור זה תישאל קרוב לוודאי בהקשר לכל עימות צבאי שיתעורר אי פעם – ויהיה זה בין מעצמות ‘ארציות’ או בין אימפריות גלקטיות…

על ערכו של הסיפור ניתן ללמוד אולי מהעובדה שהוא נכלל במשך שנים כחומר קריאת־חובה במסגרת לימודי ההנדסה במכון הטכנולוגי של מסצ’וסטס (‘אם. איי. טי’), אחד מהמוסדות האקדמיים המעולים בעולם.

* * *

מטרת הצהרה זו – הנמסרת מרצוני החופשי – אינה, בשום פנים, לעורר אהדה אלי, וגם אינני מצפה לשום הקלה בגזר־הדין שבית המשפט יגזור. אני כותב אותה כדי לנסות להכחיש את השקרים ששודרו ברדיו הכלא, ושראיתי בעיתונים שאותם הורשיתי לקרוא. דיווחים אלה מציגים תמונה מזויפת לחלוטין של הסיבה האמיתית לתבוסתנו, וכמפקד הכוחות המזויינים של גזעי, אני חש שחובתי למחות על ההשמצות נגד האנשים ששרתו תחת פיקודי.

כמו כן, אני מקווה שהצהרה זו תנמק את הבקשה שהגשתי כבר פעמיים לבית המשפט, ותשכנע אותו לעשות עמי את החסד הזה, אינני רואה שום סיבה למנעו ממני.

הסיבה הישירה לכשלון היא פשוטה: למרות כל ההצהרות הנגדיות, לא היה כאן חוסר אומץ־לב מצד אנשינו, ולא פגם כלשהו בצי. הובסנו על ידי גורם אחד בלבד: על ידי המדע הנחות של אויבינו. אני חוזר: על ידי המדע הנחות של אויבינו.

כשהוכרזה המלחמה לא היה לנו כל ספק בנצחוננו הסופי. הצי המאוחד של בני בריתנו עלה בכמותו ובכוח האש שלו על הכוחות שהאויב יכול היה להטיל נגדנו, וכמעט בכל ענפי הטכנולוגיה הצבאית עלינו עליהם לאין שעור. היינו משוכנעים שנצליח לקיים עליונות זו. אמונה זו, לרוע המזל, היתה אכן מבוססת.

בתחילת המלחמה היו מערכות הנשק העיקריות שלנו – הטורפדו המתביית לטווח רחוק, כדור הברק המשייט, והשכלולים השונים של קרן קלידון. כל יחידה של הצי היתה מצוידת בהם, ולמרות שנשקו של האויב היה דומה בעיקרון, היתה עוצמתו נמוכה יותר בדרך כלל. בנוסף לכך, מערכת המחקר המדעי שעמדה לצידנו היתה גדולה בהרבה. עם יתרון התחלתי כזה לא היינו יכולים להפסיד.

המערכה התנהלה בהתאם למתוכנן עד קרב חמש השמשות. נצחנו, כמובן, אבל ההתנגדות היתה חזקה מזו שצפינו. הבנו שהנצחון עלול להיות קשה יותר, ולקחת יותר זמן, מאשר הנחנו בתחילה. נקבעה ישיבת מפקדים כדי לדון באיסטרטגיה שלנו להבא.

היתה זו הופעת בכורה בפורום זה של פרופסור־גנראל נורדן, המפקד החדש של אגף המחקר. הוא מונה כדי למלא את החלל שהותיר אחריו מאלוואר, המדען מספר אחד שלנו, במותו. יותר מכל גורם אחר היתה מנהיגותו של מאלוואר הסיבה ליעילות ולעוצמה של מערכות הנשק שלנו. האבידה היתה מכה רצינית, אך איש לא פקפק ביכולתו של מחליפו. אמנם, רבים מאתנו העלו ספקות ביחס למינוי מדען תאורטי לתפקיד בעל חשיבות כזו, אך ספקותינו נדחו.

אני זוכר היטב את הרושם שעשה נורדן על משתתפי הישיבה. הגורמים הצבאיים היו מודאגים, וכרגיל פנו אל המדענים בבקשת עזרה. האם אפשר, שאלו, לשפר את מערכות הנשק שלנו לרמה כזו שיתרוננו יהיה גדול עוד יותר?

תשובתו של נורדן היתה לא צפויה. מאלוואר נשאל בזמנו לא אחת אותה שאלה, ותמיד בצע את מה שבקשנו ממנו.

“בכנות, רבותי,” אמר נורדן, “אני מפקפק בכך. המערכות הקיימות שלנו הגיעו למיצויין. אין לי שום כוונה לבקר את קודמי, או את העבודה המעולה שנעשתה על ידי אגף המחקר בדורות האחרונים, אבל האם חשבתם על כך שכבר יותר ממאה שנים לא היה שינוי בסיסי בטכנולוגית החימוש? מצב זה הוא, חוששני, תוצאה של מסורת שהפכה להיות שמרנית, במשך זמן רב מדי הקדיש אגף המחקר את זמנו לשכלול מערכות ישנות במקום לפיתוחן של חדשות. למזלנו, האויב אינו יותר פיקח מבחינה זו. אבל אל לנו להניח שמצב זה יימשך לעד.”

דבריו של נורדן השרו אווירה של אי־נוחות רבה בקרב מאזיניו, וללא ספק לכך התכוון. הוא מיהר לנצל את עמדתו:

“מה שאנחנו צריכים זה כלי־נשק חדשים – כלים שונים לחלוטין מהקודמים. וניתן לבנות כאלה: זה יקח זמן, כמובן, אבל מאז שמוניתי הספקתי להחליף אחדים מהמדענים הזקנים בצעירים יותר והפניתי מאמצים לכיוונים שטרם נחקרו עד כה, והנראים מבטיחים מאוד. למעשה, אני מאמין שאנו עומדים בפני מהפכה באמצעי לחימה.”

היינו מסופקים. היה משהו בומבאסטי בצורת הדיבור של נורדן שגרם לנו לחשוד בהבטחותיו. לא ידענו עדיין, שהוא מעולם לא הבטיח דבר לפני שכמעט הושלם השכלול הסופי במעבדה. וזאת היתה גם מילת המפתח – במעבדה.

נורדן הוכיח את טיעוניו כחודש מאוחר יותר, כאשר הדגים את ‘כדור ההשמדה’, מתקן שהביא להשמדה מוחלטת של חומר ברדיוס של כמה מאות מטרים סביבו. היינו שיכורים מעוצמתו של הנשק החדש, והיינו מוכנים להתעלם מפגם עקרוני אחד במכשיר – כדור ההשמדה היה אכן כדור, ולכן ברגע שנוצר שדה הכוח הושמד גם המיתקן עצמו. אי אפשר היה, אם כך, להשתמש בו מתוך חלליות, אלא רק כשהוא מורכב על טילים מונחים. החלה תוכנית ענק לשינוי כל טילי הטורפדו המתבייתים, כך שיוכלו לשאת את הנשק החדש. בינתיים, נדחו כל המיתקפות שתוכננו.

כעת יודעים אנו שזו היתה הטעות הראשונה. המישגה היה טבעי לחלוטין, מכיוון שנראה לנו שכל הכלים הקיימים הפכו להיות מיושנים בן־לילה, והתייחסנו אליהם כאל שרידים פרימיטיביים. לא הערכנו נכון את גודל המשימה שעמדה בפנינו, ולא את משך הזמן שיידרש כדי להכניס את נשק־העל לשימוש מבצעי. מאורע כזה לא התרחש כבר יותר ממאה שנה, ולא היינו מודרכים על ידי ניסיון קודם.

בעיית ההתקנה היתה קשה בהרבה מכפי שצפינו. היינו חייבים לתכנן דגם חדש של טורפדו, מכיוון שהישנים היו קטנים מדי. דבר זה, מצידו, הגביל את השימוש בהם רק לחלליות הגדולות ביותר, אבל את המחיר הזה היינו מוכנים לשלם. לאחר שישה חודשים היו היחידות הכבדות מצוידות במכשיר. תרגילים ובדיקות הראו פעילות תקינה והיינו מוכנים להתחיל להשתמש בו. נורדן כבר זכה לתהילת הניצחון, והתחיל לרמוז שבאמתחתו ציוד מרשים עוד יותר.

ואז התרחשו שני דברים. אחת מחלליות הקרב שלנו נעלמה פתאום בטיסת אימון, ותוצאות החקירה הראו שבתנאים מסוימים, עלול המכ"ם – לטווח־רחוק של החללים להפעיל את ‘הכדור’ מיד עם השיגור. התיקונים שהיו נחוצים כדי להתגבר על התקלה היו פשוטים, אבל עלו לנו בחודש נוסף וגרמו להרעת היחסים בין המדענים ומטה הצי. שוב היינו מוכנים; ואז הודיע נורדן שהוא הצליח להגדיל את רדיוס הכדור פי עשר, ועל ידי כך להעלות את הסיכוי להשמיד ספינות אויב פי אלף.

שוב החלו השיכלולים, אך הכל הסכימו שהדחייה כדאית. בינתיים, לעומת זאת, התעודדה רוחו של האויב בגלל חוסר הפעילות שלנו, והוא יצא למיתקפת פתע. ספינותינו סבלו מחוסר טילים, מכיוון שבתי החרושת הפסיקו לייצר את הדגמים הישנים, בעוד שהחדשים עדיין לא היו בשימוש מבצעי, ונאלצו לסגת. כך איבדנו את המערכות של קיראנה ופלוראנוס, ואת המצודה הפלנטארית של ראמסאנדרון.

היתה זו מכה מעציבה, אך לא רצינית, מכוון שהמערכות הכבושות היו ממילא בלתי ידידותיות ובעייתיות. לא היה לנו כל ספק שנוכל להחזיר את המצב לקדמותו בעתיד הקרוב, מייד עם הכנסת הנשק החדש לשימוש.

תקוות אלה התממשו באופן חלקי בלבד. נאלצנו לחדש את המתקפה כשברשותנו פחות כדורי השמדה מכפי שתיכננו, וזו היתה סיבה אחת לחלקיות ההצלחה שלנו. הסיבה השניה היתה חמורה יותר.

בזמן שבו היינו עסוקים בציוד ספינותינו בנשק החדש, עסק האויב בייצור קדחתני. ספינותיו היו מהדגם הישן, מצוידות בנשק הישן – אבל כעת היתה לו עליונות כמותית. כאשר חידשנו את הלחימה גילינו שהכוחות שעמדו נגדנו היו לפעמים גדולים במאה אחוזים ממה שצפינו. זה הביא לבילבול בבחירת מטרות במערכת האוטומאטיות שלנו, ונגרמו לנו יותר אבידות מאשר היינו מוכנים להן. אבידות האויב היו רבות יותר, מכיוון שברגע שכדור ההשמדה הגיע למטרתו, היתה ההשמדה מובטחת, אך הכף לא נטתה לצידנו במידה שציפינו לה.

נוסף על כך, בזמן שהכוחות העיקריים נאבקו הנחית האויב התקפה נועזת על המערכות של אריסטון, דוראנוס, קארמאנידורה ופאראנידון, שלא היו מבוצרות במיוחד – וכבש את כולן שוב. החזית נמצאה עתה במרחק חמישים שנות אור בלבד מפלנטות המוצא שלנו. היו חילופי האשמות רבים בישיבת המפקדים הבאה. רוב הטענות הופנו לנורדן – במיוחד מצידו של האדמיראל העליון טאקסאריס. הוא טען שרק בגלל הנשק – הנפלא ללא ספק – הגענו למצב גרוע בהרבה מאשר קודם. המדיניות הנכונה, לדבריו, היתה להמשיך לבנות ספינות קונבנציונאליות, ועל ידי כך למנוע את אובדן העדיפות המיספרית. נורדן היה נרגז באותה מידה וכינה את אנשי הצי ‘בישי גדא כפויי טובה’. אבל ניתן היה לראות שאכן היה מודאג – כמו כולנו – ממהלך העניינים הבלתי צפוי. הוא רמז שיתכן שבקרוב תימצא דרך לתקן את המעוות.

כעת כבר ידוע, שאגף המחקר עבד שנים רבות על פיתוח מחשב־הקרב, אבל אז בא לנו הדבר כהפתעה גמורה, ואולי נסחפנו בהתלהבות גדולה מדי. הטיעון של נורדן היה משכנע מאוד: מה זה משנה, הוא אמר, אם לאוייב יש כפליים ספינות מאשר לנו – אם נוכל להכפיל, או לשלש, את יעילותן של ספינותינו במשך עשרות שנים היה הגורם המגביל בלוחמה לא מכני כי אם ביולוגי – קשה היה יותר ויותר למוח אנושי אחד, או לקבוצת מוחות כזו, להתמודד עם המורכבויות המשתנות במהירות של לחימה בחלל תלת מימדי. המתמטיקאים של נורדן ניתחו כמה מהקרבות הקלאסיים של העבר והראו שאפילו כאשר ניצחנו, הפעלנו את יחידותינו בפחות ממחצית היעילות התיאורטית האפשרית.

מחשב הקרב אמור לשנות כל זאת, על ידי כך שיחליף את מטה המבצעים במוחות אלקטרוניים. הרעיון לא היה חדש, בתיאוריה, אבל עד כה לא היה יותר מחלום אוטופי. רבים מאתנו עדיין התקשו להאמין גם עתה שהרעיון הפסיק להיות חלום בהקיץ. על כל פנים, אחרי כמה תרגילי דמה מסובכים ביותר שוכנעו גם הפקפקנים. הוחלט להרכיב את המחשב בארבע הספינות הגדולות ביותר שלנו, כך שלכל פיקוד יהיה אחד. זה היה השלב שבו התחילו הצרות – למרות שלא הכרנו בכך עד לזמן מאוחר יותר. המחשב הכיל קצת פחות ממיליון שפופרות וואקום ודרש צוות של חמש מאות טכנאים להפעיל ולתחזק אותו. אי אפשר היה בשום פנים להחזיק את כל הצוות הזה על סיפון חללית קרב, והיה צורך להוסיף לכל פיקוד חללית נוסעים מוסבת כדי לשאת את הצוות שלא היה בתפקיד. גם המיתקון היה עסק מסובך ואיטי, אך במאמץ אדירים היינו מוכנים תוך ששה חודשים. ואז, לשברון לבנו פקד אותנו משבר חדש. כמעט חמשת אלפים איש מאומנים נבחרו לשרת את המחשבים, והועברו קורס מתיש בבתי הספר לאימון טכני. בתום הקורס סבלו עשרה אחוז מהם מהתמוטטות עצבים, ורק כארבעים אחוז עברו בהצלחה את הבחינות.

שוב החלו כולם להאשים את כולם. נורדן טען כמובן שהאחריות לדבר אינה מוטלת על סגל המחקר, ועורר בכך את איבתם של אגפי כוח האדם וההדרכה. לבסוף הוחלט להשתמש רק בשניים מתוך ארבעת המחשבים, ולהוסיף את האחרים לאחר שיושלם אימון צוותים נוספים. היינו בלחץ זמן, מכיוון שהאויב המשיך במתקפה ומורל כוחותיו המשיך לעלות.

משימתו של הכוח הממוחשב הראשון היתה לכבוש בחזרה את המערכת של אריסטון. בדרכו לשם נפגעה חללית הנוסעים המוסבת על ידי מוקש חלל נודד. כאלה הם סיכוני המלחמה. חללית קרב היתה מצליחה לעמוד בפגיעה כזו, אך חללית הנוסעים על צוותה היקר הושמדה לחלוטין. המשימה בוטלה.

המשימה הבאה התחילה בצורה מוצלחת יותר. לא היה כל ספק שהמחשב עמד בכל הציפיות של מתכנניו, והאויב הובס בצורה מזהירה. הוא נאלץ לסגת, ואיבד את סאפראן, לאוקון והקסאנאראקס. אך המודיעין שלו שם לב לשינויים בטקטיקה שלנו ולנוכחות המוזרה של חללית נוסעים בליבו של הצי שלנו. כנראה שהם קישרו עובדה זאת עם נוכחות חללית כזו בצי הקודם, שחזר ללא קרב ברגע שזו הושמדה.

בקרב הבא השתמש האויב בעדיפות המיספרית שלו כדי למקד את ההתקפה על חללית המחשב וספינת הליווי. ההתקפה נעשתה ללא התחשבות באבידות – כמובן שהחלליות היו מוגנות היטב – והיא עלתה יפה. האפקט היה כשל עריפת־ראש, מכיוון שחזרה לשיטות הישנות תוך כדי קרב היתה בלתי אפשרית. ניתקנו מגע תחת אש כבדה, איבדנו את כל השגינו הקודמים ובנוסף להם את המערכות של לורמיה, איסמארנוס, אלפאנידון וסידנאוס. בשלב זה הפגין אדמיראל טאקסריס את התנגדותו לנורדן על ידי התאבדות, והפיקוד העליון עבר אלי.

המצב עתה היה גם חמור וגם מרגיז. בשמרנות עיקשת ובחוסר כל דימיון המשיך האויב להתקדם עם ספינותיו המיושנות והבלתי יעילות, אך הרבות לאין שיעור משלנו. היה מרגיז עד דמעות להיווכח, שאם רק היינו ממשיכים לבנות, ללא חיפושים אחר נשק חדש, היינו נמצאים במצב טוב בהרבה. התקיימו ישיבות לרוב מלאות מרירות, שבהן הגן נורדן על המדענים, בעוד כל השאר האשימו אותם בכל מה שקרה. הבעיה היתה שנורדן קיים כל מה שהבטיח, והיה בפיו הסבר משכנע לכל האסונות שהתרחשו. ועכשיו כבר לא היתה כל דרך חזרה – החיפוש אחר הנשק הסופי היה חייב להימשך. הוא החל כאמצעי מותרות שמטרתו היתה לקצר את המלחמה. אך כעת היה נשק כזה הכרחי להשגת הניצחון.

היינו במיגננה, וכך היה גם נורדן. יותר מתמיד היה איתן בדעתו להחזיר על כנה את יוקרתו של סגל המחקר ושלו עצמו. אבל אנחנו אוכזבנו פעמיים והחלטנו לא לחזור שוב על אותה טעות; עשרים אלף המדענים של נורדן היו מסוגלים, ללא ספק, להמציא המצאות רבות נוספות, אך אנו החלטנו לא להגרר להתלהבות.

טעינו. הנשק החדש היה פנטסטי עד כדי כך, שאפילו עכשיו קשה להאמין שמשהו דומה היה קיים אי פעם. שמו התמים והלא מחייב – ‘השדה האקספוננציאלי’ – לא רמז על הפוטנציאל שהיה טמון בו. כמה מהמתמטיקאים של נורדן גילו אותו תוך כדי מחקר תיאורטי לגמרי על תכונות היקום, ולהפתעת הכל ניתנו התוצאות שלהם ליישום מעשי.

קשה מאוד להסביר את פעולת השדה לאדם לא מיקצועי. בהתאם לתיאור הטכני, “יוצר השדה ‘מצב אקספוננציאלי’ של החלל, כך שמרחק סופי בחלל ליניארי רגיל יכול להפוך לאינסופי בפסאודו־חלל.” נורדן הדגים לנו את פעולת השדה על ידי אנאלוגיה שהבהירה את העניין לאחדים מאתנו. נניח שלוקחים פיסת גומי עגולה ושטוחה – המייצגת את החלל הרגיל – תופסים בין שתי אצבעות את מרכזו ומושכים אותו לאינסוף. היקף הפיסה לא ישתנה, אך הקוטר יהיה אינסופי. זה בערך מה שמחולל־השדה עשה לחלל סביבו.

לדוגמה, נניח שספינה נושאת מתקן כזה מוקפת בטבעת של ספינות אויב, כשיופעל המיתקן, ייראה כדבר לספינות האויב שבצדו האחד של המעגל כאילו שהספינה, וכן הספינות האחרות בצד השני, נעלמו כלא היו. ההיקף יישאר ללא שינוי, אך המסע עד למרכז ידרוש זמן אינסופי, מכיוון שהמרחקים ייגדלו לכיוון המרכז ככל ש’קנה המידה' של החלל יעוּות. היה זה רעיון בלהות, אך מעשי. מאום לא יוכל לפגוע בחללית שנושאת מיתקן כזה. היא יכולה להיות מוקפת על ידי צי שלם של האויב ולהיות בלתי מושגת כאילו היתה בצידו השני של היקום. כמובן שהיא לא יכלה להלחם באותה המידה בלי לנתק את השדה, אך עדיין היתרון היה עצום במתקפה ובמגננה כאחד. ספינה מצוידת במיתקן היתה מסוגלת להתקרב לצי האוייב ללא חשש גילוי, ופתאום להופיע באמצע כוחותיו. הפעם לא נראו שום תקלות אפשריות. אין צורך לומר שהפעם העלינו ביסודיות מירבית כל ההתנגדות אפשרית לפני שהגענו שוב לידי ההחלטה הסופית. למרבה המזל היה המיתקן פשוט יחסית ולא דרש צוות הפעלה גדול. לאחר היסוסים רבים החלטנו להעלות אותו על קווי הייצור במהירות האפשרית, מכיוון שגורם הזמן התחיל להיות קריטי ומהלך המלחמה נטה לרעתנו. איבדנו כמעט את כל השגינו ההתחלתיים, והאוייב החל לפשוט אפילו לתוך מערכת השמש שלנו.

הצלחנו להחזיק מעמד בזמן המתקון ותכנון טכניקות הקרב החדשות. לשם שימוש מבצעי בשדה היה צריך לזהות צי אוייב, להתוות כיוון שיחצה אותו, ולהפעיל את המכשיר למשך הזמן המחושב. כאשר מנתקים את המכשיר, בתנאי שהחישובים נעשו במדויק, נמצאת החללית ישר בתוך צי האויב ויכולה לגרום לו נזק רב תוך ניצול המהומה שתיווצר – ולסגת באותה הדרך.

תמרוני הניסוי הראשונים היו מוצלחים והציוד נראה אמין. לאחר תרגילים רבים היו הצוותים מאומנים היטב בשימוש בטכניקה החדשה. הזדמן לי להיות באחת מטיסות המבחן וזכורה לי היטב התרשמותי כאשר הופעל המכשיר. הספינות סביבנו הצטמקו כאילו היו על מעטפתה של בועת סבון מתרחבת במהירות, וכהרף עין נעלמו לגמרי. גם הכוכבים נעלמו, אבל ניתן היה לראות את הגלקסיה כהילת אור סביב החללית.

הרדיוס האמיתי של הפסאודו־חלל לא היה אינסופי ממש, אלא כמאה אלף שנות אור, כך שהמרחק מהכוכבים הרחוקים ביותר לא גדל במידה רבה. הקרובים נעלמו כמובן לגמרי. היינו חייבים לבטל את המשך טיסות האימון שתכננו בגלל שורת תקלות טכניות שצצו בכמה מן המערכות, בעיקר ברשתות הקשר. התקלות היו מרגיזות אך לא עקרוניות, אבל ליתר בטחון החלטנו לחזור לבסיס לשם תיקונים.

ואז הנחית האויב מיתקפה, שבוודאי היתה אמורה להיות מכרעת, נגד המצודה הפלנטרית של איטון בקצה מערכת השמש שלנו. הצי יצא למערכה לפני שהושלמו התיקונים. האויב האמין בוודאי שגילינו את סוד האל־ראות – ומבחינה מסוימת זה היה נכון. ספינותינו צצו לפתע פתאום יש מאין, וגרמו לו אבידות עצומות – בתחילה. ואז קרה משהו מוזר ומתסכל.

הייתי על סיפונה של ספינת הדגל ‘הירקאניה’, כשהחלו הצרות. פעלנו כיחידות עצמאיות, כל ספינה נגד מטרות מסוימות. הגלאים שלנו הודיעו על מבנה אויב בטווח בינוני והנווטים מדדו את המרחק בדיוק רב. התווינו את הכיוון והפעלנו את המכשיר. השדה האקספוננציאלי היה אמור להתנתק באופן אוטומאטי בדיוק במרכז מבנה ספינות האויב. למרבה הזוועה, כשיצאנו לחלל נורמאלי היינו במרחק של מאות קילומטרים ממנו, ועד שגילינו אותו, הוא כבר גילה אותנו, ניתקנו מגע וניסינו שוב.

הפעם היינו רחוקים עד כדי כך שהתגלינו הרבה לפני שגילינו אותו.

דבר מה לא היה תקין, בלי ספק. הפרנו את דממת הקשר וניסינו להתקשר עם יחידות הצי האחרות כדי להיוודע אם גם להן היו בעיות דומות. גם זה לא הלך, והפעם בניגוד לכל הגיון, מכיוון שהמכשירים התנהגו באופן תקין לגמרי. נותר לנו רק להניח, ככל שהדבר נראה דמיוני, ששאר הצי הושמד.

אין ברצוני לתאר את הפגישות עם שאר היחידות כשאלה התחילו לחזור בצליעה לבסיס. היו לנו מעט מאוד אבידות, אך מצב הרוח של הצוותים היה בשפל המדרגה. כמעט כולם איבדו מגע זה עם זה ומדי־הטווח של כולם גרמו לטעויות בלתי מוסברות. היה ברור שהשדה האקספוננציאלי היווה את שורש הבעיה, אם כי הצרות הופיעו רק ברגע שהוא נותק.

ההסבר בא מאוחר מכדי שיועיל במשהו, ומפלתו של נורדן היתה פיצוי קטן לעובדה שלמעשה הובסנו במלחמה. כמו שהסברתי קודם, גרמו מחוללי השדה לעיוות רדיאלי של החלל, כשהמרחקים גדלים והוליכים ככל שמתקרבים למרכזו של הפסאודו־חלל המלאכותי. כשהשדה נותק, הכל חזר לקדמותו.

אבל לא לגמרי. הסתבר שאי אפשר היה להחזיר את המצב לקדמותו בדיוק. הפעלת המכשיר וניתוקו היו שווי־ערך להארכה וקיצור של החללית, הנושאת את מחולל־השדה ויוצר אפקט היסטרטי – המצב ההתחלתי לא היה ניתן אף פעם לשיחזור מדוייק בגלל כל אלפי שינויי־המיטען החשמלי ותזוזות המסה בחללית בזמן פעולת השדה. כל העיוותים והאסימטריות הללו הצטברו, ולמרות שלעיתים נדירות הגיעו ליותר מחלקיק האחוז, זה היה מספיק לגמרי. כל ציוד מד־הטווח הרגיש והמעגלים המכוונים בעדינות במערכות הקשר יצאו מן האיפוס. חללית אחת לא היתה מסוגלת להבחין בשינויים האלה בעצמה, ורק כאשר חייבו הנסיבות תיאום עם ספינה אחרת, או קשר איתה, התעוררו הבעיות.

קשה לתאר את המהומה שנוצרה. אף רכיב בספינה אחת לא היה מסוגל להבטיח פעולה אמינה בספינה אחרת. אפילו הברגים והאומים לא היו חליפים עוד והיו מיוחדים לכל ספינה, ואספקת החלפים הפכה בלתי אפשרית. אילו היה בידינו זמן נוסף, אולי היינו מצליחים להתגבר גם על קשיים אלה, אבל בינתיים המשיכו אלפי ספינות האויב בהתקפותיהן, כשהן מצוידות בנשק שנראה כמוצגים מוזיאוניים לעומת הנשק החדיש שלנו. הצי הנפלא שלנו, מסורס בידי המדענים, המשיך להלחם עד קצה גבול יכולתו, עד שהמצב הפך בלתי נסבל והוא נאלץ להכנע. החלליות שהיו ממותקנות במחולל־השדה היו בלתי פגיעות לחלוטין, אך כיחידות לוחמות היו חסרות ישע. בכל פעם שהופעל המכשיר כדי להתחמק מהאויב, גדל העיוות התמידי והצטבר. תוך חודש נגמר הכל.

זהו הסיפור האמיתי של תבוסתנו, שאותו אני מוסר לבית המשפט, ללא כל קשר להגנתי. כפי שאמרתי, אני מוסר אותו כדי להכחיש את ההשמצות שנפוצו נגד האנשים שלחמו תחת פיקודי, ולהראות היכן רובצת האשמה האמיתית.

ולבסוף, הנה בקשתי המיוחדת, שאותה, כפי שבית המשפט בוודאי יבין כעת, אני מבקש במלוא הרצינות, ואני מקווה בכל לבי שתמולא.

בוודאי ידוע לבית המשפט שהתנאים שבהם אנו מוחזקים והשמירה הבלתי פוסקת יומם ולילה עלינו אינם נוחים במיוחד. אך לא על זאת אני מוחה, וגם לא על העובדה שבגלל חוסר מקום אנו משוכנים בזוגות.

אבל אני מודיע בזאת, שלא אהיה אחראי למעשי, אם אאלץ להמשיך ולהתגורר באותו תא עם פרופסור נורדן, לשעבר ראש אגף המחקר של כוחותי.

אברהם דווידסון הינו סופר מד“ב פורה אשר סיפוריו הופיעו במשך השנים ב־Magazine of Fantasy and Science Fiction'' שבו שימש תקופה ארוכה גם כמבקר ספרותי. כדי להציגו בפני הקורא הישראלי בחרנו להביא בגליון זה דווקא אחד מסיפוריו הראשונים, אשר נכתב בתחילת שנות החמישים, והמטפל בצורה מקפיאת־דם באחד המוטיבים הידועים בספרות המד”ב – החיים על פני כדור הארץ תחת שלטון כיבוש…

* * *

נותרו עוד יותר משעתיים עד לזריחה החורפית, כאשר עצר דר' רוג’ר פרימן אל מול הדלת הגדולה. המזל האיר לו פנים – מזל טוב עד אין־קץ – איש לא עצר אותו כאשר חמק מאולם השינה והתגנב לכאן. לו היו עוצרים אותו, או לו היו תשובותיו לשאלות נשמעות באזניהם לא אמינות או בלתי מתאימות – היה נשלח חזרה לאולם השינה, על מנת לשאת בעונשו. העונש היה, כמובן, מסתיים תוך פרק זמן קצר דיו כך שיספיק להתייצב לעבודה בשעה עשר בבוקר. אך במשך שעות ספורות אלו יכול אדם לסבול כמה אלפי מדורי גהינום. רק גניחה חנוקה ועווית קלה של הגוף היו מעידות על המתרחש. היית יכול לישון בעת העונש – כאילו הוטל על מישהו אחר.

הדלת הגדולה היתה קבועה במרחק מה מהרחוב ושימשה למעשה כשובר רוח.

פרימן היה אסיר תודה על כך. כבר עברו שנתיים מאז הגיש בקשה לקבלת מעיל חדש, והמעיל שברשותו היה ממורטט כבר אז. יתכן – אם לא תהיה זו שנת ההימלטות שלו – שתוך שנה יקבל את המעיל. הוא נדחק לתוך פינה וניסה שלא להרהר בצינה.

זמן קצר אחר כך הצטרף אליו אדם נוסף, ואחר כך עוד אחד, ואחר כך אישה, ואחר כך זוג. עם שחר השתרך כבר תור ארוך. הם היו מוכנים כולם ליטול את הסיכון, הסיכון של עונש בגין יציאה החוצה לפני העבודה, בגין איחור לעבודה. אחדים פשוט רצו בגדים. אחרים רצו אישור לבקר קרובים במרכז אחר. היה עליך לחכות שנים על מנת לקבל כל אחד מאלה. ויכולת גם לחכות שנים ולא לקבל אף אחד מהם. ואחרים, כמו פרימן, קיוו – בניגוד לכל הגיון – שיוכלו להימלט.

דר' פרימן לטש עיניו בדלת. עיצוב הדלת היה מסובך ובלתי מובן; אין ספק שהיה מובן להדריאנים. לו היית מבין אותם, יכולת לקבל מושג כלשהו על מהות עולמם המרוחק. וזאת – אם בכלל איכפת היה לך. כבר עברו חמישים שנה מאז נחיתתם, והאדם כמעט ולא ידע אודותיהם מאום.

הם הגיעו. הם לעולם לא יעזבו – די היה בזה.

האדם שמאחורי דר' פרימן התמוטט. איש לא שם לב אליו. רגע אחר כך נשמע קול המהום גבוה, קצר. האדם התעוות, פקח את עיניו. הוא חזר ועמד על רגליו.

ואז נפתחה הדלת.

“התקדמו לפי הסדר,” ציווה הקול – קול הדריאני עבה ושטוח, קשוח ודביק. איש לא ניסה לדחוף, הלקח נלמד היטב. דר' פרימן נכנס למעלית השלישית וירד שתי קומות. היו זמנים בהם המעלית היתה עולה – אך זה היה בטרם הגיעו ההדריאנים. הם לא אהבו בניינים גבוהים – או כך, לפחות, זה נראה כלפי חוץ. מעולם לא טרחו להסביר דבר זה, או כל דבר אחר, אשר לא מצא חן בעיניהם – הם פשוט מחקו.

דר' פרימן שלח מבט מעבר לכתפו, תוך כדי צעידה לעבר המשרד. מאחוריו היו לפחות תריסר אנשים. הם הביטו בו במבט עויין. כל כך מעט אישורים הונפקו – והוא היה הראשון בתור. הוא הסיר את מבטו. הוא נשאר ער כל הלילה כדי להיות ראשון. לאיש לא היתה זכות לנטור לו טינה. והאיש הבא אחריו בתור היה צעיר. למה הוא ציפה…?

הדלת נפתחה. קול אמר, “להתקדם אחד בכל פעם.” עברו חמישים שנה וההדריאנים עדיין לא שלטו בשפה. הם לא נזקקו לכך, כמובן.

דר' פרימן נכנס למשרד, נטל את טופס הבקשה שנפלט מהחריץ שבמכונה הקבועה בקיר והתיישב ליד השולחן. מתי היתה הפעם האחרונה שישב בכיסא? לא חשוב.

הטופס נכתב בשפה ההדריאנית, כמובן. הקול אמר, “שם.”. הקול אמר “מספר.”

הוא רשם זאת, רוג’ר פרימן… 655־673־60־60־2. הוא העיף מבט בגיבוב האותיות ההדריאניות. אם ניתן היה לסלק את הטופס הזה כשהוא כתוב בשפה ההדריאנית והתשובות על גביו כתובות באנגלית, יתכן שניתן היה – לו היה זמן מספיק – למצוא את המפתח לתירגום משפה לשפה. אך לא ניתן היה לסלק טופס זה. אם הרסת אותו – איבדת את התור. היית יכול להגיש רק בקשה אחת לשנה. ואף אם גילית איך להשתמש בשפתם, מה אז? אחיו של פרימן, דוד, דיבר על מרד – אך זה היה לפני שנים רבות כל כך… והוא לא אהב להרהר אודות קורותיו של דוד אחר כך. פרט לכך לא היה לו זמן – הוא היה חייב להתייצב לעבודה בעשר.

מעשר בבוקר עד עשר בלילה (להדריאנים היתה שיטה משלהם למדידת זמן) עבד ליד המכונה, מושך בידיות בכל כוחו. היו ידיות שצריך היה להתכופף על מנת להגיע אליהן, והיו כאלה, שצריך היה לטפס בגרם מדרגות קצר בכדי לעשות זאת. מעלה־מטה, מעלה־ומטה. הוא לא ידע מה תפקיד המכונה, או אף מהי דרך פעולתה, וכבר לא היה לו איכפת. כבר לא היה לו איכפת מכלום – למעט, אולי, מעיל חדש (או, לפחות, חדש יותר, לא בלוי ומרוט כל כך) וסיכויי ההימלטות שלו.

גיל, תעסוקה, תעסוקה קודמת. קודמת להגעתם של ההידראנים, הווה אומר חמישים שנה לפני כן. הוא היה רופא, מיומנות שאבד עליה הכלח. בגופו של כל אדם היה מותקן כיום מעין מכשיר, שקרוב לוודאי נמצא בקשר עם מכונה כלשהי, עמוק בלב המיפקדה ההדריאנית. אם שברת עצם, או נפצעת, או אפילו התעלפת (כפי שאירע לבחור הצעיר שניצב בתור מאחוריו), הם היו מתקנים אותך תוך שניה. איש לא נשאר חולה זמן רב – אפילו אברים שהתבלו היו עוברים שיחזור. מעטים היו בני האדם שנותרו בחיים, וההדריאנים נזקקו יותר מדי לאלה ששרדו מכדי שיתירו להם לחלות או למות. לבסוף, הושלם מילוי כל הפרטים בטופס הארוך. הקול הקשוח אמר, “עכשיו למשרד 10 קומה ארבע – מיד.”

דר' פרימן ציית בחיפזון. כשהם אמרו “מיד,” הם התכוונו בדיוק לכך. העונש עלול לנחות מהר כהצלפת שוט – או להיות איטי ונמשך לנצח. לעולם לא היית יכול לדעת. יתכן שההדריאנים ידעו, אך מעולם לא אמרו זאת. האיש הבא בתור מיהר להיכנס למישרד כאשר יצא פרימן. הבא אחריו המתין. רק שלושה אנשים יכולים היו לעבור את התהליך בטרם תגיע השעה להתייצב לעבודה.

במשרד עשר, קומה ארבע, הוא נשאל שאלות זהות, אך בסדר שונה. אחר כך הופנה למשרד חמש, קומה שבע עשרה. כאן הוזנה המכונה בשני הטפסים שמילא, ואלה הוחזרו כשעל גבם מוחתמים סימנים הדריאניים.

“משרד שמונה, קומה שתיים,” אמר הקול. הוא תחב שוב את הטפסים שלו לחריץ. רגע אחר כך הם הוחזרו לו – ללא סימון.

“שם רוג’ר פרימן. מיספר 655־673־60־60־2. בקשה חד־פעמית אחרת שלך תלויה ועומדת. בטל אותה או את הנוכחית.”

הוא חיטט במוחו בקדחתנות. איזו בקשה שלו היתה תלויה ועומדת? מתי נקבע הכלל הזה? המעיל! אם יעמוד על בקשתו הנוכחית והיא תידחה, יהיה עליו להמתין שנה נוספת עד שיורשה להגיש מחדש את הבקשה למעיל. ואחר כך, עוד שנות ציפיה… היה קר, אולם השינה לא היה מחומם, לא היתה לו שמיכה. מעילו הנוכחי היה מרופט עד דק. השירותים שסופקו לבני האדם היו מינימליים.

אך הוא חייב להמשיך את הטיפול בבקשה זו. הוא היה הראשון בתור…

“דבר,” הורה לו הקול העבה. “ענה. דבר. עכשיו.”

תוך שהוא מגמגם בחפזונו לענות, אמר פרימן, “אני מבטל את הבקשה התלויה ועומדת.”

“להכניס את הטפסים.”

הוא עשה זאת והמתין.

“המשך למישרד עשר, קומה ארבע.”

זה היה משרד אליו כבר נישלח פעם. טעות? לא חשוב, היה עליו ללכת. הוא נכנס שוב והמתין.

קול כיחכוח היסב את תשומת ליבו. הוא זקף את ראשו בבהלה, וקפא על מקומו. הדריאני, שמסך ההגנה שלו היה כבוי, עמד והביט בו. עיניים אפורות חסרות הבעה, ראש אדיר וגוף כשל עובר מעוות צורה… ואז חזר מסך ההגנה ונדלק. הם נראו לעיתים רחוקות לעיני בני האדם. עברו חמישים שנה.

פיסת נייר החליקה מהמכונה. הוא הרים אותה והמתין לפקודה להתקדם – לאן? הוא חייב להשלים את התהליך עד עשר, אחרת לא יוכל להימלט השנה. לא יוכל להימלט בשום פנים ואופן. הוא לטש עיניו בציפיה בדמות המוזרה. הקול הקר והאדיש אמר, “שם רוג’ר פרימן. מיספר 2–60–60–673–655. מוכרז בזאת כמיותר. הבקשה לאישור מוות מתקבלת. לקבלת האישור התקדם לעבר משרד אחד, קומה חמש. מייד.”

דמעות זלגו על לחייו של דר' פרימן. “סוף סוף,” התייפח בחדווה. “סוף סוף…”

ואז יצא מהחדר בחיפזון. הוא הצליח להימלט, ככלות הכל – אך זאת אך ורק אם יגיע לשם לפני השעה עשר.

אלכס המל הוא בחור צעיר המשמש כמתרגל בפקולטה לחקלאות ברחובות. אין הוא מסתפק בתפקידו זה (התמחותו היא בשטח הבוטניקה), והוא גם שולח ידו בכתיבת סיפורים ומאמרים ובתרגום יצירות. גם בחוברת זו תוכלו למצוא שני סיפורים (‘עליונות’ ו’ישמעאל מאוהב') אותם תרגם אלכס.

מאמרו ‘למה אנחנו רוצים בהם’ עוסק בשאלת העבמי“ם, ואין בו משום עידוד יתר לכל המאמינים בתופעה זו. מערכת ‘פנטסיה 2000’ – כדי לשמור על איזון, וכדי לתת אפשרות לכל חובבי העבמ”ים להגיע לשמור אל מקורות מידע – מפרסמת בסוף מאמר זה רשימה ובה שמותיהם של כל הארגונים בארה“ב העוסקים בחקר תופעת העבמ”ים.

הרשימה מובאת באנגלית כדי לאפשר פניה אל אותם גופים, וכמו כן מופעים פרטים על הפעילויות אותם מקיימים גופים אלה (הוצאת כתבי־עת וכו').

כמות החומר בנושא עבמ"ים בארץ היא אפסית (דבר אותו אנו מקווים לתקן בעתיד), ועל כן יאלצו כל המעוניינים לפנות אל הגורמים המוזכרים ברשימה המצורפת לשם קבלת מידע.

* * *

למי שיבדוק את כמות החומר שנכתבה בעשרות השנים האחרונות על הנושא ‘קיום יצורים חושבים ביקום מלבדינו’ מצפה כנראה הלם סטאטיסטי. יש להניח שמחיר הנייר לבדו מספיק כדי לממן איזו חללית קטנה. לגבי סוג הספרות המזוהה משום מה בעיברית כ־’מד"ב' נושא זה הוא ללא ספק הראשון במעלה; חשוב יותר מרובוטים וממיפלצות אימתניות. לפחות נוכל ממולח אחד, דניקן (ה’פון' לפני שמו מזויף כמו כל דבר אחר הקשור עימו), עשה כסף טוב על ידי כך שסיפק לציבור את מה שהציבור רוצה: אלים מן החלל החיצון.

ברור לגמרי שלאנשים חושבים רבים, דהיינו בעלי דימיון, חשובה מאוד האפשרות של קיום יצורים חושבים בגאלאקסיות רחוקות. אפילו מדענים מסרבים להאמין במה שהמדע אומר להם, ומנסים ליצור מגע, או מחפשים דרכים כיצד ליצור אותו ברגע שיהיה ריאלי. בדרך כלל השאלות שנשאלות חזור ושוב הן: האם יש יצורים נבונים נוספים בייקום? כיצד הם עשויים להראות? כיצד יפעל הלם המגע עם תרבותם עלינו, ושלנו עליהם? וכו'. ככל שהספקולציות פראיות יותר מסתבר שהן נעשות אומנם על ידי סופרי מד"ב וקוראיהם, אבל אני מוכן להגן על ההנחה שציבור זה הוא אינטליגנטי יותר מאשר כל ציבור אקראי אחר (למשל כותבי ‘סינרומן’ וקוראיו).

בקיצור הטענה היא שחשוב לנו מאוד שיהיו יצורים כאלה, ועיון חוזר יגלה מהר שחשוב לנו ביותר שהם יהיו ברמת התפתחות – טכנולוגית, רוחנית, חברתית, תלוי בנטיה האישית – גבוהה משלנו.

למה?

לשם מה צריך אותם? האם שאלתם את עצמכם אי פעם? או ליתר הבהרה, מה הצורך הנפשי שספקולציות כאלה ממלאות בקרב חלק נכבד כל כך של האנושות החושבת?

הבעיה פשוטה כאשר מנסים להבין את קהל הצרכנים של אופוס דניקן וחבריו. לדעתי מדובר בציבור שעבר במיקצת את המחסום האינטלקטואלי של הבנת היקום והאדם בו, דרך הפרקים הראשונים של ספר בראשית, אבל כל הוויתו מתקוממת נגד הרעיון שיצור כה נפלא (לדעתם) כמותם, הינו תוצאה של אותה מיקריות ביוכימית, האחראית ליצירתו של פישפש מצוי, למשל, או בצל ירוק. (אני מניח שבשלב זה איבדתי חלק מהקוראים ואני שמח להמשיך בחברה טובה.)

ובכן, השאלה בעינה עומדת. תשובה אפשרית אחת נתן כבר אליהו הנביא רגע לפני שעלה על הפוני אקספרס השמיימי: ‘אי אפשר לבדוק מערכת אלא רק מחוצה לה.’ תפיסתנו לגבי המערכת הנקראת ‘אדם’ על כל תרבויותיו, מדעיו, הפסיכולוגיה שלו ושאר זרויותיו, תהיה תמיד לקויה, מכיוון שהבודק מהווה תמיד חלק מהמערכת הנבדקת. פגישה עם מערכת אחרת יכולה לתת בידנו כלי לבדוק את עצמנו. כאשר דויד אבידן מאחל לעצמו “שאיתותיו ייקלטו לפחות במערכת שמש אחת נוספת (אחרת אין טעם בכל הענין,)” הוא מניח כנראה שתגובה של קהל קוראים אנושי יכולה להגיע עד רמת הקליטה של אבידן עצמו ולא יותר, והוא כבר מכיר את השירים ברמת הקליטה הזאת.

עיון חוזר בספרות הספקולטיבית יראה שבסיטואציה של פגישה עם ‘זרים’, הלקחים והתגליות הן על עצמנו. הזעזוע של הפגישה יכול להיות יותר או פחות חמור, אבל הוא נובע בדרך כלל כתוצאה של משהו שלמדנו מחדש על עצמנו.

מסתתר כאן, אם כך, מוטיב ישן נושן: הצורך להכיר את עצמנו. החידוש הוא ההכרה במיגבלותינו לעשות זאת לבד. חיים כיום רבבות אנשים שמתפרנסים יפה מאוד מסיפוקים חלקיים של הצורך הזה. אינני מתכוון לאנשי מדע המתחקים על מנגנונים שונים באדם וסביבתו מבחינות מיכאניסטיות שונות. כוונתי לאלה המנסים ‘לטפל’ או ‘לעזור’ לבני אדם ‘להבין את עצמם’, בדרגה כזו או אחרת של מוזרות. אפילו ברמה הזאת יש לנו ציפיות מה’זרים': בסיפור מקסים של קליפורד סימאק מגיעים לכדור הארץ יצורים, שהאזנה אוהדת לצרות של אחרים הוא עבורם מעין ‘טריפ’ – ומטה לחמם של הפסיכולוגים למיניהם נשבר.

מעניין שאחד התירוצים השכיחים לשימוש בהאלוצינוגנים הוא בדיוק זה: ‘הסם מאפשר לי להכיר את עצמי בסוג תפיסה שונה ועולה על האחרות.’ מה יש לנו כאן? אותו הדבר: כדי להכיר את עצמי עלי לצאת מעצמי ולהשקיף ממקום אחר.

אגב, אני משוכנע שבדיקה תראה שאומנם לא כל קוראי המד“ב משתמשים בהאלוצינוגנים, כמובן, אבל רוב רובם של המשתמשים הם קוראי מד”ב נלהבים…

דרך אחרת היא לעבוד לקראת חוויה מיסטית. אז ככה: מי רוצה לעבוד כל כך קשה? לכך יש כמובן פתרונות כמו מדיטציות טראנס־משהו, שבהן, אם אני מבין את העסק נכון, אתה מסתפק בלהעביר את מיצי העיכול שלך (וארנקים לא שלך) חוויה מיסטית… שנית, בדרך כלל חוויה מיסטית מותנית במגע כלשהו עם כוחות נעלמים, והופס, אנחנו במקום שהתחלנו: מיפגש עם ‘זרים’.

שלישית, יש לי רושם שחוויה מיסטית זה דבר שאתה קורא עליו, אבל לא עובד אותו… בסדר, נניח שאנחנו מצפים מהזרים לתגליות ביחס לעצמנו. רק זה?

לא. אנחנו גם מצפים מהם שימלאו תפקיד בזירוז התפתחות שלנו. דוגמה יפהפיה היא הטרילוגיה של קלארק, ‘קץ הילדות.’ כאן מתערבים הזרים באבולוציה של המין האנושי ומסייעים לו לעבור קפיצה אבולוציונית השווה בערכה מהאמבה אל האדם. גם מי שמכיר את קלארק רק מ’אודיסאה בחלל' מזהה מיד, שהעניין די עיקבי אצלו. ולא רק אצלו. סופרי המד"ב הפאשיסטיים נוסח היינליין (לא לקפוץ. אני מעריך אותו כקלאסיקן. פאשיזם אינו קשור ביכולת כתיבה) הם בטלים בשישים לעומת הסופרים המצפים, לפעמים בצורה נוגעת ללב, לשיפורים מרחיקי לכת במין האנושי כתוצאה מפגישה עם זרים.

אם כן עלינו כאן על צורך הרבה יותר אמביציוני מהצורך להכיר את עצמנו. אנחנו רוצים בעצם להיות אחרים, מוצלחים יותר. וזו הנקודה, שלי אישית נראית הטראגית ביותר במצבו התרבותי של האדם החושב. במידה רבה מגיע האדם לקצה יכולת הניצול של הפוטנציאל הגנטי שלו. מזה עשרות אלפי שנים דוהרת ההתפתחות התרבותית של האדם בקצב נמרץ יחסית להתפתחותו הביולוגית. המוח שקולט כיום פיסיקה גרעינית אינו שונה בהרבה מהמוח שהמציא את הגלגל. המוח של אפלטון או של קוהלת בוודאי מוצלח לא פחות מהמוח המבריק ביותר שניתן לשכור כיום. ואם בחשיבה האנושית, בשנים האחרונות, זוחלת לאט לאט ההכרה של דחיפת קירות גומי, זה יכול מאוד להיות התיאור המדויק של המצב. כאשר תקראו את סיפרו של אלדוס האקסלי ‘עולם חדש ואמיץ’, אנא עיצרו לחשוב: האם לא יתכן צד אחר למטבע?

כמובן, ואל תשנאו אותי בגלל זה, חולמי החלומות, הסיכויים שמישהו מאתנו יזכה לראות ‘זרים’ הם קטנים. אני נאלץ להודות שזה ממש כואב לומר זאת כך, בפה מלא. כמה מאיתנו הרגישו צביטה בלב ברגעים האחרונים של ‘מיפגשים מהסוג השלישי’ למראה בני האדם העולים לחללית ה’זרים', צביטה של ‘מה לא הייתי נותן כדי להיות שם…’

אבל זהו. וכדאי אם כן לברר מהו הנמשל, מכיוון שביקור הזרים הוא עד כה, לצערנו בגדר משל. והתמונה שמצטיירת היא, שבצורה פאטטית אנחנו מוכנים להאחז במקום במיני האלוהויות שיצאו מהאופנה, בציפיה לזרים שיעזרו לנו בפיתרון הבעיות היסודיות שלנו: הצורך לצאת מתוך עצמנו, והצורך להתעלות מעל עצמנו…

במכתב שצורף לסיפור שהגיע לידינו כותב א. ברתנא: “.. הסיפור הוא על גבול שבין המד”ב לפנטסיה. אני מקווה כי תמצואוהו מתאים ל’פנטסיה 2000'. אמנם, הסיפור פיוטי ובכך שונה ממרבית הסיפורים שפורסמו עד כה, אך אני מאמין כי באופן עקרוני צריך להיות אצלכם מקום גם לסוג כתיבה זה."

* * *

כשהגענו היתה שעת אחר־צהרים. האור היה ורוד וצהוב. מין צבעי פסטל בהירים, אחידים, שמערבבים אותם היטב, וחמריהם אחוזים זה בזה, ועדיין אתה רואה כל אחד מהם לגופו. כלומר, אמנם לא צהוב ולא ורוד, אך גם לא תערובת. לא אשתמש במלה תמיסה, כי התמיסה נוזלית ואינה משקפת את האויר הטהור והצלול, אויר פעמונים, שכיסה בתנופה אדירה – כפה פעור שצעקתו כל כך קרובה וגדולה, אדירת חלל ושפתים עד שאינה נשמעת – את העיר התלולה; את הקו הישר שהוליך את העיר בית על בית, צעד על צעד המים, שהיו שפלים כל־כך לרגליה, לרגלי הבתים שהיו מדובקים כל־כך לאלה שמעליהם עד שפעימות הדם נשמעו בהם, וצבעיהם הלבנבנים והאפורים צמחו כמתוך רגלי ענק; ומשם מעלה מעלה צעד על צעד אל האור האדיר שזרח בפסגות, בגגות הבתים הגבוהים, והלך ונמשך מעל כדור־הלכת הזה. אכן היו אלה ורוד וצהוב.

הייתי אחוז התפעלות. לא למראה הזה ציפיתי. ההוא שאחריו הלכתי כמעט ולא נעצר והיה על קו המים, אם־כי לא היה קו מים אלא צבעים שנעו מירוק לכחול וזרמו מסביב מסביב, באים ולוקחים. נשימתי נעתקה. האור היה כל כך יפה. וזאת הארץ. הייתי בטוח בכך אם־כי לא ברור היה כיצד אדם יכול לחיות בתוך ורוד וצהוב. והאויר שהציע ממש את עצמו לנשימה היה דחוס מליוני שנות הרפתקה, שהותירו רישומיהן בכל תג ותג שלו, שהיו כל־כך נפלאים ואומרי כבוד ומוחקים את הכל מן הראש וכותבים את הכל מן ההתחלה, אילו אך יכולתי לראותם. אבל הם היו שם. אני משוכנע. הלא לשם כך הלכנו. הוא בראש ואני אחריו, מבלי שיידע על קיומי. ואולי ידע. לוּ לפחות הגיב. היה לו שם, לזה שאחריו הלכתי, אבל מיותר לכתוב את שמו. השם מגביל אותו כל־כך. אמנם הוא היה בשר ודם. רגיל. ממש רגיל. אם אמנם הלכנו בדרך, כפי שאני זוכר אותה עכשיו, הלכו רגליו והכחילו, ושערותיהן, והגידים. אינני מעמיד פנים. אדם רגיל. אבל השם מגביל. גם השם שלי מגביל. ובנאי הבתים האדירים האלה, לשם מה לקרא להם בשם? חומר הונח על חומר. צפרי פרא, תוואי רגלי טורפים על הקרקע, ג’ונגלים, הכל כלול בהם. ועכשיו שהם בנויים, ההתחלה מסלפת. הם ישנם ואנחנו צריכים להמשיך. אניח, איפוא, ששמו היה צִבְעוֹן.

כאמור, לא היה שם קו־חוף. הוא הלך ובכל מקום שבו הוא היה היה גם קו החוף. והעיר התלולה היתה עיר של צד אחד. אדירה כל־כך. חלונות. קירות. ולא היו לה פנים אחרות; והיתה כולה קו אחד. קומה אדירה ניבטת אלי. עד שלא יכולתי כלל לתאר שהיא יותר משני מימדים, שהיא נמשכת פנימה, שהיא מסתיימת בקצה אחר. עכשיו אני יודע שלא היו אנשים בחלונות, אבל אז הדבר כלל לא התמיה. הקומות הנמוכות והקומות הגבוהות אמרו אותם דברים עצמם – ריקוּת ואטימות – ובכל הגבהים נראו לי בעלות צורה אחת. המרחק לא השפיע אם כי קטן היה צבעון ואני הלכתי אחריו ובעד הקירות נשמעו זמזומים רחוקים. נהמות. הרעש הבטיח את עצמו מאוד. העיר היתה. ואנחנו. והמים סובבים אותנו והחוף הולך ונוצר. כאן אני מפריז. מעולם לא ראיתי את החול שליד כפות הרגלים. כיצד המים נעלמים? סכין? התאדות? משיכה? רק מרחוק נראו גווניהם הכחולים־ירוקים; גלי ענק וחלקות־ראי. ואני הלכתי באחר־צהרים; כפות הרגלים נשאו אותנו הלאה. הבאנו אותן הנה אל החול, אל הים, אל העיר. והן התקבלו. יסודות פשוטים מקבלים יסודות פשוטים. הקלקלה היתה במקום אחר.

וצבעון? צבעון הלך ולא ידע שאני עין, ואחריו אלך תמיד. אל יכו בו. זה חותך אותי. במרחק הקול אינו עובר. אבל העין עוברת. והכאב. קשור הייתי אליו במרחק ידוע. ניזון ומזין. במקום שהאור והאויר והאדמה מקצים לגוף אחד ישנם שְנַיִם. באותן דרכים שפלסו בהם דרך; באותה זרימה שהיינו חייבים לזרום, נושמים ופולטים, מרימים ידיים אוחזים ומרפים; משחק נפלא של גידים; על אותה אדמה של כדור־לכת זה הלכתי אחריו ולך. הוא בודד לגמרי; ואני אתו; עין של שתי קצוות. הוא לא סובב מעולם את ראשו, כשם שגם אני לא סובבתי. לפנים הלכנו ומלפנים באה העיר.

היא עמדה על גבול המים שהיו בודאי אינסופיים, סמיכים, אדירי־משקל וקלי־תנועה, אם כי בהסתכלנו לא ראינו יותר מכמה פסיעות לפנים. ירוק וכחול מותזים, ובהשברם הופכים מכח אלכימיה מוזרה לרסיסים לבנים. וכי היינו צריכים לראות יותר? לנחש אינסופיות זו מכח הסתכלות על קו־אופק מרוחק? והלא באנו אל צד המים, ובניתן לנו הסתפקנו. הרטיבות בשוקים שלי שהיו חמות במים וקרות באויר, ומלא העין אפור וירוק וכחול היו הים כולו שיכולתי ללוש אותו באגרוף ולזרוק אותו לפנים בפה פעור ובעינים קמות. המים נעו אתנו; לאט לאט על־פני העיר, או על־פני המעט ממה שהקפנו והם מלאו את כל החושים עד כי נדמה היה לי שקצף מותז מעיני, ולשוני מלוחה, וידי שמתנועעות מקיפות לא גוף אלא אפור וירוק ודי היה לי בזה, די. לא הייתי מאושר אז. הדרך לעיר היתה ארוכה מאוד; יערות וכפרים ונשים באפר אתי ובלעדי. אמרתי כמה דברים. אני משוכנע בזה. ידעתי שאני צריך לזכור משהו. אבל כמה מעט הבאתי עד כאן. והיתה נחמה. עמומה. מלטפת את הקירות הלבנים, כמוחה זעה ממצח מיוסר וקורן, ולמעלה הרחק הרחק בורוד ובצהוב היה האויר פעמוני, מצלצל, שהקולות עברו בו מרחקי־ענק, ולא נודע אם הם באים מן העיר או הולכים אליה.

צִבְעוֹן לא הכיר את כל זה ורק אני הייתי עוצר ופוסע, מאהיל על עיני לשוא, מושיט יד כמגשש, כצועק בתוך האפור והירוק.

ולפני הוא הלך, צבעון, אסופי בן שם שנתתי לו, לסרוגין בתוך המים ומחוץ להם נושם כדרכו. חדל הים והיה נחל. המים התכווצו והותירו שתי גדות. וצבעם התבהר והלך. ולפתע התפרץ שוב ים מתוך גדותיו ושב אפור אלינו בגלי ענק, בכרבולות ירקרקות. ושוב חלקת־ראי עד מעבר לרגלים, עד הבתים, ושוב גלי־ענק; ונחל. המים לבשו צורה ופשטו צורה, ולאורך העיר הלכנו, בתוכם ומחוץ להם. באחת מתקופות הרגיעה, בהשתפל המים כראי כסוף, שקט, עצר צבעון ואני בעקבותיו. היו מונחים שם עצמים סגלגלים־כחולים בולטים למחצה בתוך המים השפלים. הרים מתוך המים קונכיה כמו אגרוף, שהיתה גדולה כראש, ואחר־כך גדולה כככר לחם; לא, כשתים ויותר. מלאת בהרות אדמדמות וורודות כמעשה סריגה. החזיק אותה אל מול השמש והשליכה בכח מעליו אל תוך הים. במגעה עם המים הרחוקים התנפצה הקונכיה לרסיסים, לבהרות האדמדמות והורודות, שהותרו ממגען, ניתזו הלוך ושוב, ומלאו את האויר בלחישות כוספות.

הוא הרים שניה, שהיתה ספוגית, מארכת, וגם היא מלאת בהרות, סגלגלת־כחלכלת. קונכיה כעין פרי־ים, כמו לֶחֶם. ואכן, צבעון קרב אותה אל פניו, נעץ את פניו בה והיה אוכל אותה בפה מלא. לא היתה זו קונכיה חלולה. מבחוץ נראו קוויה הסליליים אך מבפנים היא היתה מלאה כולה באותו חומר גרגרי סגלגל־כחלכל, ונראתה לי פריכה מאוד ומלאת לחות. הוא החזיק אותה ואכל. גרעינים נוטפי מיץ נטפו ממנה אל המים. פרי הארץ. המקום שאליו היינו צריכים להגיע והגענו סוף סוף לבש צורה ופשט צורה, אף צבעון אחז בו בידו מלאת הקונכיה, בפיו נוטף המיץ, והיתה שמש על חלקת־המים המותכת הסגלגלה.

את השאריות השליך ושוב פסענו, שיירה של שנים, ושם, במרחק לא גדול מונח היה גוש שלישי. ביד עייפה במקצת הרים אותו צבעון, שכן השובע כבר אחז בו, והיתה זו קונכיה שלישית. קטנה מקודמותיה וגם היא מלאת בהרות סגלגלות־כחלכלות. ברצוני לדייק, שכן יכולתי לראות אותה היטב מן המקום בו עמדתי: היה לה ברק עז יותר מלקודמותיה וצבע נושם ובהרותיה הבהבו ממש כאילו היתה מן החי. הרים אותה צבעון והניחה בעד בית־הצואר של כותנתו בין חזהו לבין בד הכותונת. כמו שמניחים דבר למשמרת.

לשם מה עשה זאת לא הבינותי. הלא מכאן לא נלך יותר. הקונכיה הסגלגלת נוטפת החיים הפכה לחלק מבשרו. בתנועותיו הוצקה חיוניות; נטל הנדודים פחת. לא היתה שקערורית בבשרו. הקונכיה באה בו והיתה יהלום חי. המקום נתן לו מחמריו, והיה כבר בדמנו. בדמנו אני אומר, שכן העין עוברת והכאב. קשור הייתי אליו במרחק ידוע. וכשהוא הלך והתרומם, הקונכיה פועמת בחזהו כמו לב, התרוממתי אתו גם אני. למען דיוקן של המילים – מעליו, התרוממתי, מעליו התנשאתי; והלא עין אני וממרחק הבטתי ומגבוה. האויר שאג באזננו כשעזבנו את הים לאט, והתחלנו מעפילים בקירה של העיר. מקרוב הוא נראה מפוספס; חריצים עברו בו וחלקוהו ליחידות קטנות מאוד; מלאכת נמלים ענקית. לכאורה היינו נועצים כפות רגלים יחפות בסדקים האלה, מותחים רגל ונדחפים למעלה. ואולם האויר משך אותנו. תנועות קטנות של דחיפה רוממו אותנו בקלות למעלה, כאילו חלקיקי הזמרה הגבוהה ההיא השאירו לנו מרווח מתאים ויונק. וכבר היינו גבוהים מאוד על־פני הקיר שהלך ונמשך מלא העין קומות על קומות, בתים על בתים. ואני שקל הייתי מצבעון שמרתי עליו בציפתי. מרחוק נתתי לו קו של חיים. לא יכו בו. בכח המבט שלי אני ממלט את חייו; רק אני רואה אותו והוא שם, ושם הוא יהיה.

ושם היינו על־פני הקיר. אחר־הצהרים דעך לערב קל, קריר, חרישי, כשנגלה לנו הפתח. אדייק, אל תוך העיר צריך היה לבוא, ואל תוך העיר באנו. כלומר, הפתח היה שם, אך איך מצאנו אותו אנו, קטנים כל כך על פני עיר הענק, צמודים כל־כך ללבֶן, המחשיך, ההופך סגול, אינני יודע. באנו אל חדר מרוצף מרצפות חומות בוהקות. מרצפות ישנות שטופחו היטב והָתאמו היטב לשידה החומה והישנה, לתקרה הגבוהה הכתומה שעד היום איני יודע בוודאות אם ראיתיה או עיני הטעו אותי. והיו הזמזומים הרחוקים, הנהמות, הרעש הבטוח שקרא לנו לבא פנימה, עמוק, אל איזה מקום מרוחק ונכמר. מכונות עבדו שם. מקהלות שרו. בחיוניות עצומה שהחזיקה כנראה אבן אל אבן, קיר אל קיר. והמפתיע מכל, שלא נראה לי אז מוזר כלל, היה בחדר אור בוקר בהיר. ובאמת בוקר היה שם. הרחק מעל הים נשא האויר הנפלא הזה את הבוקר. בְּפִסְגַת־העולם השמש איננה שוקעת והאור וזמרותיו אינם מתעייפים מעצמם.

עמדתי משתאה לנוכח האור הנפלא הזה, שבכל שנות הנדודים הארוכות לא יכולתי אפילו לשער אותו, למרות שידעתי שלכאן אנו שייכים ולכאן נבוא. ההליכה בימים וההליכה בלילות, כשהנוף מתחלף בלי פשר, הלכה ונמחקה במהירות ממוחי. ניסיתי להעלות במחשבה פרט מן הדרך ולא יכולתי. זכרתי שנדדנו שנים ארוכות מבלי שאדע יותר איך ולמה. בתודעתי הלכו השנים והתכווצו, כמו עבר שבוע מזמן שיצאנו לדרך. ופה עמדתי משתאה לנוכח האור. הדרך לא תמה אך לא ידעתי מה לעשות מכאן ואילך. וכל אותו הזמן חיטט צבעון במגירות השידה. שולף משם סודרים, פנקסים ישנים, ממחטות, ומשליכם ללא סדר על־פני הרצפה. אחדים מבין הפנקסים נפתחו בנפלם ונראו ציורים מוזרים ומגוחכים של קונכיות. דבר לא היה כתוב בהם. רק שרבוטי־קונכיות שכמו נעשו בידי ילדים או בידים בלתי מאומנות. וכן גם העיטורים על־גביהם היו עיטורי קונכיות, ובזוית כל ממחטה היתה רקומה קונכיה. דבר לא היה כתוב, אבל הקונכיות הותוו בזויות מוזרות כל־כך ובצורות לא־אחידות ויצרו ביניהן מגוון כשל כתב.

עמדנו שם, כל אחד במעשיו, כשנפתחה הדלת ועם הרעש הגובר מן המקומות הפנימיים של העיר נכנסו לחדר כמה נשים, לבושות במעין גלימות שהסתירו היטב את גופן. צבעון חדל ממעשיו וקרב אליהן. אש דלקה בו. אותי לא ראו, כי מי יכול להסב ראשו לאחוריו. וכך עמדתי לי בצד, רואה כיצד צבעון מנסה לאחוז באחת והיא נשמטת מידיו; פונה אל השניה והיא נסוגה; אל השלישית – והיא עוברת כמו אויר שקוף ומופיעה בפנה אחרת. היה אור יום. בהיר. זורח. והן היו יפות, הנשים שבחדר. יפות. נשאו חיוכים גדולים. קבלו את פניו בשמחה. אך ידי הנודד שלו, שחומות, שלוחות בחדר הנה והנה, נעות, לא נגעו בהן. “הבא את הקונכיה,” שרו, והיו יפות, והתחמקו בכעין ריקוד. “את הקונכיה צריך הייתָ להביא.” לא ידעתי אם הן מתכוונות לקונכיה השלישית, אבל זו פעמה בחזהו, אולי בגלל הריצה שהיה רץ כמטורף מפינה אחת של החדר לפינה אחרת, וגווניה בהקו וזהרו באור היום החם כאדום חי. להוט היה. ראיתי זאת בעליל. מתאווה לאחוז באחת מהן בידיו, לטול אותה בחזקה. את עקת הדרך הביא אתו הנה, ואת הכל היה מוכן למזוג בה. “אנחנו שייכות לאחרים,” הן שרו. “הוטלו בנו מומים,” – הן שרו, אולי בכדי להקטין את מרצו ולהטו של צבעון. הסתכלתי. קשה היה לי לעקוב אחרי הריצה המהירה, והאויר הקריר הוטח בפני, אבל ראיתי, אכן ראיתי שבכל אחת ואחת מהן מגרעת. בזו פצע, בזו שריטה, בזו צליעה קלה. ואלה, לא רק שלא הפחיתו מהן אלא אף עשו אותן יותר יפות. יותר נחשקות. “הן באו מבפנים ולשם הן תולכנה אותנו, המומים הם מומים של העיר, שהוטלו בהן שם בפנים” – עברו מחשבותי בראשי, והייתי מוכן לפרוץ אל הרצים הרוקדים ולנסות גם אני לתפוס יפה כזו, כששמעתי את הקול.

“הנשים שייכות לעיר,” הוא אמר. “אתם טועים. לא בגלל הנשים באתם הנה. יותר מדי אתם מזהים את הנשים עם העיר. יותר מדי אתם מקנים להן ולשירתן חשיבות.” הוא דיבר ברבים, והוא פנה אל שנינו, עומד בתוך מגרעה בקיר, שהיתה שם כל הזמן אך קודם לא שמתי לבי אליה. האור הבהיר כל־כך כהה בסביבה ההיא, וטִשְטֵש דמות אדם זקוף קומה, בפנים כהים־אדמדמים, בזקן ששיבה זרקה בו והוא סמיך ובעל קצוות רבים. שלו. מרים יד לפניו באיטיותם ומורידה מתוך הכרת כח. “הנשים שייכות לעיר”, – הוא אמר, בלא שיצא מתוך המגרעת שלו, וקולו נישא לפניו בחדר, מרתק אליו כל מבט. הן חדלו לרוץ וגם צבעון. עדיין יפות היו, אך מסורבלות יותר מקודם. אכן היו בהן פצעים של ממש. “העיר אוהבת חיים. וחיים הם רק הבשר והדם,” – הוא המשיך כעונה לאשר ראיתי. “צריך להסיר את הקליפה מפעם לפעם. לבדוק שהדם עדיין זורם. שהשרירים עדיין מתרחבים ומתכווצים. חללי הפה. מערות הגוף כשהן נפתחות. השרירים הכחלחלים־אדמדמים, בהם יש להסתכל כשרוצים לראות את החיים השורצים בפנים. אתה שומע את המוסיקה הזאת. הכל חי פה והכל מדבר. השרירים שואגים אותה והדם הזורם חפשי בתעלות הפתוחות.”

בדברו הוא היה הולך ויוצא מתוך המגרעת שלו. מוזר. את רגליו לא יכולתי לראות. על חזהו היתה רקומה קונכיה ארגמנית. הפעם נראתה גם הרכיכה שבתוכה, זורקת שתי קרני משוש גדולות לשני כוונים שונים. הנשים, יפות ככל שהיו, נרתעו אחורנית ביצאו, הופכות קטנות פתאום, שמנמנות פתאום, ילדות עגבניות, הנעות ומתחככות ומוציאות קולות גירגור משונים, נכמרים. “אני עומד פה מזמן” הוא אמר – “אבל אינני יכול לומר שהמתנתי לכם. אם כי, אין זו אמת לומר שלא המתנתי. אמנם העיר שלחה אותי, אך אל תטעו, אין היא מסוגלת להופיע לעיניכם אלא במראה הדומה לכם. אין זה אומר שהיא מקבלת אותכם. נהפוך הוא. אמנם כבר מזמן, כשיצאתם לדרך, העיר החליטה להענות לכם.” רציתי לצעוק – “לא חשבנו לבא הנה. לא ידענו אם יש עיר והיכן היא.” והוא כשומע את דברי, פנה אל צבעון מרים יד כלהסותו – "לא. אל תאמר דבר. אני יודע שבצאתכם לדרך לא ידעתם זאת, אבל העיר ידעה זאת כבר אז. רעדים אין ספור עברו במסדרונות הגמישים של העיר הזאת שהם ארוכים ומפותלים כל כך, שאדם כמוכם יכול ללכת בהם כל חייו מבלי שיגיע לקצה מסדרון אחד. קולות עברו בה. המוסיקה הזאת שאזניכם שומעות, שרירי העיר שרים אותה. הם מתרגשים. הם מכוונים עצמם לקראת כל אדם המתכוון לבא הנה. רק חשב על־כך, רק יצא מפתח ביתו, וכבר מתחילות ההתפתלות והשירה והזימרה העצומות האלה.

“אבל חלף זמן רב מאז יצאתם לדרך. ועברו שנים רבות מאז חשבתם על היציאה לדרך. עזבתם דברים רבים מדי. הבטחתם הבטחות רבות. עכשיו מקציעים כבר את לוחות העץ מהם יעשו ארון־מתים לאמך” – הוא הרים יד לעבר צבעון – “האם חשבת שאפשר להתעלם ממשפחה וילדים. לשכוח את עקבות הזרע שלך שפלטת רבות כל־כך. את עקבות היציאה שהשארת במקומות שונים, את הדברים שהרכבת ואת הדברים שפרקת. אפילו דבר קטן כמו השקערורית שהותרת בכסא הנדנדה איננו מוותר לך. אמנם באתם הנה לעמוד באור. כאן אמנם התרשמות המבט הראשונה מותירה את הזרים פעורי־פה תמיד. אבל השארתם את כל־עצמכם בבית ובדרך. אתם מפורקים לאלפי נגיעות. לאלפי מגעים. וגם כאן רצת מיד לאחוז בנשים. גדול כח העיר להביא אותך הנה, משאך התכוונת לבוא, אך אין הוא מספיק בכדי שיפתחו שעריה לפניכם. גם עד כאן, אל חדר חיצוני זה, שאינסוף צעדים מבדילים בינו לבין לב המקום, פליאה בעיני כיצד הצלחתם לבוא” – הוא דיבר לסירוגין בגוף יחיד ולסרוגין ברבים, אך צבעון לא נראה כשם לכך את לבו.

“העיר אינה מוותרת עליכם, אך היא גם איננה זקוקה לכם. אמנם איננו מגוונים. יש לנו רק האור הזה והבשרים האלה והמוסיקה ששמעתם, אבל אל עצמנו אנחנו קשובים ובמסדרונותינו אנחנו זורמים. הקולות והצבעים שראיתם בחוץ, בדרך, אינם מגיעים עד כאן. אבל ההשתוקקות שלהם לבא נותנת לנו חי־עד. לכו. חזרו. המסדרונות האלה סגורים בפניכם. ההתכוונות שלכם מקיימת אותם אך איננה פותחת אותם. לכו לדרככם. בפנים לא תמצאו את מה שחפשתם. אני מתאר לעצמי שהדרך גם היא נפלאה. אנחנו נוסיף להמתין.” בדברו הלך והחליק אל המגרעת, פורש את זרועותיו והנשים הילדות, שעתה נצטמצמו כל־כך, מתכנסות ביניהן, עדיין מגרגרות לעצמן. הדלת שבקצה המגרעת נפתחה, ובלי לסוב נעלמו כולם בעדה. “הדלתות כאן אינן נעולות אף פעם,” עוד הוסיף בהעלמו, ונדמה היה לי כי אני שומע הד של גיחוך או של צחוק בדברו.

רציתי לעצור ולשבת ולנוח. הראש כאב והרגלים היו כבדות. הפגישה האחרונה סחררה אותי לגמרי. אולם צבעון הטה ראש קשוב אל הדלת. “עצור”, צעקתי אליו, “אינך רואה שהכל יהיה לשוא. אינך רואה שאחרנו לבוא. בוא נחזור אל מרגלות הקיר. שם אפשר להטות את הראש ולהסתכל למעלה אל האור, אל אֲוִיר־הפעמונים”. אבל גם הפעם כתמיד לא יכול היה לשמוע אותי, וכבר פתח את הדלת לרווחה ונבלע בחשיכה, ואני, שקשוב הייתי אליו בעין ובכאב, בעקבותיו הלכתי. המסדרון הדהים אותי. כבר מדברי השליח יכולתי להבין זאת, אבל לא שערתי לעצמי את מלא משמעותם. הוא היה עגלגל־סגלגל, עשוי כולו חומר חי, לח, גמיש, צהבהב אפרפר. אור עמום האיר את חלקיו בצורה שוה. דבר לא היה בו מבשורת־האור שהפעימה אותי בחוץ. כאן, בלב האור, שרתה אפלה קלושה. באפלה הקלושה הרגשתי את הלחות ואת הגמישות של הרצפה, אם אמנם אפשר היה לקרא לה כך, ונלחצת למגע כפות רגלי ושבה למקומה. כאילו הותרתי את עקבות צעדי והם נמחו מיד, כשהחומר עליו דרכתי חָזַר למצבו הקודם. החומר שמסביב היה שטוף בנוזל וגמיש ונע. גלי רעידות עברו פה מעת לעת ובאויר עמדה המיה מוזרה. נדמה שדרכנו היתה ישרה וסלולה. לא נראה קץ למסדרון. מפעם לפעם חצינו מסדרונות אחרים, שנראו לי זהים לחלוטין – צהבהבים־אפרפרים, לחים וגמישים. בכל אחד מהם עמדה המיה אחרת, ובהצטלבויות הללו קשה היה לעמוד ואפילו לעבור – הרעשים הסתמיים משני הכוונים השונים קרעו את הבשר. תכונה עצומה היתה שם. דמויות עברו על־פנינו בחטף רצות לכאן ולכאן ואף פעם לא נתקלות בנו. צצות לפני האף ונעלמות מיד. הרעש היה משתנה מעת לעת כמו שפה רחוקה המועברת מקצה לקצה, אך דבר לא נגע בנו. ההמולה העצומה התעלמה מאתנו לחלוטין.

הכל התנהל במרחקים. גם כשחדרנו פנימה עדיין היינו בעיבורו של המקום. ואסור היה לעמוד. כשאך עמדתי דבקו כפות הרגלים אל הרצפה; משאך נגעתי בקיר החלקלק דבקה אליו כף היד. כמו שאמר האיש. הכל היה שם חי. הכל היה שם בשר, ועליו הלכנו יותר ויותר מהר בכדי לא לדבוק בו ולהטמע בתוכו. מעין צנורות עיכול, המעכלים את כל החומר הנמצא בהם, כשהלב דופק במקום רחוק מאוד מכאן, והמח נמצא למעלה למעלה. במקום אחר בודאי חגיגה גדולה, אולם הדרכים המנהרות בלבלו אותנו לגמרי. נשאנו בהן או הן נשאו אותנו למקום אחר. הליכתו של צבעון השתנתה. לא לחדור אל העיר הוא רצה עכשיו אלא לברוח ממנה. הפחד אחז אותו. הוא הלך מהר. קדימה. הבינותי כי לפי הערכתו המסדרון הישר היה צריך לשאת אותו אל הקצה האחר ששם בודאי ישנו גם־כן פתח. דרך הלילה הנצחי הזה הוא זרם ואני אחריו; במסדרון הלח הוא החליק ואני בעקבותיו. ההליכה נמשכה. לא חשתי דבר. שעות חלפו ואולי ימים, ושוב התחוללה תמורה. בתחילה חשבתי שמראה עיני מטעה אותי, באור העמום, במנגינה שהיתה עצומה וטורדת, בעייפות שהלכה והשתלטה עלי, אבל צבעון באמת השתנה. ככל שנע היה הולך ומסתרבל. עתה בקע זוהר חדש באפלה הקלושה – אור אדמדם שנגה מן הקונכיה שבחזהו והיה מאיר את הדרך לפניו ובוקע ונראה גם מאחוריו, גם לי. המסדרון הלך והתרחב או צבעון הלך והסתרבל. עתה היה נמוך ורחב. סמוך אל פני המנהרה שבה היינו. הוא לא הראה שום סימן שהוא מרגיש בשינוי זה. רציתי לצעוק למרות שכבר ידעתי שאינו שומע אותי. אך קול לא בקע מפי. תחת זאת נהימה משונה, מנגינה משונה, שהשתלהבה להפליא בהמייה החודרת שהיתה מסביב. צבעון לא שם לב אליה, אבל הקירות קבלו אותה ברצון. מתרחבים למשמע קולי, מתעגלים סביבנו. וצבעון ממהר ובחלפו במסדרון, הקונכיה שבו גדלה או קטן, שכן הזוהר האדום מלא עתה כמעט את כולו. שפוף היה. זוחל היה לפנים ולפנים.

ושם לפנים אכן היה פתח. הוא בא אליו ואני אחריו. עדיין עמדה בחוץ שעת־דמדומים. אלא שלא היה זה קצה אחר של העיר. ולא שעת־דמדומים אחרת. זה היה הקצה שלנו. השעה שלנו. אותו אויר. אותם מים ירקרקים־כחלכלים שטפו ושינו צורתם שם למטה. מלמעלה הם נראו ממלאים את כל תחום הראיה. מים ומים ורק מים מסביב. ושוב. לא חוף, רק הקיר הנטוי והמים. נזכרתי במראה העיר, עיר של צד אחד, כשראיתי שלכאן חזרנו וכאן אנו עומדים. אני ומלפני צבעון – קונכיה ענקית אדמדמת־סגלגלת בוהקת בשלל גוונים עז, חי, באור ההולך ודועך של בין־ערביים. ולמטה נשאנו, ואחריו אלך תמיד, כאן, בים הנצחי, אם כל חי.

להגיע אל קיר מוצק הניצב לו באמצע הריק, וזאת במסגרת מבצע מיפוי היקום, מה יכול להיות מוזר מזה?

כך חשב גם אחד מקוראינו, אשר שלח לנו סיפור קצר ומשעשע זה.

* * *

היום הגענו לקצה היקום. זה היה שלט ניאון אדום שהכריז:

זהו קצה היקום.

אסור להתקדם מעבר לנקודה זו.

התקרבנו וכבינו את כל המנועים. פרנק דיווח דרך האינטרקום: “מה לעזאזל זה צריך להביע?”

לא היו לנו מפות של האיזור. זאת בעצם היתה הסבה להיותנו שם: למפות אותו.

אף חללית לא הגיעה כל כך רחוק

“ובכן, פרנק, אני… אני חושב שזה קצה היקום. זה מה שכתוב בשלט.”

“לכל הרוחות, ליקום אין קצה! הוא לא נגמר! אתה יודע את זה בדיוק כמוני! אם אתה מנסה לצחוק ממני…”

“בחייך, פרנק. לא אני שמתי שם את השלט. אתה יודע טוב מאוד שאנחנו באיזור לא ממופה, ו…”

“בסדר, בסדר! תן לי את המיקום שלנו ונטוס מסביב לדבר הזה”

“אבל פרנק, כתוב שם ש…”

“אני רואה מה כתוב שם! את המיקום!”

“כן, המפקד. אנחנו נמצאים באיזור שש, תת איזור תשע, חלקה שלוש, מקביל שמונה, אלכסון שבע, תת חלקה…”

“ג’וני?”

“כן?”

“קראת פעם את הספור על שני הברנשים שטסו להם בחלל ופתאום הגיעו לחומה?”

“לא המפקד”.

“בסיפור, הם מנסים לעבור את החומה, וכשהם מצליחים הם מתים, משום שהחומה הזאת היא קוו הגבול בין העולם הבא ושאר היקום.”

“או”.

“זה נראה מוצק, לא?”

“כן, אבל זאת יכולה להיות אשליה אופטית.”

“אתה חושב שכדאי להסתכן ולהפעיל אותה עד כוח מלא, ולהרביץ ישר קדימה?”

“מממ… אינני יודע, המפקד. אולי כדאי שאחד מאתנו יצא החוצה ויבדוק את העסק מקרוב? קימת אפשרות שזה בסך הכל ענן חלקיקי אבק, ש…”

“אנחנו יכולים להתקרב עוד קצת?”

“לא בטוח. אם זה מוצק יתכן שפועל כאן כח משיכה שעלול לתקוע אותנו ישר בפנים.”

“תגיד לי, ג’וני, אתה אדם דתי?”

“לא… ובכן, אני… למה, בעצם אתה מתכוון?”

“אני מתכוון, למשל, אם אתה מאמין שהחומה הזאת מפרידה בין העולם הבא לבין שאר היקום. אתה חושב שיש בכלל ‘עולם הבא’?”

“אני מניח שיש דבר כזה. אבל מעולם לא חשבתי…”

“אולי אנחנו כבר מתים? אולי, למשל נתקענו באסטרואיד או משהו? יתכן שאנחנו מתים והגענו לשערי העולם הבא?”

“אני לא מרגיש מת. אתה לא חושב שהיינו זוכרים אם היינו מתרסקים?”

“כן, אולי אתה צודק… אחד מאתנו יצטרך לגשת ולראות מה הענין.”

“אני אלך, פרנק.”

“לא לא. מנהלת החלל צריכה אנשים כמוך. אני אלך.”

“אבל פרנק, מה אם…”

“מספיק, כל הרעש סביב שום דבר. בוא נתנהג כמו אנשים מבוגרים, טוב?”

“או.קי., אתה צודק. אתה צריך עזרה עם החליפה?”

“כן. נפגש בחדר הלחץ”.

הספינה שלנו היתה מהטיפוס הדו מושבי, למטרות מיפוי בלבד. כל אחד מאתנו ישב בקצה אחר. הוא הטיס ואני שרטטתי. חדר הלחץ היה בדיוק באמצע הספינה.

עזרתי לקברניט ללבוש את חליפת החלל וחזרתי לתאי כדי לעקוב אחריו על מסך הטלויזיה.

“מה הענינים בחוץ, פרנק?”

“בסדר. אני כבר מגיע. אני חושב שאני יכול לראות את ה… את ה… לכל הרוחות!”

“קרה לך משהו פרנק?”

הוא היה בדיוק ליד החומה. היא היתה מוצדקת. ראיתי אותו נצמד לנקודה אחת בחומה.

“ג’וני?”

“כן, המפקד.”

“יש לך אולי עשרים וחמשה.”

“יש לי… מה?”

“מטבע בן עשרים וחמשה סנט.”

“אינני יודע, המפקד. בשביל מה אתה צריך מטבע בן עשרים וחמשה סנט?”

“חפש, ג’וני. אני חוזר לקחת אותו.”

הצלחתי למצוא קצת כסף. אינני יודע לאיזה צורך, אבל מישהו השאיר כסף בספינה. כשהקברניט חזר נתתי לו את המטבעות.

“למה לך עשרים וחמשה סנט, פרנק?”

“תשאיר לך גם כן מטבע. ותתחיל להכנס לתוך החליפה. אני כבר חוזר.”

הוא לקח את המטבע. וחזר מהר מאד. אבל משהו בעליל לא היה תקין. עיניו היו מזוגגות, ופיו היה פעור למחצה. גבותיו היו מורמות ומצחו היה מקומט כולו.

“מה זה, פרנק? מה הענינים?”

“שום דבר. באמת זה שום דבר.”

כשהגעתי אל החומה ראיתי אותם. היו שם מאות, לכל האורך. שלטים ישנים. היה שם "בואו למסעדה של ג’ו' ובכתב יד ‘קילרוי היה כאן’ והרבה לבבות עם חצים ושמות. כשהתקרבתי יותר, ראיתי את הפורנוגרפיה המקושקשת הרגילה.

כשהייתי ממש ליד החומה, ראיתי שלט קטן לבן. עליו היה רשום:

"בעליל לא שוכנעת שזהו קצה היקום.

אם תכניס מטבע בן עשרים וחמשה סנט

בחריץ מלמטה ייפתח חור הצצה ותוכל להווכח בעצמך."

הקברניט צדק. שלשלתי את המטבע והסתכלתי בחור.

זה היה שום דבר.

סול סטיינברג

הסרט ‘מלחמת החלליות’ מהווה המשך ישיר לסרטי מד“ב כמו ‘מלחמות כוכבים’ ‘סופרמן’ ודומיהם. יש לכך סיבה – ‘מלחמות כוכבים’ וכמעט כמוהו ‘מפגשים מן הסוג השלישי’ הפך לסרט הקופה מספר אחד של כל הזמנים בארה”ב והשאיר גם סרט כמו 'חלף עם הרוח, הרבה מאחור. הסרט ‘סופרמן’ מאיים בצורה ניכרת על תואר זה של ‘מלחמות כוכבים’.

כמו ‘מלחמות כוכבים’ – גם ב‘מלחמת החלליות’ (ששמו המקורי ‘בטלסטאר גלקטיקה’) אפקטים ויזואליים מרשימים – אך לא הרבה יותר מזה. קטעים רבים מן הסרט מזכירים לא במעט, את קודמו (הדמיון היה כה רב, עד שבשלבים מסויימים איימה תביעה בגין ‘פלגיאט’ – העתקה כנגד יוצרי הסרט – ע"י מפיקי ‘מלחמות כוכבים’, כמובן).

לסרט מתכון בדוק להצלחה – מלחמת הלבנים בשחורים (שהם באמת אנשי מתכת שחורים), סיפור אהבה בין הגיבור לגיבורתו ובין ילד לבעל־חיים ('כלב מכאני). ועוד כהנה וכהנה.

שיטת ה’סנסוראונד' הגורמת לזעזועים בקרום התוף ובקיבה היא שיטת הקול שבה הופק הסרט, אך למרבית האירוניה, שכחו מפיקי הסרט פרט ‘פעוט’ – בחלל הריק לא נשמעים גלי־קול, ורעם מנועי חלליות הקרב הנשמע (ומורגש) מעל גבי המסך – הוא בעצם טעות חמורה מבחינת ה’אמת' והמדע.

כידוע אין כמעט חילוקי דעות בקרב חוגי המדע באשר לסבירות קיומם של חיים על פני עולמות אחרים. במידה שחילוקי הדעות קיימים, הריהם בנוגע למספרם המשוער של עולמות כאלה בגלקסיה שלנו, ולא בדבר עצם קיומם. אחת התרומות האחרונות בשטח זה הינו מחקרם של צמד המדענים אלן בונד ואנתוני מרטין ממעבדות קולהם שבאבינגדון, אנגליה, שתוצאותיו ראו אור על דפי כתב־העת המכובד של האגודה הבין־פלנטרית הבריטית. בעקבות הנחות המתבססות על המידע האסטרונומי המעודכן, ועל סמך חישובים סטטיסטיים ‘יבשים’ מגיעים החוקרים למספר היפה של 10 מיליון כוכבי־לעת המתאימים לקיום חיים בגלקסיה, כשהמרחק הממוצע ביניהם הינו 110 שנות־אור. 4,5 מיליון מתוכם מקיפים שמשות שגילן מספיק עד כדי התפתחותם הפוטנציאלית של צורות חיים אינליגנטיות על פניהם. פיזורם הממוצע של אלה – 140 שנות אור. החוקרים מדגישים שחישוב זה הינו זהיר ו’מחמיר' ביותר, והמספרים האמיתיים עשויים להיות גדולים בהרבה. (אנחנו, חובבי המד"ב, נקבל בוודאי באהבה כל מספר בין 4,5 מיליון של מרטין ובונד, לבין 50 המיליון של אסימוב…)

“השמים והארץ גדולים הם, אך בכל החלל אינם אלא גרגר של אורז… הרי זה כאילו כל החלל הריק היה עץ־פרי, והשמיים עם הארץ היו אחד מפֵּרותיו. החלל הריק משול לממלכה, והשמיים והארץ אינם יותר מאדם בודד בממלכה זו. על עץ אחד מצויים פֵּרות רבים, ובכל ממלכה חיים אנשים רבים. עד כמה יהא זה בלתי סביר להניח שמלבד השמיים והעולם שאנו רואים אין בנמצא כל שמיים אחרים ואין כל עולמות אחרים?”

דברים אלה אינם פרי עטם של אסימוב, קלארק ואף לא של ה.ג'.וולס. הם נכתבו כבר לפני כשב־מאות שנים, על ידי טנג מו, הוגה דעות סיני בן המאה ה־13…

אם מדברים על התופעות המוזרות והמסתוריות (והספק־קיימות) של עולמנו, אי אפשר לפסוח על המפלצת המפורסמת מאגם לוך־נס שבסקוטלנד (ואשר קרויה בפי תושבי המקום בכינוי החיבה ‘נסי’, ויש המאמינים שאינה אלא שריד מאבותינו הדינוזאורים) לאחר מחקר שארך 8 שנים, בראשותו של ד"ר רוברט ריינס מבוסטון, ושלא נתן תשובה חד־משמעית לתעלומה, הוחלט לרתום להמשך המחקר את בני מינו של… מיודענו ‘ישמעאל המאוהב’ הלא הם הדולפינים. לאחרונה מאמנים למטרה זו בפלורידה צמד דולפינים חביבים, שאם יצליחו במשימתם יזכו בוודאי לתהילת־עולם. האימון נעשה בסיועם של מומחי הצי האמריקני, המלמדים את הדולפינים לעקוב אחר גופים גדולים, כשהם נושאים מצלמות וציוד תאורה על גופם (כידוע, רכשו מומחי הצי נסיון בתחום זה, אלא שהדולפינים שלהם אומנו לעקוב אחר מפלצות מסוג שונה במקצת…). מסתבר שהאגם הינו גדול מדי (אורכו כ־40 ק"מ ועומקו כ־300 מ') בשביל צוללנים בני־אנוש, וכן מימיו עכורים מדי. על כן נזקקו החוקרים לשרותיהם הטובים של בני המין האינטליגנטי השני (או שמא הראשון?) שעל פני עולמנו.

לא רק ‘חולית’ זוכה בגירסא פילמאית, גם ספרים אחרים, מן הקלסיקה של המד“ב הולכים בדרכו. ביניהם ניתן למצוא סדרות טלוויזיה ע”פ הספרים ‘עולם חדש ואמיץ’ מאת אלדוס הקסלי ו‘זר בארץ זרה’ של רוברט הינליין – שניהם נמנים עם ספרי המד"ב הטובים ביותר של כל הזמנים.

נותר לנו רק לקוות, שהשמועות בדבר רכישת אחת מסדרות אלה ע"י הטלוויזיה הישראלית, אכן תיתממש.

“בעומדנו בפתחן של שנות ה־80, ניצבים בני עולם זה בפני יותר משברים ובעיות משהיו אי־פעם. אך אין הבעיות והסכנות של ההווה צריכות להסתיר מעינינו את ההתקדמות הממשית שנעשתה ואת האפשרויות שצופן לנו העתיד.”

בהצהרה זו ייפתח הכנס השנתי השלישי של אגודת העתיד העולמית שיתקיים ב־25־20 ליולי 1980 בטורונטו, קנדה. נושא הכנס יהיה ‘דרך שנות ה־80’, ויטלו בו חלק אלפי עתידנים מרחבי העולם. על מטרות הכנס ניתן ללמוד משהו מהמשכה של הצהרת הפתיחה:

“… מעולם לא נתברך המין האנושי במשאבים כה רבים. לדאבוננו, על אף משאבינו הכלכליים, החינוכיים והמדעיים אין בכוחנו לתכנן את עתידנו כהלכה… וועידה בין־לאומית זו הינה הגדולה מסוגה שהתקיימה מעולם. היא תנסה לקבוע ולהראות כיצד יש לאחד ולנצל את משאבי העולם כולו. מטרתה גם לגבש קונצנזוס כלל־עולמי בדבר ערכים ויעדים משותפים, כדי שהאנושות כולה תפתח את האחדות הדרושה לקדמה המשותפת במהלך שנות ה־80.”

*

לתופעות פאראפּסיכולוגיות כמו טלפאתיה, טלקינזיס, ראיית־הנולד וכו', היה שמור מאז ומתמיד מקום של כבוד בספרות המד“ב. אף כי דומה שמעמדה של הפאראפסיכולוגיה הולך ומתחזק בשנים האחרונות, עדיין לא ידוע על כל הוכחה ‘חותכת’ לקיומה של ‘תפישה־על־חושית’ – חרף אמונתם של רבים שבכל זאת ‘יש בזה משהו’ (בכך לא שפר חלקה של הפאראפסיכולוגיה מזה של העב"מ…) ספרים ומחקרים בנושא מתפרסמים חדשות לבקרים. כך, למשל, כתבה הפסיכולוגית אליין שרגר מניו־יורק עבודת דוקטורט שנושאה תפישה על־חושית בין אם לילד. הנושא נחקר גם בהקשר לתחום בלתי צפוי לכאורה והוא… הספורט. בספרם ‘הצד הפסיכי של הספורט’ דנים ומספרים הפאראפסיכולוגים מ. מרפי ור. ווייט על כ־4500 מקרים בהם דיווחו ספורטאים על תופעות מוזרות הפוקדות אותם בשעת ביצועיהם. כך למשל ‘ידעו’ כדורגלנים מקצוענים לפתע מה תעשה הקבוצה היריבה, שחקני גולף טענו שהשפיעו באופן טלקינטי על מסלולו של הכדור, שחקנים ‘חזו’ את תוצאות המשחק, ועוד כהנה וכהנה. החוקרים גילו שספורטאים רבים חששו לספר על תופעות דומות של תע”ח (תפישה־על־חושית), מחשש פן יושמו ללעג, ואחדים אף חזרו בהם מדיווחים קודמים. (זה דוקא רעיון לא רע, לחזות מראש את תוצאות ה’טוטו' – לא כן?)

בעקבות ‘אנוכי הרובוט’, ספרו המפורסם של איזאק אסימוב הולך גם הספר ‘חולית’ (שתורגם לעברית והוצא לאור ע"י הוצאת עם־עובד).

בימים אלו החלו הכנות ראשונות להפקת הסרט על פי ספרו הכרסתני של פרנק הרברט. עדין לא נקבע צוות הבימוי, ההפקה והשחקנים, אולם ידוע כבר עתה, שתקציבו ההתחלתי של הסרט הוא 35 מיליון דולר (לשם דוגמא – תקציבו ההתחלתי של ‘סופרמן’ היה 17 מליון דולר, שתפחו והגיעו עד לכדי 35 מיליון דולר…)

את רוברט סילברברג, אחד מסופרי המד“ב הבולטים בארה”ב, אין צורך להציג. סיפוריו שכבר הופיעו בגליונות הקודמים (‘מלתעות העצים’, ‘ריקוד השמש’) וספרו ‘כנפי לילה’ שתורגם לעברית מדברים בעדו.

סילברברג מתאפיין בכך שסיפוריו אינם טכניים, אלא חברתיים־הומניים באופיים, ובסגנונו יש משהו מן הפיוט. גם הפעם עוסק סיפורו של סילברברג בנושא שכזה – סיפור אהבה מיוחד במינו, המתרחש בסוף מאה זו.

* * *

אתם יכולים לקרוא לי ישמעאל. כך קוראים לי כל בני האדם שמכירים אותי. בני מיני לא משתמשים בהפניה מבנית/יחידתית (‘שם’) כדי להבחין בין פרטים, אבל זהו השם שיצורי האנוש נתנו לי והוא מספיק. כוניתי כך על ידי מיס ליזאבת קאלקינס, שאליה אני מרגיש רגשות הגנתיים – אביריים – מיניים (‘אהבה’). אבקש להבהיר שבהמשך ההפניה ‘ישמעאל’ מתייחסת אלי בלבד.

אני שייך למין ביאולוגי הנחשב כיונקי, ימי, לא פרימאטי, לא אנושי ואינטליגנטי: טרונסיופס טרונקאטוס, דולפין־אף־הבקבוק. אני בן אחת עשרה, דהיינו בוגר מכל הבחינות. משקלי 175 ק"ג, ואורכי המלא 2.9 מטר. אני מועסק בתפקידי תחזוקה בתחנת ג’רארד־וורצל לניצול מי ים, נמצאת בסט' קרואה שבאיי הבתולה. התחלתי לעבוד בארבעה עשר באוגוסט 1994 לפי התאריך שלכם.

בין בני מיני אני נחשב למושך מבחינה מינית, וגם מוערך מאוד בשל התפתחותי השכלית. אוצר המילים שלי גדול. יש לי תקשורת טובה עם ה. סאפיינס. יכולתי הטכנית גבוהה,כפי שאתם יכולים להיווכח על פי יכולתי להפעיל את המתקן האלקטרו־אקוסטי, שדרכו אני מקליט זיכרונות אילו.

אני אורגאניזם יונקי בודד, שביצע מעשי גבורה לטובת המין שלכם, והתמורה היחידה שאני מקווה לה היא יחסים יותר אינטימיים (‘אהבה’) עם מיס ליזאבת קאלקינס. אני מעתיר בפני בני ה. סאפיינס טובי לב לדבר עלי טובות באוזניה. אני לויאלי, ראוי לאימון, אמין, מסור ואינטליגנטי עד מאוד. אני מתחייב לנסות להעניק לה שותפות מעוררת וסיפוק ריגשי (‘אושר’) ככל יכולתי. הרשו נא לי להסביר את הנסיבות.

סעיף 1: תעסוקתי.

תחנת ג’רארד־וורצל לניצול מי ים נמצאת בנקודה בולטת בחוף הצפוני של האי סט' קרואה באיי הודו המערבית. היא פועלת על פי עיקרון הדיחוס האטמוספרי. את כל זה למדתי ממיס קאלקינס (‘ליזאבת’) שהסבירה לי בפרוטרוט את כל פעילותה של התחנה. מטרת המיתקן היא להפיק חלק מהמים המתוקים הנישאים כאדים במאה המטרים התחתונים של האטמוספירה בצד הרוח של האי, מים שכמותם הכללית מוערכת בכמאתיים מיליון גאלון ליום קילומטר.

צינור בקוטר של 0.9 מטר כונס מי ים קרים בעומק של עד 900 מטר ומזרים אותם לאורך כשני קילומטרים עד התחנה שלנו. הספק הצינור הוא כמיליון גאלונים של מיים קרים עד כדי חמש מעלות צלסיוס – ליום. המיים נשאבים אל המדחס שכונס כביליון מטרים מעוקבים של אוויר טרופי חם ליום. טמפרטורת האוויר היא כ־25 מעלות והלחות היחסית שלו כ־80–70 אחוז. על ידי הזרמת האוויר על פני המיים יורדת הטמפרטורה שלו ל־10 מעלות, הלחות היחסית עולה למאה אחוז, וזה מאפשר לנו להפיק כ־16 גלון מים לכל מטר מעוקב אוויר. מים נטולי מלח (‘מתוקים’) אלו מוזרמים למערכת המים של האי, מכיוון שסט' קרואה סובל ממחסור במים הראויים לשימוש בני אדם. פקידי ממשלה המבקרים אותנו נוהגים לציין תכופות, שלולא המיתקן לא היתה אפשרית כלל ההתפתחות התעשייתית הגדולה של האי.

מטעמי חיסכון אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם המפעל האקוויקולטורי (‘חוות הדגים’) המשתמש בפסולת שלנו – אחרי שמי הים הקרים עברו דרך המדחס יש להפטר מהם; אבל מכיוון שמקורם בשיכבה נמוכה של האוקיינוס תכולת הפוספאטים והניטראטים המומסים בהם גדולה ב־1500% מאשר על פני השטח. מיים עתירי חומרי מזון אילו נשאבים מהמדחס אל לאגונה עגולה שמקורה טבעי (‘מכלאת האלמוגים’) הנימצאת לידינו ובה מוחזקים דגים. תפוקת הדגים בתנאים משופרים אילו היא גדולה במיוחד, וההכנסה מהם מכסה את הוצאות הפעלת התחנה.

בני אדם בורים מפקפקים לפעמים במוסריות השימוש בדולפינים בתיפעול חוות דגים. הם מאמינים, שזה משפיל לחייב אותנו לעזור בגידול חברינו הימיים למאכל בני אדם. הייתי רוצה להדגיש, שראשית, אף לא אחד מאיתנו עובד כאן תחת תנאי כפיה, ושנית, בני מיני לא רואים באכילת יצורים ימיים תופעה לא מוסרית. אנחנו עצמנו ניזונים מדגים. תפקידי בפעולת תחנת ג’רארד־וורצל לניצול מי ים הוא תפקיד חשוב. אני (‘ישמעאל’) משרת כמנהל עבודה של קבוצת התחזוקה של היניקה. אני אחראי על תשעה מבני מיני, ומשימתנו היא לפקח על שסתומי היניקה של צינור מי הים העיקרי. שסתומים אילו נסתמים לעיתים קרובות בגלל נוכחות אורגאניזמים נחותים כגון אצות או כוכבי ים עליהם, והדבר גורם לירידה ביעילות התחנה. תפקידנו הוא לרדת מדי פעם ולנקות את גורמי הסתימות. בדרך כלל ניתן לבצע פעולה זאת ללא היזדקקות לאברים מאניפולאטיביים (‘אצבעות’), שאותם לרוע המזל אנחנו חסרים. (היו ביניכם כאלו, שהתנגדו להעסקת דולפינים ככוח עבודה בשעה שחלק מבני ה. סאפיינס סובלים מאבטלה. התשובה ההגיונית לזה היא, שראשית, תוכננו על ידי האבולציה לפעול בקלות מתחת למים ללא מתקני נשימה מיוחדים, ושנית, רק אנשים מיומנים במיוחד מסוגלים לבצע את עבודתנו, ובאלה יש בלאוו הכי מחסור בשוק העבודה.)

אני מחזיק בתפקידי כבר שנתיים וארבע חודשים. בתקופה זו לא היו הפרעות משמעותיות בהספק היניקה של השסתומים שעליהם אני מופקד.

כפיצוי לעמלי (‘משכורת’) אני מקבל את צרכי במזון. שכר כזה היה כמובן, מספק סתם כריש, אבל מעל ומעבר לדליי הדגים הימיים אני מקבל גם שכר שאינו ניתן למדידה, כגון ידידותם של בני אדם והאפשרות לפתח את האינטליגנציה שלי על ידי גישה חופשית לסירטי לימוד, מרחיבי אוצר מילים ושאר אמצעי לימוד. כפי שאתם יכולים לראות, ניצלתי היטב את ההזדמנות שנפלה בחלקי.

סעיף 2: מיס ליזאבת קאלקינס.

התיק שלה נמצא כאן בזיכרון. יש לי גישה אליו דרך קורא הסרטים המוצב בקצה בריכת התירגול של הדולפינים. על ידי הוראה קולית אני יכול להזמין לסקירה כל חומר מזיכרון התחנה שעולה על דעתי, למרות שאני מסופק אם מישהו העלה על דעתו שדולפין עלול להיות מעונין בתיקי השירות של הצוות.

היא בת עשרים ושבע שנים, דהיינו שייכת לדורם של קודמי הגנטיים (‘הורים’). על כל פנים, אינני שותף לטאבו התרבותי של ה. סאפיינס נגד יחסים ריגשיים עם נשים מבוגרות יותר. בנוסף לזאת, אם מקזזים את ההבדלים שבין המינים, מסתבר שמיס ליזאבת ואנוכי בני אותו גיל. היא הגיעה לבגרות מינית בערך לפני מחצית תקופת חייה – כמוני.

(אני חייב לציין שהיא קצת מעבר לגיל האופטימאלי שבו בוחרות נקבות אדם בן זוג קבוע. אני מניח שהיא לא נוטה לעסוק בזיווגים זמניים, מכיוון שהתיק שלה לא מכיל כל רמז לצאצאים. ייתכן שבני האדם לא יוצרים צאצאים בכל זיווג שנתי, או אפילו שההיזדווגויות מתרחשות באקראי, בהיזדמנויות לא ניתנות לחיזוי מראש וללא קשר עם תהליך הרביה בכלל. זה נראה לי מוזר וקצת סוטה, אבל לפי הנתונים שבידי, אני מסיק שאכן זה המצב. בחומר העומד לרשותי יש מעט מאוד אינפורמציה על הרגלי הזיווג של בני אדם. אני חייב ללמוד עוד.)

משקלה של ליזאבת (כן אני מרשה לעצמי לקרוא לה ביני לבין עצמי) הוא 52 ק"ג. גובהה (בני אדם לא מודדים את עצמם באורך) 1.8 מטר ושערה זהוב (‘בלונדי’) וארוך. עורה, למרות שהוכהה על ידי השמש הוא בהיר למדי. האישונים בעיניה כחולים. משיחותי עם בני האדם הבנתי שהיא נחשבת יפה מאוד. ממילים שקלטתי באקראי בזמן שחיה קרוב לפני השטח אני מסיק שרוב הזכרים בתחנה מרגישים משיכה מינית חזקה אליה. גם בעיני היא יפה, במידה שאני מסוגל להנות למושגי יופי אנושי (אני חושב שאני מסוגל). אינני משוכנע שאני מרגיש תשוקה מינית ממשית אל ליזאבת; נראה שהבעיה היא כמיהה כללית לנוכחותה וקרבתה, שאותה אני מתרגם למונחים מיניים, כדי שתהיה לי יותר מובנת. ללא ספק, היא חסרה את התכונות שבדרך כלל הייתי רוצה לראות בבת זוג (מקור בולט, סנפירים חלקים). כל נסיון מצידנו לתנות אהבים במובן האנאטומי יכול להגמר רק בכאב או פגיעה בה. לא בזה אני חפץ. התכונות הפיזיות הגורמות לה להיות מושכת לזכרים בני מינה (בלוטות חלב מפותחות היטב, שיער מבריק, תווי פנים עדינים, גפיים אחוריים או “רגליים” ארוכים, וכולי) הם חסרי משמעות לגבי, ולחלקם יש ממש ערך שלילי. לדוגמא, שתי בלוטות החלב באיזור החזה שלה שבולטות קדימה מגופה בצורה שבוודאי מאיטה את שחייתה. זה עיצוב גרוע, ואינני מסוגל למצוא יופי בעיצוב גרוע בשום מקרה. באופן ברור נראה, שליזאבת עצמה מצטערת על הגודל והמיקום של בלוטות אלה, ומקפידה להסתיר אותן תמידית על ידי כיסוי צר. האחרים בתחנה הם כולם זכרים, ולפיכך יש להם רק בלוטות שרידיות שאינן מפריעות לקווי הזרימה של גופם, והם משאירים את חזיהם חשופים.

מהו אם כך גורם המשיכה שלי אל ליזאבת?

הוא נובע מהרגשת הצורך שלי בחברתה. אני בטוח שהיא מבינה אותי יותר מאשר בני מיני שלי. לכן, אהיה מאושר יותר איתה מאשר רחוק ממנה. הכרה זו קיימת מאז הפגישה הראשונה בינינו. ליזאבת, שהיא מומחית ביחסי אדם–דולפין הגיעה לסט' קרואה לפני ארבעה חודשים, ואני נתבקשתי להעלות את קבוצת התחזוקה שלי לפני השטח כדי להציגה בפניה.

קפצתי גבוה כדי לחטוף מבט הגון, וראיתי מייד שהיא שייכת לסוג מעודן יותר, מאשר יצורי האנוש שהספקתי להכיר עד אז. גופה היה עדין יותר, שבור ומלא עוצמה בעת ובעונה אחת, והחן שלה היה שינוי מבורך לעומת הגולמניות הגסה של זכרי־אנוש שהיכרתי. היא גם לא היתה מכוסה בשיער העבה, שכל כך מבחין את בני מיני. (לא ידעתי בתחילה, שהשוני בליזאבת נובע מהיותה נקבה. מעולם לא ראיתי נקבת־אדם קודם לכן. אבל למדתי מהר.)

התקרבתי, הפעלתי את המשדר האקוסטי ואמרתי: “אני ראש הצוות של יחידת התחזוקה של שסתומי היניקה. כינויי היחידתי/מיבני הוא ט. ט. 66.”

“האם אין לך שם?” היא שאלה.

“פירוש המושג, שם?”

"ה־כינוי יחידתי/מיבני שלך – אבל לא סתם ט. ט. 66. אני מתכוונת, זה ממש לא זה! שמי, למשל הוא ליזאבת קאלקינס, ואני – " היא טלטלה את ראשה והביטה אל מנהל המיפעל “האם אין לעובדים האלה שמות?”

המנהל לא ראה שום סיבה שלדולפינים יהיו שמות. ליזאבת כן ראתה – זה היה חשוב לה מאוד – ומכיוון שמעתה היתה היא הממונה על הקישור איתנו, העניקה לנו מיידית שמות. כך הייתי לישמעאל. היא סיפרה לי, שזה היה שמו של אדם שיצא לים, עבר הרבה חוויות ניפלאות, והקליט את כולן על סרט–סיפור. כל איש תרבות מכיר את הסרט הזה. הגעתי מאז אל הסיפור של ישמעאל – ישמעאל השני – ואני מסכים שהוא יוצא דופן. יחסית לבן אנוש היתה לו הבנה בלתי רגילה לאורחי הליוויתנים שהינם, אגב, יצורים מטופשים, ואינני מכבד אותם במיוחד. אני גאה לשאת את שמו של ישמעאל. אחרי שנתנה לנו שמות, קפצה ליזאבת לים ושחתה איתנו. אני חייב לספר לכם שרובינו מלגלגים עליכם בגלל היותכם שחיינים כה גרועים. ייתכן שזה סימן לאינטליגנציה הגבוהה שלי או רגישותי הגבוהה יותר, שאין בי כל לעג מסוג זה. אני מעריך אתכם על הרצון והאנרגיה שאתם משקיעים בשחיה, ובהתחשב בכל מגבלותיכם אתם די מוצלחים בזה. כמו שהייתי נוהג להזכיר לחברי, אתם מסתדרים הרבה יותר טוב במים מאשר אנחנו על פני היבשה. על כל פנים, במונחים של בני אדם, שחתה ליזאבת היטב, ובסובלנות רבה התאמנו את מהירותינו לשלה. השתעשנו זמן מה במים, ואז היא לפתה את סנפיר הגב שלי ואמרה " קח אותי לסיבוב, ישמעאל!"

גלי רעד עוברים בי לזכרון מגע גופה בשלי. היא רכבה על גבי, רגליה לופתות בחוזקה את גופי, ואני טסתי על שטח פני המיים, כמעט בשיא מהירותי. היא צחקה בעונג כשזינקתי מעלה שוב ושוב. זו הייתה תצוגה גשמית לחלוטין שבה לא היה כל שימוש לכוחותי הנפשיים המיוחדים. זו היתה, אם תרצו, הפגנת הדולפיניות שלי. ליזאבת הגיבה בהתלהבות. אפילו כשצללתי, במקום לפחד מהשפעות הלחץ, היא המשיכה להחזיק בי ללא כל בהלה. כשזינקנו בחזרה מעל פני המיים היא צהלה בקול.

הרושם הראשון שעשיתי עליה היה על ידי החיוניות החייתית שלי בלבד. אני מכיר את בני האדם מספיק טוב כדי לפרש את ההבעה הסמוקה, המשולהבת, שהיתה על פניה כשהחזרתיה לחוף. האתגר עתה היה לחשוף בפניה את סגולותי העליונות – להראות לה, שמכל הדולפינים הייתי המהיר ביותר ללמוד, ובעל יכולת מיוחדת לקלוט את היקום. כבר אז הייתי מאוהב בה.

במשך השבועות הבאים היו לנו הרבה שיחות. אינני מתייהר לשווא בספרי לכם שהיא הכירה במהירות בתכונותי יוצאות הדופן. אוצר המילים שלי, שהיה גדול למדי עוד לפני הגעתה של ליזאבת, התרחב והלך תחת השפעת נוכחותה. למדתי ממנה ישירות; היא איפשרה לי גישה לסרטים שאיש לא העלה על דעתו שלדולפין יכול להיות עניין כלשהו בהם; פיתחתי יכולת הבנה לגבי הסובב אותי שהפתיעה אפילו אותי. במהירות הגעתי לרמת שיא ההשגיות שלי. אני סבור שתסכימו איתי, שיכולתי לבטא את עצמי רהוטה מזו של רוב בני האדם. אני מקווה שהמחשב שמבצע את הדפסת זיכרונותי לא יבגוד בי על ידי שימוש בפיסוק לא נכון או סטיה מהכתיב הנכון של המילים אותן אני הוגה.

אהבתי לליזאבת העמיקה והתעשרה. למשמעותה של הקינאה התוודעתי לראשונה כאשר ראיתי אותה רצה לאורך החוף עם ד"ר מאדיסון מהמיפעל, כשידה בתוך ידו. כעסתי כאשר שמעתי את ההערות הגסות של בני האנוש הזכריים לאחר שליזאבת עברה לידם.

המשיכה העזה אליה הביאה אותי להתעמק בכל סוגי החוויות האנושיות; לא העזתי לשוחח איתה על דברים אילו, אבל משאר אנשי המפעל ששוחחו איתי לפעמים למדתי על צדדיה השונים של התופעה, שבני האדם קוראים לה ‘אהבה’. השגתי גם הסברים למילים הוולגאריות שנלחשו על ידי זכרים מאחורי גבה: רובם הביעו רצון להזדווג עם ליזאבת (על בסיס זמני, כנראה), אבל היו גם תיאורים מחמיאים של בלוטות החלב שלה (מדוע בני האדם יונקים בצורה כל כך אגרסיבית?) ואפילו לגבי האיזור העגול מאחור, מעל מקום החלוקה לשני גפיים אחוריים. אני מודה שאיזור זה מסקרן גם אותי עד מאוד. זה נראה כל כך מוזר, שהגוף מתחלק פתאום לשניים באמצע!

מעולם לא בטאתי את ריגשותי לליזאבת במפורש. ניסיתי להוביל אותה לאט להכרה באהבתי. ברגע שתגיע להכרה זו, חשבתי לי, נוכל להתחיל לתכנן עתיד משותף כלשהו לשנינו. כמה טיפש הייתי!

סעיף 3: המזימה

קול זיכרי אמר: “איך לעזאזל אתה הולך לשחד דולפין?”

קול שונה, מתורבת יותר, ענה:“תשאיר את זה לי.”

“מה אתה מציע לו, עשר קופסאות סרדינים?”

“הדולפין הזה הוא מיוחד במינו. מוזר אפילו. הוא מלומד. אפשר להגיע אליו.”

הם לא ידעו שצותתי להם. צפתי לי קרוב לפני השטח בבריכת המנוחה שלי, בין משמרות. השמיעה שלנו חדה, והייתי בקלות בטווח. חשתי מייד שמשהו כאן לא בסדר, אבל לא שיניתי את תנוחתי, מעמיד פנים שלא שמעתי כלום.

“ישמעאל!” קרא אחד מהם “האם זה אתה, ישמעאל?”

התרוממתי מעל פני המיים וקרבתי לקצה הבריכה. עמדו שם שלושה בני אדם זכריים. אחד מהם היה טכנאי מהמיפעל, ואת השניים האחרים לא ראיתי מעודי. הם לבשו כיסוי גוף מקצות רגליהם עד צווארם, מה שסיווג אותם כזרים בתחנה. את הטכנאי תעבתי, מכיוון שהוא היה אחד מאלה שהעירו הערות וולגאריות ביחס לבלוטות החלב של ליזאבת. הוא אמר: “הביטו בו רבותי! פגוע בשיא בחרותו! קורבן לנצלנות בני האדם!” ואלי הוסיף: “ישמעאל, אדונים אילו באו מטעם האגודה למניעת התאכזרות במינים עילאיים. שמעת על כך?”

“לא,” עניתי.

“הם מנסים לשים קץ לשיעבוד הדולפינים. השימוש הנפשע במין העילאי היחיד מלבדנו על הפלאנטה הזו לעבודת כפיה חייב להפסק! הם רוצים לסייע לכם.”

“אינני עבד. אני מקבל פיצוי הוכן תמורת עבודתי.”

“כמה דגים מסריחים!” אמר האיש הלבוש לשמאלו של הטכנאי. “הם מנצלים אתכם, ישמעאל. הם מעסיקים אתכם בעבודה מלוכלכת ומסוכנת בשכר זעום לחלוטין!”

חברו אמר: “זה חייב להפסק. אנחנו רוצים להודיע קבל עולם, ששיעבוד הדולפינים הגיע לקיצו. עזור לנו, ישמעאל! עזור לנו לעזור לכם!”

אין צורך לומר שהתייחסתי בחשדנות לכוונותיהם המוצהרות. דולפין תמים ממני היה מבטא זאת מייד, ומקלקל את מזימתם, אבל אני אמרתי בערמומיות: “מה אתם רוצים שאעשה?”

“סתום את שסתומי היניקה,” אמר הטכנאי במהירות.

למרות רצוני חירחרתי בהפתעה וזעם. “לבגוד באימון קדוש? איך אני יכול?”

“זה למענך, ישמעאל. זו התכנית: אתה עם צוותך תסתמו את שסתומי היניקה, וכל מפעל המים יעצר. כל האי יכנס לפאניקה. צוותי תחזוקה אנושיים ירדו למטה לבדוק מה קרה, אבל מייד אחרי שהם ינקו את השסתומים תשובו ותסתמו אותם. יהיה צורך לשלוח אספקת חרום של מים לסט' קרואה. זה ימקד את תשומת לב הציבור בעובדה, שהאי הזה תלוי בעבודת הדולפינים, דולפינים המועסקים בעבודת פרך תמורת פיצוי עלוב! במשך המשבר אנחנו נקום ונשמיע את סיפורכם באוזני העולם. נגרום לכל בני האדם למחות בזעם נגד היחס שאתם מקבלים.”

לא אמרתי, שבעצם לא הרגשתי כל זעם. במקום זה אמרתי בפיקחות: “זה יכול להיות מסוכן לגבי.”

“שטויות!”

“הם ישאלו אותי למה לא ניקיתי את השסתומים. הם באחריותי. יהיו צרות”.

במשך זמן מה דנו בבעיה, ואז אמר הטכנאי: “תראה, ישמעאל. אנחנו יודעים שכרוכים בזה כמה סיכונים. אבל אנחנו מוכנים להציע לך תשלום בעד המיבצע.”

“כמו מה, למשל?”

“סרטים. נשיג לך כל סרט שאתה מעונין לשמוע. אני יודע שיש לך נטיות ספרותיות. מחזות, שירה, רומאנים, כל הדברים האלה. אחרי שעות העבודה נאכיל אותך ספרות בטונות אם תעזור לנו.”

נאלצתי להעריץ את עורמתם. הם ידעו בדיוק איך להניע אותי.

“עשינו עסק,” אמרתי.

“אמור לנו רק במה אתה מעונין”.

“כל דבר הקשור באהבה.”

“אהבה?”

“אהבה. גבר ואישה. שירי אהבה. סיפורים על אוהבים ידועים. תיאורים של החיבוק המיני. אני חייב להבין דברים אלה.”

“הוא רוצה את הקאמא סוטרא,” אמר האיש משמאל.

“אז נביא לו את הקאמא סוטרא,” אמר האיש מימין.

סעיף 4: תגובתי לעבריינים

הם לא הביאו לי את הקאמא סוטרא, אבל הביאו הרבה דברים טובים אחרים, ביניהם סרט שציטט באריכות קטעים מהקאמא סוטרא. במשך כמה שבועות הקדשתי את עצמי ללימוד יסודי של ספרות האהבה האנושית. בחומר היו פערים מתסכלים, ואני עדיין חסר הבנה לגבי חלק מהמתרחש בין גבר ואשה. חיבור הגופות לא מתמיה אותי, אבל הדיאלקטיקה של המירדף משאירה אותי בחוסר הבנה מוחלט. אינני מבין מדוע הזכר חייב להתנהג כטורף והנקבה חייבת להעמיד פנים שהיא לא בעונה. תמיהה גדולה היא האבחנה במוסריות בין זיווגים זמניים לקבועים (‘נישואים’); אינני תופס בכלל את המערכת המסובכת של עכבות וטאבו שבני האדם המציאו. זה היה הכישלון האינטלקטואלי היחיד שלי: עם סיום מחקרי לא ידעתי כיצד לנהוג בליזאבת טוב יותר מאשר לפני שהקושרים החלו להזרים לי את הסרטים.

וכמובן הם דרשו ממני לבצע את חלקי בעסקה.

כמובן שלא יכולתי לבגוד במיפעל. ידעתי שאנשים אלה רק העמידו פנים כידידיהם הנאורים של הדולפינים. מסיבה כלשהי השמורה עימם שאפו לפגוע במיפעל, והפגנות הסימפאטיה לבני מיני היו רק כדי להשיג שיתוף פעולה מצידי. באשר לי, אינני מרגיש משועבד כלל.

האם היה זה חוסר הגינות מצידי לקבל סרטים מהם אם לא היתה לי כל כוונה לסייע להם? איני סבור כך. הם ניסו להשתמש בי;

במקום זה אני השתמשתי בהם. מין עילאי חייב לפעמים לנצל את הנחותים ממנו כדי להשיג ידע.

הם באו אלי, ודרשו ממני לסתום את השסתומים בו בערב. אמרתי: “לא ברור לי בדיוק מה אתם רוצים שאעשה. שמא תדריכו אותי שוב?”

בעורמה הפעלתי את מנגנון ההקלטה, שבדרך כלל נועד לשעות הלימוד של ליזאבת עם דולפיני התחנה. הם סיפרו לי שוב כיצד סתימת השסתומים תביא למהומה בכל האי, ותמקד את הזרקורים על הדולפינים הסובלים. חקרתי אותם שוב ושוב, תוך דרישה לפרטים, ותוך מתן הזדמנות לכל אחד מהם להטביע את חותם קולו על הסרט. כאשר התוצאה היתה מפלילה לגמרי אמרתי: “בסדר גמור. במישמרת הבאה שלי ייעשה כל מבוקשכם.”

“ומה ביחס לשאר צוות התחזוקה?”

“אומר להם להפסיק לטפל בשסתומים למען עתיד מיננו.”

הם עזבו את התחנה כשהם נראים מרוצים מעצמם. כאשר הלכו, לחצתי במקורי על המתג שמזעיק את ליזאבת. היא הגיעה במהירות מאיזור המגורים. הראיתי לה את הסרט במכונת ההקלטה.

“השמיעי אותו,” אמרתי בדראמטיות, “והזעיקי את משטרת האי.”

סעיף 5:שכר הגבורה.

המעצרים נעשו. לשלושת האנשים לא היה כמובן כל עניין בגורלם של הדולפינים. הם היו חברי קבוצה תככנית (‘מהפכנים’) שניסו לגרום במירמה לדולפין תמים לסייע בידם להביא תוהו ובוהו לאי. תודות למסירותי, אומץ ליבי ופיקחותי סוכלה מזימתם. לאחר מכן באה אלי ליזאבת לבריכת המנוחה ואמרה: “היית נהדר, ישמעאל. לימשוך אותם כך בלשון, לגרום להם להקליט הודאות מושלמות – נפלא! אתה המפואר בדולפינים, ישמעאל.”

הייתי במרומי האושר.

הרגע הגיע. פלטתי במהירות: “ליזאבת, אני אוהב אותך!”

מילותי הדהדו מהקירות כאשר הן פרצו מהרמקולים. ההד הגביר ועיוות אותם לקולות נביחה גרוטסקיים מתאימים יותר לכלב ים מורוני. “אוהב אותך… אוהב אותך… אוהב אותך…”

“מה זה, ישמעאל!”

“אין ביכולתי לומר לך עד כמה את חשובה לי. בואי, חיי איתי והיי אהובתי. ליזאבת, ליזאבת, ליזאבת!”

סערות שירה פרצו ממני, גלי מילים לוהטות בקעו ממקורי.

התחננתי בפניה להכנס אל הבריכה ולתת לי לחבק אותה. היא צחקה ואמרה שהיא לא לבושה לשחיה. זה היה נכון; היא חזרה זה עתה מהעיר לאחר המעצרים. שיוועתי. התחננתי. היא נכנעה. היינו לבד; היא הסירה את מלבושיה ונכנסה למיכל. לרגע חזיתי ביופיה החשוף. המראה השאיר אותי מזועזע – בלוטות החלב המטלטלות המכוערות, שבדרך כלל הוסתרו בחוכמה רבה, רצועות העור במקומות שאליהם לא הגיעה השמש בלובנן החולני, התגלותו הבלתי צפויה של שיער גוף נוסף – אבל ברגע שהיא היתה במיים שכחתי את כל פגמיה של אהובתי והסתערתי לעומתה.

“אהובתי!” קראתי. “אהובתי הניפלאה!” עטפתי אותה בסניפרי בצורה שדימיתי, שהינה זהה לחיבוק האנושי. “ליזאבת! ליזאבת!”

צללנו מתחת לפני השטח. בפעם הראשונה בחיי ידעתי סערת יצרים אמתית, כזו שהמשוררים שרים עליה, שכובשת אפילו את המוחות הקרים ביותר. לחצתי אותה אלי. הייתי מודע לקצות גפיה הקידמיים (“אגרופים'”) חובטים על אזורי הפקטוראלי, ובתחילה פרשתי זאת כתגובה נלהבת לסערת יצרי, ואז חדרה למוחי הלום האקסטאזה ההכרה, שהיא עלולה להיות בחוסר אוויר. התרוממתי במהירות. ליזאבת יקירתי, נחנקת ומשתעלת, שאפה אויר בבהלה ונאבקה להשתחרר ממני. המום, שחררתי אותה. היא נסה מהבריכה ונפלה תשושה בקציה, גופה החיוור רוטט.

“סלחי לי!” זעקתי. “אני אוהב אותך, ליזאבת! למענך הצלתי את המיפעל!”

היא הצליחה להרים את שפתיה (‘חיוך’) כסמן שאינה כועסת עלי. בקול חלוש אמרה: “כמעט הטבעת אותי, ישמעאל!”

“ריגשותי התגברו עלי! בואי חזרה לבריכה. אהיה יותר עדין, אני מבטיח! קירבתך –”

“או, ישמעאל, מה הדיבורים האלה?”

“אני אוהב אותך! אני אוהב אותך!”

שמעתי קול צעדים. איש תחנת הכוח, ד"ר מאדיסון, בא במרוצה. במהירות כיסתה ליזאבת בידיה את בלוטות החלב שלה ומשכה את בגדיה על חלק גופה התחתון. זה הכאיב לי, מכיוון שאם היא מצאה לנכון להסתיר את חלקיה המכוערים ממנו, זה כנראה סימן לרגשות עדינים כלפיו, האין זאת?

“האם את בסדר, ליז?” שאל, “שמעתי צעקות –”

“זה שום דבר, ג’ף. רק ישמעאל. הוא התחיל לחבק אותי במיכל. הוא מאוהב בי, ג’ף, אתה יכול לתאר לעצמך? מאוהב בי!”

הם צחקו יחד לטיפשותו של הדולפין הלום האהבה.

לפני עלות השחר כבר הייתי הרחק בים. שחיתי במרחבי הדולפינים, הרחק מהאדם ומעשיו. צחוק הלעג של של ליזאבת עדיין הדהד במוחי. היא לא התכונה להתאכזר אלי. היא, שידעה אותי טוב יותר מכל אחד אחר, לא יכלה להתאפק מלצחוק לשגיוני.

נשארתי בים ימים מספר, מלקק את פצעי, תוך הזנחת חובותי במיפעל. לאט לאט, כאשר הצריבה בליבי החלה לפנות את מקומה. למכאוב קהה, התחלתי לחזור אל האי.

בדרכי פגשתי נקבה בת גזעי. היא נכנסה זה עתה לעונתה, והציעה לי את עצמה. אך אני אמרתי לה לנוע בעיקבותי, והיא עשתה זאת. כמה פעמים נאלצתי לגרש זכרים אחרים שרצו בה. הובלתי אותה אל התחנה, ללאגונה ששימשה כאיזור משחק לדולפינים. דולפין בשם מורדרד מצוותי קרב אלי לדרוש בשלומי, והוריתי לו לקרוא לליזאבת ולומר לה שחזרתי.

ליזאבת הופיעה על החוף, נפנפה אלי בידה, חייכה וקראה בשמי. מול עיניה השתוללנו, הדולפינה ואני. רקדנו את ריקוד ההזדווגות; זינקנו מעל פני השטח, עד שכל הים סביבינו הקציף; קפצנו, המראנו, שאגנו.

ליזאבת התבוננה בנו. ואני התפללתי, מי יתן ותאחז בה הקינאה. לפתתי את חברתי ומשכתיה לעומק, ושם לקחתי אותה. שיחררתי אותה כדי שתלד את ילדי במקום אחר.

שוב מצאתי את מורדרד. “אמור לליזאבת,” ציוויתי עליו, “שמצאתי אהובה אחרת, אבל אולי אמחול לה ביום מן הימים”.

מורדרד נעץ בי מבט זגוגי ושחה אל החוף.

הטקטיקה הזאת נכשלה. ליזאבת ענתה, שאני מוזמן לחזור לעבודה, ושהיא מתנצלת אם פגעה בי, אך לא היה כל רמז של קינאה בהודעתה. נפשי הפכה לעשב ים מרקיב בקירבי.

שוב אני מנקה את שסתומי היניקה, חיה נאמנה כתמיד, אני, ישמעאל, שקרא את קיטס ואת דון. ליזאבת! ליזאבת! האם אינך יכולה לחוש בכאבי?

הלילה בחשיכה סיפרתי את סיפורי. אתם השומעים, היו אשר תהיו, אנא עיזרו לאורגאניזם בודד, יונק ימי, השואף למגע קרוב יותר עם נקבה ממין אחר. דברו עלי טובות באזניה של ליזאבת. שבחו את פיקחותי, את מסירותי.

אמרו לה, שאני נותן לה עוד הזדמנות אחת. אני מציע לה נסיון מלהיב ויחיד במינו. אחכה לה, מחר בלילה, ליד קצה השונית. אחכה שם שתשחה אלי, שתחבק את ישמעאל הבודד, העצוב. שתדבר אלי מילות אהבה.

מעמקי נשמתי… מעמקי… ליזאבת, החיה המטופשת הזאת מאחלת לך לילה טוב, בקולות חורקניים של האהבה העמוקה ביותר.

באחד מספריו טען ארתור סי. קלארק את הטענה הבאה, המוכרת כיום בכינוי שהודבק לה: “משפט קלארק”:

“אם מדען מכובד אך קשיש אומר שדבר כלשהו הינו אפשרי, כמעט תמיד הצדק עימו. אם הוא טוען שדבר כלשהו הינו בלתי אפשרי – קרוב לוודאי שהוא טועה.”

קלארק משוכנע שטענה זו חלה גם על ידידו הטוב אסימוב, שקבע במאמרו בגליון הקודם שלא תיתכן בשום פנים ואופן תנועה מהירה מן האור, ואנו מביאים כאן את תגובתו. (וזאת חרף העובדה שאסימוב מוכן להסכים רק לחציה של הגדרתו כ’מדען מכובד אך קשיש', ולאו דווקא לחציה השני…)

* * *

הפרכה מנומסת, אך כוללת, של דברי 'הדוקטור הטוב, שנכתבה יותר בצער מאשר ברוגזה.

סיפוריו הגלקטיים של ידידי היקר ד“ר אסימוב הסבו לי בילדותי הנאה כה רבה, עד כי נוטל אני על עצמי באי־רצון רב את האתגר לקום נגד אחדות מטענותיו האחרונות (‘אי אפשר, וזהו זה!’ – ‘פנטסיה 2000’ מס' 5). אני יכול רק לשער שהשנים הארוכות שחלפו, והדרישות שאינן יודעות שובע מצד מועדוני מעריציו, גרמו לרפיון־מה בדמיונו ארוך־הטווח של אסימוב, דמיון שהלהיב דורות רבים כל כך של חובבי מד”ב. (הבהרת המערכת: כדי להעמיד דברים על דיוקם, וכדי למנוע כל הולכת שולל של קוראים תמימים – ‘הדוקטור הטוב’ נולד שלוש שנים אחרי זה המבקרו באי־רצון…)

אין לדון באפשרות או אי־האפשרות של מהירויות הגדולות מזו של האור בביטול יהיר נוסח ד"ר א' במאמרו. ראשית, אפילו תורת היחסות הפרטית, או המיוחדת, אינה מוציאה מכלל אפשרות את קיומן של מהירויות כאלה. היא קובעת רק שלא תיתכן מהירות השווה למהירות האור – וזה עניין שונה למדי.

האדם הפשוט, שאינו בקי ברזי הפיסיקה הקוואנטית, עשוי לטעון שכדי להגיע ממהירות הקטנה ממהירות האור למהירות הגדולה ממנה, חייבים לעבור דרך מהירות האור עצמה. אך זה לא חייב להיות כך; ייתכן שאפשר ‘לדלג’ מעליה, ובכך להמנע מהאסונות המתמטיים הצפויים בהתאם למשוואות לורנץ הנודעות, כשהמהירות זהה בדיוק לזו של האור. מעל אותה מהירות קריטת קשה לצפות שהמשוואות יהיו עדיין שמישות, אם כי ייתכן שהדבר אפשרי בתנאי שנניח הנחות מעניינות מסויימות.

אני אסיר תודה לד"ר גרלד פיינברג מאוניברסיטת קולומביה על רעיון זה. במאמרו “על האפשרות לקיומם של חלקיקים על־אוריים” (שהודפס באופן פרטי), הוא מצביע על כך שמכיוון שדילוגים פתאומיים ממצב אחד למשנהו אופייניים למערכות קוואנטיות, אפשר אולי לקפוץ מעבר ל’מחסום האור' בלי לעבור דרכו. אם מישהו סבור שהדבר מגוחך, אזכיר לו שמתקנים המבוססים על תופעות קוואנטיות דומות מצויים בשוק – כמו למשל ‘דיודת־המנהרה.’ וכל דבר שמכירותיו מגיעות למאות אלפי דולרים ראוי בלי ספק להתייחסות רצינית.

אפילו אם אין כל דרך לעבור דרך מחסום האור, מעלה ד"ר פיינברג את ההשערה שקיים אולי יקום אחר מצדו השני של המחסום, יקום המורכב כולו מחלקיקים שאינם יכולים לנוע לאט מן האור. (כל מי שמסוגל לדמיין בעיני רוחו מהי כוונת הביטוי ‘מצידו השני’, הינו אדם המוכשר בהרבה ממני). כך או כך, לחלקיקים שכאלה (בהנחה שהם מקיימים עדיין את משוואת־לורנץ) תהיה מסה מדומה או אנרגיה שלילית, ועל כן יתכן שלא נוכל לגלותם לעולם ובוודאי לא לנצלם לשם תקשורת בינכוכבית. לכן, ככל שזה נוגע נוגע לנו, יתכן ולא יהיו קיימים כלל.

נקודה אחרונה זו אינה מטרידה אותי יתר על המידה. דברים חמורים דומים נאמרו פעם על הנויטרינו, ובכל זאת כיום קל למדי לגלות את החלקיק הבלתי מתקבל על הדעת הזה. (בתנאי שאתה מוכן להשגיח כמו שמרטף על כמה מאות טונות של ציוד, בתוך מכרה זהב נטוש, במשך חודשים אחדים…) מכל מקום, דברים פעוטים כמו אנרגיה שלילית ומסה מדומה אינם צריכים להרתיע אף פיסיקאי־מתמטי המכבד את עצמו. רעיונות משונים עוד יותר נזרקים חדשות לבקרים בקרב החוגים המדעיים.

בנקודה זאת ייתכן ועלי ‘לגרש שד’ אשר ‘הדוקטור הטוב’ נמנע, בתבונה, מלעוררו מרבצו. קיימים דברים רבים שכן נעים מהר מן האור; אלא שאין אלה בדיוק ‘דברים’ – אלה הן רק ‘בבואות’, ‘התגלויות’ של תופעות, אשר אינן כרוכות בהעברת אנרגיה, מסה או מידע.

דוגמה אחת – מוכרת לאלפי טכנאי מכ"ם – מספקת לנו תנועת גלי רדיו לאורך צינוריות הנחושת המלבניים הידועים כמובילי־גלים. התבניות האלקטרומגנטיות העוברות דרך מוביל־גל יכולות לנוע אך ורק מהר מן האור – לעולם לא לאט יותר! אך אין הן יכולות לשאת עימן אותות; שינויי התבניות, שרק הם יכולים לעשות זאת, נעים לאט מן האור, ומהירותם קטנה ממהירות האור באותו יחס כמו שמהירות התבניות גדולה ממנה (כלומר מכפלת שתי המהירויות שווה לריבוע מהירות האור).

אם זה נראה מסובך, הרשו נא לי להביא בפניכם דוגמה שאני מקווה שתבהיר את המצב. נניח שיש לנו מוביל־גל באורך שנת־אור אחת, ואנו מזינים אותו באותות רדיו. בשום מקרה לא יוכל להיפלט דבר כלשהו מצידו השני כעבור פחות משנה; בעצם יחלפו עשר שנים עד שהשדר יגיע, אם מהירותו היא רק עשירית ממהירות האור. אך אחרי שהגלים ‘ממלאים’ את המוביל, הם יוצרים תבנית החולפת לאורכו במהירות הגדולה פי עשר מזו של האור. עלי להדגיש שוב שתבנית זו לא תוכל לשאת עימה כל מידע. כל אות או שדר יחייב שינוי כלשהו במשדר – ומסעו עד קצה המוביל יארך עשר שנים.

אם תתבוננו בגלי־ים סוערים המכים בשובר־גלים, תתגלה לעיניכם תופעה דומה. כאשר חזית הגלים פוגעת במכשול בזווית חדה, מופיע זרם מים של ממש בנקודת החיתוך (בין חזית הגל לבין השובר), והוא נע לאורך שובר הגלים במהירות העולה תמיד על זו של הגלים המתקרבים, ושגודלה יכול להגיע עד אינסוף (כאשר הקווים מקבילים וכל חזית־הים פורצת באחת). אך כל תחבולותיכם לא יועילו בכדי לנצל אותו זרם להעברת אותות – או עצמים – לאורך החוף. אף כי הוא אוצר בקרבו אנרגיה רבה, אין בו כל מעבר של אנרגיה. בדיוק כמו במקרה של התבניות הנעות במוביל־הגלים.

אם ברצונכם ללמוד את הנושא ביתר פרוט, קראו את מאמרו של מ. רוטמן, ‘דברים הנעים מהר מן האור’ שהופיע ב’סיינטיפיק אמריקן' ביולי 1960. העובדה המרכזית היא שקיומן של מהירויות שכאלה (‘מהירויות פאזה’) איננה מבטלת בשום אופן את תקפותה של תורת היחסות.

אולם ייתכן וקיימות תופעות אחרות שאמנם פוגעות בתקפותה. נא הדקו את חגורות־המושב וקראו – לאט – את הקטע הבא מתוך מכתבו של פרופסור הרברט דינגל, שהתפרסם בכתב העת של האגודה האסטרונומית המלכותית, (שם כתב העת – ‘המצפה’), בדצמבר 1965. כדאי לקרוא קטע זה בעיון.

“העבודות האחרונות בדבר אפשרות קליטתם של שדרים ממקורות מלאכותיים מאזורים מרוחקים ביקום עוררו השערות שונות בדבר סכויי תקשורת ארוכת־טווח שכזאת. הכל הניחו כמובן מאליו שחייב לעבור לפחות זמן בשעור המרחק מחולק במהירות האור, עד שייקלט האור. אולם אין כל ראייה לנכונות הדבר. יש סיבות להאמין שהדבר אמנם נכון עבור כל תופעה בת־איכון בנקודה יחידה, או באזור קטן, אך תופעות מסויימות אינן בנות־איכון שכזה. אם טענת היחסות (כלומר הטענה שאין בנמצא מצב טבעי של מנוחה, כך שתנועה יחסית של שני גופים אינה ניתנת לחלוקה אחת ויחידה ביניהם) היא נכונה, הרי ש’אפקט דופלר' מאפשר קיומה של תקשורת מיידית דרך כל מרחק שהוא… על כן ניתן לתכנן צופן אותות אשר, בעיקרון, יאפשר לנו לשדר תשדורת לכל מרחק ולקבל תשובה מיידית.” (הדגשות שלי.)

“לרוע המזל איננו יודעים עדיין אם טענת היחסות נכטנה או לא… מכיון שעיקריה של תורת היחסות הפרטית טרם חדרו ממש למודעות הציבור, נראה שכדאי להציג את חוסר־האונים שלה בבעיה הנדונה…”

וכך ממשיך המכתב, בכמה מאות מילים של לוגיקה מתמטית קשה בעקבות המכתב מופיעה תגובת נגד של מבקר שאותו הופך דינגל לעפר ואפר (לפחות להנאתו הפרטית), בגליון אוגוסט 1966 של אותו כתב־עת. לא אלאה אתכם בפרטי אותו וויכוח שכן הם טכניים מדי לגבי מגזין זה¹* (קרי:אינני מבין אותם…)

מכל מקום, די בקטע הנ"ל כדי להבהיר את טענתי. על אף הצלחתה המזהירה ביישומים מקומיים רבים, אין תורת היחסות חייבת להיות המילה האחרונה בנוגע ליקום. אילו היתה כזאת, היה הדבר חסר תקדים באמת.

תורת היחסות הכללית – הדנה בגרביטציה ותנועות מואצות, בניגוד לתורה הפרטית הדנה בבלתי מואצות – עלולה להימצא כבר היום בצרה צרורה. אחד מהאסטרופיסיקאים הבולטים של ימינו (מכיוון שאולי כבר שינה את דעתו בנושא, אזהה אותו רק באות הראשונה של שמו – ז') זעזע אותי פעם כשביקרנו במצפה במונט פלומר, באומרו שהוא מטיל ספק רב בכל ה’הוכחות' של תורת היחסות הכללית. ורק לאחרונה קראתי שפרופ' דיק גילה התפחסות בקטבי השמש, וזו עשויה להסביר את הסטיות המוזרות במסלולו של כוכב־חמה (מרקורי), סטיות שראו בהן זמן רב ראייה משכנעת לאמיתות תורת היחסות הכללית.

אם דיק צודק, אזי העובדה שחישוביו של אינשטיין נתנו תשובה נכונה עבור הפרסציה של מרקורי² אינם אלא צרוף מקרים טהור. ואם כך הדבר אזי תהיה לנו שערוריה אסטרונומית בשני קצותיה של מערכת השמש; שכן ‘חיזויו’ של האסטרונום לוואל בדבר מסלולו של פלוטו, אף הם נראים מקריים לחלוטין. פלוטו הינו קטן מכדי לגרום להפרעות שהובילו לאותה תגלית. (האם כתב כבר מישהו סיפור המעלה את הרעיון שפלוטו אינו אלא לווין של כוכב גדול בהרבה, אך בלתי נראה?)

ואם כבר התחלתי, הייתי רוצה לערער עוד ‘פרה קדושה’ מפרותיו של אינשטיין: עקרון האקויולנטיות, שהוא הבסיס לתאוריה הגרביטציונית. כל ספר הדן בנושא (‘הכבידה’ מאת ג’ורג' גאמוב, למשל), מדגים את העקרון באמצעות תאורו של האיש בחללית. אם החללית מאיצה בקצב קבוע, אזי טוענים שהאיש אינו יכול להבדיל בשום אופן בין כוחות האינרציה הפועלים עליו, לבין הכוחות הנובעים משדה גרביטציוני.

אך זוהי שטות מוחלטת – אלא אם כן מימדי הצופה וחלליתו הם אפסיים. אפשר להבדיל תמיד בין שדה־כובד לבין כוחות אינרציה. שכן אם תבחנו שדה כובד כלשהוא בעזרת מכשור מתאים (שאינו צריך להיות מורכב מאשר מספר כדורי־מיסב, שתנועתם בנפילה חופשית תימדד בדיוק מספיק), תגלו חיש מהר שתי עובדות: א. עוצמת השדה משתנה ממקום למקום, כי היא כפופה לחוק היחס ההפוך על ריבוע המרחק (אותו ‘גרדיינט גרביטציה’ מנוצל לייצוב לווינים במסלולם); ב. השדה אינו מקביל, אלא צורתו כצורת קרניים המוקרנות מגוף גרביטציוני מרכזי.

עם זאת, אפשר לעשות (עקרונית, לפחות) את הכוח ‘הפסאודו־גרביטציוני’ הנובע מהאצה כך שיהיה אחיד ומקביל בתחום של נפח חלל רצוי. כך שההבחנה בין השניים תהיה מובנת מאליה כעבור בדיקה שתימשך זמן קצר בלבד.

הבה נתעלם מאותו איש קטן ודוחה היושב בשורה הראשונה ושואל אותי הכיצד ייתכן שאיתרתי פגם בתאוריה, פגם שלא הרגישו בו לא אלברט אינשטיין ולא כ־90% מהמתמטיקאים שחיו אי־פעם על כוכב־לכת זה. אבל אם עקרון האקווילנטיות אינו נכון, יגרור הדבר מספר תוצאות חשובות. יעורער בסיסה של אחת הטענות החזקות ביותר נגד האפשרות של מתקני ‘אנטי־כבידה’ ו’הנעת־חלל' – דבר שבוודאי מייחלים לו כל תומכי המסע בחלל ומה שנוגע יותר לדיוננו זה – יהיה ברשותנו ‘חור’ בתורת היחסות, שדרכו נוכל לשגר ספינת־חלל על־אורית.

ואם כבר מדברים על חורים, הדבר מוביל אותנו אל ‘עיקום־החלל,’ אותו קיצר־דרך נוח ששרת סופרי מד"ב רבים כל כך (כולל אותי). בתור מאמין אדוק ב’חוק הלדן' (“היקום אינו רק מוזר יותר מכפי שאנו מסוגלים לדמות בנפשנו”) אני סבור שאל לנו לבטל כלאחר יד את ‘עיקום־החלל’ ולראות בו רק מתקן דמיוני. לפחות פיסיקאי אחד, פרופ' ג‘. ווילר, בנה תאוריה של זמן־מרחב הקשורה במה שקרוי בפיו באופן ציורי בשם ‘חורי־תולעים’.³ חורים אלו ניחנו בכל התכונות של עיקום־החלל; אתה נעלם בנקודה א’ ומופיע בנקודה ב', לפי תורתו של ווילר, אפילו דרך ‘החורים’, היא עדיין קטנה מזו של האור. הדבר מאכזב מאד, ואני מקווה שהפרופסור יכין יותר שעורי בית.

נסיון אחר, מעניין ובלתי רגיל, לשבור את מחסום האור נעשה בפרק האחרון של הספר ‘איים בחלל’ מאת ד. מ. קול ו־ד. ו. קוקס. הם הצביעו על כך שכל בדיקותיהן של משוואות תורת היחסות נעשו רק על חלקיקים המואצים על ידי כוחות חיצוניים, ולא על מערכות מונעות־עצמית כמו רקיטות. אין זה נבון, לדבריהם, להניח שאותם חוקים פועלים במקרים אלה.

וכאן עלי להודות שאני שרוי במבוכה קלה. שכחתי, עד שחזרתי וקראתי בספר, שהקדמתו מסתיימת בחמשיר השם אותי ללעג על כך שאמרתי (בספרי ‘פני העתיד’) שלא נוכל לעולם לעבור את מהירות האור. במצבים שכאלה, אני מגייס תמיד לעזרתי את וולט וויטמן “אני סותר את עצמי? טוב, יהי כן. אני סותר את עצמי. אני גדול; אני מכיל המון רב בתוכי.” לכן עכשיו אני מזמין את הדוקטור הטוב לעשות כמוני. ככלות הכל, הרי הוא גדול ממני.

ואני עדיין שומר לי את הזכות לחזור ולסתור את עצמי, כל אימת שיתחשק לי.

אסימוב משיב:

ראוי לציין שעל פי הסכם קלארק־אסימוב, שהוסכם עליו לפני שנים אחדות בתוך מונית בניו־יורק, ידידי הקרח והטוב ארתור קלארק חייב לקבוע תמיד שאני הוא סופר המדע הטוב בעולם, ואני חייב לקבוע באותה מידה שהוא סופר המד"ב הטוב בעולם.

לכן מתקבלות השגותיו של ארתור ברוח טובה. כל דבריו הם פנינים.

כמובן שאין אנו יכולים לנוע מהר מן האור. הטאכיונים יכולים, אך הם אינם יכולים לנוע לאט מן האור. עד כה קיימים הטאכיונים רק בניתוחים מתמטיים. גם אם הם קיימים באמת, ייתכן ואין כל אפשרות לגלותם. וגם אם ניתן לגלותם, נראה שאין כל דרך בה נוכל אנו להצטרף אליהם או הם אלינו. על כן אם אנו מדברים על ‘היקום הנשיג’, נשארת מהירות האור כגבול העליון.

באשר לשקילות כבידה־אינרציה, קל לדמיין גוף בצורת כדור קטום, אשר בתנועתו מעלה מתפשט ‘ומתנפח’ כך שכוחות האינרציה יתנהגו בדיוק כמו שדה־כובד הנובע ממקור נקודתי. במקרה כזה אי אפשר יהיה להבדיל בין אינרציה לגרביטציה.

ואני מוכן להתערב שתורת היחסות הכללית של אינשטיין תעמוד בפני כל אי־הבהירויות הנוכחיות.

איזאק אסימוב

תגובה נוספת על מאמרו של אסימוב, מאת צבי גיל, תוכלו לקרוא במסגרת המדור “מכתבי קוראים”.

פרדריק בראון הינו בלי ספק רב־אמן של הסיפור הקצרצר, התמציתי, עם השורה האחרונה המפתיעה (ראה:‘דם’ – גליון מס' 1, ו’הניסוי' – גליון מס' 5). מסתבר ש’מכונת הזמן הראשונה' שהוזכרה בסיפור ‘הניסוי’ לא היתה היחידה – כנראה שיש באמתחתו של בראון מכונות זמן רבות הטוענות לכתר ‘הראשונות’ ושוב אנו עוסקים כאן בפרדוקסים הכרוכים במסע בזמן, והפעם – בפרדוקסים המפורסמים מכולם.

* * *

ד"ר גריינגר אמר בחגיגיות, “רבותי, לפניכם מכונת־הזמן הראשונה.”

שלושת ידידיו לטשו בה את עיניהם.

היתה זו תיבה מרובעת שמידות דפנותיה היו 15 ס"מ עם שעונים ומתג.

“אתה צריך רק לאחוז אותה בידך,” אמר ד"ר גריינגר, “לכוון את השעונים לתאריך הרצוי, ללחוץ על הכפתור – ואתה שם.”

סמדליי, אחד משלושת ידידיו של הדוקטור, הושיט ידו אל התיבה, אחז בה ובחן אותה בקפידה. “זה באמת פועל?”

“ניסיתי אותה בניסוי קצרצר,” השיב הדוקטור. “כיוונתי אותה ליום האתמול ולחצתי על הכפתור. ראיתי את עצמי – את גבי שלי – בדיוק כשאני יוצא מהחדר. הדבר גרם לי זעזוע לא קטן.”

“מה היה קורה אילו רצת אל הדלת ותקעת בעיטה באחוריים של עצמך?”

ד"ר גריינגר צחקק. “יתכן שלא הייתי יכול לעשות זאת – כי הדבר היה משנה את העבר. זהו הפרדוקס הישן־נושן של המסע בזמן, כידוע לך. מה היה קורה לו חזר מישהו לאחור בזמן והרג את סבו שלו לפני שזה פגש את הסבתא?”

סמדליי, התיבה עדיין בידו, נסוג לפתע והתרחק מיתר השלושה, הוא גיחך לעברם. “זה בדיוק מה שאני עומד לעשות,” אמר.

“כיוונתי את השעונים לתאריך של לפני שישים שנה, בזמן שדיברתם…”

“סמדליי, לא!” ד"ר גריינגר נע לעברו.

“עצור דוק! אחרת אני לוחץ על הכפתור מייד. אם תעצור, אסביר לכם.” גריינגר עצר. “שמעתי אודות אותו פרדוקס. וזה עורר בי תמיד עניין, כי ידעתי שאכן הייתי הורג את הסבא שלי אילו היתה לי הזדמנות. שנאתי אותו. הוא היה בריון מנוול, והפך את חיי סבתא והורי לגיהנום. חיכיתי מזמן להזדמנות שכזאת.”

ידו של סמדליי התקרבה אל הכפתור ולחצה עליו.

המרחב סביבו טושטש לפתע… סמדליי מצא את עצמו עומד בשדה. לקח לו רגע קט כדי להתמצא בסביבה. אם זה היה המקום בו עמד להיבנות באחד הימים ביתו של גריינגר, הרי שחוותו הגדולה של סבו צריכה להימצא במרחק של כקילומטר וחצי בלבד דרומה. הוא החל ללכת. בדרך מצא מוט עץ שיכול היה לשמש כאלה נאה למדי.

סמוך לחווה מצא גבר צעיר, אדום שיער, כשבידו שוט והוא מלקה בו כלב.

“הפסק זאת מייד!” צעק סמדליי, תוך שהוא רץ לקראתו.

“תחוב את האף לעסקים המחורבנים שלך,” אמר הבחור והצליף בשוט שוב.

סמדליי הניף את האלה.

שישים שנה מאוחר יותר, אמר ד"ר גריינגר בחגיגיות, “רבותי, לפניכם מכונת־הזמן הראשונה.”

שני ידידיו לטשו בה את עיניהם.

סיפורו של פרדריק בראון ‘מכונת הזמן הראשונה’ המופיע בגליון זה, הינו אחד מתוך שפע הסיפורים על נושא זה, שהוא אחד הפופולריים ביותר בספרות המד“ב ויחד עם זאת – אחד המטרידים ביותר. כל חובב מד”ב וותיק ניסה בוודאי לא פעם ‘לשבור לעצמו את הראש’ בנסיון לצאת מסבך הפרדוקסים המתעוררים בנושא המסע בזמן. כתב העת ‘מדע’ הקדיש לפני שנתיים מספר מאמרים לנושא זה, ולהנאתם של קוראי ‘פנטסיה 2000’ החלטנו להביאם כאן במרוכז, בשינויים קלים בלבד.

מר נחמן גבעולי הינו איש מחשבים וותיק, ועורך המדור ‘חידות ושעשועים מתמטיים’ בעתון ‘מדע’. בשעתו, קבל מר גבעולי מעל דפי ‘מדע’ על כי אין בארץ במה נאותה לפרסום סיפורי מד"ב. ובכן, כבר יש כזו, ואחדים מסיפוריו של מר גבעולי ימצאו בוודאי את מקומם בירחוננו.

* * *

‘מדע בדיוני’ הוא התרגום העברי המקובל למונח האנגלי – Science fiction – תרגום שאינו מוצלח כלל ועיקר. לא המדע הוא בדיוני בסיפורים הללו, אלא להיפך – הבדיה היא מדעית. התרגום המדויק – והפשוט – הוא סיפורי מדע. ככל שהסיפור מבוסס וסביר יותר מבחינה מדעית, הריהו אמין ומשום כך מעניין יותר. בסיפור מדעי טוב אין המחבר מעלה שום רעיון העומד בסתירה לחוקי הטבע הידועים. סיפורים על טיסות לכוכבים רחוקים, על אמצאות טכנולוגיות חדשות, על התפתחות המין האנושי בעתיד מבחינה חברתית, גנטית, פסיכולוגית – כל אלה יכולים להיות כתובים יפה, ובכל זאת יהיו אוויליים אם לא יתבססו על הנחות מדעיות סבירות. סיפור מדעי, ככל סיפור אחר, חייב להיות קודם כל אמין כדי שיהיה מעניין.

“מכונת הזמן”

אחד המוטיבים השנויים במחלוקת מבחינה זו בסיפורת המדעית, הוא הנושא של נסיעה בזמן, לעתיד או לעבר. לפי גישתם של סיפורי המדע הפשטניים, אתה יושב בכעין כלוב, לוחץ על כפתור או מסיט מנוף המכוון לשנת כך וכך אחרי או לפני הספירה ויוצא לדרכך. רבים רואים בכך רעיון הבל שלעולם לא יוכל להתממש; וייתכן שלולא ה.ג‘. וולס, שכתב את הסיפור הקלאסי בנושא זה – ‘מכונת הזמן’ – לא היה הרעיון מתקבל כל כך בסוג זה של ספרות. אין לומר שוולס מיצה את הנושא, אך כל הסיפורים על נסיעה בזמן שבאו בעקבותיו חזרו, מדעת או שלא מדעת, על כמה מרעיונותיו ומתיאוריו: ההסבר שהזמן הוא מימד רביעי, אשר אפשר לנוע בו ממש כמו שאפשר לנוע לאורך, לרוחב או לגובה; התיאור של עצם המסע: של גרמי־השמים הנעים ברקיע במהירות מדהימה; הימים והלילות מתחלפים בקצב גובר והולך; עונות השנה החולפות ביעף; מראה הנוף המישתנה, כגון בניינים הקורסים תחתם ומופיעים, עצים הצומחים כהרף־עיין וכו’ – כל זה נזכר כבר אצל וולס, והופיע שוב בגירסאות שונות בהרבה סיפורים אחרים.

“טיסה אל העתיד”

גם כותב שורות אלה לא משך ידו מנושא זה: בשנת 1959 שודר בקול ישראל מחזה שלי, בשם ‘טיסה אל העתיד’, בהשתתפות שמואל רודנסנקי, בצלאל לונדון, יהודה פוקס ואחרים, שבו ניסיתי להראות כי אפשר לטפל בנושא זה מבלי להיקלע לסבך הרגיל, שהוא נקודת התורפה של הסיפורים על מסע הזמן – הפאראדוכסים.

העובדה שברוב הסיפורים הללו נקלעים המחבר וגיבוריו למצב פאראדוכסאלי, היא לכאורה הוכחה לכך שנסיעה בזמן היא בלתי אפשרית, וגם לעולם לא תוכל להתאפשר. אחת הדרכים המתימטיות להוכיח שדבר הוא בלתי אפשרי, היא להראות שהוא גורר עמו סתירה. בסיפורים על מסע בזמן מתגלה בדרך כלל סתירה מובהקת:

אינך יכול לנסוע אל יום אתמול, משום שאז תהיה שם (או היית שם) פעמיים בעת ובעונה אחת. אם תפגוש את עצמך יהיה בכך לא רק מצב מוזר, אלא סתירה לעובדות, שהרי זכור לך יפה כי אתמול לא פגשת את עצמך! יתר על כן, אם אפשרית נסיעה אל העבר, מה יקרה אם תשוב כמה דורות אחורנית, ותמית אחד מאבות אבותיך? אם תעשה זאת לפני שהלה הספיק להעמיד ולדות – לא תיסע אל העבר וקורבנך יינצל ממוות. במקרה זה יתנהלו העניינים כשורה ובבוא המועד תיוולד… וחוזר חלילה.

גם נסיעה אל העתיד אינה חפשית מפאראדוכסים. אם אתה נוסע אל המאה הבאה, למשל, ומביא משם אמצאה טכנולוגית העתידה להתגלות רק בעוד 50 שנה, הרי אתה מקדים מאוחר למוקדם. ואותה אמצאה כבר לא תהיה חדשה בעת שתומצא. עכשיו אי־אפשר יהיה לקבוע כלל מתי ומי המציא אותה.

יישוב הפאראדוכסים

אפשר להתגבר על סתירות כאלו בכמה דרכים. הדרך הפשוטה היא לומר, שתיתכן אך ורק נסיעה אל העתיד, אך לא אל העבר, ולכן לא תיתכן שיבה מן העתיד אל ההווה. מיגבלה זו מתקבלת על הדעת גם לאור העובדה, שלמעשה הרי כולנו נוסעים תמיד אל העתיד – ב’מהירות' קבועה של 60 דקות בשעה! יתכן איפוא שנוכל אי פעם להחיש את קצב הנסיעה, אך לא נוכל להפוך את כיוונה.

בדרך זו ניתן אמנם למנוע פאראדוכסים, אך בכל זאת אין היא חביבה על מחברי הסיפורים; שהרי אם אין הנוסע יכול לשוב אל ההווה, כיצד יספר לנו את סיפורו? דרך אחרת ליישוב הפאראדוכסים, המקובלת מאוד בסיפורת המדעית, היא לומר כי בעת שאנו נוסעים אל העבר וגורמים בעקבות פעולה כלשהי לשינוי בהווה או בעתיד, הרינו יוצרים כעין הסתעפות בשטף הזמן. הזמן מתפצל באותו רגע לשני ענפים: באחד יהיה העתיד כפי שהיה ‘מקודם’, ובשני יחול השינוי שגרמה פעולתנו. הזמן אינו שוטף איפוא בזרם יחיד, אלא בכעין דלתה אשר לה אינסוף זרועות, ואתה עשוי להימצא בכל אחת מהן בגירסה אחרת: כאן אתה נשוי, כאן אתה רווק, כאן חי, כאן מת, וכאן לא נולדת כלל…

למרות העובדה שהסבר זה מקובל למדי בספרות, אין הוא נראה לי, משום שלדעתי הוא מעורר יותר בעיות משהוא פותר: עכשיו נשאלת השאלה, אם אי אפשר לנסוע מהווה להווה – דהיינו – לרוחב, במקום לאורך. הזמן נעשה איפוא לא מימד אחד נוסף לשלושת ממדי המרחב, אלא מישור בעל שני ממדים. על כל הפאראדוכסים החדשים שדבר זה יוצר.

השיבה אל ההווה

דרך שלישית להימנע מפאראדוכסים הצעתי אני במחזה האמור. שם תוארה נסיעה אל העתיד, עם חזרה אל ההווה. בעת ביקורם בעתיד נתבקשו הנוסעים – פרופ' מילר וחברו ד"ר וייס – כי בשובם יבצעו פעולה מסוימת, אשר תגרום לשינוי מכוון בעתיד. הנוסעים הסכימו לעשות זאת, אך הדבר עורר בהם חששות ותהיות. להלן קטע מהמחזה:

וייס: יודע אתה מה מוזר בעיני יותר מכל? האדישות שבה קיבלו אותנו. בלי עיתונאים, בלי כל חגיגות, בלי סקרנות, אפילו. הרי סוף סוף אנו הננו האורחים הראשונים מן העבר!

מילר: ממ? הראשונים מן העבר? מנין לך? יתכן כי אנשים שיצאו אחרינו הגיעו לפנינו!

וייס: סליחה?

מילר: (בקוצר רוח) כלום אינך מבין? אנו נסענו מהמאה העשרים אל המאה העשרים ושלוש. אולי היו אחרים שנסעו מהמאה העשרים ואחת אל המאה העשרים ושתיים? בעצם, מובטחני שלאחר הצלחת הניסוי הזה היו עוד נסיעות רבות אל העתיד, וגם אל השנים שלפני זו. אנו איננו הראשונים כאן.

וייס: מוזר. לא חשבתי על זאת. פאראדוכס משונה!

מילר: אין בזה משום פאראדוכס! כפי שכבר הדגשתי, הנסיעה בזמן אינה כרוכה בשום פאראדוכסים.

וייס: האמנם? ומה דעתך כל הרעיון של סון? הוא רצה שנרחיק מהארץ את העלמה ההיא, מה שמה? – מירה – כדי שלא תתחתן כאן, והצאצאים שלה יוולדו במקום אחר ויהיו אחרים. בדרך זו הוא רוצה למנוע את הולדת יריבו. אם נניח שנעשה זאת, מה יהיה עליו, על יריבו של סון? הוא ייעלם פתאום מן העולם?

מילר: הוא לא ייעלם, משום שלא יוולד כלל.

וייס: מה פירוש “לא יוולד”? הריהו קיים!

מילר: עכשיו הוא קיים, אבל כשנחזור למאה העשרים נוכל לומר שאיננו קיים, ואין כל בטחון שיהיה קיים.

וייס: זאת אינני מבין, נניח שאמנם נעשה זאת ונרחיק את מירה מהארץ. אם נבוא הנה לאחר זאת, לא נמצא כאן את יריבו של סון?

מילר: ממ? מסתבר שכן, ואין בזה שום פאראדוכס.

וייס: רגע אחד, פרופסור מילר. נניח שאתה נשאר כאן, ואני חוזר אל המאה העשרים ומסלק את מירה. אתה יושב כאן ומשוחח עם הצאצא שלה, ופתאום אתה רואה אותו נעלם מן העולם?

מילר: המ! זהו מצב מוזר במקצת, יש להודות. (צחוק ברקע). אה, הנה פרופסור מינקובסקי, עומד מאחורינו וצוחק. לא שמענו אותך ניגש, פרופסור.

מינקובסקי: (אינו יכול לעצור בעד צחוקו) סילחו לי, שמעתי את הויכוח המעניין שלכם, ולא רציתי להפסיקו (ממשיך לצחוק.

וייס: מאחר שהרעיונות שלנו כה מצחיקים, אולי תתן לנו את ההסבר הנכון?

ההסבר

פרופסור מינקובסקי מתחמק מתשובה, אולם ההסבר הנכון לדרך, שבה נמנעים הפאראדוכסים הללו, מתברר לקראת סוף המחזה. בשעת הנסיעה בחזרה מתרחשים כל התהליכים ביקום בכיוון הפוך, לכאורה: השמש עולה במערב ושוקעת במזרח, העצים הולכים ומצעירים, האנשים צועדים אחרונית. תיאור זה ישנו גם אצל וולס, אלא שהוא לא הסיק את המסקנות מכך. העיקר הוא שגם התודעה של הנוסעים זורמת אז בכיוון הפוך: זכרונם, במקום להתעשר בחוויות חדשות, הולך ונמחק, והם שוכחים לחלוטין לא רק את פרטי נסיעתם, אלא אף את עצם העובדה שכבר ביקרו בעתיד! כשהם מגיעים אל ההווה, אל הרגע שממנו יצאו, יודעים הם רק שיש בדעתם להפליג עכשיו אל העתיד… מסיבה דומה אי־אפשר גם להביא מזכרות מן העתיד אל ההווה. בזמן השיבה חוזר הכל למצבו הנוכחי בהווה. לכן, רק דברים שיצאו מן ההווה יכולים לחזור אליו, ואילו כל דבר אחר שמקורו בעתיד, כולל חפצים, וגם רעיונות, תכניות וזכרונות, ייעלם ממכונת הזמן בשעת הנסיעה בחזרה.

מהירות האור

הנסיעה אל העבר עומדת בסתירה לחוק טבע יסודי – זה האומר, כי לא תיתכן העברת אותות, או מידע כלשהו, במהירות גבוהה ממהירות האור. נניח שעלינו לשגר ידיעה דחופה לחללית, הנמצאת אי־שם בקוסמוס, במרחק של עשר שנות־אור מכדור הארץ. חוקי הפיסיקה אומרים, כי אין כל אפשרות שהידיעה תגיע אל החללית בזמן קצר מעשר שנים. אך אם ניסע אל העבר, עשר שנים אחרונית, ומשם נשדר את הידיעה בראדיו, יתפשטו הגלים עשר שנים בחלל, ויגיעו אל החללית היום! הנסיעה אל העבר מאפשרת איפוא להעביר מידע במהירות, שהיא למעשה בלתי־מוגבלת.

הקשר בין נסיעה במהירות גבוהה מן האור ובין נסיעה בזמן מתגלה גם בדרך הפוכה: נניח שחללית יוצאת היום מהארץ ומתרחקת ממנה במהירות כפולה מזו של האור. כעבור עשר שנים, בשנת 1989, מגיעה החללית למרחק של 20 שנות־אור מהארץ. כאן נעצרת החללית, וטייסיה מתבוננים בכדור הארץ בטלסקופ רב־עוצמה. האור המגיע עכשיו מן הארץ אל החללית עבר מרחק של 20 שנות־אור, ולכן נדרשו לו 20 שנה כדי להגיע לנקודה בה נמצאת החללית.

האור עזב איפוא את כדור הארץ בשנת 1969. טייסי החלל רואים איפוא את כדור הארץ כפי שיהיה בשנת 1969!

רעיון אבוד?

ובכל זאת, למרות כל הפירכות הללו הרעיון של נסיעה בזמן אינו אבוד לחלוטין. סיפורי המדע דנים גם בצורות אחרות של מסע כזה, שאינן כה מופרכות מבחינה מדעית. לאמיתו של דבר, צורות מסויימות של נסיעה בזמן הן קבילות לגמרי מבחינה מדעית. אחת מהן קשורה, שוב, בטיסה בחלל, אלא שהפעם אין המדובר במהירות גבוהות ממהירות האור, אלא ‘רק’ בכאלו המתקרבות למהירות האור. לפי תורת היחסות, שטף הזמן בחללית הנעה יחסית לכדורי הארץ, אינו זהה לשטף הזמן על כדור הארץ, אלא קיימת תופעה הנקראת ‘התרחקות הזמן’, לפי הנוסחה הבאה של איינשטיין

Δtהוא משך־זמן כלשהו בחללית, ואילו ' Δtהוא משך הזמן על כדור־הארץ, כפי שהוא נראה לטייסים בחללית. V היא מהירות החללית, ו־C היא מהירות האור. כשהמדובר בחללית ‘נורמאלית’, שמהירותה קטנה מאוד לעומת מהירות האור, היחס בין שתי המהירויות הוא קרוב לאפס (לדוגמה – יחס זה לגבי החלליות של היום הוא מסדר גודל של אחד למאה אלף), ולכן ערך השורש קרוב ל־1. בתנאים אלה רווחי־הזמן בחללית ועל כדור־הארץ כמעט זהים. לעומת זאת, כאשר מהירות החללית מגיעה לכדי 99% ממהירות האור, נעשה הזמן על כדור הארץ מהיר פי 7 מהזמן בחללית. הנוסעים שיעזבו את כדור־הארץ בחללית כזאת וישהו בחלל 10 שנים, יגלו עם שובם כי בינתיים עברו על הארץ 70 שנה! כל מכריהם וידידיהם יהיו כבר זקנים מופלגים, וילדיהם, שנשארו על הארץ והיו תינוקות בעת הפרידה, יהיו עתה קשישים יותר מהנוסעים עצמם. האם אין זו נסיעה אל העתיד לכל דבר?

נוסחה זו של איינשטיין, כמרבית עקרונותיה של תורת היחסות, נראית מוזרה לא פחות מהסיפור המדעי הדמיוני ביותר; אך כיום אין איש מטיל עוד ספק בנכונותה. היא אומתה בשנים האחרונות בניסויים מעשיים, הן לגבי חלקיקים יסודיים, שמהירויותיהם קרובות למהירות האור, והן בטיסה במטוס רגיל, תוך שימוש במודדי זמן מדוייקים עד מאוד.

טיסת החלל של פרופ' גאמוב

עקרון התרחבות הזמן מנוצל יפה בסיפורי מדע, כי הוא פותח אפשרות להגיע לכוכבים רחוקים, אשר חללית רגילה לא תוכל להגיע אליהם בזמן סביר. האסטרופיסיקאי הידוע ג’ורג' גאמוב שתרם רבות בנושא התפתחות היקום, כותב בספרו הפופולארי: “אחת; שתים; שלוש… אינסוף”: “מתופעת האטת הזמן במערכות נעות, נובעת מסקנה מעניינת לגבי מסע בין־כוכבי. נניח שרצונך לבקר אחד מכוכבי הלכת של אברק (סיריוס), שמרחקו מאתנו תשע שנות־אור, ואתה משתמש לצורך זה בספינת־חלל, שמהירותה כמעט כמהירות האור. ודאי תהיה סבור כי הנסיעה לאברק ובחזרה תארך לפחות שמונה־עשרה שנה… למעשה, אם תטוס, למשל, במהירות שהיא 99.99999999 אחוזים ממהירות האור, אזי שעונך, לבך, ריאותיך, מערכת העיכול שלך ותהליכי מחשבתך יואטו פי 70,000, ואותן 18 השנים (מנקודת השקפתם של יושבי כדור־הארץ), הדרושות לנסיעה זו, ייראו לך כמיספר שעות בלבד. אכן, אם תצא מכדור־הארץ מיד לאחר ארוחת הבוקר, תהיה מוכן פחות או יותר לסעוד את ארוחת הצהרים בעת שחלליתך תנחת על אחד מכוכבי הלכת של אברק. אם תחפז לשוב הביתה מיד לאחר הארוחה, תוכל לאכול את ארוחת־הערב על כדור־הארץ. ברם, כאן תצפה לך הפתעה אם שכחת את חוקי תורת היחסות: יתברר לך שידידך וקרוביך נואשו ממך מזמן, והאמינו שאבדת בחלל, כי עליהם עברו בינתים 18 שנים – תוך אותה תקופה שנראתה לך כמו יום אחד בלבד”.

גם ארתור ס' קלארק, אף הוא מדען בעלי שם מדגיש בסיפרו ‘פרופילים של העתיד’: “חשוב להבין שטייסי החלל לא יוכלו להבחין, בשום דרך שהיא, כי משהו מוזר קורה להם. הכל בחללית ייראה נורמאלי לחלוטין… רק בשובם לארץ יגלו שחלף בה הרבה יותר זמן מאשר בחללית… אדם יוכל לשוב לארץ מאות או אלפי שנים לאחר צאתו, בעוד שהוא עצמו הזדקן רק בכמה שנים. לאדם המכיר את תורת היחסות אין בכך כל פלא: אין זו אלא תוצאה טבעית ממיבנה המרחב והזמן.”

ופרופ' גאמוב ממשיך: "ומה בדבר טיסה מהירה מן־האור? תשובה חלקית על כך ניתנת בחמשיר המתייחס לתורת היחסות:

היה היה איש ושמו דרור

שטס לו הלוך וחזור

הוא יצא רק היום

אך חזר כבר שלשום,

במטוס המהיר מן האור

נוסחת איינשטיין על התרחבות־הזמן, שהבאנו לעיל, מוכיחה, כי לא תיתכן טיסה במהירות גבוהה מן האור, שכן, אם היחס בין מהירות החללית ומהירות האור גדול מ־1, הערך מתחת לסימן השורש נעשה שלילי, וכידוע, אין שורש ממשי למיספר שלילי. ומה קורה ברגע המעבר ממהירות תת־אורית למהירות על־אורית (במישקל תת־קולי ועל־קולי)? על כך כותב ארתור אדינגטון, אף הוא אסטרופיסיקאי ידוע, בספרו ‘מרחב, זמן וכבידה’: “מעניין לשאול מה קורה כשמהירות הטייס מגיעה למהירות האור. האורכים בכיוון הטיסה מתכווצים עד לאפס (לפי עקרון אחר של תורת היחסות). הטייס והעצמים אשר איתו מצטמצמים לשני ממדים בלבד. אין אנו צריכים לאמץ את מוחנו בכדי להבין, כיצד יכולים החיים להתנהל בשני ממדים, מאחר ששום דבר אינו מתנהל. הזמן נעצר לחלוטין. כך נראה הדבר למשקיף מן הארץ. הטייס עצמו אינו מבחין דבר חורג מן הרגיל; הוא אינו מבחין שהפסיק להתנועע. הוא מחכה לרגע הבא כדי לנוע; והעובדה שהזמן נעצר פירושה שהוא אינו מבחין כי הרגע הבא מתעכב כל־כך”.

אודיסיאה בחלל

אכן, הטיסה אל אברק הנזכרת אצל גאמוב היא כאין וכאפס לעומת המסעות הארוכים שאנו קוראים עליהם בסיפורי המדע. אלה מספרים על טיסות לכוכבים רחוקים הרבה יותר, ואף לגאלאקסיות אחרות. כאן אפילו האטת הזמן פי 70,000 לא תספיק כדי להגיע אל היעד תוך שנות־חייו של אדם רגיל. המחברים נוקטים איפוא בתחבולה נוספת, שדוגמתה ראינו בסרט ‘אודיסה בחלל’, לפי ספרו של ארתור ס' קלארק: תרדמה עמוקה. הטייסים ישנים שנת מרמיטה במשך מרבית הטיסה, כשהם נתונים לפיקוחו של מנגנון אוטומאטי, הדואג להעירם בבוא המועד. בעת השֵנה נעצרים לחלוטין כל התהליכים בגופם: פעימת הלב, הנשימה, חילופי החומרים, היתרבות התאים והתנוונותם, מהירות הטיסה תגרום להאטת הזמן, אך אפילו בקצב איטי זה יחלפו אלפי שנים בחללית (שהן מיליוני שנים על הארץ); אלא שלגבי טייסי החלל, הנמים שנתם, ייראה הדבר כהרף־עין.

שני סיפורים

דבר זה מביאנו לנושא של זמן סובייקטיבי, או פסיכולוגי, בניגוד לזמן האובייקטיבי, הפיסי, שבו עסקנו קודם לכן. חשוב להבין שתופעת התרחבות הזמן איננה תופעה פסיכולוגית, אלא הינה פיסית ממש. האסטרונאוט בחללית ה’כמעט אורית' אינו מדמה לעצמו שזמנו איטי יותר מהזמן על הארץ, אלא כך הוא הדבר באמת. אך עתה נניח לחללית ונשוב אל הקרקע המוצקה של כדור־הארץ. נניח שאדם ישן, כחוני המעגל בשעתו, שבעים שנה רצופות, ושנתו כה עמוקה עד שבהקיצו אין הוא חש כלל בזמן שחלף. האם לא יהא זה כאילו נסע אל העתיד? האמנם? הבה נבדוק את הדבר. נשווה זה לזה שני סיפורי־מדע שונים, לכאורה. באחד מסופר על אדם היושב בתוך כלוב, שהוא מכונת הזמן. האיש לוחץ על כפתור, והכלוב מתחיל להתקדם אל העתיד. במסעו עובר הכלוב במהירות דרך כל תקופות הביניים. היום חולף כבזק, ואחריו המחר, המחרתיים, החודש כולו, השנה והשנים שאחריה, וכן הלאה. סביב הכלוב עומדים להם אנשים, ומתבוננים בנוסע־הזמן. הם רואים אותו יושב ללא תנועה במשך כל היום, וכשהם מבקרים שם למחרת עדיין הוא יושב שם, וגם כעבור חודש וכעבור שנה, שכן מכונת הזמן עוברת דרך כל התקופות הללו. האיש כמובן אינו זע, מאחר שכל הזמן הזה עובר בשבילו כהרף־עין. אפילו ינוע, הרי כל תנועה שלו תארך שנים לגבי הצופים מבחוץ, והם לא יוכלו להבחין בה. נצטרך גם להניח, שהאיש אינו מסוגל לראות דבר מן הנעשה מחוץ לכלוב, מאחר שרישמן של התמונות על גבי הרשתית של עיניו אינו נמשך, לגביו, יותר משבריר אפסי של שנייה. לבסוף, כעבור 70 שנה, נניח, נעצרת המכונה, והאיש יוצא מתוכה – אל העתיד. גם בסיפור האחר יושב אדם על כסא בתוך כלוב, אלא שזוהי מכונת־הרדמה, ולא מכונת־זמן. ברגע שהאיש לוחץ על הכפתור, נופלת עליו תרדמה שכמוה כעילפון עמוק. כל התהליכים בגופו נעצרים לחלוטין. האנשים הסובבים אותו רואים שהוא יושב ללא ניע, יום אחרי־יום ושנה־אחר־שנה. לבסוף, כעבור 70 שנה, מכונת ההרדמה מפסיקה לפעול, והאיש מתעורר. הוא יוצא מתוך הכלוב ומתבונן סביבו בהשתאות. הכל שונה ממה שהוא מכיר, וכשהוא שואל מהו התאריך, מסתבר לו שהגיע אל העתיד.

האם יש הבדל אובייקטיבי כלשהו בין שני הסיפורים הללו? כיצד יכול האיש עצמו לקבוע אם היתה זו שינה או נסיעה “אמיתית” אל העתיד? וכיצד יכולים לקבוע זאת האנשים המתבוננים בו? אכן, אין דרך כזאת, והמסקנה המתבקשת היא, איפוא, שאין כל הבדל אמיתי בין שתי האפשרויות הללו. אין הן אלא אותו סיפור עצמו, אשר לו רק לכאורה שתי פנים שונות.

עצירת הזמן

ההרדמה העמוקה היא איפוא דרך לקפוץ אל העתיד. האם יש משהו מקביל לה המאפשר שיבה אל העבר? מהו האמצעי ההפוך להרדמה? אם נראה בשינה מצב של עצירה, או לפחות האטה קיצונית של התהליכים בגוף, כי אז המצב ההפוך לזה יהיה זירוזם המרבי של התהליכים הללו. אילו אפשר היה לגרום, בעזרת סם כלשהו או בדרך אחרת, להאצה קיצונית של תהליכי הגוף, כולל מהירות התחושה, התגובה והמחשבה, היה האיש הנתון להשפעת הסם חש כאילו כל הסובב אותו פועל ומתנועע בתנועה איטית עד כדי גיחוך. הזמן היה מאיט, לגביו, את קצב שיטפו. האיש היה חש שהוא מתקדם אל העתיד ביתר איטיות מן הרגיל. ברם, מובן שאין זו שיבה אל העבר. גם אם יגבר קצב פעילות מוחו עד למהירות אינסופית, לא יגרום הדבר לשיבה אל העבר, אלא לעצירה מוחלטת של הזמן, כמו בהסברו של פרופ' אדינגטון על טיסה במהירות־האור. האיש יראה את הכל דומם וקופא במקומו, ללא תנועה או התפתחות כלשהי. ושוב, ה.ג‘. ולס הוא שכתב את הסיפור הקלאסי בנושא זה, בשם ‘המאיץ החדש’. אין הכוונה כאן למאיץ של חלקיקים יסודיים, אלא לסם הגורם להאצת תהליכי הגוף והנפש. פרופ’ גיברן וידידו, המספר, נוטלים את הסם, והנה –

שיחתם תחת השפעתו:

– ובכן? אמרתי.

– אינך מרגיש דבר?

– שום דבר. קצת התרוממות הרוח, אולי. לא יותר.

– מה בדבר קולות?

– הכל שקט, אמרתי. – חי נפשי! באמת שקט. פרט לכעין טפיפה חשאית, כמו גשם הנופל על עצמים שונים. מה זה?

– צלילים מפורקים, אמר, כמדומני, אך אינני בטוח בכך. הוא הביט בחלון. – האם ראית מימיך וילון הקבוע כך לפני חלון?

עקבתי אחרי מבטו, וראיתי את פינת הווילון מופשלת וקפואה, לכאורה, במצב של נפנוף נמרץ ברוח.

– לא, אמרתי, – זה מוזר.

– והבט, אמר, ופשק את כף ידו שהחזיקה בכוס.

העוויתי את פני שלא מדעת, בציפייה לכך שהכוס תתרסק. לא רק שלא התרסקה, אלא לכאורה לא זעה כלל; היא נשארה תלויה באוויר, ללא תנועה. – עצמים נופלים, אמר גיבון – בערך 5 מטרים בשנייה הראשונה. כוס זו נופלת עתה במהירות של 5 מטרים בשנייה. אלא שלמעשה עדיין לא היתה לה שהות ליפול אפילו מאית של שנייה…

(השנים יוצאים מדירתו של פרופ' גיברן ומגיעים אל הרחוב, ואז –)

…התבוננו בכלי־הרכב הקפואים כפסלים. השוליים העליונים של הגלגלים וקצות רגלי הסוסים, קצה השוט ולסתו התחתונה של הרכב, שזה עתה החל לפהק, נעו בשיעור מיזערי, אך המרכבה כולה נראתה דוממת, ודמומה לחלוטין, פרט לחירחור חלוש שהגיח מגרונו של אחד האנשים…

הנוסעים ישבו בתנוחות קפואות, במחוות שנעצרו באמצעיתן. גבר ונערה חייכו זה אל זו, בחיוך נעווה שנמשך כאילו לנצח… אדם סילסל בשפמו כבובת שעווה, ושני הושיט יד נוקשה ומיוגעת, באצבעות פשוטות, אל כובעו. התבוננו בהם, צחקנו בפניהם, העווינו מולם את פרצופינו, עד שמאסנו בהם… – באלוהים! קרא גיברן פתאום. הבט שם! הוא הצביע, ובקצה אצבעו החליקה באוויר, כשכנפיה טופחות לאיטן בקצב של חילזון עצל – דבורה.

שוב שני פירושים

כפי שוולס הסביר, אינך יכול לקלוט דיבור או מוסיקה, כשקצב מחשבתך מהיר פי כמה וכמה מהקצב הרגיל. כל הצלילים (פרט לאלה שמשמיע חברך, השרוי באותו מצב) מתנמכים, לגביך, מאות מונים וחורגים לגמרי מטווח השמיעה שלך. מאידך, האנשים הסובבים אותך אינם יכולים לראותך, אם אינך עומד זמן ממושך במקום אחד, שכן כל שעה שלך היא שבריר של שנייה לגביהם. אגב, וולס דיבר גם על בעיות נוספות שמצב זה מעורר: אינך יכול לרוץ זמן ממושך, משום שבגדיך יעלו באש מחמת החיכוך באוויר. כשאתה מניח כוס על השולחן, היא עלולה להתרסק אם לא תעשה זאת באיטיות מירבית. לאמיתו של דבר ישנה בעיה נוספת, שוולס לא הזכיר, אינך יכול לרוץ כלל, מאחר שכפות רגליך עלולות להתרסק מהפגיעה המהירה בקרקע – אלא אם כן גופך נעשה חסון בה במידה שתנועותיו נעשו מהירות. גם האטת הזמן יכולה, לכאורה, להיות אובייקטיבית או סובייקטיבית. נניח שאין המדובר בסם, אלא, שוב, בכלוב שבתוכו יושב אדם. השפעתו של הכלוב נתונה, שוב, לשני פירושים: אלא שפירושים אלה הם הפוכים לשני הסיפורים הנ"ל על נסיעה אל העתיד. לפי הפירוש האחד, האובייקטיבי, הכלוב גורם להאטת שטף הזמן מחוץ לו (ובמקום להחשת שטף הזמן בתוך הכלוב). לפי הפירוש האחר, הסובייקטיבי, גורם הכלוב להאצת תהליכי החשיבה של האיש (במקום להרדימו).

מה שניסינו להוכיח בכל הסיפורים הללו הוא זה: אם אינך מאמין שאי פעם תוכל להתממש נסיעה ‘אמיתית’ בזמן, אולי יקל עליך להאמין, שתימצא אולי פעם דרך להחיש או להאיט, במידה משמעותית מאוד, את פעילות הגוף והמוח. (נראה שכבר היום קיימים סמים שלהם פעולה מסויימת בכיוון זה). כפי שציינו, גם זוהי נסיעה בזמן, שאינה שונה במהותה מן הקודמת.

נסיעה אל העבר, בכל־זאת

מסתבר, איפוא, שהנסיעה היחידה בזמן שהיא באמת בלתי אפשרית, היא הנסיעה אל־העבר. אך בעניין זה אי אפשר שלא להזכיר את העובדה המפתיעה, שאפילו לנסיעה כזאת ישנה אחיזה כלשהי במדע המודרני: בשנת 1965 קיבל פיסיקאי הגרעין ריצ’רד פ' פיינמן פרס נובל, על מחקריו בנושא האנטי־חלקיקים. הוא הראה כי מבחינתה של מכניקת הקוואנטים, אפשר לראות את האנטי־חלקיקים כאילו היו חלקיקים רגילים הנעים כאילו אחורה בזמן, ואין דרך מתמטית או נסיונית להכריע בין שני הפירושים הללו! אולם מאחר שאנטי־חלקיקים קיימים בעולמנו, כידוע, רק מישכי זמן קצרים מאוד, אפשר אולי להסיק שנסיעה אל העבר היא אפשרית רק לשבריר אפסי של שנייה ורק למאסות זעירות מאוד. כפי שצויין לעיל, יש קשר בין נסיעה אל־העבר ובין טיסה במהירות גבוהה מן האור. והנה מתברר כי אפילו נושא זה אינו בבחינת ‘טאבו’ מוחלט במדע המודרני. הועלתה האפשרות התיאורטית לקיומם של חלקיקים מהירים מן האור, ואף שם ניתן להם – טאכיונים (טאכוס – מהיר ביוונית). עם זאת התיאוריה מוכיחה כי אפילו יתברר שחלקיקים אלה אמנם קיימים, אין אפשרות להעביר בעזרתם מידע או איתות כלשהו.

* * *

פרסום מאמר זה על הזמן עורר בשעתו אחדים מקוראי ‘מדע’ להסיק מסקנות משלהם. כך, למשל, טען אחד הקוראים: נניח שאנו מקבלים את ההנחה (שבוטאה בתסכית הרדיו שהזכרתי – נ"ג), כי אמנם אפשר לנסוע אל העתיד, אלא שבעת השיבה אל ההווה יפעלו כל התהליכים בכיוון הפוך. עלינו להחיל איפוא כלל זה לא רק על התהליכים הפיסיקאליים והנפשיים, אלא גם על התהליכים הביולוגיים. מכאן המסקנה שהנוסע החוזר חייב להיעשות צעיר יותר מרגע לרגע, בקצב הזהה בדיוק לקצב שבו הוא חוזר אחורה. יוצא איפוא שהנסיעה אל העבר היא אפשרית רק עד תאריך לידתו של הנוסע, אך לא למועד קדום יותר. בדומה לכך עלינו להסיק, כי הנסיעה אל העתיד תיתכן רק עד ליום מותו של הנוסע, אך לא למועד רחוק יותר, מאחר שבעת הנסיעה הוא חייב להזדקן בקצב שבו חולף הזמן. אכן, בדרך זו אנו מסלקים במחי יד את כל הסתירות והפרכות שמנינו בעמודים הקודמים. לאמיתו של דבר, שיטה זו לנסיעה בזמן היא כה לגיטימית, עד שאיננו יכולים להוכיח שאינה מתרחשת למעשה! מי ערב לנו שאין אנו מדלגים, מפעם לפעם, אחורה וקדימה? אם אחזור פתאום לשנת 1941, אהיה שוב בן 20, אתגייס לצבא הבריטי, אחיה שוב את תקופת המלחמה, אראה סרטים עם פרד אסטיר וג’ינג’ר רוג’רס, וכן הלאה. לא יהיו לי, כמובן, שום זכרונות על תקופה מאוחרת יותר. מאידך, אם אדלג פתאום לשנת 2001, אהיה בן 80, אשען על מקל, אתנהל בכבדות, אדבר אידיש, ויהיו לי זכרונות על תקופות הביניים אך לא זיכרון על עצם הנסיעה בזמן. לא אוכל איפוא לדעת שהיתה נסיעה כזאת. במלים אחרות: הנסיעה בזמן לפי השקפה זו אינה נסיעה שלך יחסית אל היקום, אכן, דומני שהשאלה אם נסיעות כאלה אמנם מתרחשות היא חסרת משמעות, מאחר שאין כל אפשרות להשיב עליה בחיוב או בשלילה.

הזמן כנהר

אולם נסיעה כזאת בזמן שונה במהותה מהנסיעות עליהן דיברנו, המקובלות בסיפורי המדע. אם נשווה את שטף הזמן לנהר, נוכל להמחיש את ההבדל בין שתי ההשקפות הללו בדרך הבאה: כולנו שטים בנהר זה בסירות, הנסחפות עם הזרם במהירות קבועה. הנסיעה בזמן לפי הפירוש שלנו מקבילה לשיט במהירות שונה ממהירות הזרם, קדימה או אחורה. לעומת זאת, לפי פירושו של הקורא, הנסיעה בזמן מקבילה לשינוי במהירות הזרם והסירות גם יחד.

בהקשר זה כדאי להעיר, כי המשלת שטף הזמן לנהר כרוכה בבעיות לוגיות לא מעטות. כדאי להרהר בשאלה – איך מיוצגים ב’מודל' זה האירועים ההיסטוריים, וכיצד יוכל נוסע הזמן לראות אירוע כזה?

חוק שימור האנרגיה

קוראים אחרים עוררו גם בעייה אחרת: מה קורה, בנסיעה כזאת, לחוק שימור האנרגיה והמאסה? האם הנוסע נעלם מפה ומופיע בזמן אחר, הרי הוא משאיר כאן ‘חור’ רציני, ואילו שם מופיעות פתאום מאסה ואנרגיה, בסתירה לחוקי הטבע. זאת ועוד: מה בדבר האנרגיה הדרושה להפעלת מכונת הזמן? האם בנסיעה בכיוון אחד צורכת המכונה אנרגיה, ובכיוון הפוך היא פולטת אותה? או טענה אחרת: תוכל אולי לחזור אל העבר הרחוק, למועד שקדם ליום הולדתך, אך לא אל אירוע כלשהו בעבר האישי שלך. מדוע? משום שאם תעשה זאת אזי בשובך אל ההווה יהיה לך זיכרון כפול לאותו אירוע, עם הבדל מסוים בין שני האירועים: האחד התרחש, כזכור לך, במהלך הרגיל של העניינים, ואילו השני התרחש בסיומה של נסיעה בזמן. לכן אין לומר שזהו בדיוק אותו אירוע עצמו, והמסקנה היא שלא חזרת כלל אל העבר ה’מקורי'.

רשומת שיחזור

נראה עתה דרך אחרת לנסיעה בזמן, שאינה עומדת בסתירה לחוקי הטבע הידועים. זוהי אמנם נסיעה סובייקטיבית, כמו שנתו של חוני המעגל; אולם בניגוד לשינה, שהיא כעין קפיצה אל העתיד, זו יש בה גם שיבה אל העבר וגם קפיצה אל העתיד.

הרעיון שאול מהמושג ‘רשומת שיחזור’, המוכר לאנשי המחשבים. כידוע לרבים, אין מחשב שאינו ‘נופל’ מפעם לפעם. אם מחמת הפסקה בזרם החשמל, או בשל תקלה במחשב עצמו, או מפאת טעות אנוש של המפעיל, קורה שפעולת המחשב נפסקת באמצע, וכל המידע האצור בזכרונו המיידי – להבדיל מזיכרון העזר, כגון תקליטים וסרטים מגנטיים – נהרס. במקרה זה אין ברירה, לכאורה אלא להתחיל את העבודה מחדש. אם זוהי עבודה ממושכת, יש בכך, לפעמים ביזבוז חמור של זמן וכסף. הדרך המקובלת להתגבר על הבעייה היא להעתיק, לעתים מזומנות (למשל – כל 5 דקות), את כל זיכרון המחשב אל דיסק (מערכת תקליטים). המחשב ממשיך בעבודתו, אך במקרה של תקלה אפשר לנצל את גוש המידע הרשום על הדיסק, הנקרא ‘רשומת שיחזור’, ולהעתיקו בחזרה אל המחשב. בדרך זו יוכל המחשב להמשיך בעבודתו מאותה נקודה, אליה הגיע בעת רישום רשומת השיחזור האחרונה. שילוב: המחשב אינו מחדש את עבודתו בנקודת הפסקתה, בעת התקלה, אלא הוא חוזר לרגע הרישום. כל המידע שנוצר בזכרונו בין רגע הרישום האחרון ובין רגע התקלה – – אבוד ואיננו. המחשב חייב איפוא לחזור כמה דקות אחורנית, אל העבר…

סיפור במגירה

לפני כמה שנים כתבתי סיפור, המבוסס על נושא זה, אלא שהוא עסק בבני אדם, לא במחשבים. לדאבוני, לא היתה אז עדיין בארץ במה נאותה לסיפורי מדע מקוריים, והסיפור מונח עד היום במגירת שולחני. מאחר שיש לו השלכה גם לנושא של נסיעה בזמן, אספר אותו כאן בקצרה:

הסיפור מתרחש במאה העשרים ושתיים. הרפואה המודרנית מסוגלת כבר להשתיל בגופו של אדם כל איבר שהוא. האיברים הללו אינם לקוחים מגופם של אנשים אחרים, אלא מגדלים אותם באורח מלאכותי מרקמות ביולוגיות, על ידי תנאי תזונה וסביבה מתאימים, ממש כפי שהם מתפתחים בגופו של העובר. אדם שאיבריו, ולו גם החשובים ביותר, ניזוקו במחלה או בתאונה, אינו חייב למות, משום שתמיד אפשר להשתיל בו איברים חדשים תחתם. דבר זה חל גם על המוח… אלא שהמוח החדש יהיה מעין לוח חלק – טאבולה ראסה – ללא כל ידע או זכרונות, כמוחו של תינוק. האיש יצטרך ללמוד מחדש ללכת, לדבר, להפעיל את ידיו וכו'. יום אחד מכריזים המדענים כי הצליחו להתגבר גם על בעייה זו. כל אדם יכול להעתיק את כל המידע האצור במוחו אל יחידת זיכרון עזר! עכשיו, אם מוחו ייפגע ויהיה צורך להשתיל בקודקודו מוח חדש, יוכלו המדענים להחזיר לו את כל המידע והזכרונות שהיו לו, על ידי העתקת רשומת השיחזור, בחזרה אל מוחו.

האיש הראשון המבקש לנצל אמצאה חדשה זו הוא אסטרונום, המתעתד לצאת למיבצע מסוכן ביותר: נחיתה על פני כוכב הלכת צדק. ההחלצות מכוח המשיכה העצום של כוכב זה מחייבת תאוצה כה גבוהה, עד שאין כמעט ספק שמוחו של הטייס יינזק בעת ההמראה בחזרה. החללית אמנם תחזירו אל כדור־הארץ, הודות למנגנונים האוטומאטיים המותקנים בה, אך הטייס וודאי יזדקק לשיחזור מוחו.

האיש נכנס לחדר שבו ייערך הרישום של רשומת השיחזור. זהו מעין שילוב של חדר ניתוח עם אולם מחשבים. במרכז החדר קבוע מושב, הדומה לכיסא של רופא שיניים, ומעליו תלויה קסדה גדולה, המחוברת בכבלים אל התקרה. האיש יושב, והאחות מגלחת את ראשו. הרופא מסביר לו את התהליך. “הפעולה אינה כרוכה בכאב כלשהו, אולם יש צורך לעצור לכמה שניות את פעולת המוח. אתה תאבד כמובן את הכרתך”, אומר הרופא, “אך כשתתעורר לא תחוש בהשפעה רעה כלשהי”. הקסדה יורדת על ראשו של האיש ומכסה גם את הפנים. האיש מפסיק לראות ולשמוע, והכרתו אובדת.

הקסדה מתרוממת, והאיש פוקח את עיניו “זה הכל?” הוא שואל, ומתכונן לקום. לפתע הוא נעצר, ונועץ עיניו ברופא. זהו אינו אותו רופא, מי אתה?' הוא שואל. הוא מביט באחות, והנה גם היא אינה אותה אחות. “מה קרה כאן?” הוא שואל.

קוראי ‘פנטסיה 2000’ לא יתקשו בוודאי להסביר מה קרה כאן. (מכל מקום, ההסבר מופיע בגליון ‘מדע’ כ"א 6).

– – – – – – – – – –

על מצבת קברו של נוסע בזמן

''להרוג את סבי?" תמה ג’ק אי אפשר, הרי זה ברור! אך כשהוא את הסבתא נישק הסבא השחיל בו כדור…

מאת שרווד ספרינגר

דני שנקר הוא תל אביבי בן 35, מתכנן מערכות במקצועו. בחרנו בסיפורו בשל הרעיון המקורי הטמון בו וצרפנו אותו ל’פינת הזמן' – העוסקת בנקודות מבט שונות על הזמן.

שאלה – מה קורה כאשר ארוע שקרה בעבר מוקלט בעזרת מכשיר, הגורם בהפעלתו לכך שאותו ארוע עצמו קורה/יקרה בהווה או בעתיד – לא כמו סרט הקלטה של טייפרקורדר, אלא בפועל ממש? על שאלה זו עונה לנו דני שנקר בסיפורו זה.

* * *

המשמרת החלה באופן שגרתי. כך לפחות חשב זינט, מתרווח בערסל הריחוף שבאולם השיחזור מספר 435. לאחר שסרק בקצרה את רשימת קטעי הצפיה שליקט במחשב, הבזיק פרץ חום שהפעיל את הקרנת השיחזור. הערפל הכחלחל שאפף את חלל החדר הצטלל במהירות, בעוד המחשב מתדרך חרישית את זינט.

אולם מספר 435 הפך לחדר הישיבות של מכון קווינוקס. ליד לוח התצוגה המואפל ניצב אדם נמוך קומה, קרח, שדבר בעצבנות מה לקבוצת האנשים שמולו. זינט, משועמם, סקר את אנשי הקבוצה, מזהה אותם לפי תדרוך המחשב – נציג החילות הממוכנים, במדים אפרפרים, מתוחים על כריסו. נציג החילות הלוגיסטיים, במדים ירקרקים מגוהצים למשעי. נציג זרוע המחקר והפיתוח במדים צהובים ונציגת הכוחות המיוחדים במדיה השחורים. מהסברי המחשב קלט זינט שהסימנים הפוספוריים המשונים על כותפות המדים ציינו את דרגות הנציגים, אולם לא היה לו מושג מי גנרל גבוה ממי ומה משמעות כל דרגה. למען האמת, הדבר אף לא הטריד אותו. מבטו התעכב קצרות על העוזרים שהביא עמו כל גנרל, רובם לבושים אזרחית.

עוקבן צעיר מזינט היה לבטח משתוקק לחזות ב’הקלטה האבודה' של גזע יוצא דופן זה, שחי לפני עידן ועידנים במערכת הסולרית הרחוקה שבשולי הגלקסיה. ככל עוקבן ב’מכון למחקר בין־גזעי' צפה זינט, בתקופת הדרכתו, בקטעי הקלטה של גזע זה. המערכת השמשית היתה בעלת ענין מיוחד, שכן מכל מערכות ‘הכוכבים החמים’ האחרות שהכירו הטלהידים, היתה זו היחידה בה גזע החיות התקדם והשיג בהתפתחותו את החרקים, והפך לשליט בעולמו. זינט זכר במעומעם שלדעת מדעני המכון היתה זו הסיבה העיקרית לכך שהגזע יצר תרבות מחזורית בלתי יציבה, מה שגרם להכחדתו בסופו של דבר. במוחו של זינט הבזיקו בחטף מראות נשכחים – טכסי אדם הקוף, בנית הספינקס המצרי, דיון בסנהדרין בירושלים, ממלכת האינקא, מהפכת התרבות בסין, השמדת תחנת צדק ב’מלחמת האנרגיה'…

השיחזור בו צפה עתה הוקלט כמה אלפי שנים ארציות לפני הכחדת הגזע האנושי. אז עדיין השתמשו הטלהידים ב’חלליות צלחת' למישלוח ההקלטות, והחללית שנשאה קטע זה אבדה בתאונה. רק עתה אותרו שרידיה הקפואים של החללית, ובתוכם ההקלטה האבודה.

זינט, לאחר אלפי משמרות עוקבנות, לא התרגש מכך כלל ועיקר. הוא תהה מדוע בחר המחשב בקטעים מתוך הקלטה זו דוקא. ככלות הכל, מדובר בהקלטה ישנה נושנה, של גזע שאינו קיים עוד. הוא לא האמין שניתן ללמוד ממנה משהו. “אולי המחשב מתרגש מכך שנמצא קטע לא מוכר מלפני זמן כה רב,” גחך זינט. המחשב, ברוב טקט, לא הגיב למחשבה זו.

זינט התנער מהרהוריו והתרכז בשיחזור. אחרי הכל, עבודה היא עבודה, נאנח.

“ד”ר פלומפס! אולי תוותר על ההקדמה ונתחיל ישר בעיקר!" קרא נציג זרוע המחקר. הדובר, נבוך מעט, הסס לפני שהמשיך: ''אשתדל לקצר ככל שאוכל. היו בטוחים שאני מודע לזמנה היקר של ועדת הפיתוח הצבאית (כעוקבן מנוסה לא נעלם מזינט הלעג הדק שבדברים.), כולכם מכירים בוודאי את עקרונות ‘ההקלטה השלימה’. באמצעותה אנו מסוגלים לשחזר מאורעות“. כולם הנהנו בראשיהם, אך זינט הבחין, שפרט לחמישה, כולל ד”ר פלומפס, לא היה לאיש מהנוכחים מושג מהם עקרונות “ההקלטה השלימה” (אף כי כולם ידעו, כמובן, מהי). גם ד"ר פלומפס לא סמך כנראה על הנהון הראשים, והסביר תוך שהוא מצביע על דיאגרמה מוארת בלוח התצוגה. “כידוע לכם, מקליטים בו־זמנית את כל שדות הכוח, או, ביתר דיוק, ספירלות כוחות הכובד, האלקטרומגנטי, הגרעיני והפסיכו־קינטי. היות ואיננו יכולים להקליט את הזמן האמיתי, אנו מייצרים ‘זמן סינטתי’, שעליו מוקלטים כל שאר השדות סימולטנית.לפני כ־200 שנה גלה שטיין את ‘שדה הסדר’, הכולל כידוע את הקשרים בין כל שדות הכוח. נשאלת השאלה, כיצד נשמרים הקשרים בין שדות הכוח השונים, בעת שיחזור הקלטה שלימה, אף ש’שדה הסדר' עצמו לא ניתן להקלטה?”

זינט עקב עתה ביתר ענין אחר הנעשה. הוא הבחין אוטומטית שמספר המבינים ירד מחמישה לשלושה.

“ההסבר המקובל הוא, שקשירת כל השדות לשדה זמן סינטתי בעת ההקלטה משמרת את הקשרים בין השדות, שכן העולם המשוחזר הוא ‘עולם מוקפא’ ולא ‘עולם אמיתי’. ד”ר פלומפס הפסיק לרגע, סוקר את הקהל הקטן שלפניו. “התשובה האמיתית היא, ש’שדה הסדר' משלים את שאר השדות, כולל הזמן, לשלימות אחת. כל אחד מהשדות נקבע בלעדית על ידי צרוף מסוים של כל שאר השדות. לכן אין צורך בהקלטת ‘שדה הסדר’, כדי שלחזר את שאר השדות”. קצב דבורו של הנואם הואץ, התרגשות ניכרת בקולו. “אנו, במכון קווינוקס, הצלחנו לפתח שיטה להקלטת ‘שדה הסדר’! אנו יכולים להקליט את כל שדות הכוח על בסיס ‘שדה הסדר’, ללא שימוש בבסיס זמן סינטתי. שיחזור הקלטה כזו יגרום להופעת שדה זמן אמיתי, כפי שהיה קיים בזמן ההקלטה!”

זינט נדבק בהתלהבותו של ד"ר פלומפס. עתה הבין מדוע ברר המחשב קטע זה לשיחזור. היתה זו תגלית מרעישה שתזעזע את מדעני הטלהידים.

דייר פלומפס, פניו סמוקות, התבונן מבעד לעדשות משקפיו בפניהם האדישות של חברי ועדת הפיתוח. “האם משמעות הדבר שתוכלו לייצר הקלטות זולות יותר מההקלטות על בסיס זמן סינטתי?” שאל אחד העוזרים.

“המשמעות היא אחרת לגמרי!” ענה הד"ר, בקושי מתאפק מלהוסיף ‘ראשי כרוב שכמותכם!’ “ברור ששתי ספירלות שונות של זמן אמיתי אינן יכולות להתקיים יחד, שכן אז עקרון ‘הפעולה קודמת לתוצאה’ יופר. במדה ונשחזר איפא זמן אמיתי, נניח מוקדם בשנה, הוא יתאבך מיידית עם הזמן הנוכחי, ושניהם יבטלו זה את זה. הם יחדלו להתקיים במימד זמן כלשהו, וכך גם שאר שדות הכוח הקשורים בהם, כמובן!” חברי הועדה התעוררו, קוראים בעת ובעונה אחת:

“אתה מתכוון לאמר שניתן לפתח נשק להשמדה מידית?”

“מה טווח ההשפעה של התופעה?”

“האם זה ניתן לישום מעשי, ובאיזה מחיר?”

הנואם היסה אותם “רבותי, כדי לתת לכם מושג־מה, אם ניצור כאן כרגע זמן אמיתי מוקדם בשנה, כדור הארץ כולו יעלם כהרף עין, ותוך כמה דקות כל מערכת השמש. אם ניצור זמן בהפרש של חמש מאות שנה, התופעה תתפשט במהירות האור ותחסל את כל שביל החלב תוך כמאה אלף שנים. ואם נגיע להפרש של שלוש מאות אלף שנים, כל היקום כולו יושמד, בסופו של דבר”.

רטטי חרדה חלפו בסיבי גופו של זינט. טוב שגזע מטורף זה נכחד בטרם השמיד את העולם כולו. הוא צפה, מרותק, בהמשך החיזיון. “כיצד ניתן איפא לפתח נשק מוגבל ותכליתי?” שאלה נציגת הכוחות המיוחדים בנימה קשוחה ועניינית, מנערת את רעמת שערה השחור. ד"ר פלומפס בהה בה "אינכם מבינים?… אסור לפתח נשק כזה! על אף כל אמצעי הבטחון שתעלו בדעתכם, עלול מטורף כלשהו לשחזר זמן אמיתי בעוד שנה או אלף שנים, ולהשמיד את הכל בלחיצת כפתור אחת!

עלינו לא רק לגנוז את הרעיון (לשם כך לא הייתי מציגו לפניכם). אלא גם להבטיח שאף אחד, במקום כלשהו, לא יגיע לרעיון זה, במקרה או במכוון, וזהו, רבותי, תפקידכם אתם!"

“האם לדעתך, ד”ר, ניתן מעשית לפתח נשק כזה?" שאל גנרל בספקנות. “אנו, במכון קווינוקס, מסוגלים לפתח נשק כזה” ענה בגאווה, מגביה קולו. “ואני מכיר עוד שלושה מקומות על כדור הארץ ושניים מחוצה לו שיש להם את היכולת לכך!” למראה המבטים הספקניים, המשיך “למעשה אפילו פיתחנו מעין אב־טיפוס ראשוני לנשק כזה.” חלק מהנוכחים החווירו בעליל. “אל תדאגו, איננו מקליטים ממש את השדות. איני מעז לבצע הקלטה הניתנת לשימור. אך אנו יוצרים חקוי הקלטה הגורם להופעת זמן אמיתי בהפרש של מיקרושניה מהזמן הנוכחי. זה מספיק כדי להשמיד את המכשיר עצמו וסביבתו הקרובה”.

“האם אתם מתכוונים להדגים את פעולת המכשיר?”

“כמובן, מיד אוביל אותכם למבנה הניסוי. אולם לפני כן, אנו רוצים את אישור ועדת הפיתוח לכיסוי הוצאות הפיתוח. כמו כן ברור לכם שהמכשיר יושמד על ידי הניסוי ושלא יפותחו דגמים נוספים”.

“מוסכם!” הכריזו נציגי הלוגיסטיקה והמחקר, אך נציג החילות הממוכנים התערב “רק רגע, מהו באמת מחיר הפיתוח, ד”ר פלומפס?"

“המחיר מפורט בתסקיר שלפניכם” ציין פלומפס ביובש. חברי הועדה ועוזריהם עיינו כל אחד בעותק המוקרן לפניו, והחלו להתדיין ביניהם.

זינט התקשה להבין את הקטע האחרון שראה, על אף תדרוך המחשב בנושאי המימון והועדות. הוא הרהר בינתיים ברעיונות שהשמיע ד“ר פלומפס. למיטב ידיעתו, בקטעי הקלטה מאוחרים יותר של המין האנושי, לא היה שום רמז לאפשרות יצירת זמן אמיתי בשיחזור, אף שהאדם הקליט בטכניקות דומות לאלה שהטלהידים השתמשו בהן. זינט הקרין גלי אהדה לעבר ד”ר פלומפם הרכון על הדוכן, אף שידע, כמובן, שהלה אינו אלא בבואת שדות הכוח שהרכיבו בעבר הרחוק את פלופס האמיתי. אין ספק שאדם חביב זה הצליח לגנוז היטב את הרעיון. יכול להיות שזה רעיון טוב לגנוז את התגלית גם עכשיו! זינט היה אומנם בטוח שלא ימצא מטורף טלהידי כלשהו (ותהיה משמעות המלה ‘מטורף’ אשר תהיה), שישתמש ביצירת זמן כנשק. אך תאונות עלולות תמיד לקרות! במחשבה שניה, אולי לא ד“ר פלומפס הוא שגנז את הרעיון. אולי פשוט אירעה תאונה במהלך הניסוי, והד”ר עם ועדת הפיתוח נגוזו מהיקום?

המחשב החל בשיחזור קטע ההקלטה הבא. ד"ר פלומפס, שני טכנאים וחברי ועדת הפיתוח עמדו בחדר תת קרקעי גדול ואטום, במבנה הניסוי. שורות שורות של לוחות פלסטיים, מתכתיים ובטון הפרידו בינם לבין האולם בו נמצא המיכשור עצמו, במרחק של כמאתיים מטר מחדר הבקרה. מסכים טלביזיונים תלת מימדיים היו קבועים בקירות, סביב סביב. במסכים נראו המחיצות ואולם הניסוי. במרכז האולם ניצב שלד קובית מתכת, כשלושה מטר גובהה, ובתוכה ערב רב של ציוד. סביב לקוביה סומנו 10 מעגלים קונצנטריים, בהפרשים של 10 מטר. על שפות המעגלים היו פזורים מבנים ריבועיים קטנים.

עתה נווכח אם אמנם היה זה ד“ר פלומפס שגנז את התגלית, או יד הגורל,” חשב זינט, גופו פועם בהתרגשות. הוא שינה את תנוחתו בערסל הריחוף, גופו נעשה שטוח יותר (סימן אופיני למתח אצל הטלהידים).

“כפי שאתם רואים,” הצביע ד"ר פלומפס על בבואת המחיצות, “צירופי המסה, המיסוך המגנטי והמרחקים של קירות המגן, מבטיחים לחלוטין שאנו לא נפגע. זאת כמובן, בצירוף העובדה שהמכשיר ייצור הפרש זמן של מיקרושניה בלבד.” זינט קלט את מחשבותיו של פלומפס בשדה הפסיכו־קינטי: “גם כך כמה מכם מודאגים. מעניין מה היה קורה לו גיליתי לכם שמרבית קירות המגן הם מקרטון צבוע, והשפעתם היחידה היא פסיכולוגית – להרגיע אתכם?”. אינסטינקטיבית הציץ זינט לאחור, מוודע שהוא אמנם באולם השיחזור, ולא בחדר הבקרה שמולו.

הד“ר הפנה את תשומת הלב לתמונת אולם הניסוי, “שימו לב למעגלי הטווחים מהמכשיר, בהפרשים של עשרה מטרים. הם ימחישו לכם את התופעה. לפי חישובינו, תחול העלמות מוחלטת של כל מה שימצא ברדיוס שלושים מטר מהמכשיר. תופעות לוואי בדרגות שונות תורגשנה עד לכשמונים מטר. מובן שהתופעה מתפשטת בצורה שווה לכל הכיוונים – למעלה, למטה ואופקית.” הוא פנה לעבר לוח הבקרה. שני הטכנאים כבר ישבו מתוחים במקומותיהם, אצבעותיהם נכונות ללחוץ על מתגי ההפעלה. “אנו נבצע כיול שדות קצר. לא יותר מעשר דקות, לאחר מכן, ברשותכם, נפעיל את הציוד. אם תעקבו אחר השעון, כאן,” הוא הצביע על לוח ספרות מואפל, “תוכלו לראות שהמכשיר יכנס לפעולה תוך שתי דקות בדיוק, ואז – הניסוי גמור!” הד”ר קינח את מצחו. “כך שאם מישהו רוצה לצאת – יש לו עוד עשר דקות להחליט.” הוסיף בבת־צחוק. בעוד הטכנאים מתחילים בכיול.

כטלהידי, לא התפלא זינט לחוש שחלק מחברי הועדה אינם משועשעים כלל ועקר מדברי הד"ר, והיו מעדיפים לצאת. במקומם, אף טלהידי לא היה נשאר, אם היתה לו ברירה. אין טעם לקחת סיכון מיותר, ויהא קטן ככל שיהא. אולם, כעוקבן מנוסה, ניחש זינט שאיש מבני גזע משונה זה לא יעזוב את החדר.

כל הנוכחים עצרו את נשימתם. גם זינט הפסיק את המרת האנרגיה בגופו, כשהכריז ד"ר פלומפס: “הכיול נגמר. כל המערכות תקינות ומתואמות. גנרל, האם תואיל להפעיל את המכשיר?” במחווה תיאטרלית הזמין את ראש הועדה אל שולחן הבקרה, מורה לו היכן ללחוץ. הוא ידע שמחווה זו תעלה את מניות מכון קווינוקס בעיני הגנרל בכמה נקודות, אף שזה לא יודה בכך, כמובן.

שעון הספירה הגדול זהר לפתע, הראה את המספר 120. הספרות החלו להתחלף במהירות. 119 שניות… 118 שניות… 115… 110… חרדה חלפה כברק בגופו של זינט, הוא זהר בקרינה צהובה, מחליק כמעט מהערסל, “הזמן האמיתי שיווצר להרף עין, מוקדם במיקרו שניה לזמן האמיתי של הניסוי. אך בהקלטה אין זמן ניסוי אמיתי! הניסוי הוקלט על זמן סינטתי! מה ההפרש בין הזמן שישוחזר בעוד רגע והזמן עכשיו?! המחשב חזר במהירות על דברי ד”ר פלומפס – בחמש מאות שנים הפרש, תושמד הגלקסיה, בשלוש מאות אלף – כל היקום!

“כמה זמן עבר מההקלטה עד עכשיו?” המחשב חישב ותרגם בבהילות את הזמן הסטנדרטי לשנים ארציות – מאתיים, שלוש מאות, חמש מאות אלף שנים! די והותר להשמיד את הכל! הכל!

עיני הנוכחים היו מרותקות לשעון. גם ‘עיניו’ של זינט. 3 שניות, 2, 1, זינט שילח פרץ חום נואש, לעצור את השיחזור. אך בזמן הקצר שגל החום עבר את הדרך מגופו למפסק ידע זינט שכבר מאוחר מדי. נצח מאוחר מדי.

*

גלוברה וצ’יסודרום היו מנתחי שיחזור מעולים. הם נכללו בין עשרת המיליונים הטובים ביותר מבני המיוק. זו היתה הסיבה שדוקא הם נשלחו בחללית המחקר ‘סופור’ לירט קטעי הקלטה שהגיעו מגלקסית הטלהידים המרוחקת. במרוצת הזמן, בו עברו על מאות קטעי שיחזור ממקומות שונים בגלקסיה, הצליחו השניים לקבוע שהעלמות המרחב החלה קרוב או על אחד הכוכבים הראשיים של הטלהידים, סמוך למרכז הגלקסיה. משם התפשטה התופעה במהירות האור, והגלקסיה הלכה ונעלמה בהדרגה. הם לא הצליחו לאבחן את מהות התופעה, מה גם שמרבית ההקלטות מגלקסיה זו, שלא נשלחו בזמן, אבדו עם התפשטות התופעה.

“סופור” הצליחה לירט הקלטה שנעשתה קרוב למדי למרכז התופעה, כנראה סמוך לזמן האירוע עצמו. למרבה המזל, שודרה ההקלטה מיד עם תום הכנתה, זמן קצר לפני שעמדות ההקלטה נגוזו. השדר התקדם במרחב, מקדים אך במעט את התפשטות ‘התופעה’, נקלט באחת מתחנות האיסוף שפיזרו בני המיוק ברחבי היקום, ונשלח הלאה בתת־מרחב. גולוברה וצ’יסודרום התמקדו עתה בשיחזור הקטעים האחרונים מלפני ‘האירוע’, אולי כאן ימצא המפתח לתעלומה. תשומת לבם הופנתה לקטע בו נראה עוקבן טלהידי מתבונן בהקלטה ישנה מכדור הארץ. היה משהו יוצא דופן במתיחות בה צפה העוקבן בשיחזור. הם הפסיקו את השיחזור לפני תום הקטע, החלו אותו מחדש, כשהם בוחנים אותו בעיון. תא הצפיה בחללית “סופור” הפך לאולם שיחזור טלהידי, ובו נראה חדר ישיבות… צ’יסודרום נתקף בהלה כששעון הספירה הגדול בחדר הבקרה זהר המספר 50, גולוברה כשהראה השעון 40 שניות. שניהם ידעו, שעד שהוראת העצירה ששידרו גבישיהם תפסיק את השיחזור, השעון יספיק לעבור את ה־0 – בהרבה. הם גם ידעו, שהשעון לא יעבור את ה־0. אף פעם. צחוק הגורל הוא לגלות את ההסבר ל’תופעה' ברגע האחרון. בעצם, ברגע שאחרי האחרון. לא נותר להם אלא להתכנס עמוק במעטיהם, ולעקוב אחר הספרות המתחלפות במהירות. הם תהו איזה מנתח שיחזור יבחן את ההקלטה שלהם. 20 שניות, 15, 10, 5, 3, 2, 1.

"האנשים המציאו את הפצצה

הטלהידים הפעילו אותה

המיוקינים הפיצו אותה בכל היקום

ורק אנחנו נשארנו"

(שיר חיזור קלבינטי מגלקסית יופלי. הגלקסיה האחרונה ביקום.)

מר אסימוב, אפשרי – ועוד איך!

יכתוב פרופ' אסימוב מה שיכתוב – תמיד הוא מצליח להרגיז מישהו. פרופ' יהושפט גבעון ‘עשה’ עמו חשבון על מאמרו ‘ההבדל הקטן’ פנטסיה מס' 2), ואני מוצא עצמי נאלץ להעיר משהו על מאמרו האחרון. בלתי אפשרי וזהו זה! (פנטסיה מס' 5).

לעתים יש לי רושם, שאסימוב מקבל את שכרו לפי מספר השורות שהוא כותב: כי את התזה של מאמרו זה – ‘אי אפשר לנוע מהר יותר מן האור’, ושתי ההנמקות שהוא נותן לה – “ראשית, מעולם לא נמדדה מהירותו של עצם חמרי כל שהוא כעולה על מהירות האור בריק”, ו־“שנית, אילו היתה קיימת תנועה מהירה מן האור, כל מבנה תורתו של איינשטיין היה מתמוטט” – הוא כותב בטור וחצי האחרונים של מאמרו, וכל השאר אינו רלוונטי לטעון הזה.

פרופ. אסימוב בוודאי יודע, כי לעתים קרובות בעבר ניצב המדע על פסגה מדומה של הצלחה, כשהוא (המדע) בטוח שהוא יודע הכל, ואי אפשר לחדש עוד חדושים עקרוניים: וכמובן, טעה. למעשה, יש הטוענים כי ההסטוריה של המדע הנה רצף של מהפכות תיאורטיות, שכל אחת מהן הנה ערעור מן היסוד של התאוריה שקדמה לה. מכניקת הקוונטים ותורת היחסות של איינשטיין (הפרטית והכללית) עומדות בבסיס הפיסיקה מזה ששים שנה, בערך: אבל המכניקה הניוטונית החזיקה מעמד זמן רב יותר. התיאוריה של אריסטו בדבר טבעו הבלתי נחלק של האטום החזיקה מעמד אלפי שנים: האם הזמן משמש אינדיקטור לתְקֵפוּתָה של התאוריה? העובדה הנכונה כשלעצמה – שעדיין לא נמדדה מהירות של חומר או של חלקיק, העולה על מהירות האור אינה מוכיחה, אפילו לא בדרך הדדוקציה, שלא תמדד מהירות כזו אי־פעם. המגבלות שלנו הן טכניות ומושגיות (קונספטואליות). איינשטיין עצמו, אף כי ידע על הניסויים המוכיחים את מכניקת הקוונטים, ולא הכחיש את תקפותה של התיאוריה שהסבירה בצורה הטובה ביותר נסויים אלה – טען באמרתו המפורסמת, כי “אלוהים אינו משחק עם העולם בקוביה”, ובזאת התכוון לומר שיתכן ובעתיד יהיה לנו הסבר טוב יותר, אמיתי יותר, של המציאות, שמכניקת הקוונטים התקרבה אליה יותר מהמכניקה הניוטונית. אם אמנם תהא תאוריה כזו ואיינשטיין באחרית ימיו ניסה ולשווא, לנסח ‘תורת שדות מאוחדים’ – יתכן ותותר בה מהירות העולה על מהירות האור. ומה אז, פרופ. אסימוב?

טענתו השניה של איזאק אסימוב הינה לפי דעתי, מופרכת עוד יותר. היא מהווה כמעט נסיון להתאים את העובדות לתאוריה, מה גם שכל תלמיד וסטודנט יודע שהנו החטא הקדמון של המדע ה’רציונלי' (בניגוד למדע האמפירי) שלפני גליליי וביקון. התיאוריות נועדו להסביר את העובדות ולא להיפך. אלו היתה קיימת תנועה מהירה ממהירות האור, יתכן שכל מבנה תורתו של איינשטיין היה מתמוטט. היינו עומדים אז בפני הבעיה לפתח תאוריה חדשה, שתסביר את כל העובדות הנצפות, שתורת איינשטיין מסבירה אותן יפה כל כך, ויחד עם זאת תאפשר תנועה מהירה מן האור. זה בדיוק מה שעשה איינשטיין לפיסיקה – הנסויים שבצעו ניוטון והבאים אחריו לא הוכיחו כמוטעים – אבל מתגלה תופעה חדשה, שאי אפשר היה להסבירה במונחיו של ניוטון. והיה צורך לנסח תאוריה חדשה, שתסביר במונחיו של ניוטון, שתסביר הן את ממצאיו הידועים של ניוטון והן את קביעותה של מהירות האור. זו היתה בלי ספק, משימה קשה, והצלחתם של איינשטיין ופלנק לעמוד בה היא בוודאי גאונית, אך לבטח לא בלתי אפשרית.

מהירות העולה על מהירות האור אינה אפשרית כעת, עכשיו, באמצעים ובמושגים העומדים לרשותנו: אבל לא בהכרח, ‘על פי הגדרה’, במקום ובזמן אחר, ובמערכת מושגית אחרת.

לסיכום: ניתן לשפוט תאוריה עפ“י שמושיותה; בעזרת המכניקה של ניוטון ותורת החשמל של וואט נבנו מכוניות ומכונות קטור וגורדי־שחקים, וניתן לשפוט תאוריה עפ”י מספר התופעות שהיא מסבירה – לשון אחר, עפ"י מידת התקרבותה למציאות, ולכן מכניקת הקוונטים עדיפה על המכניקה הניוטונית, כי היא מסבירה יותר תופעות. האם היא מסבירה את כולן? האם נעשו כבר כל הנסויים האפשריים? התשובות הן: לא. ישנן עדיין תופעות שאנו חוקרים אותן – בלשונו של אסימוב (פנטסיה מס' 1) – “תופעות בלתי מוסברות, המעמידות בפני המדע דבר מה כה חדש, עד שכאשר הן תפתרנה יביא הדבר להתקדמות עצומה”. וישנם נסויים שעדיין לא עשינו אותם, בגלל מגבלותינו הטכניות או המושגיות. ויתכן שאחד מהם יטלטל את המדען הנכבד, הספקן, במהירות העולה על מהירות האור!

צבי גיל האוניברסיטה העברית בירושלים.

ובכל זאת מדע בידיוני…

בגליון מס' 4 של ‘פנטסיה 2000’ קראתי את מכתבו של מר איתן קמיל שבו הוא מצביע על טישטוש התחומים שנוצר בין מד''ב לבין ספורים מסחריים בעלי צורה נאה אך חסרי תוכן כלל.

לאור מכתב זה, ועל אף הסכמתי עם דברי המכתב, חשתי, צרך להבהיר לאותו קורא מבולבל המוצף באלפי ספורים בעלי תוית של “מדע בדיוני” מהו, בעצם, מד"ב.

המד“ב אינו מתיימר לנבא את העתיד. כל כוונתו של המד”ב היא להעביר את מסר או רעיון לקורא באמצעות מצבים היפוטטיים דמיוניים. כלומר, אותו מצב היפוטטי מהווה אך ורק רקע לרעיון אשר מעבר אלינו ע“י שמוש באמצעים החורגים מתחומי הממשות המוצקה. אותו שמוש באמצעים ספרותיים סוריאליסטיים להעברת רעיון כלשהו הוא הוא מד”ב.

הבעיה העיקרית כיום היא שהצבור מתייחס לרקע של המד“ב כאל עיקר, וכך מוסבר היחס המוטעה של אותם קוראים חסרי נסיון המזהים מד”ב עם מערבוני חלל או סרטים צבעוניים חסרי תוכן כדוגמת “מפגשים מהסוג השלישי”.

מוטי קצמן חולון

כתגובה למכתבו של מר קמיל ברצוני להעלות מספר השגות המתייחסות למערכת הטיעונים אותם הציג במכתבו.

טענתו העיקרית היתה כי מאותו ז’אנר הנקרא מדע בדיוני יש להוציא את כל אותם ספורי־דמיון ופנטסיה התלושים כביכול מהמציאות או מהבנה קונבנציונאלית של הקורא, אך לאיזו מציאות מתכוון הכותב, האם למציאות כיום, או למציאות בעתיד? אלו הן הרי שתי מציאויות שונות אחת מהשנייה. הוא ממשיך וטוען כי לא ייתכן לתת לדמיון להשתולל ללא גבולות ואח"כ לקרוא לזאת מדע. אך כאן נשאלת השאלה “מהו מדע?” מהם גבולותיו, והאם יש לו גבולות בכלל. האם המדע כיום הינו המדע בעוד 50 או מאה שנה.

האם מר קמיל חושב שהצהרתו המפתיעה של גלילאו בדבר מהלכו של כדור־הארץ סביב השמש הינה פחות מטורפת מאשר רעיונות שאנו מוצאים בספרי המדע הבדיוני ושאותם היה מכתיר בשם פנטסיה או דמיונים? והאם סרובו להכלילם בקטגוריה של מדע בדיוני הנה רק משום שהמלה מדע מקדימה את המלה בדיוני וקיים אצלו החשש שמא התייחסות האנשים לאותו ז’אנר לא תהיה מספיק רצינית?

אל חשש מר קמיל היקר, אם כיום מקצועות כמו פסיכולוגיה וסוציולוגיה מוכתרים בשם מדעים, הרי אין כל סיבה בעולם שספרים מטורפים כביכול, לא יכונו בשם מדע בדיוני. אינני חושבת שפסיכולוגיה הינה פחות דמיונית ממספר ספרים שקראתי. ואם הספק יכרסם במר קמיל לגבי דברי אלו, יטעם טעם “מדעים” אלו בעצמו ויווכח.

התבוננות במדע חדש זה איננה יכולה להיות עפ"י קריטריונים של מדעים אחרים אותם אנו מכירים. זהו מדע חדש, ללא גבולות וכל רעיון כל נקודת מבט חדשה, פותחת בפנינו אופקים חדשים וכלן, לדעתי, מתקבלת – בשלב זה.

אביבה רנוב צהלה

כקורא מדע דמיוני מזה זמן רב, שמחתי מאוד על יציאת פנטסיה 2000 לאור, כמובן, רכשתי מנוי לעיתון וחובה עלי לציין, לא התאכזבתי כלל מאיכות החוברת. היא טובה, ערוכה יפה ומהנה, אבל הרי מדע דמיוני בהרבה מקרים, וכמו ספרות אחרת, הוא עניין לטעם. וברשותך, הייתי מבקש להביע כמה מהשגותי. ראשית, השם מדע בדיוני לדעתי מטעה. למלה בדיון קונוטציה של בדיה, של דבר מה שאף לא יתכן, לא היה ולא נברא. המלה דמיון נייטרלית יותר. המלה fiction מתורגמת כדמיון ולא כבדיה (מה שניתן לכנות אולי באנגלית כ־fabrication, falshood וכו'), מה גם שהמדע הדמיוני עוסק לא רק באפשרי, אלא בכמה מקרים אף “אפשרי” זה אכן קרה. “מדע דמיוני” נראה לי, אם כן, הרבה יותר מתאים מ“מדע בדיוני”. שנית, תבורך מגמתכם לעודד כתיבת סיפורי מדע דמיוני מקוריים. הסיפורים שפורסמו עד כה היו טובים – ולוואי ותימשך המגמה. שלישית, הייתי רוצה להצטרף לביקורתו של פרופ' יהושפט גבעון (פנטסיה 2000, חוברת 4, עמ' 81) בעניין מדורו של אסימוב. עברו שנים רבות מאז כתב אסימוב רומן מדע דמיוני הראוי לשמו, ואם כי אין ספק כי הוא ענק בתחום, אין סיבה להפריז. ניתן מפעם לפעם לפרסם מאמרים פרי עטו (ולא כולם על אותה רמה ובאותו עומק. גם גאונים – ואסימוב הוא גאון ללא ספק – אינם יכולים לדעת את הכל על הכל) ואולם, הצעתי לכם היא, אם כבר תרגום, לנסות למשל ולבנות מדור אינפורמטיבי נוסח המדור המדעי ב־ analog (ואולי אף לתרגם משם). מפעם לפעם מביא analog מומחה בתחום מסויים והללו כותבים מאמרים מעולים, בלשון המובנת גם לכל אדם, על תחומי מדע שונים. למשל, היתוך גרעיני, חיים במושבות חלל, סוגי הנעות שונים וכיו"ב. אגב, מגרעת נוספת שיש לאסימוב היא שלא ניתן להתווכח עמו. המאמרים שאתם מביאים הם מתורגמים ולא ניתן לפתח ויכוח. מדוע לא לבקש מאנשי מדע ישראליים, העוסקים בתחומים שונים העשויים לעניין בפוטנציה את קוראי ירחונכם, לכתוב מאמרים על נושאים רלבנטיים והשלכותיהם לעתיד וכך לעורר ויכוח ולתת אפשרות למחברים גם להגיב? לא רק שדבר כזה יכול לתרום להיווצרות מגמה של “עתידנות מדעית” מקורית ישראלית, אלא גם משוכנעני כי לסוג זה של מידע וויכוח יש יתרונות ברורים על פני מסותיו של אסימוב אשר, כפי שטען פרופ' גבעון ובצדק, הן לפעמים מדהימות בשטחיותן, ציניות, יומרניות ובסך הכל מרגיזות בטיעונים הלא מבוססים שלהם.

לסיכום, למרות הצעותי – והן כולן ברוח טובה ואינן אמורות להיות ביקורת על הירחון – כה לחי ויישר כח, והמשיכו במפעל זה של יצירת ירחון מדע דמיוני ישראלי בעל רמה!

ד"ר נחמן בן־יהודה

הפקולטה למדעי החברה, אונ' י־ם