במקור המודפס ישנה הקדמה שנכתבה בידי מנחם פוזננסקי. היות שזכויות היוצרים על כתבי פוזננסקי תפוגנה רק בשנת 2027, נאלצנו להשמיט הקדמה זו, ואנו מגישים את הטקסט במגבלות המותר. עם פקוע הזכויות, נגיש גם את ההקדמה – הערת פרויקט בן־יהודה

העבודה

עוד אמש בשכבם על המחצלת, אחרי ארוחת־הערב, הוחלט פה אחד, כי היום תדחה הדס את כל עבודות־הבית ותלך לעבוד בשדה. עונת־השתילה היא ואין להחמיצה עוד אף רגע. ולמרות שעל ידי כך יתבלבל כל סדר־השבוע: הכביסה, האפיה, תפירת השקים בחוה, ולמרות הקושי, אשר, בלי ספק, יגרום הדחוי הזה בעבודת הבית, שמחה מאד הדס להזדמנות זו, לצאת מעט לחפשי מאחרי הסירים והתבשילים, אשר, האמת להגיד, לא היה לבה עמהם ביותר.

ומה תנעם עליה העבודה בשדה עם הבחורים החביבים שלה! הנה היא נפתחת כפרח־בוקר, ומצחוקה הרענן והלבבי, ומהד־קולה הצלול, ומריח־הנוער, הנודף מקווצותיה הגזוזות, תאציל גם עליהם בשפע.

טוב לעבוד לפנות בוקר, בטרם יָאיר, לדרוך בזרם־המים, כשמעדר ביד, ומדי פעם בפעם לסגור ולפתוח את התלם בעד הקלוח הזריז, הצונן והבהיר. עד לברכים גלויות הרגלים היחפות. יש אשר יעלו על גדותם המים, יפרצו מעבר לגבולם, וכח אין לה עוד לעכבם. אז תקרא בקול נואש לעזרה, וישראל לא יאחר לבוא ולהצילה מצרה; אחת ושתים, אנה ואנה, יפנה הוא במעדרו הגדול, סתום ופתוח, כשכל תנועותיו קלות, חפשיות, בלי התאמצות כל שהיא… אכן פועל מנוסה הוא ישראל, אוהבת היא לראותו עובד. הנה נפגשים מבטיהם הצוחקים בחבה גלויה חמימה. “אם יתפרצו אצלך עוד פעם המים”…– “אז?”… – מפסיקה היא. – “תראי, תראי…” – “מפחדת אני ממך!” – צוחקת היא – “אולי תפטרני מעבודה?” – “בודאי שאפטר, לנו פועלות כאלה לא נחוצות” – משיב הוא בטון שלה. – “וזה ראית? – היא מאריכה לו חוטם באצבעותיה, – אורי לא ירשה לך! אורי, אתה שומע?”

ואורי עם מקל־השתילה בידו, ברִחוק־מקום קצת, יעבוד שם כפוף על יד התלם, אשר אך זה עתה זרמו בו המים. הוא שותל, על ידו טנא ובו, תחת אדמה שחורה רטובה, שתילי החצילים והעגבניות, רכים, ירקרקים. השמש אך זה קמה, ערים, שקטים הרי נפתלי, חרמון־סבא יביט ממרום־מושבו ובכֹּל תשָּׁלח בת־צחוקו הכספית… כל־כך צח האויר… העבודה בלי משים תבלע את חצי־היום, עד הצהרים, ואז ילכו שנים הביתה, נחוץ הלא בין־כה להביא עוד שתילים, ואחד ישאר להשגיח על המים. “אני אשאר” – פוטר אורי, כרצונו. את מנתו יביאו לו הנה. הם לוקחים את הסלים הריקים והולכים להם – ואורי נשאר. פטפוט המים הזורמים מיַשן ומשרה עליו חלומות. מבטו חולף מהם והלאה מבלי לראותם, עשתונותיו למרחקים ישוטטו ותמונות־העבר השונות, בלי דמות וקשר, כעבים הללו, במוחו תחלופנה.

פני־אחיו יקרובו, דמות דיוקנה של אמו אשר לא ראה זה כמה בשנים, – מה אתה?… כל תמונות־רוסיה מטושטשות חצין. והנה תמונות בהירות וקרובות ביותר, תמונות הדס וישראל מהחורף שעבר.. שם, בנגב־הארץ, נפגשו אז לראשונה. האם לא יפה היתה פגישתם? מן הרגע הראשון ומהמלה הראשונה הרגישו אותה פשטות אינטימית ונפשית, אשר לא עזבתם עד היום, שם נתקשרו נפשותיהם, שם חלמו את חלומם, ומשם שחליטו לשים גלילה פעמיהם, למען עבוד וחיות יחדיו – והנה כבר על שפת־הירדן כברת־אדמה להם, חרושה, מדודה, תלומה ומסומנה בעצם ידם, ובחוה – משתלה יפה גדלה על יד ביתם…

… טובה היא הדס!… יש כי תתרגז, אמנם, עליו, על אורי, על תמימותו היתרה במילי־דעלמא. אך מהרה תשוב מכעסה, ואז הרי כה טוב, כל כך טוב!…

המים זורמים כאות־נפשם, עולים, פורצים ונכנסים למקומות לא להם, ואורי… מה היה לו היום? ורק כשמגיעים המים “עד נפש”, הוא מתעורר ונחפז לתקן את הפרצים הרבים ולהשיב את הזרם אל מכונו.

בערב שלשתם יושבים עיפים ושבעי־רצון על יד ביתם הקטן. היום הספיקו לא־רע. הלואי שגם להבא ילך ככה. כבר אכלו את ה"סַלַט" והזיתים, גם שתו את ה"לֶבֶּן" אשר קנה ישראל בדרך (תבשיל אין הפעם, כי הן בעלת־הבית בעצמה עבדה בשדה) ושכבו על השמיכה, אשר הציעה הדס על המחצלת, ולמראשותם – כרה הלבן.

ושוב, כתמול־שלשום, ראשה – בחיק ישראל, וימינה תאחז ביד אורי. מעט שרו – ונרדמו.

בחצי־הלילה הקיצה הדס ותאמר: “נו, לישון, לישון, חבריא!”

וילכו איש למקומו.

השירה

שנים היו לה להדס, בסתר־קרבם את שירת־חייהם יטמינו… אך בעוד לשירת־ישראל קול־חיים רענן, הנה שירת־אורי אִלמת ובחובו תִכָּבש, באין ניב־שפתים לה. ויהי בשובם מהעבודה, מדי ערב בערב, אחרי הארוחה, אשר תכין הדס תחת כפת השמים, ותִפָּצח השירה בדמי־ליל… צלולה, רכה ורבת־גונים תרעד, ובה תשתקף, כהשתקף, עֲרָבָה חרדה בברכה, נשמתו הרוגשת והשרויה בעצב קליל, תדירי, ישראלי… הנה הוא דוֹלה מעמקה את כל היקר, הטמון, הצנוע, ואיך לא לאהבו באותה שעה? ואורי – אזניו כאפרכסת, יחריש תחתיו – הן הוא לא ידע לשיר. חרש, חרש, אט, אט יתנשאו הצלילים הנוגים, והיא, הדס, ביניהם, כשיד אורי בימינה וראשה ינוח על כתפו של ישראל המרווחה, ועיניה עצומות חצין…

…כל חייה הן השירה, ומה תאהב את הרגעים הללו, אשר לאחר העבודה! ולעתים קרובות שרים הם יחד, ישראל והדס. “נשיר ‘בשדמות־בית־לחם’” – מתחילה היא ופונה אליו ועוזבת לגמרי את יד־אורי. והם פותחים. “מוטב, שתקחי קצת נמוך מזה – מיעץ הוא – לא תוכלי לקחת ב־’תעלה יפת־מראה'”. - “באמת תן לי את הטוֹן הנכון, אף פעם לא אדע בלעדיך לקחת!” וישראל יתן לה. וחש אורי, כי עולם ומלואו יתן לה ישראל בזה הרגע, כי בטון זה האחד את לבה יפתח ואת סודה, הכמוס בו, נטוֹל יטול… המה שרים ואורי שומע. את הקול הראשון יתן ישראל להדס, ובעצמו ילַוה. וישראל יודע ללַווֹת!

ותמונות שונות ומשונות תקומנה בדמיון־אורי. הנה נדמה לו, כי לא שני קולות אלו עוד, כי אם הם גופם, ישראל והדס, ירקדו רקוד, יד־ביד, וישרה רגלם, רגל־רגל, וקלה וקצובה… הנה הם עולים, חולפים ובסופת־וַלס יעלמו… ויש אשר נדמה לו, והנה קול עולת־רגל למקדשי השירה נשא מהררי־אֵל, או יחזה לפתע כה נהיר וקרוב את שתי נפשותיהם של אלה בהתמזגן לנפש אחת, משנגלו לפניהן כל רזי־חביונן; והנה המה חבוקים וצמודים נשאים על מרבד־משי אחד ודאים בתכלת אין־קץ עד העלם מעינים.

ככה ישמע אורי. ונוח לו, ואך תמיהה אחת לו: בשל מה ולמה, כהִגמר השירה, תגש היא הדס אליו, אל אורי, ותקח את שתי ידיו בכפות ידיה החמות, תביט עליו במבטה השואל, הצוחק והקליל, ובאמרה: “לישון!” כה מהר תעלם בפתח־הבית. מה מוזר ונעים הדבר. הוא לא ידע את פשרו. וכשהיה קם ישראל והולך אחריה, היה נשאר עוד האחר בלילה, מקשיב לבעבועי כנרת־הים ולשירת כוכבים האִלמת – ושירתו כבושה בחובו.

הדממה

את מי היא אוהבת? ברחוב ובמטבח־הפועלים הכל יראו על ישראל והדס בתוספת כנוי: “זוג משמים”. ולא אחת כבר שאלו, אם אפשר להגיד להם “מזל־טוב!”. אך מי תם ויאמין לכל אלו?… ואולם כה רבו הדברים בפי הבריות אשר עוד מעט… והדס בעצמה תאמין; והאמת נִתנה להאמר; האם לא יעבור בקרבה מעֵין רטט־אושר אמתי, עת קולו הנמוך, הרך והעמוק ירחף, יחבק ויתפתל סביב קולה הצלול והרם? ומה לה עוד בחיים?… ועם כל זה… היא לא מצאה עדיין פנאי להדבר פנים אל פנים עם לבה… ובכלל, למה לה להפיג את אי־הידיעה הטובה, המתוקה?

…ואלמלא אותו הערב, אשר בו פִתַּח לבה דומיה… איך בא, איך קרב אותו הערב הפלאי?

…חרש, חרש פשטו דמדומים לאחר מות היום, באין־אומר מת היום. צצו הכוכבים ונטו אזנם הקשבת. קפאה כנרת בקסם־צפיה, ותמוה היה המרחק שטושטש. היתה בכל דממה גדולה, ספוגת קולות־סתר, קולות לא מזה, אותה דממה, אשר תרד לעתים מעולמות עליונים לשכון בחיק־ארץ ובנפש־אדם העורגת…

אך לאוזן רוַת צלילי החיים, לזו של ישראל, לא נגעו קולות־הדממה; הוא לא שמע כלום מתוכה, הוא רצה להשמיע, ויער רנה כדרכו, כתמול־שלשום.

אורי הפסיקו הפעם: “אנא, דום!” – וַיחרש ישראל. ובדממה, לא הופרעה, החל מפעפע לפתע בכל גופו של אורי זרם־אושר חדש. מאימתי בא ומהיכן? דומה, כי מידה של הדס האוחזת בידו… דומה היה, כי מנשיקה קלה ורכה שרחפה־לא־רחפה על מצחו… ההיה מה זה עתה פה בחושך? מדוע ער לב־אורי ורן מחדש במסתריו? בל ידע… והוא עוצם את עיניו ומתרכז להמשיך את נעים־הרגע. היא קמה ותכנס החדרה; והִנָּהּ שוב בחוץ, על ידו. “לך–שנים, לך–שנים ולי–שלשה” - מחלקת היא את השקדים אשר הביאה, וצחוקה עצור ולבבי, ורעד נימה חדשה, נדמה, צד בו אורי. היא מתישבת, ושוב סוד־הערב שם האצבע על פיהם… הס יָשְלַך סביב, ואולם פעולת־איתנים תורגש מתוך מעבה־החשכה. שם במעמקים רבי־קשב יגלו עתה ויבלעו מוסדות־תבל והדברים יתרחשו… מה שם? מנת־אורי לא קוּלפה עדיין – הוא כה נזהר מהפריע במה שהוא את השקט הנפלא, הוא אינו רוצה גם לזוז! כה נעים לחוש את ראשה של הדס, הנה הפעם על כתפו, ולהקשיב עמה יחד לזה, שכבש אותו, כבש אותה, ואשר ניב לו אין. מי יתן וישאר ככה מבלי להפרד עוד! אך הדס זזה, היא קולפת את השקדים ותאכילהו, בעינים עצומות הוא פותח את פיו ומקבל: אחת, שתים, שלש, ארבע, חמש – כנראה גם את שלה נתנה לו… איזו היא היום! והוא מחליט לבסוף לפקוח את עיניו, אז תשקפנה לקראתו, תוך נפשו פנימה, עיניה השופעות אור אלם וחום עצור…

“ישראל, נשיר” – אומרת היא ונלחצת אל אורי. “כן, תשירו” – פולט גם אורי, ומיד נשתתק. שמץ־צל־זיוף חש פתאום בקולו. ואולם מישראל סר בינתים כל רצון לשיר. הוא גם עיף ורוצה לישון – ככה יאמר – ואמנם קשה עבד היום. ינוח לו. וישראל קם ונעלם בין ערמות־הגורן.

ומתוך דממת־הלילה, ששבה ופשטה בלי מצרים בכל, שומע אורי את דפיקת־לב־הדס, אשר היתה כה קרובה לו בן־רגע. באופק שטושטש הבהבו עתה בלי הרף רשפים אלמי־פה, מבשרי החורף הבא. ואולם הם רק הגדילו את הסוד אשר לדממה. קפוא היה חלל־המרחב הרוחש, התמוה וטעון אותות ורמזים. הנה נתק שם כוכב בודד אחד… ותתע הנפש בלא־בטוי ותכסף אף היא לנוד, לזוז כל שהוא… “בואי!” – נעו שפתי אורי בלא דעת. ויקם, בלא דעת, ואתו – גם הדס… וילכו… אנה? הם לא שאלו, כאחוזי־קסם יהלכון. ומדי עלותם ההרה, דמה דמוּ, כי לעמק, אשר נשאר מתחת, עוד לא ישובו, וכי תמיד ומימים ימימה היו המה יחד, הלכו ככה כתף לכתף, אחוזי־זרוע, כשגו־הדס נלחץ ונלחץ אליו בדממה… וכשעמדו תחת סלע־גיר מחריש ונפגשו פתאום שפתיהם ומבטיהם בנשיקה רעבה ובלא קץ, מתוקה ובלא ספוק, ויחושו מציאות־הפלא… אשר עוד לא הפליאם. פעם על אחת מאבני הגיר, אשר ישבו עליה באותו הליל, לחשה לו לאוזן: “אורי, כמה יפית… ואני לא ידעתי…” יותר לא דברה, וכשחוטי כסף טהור החלו מתרקמים באדרת־הלילה האפלה, וראשוני־הצפרירים התעוררו ויפיחו את צנתם הקלה, התעוררו גם הם.

טרם עלה כוכב־השחר עת קרבו אל הבית, שתק הבית ובעד הדלת הפתוחה נכנסה אפלת־ליל פנימה. “טוב שמחר שבת - חשבה הדס - ועבודה רבה אין”. הם עמדו עוד חבוקים על יד הדלת. יליל־תן בודד הפריע לפתע את הדממה. חרדה הדס ותתרפק על אורי עוד יותר. ושניהם הקשיבו, איך מימין ומשמאל, מקרוב ומרחוק, נשאה תאניה ואניה, איך העיר הלילה קינה על מותו, לפני צאתו, לפני עלות־השחר… זו היתה סמפוניה פראית של קולות היסטַריה וצחוק משוגע ופרוע של קללה זועמת - וקובלנות־הכנעה כלפי מעלה, מיאוש בלי זיק־תקוה – וצוחת־נצחון אכזרית… “נכנס” – לחשה הדס בקול נתק. אך אורי לא זז ממקומו… וכך נדַמו התנים, פתאום, כליל – כלא היו.

…על יד הדלת שהו ושפתיהם, אשר שוב נפגשו ונדבקו, לא רצו עוד להפרד. כה עמדו עד בוש. ביחד ובזהירות נכנסו כה פנימה, ורק שנת־ישראל בלתי־השקטה ונחירותיו התכופות החרידו, הפרידו ביניהם.

הסער

ממרחקים הגיח לבסוף גם אותו הליל. אל חזה־האדמה הצמא קרבו ענני הסער; הברקים גדלו שבעתים, אלמים כמקודם. אך הרעמים הרחוקים חזרו כבר סביב בגלגל ויהלכו אימים.

ישראל לא לן בבית, עוד אמש הלך למושבה הקרובה, אל ה"נשף", ושם נשאר. היה גם עליהם ללכת, אך הסער התלוי באויר הפריע בעדם. בערב נולד פתאום איזה קושי. הדס היתה עצובה ומוזרה והלכה לישון במוקדם.

מאוחר בלילה פקח אורי את עיניו. מה קרה לו? בחוץ שטף גשם, היורה המבורך, וקול המולת המים בגג ובחלונות החריש את שיח־הרעמים. מי העירו? כאילו זרם־חשמל פלח את קרביו וידלק את עורקיו, ויעברו ויזינו מכף־רגל עד ראש… לא ידע את נפשו. לאט התרומם והיה כאיש החולם עוד והעושה רצונו של נשגב ממנו. הוא גם ועמד כשכור… הברקים האלמים שלטו בו, הרשפים החורים הללו, הם הם אשר העירוהו, הדריכוהו ממנוחה ויקימוהו לפתע בחצות הלילה.

לא הוא שלח את ידו במסך־חדרה, לא הוא עמד־צנח על מטתה ולא שפתיו אלה אשר דובבו וקראו חרש בשמה!… האם מעז היה? ואמנם, זכור זכר גם את פניה המופנים לאור־הברקים הבלתי פוסק, גם את חצי־צוארה, גם את כתפה המעוגלה והרכה, אשר לימינה, מעל לשמיכה…

– הדס! – קרא שנית והשפיל את ראשו מול אזנה. ואז פקחה את עיניה.

– אורי!… – ותמשכהו חרש אל חזה.

כה גדולות היו העינים האלה, כה נוגות וגלויות כתפיה, כתפי הדס הצעירה… ונדמה היה, כי בואו בשעה זו לא הפליאה, וכי זה לילות רבים פה תחכה לו…

ורוך בלי גבול בא מיד לאחר הסער, כרביבים בא, רוך־הלאוּת הענוֹג.

– מה ירהיב עוד את הלב כשיאיר היום החוֵר, הממשמש ובא?

…היתכן אחר חזות־ליל זו עוד איזה “מחר”, עם דברי־חול נחפזים, עם מבטים טרודים עמומים, עם דאגות של כל אותם ה"חיים"…

ואולם פג־כלה גם אותו הליל, והיום העור נגש אל החלונות, גחן וישקף לתוך החדר.

האושר

תשעים יום מדי ערב בערב הקשיבו הדס ואורי לקול דממה דקה אשר קמה להם מאז… יחדיו ספגו את נגוהות־הנשפים בעלותם לאותו צוק־ה"נשיקה" המחריש אשר שם יתערה “דום” גא־ופרא, רחב וענף ויסתירם מעין־כל… ורק כוכבים בודדים, רוחות קלות וריחות ה"צִקְלַמֶן" ימצאו דרך אל הדבוקים, לשַכּרם במגעם הרך והזהיר.

חצאי־חצאי־לילות חלפו עליהם ככה, באֵלם־שפה, בלא־הגה, בלא־שיר… וכאילו לא היה עמהם עוד אדם שלישי אשר שמו ישראל. כי בתשעים יום האלה לא פצה ישראל את פיו לשיר בהיותו במסבתם.

ולקץ שלושת החדשים, בשבת, לפני בוא השמש, ותגש הדס לישראל, ותקח בשתי כפות ידיה הקטנות את פניו, ובהעמידה אותם קרוב קרוב מול פניה, תאמר לו בקול נמוך, ברצינות של חן ובכובד־ראש של שובבות? “כבדני, ישראל, חביבי, גם ברכני… כי עוד לא צעירה־נערה אנכי… ועד מתי, ואיך זה לא תדע.. ואני… אני הלא אֵם כבר, אֵם, ישראל!”

אותה שעה אודם צח פרח בלחייה, ואולם עיניה כה עמקו ואורו. אך פני ישראל חָוְרוּ מאד ועיניו התרחבו; טרם הספיק לומר מלה, ונגש גם אורי. אז תניח הדס את שתי ידיה השזופות על צוארי הבחורים, ותלחץ אל שניהם, ותתן גם את יד־אורי על כתפו של ישראל,,, וַתחרש.

כך עמדו זמן רב שלשתם חבוקים־נבוכים, ושיח־לבותם, אשר התדפקו עתה זה עם זה ברעוּת, נשמע להם ביתר בהירות… שקט היה בחדר. על אדן־החלון, על השולחן, על הרצפה ועל הקיר שחקו קרני־השמש ויזהיבו גם קווצות־הדס הפזורות. הראשון התעורר ישראל; בכח אמץ את שניהם, נשק לאורי נשיקה קצרה וחמה, להדס – ארוכה ולחה, ורטיבות היתה בעיניו. וכעבור רגע יצא בזהירות כאילו פחד להחריד את טוהר האושר החרישי.

האומנם זה הוא האושר? אותו האושר, אשר עליו חולמים ופורשים ידים רבבות־אדם, ואשר גם רומסים בגללו איש את רעהו? אכן, הוא… ומה קל ומבלי קרבנות נכנס לחייהם! האפשרי הוא? הגם ימשך מחר, מחרתים?

ובאותו ערב, אחרי תשעים הערבים של אי־שירה, בהיותם על הגורן, שר ישראל. ולא היה עוד קולו כתמול־שלשום; צלילים חדשים, מתוקים ביותר, עמוקים פי שבעה וברורים וצלולים שבעתים.

וחרוד חרדה הדס, כאילו העירוה משנתה, לקראת אותם הקולות.

הערפל

החרש החריש אורי באותו הערב לקול שירתם, בשכבו פרקדן ברחוק־מקום על הגורן, כשידיו נתונות מתחת לראשו ועיניו עצומות.

ושיר יחליף שיר, וזמר בעקבות זמר יזרום, ומנגינה לעומת מנגינה בלי מלים תרחף. ככה עוד לא שרו הם מעולם. כאילו נפתחו לרוחה חלונות־היכלי־השירה ונשפכו מטה קלוחיה השקופים, שנאספו שם בסתר ובדממת דמדומים. ונדמה לאורי, כי זרם־המים הכביר התנפץ לאלפי־רבוא־שבילים, והמה ישקו וירוו את כל היקום הצמא, ומעדר נעלם יפתח ויסגור בעדם את הדרך… ויש כי ישָּׁטף הכל באין עוצר. והנהו – ים אין לו קץ, ובים־השירה הזה תפליג ספינתם של ישראל והדס, אשר רק למענם תפרוש את מפרשיה.

ורואה אורי את עצמו כמו מאחורי דופן, גלמוד בין גלי־הים, המתנכרים לו, שט נעזב ומסוער אחר ספינתם המתרחקת –

וכה מנצחת נדמתה לו שירתם!…

באחד השירים החדשים טעתה הדס ותבקש, כי ידריכנה ישראל אל נכון: “תן לי טון!”… ההיה דבר־מה מיוחד בחתוך־דבריה, בצלצול־קולה? היה היה! ממנו, מאורי, עוד לא בקשה דבר בחרדה שכזו… ולמה תשאל, הן את זה לא יוכל תת לה, לעולם לא יוכל! – ב"קול" היא צריכה, קול, אשר אזנים תשמענה, אזנים ממש, ניב־שפתי־בשר, צליל־חיים השותת דם, הרוטט, המתפרץ!… אכן אשה היא…

“בוא הנה, אורי! מה אתה עושה שם?” – קראה לו פתאום הדס. “לי גם פה טוב”. זר ומשונה צלצלו הדברים בדמי־לילה!… וכבר עמדה הדס לפניו על ברכיה, ותשח ותשק לו חרש, אחת ושתים תשק, ותבט בעין בוחנת ישר לעיניו, עמוק־עמוק לנפשו פנימה: “מה לך, אורי? האם לא למענך שירתי? מדוע אינך מאושר אתי, אִתנו?” ותוסף להסתכל בו, ותקרא בחשאי: “הוי, מה לך?” ויסב אורי את עיניו ממנה, כי הרגיש, כי נרטבו: “מה כל החרדה? – פטר בשפתיו – ראשי כואב קצת וודאי יעבור תיכף”. זאת הפעם הראשונה אשר שקר לה, להדס שלו, וקולו העיד עליו.

…נדעך אור־עיניה פתע וצל כהה בא ונח על פניה. צל כזה עוד לא ראה הוא על פניה. ולא ידע עוד מה לעשות, איך להפיגו… מדוע לא דבר, לא התחנן, ואך באפס מלה ובאין מעשה הביט והביט בפניה? מדוע לא התנפל על ברכיו לפניה, לא נשק את שמלתה?… ברגע הזה, אשר כה ארך לבלי קץ, הוא חש כאילו נקרעים אחד־אחד חוטי־פז, שכה יפה קשרום עד עתה. כחות אחרונים נטשוהו.

מלה לא דברה עוד הדס, ותקם, ותעזבהו. ויוָתר אורי יחידי בהקשיבו דומם לקול צעדת־ישראל והדס, המתרחקים.

ותבך ותכל נפשו אחריה: “הדס, הדס, סלחי לי!”…

יְלֵיל הַתַּן

מה היה להדס? ערב־ערב תלך עם ישראל מהבית לטיל בהרים, בשדרות־ארנים ולתעות בדרכים ובאין כל דרכים. ובאותם הרגעים המועטים עתה אשר היו שלשתם במסבה אחת, היתה מפצירה לשיר, ושירתם היתה לה כעין מקלט. ברגעים כאלה היה נדמה לו לפעמים כצליל נוקב בשירתה, צלילים זדוניים ועליזים ביותר, המתפרצים ושמחים לקראת החופש, המוחים בעליצותם נגד כל הכבלים, לוּ גם כבלי־אהבה המה… חופש… האומנם הוא כה חטא לפניה? הלנצח לא תסלח לו? תשנאהו?

…ולא תפשה אזנו הפעם את מה שלא נִתן להשמע, את לחלוחית־הדמעה בשירת־הדס העליזה.

ופעם, בהקיצו בלילה, ויזכור אורי, וירם את המסך, ויגש בחשאי אליה. וזמן רב עמד אִלם למראשותיה. ופחד מוזר תקפהו. ולא הרהיב להעירה. מה נחש לבו באותה שעה? מדוע כאב כה עת קרא לה לבסוף חרש בשמה? לא היו עיניה בהירות בהפקחן… הוי, למה פקחתן בטרם שב אורי מאחריה! בזהירות יתרה אחזו שתי כפות־ידיה מתחת לסנטרה בשמיכתה אשר עליה. וכנטפי־מים קרים ירדו־רבצו על לבו דבריה: “אורי, תן לישון…”

עד אור הבוקר, עם שנאה כבושה לעצמו, שכב אורי פרקדן על משכבו. בבוקר חש בראשו ולא קם לעבודה. ישראל שאל מה לו, ולא ענהו דבר… ביום התחיל מדבר מתוך חום־קדחת. הדס, העסוקה בבית, נגשה אליו פעמים אחדות, אך הוא לא עצר כח להביט בפניה ויעצום את עיניו בכל פעם. ברגעי־הרוחה לא זכר את מה שדבר. פעם, בהיותו נים ולא נים, שמע כעין קול־בכי עצור מבחוץ ובפקחו את עיניו, והנה היא עומדת עליו ומחליפה לו את התחבושת… עיניה – הצדה, וכולה – ת' פרסא ממנו.

בערב, בשוב ישראל מן העבודה, והם שניהם אוכלים שם בחוץ, ויזכור אורי פתאום אותו ערב רחוק על הגורן עם אותו רטט־אושר ראשון, אשר חש אז ואשר לא ישָנה עוד… ואותו שקט, אותה דממה גדולה זכר, אשר דברה אז לשניהם ובעד שניהם… אליה תשוקתו ובה – כל חייו! מה טוב היה לבוא שוב בצל־כנפיה ולא לשוב לקולות־החיים, אשר הנה כבר הוגיעוהו… קולות החיים… הוא עיף מהם! כי הנה צליל והד, ויהי גם הרמוני, יכאיב אך ויפצעהו, ורק לקול דממה דקה אחד יחיד ומיוחד נפשו תמיד, תדיר תכסף… ואת הדס לא יקח אתו… לא, כי גם בה טעה. יחידי ילך לקראת אותו קול! ולפתע כה משונה, ריק וקל נעשה בכל עצמותיו של אורי. שפתיו, שנצרבו מחום, נעו, ועיניו שנפלו עמוק, דבקו בנקודה אחת. הוא קם.

“לך לאורי, קשה לו” – לחשה פתאום הדס לישראל בעודנו אוכל. הוא פלט את גרגיר־הזית ונכנס במתינות הביתה.

הדס נשארה בחוץ כפותה אל העשב כשפניה תחובות בכפות־ידיה.

“אורי!” – נשמע קולו של ישראל הזהיר והנמוך; הוא הדליק שם גפרור ושהה רגע קט. אך עד מהרה יצא, ועוד בעמדו בדלת, אמר בקולו הבטוּח: “אורי, כנראה, יצ…” ולא גמר. היא הרימה את ראשה ופניה לא היו לה עוד.

מרחוק, כיתום זה הנרדף, או כנפש נדחת ואובדת לעולמים, ייליל־ייליל התן, ומשמאל, מצד הגורן, מאיזו פנה אפלה, נשמעה יריה קצרה ויבשה.

“אורי!” – פרצה צעקה, אשר החרידה את החוה ואת כל המושבה, אך איש לא הכיר בה את קולה הענוג של הדס… גם ישראל לא הבין מאין פרצה היא…

…הם היו הראשונים, שמצאו את אורי בעודנו חם; בכף־ימינו הקרושה היה האקדח החדש של ישראל. פניו היו חִורים ועינו האחת פתוחה מחציתה. וכשנשקה לה הדס ותסגרה, כאילו נפתחה שוב. וסוד־המות הקר והאלם נשב מתוכה.

הלך אורי לעולמו.

היתה דממה.

החיים

…נשבר הכד על מבוע.

ואולם החיים זרמו הלאה. ובמרוצת־הימים, בהולד להדס בת ותשפוך עליה את כל עודף־אהבתה. אם כי כבדו הפעם כבלי אהבה זו מכבלי אהבת־אשה בה, – בכל זאת הרכינה את ראשה הגא לפני השליטה התינוקית.

כמקודם חיתה עם ישראל, לעתים גם שרה, אך ביותר דבקה נפשה בדממה.

ובערבים של אחר העבודה, בערבי־שקט שבגליל, הנוּגים ומלאי־נועם, ביַשנה את אוּריאַלה שלה, היתה שוקעת הדס בזו הדממה ומקשיבה, ומקשיבה רב קשב… למה? – לא ידע ישראל. אך הרגש הרגיש, כי לא שלו היא ברגעים הללו, כי אינה חשה כלל במציאותו על ידה וכי אינה זוכרת אשר בחיקו ראשה מוטל.

…וידע ישראל אשר עם אורי היא, באשר ניב לו – אָין.

א.

– נוּ, ועכשיו…

שושנה זרקה מעל הרגלים את סנדליה הקלים ובתנועה רפה, כאומרת: “אחַלצה־נא את עצמותי”, פרשה את שתי ידיה כלפי חבל הרי הגולן הגוֹוע שם מעבר לים־הכנרת בבהרות־האורה, שַׂחֵק וגָוֹע, רמוז ודעוך.

ובתיה – זו התנפלה כולה אל תוך אחת הערמות הבשַׂמות, שולבת ידיה מאחוריה ומוסרת את עצמה כולה לריחות־החציר החריפים. היא נהנית בלי שחוק על השפתים… בקצב יעל וירד חזה; העינים עצומות; הנה הטתה אוזן כארנבת… מרחוק נשמע משק־גלגלים – זאת עגלת־בר האחרונה עולה שם על הכביש. עוד יגיעו קולות־שירה מקוטעים ו"אִיוֹ" של יחזקאל המחמר – וישֹׁכּוּ… כפולטם כן גנזם הערב לפתע. ספק נשימה, ספק אנחה קלה יצאה מפי בתיה ובתנועת פנוק לֵאָה ומרושלת תשלח את ידיה הצדה.

– והנה כבר שבת, – מִלטה: – כמה שבתות הנני כבר… – ונשתתקה.

שושנה סרקה את קווצותיה הבהירות וחִיכה; היא עמדה עתה על ברכיה לפני בתיה. זו האחרונה הצטחקה פתאום:

– יחזקאל מתהלך במכנסים קרועים… זה כמה פעמים אמרתי לו: “תן, אתקן לך!” – איננו רוצה…מתבַיש, כנראה.

– אולי אני אגיד לו… – הציעה שושנה.

– אַתְּ? אולי… תנסי…

– נמאס, – אמרה שושנה – לא צריך היה להרגיל אותם לרשלנות שכזאת; הנה דָן כבר גמר והחליט, כנראה, שאני מוכרחה תמיד לתקן את חולצותיו ובעצמו – אף פעם!

בתיה הפליטה בשקט וכאילו בבקשת הסכמה:

– היום היה דן כל כך יפה… בעבודה… לא כן?

– שום דבר מיוחד לא ראיתי… – ענתה שושנה.

בתיה השפילה את עיניה. שושנה הסתכלה בה רגע ותוסף בהתרגשות פנימית:

– האומנם, בתיה, נכון הדבר?… ויחזקאל?

– יחזקאל? הוא נשאר יחזקאל האהוב שלי והטוב… אך דן, שושנה… את צריכה להכיר אותו…אמתיות שכזאת… הוא כל כך בלתי־אמצעי ותמים. אילו ידעת! עד לטפשות מגיע.

והיא צחקה כנזכרת בדבר־מה. צחקה גם שושנה:

– הוא טפש ואת פתיה – שניכם שוים.

התאדמה בתיה ותאמר בעצב:

– את מלגלגת לי… על מה, שושנה?

היא הביטה ובאישוני עיניה נולדו פתאום ניצוצות־משובה:

– ואולי… את, פשוט, מקנאה בי?

הן צחקו שוב.

– לא, ברצינות, למה אינך מסוגלה להבין אותי?

משהו של עצב נשמע בצחוקה של שושנה:

– אינני מקנאה בך, בתיה, אני רק דואגת לך, וזה הכל… את משחקת, יותר מדי את

משחקת בחיים… וקשה לראות… תהיי אומללה, אם תצֻוי פעם לאהוב באמת ולעולם… את מקטינה את ערך… ובכלל… אינני יכולה לדבר אתך על אודות זה…

היא גמרה במקצת עצבנות. בתיה הקטנה פקחה את עיניה לרוחה, כאילו בהתפלאות, ותלפות את צוארה של זו:

– שושנה, האם… האם אחטא, אם ארשה לו פעם לנשקני…. רק לעתים רחוקות, שושנה, לרגעים נפלאים ביותר?… אילו ידעת… ובכלל…

היא התחילה פורצת:

– מה את יודעת. את כה עשירה – והכלאי! בשביל מה את טומנת? בשביל מי?

– אינני כּילָאית, בתיה! – אמרה שושנה ומבטיה ודבריה היו מדוכאים ושקטים – אני רק שומרת… אני אולי חיה יותר ממך… ואם אתן פעם, אתן יותר ממך…

– יהא כך! אנכי פזרנית! – לחשה כבר בתיה בחום – אך נזירה לא אהיה! בכל רגע ודק, בכל ניב ונשימה אני רוצה לחוש את הדופק של החיים ואת האושר… שושנה… אני כה צמאה! תבזי לי…

היא היתה קרובה לבכי. שושנה משכה אותה אליה:

– איזו את, בתיה, אי־אפשר לדבר אתך ברצינות… האם אני יכולה לשפוט אותך? אבל את הלא באמת אינך כזאת כמו שרוצה להיות וכמו שאת מראה את עצמך בעיני אנשים… את טובה מהם! את, פשוט, אינך יודעת איך להתנהג, אינך מכירה את החיים.

– שושנה, מתי תביניני? כזאת אני! ואינני עושה את עצמי! ומה אעשה לנפשי, אם זו אוהבת… מתרפקת לַכּל… לים הכחול שלנו, להרים, לעצים… גם לאנשים… האם אסור לאהוב את האנשים? תגידי, האם אסור לאהוב? ומי אשם להם, אם הם סובלים?

עיני בתיה הבריקו:

– יסבלו! ואני לא אוכל להתקשר… כל רמז קל על התחַיבות יהרוג אותי… ולי אל תדאגי, שושנה, אל תדאגי! אני לא אכנע, לא אפול אף פעם!

קולה נחבא פתאום ובעיניה עלתה שוב אותה דמעה:

– ואם פעם… מי יודע… אתעיף… איגע ו… אכנע, – היא כבשה את פניה בברכּי שושנה – לא אֹמַר אז, כי זאת היא אהבה וגם את אל תגידי! כי הרי אז מתה בתיה!…

שושנה הביטה על כתפיה שרעדו כמעט ומבטה חלף מהן והלאה; הוא טבע, אבד בצללי־ערב וקפא בו אותו עצב כבוש עמה זה כבר, ידוע לה כל כך… לה ולא לאחר.

אילו יכולתי כמוה… כמו בתיה זו! ולמי באמת, לְמַה אני מחכה? הנני רוצה כבר באותה “הכנעה”!

היא חבקה אותה ותלחש לה על האוזן:

– בתיה, הגאה שלי, האמתית, החפשיה!… ואני… – ולא גמרה, כי תפשה אותה בתיה בשתי ידיה.

– מה את סחה? אני הגאה? ואת לא? אני הקרואה “בַת’קה”?

ושוב רט טו הדמעות בקולה:

– שושנה, הביטי עלי… כמה גדולה את! את – סמל־הגאות!

וצוחקת תתרפק אליה ותשיר בקולי החָזיי של אשה:

  יד ענוגה היתה לה,

  איש לא העז געת בה…

שתקו שתיהן והדומיה היתה ארוכה־ארוכה ומשותפת. אחר אמרה בתיה:

– קבלתי היום מכתב מאמא. דואגת לי, מבקשת לבוא לפסח הביתה, ל"י–ה"… טובה היא אמא שלי… כל כך מרגישה אותי, כבר יותר מדאי… אינני יכולה על כן להיות בבית. תמיד אני באה – ובורחת… והיא…

– ולי אין אמא – אמרה שושנה – ואבי ברוסיה… כמה מוזר, משונה משתרגים חיי…

– בואי! – קפצה בתיה ובפַתּוֹס שובב קראה – עת הערב הגיעה ושעת…לאכול!

הן הלכו חבוקות אל אוֹרוֹת־החוה היתומים, שקראו והאירו מתוך האפלה, ושושנה דברה בעצב:

– כנראה, בת־גלות הנני… ולא כמוך, לא כמוך… פעם, עוד ברוסיה, אמר לי אדם אחד, יקר… איש יחידי ומסור שאהב אותי באמת ובכל לבו: “אין בך דֶבֶק של אהבה, רוֹזָה, אין בך אותו מֶתֶק, אותו בושם מיוחד אשר לה… ואהבתך אינה אלא התקשרות”. כן, ככה אמר… התקשרות בלבד… ועוד אמר: “וראויים להנתק “קשרים” כאלה”… הוא צדק, בתיה… ובכל זאת…

ב.

כמעט פתחו את הדלת לחדר האוכל, וקטעי־שירה, צחוק, שיחה ודפיקת־מזלגות על גבי הכלים הֲמָמוּן, ותחלה לא ראו כלום מפני האור שהצליף על פניהן.

– הבחורות הואילו, סוף־סוף, לבוא! – קרא יחזקאל, בחור כארזים ובעל כתפים – שבת שלום, שושנה, וכבוד לך! שלום, בת’קה, והנה גם מקומך יחכה לך.

יחזקאל זז ודחף את כל היושבים הצדה.

– פַּמֶלַך! – רטן ביהודית שכנו לֵץ ויקרוץ קריצה ערמומית לזלמן הנפח, כאומר שים־נא לב לצמד־חמד זה!…

בתיה העיפה את מבטה הצוחק והנרגש על יחזקאל ותשב על המקום המפונה. לשושנה נמצא מקום בין דן ליעקב, עלם צעיר לימים עם עינים עצובות, שקַדניות ומוצלות ריסים ארוכים, עובד במשתלה. בקצה השולחן – זַמל הגליצאי, בחור שמח ולבוש גנדרנית, היה בעצם השירה: “מֵנְצֵ’ן קֵילֶן מֶנְצֶ’ן… זוֹג זֶ’ה מִיר חַנֶה’לֶה, טַיֶרֶה מַינֶה, וִי קֶן דוֹס גוֹט אַזֵי בֶּנְצֶ’ן”.

קולות אחדים עזרו על ידו, אך לשירה כללית לא הגיע הדבר. גם הפריעו: זלמן הנפח גם הוא רצה לשיר באותו רגע, ובודאי זמם להפיל ולהחריש ב"בעל־בית’טה זיסינקה" את “חנה’לה”. בין ה"זקנים" דברו בהתלהבות על נפילת “חמדה” המסכנה, שאכלה חטה תחת שעורה, ועל מי שאשם בדבר, ועל האדמיניסטרטור שאינו אלא מפריע ועל “אחריות” בכלל ועל עוד ענינים חשובים, פחות או יותר.

הפעם היתה נִכרת – נוסף על הרעש המטבחי הרגיל – גם איזו התאמצות ליפות את הערב הזה ולהבדילו משאר ערבי השבוע. ולפיכך כשיחזקאל הפותח בשירה, הפותח המושבע, השמיע “הֻם הֻם” והרים את ידו, נפנו אליו כל הראשים האלה, נכונים ומחכים. “וביום השבת” – החל בקול גברי, בטוח ומכיר את ערך עצמו… וגיל וכבוד־שבת הָשכנו כבניד־מטה־קסם, וכבר הכל שרו עמו: “שני כבשים בני שנה תמימים יהיו לכם…”

עמד לו ליחזקאל אותו סוד, וידע מאין כמוהו להפוך כל דבר, כל שירה או שיחה לכללית. כשגרשון התּוֹרָן, בחור צעיר ובַישני, החל לחלק את המנות, פסקה השירה. אחרי המנה השניה שב הרעש לקדמותו ומרוב ההבל החלה המנורה מהבהבת, זורקת צללים רגעיים אל הפנות. את ה"קומפוט" מצמוקים לא גמרה שושנה ותקם. אחריה קפצה גם בתיה.

– בת’קה, לגורן? – פנה יחזקאל בקול נמוך.

– נלך.

בתיה היתה מוכנה, אך יחזקאל דפק פתאום בשולחן ויהס את המהומה ב"אכר צעיר מבן־שמן…"

וענו לו משבע פנות בקולות־און עליזים: “קנה זוג מגפים!”

– הוֹרה, חֶבְרֶה! מי אתי? – קפץ יחזקאל.

– אני אתך! – קראה בתיה וסמכה את ידה על כתפו.

– השולחנות הצדה!

– חכו, עוד לא נקיתי! – צעק גרשון התורן, אך השולחנות כבר עמדו בפנה זה על גבי זה, כאילו רגליהם נשאום ולא ידי ה"חֶברה"… וההוֹרה החלה.

מי שלא היה בגליל ולא ראה בעיניו את יחזקאל ובתיה כשהם מחוללים, לא ראה “הורה” מימיו! כי על כן יעידו זקני פועלי שני הגלילים, העליון והתחתון, כי למן היום שהמטבחים קַימים וה"חברה" ירקדו בהם, לא היה, וכמובן, לא יהיה עוד כאותו זוג, והדבר כבר ידוע למדי, כי לא כל בחור יעז “ללכת הוֹרה” עם בתיה. קטנה היא, אך מוצקה ו"תסובב גבר", כמה וכמה בחורים תעַיף ותחליף ורעננותה עמה עוד, בעוד שהם שטופי־זעה יחפזו אל המרפסת “לחטוף” אויר ולהסתיר את חורון־פניהם המעיד על מצבם כי טְרַגי… ויחזקאל? כן, בו מצאה בתיה את בן־זוגה האמתי, השוה לה והמוליך אותה…

עתה, מסביב ליחזקאל ובתיה הפותחים בדבר, עמדו בעגול, מחאו כף ובקצב, רקעו ברגלים ושרו:

  הִנֵּה מַה טּוֹב וּ־מַה נָּ־עִים

  שֶ־בֶת אַחִים גַּם יָחַד!

בחלפם על יד דן, קראה לו בתיה בנטית־ראש והוא נצמד מיד אליהם. דן רקד במתינות ובקצב וכאילו שמר על כחותיו, אך מוניטין עוד לא יצאו לו, אם כי תענינה הבנות ותאמרנה ביניהן, כי רקודו יפה מזה של יחזקאל. ואמנם היה דבר־מה בתנועותיו שמשך את העין: זו היתה גרַציה בַישנית ואותה אי־הפרזה, שבטעות אפשר היה לחשבה ולקבלה לפעמים כחולשה או כאי־בטחון.

– “טוב לחיות, טוב לחיות” שאג עתה יחזקאל בדרך־עוז: – “ב־אר־צנו”…

– “ב־אר־צנו טוב לח־יות” – שרו הכל אתו.

– באמת טוב לחיות… – החליטה פנינה, הספרדיה השחרחורת, ותקפוץ ותאחז אף היא בכתפו של דן.

אז נטפל אליה יעקב עם עיניו העצובות… והנה נתלתה לשכמו גם שושנה ואחר כך גם גרשון התורן בעצמו עם בת־צחוקו הבַּישנית ומגבת רטובה על כתפו, אחריו – גם יהודה האוּמנץ, עם עינו האחת הצוחקת תמיד והיודע להפתיע ב"קוֹזַצ’וֹק" שלו. קפץ גם זַמל, הגנדרן הגליצאי, וינעל את העגול בעמדו בין יהודה ויחזקאל… אך בלא כל סבה נִכֶּרת נהפך פתאום לב בתיה ותעזוב ותצא מהעגול. ואדמו קצת פני יחזקאל, ופני דן חורו, ומכל ה"חבילה" כאילו נטלה הנשמה. אך כל עוד יחזקאל על מקומו, חולל יחולֵלו ואיש לא יפָּקד. עתה שרו כולם:

  בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר,

  בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר בָּא!

  בֹּקֶר בָּא, בֹּקֶר בָּא –

  בֹּקֶר, בֹּקֶר בָּא!

וכשלבסוף נחר גרונם ונשתתקו, נשמעה רק דפיקת הנעלים על גבי הרצפה: " טְרַח־טַרַטַח־טַח, טְרַח־טַרַטַח־טַח…"

– דַי!

יחזקאל מחה את הזעה ממצחו הרחב ובין אצבעותיו העביר את בלוריתו השחורה למעלה והצדה. הוא יצא ויגש לבתיה העומדת לה עצובה על יד החלון. ונתפרדה החבילה. הצעירות עזבוה עוד קודם ולבחורים אין בזה מעתה שום פחיתות־כבוד. האקוֹנוֹם כבה את המנורה והכל נדחקו אל הדלת. יחזקאל עם בתיה הלכו בראש… אל הגורן!

ג.

כשהתישבו כולם, החל יעקב פורט על מיתרי הגיטָרָה שלו וצליליה השקטים והנוגים ענו עתה לצורך הפנימי הכללי במעט מנוחה ושקט אחרי עבודת־השבוע ורעש־המטבח. אמן גדול לא היה יעקב, רק כל מה שנגן נגן ברגש אמתי ובאינטימיות טובה.

– חבל שאינני יודע ללַוות: היינו עורכים פעם “קונצרט ביתי”, – אמר והניח את הגיטרה.

לא היה צורך בדבור ויהנו ככה מהמנוחה, מהערב ומההכרה, כי מחר הרי שבת והפעמון לא יצלצל עוד באשמורת־הבוקר.

בדרך למטה עברה לה לאטה שַיָרת־גמלים ולגורן הגיעו צלילי־מצִלותיהם עם הריח הדק והמתוק המיוחד לאורחות האלה.

– ריח של פלשתינה, – אמר גרשון.

– ואולי, – שח דן מתוך הרהור־נפש – של ארץ־ישראל הקדמונה… האורחות האלה… ככה, בטוחני, היו עוברים ונדים גם אברהם ויעקב אבינו. הם היו בֶדוּאים כמו אלה, בדיוק כמו אלה… אלא ששפתם היתה, אולי, מצלצלת ועמוקה יותר… אילו יכולתי להקשיב לאותו צלצול…

וכבר נִשאו באויר קולות מתונים ונמוכים המסַפרים אגדת־עם עתיקה על שהקריב " אב־ר-הם א־בי־נו את יצ־חק ב־נו… על ג־בּי, על ג־בּי ה־מִּז־בֵּ־חַ".

ושוב נשתתקו.

אד נפשו של יחזקאל, נפש של חסיד, לא שקטה ותדרוש את בטויה המלא מיד, ויחל בהשתפכות נובעת מעומק, מבטיחה וכובשת: “מכורתי!… נוף־מולדתי!”…

ואחרי הקריאה הזאת – כצקון־לחש סודי, כליל־מולדת:

  “חֹרְשַׁת קָ־נִים נָמָה… וְקוֹל חָ־לִיל בַּחֲצוֹת הַלֵּיל…”,

כאילו פרש חולם עבר שם בבקעה בדרך וישר לו את “יַלֵיל” שלו.

ופתאום כמו מן הצד, וקרוב מאד, בקצת פחד וחדוה:

  “קוֹל־תַּנֵּים בַּבָּ־ר!”

ובהתגלות כל כחות־הקריאה:

  " הֶ־אָח, מוֹ־לֶ־דֶת, מוֹלַדְתִּי!…."

ושוב בקול הפרש ההוזה, המתרחק כבר:

  “שְאוֹן־גַּלִים בַּיָּם… וְצֵל־הָרִים… סָ־בִיב, סבִיב…”

כמעט נולדו־צלצלו ובאיזו נאמנות נתדפקו על הלב. נדמה היה, כי הכל נדלה כבר, וכי אין עוד מה לבטא, כי נשלם השיר, אך ממרחקים, מהררי־הרים עוד הגיעה הקריאה האחרונה:

  “מִדְבַּר… הָרִים וָ־רוּ־חַ!”

והיה בה רוחב בלי קץ ויגון־מדבר ונצח, נצח־ישראל.

– אָח, לעזאזל! – פרץ יחזקאל – טוב בארצנו! תגידו מה שתגידו: צרות, קדחת, אין עבודה, כמרירי קיץ, גשמים היורדים לעצמותיך, “חוּמס ועדס”¹ בגדים קרועים, חוסר־נעלים… נכון, אך חדות כל אלה, חדות־ה"הוֹרה", למשל, אחרי יום־עבודה שכזה, חדות העבודה עצמה והמנוחה ב"חברה" שלנו – הם, התַּיָּרים, לא יֵדעו! לעולם לא!

יחזקאל התלהב וצָוַח בקול רם:

– ולא ידעו ולא יבינו, כי גם הארץ השוממה והחרבה הזאת – היא רק בשבילם כזאת! ובשבילנו, עובדיה־בניה הנאמנים, אשר בזעת־אפם ממש… היא אותה ה"אָ־רֶץ! ז־בת חלב וד־דבש!"

את המלים האחרונות גמר בנגון הערבי ובקול ממושך וכה רם, עד כי פנינה שנמנמה נזדעזעה ופקחה את עיניה. ובקול מלא חדוה שאג יחזקאל שנית:

– אֶ־רֶץ! זָ־בַת חלב וּ־דבש!

ומרחוק בהרים נמוג ויען קול־הד רפה: "רֶץ… “אַש”… ואותו רוח עברי קדמון היה שוב נסוך בַּכֹּל.

– איזה פרא־אדם אתה, יחזקאל! – אמרה בתיה ברוגזה מחבבת – העירות את כולנו.

– וכי ישנתם?

– אני מציע – אמר דן – לערוך טיול בשבת הבאה, אבל טיול הגון. נקח צידה לדרך.

– אם ללכת, נלך סביב ים־כנרת – החליט יחזקאל – לשום מקום אחר לא אלך: כבר הייתי…

יעקב הסכים מיד:

– רעיון נפלא; הרי נראה את “בני־יהודה”, – אמר – המאירה לנו תמיד בעֲרָבים.

וגם את כל החבל ההוא נראה. והוא כה מושך…

בתיה מחאה כף; פנינה שהספיקה להתעורר לגמרי קפצה בהתלהבות וצעקה:

– גם אותי מושך!

– מה מושך אותך? – שאל גרשון בצחוק.

פנינה התישבה כשֻׂלטן, רגל־תחת־רגל, ושתקה כמבוישת.

– אני מושך אותה! – אמר יחזקאל ומשכה בצמתה. פנינה צעקה מרה:

– אל תגע בי!

אז אמר יחזקאל ברצינות:

– אני רואה, כי ההצעה נתקבלה פה אחד. לכן…

יעקב הפסיקו:

– אבל רק החבריא שלנו.

– יהי כן, אני מסכים גם לזאת – ענה יחזקאל, בהכנסו לתפקיד של מסדר – אף כי מצדי לא אתנגד גם לטיול כללי.

הוא אהב להדגיש את ההמוניות שלו. “אני – מההמון” יאמר לא אחת בגאוה, אך לאפשרות כזאת התנגדו הכל ודן ביותר:

– למה נכניס פתאום את לץ את זַמל או את יהודה, הטוב שבהם? די להפגש אתם במטבח ובעבודה… לשם מה? אינני מבין! למה ההתרפסות הזאת לפניהם? כמה חטאנו חטוא? שיש לנו סביבה אינטימית, פחות או יתר?! וצריך להרסה מפני שזה לא נעים להם?

דן היה נרגש מאד. הענין היה מכאיב למדי. יחזקאל חִיך. לו היתה באמת דעה מיוחדת על זה ונִכר היה, כי הדבר נוגע לו ברצינות ומפני זה דוקא לא ירצה להתוכח… למה לצאת משלות־הנפש הנעימה לו?

– ובאמת – העירה שושנה – הלא אנו עושים את זה רק להנאתנו. למה נכניס זרים?

– והם גם לא יסכימו – אמר גרשון ויצטחק.

– לכן גם לא הצעתי, כי ידעתי שלא תסכימו – ענה ויצטחק גם יחזקאל.

אחר כך לא היה חשק לדבר וכולם נשתתקו. פנינה העיֵפה שוב נרדמה על ברכי שושנה. ובתיה, השקועה באיזו מחשבה מטרידה, לא השגיחה כלל בהִשָּׂמֵט ראשה מכתפו של יחזקאל, אשר זז לקום, הוא חלץ את עצמותיו ואמר בפהוק:

– נו, ואני – לישון; עלי עוד לבקר את פרדותי הנכבדות…כשהלך, התנערה בתיה מהרהוריה ותחל לזמזם את שירה האהוב: “ואם גם תעזבני”… ולדברי דן נשתתקה. והוא, דן דבר כחולם וכממשיך ומגלה איזה דבר יקר ושָמוּר עמו זה כבר:

– בחברה טובה, רק בחברה טובה אפשר להתפתח בשקט… לצמוח… בשקט לעבוד את עבודתך הקשה… והעבודה לא תעיף ולא ירגיז הפעמון והמשגיח, כשאתה יודע, כי בשובך יפגשוך בת־צחוק טובה, חברים, הבנה בלי מלים יתירות… שתנוח, תנוח במלוא־המובן…

גרשון נכנס אל תוך דבריו:

– ואני חושב, כי לא החברה הטובה העיקר כאן… כי גם היא תלויה בעבודה, ועד שלא נדע לבנות את חיינו בעבודה… שהרי “עבודה היא חיינו”… ולמה אתה מדבר על אודות ה"מנוחה"? אינני מבין אותך. צריך ללחום נגד ה"פעמון", נגד ה"משגיח", נגד כל התנאים האלה, שאינם נותנים לנו לחיות בעבודה… ואתה… לא איכפת לך…

יעקב הפליט:

– שניכם צודקים: קבוצה ועבודה חפשית –זהו צורך כולנו… ורק צריך לדעת למזג…

– אצלנו רק חולמים… – אמרה שושנה ונאנחה – אין לנו אנשים מעשיים…

– לא נורא! – השיב דן בשקט ובבטחון פנימי – יהיו רק הרצון והמסירות וההתמדה מצדנו, והמעשה בוא יבוא!… ומובטחני, כי סוף־סוף יהיה לנו “המקום היבש”…

כך קראו משום מה לאותה חלקת־אדמה מקווה, אשר עליה חלמו להתבסס פעם.

ודן הוסיף עוד:

– זה כמה מדברים אנו… ומדוע באמת לא נתחיל לחשוב על זה בכובד־ראש? צריך להתחיל לעַין בדבר, ולהוציא, סוף־סוף לפועל…

– נוּ, על זה אין עוד לחלום… – אמר גרשון – אל תשכח, עלינו עוד ללמוד וללמוד…

התוכל לקחת על עצמך אחריות של משק?

דן שתק. הצדק אתו, אבל גם בחוה אי־אפשר להשאר עוד, אין לומדים פה כלום…

שושנה כאילו הבינה למחשבותיו:

– אילו יכולנו, לפחות – אמרה – ללכת למשך שנה לאחת המושבות. לעבוד אצל אכרים ולחיות ביחד… זה היה מחנך אותנו במובן ידוע… גם בעבודה היינו משתלמים…

והיא שקעה בהרהורים… שקע בהרהורים גם יעקב. הוא זכר פתאום את השמועות האחרונות שפשטו בארץ, שתורכיה תספח למלחמה העולמית, שיהיה רעב בארץ, שיקחו לצבא… ולבו נצבט ונִחש לו רעות. בתיה שתקה. היתה שעה מאוחרת. אחדים כבר נחרו עיפים, אחדים קמו וילכו בחשאי להסתדר איש בפנתו, מי בגורן, מי בחוץ על מטה, מי על המרפסת, כי “בחדר מחניק”. נשארו ערים רק דן ובתיה. שעה קלה עברה עליהם בשתיקה.

– נוּ, בתיה, ומה תגידי את?

– אַ? – כאילו התעוררה היא.

– התלכי אתי לקבוצה?

– אַח, זה… – כאילו נזכרה בתיה. ראשה היה מוטל על ברכיו ובתנועות־יד לפתה את צוארו. היא לא דברה. היא לא רצתה לדבר.

– בתיה, מדוע את שותקת?

– ומה, לצעוק?

– האם האנשים רק שותקים או צועקים?

– אל תציק…

דן שתק עוד רגעים מספר. לבסוף שאל:

– למה הוא קורא לך “בת’קה”? אינני סובל זאת.

– ומה עוד תגיד לי?

בקולה רעדות חליפות כעס וחן. ובראותה, כי הוא נכון להעלב, משכה קצת את ראשו אליה. העלבון נהפך לתשוקה פתאומית והכרחית לנשקה. אך היא הרחיקתהו בתנועת־יד…

– הלא אינני עוד בקבוצתך…

ואותו צחוק מתגרה פזז על שפתיה.

ד.

היתה שעת־צהרים, ומחוץ לצל־הלנג’יפוליה העדינה, אשר תחתיה עמדו, היה חום יוקד ומכניע. שמלת בתיה הלבנה היתה רטובה ושוליה היו מרופשים; רגליה וידיה היו מכוסות אדמה. דן הביט רגע וישאל:

– הִשְׁקֵית?

– עד ארוחת־הצהרים עדרתי ואחר־כך שלחו אותי עם יהודה… להשקות אספסת… וכי מה?

– ככה, לא כלום… את כל כך מלוכלכה היום…

שניהם צחקו. אחר כך שאל הוא לענין הקודם:

– לכן, מה תגידי?

– אינני יודעת…

– בתיה, מתי תדעי? מדברים זה מלפני הפסח על זה, הנה נגמרת השנה, ואנחנו לא נדע מי ומי הם חברינו…

בתיה הסתכלה בו כמפקפקת באמתיות־דבריו.

– מה אתה סח? – אמרה – כאילו אינכם יודעים עוד… ובי אתם כולכם רוצים?…

– למה תשאלי דברים טפלים? הלא ידוע לך?….

– טוב… ובכן מה אתה רוצה? האם בי כל גורל־הקבוצה? אל תקחוני בחשבון לעת־עתה…

– בתיה, זה אי־אפשר!

– מדוע?

את המלה “מדוע” משכה בתיה במיוחד. דן הרגיש, כי נתפס ב"אי־אפשר" שלו וידע משום זה את פרוש־ההדגשה. הוא הצליף בשוטו אחת ושתים ותקע את מבטו ארצה:

– את יודעת “מדוע”… למה תשאלי?

בתיה עמדה על רגלה הימנית, אחר – על השמאלית, אחר – על שתי הרגלים ביחד; את מעדרה תסיר משכמה ותשען עליו, לבסוף שמה את ידה על כתפו:

– שמע־נא, דן… אַל־תפצר! הלא אתה יודע, אני בעצמי אגיד לך! תראה, זה יהיה יותר טוב… כאשר בעצמי אגיד לך… ועוד יש זמן…

הוא לא ענה ושתק. אחר כך אמר בעצלתים:

– אשובה לפרדותי…

– אתה כועס מאד?

– אני – לא.

דן עכב בה את מבט־עיניו האפורות, הטובות.

– רק, באמת, לא טוב ככה, בתיה, וצריך כבר לדעת… להכיר את עצמך…

והוא פנה פתאום ושרך את דרכו למטה, לעמק, לפרדותיו הלועסות שם בשויון־נפש גמור את מנתם על יד המשדדה.

ובתיה – לחוה.

– להתקשר או להשאר חפשיה? להתקשר? או להשאר חפשיה? – שננה וחזרה בחצותה את החציר, וכשהפקירה את עצמה בלי דעת לקלוח־המים בחדר־הרחיצה, חזרה בלב רך על המלים האלה: “להכיר את עצמי – הוא אמר… עלי להכיר את עצמי… איך עושים זאת? משוּנה”.

בחדר־האוכל גלגלה בתיה כדורי־לחם, רק גלגלה, אך לא זרקה אותם, כרגיל. בשתיקה מרוכזת מהרה לאכול, אך ללאה המבשלת הסבירה פנים בכל זאת, התעכבה רגע במטבח ודברה על דברים שונים, ובעברה על יד משה הנגר ובהרגישה במבטו הבודק, נפנתה ותוצא לו לשון: “הִא לך!” אך כשזה נע ממקומו, כאומר לגשת, הניעה לו ביד: “הנח, הנח לי כעת”…

בחדרה – היא גרה עם שושנה ופנינה ואלה עוד לא באו – נפלה בתיה על משכבה תחת כובד אי־רגיל של מחשבות שונות ומשונות… "מוכרחים לתת תשובה – הרהרה בתיה – ומה אענה? קבוצה… היודע הוא מה פשר הדרישה הזאת? האוכל לחיות אתו… ושלא… האדע להמצא עמו תמיד במחיצה אחת ושלא יסבול?… הוא יחכה תמיד… יקוה… יעמיד פנים של מסכן… הלא אני אשנאהו אז!… לא! יותר טוב – מרחוק… מרחוק לאהוב אותו, שאף פעם לא יֵדע, מתי אגש, מתי אקרא לו… ובקבוצה… איך אוכל להיות חפשיה?… איך אוכל לגשת, אם אדע שהוא דורש זאת… אילו יכולתי להתנות אתו: “שמע־נא, דנִי, אני רוצה, כן רוצה לחיות אתך – זה ברור כמעט בשבילי… אך דע, גם דע לך, כי הלאה מן היֵש לא יֵלכו יחוסינו! לא יכולים, לא יכולים ללכת!”

בתיה שמה פתאום את כף־ידה על מצחה, כאילו אמרה בזה לגרש איזו מחשבה לא־רצויה, המזמזמת ומטרידה. בתנועה של אי־סבלנות נתהפכה על בטנה ותכבוש את פניה בכרה. “ואולי, בתיה, – זמזמה אותה המחשבה – תגידי לעצמך גם את המחצית השניה של האמת… אולי גם את לא תוכלי… וסוף־סוף… או שיכמרו רחמיך, רחמי־אשה עליו… או שתפלי תחת השפעתו המתמדת, ואם כך או אחרת – תכנעי?”…

רעד קל עבר את גופה ויהי לה האויר מחניק בחדר; היא פתחה את צוארונה ומבטה החליק על חלקת חזה צעיר… ומשחדלה המחשבה הזאת לזמזם, שוב לא באו מחשבות עוד. במקומן אפפוה הרהורים גלמיים, כעדת ערפלי־בוקר טהורים וכריחותיהם הסודיים והחריפים… והלב דפק במבוכה משונה, אך כל דפיקה ודפיקה היתה עכשיו כה מובנת וכה מביעה… מביעה…

שושנה ופנינה נכנסו לחדר וספרו לה, כנראה, איזה דבר מבדח, אך היא לא הבינה, וכששאלה אותן מה ששאלה, התפרצו הן בצחוק:

– אַת כל כך מצחיקה, כשאַתְּ רצינית… – אמרה שושנה, גחנה אליה ותשק לה בחלקת־הצואר…

– והנה כבר הצלצול השני! – התנערה בתיה, נטלה את מעדרה וכל אותו חצי שני של יום עבדה ביתר חריצות ובשתיקה. בערב אך התרחצה, ותכנס לחדרם של הבחורים.

יחזקאל הסתפג במגבת.

– איה דן?

– דן עוד לא בא.

אז תצא בתיה לקראתו. במדרון־ההר נפגשו.

– התרחצת בים?

– כן…

– בוא!

היא משכה אותו אחריה. למטה.

– אני עוד לא אכלתי… – הפליט דן.

– ובכן, לא תאכל היום!

בשביל הצר והנפתל, החרות בין הסלעים, אפשר היה להתקדם רק זה אחר זה. לא הרחק מן הברכה התעכבה ותאמר:

– ואם אתה רעב מאד, אתה יכול לשוב…

דן התלקח:

– אל תהיי…

בתיה צחקה ותמשכהו אליה:

– תן את שפתיך!

היא נשקה לו בחום.

– אל תכעס על הילדה הקטנה והטפשה, שרק תתגרה בך תמיד… נשב על האבן, אני אשכב ואשמע… ואתה – תספר לי, זה כבר לא שמעתי מעשיותיך… טוב?

ובראותה, כי הוא עוד אומר לנשקה, נחפזה ותוסף:

– אבל… אל תשק לי עתה! התזכור? ד' ישמרך! אַפְף פעם!… אתה מבטיח לי?

הוא צחק בדובבו:

– התרצי, כי אֶשָּבַע לך?

– לא. גם ככה אאמין!

הם הסתדרו על שפת הברֵכה השרויה בתנומה ונָדַמּוּ… ומיד, מבלי משים כבשו אותם קולות הסִמפוניה השקטה שנִשאו מן העמק, משפלת־גנוסר, וכזוגות־כסף דקים ירעדו פה וימלאו את כל חלל־האויר. ועל פני אותו צרצור, כְלִווּי מתמיד וחפשי, בצבצו קרקורי־הצבים מתוך הקנים העצובים אשר מסביב לברֵכה, מהבְּרֵכה עצמה ומלמטה, מערוּץ־הנחל… בשחור־הערב נשתנו פני כל הדברים, והשיחים והסלעים טשטשו, הורחקו והיו לזרים, לאחרים, לאחרים לגמרי… גדול, גדול ומרוגז הֶאֱדִים פתאום ירח בקצה־האופק, וכל הקולות כאילו אליו פנו ובתלונה וברִגון על היותם בחושך עד עתה… והרחש הזה, הרווי, וריחות הטחב החריפים, העולים מהברֵכה, והאור הקלוש הזה נסכו שכרון בלב, הרעילו את הדם, בלבלו את החושים…

פני בתיה המופנים עתה אל הסהר היו כמעט עצובים ברצינותם וחִורים בכבשם את חדוָתה הרוחשת. דן סִלְסֵל ושִׂחֵק בקווצתיה הפזורות והמפוזרות.

– נוּ, תספר? – פנתה היא בלאט.

– מה? – בתיה… – שאלה בלחש – האם לא בנו היא האגדה ולא סביבינו?… למה…

– דָּנ־ן!

הוא חרד לקולה זה, היוצא כמו מבלי דעת, ויצץ אל תוך עיניה הפקוחות עתה לרוָחה וכה מוזרות. ופתאום שב ויתחל מנשקה נשיקות חמות ותכופות. היא שתקה, לא סרבה, ורק עצמה את עיניה ופניה בערו. לבסוף השמיעה בקושי, בקול־לחש מלא צער ותוכחה, דרך שניה הרתוּקות:

– דן, ד־נן, לל־א צ־ר־ריך!

הוא עזב אותה מיד. היא ישבה ברחוק־מקום וטפלה בשערותיה, בחולצה, היה קושי. דן כבש את פניו ארצה וחכה. לבסוף אמרה:

– הנה… האמנתי לך…

ותוסף בקולה היומי, הרגיל:

– בוא, נשוב לחוה.

– בתיה! – קרא בהתרגשות – אינני יכול לגמור ככה! עכשיו ודוקא עכשיו אני רוצה לדבר אתך! נשב מעט.

– מה אתה רוצה ממני? – פרצה גם בתיה – כבר החלטתי וגמרתי: לקבוצה – לא אלך!

הם עמדו על יד אבן גדולה ואלמת, שומרת סוד; דן נשען עליה, ויהי גם הוא כמאובן. רגעים מספרו עברו ככה.

– דן, נלך, מה אתה עומד?

דן לא נע ולא זע.

– דן, מה לך?… נוּ, תתבַיש, ילד, ילד אתה!

היא נגשה קרוב; כל גופו רעד מבכי כבוש.

– נוּ, בוא, דן, אין דבר… אני שכחתי… אל תשפל את עצמך בעיניך… דן… היא לפתה שוב את צוארו.

– אני עוד אחשוב… דני, אני עוד לא החלטתי… נוּ?

סמני־חיים התחילו נראים בו.

– נו, בוא! מה אתה – נדבַּקְתָּ אל האבן?

הוא צחק כשהדמעות עוד עמדו בעיניו.

ה.

הוא היה עוד חלש וחִוֵּר כשקבל עליו שמירה בכרמי ר. אשר ביהודה. טיפוס ומלריה עשו שמות בגופו, אך פה בלי ספק יתחיל להבריא. ראשית – הענבים. ענבים יאכל לרוב! שנית והעיקר – המנוחה. את זאת יתנו לו לילות־השמירה השקטים והבדידות. בלילות־השמירה האלה תֵרָגע הנפש וכחותיה הפזורים ישובו יתרכזו כהתרכז קלוחי־המים בברכֵה. רבות עברו עליו… אך האם כדאי להזכר? ורק כשקמו לעיניו פליטי יפו והתימנים המָגְלים והגוועים שם בכנרת וטבריה ועל צדי הדרכים, היה מזדעזע ומתפלל בנפשו: “מתי כבר יעבור זעם!”

פעם קבל דן פתקה קטנה: “באתי לא', עזבתי את הגליל, את אמי… אבוא לאכול ענבים, התכבד אותי? ראה, אם לא תאכיל אותי מוּסְקַט… סוכה יש לך, או במשותף?… בתיה”. ומלמטה בשר לו יעקב בשורה, כי חכרו כבר 10 דונם אדמה טובה לגדול־ירקות ושני דונם מהם הנם בהשקאה, וסִים: “אין להצטער שעזבנו את הגליל…”

בתיה… שוב בתיה… הוא ישב והביט על האותיות הידועות… מאז נפל למשכב לא ראה אותה וכשסר לאחר עֵת להוריה בי־ה בדרכו ליהודה, היתה זו זרה ומשונה ובפחי־נפש עזבָהּ אז. ממכתביה המועטים והקטנים אשר קבל במשך הזמן התקשה לרכוש איזה מושג שהוא… וכעת… מה היא? “עזבתי את הגליל, את אמי, אבוא לאכול ענבים”. האמנם למען “אכול ענבים” תעזוב את אמא, בזמן כזה, במוֹרַטוֹריוּם? ולבו של דן זע ממחשבה סתומה. אשר עוד טרם העז לפתרה… והוא תֵאֵר לו, אגב, את בתיה הפונה עורף לאמה, והזורקת לה: “אני נוסעת ליהודה…” ואת הדמעות המובלעות של אמא זו הטובה, שמרגישה את בתה והיודעת הכל… ושוב את בתיה הכובשת בשתיקה אכזרית את סערת־לבה… וידע כבר דן בעומק־הלב על מה תשַכּרהו ככה הפתקה הזאת, אשר אין בה גם מלה אחת של חבה… ובטחת־גיל תרנן בו, בִּטחה סתומה ועקשנית: "בְּשֶלִי ! הפעם היא תבוא אלי!

כשנכנס לסוכתו התפלא כמה אומללה היא לעומת סוכות־שכניו השומרים, בלי קומה שניה וסולם רומנטי, טרַדיציוני, בלי קירות־קרשים… ואיזה אי־נקיון פה! “הלא תבוז לי בתיה!” – הוא התחיל לנקות את הרצפה מקלפות־השקדים ואשכלות־הענבים הבלים פה זה כמה ימים. הוא חשב: “צריך לתקן גם את המשכב, ראשית שיעמוד יותר איתן, שנית…” והוא החליט לרפדהו בשיחי הַלִיוֹטְרוֹף – זה יהיה רך וטוב… ואת פרצי הקירות יסתום ב"דם־זכריה־הנביא", ודן יצא החוצה. ירוק היה “דם־זכריה־הנביא” ולא האדים עוד ולרוב היה נפוץ בכרמים ופרחיו הזעירים הזהיבו כשמשות קטנות, שוחקות; גם שיחי ההליוטרוף פרצו השנה בשפע וזוגות פרחיהם, צחורים וטהורים, ירטטו פה ושם יטילו את בשמם הדק, החגיגי, בכרמים, בדרכים, בשדות. הוא שב עם שלל רב בידיו. עכשיו תֵיף סוכתו הקטנה ככלה ומי ישוה לה! כשטפל בקירות חשב: “בתיה תבוא, היא תתן לב לכל דבר קטן”… כשרפד את המשכב, קם בלבו גל של חדוה סתומה ומתוקה ולא ידע להבליג עליו, ויער בפניו בת־צחוק לא־ברורה כאותו רגש חדוה. וכשגמר, שכב וישבות מעבודתו. מבעד ירקרק־העלים וזה־הפרחים הזעירים השתרבבו קרני־השמש השוחקות, המשעשעות, קרני השמש הנוטה לערוב, וממצִלות־ההליוטרוף לִבנות־השלג שבכַונה תחלה תָלָן מעל משכבו, למראשותיו, נזלו הריחות.

באותו לילה, בעמדו על המשמר, היה שקט ומלא תודה לחיים, אך למחרת היום כבר התחיל להתרגש… התרגשותו גברה כעבור יום־הצפיה השני, והיא לא באה. אז כתב ושלח לה פתקה בהזדמנות הראשונה: “בואי, הרי אני מחכה לך!” – ולאחר ששלָחה התחרט: לא צריך היה… עברו עוד ימים מספר. איה הוא השקט הנפלא שבנפש? רק בלילות, בלי משים, בלי דעת היה דן נרגע… ומוזר הדבר: כאשר ילך־יפחת לילה, כן יקל על לבו, כן ישתחרר מנטל־דאגה כבד, ולפנות־בוקר, לפני לכתו לישון, בהתרחש היום הרחוק, יִמָּלֵא לבו תוגה על גדותיו… אז שכון תשכון בו הבטחה השקטה, כי היא, בתיה, תעירהו הפעם. עם הנץ השמש הטובה, ההולכת ובאה ממרחקים, וחדות־המציאות תפעם בו בלי קשר עם עתיד בלי כל זֵכר מִעָבר… וכה מלא יהיה האושר הרגעי והבטחון המעַור והמשַכר, שרק דאגה אחת קלה תעיב את שָׁמָיו: “מה יהיה, איך ימסור לה את כל זה”, איך יחלק אתה את “היש הגדול הזה”, הנעור ונגלה לבקרים, “רק לבקרים”… ואולם בעקבות השחר שוב יפסח יום־חול כבד!… והימים האלה כה מיַגעים! הצפיה גדֵלה וגדֵל הכאב; ואין כח עוד להוחיל… מה קרה לה שם? אולי חלתה פתאום? בכל אופן זה מוזר… וחששות שונות נעורות כבר בלב. ובינתים החל הבציר, הכרמים מלאו אדם; קול ערבים וערביות, ז’רגון־משגיחים, נחירת חמורים. אבד הקסם מהכרמים. הופרע השקט והלב יבכה במסתרים… פעם בקש ממנו ילד ערבי “בקשיש”, דן גרש אותו בבוז, ומיד חש מועקת־לב צובטת, ויחשוב: “מה יהיה אתי? מתי אוכל לאהוב את החיים? מתי אוהב גם את העבודה? הלא עד היום אינני אוהב אותה? האוכל פעם לחיות בלי התאמצות אידיאלית? אני כל כך מת…”

ופתאום בבוקר באה שושנה. דן חרד לקראתה:

– ומה בתיה? חולה היא?

– גם לא חושבת לחלות, היא בריאה ושולחת לך…

שושנה התאדמה פתאום.

– פתקה בודאי… איה? – קרא דן באי־סבלנות.

– לא – הניעה שושנה בראשה.

– ובכן מה?

הוא הציץ לסלסלה אשר בידה, הוציא ספר בכריכה יפה.

– את זה? את שניאור?

– גם כן לא… לא היא בכל אופן…

שושנה גחכה, דן היה נבוך.

– ובכן, מה? דרישת שלום, פשוט? למה תחודי לי חידות, שושנה?

הוא דבר כמתחנן.

– איזו חידות? – צחקה שושנה – כמובן, דרישת־שלום שולחת לך בתיה, ומה רצית עוד?….

דן שתק.

– ואצלך נחמד פה.

שושנה נכנסה לסוכה.

– אמת? מקודם היה הרבה יותר נחמד… הנה את זאת מותר כבר לזרוק…

הוא הסיר וישלך החוצה את שיחי ההליוטרוף שֶקָמלו.

– תיכף אביא לך ענבים, תשבי פה.

– כמה טוב שבאה, – חשב ברוצו עם הסל בין הגפנים, את האולר שכח בסוכה ואשכול אחד שעלה לו לנַתק מבַּדו בקושי שִסַע בשִניו, ובהתאמצו, זכר פתאום את פני שושנה שהתאדמו, ויָבן לפֵרוש־דבריה, ומה שלחה לו בתיה – הרי את שושנה שלחה לו! ככה הן עושות לפעמים הבחורות שלנו… אבל את זה עליו לחקור! כששב מצא אותה מטפלת בזמורות יבשות.

– גפרורים יש לך? נעשה טה.

דן הפך את כל הסוכה ולא מצא. שושנה אמרה בהתול קל:

– נראה שאתה בעל־בית הגון… גפרורים אין לך, הכלים לא נקיים… וגם מים אין בסוכה…

דן התאדם:

– מים אני לוקח מאת השכן, והגפרורים… והכלים…

שושנה צחקה:

– איך תחיה בקבוצה?

– אה, בקבוצה אחנך את עצמי להיות אחר, לגמרי אחר…

– אינני מאמינה… לא תוכל, אם לא תתחיל מעכשיו… והאם “טוב” צריך להיות רק בקבוצה?… ומדוע אינך שואל, מה נשמע בעבודה, אצלנו?

– חכי, עוד לא הספקתי… נוּ, ובאמת, מה נשמע?

– לך לך, תביא קודם את הגפרורים ואת המים, ואחר כך נדבר.

דן רץ עם הקומקום אל השכן. כששב היתה האש כבר מוכנה.

– איפה מצאת את הגפרורים?

– תחת כרך, דן, תחת כרך…

הם שמו קומקום מים וחצילים לצליה ושושנה ספרה על מצב־הענינים: לעת עתה עובדים אצל אחרים, ורק אחרי העבודה מעדרים, מזבלים ומכינים מקום למשתלה. גרשון כבר נסע בדבר הזריעות לפתח־תקוה – יש גם תקוה להשיג הלואה קטנה… מחכים לך… אנו שמחים שעזבנו את הגליל ומקוים לימים טובים יותר… כשנהיה, סוף־סוף, ב"מקום היבש"…

– נוּ־וּ… בתיה מה עושה?

– בתיה מבשלת… אנחנו, בבואה, החלטנו לאכול בפני עצמנו לחוד. בתיה מוסרת לך באמת דרישת־שלום. היא רצתה מאד לבוא וגם כתבה לך, כמדומני, אבל כשנכנסה לעבודה… וגם קבלה איזו פתקה ממך… מה אתה כותב לה שמה? בכל אופן אנו מתכוננים כולנו להיות עוד אצלך בטרם יכלה הבציר…

דן שתק.

– אבל היום, בשבת, היתה יכולה לבוא… – גמגם וכבש את פניו ארצה.

שושנה הביטה, נֵערה בקווצותיה הבהירות, ותאמר:

– בוא, נקרא את שניאור – הרי בשבילך הבאתיו… ועד שהטֵּה ירתח נקרא לנו.

הם ישבו בסוכה זה על יד זה וקראו “בהרים”. דן ידע לקרוא בלי פַתּוֹס ובלי הפרזה ושושנה שמעה אותו בעונג. כשרתחו המים וטוגנו החצילים פרשה שושנה את סנרה הנקי, פרסה לחם, מזגה טה והיתה “עקרת־הבית”.

– אתה יודע? – אמרה – בתיה חולמת, כשנבוא אליך כולנו בשבת הבאה, נטגן רִבה. עד אז יהיה עוד?

– כמובן, יהיה. הבציר רק זה מתחיל… והאכרים לא יתרוששו מהרִבה שלנו… אני חושב.

שושנה פהקה פתאום.

– ואני רוצה לישון. כל הלילה כמעט לא ישַׁנּו… היו אורחים… אתה מכיר את נחמני? גם בן־ציון היה. זה ששר יפה. בתיה שרה כל כך הרבה, היתה נחמדה…

שושנה נשתתקה ותוסף ביתר חבה:

– “בת’קה”.

לב דן התכַּוץ פתאום: “היתה שמחה, שרה – חשב – ולא תרגיש בסבלי פה… ובכן, היא אינה… לגמרי… אינה אוהבת אותי לגמרי…”

שושנה סמכה פתאום את שתי ידיה על כתפו:

– דן! – אמרה בתוכחה רכה – למה אינך נותן חופש לבתיה? תדע לאהוב אותה… הזהר מאוד מהַכְביד… היא צפור, תן לה חופש – והיא תתרפק עליך…

הוא כבש את פניו ארצה.

– שושנה – אמר בזהירות ובשקט – היא שלחה אותך? היא כועסת בגלל הפתקה?

– מדוע הנך סוער תמיד? מדוע אינך שקט? – דברה שושנה – אילו חכית בשקט, אילו חכית לשעתך… היית מקבל מהחיים הרבה יותר; כל כך חסר הנך קצב ומדה ביחסך לאנשים… וגם ביחס לדברים היותר פשוטים… ואתה מֵסב לך צרות מיותרות לגמרי…

דן שתק. הוא חש, כי אמנם שמץ־אמת יש בדבריה, אף כי… מוזר… “קצב ומדה” – הרי אלה הם הדברים העומדים בראש מאוייו השפונים, היקרים ביותר… האומנם דוקא הן תחסרנה לו?

אך הוא לא העמיק חקר הפעם, הוא היה כה אסיר־תודה לה, לשושנה; הוא חש בה לב אחות טובה ומרחמת; הוא הרים ראשו ועיניהם נפגשו.

– כמה טובה אַת היום, שושנה! איזה אור פנימי קוֹרֵן מכולך, מפניך…

שושנה התאדמה וצחקה. פתאום חדלה ותאמר ברצינות ובעצב:

– לא, אני לא טובה, בתיה טובה ממני…

– בתיה? – אמר – בתיה אחרת… בתיה…

– והנה גם בתיה!

הקול היה של בתיה, אשר נכנסה פתאום אל הסוכה ואחריה פנים חדשות. פני דן חורו מאד, היא תפסה שתי ידיו ותבט בו ארוכות במבטה הנוקב, המהיר, הלוהט. תחת מסוה של בת־צחוק קלילה שרעדה בפנות־שפתיה, היתה במבט זה רצינות וכמעט עצב.

– איך נפלו פניך, דן! אתה הזדקנת בעשר שנים!

דן חֵיך. הוא היה עוד חֵוֵּר.

– וְאַתְּ… כמו תמיד: צעירה…

– אה! אני לעולם אהיה צעירה! – קראה בצחוק של בטחה ותתן בשיר קולה החָזי: “צעירה עודני, בן־זוג לא יחסר לי!”

– אבל איך באת? – התפלאה שושנה – הלא החלטת לבוא בשבת הבאה?

– הנה הודות ליוסף – אמרה – לא רציתי שילך יחידי… אתה מכיר אותו, דן? מן הגלילי העליון: יוסף בשני, כמדומה…כמדומני.

דן הסתכל בפני האורח.

– לא… בהחלט לא אזכור…

– כן, כן – אמר יוסף בשני בתוכחה ובשתי ידיו לחץ את ידו האחת.

– ואני גם בחושך הייתי מכירך… קולך הייתי מכירך.. מה? אינך זוכר?

קולו היה גס ומקוטע וצחוקו צרוד וטוב־לב….

– תיכף אגיד לך מלה אחת, רק מלה אחת – וזכרת! נוּ… סג’רה… עוד לא? נשף… פוסטה מעופפת… עוד אינך זוכר? איזה… אתה?… נוּ, חכה…

דן נזכר.

– כן, כן, – צחק – זו שרצתה, כי אלך לטַיל אתה אחרי הנשף, ואתה כעסת עלי בעבור זה…

יוסף בשני צחק בכל לב:

– חה־חה־חה! מובן, כי כעסתי, זה היה בעצם, כמו שאומרים המשוררים, בעצם אהבתנו… ומצדה היה זה לא מן הנמוס, כלל לא מן הנמוס…

– איה היא כעת? – שאל דן לשם שאלה בלבד.

יוסף בשני החל צוחק עד כדי דמעות.

– חה־חה־חה… הלא היא אשתי… גם את זה אינך יודע? התחתַּנו באותו נשף עצמו.

– הנה – אמרה בתיה – הבאתי לך אורח, שבו לכם פה… ואנחנו…

היא משכה את שושנה ותצאנה שתיהן, כשהן מתלחשות וממתיקות סוד. דן היה מפוזר־רוח ולא ידע לשם מה נצרך לו עכשיו האורח הזה; והאורח חטף ואכל מוּסקַט במרץ וירק את הקלפה לכל צד.

– אֵלֵי, אלי! מה הוא עושה לסוכתי! – חשב דן ושמע באי־הקשבה את שטף דבריו המקוטעים על חדשות־השעה, אשר ברגע אחר היו מרכזות את כל נימי לבו: משבר כזה בעבודה עוד לא היה, הפועלים רעבים ממש, בפתח־תקוה מתכוננים לאיזה מפעל שיזעזע, סוף־סוף, את כל הישוב האדישי, אספה כללית צריכה להועד מכל פועלי הארץ… אין שקט בכלל… צפויות רדיפות חדשות… יהודים אחדים נתפסו ברִגּוּל…

האורח הביט בפני דן ופתאום נשתתק וקם ללכת. עוד הרבה ענינים לו במושבה, צריך להכין איזה גלוי־דעת – הוא עוסק עכשיו בעבודה צבורית – ואחר כך… “נעשה את הצעד האחרון”.

דן לא הפציר בו להשאר ושניהם יצאו מן הסוכה. שושנה ובתיה הלכו לקראתם.

– טוב שנפגשנו. ואני כבר עוזב אתכם… אני ממהר…

– ובכן, השאלה נפתרה מאליה – אמרה בתיה בחיוך קל לשושנה – יוסף ילָוֵּך…

שושנה שמחה להזדמנות זו. הרי גם היא צריכה לשוב.

– שלום לכם! – אמרה, וקולה היה הפעם כה מוסיקלי, ותנועת ראשה ומבטה המאיר כאילו אמרו מה שלא בטאו השפתים.

– שלום, שלום! – אמר גם יוסף בשני ולחץ את ידי בתיה ודן.

הם עמדו ויביטו על המתרחקים. אחר כך פנו לעברם ונכנסו לסוכה פנימה. כשלהבת רוטטה נפלה בתיה על צוארו:

– דני שלי!

– סוף־סוף… – דובבו שפתיו.

– התגעגעת?

– בתיה… כל כך התגעגעתי…

– ואתה חושב, כי לא ידעתי?

– ולמה לא באת?

– למה? רציתי, כי תאהב אותי עוד יותר… אכן… לא טובה אני, דני…

ושוב נפגשו בנשיקה.

– בתיה, כמדומני… ככה… עול לא נשקתִּני… אף פעם…

– מובן, לא – לחשה.

והוא:

– תשארי עד מחר?… עד הבוקר?

קרוב־קרוב הביטו בו עיניה המעורפלות בלֵאוּת וחדוה. כשהיא שואלת בלחש:

– ואתה רוצה? רו־צה בזה?

הוא לחש:

– אני רוצה כמוך… איני חפץ לרצות פחות… בתיה…

– ובכן… אני נשארת…

וכבר חכה דן ללילה. הוא ירד שקט לרגליה וסמך ראשו על ברכיה. וחשב: "האומנם הוא חי? אכן יש חג! ומי הוא זה שאמר שבחיים יש רק חול. היה עכשיו יהיה לילה – כולו חג… ובסופו יהיה בוקר… איזה בוקר!…

ופתאום עלו מלים נשכחות במוחו, וקולו רעד, והיה בו עוד קורט של אי־אמונה, כשהוא לחשן: “בהמון הבקרים, אשר כפנינים, פנינים, יזָרקו על הארץ… יש בוקר אחד, שבחיי אדם רק פעם אחת יזרח ולא ישנה, ואם לא זרח – לא יזרח עוד!”

– בתיה!…

הוא נשא עיניו ויחרש למראהו! בעיני בתיה המשפלות קָרַן ברק של דמעה ושפתיה נעו בלי אומר, אך לבו קלט את רחשן: “אכן… אני נשארת”…

– איך עבר היום והשמש נטה לערוב?…

– דן, – אמרה בתיה – תן לי דבר־מה אל הפה, אני צמאה.

– אבי לך “רוֹזֶט” הוא מרַוה, גם משביע. תחכי לי.

– אני אלך אתך, דן. איה זה?

– אל תלכי, זה רחוק, אצל יחזקאל.

– יחזקאל? הגם הוא שומר פה?

– כן, אבל זה רחוק מאד, בתיה…

היא לא רצתה שמוע.

– לא, לא! את יחזקאל אני רוצה לראות! זה כמה לא ראיתיו. למה לא אמרת לי קודם? בוא, דָני, בוא, אני הולכת אתך.

בתיה קמה בעליצות. דן החריש. שניהם יצאו וכמה כרמים עברו בשתיקה. פתאום עמד דן תחתיו וירא בידו על ראש שקמה, המתנשאה מרחוק מעל הזיתים.

– שמה – אמר בלחש – סוכתו של יחזקאל…

בתיה השתוממה:

– ואתה… אתה לא תלך?

הוא הצטחק צחוק חולני:

– לא, הלא אני רואה אותו בכל יום.

בתיה עמדה רגע ואמרה בקול קל ויבש:

– אם כן, שלום לך!

והלכה.

– ואם גם תעזביני… לא אבך, לא יֵמר לי… נשמע קולה מרחוק.

– היא לא תשוב עוד! – נִתק בלב דן – היא לא תשוב…

– בתיה ! – צעק בלי דעת – בתיה!

מרחוק נשמע קולה החביב: “אָאוּ”!

– חכי רגע, אני הולך אתך!

– אני מחכָּה!

והוא רץ, נתקל בזמורות־הגפן, בשיחי ארכובית ועולש; רגליו נגפו בחול ונשמתו קשתה. בתיה חכתה לו על גבעה נשאת מבין השקדים. היא לא אמרה לו כלום, גם לא הביטה אליו, שניהם המשיכו לעלות. בסוכת יחזקאל היו אורחים ואורחות. יחזקאל עצמו לא היה. “הלך למושבה ותיכף ישוב”. אך בתיה לא רצתה לחכות, היא הלא כל כך ממהרת…

– מי הולך לא'? – שאלה בקול רם.

נתברר, כי בת אכר אחד ושני שומרים שבים עתה שמה…

– גם אני אתכם! – אמרה בתיה בשמחה.

ואז אמר גם דן לחבורה באותו קול שמח של בתיה, שמח ואדישי, כביכול:

– נוּ, שלום לכם!

וירד בסולם ארצה…

הוא לא אמר: “שלום, בתיה!”, כי גם לו יש גאוה… הוא אמר וידגש: “שלום לכם!” אפס, זאת היתה התאמצותו האחרונה. דמעה רותחת עלתה בעיניו המשפלות וכשהרימן לאחר עת, בכתה גם סוכתו לעומתו, בכתה והאדימה… היא האדימה ולא הוריקה מפני ששיחי “דם־זכריה־הנביא”, שהוכנו לקבלת פני בתיה, כבר קמלו והפכו אדומים.

הוא נכנס פנימה, עוד ריח שמלתה ושערותיה היה כה מוחש… אך פלא הדבר: גם מתוך זו המועקה והבדידות המציצה מסביב רננה בלב נימה אחת רפה ומעודדת:

– אמנם, היא הלכה ממני… אך אותו בוקר ישנו… ויאיר עוד…

ו.

עם כניסת האנגלים ליהודה החל החלום על דבר “המקום היבש” כאילו להתגשם; באותה התקופה רבת־התקוות יצאו לפועל גם תכניות “ישוביות” אחדות, כגון משלוח קבוצה זו או חברתה למקומות שונים, מופקרים מימי הרעש. ומהראשונות היתה “קבוצת גרשון”, כאשר קראו לה.

עם אור השחר יצאו דן וגרשון עם ה"סוקים" לחרוש בבקעה. בשלוה ובשקט יצעד גרשון אחרי המחרשה, המושכות מונחות להן על הקת, השוט תחוב בצדה, והוא גופו יעיק בשתי ידיו על ידות־המחרשה… קשה להכיר בו עכשיו אותו תורן בגלילי, במטבח־הפועלים, בַישני וזהיר־תנועות. במשך שנים גדל והתפתח בעבודה, כתפיו רחבו, כולו כאילו “שקע”, פניו נשזפו, צעדיו וקולו בטוחים ומתונים, מצחו טהור ויצוק עליו אותו שקט מיוחד, שבעיני זרים הוא נראה כטמטום ואשר באמת הוא רק אות־היתרון, שעבודת האדמה נותנת למי שנמסר לה בגוף ובנפש…

אחריו ילך דן. פניו לא יביעו נחת־רוח. ויש דברים בגו… החל מפגישתו עם הסוס “טֶמְבֶּל”² באורוה, בשעה שנגש להלבישו את הרתמה; הן קרבת פרסותיו לשִׁנים יכלה לִטול את מנוחת הנפש גם מאדם גבור מדן… ויש עוד ענינים מטרידים… היתה זו שגיאה אחת גדולה לצרף אנשים זרים רק בכדי לאפשר את הליכתם הנה… מוטב היה להשאר בא' ולשמור על רוח קבוצתם הקטנה, השקטה והמשפחתית… מאשר להתחיל בעבודה ה"מענינת" הזאת, ובמשק המורכב, הנוטל את שארית המנוחה מהנפש. גרשון אינו מבין זאת, העיקר לו העבודה… והחיים אַיָּם?…

דן הרגיש, כי המחרשה יוצאת שוב מהתלם, “טמבל” נטה שוב הצדה… הוי, ה"טמבל" הזה!

– הי־מן… אחו־ר־רה, לעזאזל!…

והוא הצליף בשוטו… אז עשה “טמבל” את מעשהו הרגיל: התחיל ממהר מאד ויבא את דן לידי ריצה מבוהלת אחרי המחרשה, כשסכינה כבר נחלץ מהאדמה.

– עמ־מוד, נבל, עמ־מוד!

בקושי רב עַצָרוֹ, קולו של דן נִחר מהצעקות. הוא נקה את סכין־המחרשה. צר היה לו על הבוקר הטוב, שאיננו מענג אותו עוד ועל אשר הוא כועס, ועל קולו שנחר ועל החלום הקם למציאות, והמציאות שוב אותו יום־חול ארוך…

– ומתי יהיה “חג”? – חשב דן – גרשון אומר, אסור לחכות לחג…ואני…

על מדרון ההר הקרוב עמדו אנשים וסקלו ובנו מדרגות. את הסלים המלאים ביותר היתה מרימה בתיה; פנינה לא אהבה למלאות יותר מדאי, היא עבדה בקלות ובלי התאמצות כל שהיא, וידעה, כנראה, את סוד המתינות וההתמדה. לא לחנם נבאו לה, כי תהיה פועלת מצוינת… לכשתגדל. והיא כאילו גמרה והחליטה שלא לגדול… שתיהן פטפטו בלי הרף.

– אולי נתחלף? – פנה בן־ציון ה"בונה" לבתיה.

היא סקרה אותו מלמעלה למטה:

– ומה אתה חושב לך, אתה חזק ממני?

– ומי, את החזקה? – התאושש בן־ציון.

– זה נראה תיכף, פנינה – את עֵדה! נוּ, הא לך, לְחַץ! רק לא את האצבעות, את כל כַּפִּי קַח, אל תפחד…נוּ?!

בן־ציון היה קטן־קומה ואצבעותיו היו קצרות ועבות; הוא לחץ ובתיה צחקה:

– אינני מרגישה שום כאב! איזה גבר אתה? עכשיו תן את שלך.

אך בן־ציון התאדם ולא רצה לתת.

– אם לא תתן, בחזקה אקח!

וכהרף־עין תפסה אותו מאחור תחת אצילי ידיו ושלבה את כפות ידיה על ערפו.

– עכשיו אתה ביָדי, הרכן ראשך, הרכן!

בקושי עלה לו להתחמק, פנינה צחקה עד לדמעות. ובן־ציון הסביר פנים בכדי להסתיר את מבוכתו ואמר:

– באמת את חזקה כשדה, בתיה!… ובכל זאת נתחלף.

– אינני רוצה! אינני סובלת זאת, – אמרה אחר כך לפנינה – תמיד יבקש בשבילי עבודה קלה יותר, ומי יעשה את הקשה? ההוא יעשנה?

פנינה צחקה בקול ושרה: “בוקר התעורר!” והבוקר התעורר באמת: מראש ההר ומן החצר אשר למעלה, שטבלו זה כבר בשמש, נפלו אורות לבקעה ונשקו את עקבות־העובדים, את רגבי האדמה החרושה… מהחצר ירדה שושנה וסלים וקומקום עמה.

– ארוחת־הבוקר! – קראה פנינה – דן, בן־ציון, גרשון, לא־כול!

שושנה הביאה טֵה, סַלַט, לחם וביצים. הביצים היו כבר מהלול, שיד־שושנה החרוצה טפלה בו. נגשו גרשון ודן. בתיה הביטה על פני האחרון בדאגה ובעצב: "מה לו, כי כל כך קודר הוא היום?

– ואיה יעקב? – שאל גרשון.

– הוא אוכל בבית, – אמרה שושנה – מן הגן קרוב יותר שמה מאשר הנה.

שושנה היתה נחמדה וטרודה.

– נוּ, אני שבה; אל תמהרו לבוא בצהרים… שום דבר עוד לא מוכן… רק את הכלים אל תשאירו… בכל פעם הולך לאבוד איזה כלי…

כשקמה ותלך לֵוה אותה גרשון במבט של חבה והערצה. בכלל נכר היה, כי הכל מחבבים אותה פה, ושהעבודה כאן מרעננת אותה ונותנות לה לב חדש… ולא רק לה. בפני הכל בצבצה אותה הרגשה כבושה של גיל ורצינות גם יחד.

בערב אחרי האוכל, כשהתאספו החברים לסדר את יום־העבודה למחר, עלתה שוב על הפרק שאלת־הנחיצות לפנות בדבר תקציב לשתי פרות, ושש כַּוָּרות, שמקום מוכן להן הרי יש בגן־האֶפֶנדי העזוב… הָעמדה, באופן אולטימטיבי הפעם, גם שאלת יחזקאל בתור חבר לקבוצה… בשאלה זו לא רצה דן לחוות דעה. הוא לא רצה להביע דעתו נגד. ובעד? – די לו שבתיה הנה כל כך בעדו; ולא רק בתיה – הכל; רק שושנה הטילה ספק בחברתיותו.

– לי נדמה – אמרה בזהירות והשפילה את עיניה ואצבעותיה שחקו מהר־מהר בציציות־מטפחתה – שלמרות כל ה"המוניות" שלו, ואולי דוקא מפני זה – הוא אנכיי מאד…

אך גרשון, שדעתו היתה פה לרוב מכרעת, אמר בהחלט:

– יהא אנכיי! מה לעשות? לא יכולים כולם להיות כמוך… ואני חושב, שאסור לנו ואין רשות, פשוט, לחטט כל כך באישיות… קודם כל – העבודה; אם היא תלך בטוב – יהיה שפיר, ויחזקאל יודע את העבודה.

דן רצה לענות, אך לבו התחיל מהסס פתאום והוא החריש.

– למה להתוכח – חשב – ככה הוא מבין ולא יזוז…

וככה החלט, שיחזקאל יכנס לקבוצה.

כשתם סדור־העבודות נזכר גרשון, ששאלה אחת עוד לא נפתרה: מחר צריך להתחיל בהובלת זבל… מי ילך? הוא חשב רגע ובעצמו ענה:

– אני חושב, שילכו “טֶמְבֶּל” ו"ינוקא".

– זאת אומרת, אני – הרהר דן – למה הוא מחליט ככה, מבלי להתיעץ? יותר מדאי הוא עושה על דעת עצמו.

בלבו של דן היתה טינא. הוא נשא את עיניו וראה כי מן הפנה מביטה אליו שושנה וחָמוּר וקשה מבטה. וכשנכנס אחר כך לחדר־הבשול לקחת מים מן ה"גָ’רָה"³ קראה לו שושנה וטפלה עוד שם בכלים:

– דן – אמרה בשקט – לא יפה ככה…

– מה לא יפה?

– אני ראיתי ואני יודעת! וגרשון צודק ותמיד יהיה צודק… מפני שהוא חי בעבודה, ואתה – לא. ותמיד יֵצא כך, שכאילו מצַוים עליך…

שושנה היתה נרגשה.

– אבל מה אמרתי לו?

– לא אמרת כלום, מספיק שהעמדת פנים חמוצים… שתיקה כזאת אינה יפה בחיינו… היא מקימה חיץ של אי־אמונה בין האנשים היותר קרובים… מוטב שתצעק כמו גרשון… והלא אתה יודע את כל זה יותר טוב ממני, ואילו רצית לקַים מה שעם לבך, היה גם גרשון מבין אותך יותר וחי אתך בעבודה, כמו שהוא חי עם יעקב….

דן יצא מהמטבח ועל פניו נחה אותה הבעת הסבל, הנעלמת תמיד, ואשר הסתמנה בשנה זו ביותר… “אני אינני חי בעבודה – חשב במר־נפשו – נניח… וזה מחַיב להחליט, שאינני מסוגל לחיי־קבוצה? ומה גרשון, שאינני “חי” מחוץ לעבודה ול”מֶשֶק"… הוי, כמה שונא אני את המלה “משק”, המכחידה את האדם! ואיה המוצא? לאהוב את ה"חול"?…

ושושנה הדליקה נר וכתבה ביומונה, על שולחנה הקטן: “ובכן, יחזקאל יבוא, קצת מפחדת אנכי… בתיה כל כך טפשה… ואולי בהתאמצות ידועה, אם ירצה יוכל גם הוא להוסיף נופך משלו… הלואי שלא יגרע… אח, ההתאמצות הזאת! לכולנו היא נחוצה פה… ומי יודע? אולי היא אנושית ונחוצה לנו בחיים, בחיים בכלל… פה בקבוצה, כל כך עֵרוֹת ומתוּחוֹת כל נימי הלב… וכל הסכסוכים הקטנים וכל הסבל הגדול הזה, המתרחש בחיינו – אני מוכנה לקראתם! מה מבינה אני עתה, כי הכרחיים, הכרחיים הם; על ידיהם קונים אנו, סוף־סוף, את הזכות לחיי־הקבוצה”….

יחזקאל בא בשבת והכל קבלוהו בשמחה, ביחוד בתיה. עם בואו גדלו בקבוצה הרעש והשמחה. הוא ישב ברכיבה על כסאו וספר מעשיות שונות ומקרים שונים ומשונים שקָרו אותו בימי ה"פֵרָרִיוּת"⁴, כשהתורכים נסוגו אחור פעמיים…וכו'. הוא ידע לעַנין ולמשוך באופן־הרצאתו החי, ידע גם להבליט את עצמו בדרך־אגב מן הצד היותר יפה. בתיה לא גרעה ממנו עין.

– ואת – פנה פתאום אליה – התזכרי עוד את ה"הוֹרה" שלנו?

– עוד איך! – קראה בתיה – ואתה – את “הסלע השחור”?

– עוד איך! – אמר גם הוא בצחוק.

בתיה קפצה ותגש אליו:

– נוּ, ואם כן נלך לטַיל הערב; אראה לך, גם פה יש סלע…

– נלך לטַיל, – חזר יחזקאל בקור־רוח.

בתיה עמדה, נשענת על כתפו ומבטה השותק החליק על פני הכל; כשראתה את פני דן, שנפלו משום מה, הוסיפה:

– נלך, כמובן, כולנו… לא כן, גרשון?

– או נלך או לא נלך, אחת היא לי, – ענה זה בצחוק.

– אני עסוק הערב בחשבונות, – אמר יעקב, בהרימו את ראשו מהספר שעִין בו.

– ככה… ואת, שושנה?

– אולי…

– המ־ם, ואתה, דן?

בתיה הביטה ישר בעיני דן ובמבטה הצוחק היה ספק לגלוג, ספק תביעה רצינית.

– אני – לא.

– אני רואה שכולם – “לא”, ואתה, יחזקאל? תגיד שגם אתה “לא”?

יחזקאל הצטחק פתאום:

– ואני רוצה לראות את “הסלע השחור”.

ובבוא הערב בקשה בתיה שוב מעם דן:

– דן, בוא אתנו… אני מבקשת אותך… בוא אתנו….

והיא שמה את ידה על כתפו. דן הרים את מבטו הרטוב ויאמר בשקט:

– אינני יכול לסרב לך… כשאת ככה מבקשת…

בעיני בתיה נראתה תהיה קלה של אי־רצון:

– מה יש, דן? מה את סובל? מדוע כל־כך קשה לך להסכים? הוי, דן, אילו ידעת, כמה אתה מרחיק אותי בזה.

דן שתק. אז אמרה:

– ואם אתה חושב, באמת, כי תפריע לנו, למה אתה הולך? תשאר לך…

– מה את רוצה ממני? – קרא דן בסבל.

אך בתיה כבר יצאה.

ופעם בערב היו פני דן עגומים ביותר. בתיה קראה לו החוצה. נכנסו לגן, המאפיל, הדומם. ישבו תחת התאנה.

– עיף אתה? – שאלה בתיה.

– כן, בזמן האחרון מתעיף אני בעבודה… כנראה, הקדחת קרבה שוב…

נשתתקו. רק הרוח מִללה בעצים.

– דן!

– נוּ?

היא לא מהרה להשיב על “נוּ” זה; הוא לא המשיך לשאול.

– מה יהיה בנו, דן?

– מה שיהיה בכל בני־האדם, בתיה, – השיב באדישות כבדה ומדגשת, ואחר־כך הוסיף בטון אחר, חי יותר:

– אני אתנדב…

באותו יום הגיעה לקבוצה הקריאה הראשונה של ההתנדבות.

בתיה משכה אותו אליה.

– שְכַב, דן… אתה עיף, עיף, ולא יותר! האמן לי, שזוהי רק עיפות מעבודה… אתה עובד יותר מדאי… אינך יודע לשמור על כחותיך… נוּ, תן את ראשך… ככה… ילד גדול שלי…

היא סמכה את כפה על מצחו ועיניו ותאמץ את ראשו אל חזה, ומאד זהירה היתה תנועתה, כאלו פחדה בתיה להעיר בחזה את מה שלא חפצה להעיר… ואז נדמה היה לדן, שכאב־הראש הולך ופוחת, הולך ופג… וכבר מתברר שם דבר־מה שכולו טוב, נהדר ומנחם, ואך העיפות הארורה הזאת עומדת לו עוד לשטן… והיא גוברת, גוברת,… בקושי הוא קולט כבר את שיר־הערש החרישי שבתיה תשיר לו, את שיר־הערש האהוב לו:

  בַּשַּׁחַק נוֹצְצִים כְּבָר כּוֹכְבֵי־אוֹר.

  לֵיל נָעִים, יַלְדִי, עֵינֶיךָ סְגוֹר!

  הָהּ, מָה עָיַפְתָּ מֵעֲמַל־הַיּוֹם!

  כָּעֵת לִמְנוּחָה שְׁכַב וָ–דֹם…

  מָ–חָר, עֵת יָצֵיץ שֶמֶש זוֹרֵח,

  תָּ–קִיץ מִשְּׁנָתְךָ רַעֲנָן, שָׂמֶחַ –

  לֵיל נָעִים, יַלְדִּי, עֵי–נֶי–ךּ סְגוֹר!

  בַּ–שַּׁחק נוֹצְ–צִים כְּבָר כּוֹ–כְבֵי־אוֹר.

את המלים האחרונות גמרה בתיה כמעט בלאט, כי נשמט ראש דן על ברכיה. הוא נרדם. וזמן רב הביטה עליו בתיה בהבעה משונה, וצר היה לה, על שהוא ישן עכשיו ואינו מרגיש בה… וטוב היה לה, על שהוא ישן עכשיו והיא יכולה להיות אתו, לנשקו בלי כל פחד…

ז.

וההתנדבות באה כסופה, וכבר נוכחו גם בקבוצה, כי לא “הֵד־הרים” היא, וכי גם הדבקים יתפלגו. גרשון ויעקב התנגדו בפרינציפ; הראשון כנה את התנועה בשם: “בגידה בדגל־העבודה”. השני: “כחש לאנושיות”. שניהם הודיעו, כי ישארו וגם ישפיעו על שאר החברים לבלי להרוס את הקבוצה. יחזקאל, אתו אי־אפשר היה גם לדבר. הוא צעק בקולי־קולות, שכל מי שאינו מתנדב “על קדוש־השם” ולשם שחרורה של המולדת הרי אינו לא אדם לא יהודי, אלא סמרטוט, פחדן, דימגוג, “בחור־ישיבה” וכו' וכו'… ואחרי התנגשויות אחדות קשות ביותר, קשתה עליו העבודה ומציאותו בקבוצה ויעזוב וידע ליפו. שם נשאר עד הסוף ודן נסע אתו אחוז תשוקה חולנית “לראות”. אז, בגן, כשאמר לבתיה: “אני מתנדב”, לא אמר זאת בהכרה ברורה; אדרבא, הפקפוקים גברו אחר כך. “נעבוד בשקט, – חשב – לא לנו כל זה: פוליטיקה, רעש־מלחמה”, אד כשהיה עם יחזקאל ביפו וירא בעיניו את הצעירים הטובים, הנוהרים ונוהרים לקראת המות, נִתק בלבו דבר־מה וירגש פתאום בעליל, כי לא יוכל להשאר ומה גם לעבוד בשקט… “האשים סביבי סיָג של מלים יפות ואולי גם צודקות ואֵחָלֵץ מהסכנה?” – גער בו בעצמו. ובכדי לטהר את הצעד הזה, ההכרחי, אשר לא יוכל לבלי לעשותו, החל דן להזות והזיותיו לא יָדעו חֵקר: “הנה הם משחררים את הגליל… הנה כובשים את ירושלים ומכריזים אבטונומיה ארץ־ישראלית ושלטון־העובדים בארץ… הנה נוהרים לקול קריאתם בחורי־ישראל, מי באֵת ומי בשֶלח, מכל קצוי־העולם. הנה קריאת הדרור מירושלים נופלת על כל הגויים ותזעזעם ותמנעם משפוך עוד דם־אחים… ואולי אלה הם חבלי־המשיח… מי יודע, אולי אנחנו הם”…

ובאותה תקופה, מיד אחרי שובו מיפו, התקרב מאד ליעקב ומשתאה בנפשו, איך זה לא הכיר אותו קודם לכן… חי, חי, ורק עכשיו גלה בצמחוני הזה, השתקן, אשר עיניו השקדניות תבענה תמיד עצב ורוך, רֵעַ ומבין… אפס עם דעותיו, אשר לא ידעו פשרות, קשה היה לסכים. עליו לא היו משפיעות כל המטרות הנלות והנשגבות, שדן היה מצַיר לפניו… בעצב ובעקשנות היה אומר לו: “לא בשביל זה אתה מתנדב… הלא אני מבין אותך”… והוא היה פותח את עיניו הנפלאות ומביט לתוך נפשו של דן: “דן, עשה כל דבר בחיים לשם הדבר עצמו, ולא לשם איזו מטרה נשגבה! למה ה”מטרות" האלה? אצלך, אצל רבים, זה חוטר זר, פרי חנוך אידיאליסטי, רוסי… ונפש יהודי לא כזאת היא. היא אינה שואפת לגדולות… היא מחממת מתוך תמיד מחממת ומאירה, ובשבילה – הכל קודש, ואין חול! וזה הוא אולי סוד האופטימיות שלנו הנצחית… לא, לא, אני אשאר. אני לא אחלל את המציאות; היא קדושה בעיני מכל קדשי קדשיך המפשטים".

שתקו רגע, ודן חשב: "כן… כן… הן אני יודע את כל זה… ובכל זאת… זאת יכולה להיות גם משיכה של “מֶשְצַ’נסטבוֹ”⁵.

הם התחילו לעלות ההרה. יעקב שקט קצת ודבר בקלות חדשה:

– הבט, שנינו שבים מן העבודה; לכאורה, מה יש למהר? ואתה נחפז טרוד…

“בודאי – חשב דן – אני כבר רוצה לראות את בתיה, המתנכרת לי שוב פתאום… מה אִתה?… מה לה?… ולמה דוקא כעת?”…

– מדוע? – דבר יעקב – מפני שאינך הולך כמוני לשם הליכה עצמה, אשר אף בה יש בכדי לענג, אלא תמיד לשם מטרה: לבוא! ומובטחני, שכשתבוא, תשאף לאיזו “מטרה” אחרת… ולא תדע מנוח… או בעבודה: אני מרכיב, או, נגיד, אני חופר בור, אחת היא לי – אני נהנה, נהנה מהעבודה עצמה. ולא חשוב לי מה יצא מזה, אם “יער־הרצל” או “חורשת־סמולנסקין”; אני נוטע עץ ודי לי בזה! די והותר… ואתה… אתה שואף לגדולות… והנך הולך להרוג אנשים… ותמיד סובל… וגם עכשיו…

המלים האלה נגעו בנימה כואבת:

– אינך מבין אותי… אני הלא הולך למות… ולא להרוג… ואני מאושר מתוך…

– מה אתה דובר? וכשיתנפלו עליך, לא תגן על עצמך, לא תהרוג?

– בודאי אגן! זאת היא הלא מלחמת־הקיום שלי! – קרא דן, שמח במצאו מקום להתבסס עליו – האומנם אתה שולל גם את מלחמת־הקיום?

אז יתרגש יעקב ודבריו יהיו שוטפים ורותחים, וכל מלה ומלה כאילו תִּקָּרַע מבשר חי:

– כן, אני שולל את המושג עצמו! את הרומנטיקה הבזויה של “מלחמת־הקודש”, איזה זיוף נורא! כל מלחמה אינה אלא דורסת את הקודש האמתי שבנפש… מלחמת־הקיום… בשֶׁלָה כה שוממה נפשנו! מלחמת־הקודש… איזה צֵרוף־מלים שטני… אַל תַּזכר עוד את השם הזה שספג דם־עוללים… יחיה אדם כפרח! מה חסר לו? שמש? אויר? יפרח ויחיה ויתן לאחר לחיות!..

ונשתתק פתאום כנחנק.

וכששמע יעקב לאחר זמן, שדן “הולך באמת”, התכנס והתכנף בתוך עולמו, לבש קדרות והיה זר ורחוק לכל.

הצעירות, בלי יוצאת מן הכלל, היו בעד ההתנדבות. פנינה ושושנה היו מוכנות גם להיות אחיות רחמניות. אך בתיה אמרה בלבה:

ללחום – כן, אך אחות רחמניה – לאו, לא אוכל להיות!

ובלב דן בא לאט־לאט ויקנן אותו הבטחון המוצנע והחגיגי, כי הוא צריך למו. בלי הבטחון הזה לא היה יכול להתנדב. כן, הוא ימות. כך נגזר למעלה… הוא יפול בודאי בגליל על די אחת המושבות העבריות… יכול להיות על יד י־ה, ואמה של בתיה תפול על גופו ותיַלל: “בתיה, בתי, בתיה!” וטוב שבאה, הנה באה האפשרות הזאת לגמור את החיים ככה… רק חבל לעזוב את בתיה… ולמה היא זרה כעת? דוקא עתה… דוקא עתה?…

ולעתים… לעתים רחוקות מאד היה מתפלס מאיזה עולם אחר שביב־תקוה, שהיה נראה כבלתי־אפשרי כמעט והיה משעשע אותו בהרהור: “ואולי… אולי יקרה נס – ולא אמות… הוי, כמה יקרים יהיו אז החיים!” כמה נוהרות אור וחן תֵּרָאינה כל ה"קטנות" הרעות עתה בעיניו! אז לא יגיד לו יעקב עוד: “אתה שואף רק לגדולות”… הוא יאהב והיה גם החול לקודש…

והיה דן חש באותם הרגעים את האהבה הגדולה לחיים, כאילו קרה לו כבר נס ויצילו מן המות.

עמקו עיני דן, קולו שָקַט ויהי מרוכז ועצור… ופעם אמר לשושנה:

– ההתנדבות הזאת היא בשבילי או למות או לחיים… במלוא־מובן־המלה.

ולא הבינה אותו הפעם שושנה.

ובתיה, שלא קבלה אז בגן את דבריו ברצינות, התחילה אחר כך שומרת בלבה דאגה גדולה שמא יתחרט וישאר, ויחד עם זה מנעה את עצמה מהשפיע עליו אף כל שהוא. “יחליט, יחליט בעצמו” ועכשיו, כשראתה כבר בעליל, כי אמנם הולך דן לגדוד, חרדה ואיזה שנוי נמרץ חל בכל הויתה. איזה אי־חופש נראה בתנועותיה; היא חדלה לגמרי לצחוק ולקפוץ ותאהב להתרחק מחבריה. ובעיניה קפאה דאגה וצפיה סתומה… אל מה? זה היה סודה. כאילו העמדה לפניה שאלה קשת־פתרון והיא נאבקת אִתה, הֵאָבֵק וכרוע תחת כובד־משאה. וכל אותם שלשת החדשים וביחוד בימים האחרונים האלה, כשפנינה ושושנה לא חדלו מפַּנק אתו, את דן. היתה זו זרה ורחוקה, ובערבים, כשאיש לא ידע, היתה בתיה נותנת חופש לדמעותיה, ולא ידע דן, איך לגשת ואיך להקל.

ופעם, כבר מאוחר אחרי ארוחת־הערב, ישבה בתיה בחדרה על מטתה, על יד החלון. היא כבר כבתה את הנר, פשטה את בגדיה ועכשיו סרקה את קווצותיה, ושקט של החלטה ירד אל קרבה. “דן – כך היו הגיגי־לבה – מדוע לא תבין בעצמך… לבוא עכשיו”… ופתאום – דפיקה חרישית בדלת…

– מי שם? – שאלה ונשימתה נעצרה לרגע. מי שדפק דפק שוב, כי לא שמע, כנראה, את השאלה…

– אסור, אס… ואישוניה רחבו, את ידה לחצה לחזה, פן יברח, פן יתפלץ שם בקרבה, ואזניה הקשיבו ברטט: קול של פניה, והצעדים החלו מתרחקים.

והנה כבר היום הרביעי; בעוד יומים, ביום הששי בבוקר. יעזוב דן את “המקום היבש”, שרק זה התחיל להתחבב עליו, את הבקעה השקטה שבין ההרים, את האנשים ואת ה"משק" ואת הגן העזוב של ה"אפנדי", ויסע, יסע…

באותו ערב יום רביעי חפש דן את בתיה ומצא אותה בפנה מרוחקה שבגן תחת תאנה נמוכה וסוככת. היא כאילו חכתה לו. אך בגשתו פתאום עשתה תנועה של התחמקות.

– לא תברחי, בתיה…

הוא החזיק בידה וישתדל להסתכל בפניה. היא הביטה הצדה ותרעד כעלה… אך לא הדפה אותו הפעם, בפעם הראשונה מים אמרו לה: “אני מתנדב”.

– בתיה, בתיה שלי, מה לך? – לחש וימשכנה אליו ויחבקנה חרש – מה לך" מדוע אינך מגלה לי, מה לך? מה בלבך? בתיה שלי!…

והוא נשקה בעיניה, שהיו מוזרות ושותקות, וכולה שותקת, כאילו מקשיבה, מקשיבה בגופה, בכל הויתה…

“בתיה קַפריסית… בתיה פלאית”.. – הגה דן.

הוא הרימהּ חרש מעל האדמה, ישב תחת העץ ויאמצנה אל לבו בכל חום האהבה וצמאה… אנחה קלה פרצה מפיה ראשה נפל לאחור; בפניה שחָורו מאד היה סבל ענוג ומוזר; עיניה היו עצומות ושניה רתוקות… פעם, בגליל, על יד הברכה היתה כבר לפניה אותה הבעה… גם אז לא ידע לעמוד על סודה… ומה גם עכשיו…

– בתיה, בתיה, תגידי מה… תני לי אות… – התחנן דן ומלל כמו ילד, שכור מקרבתה, לאחר שנואש כבר מהרגישה פעם…

“השומעת היא את הגה שפתיו? מה לה?”…

ופתאום דרך שניה הרתוקות השמיעה בתיה את שמו בקושי:

– ד–דן… ד–דני…

“כמו אז… כמו על יד הברכה… אך איה ה”לא־צריך" שהיה אז?"

“דן… דני… מי קורא ככה? מי יכול לקרוא ככה? ומה היא הקריאה… בתיה”.

לבו של דן נִתק פתאום ממקומו וידיו רחפו…

– בתיה… האומנם?

וכל העולם נראה לו כטובל בערפל חם ועבה. הוא גחן אליה ולבו ידע כבר, ידע את פשר הקריאה… ופתאום נפל עליו פחד גדול… “מה אתי?” – הזדעזע כמתעורר. “מה אתי? איך הרשיתי לך?” – ובזהירות וברטט שחררה ויושיבהּ על ידו… “ומי זה גונח? בתיה? מה זאת? בתיה בוכה?” הוא כרע לפניה ועתר נשיקות־רוך על כפות־ידיה, על שערות ראשה המוּרד, על לחייה ועיניה. הוא שתה את דמעותיה המלוחות, ולא ידע מה לעשות, איך להרגיעה.

– בתיה שלי… אני אשם, אשם מאד לפניך! אני… זה היה רק רגע… רגע של התרגשות טבעית… בתיה…

היא חדלה לבכות ושתקה. נדמה היה, שהיא מקשיבה לקול לבה ולא לו. והוא דבר ודבר.

– אילו ידעת מה סבלתי במשך שלשת החדשים האלה, כשהייתי מביט או נזכר בך… ועכשיו… זה כל כך לא מובן… אנו לא יכולים להפרד ככה… מבלי לגלות… הלא, בתיה… יכול להיות… שלא נתראה עד… לגמרי, אף פעם… בחיים האלה…

אך בתיה עשתה תנועה של אי־סבלנות; היא היתה כבר אחרת ורחוקה ממנו. אך איה היא? מדוע לא יוכל לתפסה, כשהיא הולכת לה ככה?…

בתיה… – שאל עוד פעם ביאוש ובקול נִתק – בתיה… אינך רוצה בגִלויים?

כמעט בגסות נתנה עליו בתיה בקולה:

– ומה לגלות לך? מה עוד לא גלוי לך?…

– ספרי לי הכל… הכל… מה עבר עליך במשך כל הזמן… שאת התנכרת לי… – הוא נסה שוב לנגוע בכתפה – את השתנית… מיום שהלך יחזקאל…

בתנועת־יד מהירה הדפה בתיה אותו, זקפה את ראשה הגא ועיניה הבריקו. רק עכשיו הרגיש דן בכל השנוי הנמרץ שחל בה. הוא לא ראה בלהב־פניה, כי היה כה נדהם והביט ארצה. מספר דקים של שתיקה התנהלו בעצלתים…

פתאום התרוממה בתיה, פהקה ואמרה באדישות עשויה:

– כן, אתה הבנת אותי יפה… מפני יחזקאל… מספיק?… גלוי?…

היא נִתקה, ותפן ותלך ממנו, בהבליעה את צעדיה הנחפזים. דרך הפשפש הפתוח הגיעה לחדרה. שושנה ופנינה ישנו למטה. ותפול על מטתה באין כח עוד בה. “דן, דן!” – היא נשכה את כרה, וכל גופה רעד מבכי עצור. הבכי גבר, גבר ויפרוץ לו, אך איש לא שמע, הכל ישנו עיפי־עבודה. היא חדלה לבכות לאט־לאט, ישבה והביטה סביבה כמתפלאה: " מה זאת? היא יחידה פה? ואיה דן?" היא חכתה לו, לדן; הוא צריך, סוף־סוף, להבין מאליו! הנה תיכף ידפוק בזהירות, כמו שהוא, רק הוא, יודע לדפוק. היא תפתח לו ועוד לא תברח ממנו; היא, בתיה, לא תהיה עוד גאה… היא תגלה לו, תגלה באמת לילד הגדול הזה את הגִלוי האחרון, אשר בינתו כה רחוקה ממנו… “דני… – ככה תגיד לו – אל תעזבני ככה… דן שלי, הנך הולך למות וזכר ממך אין לי… בן אני רוצה ממך!… בן שלך ושיהיה בשבילי… לי – במקומך… לי – תחתיך! עיניך האפורות תהיינה לו… שערות־ראשך – תהיינה לו”…

בעיניים פקוחות לרוחה תשכב בתיה ותראה אותו תינוק… והרי זה חדשים תחלום על אודותיו… פתאום זכרה, כי מחר הוא היום האחרון… האומנם יסע ככה? לא! היא לא תרשה לו את זה! היא ירדה מעל המטה, פתחה את הדלת… ונשארה נצבת על המפתן… ללכת? לפול ולחבק את רגליו? היא הקשיבה לקולות הלילה. בבקעה נסרו צרצרים. רחוק, רחוק עברה רכבת… ושוב היה שקט ודממה. היא שבה שבורת רצון, ובלי דעת התחילה מתפשטת. “הוא יבוא עוד”… היא שכבה עוד שעה ארוכה בעינים פקוחות ותחיל עד בוש… היא נרדמה עיפה ויגעה והדלת נשארה לא סגורה… וַתִּפָּתח הדלת בחלום ותסוב על צירה והוא נגש, נגש אליה.

היא חלמה, כי הִנָּהּ אֵם, ובת־צחוק מפויסה של אושר מלא היתה על פניה.

ושם תחת התאנה עוד שכב דן בלי נוע, כמאובן. תרדמה קשה כקוֹשמר רבצה על כל יצוריו, ורק רצון אחד היה לו: לחדול לחיות… ורק הרגשה אחת ברורה ומבוררה: מחר הוא יסע מפה, מחר ולא מחרתים!

למחרת, עם אור־היום, קִים החלטתו. הפרידה מעם בתיה היתה קצרה. בלי דפיקה נכנס אל חדרה ויעירה בנשיקה קלה על מצחה. בת־צחוק חִוֶּרֶת חלפה על שפתיה. כשהתעוררה התאמצה לזכור מה היה אתמול, מה קרה, ותספק רק לשאול:

– האם… אתה נוסע?

– כן, בתיה… שלום!

והדלת נסגרה.

---

יפו הבוכיה, נשיקות חרֵדות של ה"שוללים" וה"מחיבים" ושל “שומרי הקַים”, צפצופי הרכבת, מרחב השדות החשופים… הצעירות המלַוות, כאתן פרחי־לובן משני צדי־הרכבת… עולות הן ונגררות… נגררות… קול־"התקוה" הבוקע – כחלום זר ורחוק ונתון באֵד דַק עברו כל התמונות האלה בנפשו של דן המאובנה, הקרה. הוא, הנוסע, היה כאילו מן הצד. היתה הכרה, כי הנה בא אותו הגל התשיעי וישטפהו, שבר ונתק את כל מה שרצה לחיות… לקוות… לשאוף שמש… והיה נדמה לו, משום מה, כי כל הדמעות האלה של יפו המלוָה מתלקטות זה כבר בסתר־לבות, ועתה נצטברו לגל אחד איום ונורא, אשר יזרקהו עכשיו, את הפרט הקטן, דן שמו, על מזבח־המולך, הקם עתה לנקום, את נקמתו האחרונה בעולם.

"ואולם זה הכרח, ככה צריך, צריך להיות – חזר וחשב וחזר דן – ככה זה צריך להיות…

ופתאום, אחרי לוד, כשהמושבה העברית הראשונה חלפה בסופה עם אנשיה, נשיה והטף הרצים שמחים וגאים אחרי הרכבת, עם כרמיה הירוקים, מקום שם שמר וסבל פעם, השתנה הכל… הוא חש פתאום את התנועה… חדות התנועה אחזה לבו ומלאה את כל הויתו כמו שלא מלאה אותו עוד בחייו.

– הרי אנו נִשאים, קדימה נשאים אנו – קרא מלא באותה חדוה פורצת –

לקראת המות – ובעד חיים!

ובלבו הוסיף: “בעד חג־החיים”…

יד־יחזקאל ירדה ונחה פתאום על כתפו:

  שוֹמֵר לֹא יָנוּם,

  שוֹמֵר לֹא יִישָׁן…. –

– הורה!

והורה התחילה.

הרכבת עפה ושירת מאות צעירים אִתה, מקצה הארץ ועד קצה… ושמעה הארץ השוממה, המשתרעת, שמעה, שמעה… והחרישה. והרי זו בפעם הראשונה ישמעו ההרים והגבעות הד־שירה מהדדת ומשתברת בבת־אחת כקול סנונית זו המעופפת.

רחוק־רחוק היתה עכשיו הפנה השקטה ההררית עם כלי־העבודה, עם הסוסים, עם העובדים הנאמנים הנעימים: גרשון, יעקב, שושנה, פנינה… ורחוק מכולם ועל כולם עיני בתיה היקרה, הרזית, האי־מובנת…

– שלום לך, “המקום היבש”!

---

ובאותה פנה, על הגבול שבין אדמת הקבוצה והשֵׁיך, עמדו תחת אקליפטוס שושנה ובתיה. חבוקות עמדו ובכו… כי שתיהן אהבוהו.

חֲלוֹמִי – חֲנָנֵךְ בַּחֲלוֹם…

אַךְ יֻצַּת אוּר־נֵרוֹ לְרַגְלֵךְ –

וְנָזֹרוּ הִפּוֹג וְהִדֹּם

צֶאֱלֵי פְחָדִים מִדַּרְכֵּך.

וּבִזְרֹחַ כְּנָפָיו לְשִׁכְמֵךְ,

וְנִשֵּׂאת, נְהִירָה, מֵאָבָק –

וְכוֹנַנְתְּ ­­­וְיִשַּׁרְתְּ צַעֲדֵךְ

לַחֲזוֹן הָרֵי־תְכֹל בַּמֶּרְחָק.

שְׁטוּף־חֶדְוָה הָעוֹלָם אָז יֵעוֹר;

שְׁכוּר חֲלוֹם אָז אַשְׁכִּים לִקְרָאתֵךְ

בְּהוֹחִיל, כִּי אָקִיץ וְאֵעוֹר

עַל יָדֵךְ… בְּסֻכָּת חֲלוֹמֵךְ.

תרע"ט, רָפָה

אֲנִי יוֹדֵעַ

רַק לְרַטֵּט;

אֶתְגַּעְגֵּעַ

לְאוֹר שֶָׁקֵט…

רֵיחוֹת־הַיַּעַר –

כָּל אֵלֶּה לִי.

רוּחוֹת־הַסַּעַר

לֹא בִשְׁבִילִי.

לְקַו־שֶׁמֶשׁ

אֶחָד אֲקַו –

גַּלְמוּד וְחֶרֶשׁ…

תָּמיד… לַשָּׁוְא.

מִנַּיִן זֶה לַחַן קַלִּיל

בַּלֵּב מֵהַבֹּקֶר נִגְנַז?

יִרְעַד, יְשַׂחֵק וְיָגִיל

כְּקַו אוֹר־הַשֶּׁמֶשׁ הַלָּז…

…הַבֹּקֶר, עִם צֵאת לַגִּנָּה,

וְסַל וּמַעְדֵּר עַל שִׁכְמֵךְ,

שֶָׁבַר אֶת אָזְנִי כְרִנָּה

“שֶָׁלוֹם!”, שֶׁשִּלַּחַתְּ בְּעָבְרךְ.

אוּלַי הַצִּלְצוּל זֶה הָרָן

בּלֵֵּב לְלַחַן נֶהְפַּךְ

כְּקֶרֶן־הַפָּז רַעֲנָן,

כְּצִיץ־אַהֲבָה שֶפִּתַּח.

קַנְטָרָה

בֹּקֶר צַח וּבָהִיר, בֹּקֶר טוֹב…

וְתָמִיד הוּא מַבְטִיחַ לִי רֹב –

וּכְחֹם צָהֳרַיִם אֶשְׁכַּח

רִמְזֵי טוֹב שֶׁל הַבֹּקֶר הָרַךְ.

וּשְׁחוֹחַ אֵתַע בַּדְּרָכִים,

מַר־נֶפֶשׁ, עָיֵף וּמַשְׁמִים;

לֹא אֵדַע מָה אָבַד לְחַיַּי –

עַד בּוֹא דִמְדּוּמִים – דִמְדּוּמַי…

לְאוֹרָם הַנוּגֶה אֶזְכְּרָה

רִמְזֵי אֹשֶׁר אֲשֶׁר לְצָפְרָא.

קנטרה

עֶצֶב, עֶצֶב, עֶצֶב, שׁוּב תּוֹקֵף הָעֶצֶב

גַּם אַחֲרֵי הָאֹשֶׁר – צִיץ־מַאֲוַיַּי…

מוּסִיקָה, שִׁטְפִינִי בְגַלֵּי־הַקֶּצֶב,

שְׂאִי, נַתְּקִינִי הָלְאָה מִמְּגוֹר־חַיַּי!

מֵעַצְמִי גִמְלִינִי, מִלִּבִּי דַוָּי…

קֶצֶף, קֶצֶף, קָצֶף, אַךְ תְּמוּרוֹת־הַקָּצֶף;

מַעֲלֶה הַזֵּכֶר קֶצֶף־נְעוּרָי.

הִיא, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ עוֹד נַפְשִׁי תִכָּסֶף,

גַּם זִכְרָהּ כְּקָצֶף בְּגַלֵּי־חַיַּי…

הִיא, אֲשֶׁר אֵלֶיהָ עוֹד כָּלוֹת עֵינַי…

…בְּעַרְפִּלֵּי הַצַּחַר יִתְכַּסֶּה הַסַּהַר,

נֶשֶׁף־כֶּשֶׁף יֵרֵד, יֵפֶן אֶל הַגַּיא;

בְּמִשְׁעוֹל־הַחֹרֶשׁ נַעֲרָה וְנַעַר

אַךְ עַתָּה חָלָפוּ, שָׁטוּ לְפָנַי,

שָׁטוּ וְטָבָעוּ בְעַרְפִּלֵּי חַיּי.

קַנְטָרָה

אִם לִבִּי טָהוֹר בִּי וְנַפְשִׁי נִכְנַעַת

לְגַלֵּי יָמַי, בָּהֶם אֶשְׂחֶה,

קַל לִּי, קַל בְּלִי דַעַת – וּבְלִי דַעַַת

הִנְנִי בוֹכֶה.

וְאִם פַּעַם מֵחַלּוֹן פָּתוּחַ

יֶחֶרְדּוּ לָרְחוֹב צְלִילֵי כִנּוֹר,

וְאֶדּׂם תַּחְתַּי בָּכָֹה, וָנוּחַ,

וְנָצֹר…

אֵין חַכּוֹת וְאֵין בַּקֵּשׁ בֶּחָלֶד!

ישׁ לָשׁוּט, לִשְקׂעַ וְלִבְכּוֹת;

וְדִמְעָה זוֹ אַט בַּלְּחִי נוֹזָלֶת –

אַל מְחוֹת!

יפו

אֲנִי עָיַפְתִּי, פָּשוּט עָיַפְתִּי,

וְאֵין עוֹד כֹּחַ לָשֵׂאת בָּעׂל.

אֲנִי הָגִיתִי, אֲנִי שָׁאַפְתִּי,

אֲנִי בָכִיתִי – וְאֵין לִי כֹל.

– – –

אוֹרוֹת דָּעָכוּ, קוֹלוֹת לֹא בָאוּ,

תְּמוּנוֹת רָמְזוּ אַךְ… אֲנִי עָיֵף.

צִלְלֵי הַמָּוֶת עָלַי נָסַבּוּ,

וּבָא הַפֶּלִי וּמִסְתּוֹפֵף.

– – –

פתח־תקוה

כִּי אַעַל תֵּל וְאֵרֵד גַּיא,

אֶשְׁאַל לְמַעְיָנִי.

לוּ אַךְ שְׁמַעְתִּיו! כָּלוֹת עֵינַי

וְקַשּׁוּבָה אָזְנִי.

כְּחֹם הַיּוֹם – נַפְשִׁי נוּגָה,

וַיָּצֶק לָהּ צָמָא –

אֲנִי בְּסֵתֶר־מַדְרֵגָה,

דַּרְכִּי נֶעֱלָמָה.

עוֹד רֶגַע חַד וְלִרְוָיָה

הָשְׁקָה לִבִּי חָרֵד –

וַיִּפְרְחוּ בְדוּמִיָּה

שִׁירי – פִּרְחֵי־הַלֵּב.

כָּל הַקּוֹלוֹת – לַעֲמָקִים,

אֲשֶׁר לֹא לִי, לֹא כָאן…

בְּאֵלֶם־פֶּה וּבְלֹא יוֹדְעִים

אַמוּת עַל פִּי מַעְיָן…

לְמַחֲרֹזֶת אַשְׁאִיר לָךְ אַרְבַּע אַבְנֵי־חֵן

אֲרִיתִין בַּחַיִּים בַּעֲדֵךְ:

נֹפֶךְ־טַל וּבָרֶקֶת־זֵעָה,

פְּנִינַת־דֶּמַע וְאֹדֶם־הַדָּם.

אָז אַכִּיר גַּם בָּעׂל, בֶּעָוֹן.

וּלְעֵת דִּמְדּוּמִים, עֵת פּוּגַת חֲלוֹמוֹת –

וְרָאִיתִי דִּמְעָה בְּעֵינַיִם כָּלוֹת,

וּבַדֶּמַע נִשְקָף הַיָּגוֹן.

תר"ף, רָפָה

כּוֹכָב בָּהִיר אֶחָד נָפַל מִן הַשָּׁמַיִם

מִשְּׁמֵי הָרוֹם בַּלַּיְלָה בַחֲצֹות

פְּגִישָׁה פּרֵדָה אוֹזֵכֶר

חֲלּוֹם אָסוֹן אוֹ פֶלֶא?

דִּמְעָה טְהוֹרָה תִרְעַד

תְּלוּיָה בָעַפְעַפַּיִם

בְּעַפְעַפֵּי הַמֶּשִׁי הָרַכּוֹת

וּצְלִיל וּצְלִיל אֶחָד

תַּבְּעְנָה הַשְּׂפָתַיִם

שִׂפְתֵי נֶאֱהָבִים הַנִּפְגָּשׁוֹת

פְּגִישָׁה, פְּרֵדָה אוֹ זֵכֶר

כְּמֹו רוּח וְאָבַד

קֶצֶף עַל פְּנֵי מַיִם

קוֹל נוֹלַד וּפָג בֵּין הַגְּבָעוֹת

פְּגִישָׁה פְּרֵדָה אוֹ זֵכֶר

חֲלוֹם אָסוֹן אוֹ פֶלֶא.

מבחר צעירינו הולכים למלחמה. רבים ממנו יפלו חללים. יעבור זעם, ידום רעם־תותחים, ומלחמה חדשה צפויה להתפרץ בקרב הימים, מלחמה בעד הלאמת־הקרקע.

בלי מלחמה לא תתגשם בחיים הלאמת־הקרקע בצורתה הרצויה לנו. אלמנטים בעלי־ביתיים לא יוַתרו על האפשרויות לשאת שֵׁם בַּעל, ואנחנו הפועלים לא נרצה, לא נוכל לרצות, כי ארצנו תשודד ע"י חברות פרטיות, ולא נִתן לזרם הזה להכנס ולשטוף את נִצני הארץ.

אם נביט על כל תנועה לאומית אמתית כמו על הבעת שאיפה ידועה, נבין, כי הריבולוציה שלנו הציונית אינה תשוקה למקלט בטוח בלבד, כי אם רצון לגַשם בחיים את השאיפה של האומה המונחה ביסודה, והשאיפה הזאת עומדת קודם־כל להתגלות ביחסנו לאדמה. כי הן הכל מתחיל מן האדמה, ממנה אנו יונקים את לשד־החיים. האמנם לא נקדיש לה את מחשבתנו הראשונה?

התנועה הציונית, אשר קראה כחות צעירים לעבודה וליצירה, מתחילה לגַלות את תוכה האמתי.

ההתנדבות¹ היא התחלת תנועה ריבולוציונית בקרב עמנו. ועל המחנה ההולך עתה אל שדה־הקרב יפול הגורל להכריז גם את המלחמה הזאת.

דרישת העובד תִּשָּׁמע מקצה העולם ועד קצהו. המלחמה צריכה להתפרץ תיכף על סף הארץ ולא בתוכה.

או הֲנֵשב ונחכה עד אשר הקפיטל יכה שרשים פה, ויקרע לגזרים לעינינו את ארצנו, ארץ־העובד?

הלאמת־הקרקע היא, אפוא, התנאי הראשון וההכרחי שעלינו לגַשם בחיים, בשלמותו ולא באופן חלקי, ושבלעדיו לא נוכל לצעוד הלאה. יען כי כמו שמִן־האדמה פורח ומשגשג כל חי, ככה קשורות כל שאלות־חיינו בשאלת־האדמה. שאלת האשה והמשפחה, הרליגיה והכלכלה. פה, על בסיס האדמה, הן נראות לפנינו בצביונן הנכון.

הלאמת־הקרקע מבשרת לנו שִנוי יסודי ביחס שבין האדם אל האדמה. האדמה איננה יותר אמצעי לשם עסק ונִצול, פרנסה וחיים טובים. היא בעצמה ובכבודה המטרה.

היא בעצמה אותו הסוד הנשגב אשר לא יַד־אנוש עשתהו. משוחררה – היא בעצמה משחררת את בעליה, כביכול, מן הפסיכולוגיה של בעלים, ושוב מעלה נר קדוש בקרבנו, זיק־אלהים, שבלעדיו אין כדאי לחיות בעולם הזה. שוב נברא וצומח בנו אותו היחס הרַליגיוזי שדָעך כמעט ברִחוק מהטבע וברעש־הכרכים.

מושחתים אנו. צחוק ציני על שפתותינו תועה. אלהים – מת, המשפחה נהרסה, ובמקומם יאוש, חלול כל קודש, ואפס, פסיכולוגיה של אדון ועבד, בעל ושפחה, הדורשת בַּכֹּל בצע ותועלת, הרואה בַּכֹּל אך כלי־שמוש לפרנסה ותענוג, הממלאה שחוק פיה על כל מה שצפון עוד וסוער בנשמה.

אלה הם הסימנים העיקריים, סימני הדור המַטֵּריאליסטי שלנו.

ועם כל זה לא מתה עדיין בנפש האדם התביעה הרליגיוזית והצורך בסביבה משפחתית.

התוכן ישנו והצורה ההולמת אותו – תִּבָּרא. במקום משפחה על יסוד של קרבת־דם, באה הקבוצה על יסוד של קרבת־נפש.

ובמקום דת – אמנות חדשה, המקָרבת לחיים ומתקרבת אליהם, השופכת ממשלתה לא רק על יחידי סגולה, כי על כל בן־אדם הקרוב לטבע, שהרגש הרליגיוזי פועם בקרבו. ולא עוד יגש בן־האדם אל אדמתו אשר הוא מעַבֵּד, כבעל אל מקנת־כספו, כי אם ביראת קודש. ופירות יפים שלא היו עוד תצמיח האדמה החפשיה. “והארץ לא תִמָּכר לצמיתות, כי לי הארץ”, אמר ה'.

---

ואיככה זה אֹהַב אותך כיום, אדמה, אם עבדים זוחלים על פניך, אם מוציאים אותך אל השוק וקונים ומוכרים אותך על פסגותיך ועל עמקיך, ובחוצפה יֵאָמר: אני – בעלך.

מי הוא הבעל האמתי? האדם העובד או המכה בשבט עליון את כל חי ומצוה לו – צְמַח? האכר הזורע שדהו, או הרוח נושא הזרע והפרפר המַפרה בבלי יודעים בהתענגו על מֶתק־הדבש?

כוכבי־ליל, גבוה נתן אתכם ה' בשמים, וקצרה יד־אנוש מלהשיגכם. חפשיה וטהורה אהבת בני־אדם אליכם.

אות הנכם, מופת ורמז לבני־אדם!

כזאת צריכה להיות לנו גם האדמה!

---

אחרי אלפים שנה הננו עומדים שוב על הקרקע, ודאגתנו הראשונה היא, שהקרקע תהיה לנו ולא לאלה שיבואו הנה לשם עסק ונצול.

אדמה ושמים הם המזִינים את גופנו ונשמתנו, לכולנו הם, אסמינו לא יוכלו להכיל את כל הפרי, אם רק כולנו נעבוד, אם נתנגד נִגוד נמרץ לכל המונופוליות של בעלי־רוח על השמים ובעלי־הכיס על האדמה.

הכל צריכים והכל יכולים לעבוד וליצור. ואת זה אנו צריכים להניח ביסוד תנועת־התחיה.

האהבה חיה בנפש האדם בכל טהרתה, ולא אשמתה היא כי לא הוציאוה לאור־השמש עדיין. כי ביגיע־כפים ישיג האדם את לחמו. הוא קשור אל האדמה בהכרח ותלוי בה. וקללה רובצת על שניהם יחד.

מדי יום ביומו תאַיֵּם עליו האדמה באָמְרָהּ: אם לא תצא מחר לעבוד לא תוכל להתקַים.

דאגת־הלחם היא העול המעיק כבר אלפי־שנים על הנשמה ואינה נותנת לה לאהוב בלי גבולים.

את עול־הכלכלה צריך להסיר עד כמה שאפשר מן הפרט ולהעמיסו על הצבור.

אז תהיה לאדם אפשרות להתפתח.

אז לא יהיו עוד עבדים משועבדים לאדמה, אשר מוסרים כל כחותיהם האינטֶלֶקטואַליים רק לכלכלה.

אז יחדל טשטוש האני העליון, השואף להיות גֵא ואדיר עלי אדמות, אף על פי שהוא עובד ומפני שהוא עובד – עובד את האדמה לא רק מפני שהוא אנוס לכך, אלא מפני שהוא רוצה לאהוב ולהיות אהוב עליה.

זו היא הלשון אשר בה ידבר בן־האדם עם האדמה. זה הוא הצורך הנפשי העמוק אשר מִלּוּאוֹ יסַפֵק אותו.

אז, רק אז, יתגַשם שחרור הפרט בעבודה.

[תרע"ח, קובץ “בעבודה”]

[מרוסית]

אני רוצה פה לעמוד על המומנט הרוחני־הפרטי שבחיי הנוער היהודי העולה לארץ־ישראל. זוהי עתה שאלה חיונית. צד זה – אנו מרגישים בו בכל מקום ופִנה; הוא קוֹדֵם גם למומנט החמרי־הפרטי ואף לציבורי. הוא ורק הוא מצֻוה, לדעתי, למלא את התפקיד העקרי גם בהעמקת תנועתנו, גם בעצם ישוב־הארץ.

ואולם מה טיבה של נקודה “רוחנית־פרטית” זו? מי המה האינטליגנטים החלשים האלה, הדיקַדנטים הרצוצים, הבאים לארץ־ישראל עם “מצבי־רוח” ומאבדים את עצמם לדעת, או עוזבים את הארץ מיואשים ומזילים עליה ארס ממאיר ומנבלים את שמה ואת שם כל החיים כולם? גבורים אלה של הנקודה “הרוחנית־הפרטית” – איך להתייחס אליהם? אולי צדוק צדקה דעת־הקהל שבארץ־ישראל, – שבה גובר תמיד קול מחַיבי־ה"צבוריות" המחמירים, נושאי־העול ומנוסי־הקושי – כי אנשים אלה גורמי נזק הם, כי משפיעים הם לרע והורסים את המפעל הכללי. כן, בארץ נקבעה השקפה אכזרית ומבטלת, קרה ואיומה בקרירותה על אנשים כאלה. והנורא הוא לא בזה, שבנשמת האנשים האלה הומה ונוקב דבר־מה פרטי, אישי, כי אם בזה שהם רפי־רצון ושפלי־ידים ואינם יכולים להביא את חפושיהם ואת הנקודה “הרוחנית־הפרטית” שלהם לידי ביטוי וממוש בחיים. אין לעבור על חזיון זה מבלי לשים אליו לב.

“אי־אפשר לחיות הלאה כך” – היו אומרים ה"ביל"וּ"יים בזמנם ומתכַונים רק ל"גלות" ורוצים להגאל רק מן ה"גלות". “אי־אפשר לחיות הלאה כך” – אומר ה"ביל"וּ"יי החדש ומתכַון לכל החיים כולם, לכל מלוא גלוייהם. הוא רואה לא רק את הגלות, לא רק את השעבוד הלאומי, כי אם גם את כעור חיי בני־האדם בכלל, את השעבוד החברתי, ונפשו, שכל כך נקשרה בארץ־ישראל לאהבה אותה, אי־אפשר לה שלא תשתוקק לראות בה, בארץ, את אור החיים המחודשים בכלל, שהוא כל כך כָּלֶה וחותר אליהם. זהו הדבר, שאני קורא לו “מומנט רוחני־פרטי”, הדבר המעַנה והמדריך ממנוחה את מיטב כחות עמנו, את מיטב השדרות שלנו, את הנוער השואף שלנו, את זה המוכן בכל רגע לזַנק, את זה החזק והיפה, התועה והאומלל גם יחד.

הנוער שלנו לא יצלח כבר לחיים בעולם הקפיטליסטי, כי אין הוא מסוגל לא לנצל ולא להיות מנוצל. חלק אחד ממנו – הדַין שבלב אינו נותן לו להמשיך לחיות בשדרות העליונות של המשטר העַוָּל, וחלק שני – תשוקת החרות איננה נותנת לו להמשיך את קיומו בתוך השדרות התחתונות. – – –

ואולם מרובים הקשיים. אנו “יצאנו” מסדר־החיים הקַים, אבל מבחינות מרובות עוד לא “הגענו” לסדר־החיים העתיד לבוא. בזה חולשתנו ובזה הטרגדיה שלנו. אמרו לנו, כי הננו “אידיאליסטים”, ונאמין, כי כלילי־שלמות וגאונים אנחנו, כי אין אנו מסוגלים לשגות ולחטוא. אבל עוד כל כך הרבה אנכיות בנו, כל כך הרבה זחיחות־דעת קטנה וקנאת־נפש פעוטה… כל כך מעט ישרנות פנימית ביחס לעצמנו וביחס לזולתנו, כל כך מעט מראית־העולם בעין טובה, סולחת ובהירה כאור זה של בוקר זך… כל כך הרבה עלינו עוד לעמול כדי לתקן את עצמנו!

ולזה, וקודם כל לזה, אנו קוראים לכל מי שרוצה להיות בבוני הארץ. עבודה גופנית באדמה, זו העבודה הכשרה ביותר בדורנו אנו, וחיים משותפים, חיי־קבוצות (לפי משיכת הלב האישית) – זו ואלה צריכים להעשות סיסמא לנוער שלנו העולה לארץ־ישראל. – – –

אין לך מקום, שאדם מתגלה בו לכל קמטי־קמטיו כבעבודה, כבתנאי קיום קשים. כל מדותיו הרעות וכל בנות־מדותיו, שמציאותן לא היתה ידועה לו מכל וכל, עולות ובוקעות פתאום מזויות־נפשו הנדחות, העמוקות. האדם רואה את חסרונותיו בלי כל כסוי שהוא, הוא בא לידי הכרת עצמו עד שרשי נשמתו הרחוקים, עד עצם־קרקעה. ומי שבא לכלל הכרת חסרונותיו ואסר מלחמה עליהם – כבר הגדיל לעשות. – – – כדי ליצור פנות חיים חדשים, טובים משל עכשיו, צריכים בני־האדם להיות תחלה לטובים יותר מכפי שהם עכשיו.

[מתוך מאמר שלא נתפרסם, תרע"ד]

הסער המתון והעמוק, אשר ציוניות שמו ותכנו – משיחיות, ההולך ובא אלינו ממעבה־הדורות, מסיני, המעולף עננה וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל שעור־קומתו האיומה. הוא יטאטא אותנו, אם לא נעמוד בנסיון, אם לא נוכל לכַון את נפשנו למבנה חדש, אם נלך בדרך אבותינו, הָלוך ורַקד סביב עגל־פז.

בחיי הקבוצה יש לראות סמני התעַלות־החיים, את האַטמוספירה המיוחדת, אשר בה תִּמָּצאנה ותתהוֶינה תכונות האדם החדש. קטנה ומשפחתית צריכה להיות הקבוצה – הקבוצה העברית. לא לנו ולא לרוחנו הקואופרציות הגדולות, והלא גם ארצנו כה קטנה מן המשקים הגדולים של אירופה ואמריקה. קבוצות קטנות של 10 – 8 איש קרובים ברוח – כאלה יצמחו על פני הארץ כנצני האביב החדשים. – כל אלה הבאים אלינו מטבח־הגלות עם העלבון הצורב בלבם, יבקשו פה אגם שקט, יערגו למי־מנוחות, למפרץ מוצל, מרוחק, עם “קצת, לפחות, אויר לנשימה”. יבקשו – זה ודאי! אך הימצאו? הנה נחנקים לעינינו ונופלים תחתיהם צעירים וצעירות עזובים לנפשם… המה לא מצאו. מים רבים יביא לנו הסער – אך אם לא נחצוב לנו בארות־בארות – לא יהיו לנו מים חיים!

בארצנו החרבה עומדים אנו כעת ושואלים: אי דרך הטוב? ביליל התנים שומעים אנו את הד הצער – צער הפרט והאומה… עדיין קוצים וברקנים בכֹּל – גם בארצנו גם בנפשנו… איך להחיות כל אלה? איך תתגבר על כל זה הנפש? מאין תשאב כחות חדשים? במה תתאחז ברגעי לֵאוּת, יגיעה, אם לא תהיה לה סביבת אור וחום תמידי, פנת־מרגוע נפשית, באר מים חיים?

המשפחה בעבר או הקבוצה בחיינו לעתיד – הוא הוא המקלט הבטוח האמתי והתמידי, אשר יציל את נפש האדם במלחמתו הקשה נגד כחות התוהו.

בתקופת העליה האחרונה הופיעה זו לפנינו כחזון יקר ומוּכר, חדש ועתיק־ימים גם יחד; מבלי כל מגע עם תאוריות, עם מפלגות – אלא בזרם החיים המתגלים, הרוצים להתעלות, והחזון כה חיוני וכה שונה מכל מה אשר ראינו עד כה.

בתקופת העליה האחרונה… אבל באמת לא בה נעוצה ראשית ראשיתה; לפני עשרות בדורות היתה לנו תקופת “עליה” אחרת – והיא המאה האחרונה אשר לפני הופעת הגלילי. אז נועדו כבר עקבות אותו הסער אשר יפיץ ויטלטל את עמנו בכל קצוי תבל. קשה למצוא בחיי האנושיות תקופה דומה לזו בתוקף בקשת האלהים וסדרי־חיים אחרים. מעולם לא תקף ככה צער־החיים לב־אנוש ולא שאפו בחרדה כזאת בני־אדם לאמת מוחלטת ולצדק. בעת ההיא, כמו גם עכשיו, היה ישראל נתון בין הפטיש והסדן, בהקשיבו מצד אחד ל"פעמי המשיח" ומצד שני – להצלפת השוט הרומי, בין החלומות הגאים והמציאות השפלה. אז התקומם הפרט נגד החיים בכל העוז ויבקש עולם אחר. אז הבריקו שוב מאפלת־הדורות ברקי־סיני ומושגים עתיקים־חדשים: “תקון־אני” ו"אהבתָּ" קרמו עור־חיים. אז נוסדו הקבוצות הראשונות: האסיים ומושבותיהם על שפת ים המלח. כי לאותם האנשים אי־אפשר היה עוד להשאר באפס־מעשה, ויעזבו את הערים עם גזל האביון והאלמנה, עם מסחר של מאזני־שקר, עם שַלְוַת־השאננים ופריצות העריצים – וינהרו למקומות־שקט, אין אדם. ליחסיהם ביניהם לבין עצמם וגם לזרים היה אותו הצביון המיוחד, הרֵליגיוזי, אשר עמד ויעמוד כתריס וכערובה הכי נאמנה לקיום קהלות קומוניסטיות.

זה היה לפני אלפים שנה, על סף הטרַגֵדיה האיומה, אשר הֵחֵלה בהצלבת ישו ובפיזור עמנו. כך נפלה רוח־האדם המתקוממת “מאיגרא רמא – לבירא עמיקתא”… כמו מחלום קשה הנה מתעוררים אנו עתה מרפש הגלות ושוב דורכות רגלינו על אותן הגבעות, ואותם האֳפָקים רחבי־הידים שוב נִגלים לפנינו, ואותן “פעמי־המשיח” שוב צדה אזננו. איך ומי הֶעֱלנו לאותה הפסגה? ואם גם בזכות הצער, מי יערוב בעדנו ששוב לא נִפול לגלות ודלות־החיים? כי מי יעמוד על סוד כל אותן התמורות אשר לחברה ולטבע? הנה מתרוממים ונופלים גלי מלחמות וריבולוציות, מגביהים ויורדים משברי־הים, פורחים ונובלים רגעי־פלא בחיי הפרט, בהרימם את הנפש לטוהר אלהי ובהורידם אותה כרגע תחתית־שאולה. וחרדה תאחזך: האומנם הכרחית היא הירידה הזאת? רצון־החיים אינו יכול להשלים עם זאת. הוא מבקש פתרונים. מה היתה כעת האנושיות, אילו אחרי כל תקופת הרוממות לא היתה באה הירידה? אילו הנשנה בעליתה היתה נשארת, ועל אותו הגובה, אשר השיגה כבר בתוקף התאמצותה? מדוע תרחף רק ולא תשכון רוח־הקודש? מדוע יִמָּלטו כברקים זעזועי־הלב הטהורים ורק זכרם יאיר את אפלת־המציאות?

…אולי באחד־הזמנים ובאחד־המקומות יש מסגרת־קסם נאמנה לברקים האלה ורק את הדרך אליה אבדנו? אולי יש לעכבם ממרוצתם ולקשרם לזר־נצח טהור ושָׁלו, אשר לא יחדל עוד מהפיץ אור, מהַפרוֹת ומהַחיוֹת? הן תפסו כבר חכמינו את ברקי־הסער, זיקי־חשמל אלו, ויכלאום בפנסים גדולים ויתנום ברחובות העיר האפלה… מי יכול היה לשער לפני דורות־מספר, שאותם הברקים ישרתו לנו ולצרכינו החמריים? – ואולי ברקי הריבולוציה, הסער אשר בחברה, גם הם ישרתו לנו פעם, לצרכינו הרוחניים? אולי גם אותם יש לעכב ממעופם המעוֵר לבלתי תת אותם להמָּלט כליל בליל־הריאקציה, במאפלית אותה הירידה הממשמשת ובאה?

האם לא הקבוצות הן הן אותם הפנסים, אותן מסגרות־יחידות, אשר בהן עתידה הריבולוציה לצאת מכח לפועל? – הקבוצה – כאותה הגומה הנחפרת מסביב לעץ, שבה יִקָּוו מי־גשם לאחר הסער, ושם, בסתר, נטף־נטף תֵעשה פעולת ההתחדשות… רבבות־הפרטים אשר יפלו כגשם־נדבות מענני הסער העולמי יגשימו את הריבולוציה בחיים.

תתלבנה צורות־החיים העתיקות ומתוך האש בוא תבוא קריסטַליזציה אחרת.

ואולם במה נֵאָחז? איפה הם אותם היסודות של האומה הישראלית, אשר הגנו עליה במשך כל דורות הגלות והצניעו ושמרו בקרבה זיק־אלוה: המשפחה והדת, שומרתהּ?

המשפחה נהרסת, וגוססת הדת, אך ערכי החיים הנצחיים בעינם יעמדו ורק את צורתם יחליפו – כי הצורך בסביבה משפחתית עמוק הוא ואורגני והיחס הריליגיוזי לחיים ולטבע עוד יגביר בנו ויקום לתחיה בשובנו לאדמה ולטבע, כי הוא המשיח האמתי שלנו, אשר יצילנו מחולין החיים.

אכן, משפחה חדשה על יסוד ריליגיה חדשה יקים העם העובד בארצו. על יסוד קרבת־הנפש ולא רק קרבת־הדם תקום המשפחה לתחיה – ובצורת קבוצות־עבודה קטנות וצנועות.

כעס היה הרגש הראשון, אשר תקף את בעל־החי בצאתו על דרך מלחמת הקיום; פחד היה הרגש השני במעלות־התפתחותו של הפרא, אשר על ידיו חדרו לנפשו מאורות־החיים השונים: האלים הראשונים הלא היו כה רעים ומהלכי אימים. – יראת־הכבוד היתה המדרגה השלישית, שעליה מיוסדות כל הדתות של זמננו. ופליאה־הסתכלות – הנה היא אחרית הימים. בה אין כבר שמץ מפחד או כעס; אין “רע” ו"טוב" עם המוסר הקשור במושגים האלה והמיוסד על הפחד והאֵגוֹאיזם – אלא מעוף לנוכח אֵל־היופי! היא הריליגיה, המזינה נפש־אדם מיד מבלי להבטיח לה כל גמול־חסד ובצע בעתיד. כי ההסתכלות החרישית בנפש־אדם או בקֶשת בשמים איננה באה אלא משום שיפות הן הקשת ונפש־האדם. געגועים עִורים וצער סתום, אשר יעורר בנו היופי – מה טיבם? דומה כאילו הנשמה מתאמצת לזכור מה שאבד לה, אולי את ילדותה הקדומה, בעץ זה, בטפה, בקריסטל; מתאמצת היא לעמוד על סוד ישותה, להשיג ולראות את ראשית חבלותה… ומה הם כל יסורי האהבה, טמירים וטהורים, אם לא יסורי הנפש הנפעלת מיופי, הנסוך בכל… כי בכֹּל ההסתכלות תעורר בנו רק את האהבה.

אפס ידוע לא נדע, לא תמיד נדע להחיות את הטמון בנפש. ורק יש אשר נגיעה אחת קלה של מטה־קסם תעיר את המעין הצפון הצנוע – כי היקר תמיד צפון וצנוע – ויש לרגעים אשר יודעים אנו גם לגשת פשוט, להסתכל חרש, לנגוע בלאט ולהוציא את היקר לעין השמש בטרם יִבּוֹל, בטרם יעבור מעבר לגבול־ההשגה.

חיי הקבוצה בהכרח ספוגים מומנטים כאלה. הם מלמדים אותנו את האמנות הכי נעלה והכי נשגבה, את הריליגיה האמנותית, אשר עליה נִשאת הנפש זה כבר. ואם נִתנו לנו רגעים כאלה, רגעי שחוק הלב, מבט טהור ומבין וסליחה לכל, עלינו להרבותם בחיים. יחידי־הסגולה יוצרים אז את החיים מתחת למכחול, בעט, או בקשתית, ואנו – באשר גם בנו מפעפע אותו כח־היצירה הצורב – רק במבט נוכל לשפכו. במבט בהיר־אִלם אחד ישר מלב ללב, בלי משים… בלתי־אמצעי. וככה יעבור לו כזרם מרנין ומחַדש, קושר לבות בחוטי־טוהר והבנה הדדית.

…כי גם האַטמוֹסְפֵירה הקוֹסמית לא נבראה אלא מתוך קרן אור־אל הראשונה הַבְּהירה והרוטטת שנמתחה מתא לתא וַתְּאחדם ליחידות – קבוצות.

ברעש, בסער ובכַאוס התמידי של החיים לא ידלוק נר־התמיד של יחסים הרמוניים. מחוץ לקבוצה יכולים להיות רק הברקים, רק רגעי־חלוף ומשום זה גם המוסיקה שבחיים רק בקבוצה תשָמע, רק מתוך קול הדממה הדקה אשר לה.

משיחת־חברים בועידת פועלי הגליל בכנרת בשנת תרע"ה.

[“על הקבוצה”. “האדמה”, חוברת ד', תר"ף]

חברים אומרים: “אנו זקוקים לעבודת־אדמה קודם־כל, ולא לפִתּוּח הנפש. אם נעבוד כולנו, גם הנפש תהיה יפה”.

אולם עד מתי נאמין, כי בהשתנות תנאי הכלכלה גרידא נשתחרר גם מהעבדות המושרשה בנו? הלא כולנו עוד “בני־אתמול” הננו – אמר גוֹרקי. הנה כמה צער ברוסיה ה"משוחררת". טובי העם קוראים עתה שם השכם וקרוא להתעמקות־התנועה, ליחסים אנושיים, אשר לא השתנו לטובה אף כמלוא נימה שמה, בסוביטים… “קבוצה כלכלית” ומושבי־עובדים, כל אלה ייצרו לנו רק עובדי־אדמה חרוצים, אך אותם היחסים הקרים, המקפיאים דם, הממיתים כל הגיג־לב, המוחים כל נִצן רך – בעינם יעמדו… הנפש, זו נפש־האדם האומללה תגוע כמקודם בלב הישוב הצפוף, ישוב “עובדים חפשיים”, ומה לי כל עבודת־האדמה ומושב־העובדים וקואופרציות או “קבוצות כלכליות”, אם המִדבר כקדם ישתרע.

ואני ב"כת" אני מאמין, בתנועה אנושית־רֵליגיוזית מעין אסיים בזמנם או דוּכוֹבּוֹרים. רק תנועות כאלה עד היסוד תזעזענה את הישן. הן הן היסודות! ורק קומונות כאלה ולא כלכליות בלבד הן בנות־קימא. אותנו תגאל רק תנועה משיחית עמוקה, השואפת להקים נפש־אדם מחדש ויחסים אחרים חדשים, רק בה היכולת לזַין אותנו בכחות־איתנים כדי לחולל נפלאות. היא גם את הכלכלה תיצור לנו. גם אותה “סביבת־העבודה” בנחוצה והמתאימה והיא אשר תטע אותנו ביסוד הקרקע, היא הפועלת בנו ואשר הביאה אותנו עד כה.

[“עוד על הקבוצה”, תמוז תר"ף, “קונטרס”]

“שקט ומנוחה וטהרה אמתית והמדה הנכונה – ישנם רק בתך עשירות ומתוך עשירות, או יותר נכון בתוך הרוָחה ומתוך הרוָחה” – “העניות בכל הצורות – היא מנֻוֶּלת”.

אלה הן ההשגות וההנחות של לבקוביץ בדברו כנגד הקבוצה הקטנה ובעד הגדולה (“קונטרס”, נ"ז, “לעבודתנו”), באשר ההסתפקות במועט היא כִווּן ותוצאה של הקבוצה הקטנה; זו היא השלָמה עם המשטר, זו היא דרך “אנשים טובים” ולא “אנשים מורדים” וכו' וכו'.

אין צורך להתעכב על הבטויים. לעצם העניין:

נכון הדבר. באנו לקבוצה מפני ש"הבריק" ברק־המרד, מפני שרצינו, אמנם, להיות “אנשים טובים” (ולא מורדים – זו היא בכל אופן לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי) מפני שכולנו הננו נוהים אחרי האושר ורק איננו יודעים היכן הוא האושר. חשבנו, כי לִשְעוֹת צריכים אנו לא אל מוסר־אבות אלא אל ההרמוניה הנעדרת. כי היא היא היחידה אשר לה הכתר והרשות לחוקק חוקי־העולם.

אכן מרדנו באמת ופִלסנו נתיב חדש. מהנתיב הזה לא סרנו ולא “דעך הברק”… דבר אחר אֻנה כאן, הנתיב הביאנו לגבולות־סבל כאלה, אשר עליהם לא חלמנו ומהם לא ידענו קודם… הוא העמיק את מחשבותינו, הוא העמיד אותנו פנים אל פנים עם אותו האויב הגדול השוחר וחורש במסתרי הנפש; עם “עניות תמידית”, עם “הצטמצמות למינימום”, עם “דיני דברים קטנים־קטנים” והנה אותם הדברים הקטנים, אשר בחיים היו מרעילים ומשפילים אותנו לאט לאט, בלי משים, מבלי שנרגיש בהם – פה בקבוצה הנם גדֵלים וגורמים צער ותובעים פתרון מיד… ואל־נא נערבב את פָּרַזיטי־הנפש, אשר מלחמה תמידית לנו בהם, עם ה"קטנות", כי בהן, בקטנות, רצינו; כי כל אלה, אשר “הקבוצה הקטנה” היתה להם למשאת־נפש, שומעים את הצָו: “הַכֵּר את הקטן, הוקר וֶאֱהַב אותו”.

נכון הדבר. הקבוצה הקטנה לא הביאה הרוָחה עדיין. להפך, היא היתה לנו לכוּר־הסבל, כור־מצרף. אנחנו עוד לא נצחנו… אך חבלי־היצירה מורגשים בּכֹּל וביחוד בסבל הזה באשר אנושי הוא ואת תורת החיים הוא מגלה ולאהבה מפֵנה מקום בראש. וכבר “העינים רואות באור חדש את אשר מסביב. רוחות טהורות לואטות לחיים” – כדברי מרדכי ב"הגיגים"¹. הוא כותב: “באין אהבה – אין יצירה. האושר הוא מקור־הדממה, ומה לו לאדם בחייו, אם לא מִלט את עצמו משחיתות ה’הוּ־הא' והשאון התמידי והרעבון לחיים”…

כי הרצון לרוחב ולשאון הוא רעבון לחיים לא־בריא, הוא סמל ימי־ה"גדולות" שלנו… כי לא במרד ולא במלחמה עטרת־ההויה, אלא בצמיחה. רק פעם מורד הצמח: כשהוא פורץ את קירות הגרעין בשאפו לשמש – ומאז הוא צומח…

מה תתַקן לנו בנפש אדם התכנית ה"רחבה" של לבקוביץ? מהקטנות לא תציל, היא תשאר ותהיה רק פחות נִכֶּרת ומסותרת יותר – הפצע לא יהיה גלוי. אל נברח מפצעינו, ואל נסתיר פנים! תהיה־נא לנו השאיפה לעומק־החיים ולא לרוחב.

“הדפיציטים התמידיים”… לא זו היא הסכנה, הדפיציטים יפָּסקו. הסכנה היא, להפך, בשובע ומתוך השובע – בשִׁכחת החברה וקניני החברה… כאן עלינו לעמוד על המשמר! שקט, אך לא תרדמה ולא שובע, שקט נפשי מתוך סִפוק גמור בעבודה ובקשר הזה, הנפלא והיסודי, ההולך ומתהוה, אל אם־האדמה ואל אחים קרובי־רוח. אך מעבר לכתלי הקבוצה יש עוד החברה הלוחמת, יש פועל נודד, יש אנשי־רוח ואנשי־מרד ומרי־נפש הנמַקים בשאון ובערבוביה של מושגים מקובלים וחדישים. ומזה יש לפַחד: משִכחת כל אלה לכשיתרחש השקט המקֻוה ויחל לשכון בקבוצה. ואולם בהתרַבות הקבוצות הקטנות ובהוָצר הקשר התמידי ביניהן תִּפְחת גם הסכנה הזאת. תוָצרנה הסתדרויות גדולות, שכל אחת מהן תהיה כעין “קבוצת־קבוצות”… בעבודות הצבוריות על כל “גדוד־עבודה” לשאוף להיות ל"קבוצת־קבוצות" שכזאת: את כל עניני העבודה הרחבים (הרחבים, חבר לבקוביץ!) תנהל “קבוצת־הקבוצות”, אך בל נא תשפוך את מרותך על התפתחותן החפשית ועל ההרכבה האנושית של כל קבוצה קטנה, של כל חוליה בשלשלת העבודה החקלאית. עם התהוות שורה שלמה של קבוצות קטנות, תוָצר בלי ספק גם הסתדרות כללית לכולן, אשר תדאג לעניני העבודה.

ואולם אני מוכרח להודות כאן על האמת: אני כשלעצמי אינני מחשיב ביותר את הנימה החברתית שבאדם – הדברים אולי ירָאו כנלעגים בעיני רבים, אך אני חושב בכל זאת לא למותר להדגיש אצלנו, כי הצד האנושי הסוביֵקטיבי עמוק הוא וחשוב ביותר, כי הצורך החברתי הרחב איננו היסוד שבאדם, הוא רק בן־הזמן, צפרנים שגדלו מתוך מלחמת הקיום וכעבור מלחמת־הקיום – יחלופו. אז הלא תחל הצמיחה. והנה מתוך הצמיחה ולא מתוך השאיפה ל"גדולות" תבוא ההרוָחה האמתית. צמיחת העולם עתידה עוד לבוא.

ואולם גם אז תהיה מלחמה, אבל אחרת.

[“השאיפה לגדולות”, אדר ב' תרפ"א, “קונטרס”]

השפה היחידה, אשר בה תוּשר השירה הקלסית האמתית – הלא היא שפת העם העובד. בימי ילדות האנושיות, כשמשוררי־עם, כמו הומירוס, היו מהלכים ושרים לאזני עמם את שירתם, היתה שפתם גם שפת עמם; אז עוד לא היה כל הבדל בין שפת־העם ושפת־הספר. אך במשך הדורות היתה שפת־העם לחומר גס בידי אלה, אשר מצבם בחברה השתנה והרשה להם לחיות חיים אינטנסיביים יותר; הם יצרו להם בתור בטוי־חייהם את השפה השניה, שפה ספרותית. כך נוצר מרחק ידוע בין הספרות והעם, וחיי העם האמתיים, חיי העובד, נשארו בלי בטוי שירי־אמנותי. מכאן החלה וגדלה אותה אי־ההבנה, אשר רבצה כתהום עמוקה בין שכבת העם העובד ובין היוצר. כך נולד גרעין של קנאה ושנאה מעמדית, זו מחלת החברה הכרונית. הרפוי מהמחלות האלה לא יבוא אלא אם העם העובד יהיה גם העם היוצר.

בעולמנו, לכאורה, אפשר היה להמנע מהמצב המחפיר הזה; הלא אנו אך זה אומרים לבנות את החברה שלנו, אומרים להניח את נדבכיה הראשונים, והנה התפלגות עמוקה עוד מזו אשר לגויים הולכת ונוצרת גם אצלנו. עובדה היא, כי שפת־העם בארץ איננה שפתנו הספרותית; הברת המלרע שונה תכלית שנוי מזו, אשר בה שרים משוררינו הגדולים את שירתם ואשר היא מלעיל. לעם העובד בארץ, לכל הדור החדש, הקם עתה לחיים, לא מובנת שירתם.

בעמדנו לקבץ את פזורי־העם, לאַחות את קרעיו, להרוס את כל המחיצות, אשר קמו בין שדרותיו השונות, ולברוא קרקע של הבנה עמוקה, אינטימית ותכליתית – עלינו להפנות תשומת־לב מיוחדת ליצירת שפה אחת והברה אחת. אל זו האחרונה לא הושם לב כראוי עד היום. עלינו להמנע קודם כל ממציאות של שתי שפות, שפת־עם ושפת־ספר. נזכרה, כי עמנו עם־הספר הנהו וכי גם פה בארץ, העובד המחזיק במחרשה מוסיף להיות אדם, עם רצון לוהט להיות אדם, וכי צרכיו במזון רוחני אינם פחותים ואולי גם עולים על צרכי איזה בטלן המשתרע על ספת־משי ויורק מאפס־מעשה לתקרה. ברוסיה המתחדשת, המתלבטת בחבלי־משיח, עתיד לקום דור חדש של עובד אינטלקטואלי – הוא פרי החנוך החדש, המרגיל את הכל, בלי יוצא מן הכלל, לעבודה גופנית מימי הילדות. דור של עובד אינטלקטואלי, אשר בידיו יעבוד וברוחו יכבוש וייצור, יקום במקום המעמדות האויבים; בקרבו ישא את נר הקולטורה העתידה וכונן יכוננה.

אותו טפוס של עובד הולך ונוצר מתוך תנועת החלוץ גם בארצנו; כי רצון־העבודה ורצון־החיים אינם סותרים זה את זה בלב הצעיר שלנו, ושני הרצונות האלה פַלֵּס יפלסו לו, סוף־סוף, נתיב לעולם מתוקן ויהגו מדרכם כל רצונות אחרים שיעמדו לשטן לו… כי הוא אינו עוד אותו אדם משועבד, אשר משַמש רק כחומר לנִצול ומניח לאחרים לֵהָנות משירה ומיופי על חשבון זמנו הגזול וצרכיו החנוקים.

הנה על העובד האינטלקטואלי הזה, הנקלט פה ושם, הנבקע ונובט בארצנו, אשר הוא הוא גרעין העם העתיד – אין כל שירה סוככת עדיין. שפתו, השונה בהברה משפתנו הספרותית, עוד לא היתה חומר לשירה. חייו העצמיים והמלאים עוד טרם מצאו כל הד, כל בטוי מרנין, מנחם. בוקר־אור יתגבר כארי, בצאתו לשדה – אך שירתו לא תלַוהו! יֵצא ככה, כמעבר לים. שירתו בגולה נשארה… את ביאליק, שניאור, טשרניחובסקי לא ישיר – כי לא יבין… ולא מסִבת אותו הקרע, אשר בין חייו והגלות, גם לא מפאת אותו הצער החיוני, “הצער של תמול”. נַרשה־נא לו, לצער של תמול, להצֵל על פנינו ולהרעיד בלבנו קולות נוגים למדי. הסבה העיקרית, אשר איננה נותנת לשירה להִקָּלט בנו, הוא המבטא הזר אשר לה; עם כל יפיה ועמקה הן לא תכה בהלמוּת על לבנו, כי לא מרגבי חיינו הגסים גוּלפה, ולא מצלילי־חיינו הקשים או העליזים, הרוטטים יום יום על שפתינו. ערכה – ככל דבר הכתוב לועזית. ואם ברצון טוב נאמר לקרבה לחיינו ונקראנה בשפתנו אנו, שנגינתה מלרע – לא נזכה להבינה ומה גם ליהנות ממנה. מגוחכה ועלובה תהיה, כאותה סונטת־בטהובן נפלאה, שכתבוה בשגגה בתוים מסורסים, ככלי־זמר משחת בידי שכור… שלֵמה תצא מאוצר־לב־האמן ובעלת־מום ופגומת־צורה תבוא לאזנינו. כי האידיאה הנעלה ביותר לא תתרחש בלתי אם בלבשה את בטויה היא, ההולמה, היחידי, ואם האחרון נפגם ומתנכר לנו, איך נחזה את נשמת היצירה בטהרתה הבלתי־נכתמת, כאשר צצה בנפש יוצרה? לא, לעובד בארץ אין שירה קלסית שתנחמנו ותחנכנו, כי זאת, המצויה, לא תעלה את חייו הקשים משפל־המדרגה, לא תאיר את לאוּת הערבים לאחר העבודה, ובהשכימו קום לא תרון בו, אף לא תעודדהו. היא לא תפיח בו לא את רוח־המרד ולא את האומץ לשאת את חייו לפניו, גם לא את שלוַת־האושר… היא לא תעשה את ההיסטוריה שלנו להבא…

והוא, העובד, הלא כה מקשיב, כה צמא לאותה מנגינה! ואולי בשל התקוה הסתומה הזאת גם בא לארץ… ואַיֶהָ?

לא עניות־חיינו בעוכרינו! “אנו מדברים בארץ על אודות השפעה על הגולה ועל אודות רחשי יצירה בתוכנו. אף שיר עממי אחד מקורי, אף מנגינה אחת, לא נוצרו במרכז הזה, בארץ־ישראל, במשך כל השנים, ולא יכלו להוצר! ואין צורך בהם (?), אין צורך בפירות מוקדמים, המעידים רק על חולניותו של הנטע הרך. נפַטר־נא את ארץ־ישראל מחובת־”יצירה", מחובת השפעה" וכו' וכו' (“הנחלת הלשון לעם”, ש. יבנאלי, קובץ “אחדות־העבודה”).

אך זוהי טעות עמוקה, חבר יבנאלי! כי השירה לא היתה מעולם בת־דורה או ראי־תקופתה, כשאר ענפי התרבות בני זמנם הנאמנים, כגון רוֹמן ריאליסטי, מדע, פובליציסטיקה.

השירה בתור שכזאת גם אינה יכולה להיות בת־דורה הנאמנה. כנבואה כן השירה מקדמת ומבשרת את הדור. היא הלא מבטאה את החיים אשר בפוֹטנציה, את הכמוס מן העין תגלה, את החלום המתוק, השופע והגנוז… השירה – היא בֹשֶׂם־העתיד, היא ריח ניחוח של קרבן הנפש המשתוקקת ועולה לאֵל־הנצחים; היא - הד רחוק מאותם הקולות, אשר אך נועדו להולד! השירה הרעננה ביותר, אשר רסיסי לילה עוד בקווצותיה, תזרח לעת תסיסת השאיפות ולא לעת התגשמותן בחיים. אכן, בעצם עשירים הם חיינו, צלולים, עמוקים ופועלים באין רואה… כי עוד אולי בשום דור לא רבו ככה “אמני השתיקה היפה” כבדורנו. לא, לא עניות־חיינו, לא חוסר־התוכן, אלא העדר הצורה, המסגרת, העדר הכלי לַיֵּש הנשפך לתוהו, חוסר כלי נגינה למנגן וידים פרושות “לקראת כל רחש־יופי ונדנוד־תפארת”. טשרניחובסקי הרגיש בטרגדיה הנסתרת, אשר נוצרה על ידי “הנגוד בין הנגינה של הדבור לנגינת השיר בקלקלו את המוסיקליות ובגרמו לשיר העברי שלא ישתרש”, אך הוא הרגיש רק את הצד האחד של הטרגדיה, את זו אשר לו, למשמיע. אך גדולה מזו היא הטרגדיה של אלה הרבים, אשר שמם לא יפורסם וראשם לא יוכתר זֵר בערגם לשמוע. כי בראשית היתה ההקשבה, הצורך הקדוש לקבל, והוא הוא שיצר גם את הצורך השני: לתת. אפשר למחוק ספרים, אך אי־אפשר לעכב במשהו את החיים במרוצתם…. והחיים בארץ כבר הותכו באופן אורגני עם המבטא שלנו, ואנו רוצים עתה לקבל את שלנו.

עד היום אנו נאלצים לקרוא את שירתנו בהברה, אשר חיינו מחוצה לה. השיר הפלאי ביותר, על גבול ידוע פתע יעזבני – והנה חיי לא הושרו. הם לחוד והשירה לחוד. איך נשיר את חיינו? או איך נשיב את גלות־שירתנו?

ואולי עצם גורל תחיתנו תלוי בשאלה זו?

קלצ’קין כותב על אודותיה: “עדיין היא רק משחקת ברעיון הלאומי ומתבדחת בהסתר פנים מן המהפכה הכבושה באותו רעיון. אבל הגיעה השעה להוליך את מחשבת התחיה עד למסקנתה האחרונה ולגלותה בכל אכזריות אמתה”.

אמנם, הגיעה השעה, ומה שממשמשים באפלה שם בגולה – אנו רואים פה, בארץ, בעליל. הנה מתקרבת השעה הגדולה, שעת הפגישה של העם ההולך וקם לתחיה עם משורריו הגדולים, משוררי הגולה. מי בפני מי יכּנע?

על ספרותנו החדשה בארץ כותב שניאור ב"מקלט": “זרם של ברבריסמוס כזה התפרץ תמיד אל פרצי כל שפה ושפה בשעת מהפכות וימי מעבר אל מטרות תרבותיות חדשות, אל תחיות לאומיות והרחבות מדיניות, עד שבא הסנהדריה של שפה זו או אחרת ובראשה משוררים גדולים, שחושם האמנותי היה ויהיה תמיד השופט היותר עליון ונאמן בכל הלשונות, וגרשו וטאטאו את הברבריסמוס אל אותו תוהו של הפקר ואל אותו הערפל ההמוני, אשר משם באו”. – כן, הזכות למשוררים הגדולים לחוקק את חוקי הלשון… אך לא את חוקי החיים, כי יש אשר החיים עצמם עושים להם דרך, מבלי לשאול את פי משוררי הדור או מחוקקיו! ואין לזלזל ב"ערפל ההמוני".

בשעה מכרעת זו, אני, אחד מקרב העם, עם־הארץ, מעז לפנות אליכם: מוטב שתטו אוזן לדופק־חיינו החלש. הנה ביאליק דורש את ה"חובה", הוא מרכין את ראשו ומבקש את עול־הברזל לצוארו. אכן, מוכן העול וברורה החובה: לעלות לארץ ומרגבי אדמתה השחורה לצור את אמת־החיים, את שירת־החיים! מי בעמל־כפיו ומי ברוחו המחוננת, כי רק שירת־החיים היא המנצחת.

האם לא חידה היא (מחפירה בכל אופן) לתחיתנו, כי עמודי שירתנו עומדים עדיין מרחוק, מעבר לגבולות הארץ, ולא הרגישו עוד בחובתם הישרה ולא עלו לארץ ולא קלטו עדיין לתוכם את קולות־החיים ולא השכינו אלהים חיים בקרבם ולא כוננו עוד את מיתרי נבלם מחדש?!

איך תהיה הפגישה? עוד חזון למועד; אנו רוצים להשיב את גלות שירתנו, כי לא נוכל ולא נרצה לנתק את כל החוטים הקושרים אותנו עם הגולה, באשר גם עורקים חיים ביניהם, היונקים מאגמים סתומים אשר בלב האומה. לא נהיה פוחזים, באמרנו ליצור “מחדש”, ולא נאמר נואש, בדחותנו את חזון־היצירה לעתיד מרוחק. אנו נקרא לגדולי העם: אל תניחונו להתחיל מא־ב; גשרו גשר ובואו אלינו ותאצילו על חיינו מאותו האושר הגנוז, אשר מקלח בהם! תנוהו לנו, “גם” לנו, אותו מיץ, חזון עתיק, ונמלא בו את כוס־גורלנו, נלבישו בצלילי־חיינו, נכהנו פאר, נחזירו מנדודי הגלות אל לבנו!!

לא ל"טאטא" אלא להקשיב קשב רב וליצור תבואו אלינו.

“אז שיר חדש ישיר משורר”…

---

המבטא המשובש, ה"אשכנזי", זכה עד עתה בקיום מפני ששפתנו חיתה עדיין אך בספר, ואולם ימים אחרים הגיעו, השפה נקלטה בלב ומצאה ניב־שפתים, ולמבטא המשובש אין עוד כל מקום לא בחיי־יומנו ולא כל שכן בהיכל־השירה.

גם לגויים יש הברות שונות, בשכבות שונות של העם ה"פשוט", אך לא בשפת היצירה. ברור, כי שפת־העם צריכה להיות לשפת־היצירה. בכדי לברוא שפה אחת כזאת, עממית־ספרותית, צריך לקרב את כל שלש הברותינו, כי רק אז יברא המבטא הלאומי. הוא יהיה חזק, צלול ופלסטי, כספרדי, לירי כאשכנזי ורב־קולות וגונים כתימני, אך הגוף, היסוד, הנחל המקבל אל תוכו זרמים אחרים, יהיה וצריך להיות המבטא הספרדי שלנו, אשר בו הוגה הדור העובד והיוצר. כי הן ממנו יֵצא הגוי.

ומתי ומי יתחיל בבנין המבטא החדש הזה? אני עוד מאמין, כי משוררינו הגדולים, לאחר שיתערו בארץ – כי הוא הוא תפקידם, כי זוהי חובתם הלאומית – עתידים ליצור לנו את המבטא האחד, הלאומי, כאשר יצרו משפות שונות, שפת התנ"ך, האגדה וכו' שפה אחת, מובנת לכל. ואל נדחה את זה לדורות. אנו חיים בתקופת ההתכה הכללית,] התכת עולם מחדש. בלהט ימינו נוצרים ערכין, אשר דורות לא היו מספיקים ליצירתם בתקופה אחרת.

ובינתים מתאזרח השבוש בשפתנו. עבודה תרבותית רבה נעשית לעינינו. סכומים עצומים נדבו נדיבי העם; אנשים חרוצים ובעלי־כשרון עובדים בכל כח הקיטור. באמריקה מתרגמים את לונגפלו, את שלי, את קלסיקני השירה העולמית, ועצב עמוק גוּנב ללב: הרי כל זה לא בשבילנו. שלי, שכולו עדן ומוסיקה, יתיצב לפנינו, דוברי שפת־מכורה, כאחד כבד־פה ועלג־לשון! הסנונית היחידה, שתעתה עד עתה אל רחובנו, הוא תרגומו של ז’בוטינסקי ל"לעולם לא" של אדגר פּוֹ. אך מאז כבר עברו שנים והסנונית השניה עוד טרם באה. תחת זה מוסיפים לתרגם בחריצות את גאוני השירה להברה המשובשת, ומה האחרית לכל העבודה הסיזיפית הזאת? מכל היצירות הללו, העשויות חומר, אשר בעוד מועד – ואין? ובשביל מי הן? האומנם מחונני הכשרון פטורים מדאגה זו? האומנם כדאי הוא עמל כזה בשביל הרוב המסופק, הזמני והעובר, של דוברי המבטא המשובש? אֵי, איפוא, חושם הבריא של אלה בגולה, ואף של אלה הפיטנים הצעירים הגדֵלים פה אתנו בארץ? גם הם לא למדו כלום ולא קלטו מאום, אף הם מוסיפים לכת באותו השביל הסלול!…

להבראת נפש־העם, כדי שיתאחה הקרע, נחוצה לנו בַּכֹּל ההתבצרות מבפנים, והוא הלוזונג שלנו כיום: רכוז כל ההולך ונוצר באומה בשפה אחת ובהברה אחת. לפיכך זקוקים אנו עתה לתרגומים מא. ריזין וממוריס רוזנפלד אולי הרבה יותר מאשר משלי ולונגפלו.

ומי יתן ותורגמו גם שניאור, טשרניחובסקי וביאליק להברתנו אנו!…

אבותינו, אשר אך זה גלו מן הארץ ובָשׂמה וקדושתה עוד היו עמהם, היו יהירים יותר. מה עשו? “מיד עמדו כולם ונטלו עצה ותלו כנורותיהם בערבות שהיו שם ושלטו בנפשותם ונתנו אליוני־ידיהם לתוך פיהם ומרצצים ומקצצים אותן. זה הוא שנאמר: איך נשיר את שירת ה' על אדמת נכר”. ואולם הדורות, אשר בוא אחריהם, לא קימו את שבועת אבותיהם; צער נדודי־נכר, זכרונות־העבר וגעגועי־המולדת דרשו את בטוים, אך לא יכלו עוד לפרוט על פי מיתרי הכנור העתיק, המתוחים איתן, בידיהם הרצוצות, באצבעותיהם הקצוצות. מה עשו? נטלו עצה והחלישום ויכוננום לפי מבנה הגלות…

ועתה עלינו למתוח מחדש ולחזק את מיתרי הנבל כמקדם. כי חזקו ידינו בעבודה, עצום עצמו ושבו לאיתנן ידי העובד בארץ!

---

עד כאן על החובה ואל היחידים, המחוננים. ומי, איפוא, יעשה את עבודת הבנין? – כולנו, העובדים־החיים־המדברים… אולם השלטת שפה אחת ומבטא נכון אחד דורשת עבודה רדיקלית, מרוכזת, של מוסד עליון אחד, נבחר על ידי קונגרס עולמי עברי, אשר יוָעֵד עוד במשך חיינו. לסנהדרין הזה, שמקומו כאן בארץ, יהיה גם אותו יפוי־כח ואותם אמצעים, שיעשו את חוקותיו ואת הוראותיו להכרחיות בכל בתי־הספר בגולה ובארץ. ספרי־למוד, מלונים ואנציקלופדיות, אשר יֵצאו על ידיו, ילַמדו את העם לדבר.

ובאשר ידבר – יביע.

רָפָה, תשרי תר"ף.

[קובץ “אוהל”, תרפ"א, הוצא ע"י מ. קושניר]

הערה: במקור המודפס הובאו מכתבים נוספים מאת שץ, שנכתבו רוסית ותורגמו לעברית בידי מנחם פוזננסקי. היות שזכויות היוצרים על כתבי פוזננסקי תפוגנה רק בשנת 2027, נאלצנו להשמיט את המכתבים המתורגמים, כמו גם את הערותיו המחכימות של פוזננסקי, ואנו מגישים את הטקסט במגבלות המותר. עם פקוע הזכויות, נגיש גם את ההערות ואת המכתבים שתרגם פוזננסקי – הערת פרויקט בן־יהודה

חורף תרע"ו (בימי המלחמה, לר–ה)

חפצתי לכתוב הפעם רוסית, אבל אני בחדרו של גורדון¹ ולא נעים לי. יש חדשה טובה מאד: שלשום הציע לי ב. להכנס לביתניה בתור פועל קבוע, ואולם יש לו פרינציפ לשלם יומית ולא חדשית. לי הוא נותן 1/4 2 פרנק, דירה, שני דונמים אדמה וירקות, והעיקר – יש חלב לך, לר. ואפילו לי – – –

כ' בשבט תרע"ה, באר־יעקב (כנ"ל)

היום נרשמתי². אני רואה צחוק על שפתיך. אני יודע, אַת נגד “גדולות” ו"נצורות" ו"גבורות" בחיים; את בעד התעמקות יום־יומית, בעד פריחת הלב השקטה, התבוננות והקשבה לנפש־רֵעַ. גם אני בעד כל זה, אבל יש תקופות של יצירה לאומית־ריבולוציונית, אשר בהן יוצאים הם חיי־הפרט מגדר־הרגיל. ומומנט כזה אנחנו חיים. אני נמלטתי מלכת לצבא הרוסי, נמלטתי מלהכנס לצבא התורכי, וכעת, כשקוראים לי ללכת “שכם אחד לעזרת העם” – האומנם אשאר בבית? שומרון והגליל תחת יד תורכיה, טובי צעירינו בשבי, גם אַת בשבי – ואני אעדר אפונה, אזרע קשואים ואחכה עד שאוסטרלים ישחררו אותם, ילכו באש כדי שאוכל לראות אותך? – – –

קיץ תרע"ה (לב. כצנלסון)

אני רוצה לדבר אתך ועם שכמותך. אתה נרשמת, אבל אתה באת לא באותה הדרך הקלה, שבאו אחרים, באת בדרך של פקפוקים ויסורי נפש. כן, לנו, לפועלים ולעובדי האדמה, הגדוד העברי מבשר יותר מאשר הוא יכול לבשר לאלה שחיים רק במחשבה מפשטת בלבד. בדרך יותר ארוכה באנו. לא כל כך קל לנו לעזוב את עמדותינו. ואם הרגע הריבולוציוני הזה קרא אותנו לכך – עלינו להטביע את חותמנו על היצירה הזאת. המיליציה תהיה, איני מפחד פן לא תוצר. עוד יבואו גדודים, מאמריקה, ממצרים, הכח יברא – אבל אם זה יהיה כח שלנו – לזה אני דואג ומפני זה חבל לי מאד על שאתה ושכמותך עומדים מן הצד, ולא השתתפתם ביצירת צורת הגדוד, גדודנו. הגדוד הא"י לא צריך להיות ולא יהיה כמו אלה שיבואו מחו"ל. פרינציפי העבודה הכי קדושים צריכים להיות חרותים על דגלנו, דגל מחנה־יהודה, והם צריכים להיות הכח הרוחני, המשפיע ומחנך את כל אותם הצעירים, בחירי־העם, שיבואו אלינו בגדודים מחו"ל. עדיין לא היינו מוכנים לקבל את פני האורחים. ואולם פה, במועצה, הרגשתי, כי ההשגחה נותנת לנו את האושר הזה. מובן שלא תהיה לנו שום רשות לזה, אם אנו נשאר לעבוד, והם ילכו במסירות־נפש לשדה־הקרב למות בעדנו. בזה אנו צריכים להשתוות אתם ורק כשבמסירות־נפש נעבור אתם את כל הארץ ונראה להם, הנה פה עבדנו, הנה שם שדות, הנה מחרשות מושלכות שעזבנו והן מחכות לנו – רק אז נקנה לנו ידיד־נפש, רק אז אולי יתגלה אותו היחס הנפשי הפנימי, שהוא כל כך דרוש לנו בחיינו החברתיים המחודשים. לא מיליציה היא העיקר ולא אותה אנו צריכים להעמיד בראש מגמת הגדוד, כי אם אותם הפרינציפים הקדושים, אשר אינם צריכים להתבטל בתוך רעש־המיליציה, לשמור עליהם, אם לא להשמיע לעת־עתה בתור מטרת־הגדוד – זהו חוב ראשון שלנו ברגע הנוכחי, והם: עבודה, הלאמת הקרקע, שפה, תרבות עברית.

סעיפים שונים של הצעתי נכנסו בתקנות־הגדוד, אולם ההצעה בשלמותה לא עברה. אבל איני מרבה להצטער על זה. בחיים, בחיינו הפנימיים, נשתדל להכניס אותם. ואם זה יעלה בידינו, אזי – האש כבר הודלקה, היחסים שבינינו, שהם כמעט זרים, נעשו כ"כ אניטימיים. ואנחנו צריכים לשמור עליה לבל תכבה לנצח. רק ריבולוציה שלא בגרה נגמרת בריאקציה; ריבולוציה אמתית נגמרת ביצירה. היא נותנת ליצירה את החום, את האטמוספירה הדרושה להתפתחותה ולהפרחתה.

באר־יעקב (למ. קושניר)

– – – אין הבדל בין יחסך ויחסי לחיים ולעובדות־החיים, אבל יש יחס אחר ל"גורל", לזה המצַוה לאנשים ללכת למות, לאותה “בת־קול”, שיצאה אין יודע מאין וגזרה: עליך למות במלחמה הזאת, אין אתה רשאי לעמוד מן הצד ולא לקחת חלק ממשי באַקט האחרון של הטרגדיה הנמשכת דורות. לי לא היו פקפוקים אלה: אם נכון אני או לא־נכון למות. צר היה לי קודם. כל כך הרבה עוד רציתי לעושת בחיים, אני מרגיש בי כחות, אבל ככל אשר היה צר לי על עצמי בה במדה גברה גם החלטתי בי, שאני מוכרח להשתתף. ומן הרגע שהחלטתי הוקל לי והייתי לאיש אחר. מה רב האושר להיות מוכן למות! מדוע? מפני שאותה שעה מתקרבים ליופי הנשגב ביותר, ליופי שבטרגדיה של בן־חלוף. כל העולם וכל חייך מקבלים צביון אחר לגמרי. אתה מסתכל בעצמך ומוצא ערכים שלא ידעתם מתמול־שלשום. אתה מסתכל בחברך, בעולם, בעצים, והנה הכל טוב ויפה, טרגי־יפה. בעתיד – אני חושב – יתקרב המות לאנשים וילמדם לאהוב את החיים ולא לפחד מפניו.

מסרתי לך בזה רק מומנט אחד, את יחסי למות. אמנם, אל תחשוב, כי אני שלם לגמרי. אינני יודע, אם זה אפשר בכלל, אבל רגעים, כן רגעים כאלה אינם זרים לי, ואני רק רוצה, שהרגע לפני המות, יהיה רגע כזה. – – –

יחד עם זה אינני מכחיש, כי יש צדדים שליליים בתנועת־ההתנדבות, אבל אינני מסכים בשום אופן, שזוהי חתירה נגד היסוד. היסוד – מונח בנו, ואם אנחנו הולכים כעת למלחמה, אנחנו לוקחים אתנו גם את היסוד שבנו. אנחנו איננו קורעים את קשרינו עם האדמה, איננו בוגדים בדגל־העבודה, איננו עוזבים אותו, כי אם לוקחים אותו אתנו. לשמו אנו הולכים, לשמו אנו מוכנים למות, ואם נשוב – אתו נשוב! – – –

אינני יודע עוד במה יגמר בכלל ענין־ההתנדבות. אם יטילו עלינו חובה להלחם גם מחוץ לגבולות ארץ־ישראל – אינני הולך. את יחסי לזה בררתי עוד במועצתנו ביפו.

(לא. גולומב)

אני עומד בין שתי חובות: חובה עליזה – התנדבות, וחובה עצובה – להשאר. אין להכריע ביניהן. שתיהן שוות וראשי כבר סחרחר ועיף, קללה רובצת עלי. אנסה להשאר – אולי אוכל, ואם לאו – אני עוד אוכל לבוא אליכם.

(למ. קושניר)

בשבילי אין זו תחית ה"אני". אמנם, זוהי תחית־עם, ולבי לבי למתנדבים בעם, אבל את עצמי יש לי רשות לתת רק לאותה התנועה, אשר בה גאולת־העם וגאולת־האני תהיינה יחד. זה הוא הקול הנסתר שלא נתן לי ברגע האחרון ללכת לגדוד. לא “שמירת הקַים”, כי אם “שמירת האני” שבי, שעל ידי הגדוד יכזב. במר נפשי עלי אני חוצב מלבי את הדברים הברורים האלה: לא אתן את האינדיבידואליות, שלי על מזבח העם ! חושב אני, כי הגאון הלאומי, האגואיזם הלאומי האמתי לא ידרוש את זה ממני. – – –

התחיל הגיוס. – – –

(לב. כצנלסון)

בדבר הפוסטה המרכזית. החיים מלאים תוכן. החיים צועקים, דורישם בטוי, במתנו לא תהיה עניה, היא תהיה חיה, היא ישנה כבר בלבבות עשרות צעירים. אל נקרא לזה עתון. אבל ההתחלה צריכה להיות. דבר שיהיה נדפס, שיצא מדי שבוע בשבוע במספר אכסמפלרים, שכל פועל ופועל יוכל לקרוא ולהשתתף.

הולכים ובאים ימים ולא ידוע עוד מה יביאו לנו ואנו צריכים להיות מוכנים ומזומנים בכל כלי נשק. משא ומתן עם הקומיסיה, הלא פה פגישה היסטורית.

האם אלה הבאים אלינו אין להם מה להגיד לנו? מה לדבר פה! אנו יצאנו מבורות, מרדיפות ועוד לא אמרנו אחד לשני שלום. עוד לא ספרנו אחד לשני מה היה לנו ולמה נקוה, עוד לא לחצנו יד, עוד לא צחקנו. מפח אחד אנו נכנסים לבולמוס אחר ואיננו מספיקים אפילו לתת לעצמנו דו"ח מה אנו עושים ולאן פנינו. בֵּרור, ברור־הענינים. המלה המרַכזת, המלה שר כולנו עורגים לשמוע אותה. הלאמת הקרקע לא בתור רעיון, כי אם בתור תנועה.

בא הזמן שהלאמת הקרקע תריכה לצאת מתקופת הפוטנציה אל הפועל. תנועת פועל עברי בעד הלאמת הקרקע, זהו הדבר שצריך להשיב אותנו לחיים אקטיביים מהתרדמה התורכית. איני יכול להרצות, אבל בדבר הלאמת הקרקע יש לי מה להגיד ואני דורש מהועד המרכזי שיתן לי להביע מה שלבי צועק.

(ל־?)

המלחמה כבר נגשה לשורותינו. לפני התקפה מתבצרים. עלינו לבצר את ההסתדרות, אף מוסד ואף התחלה לא צריכים לחדול. כל עבודה שהתחילו בה מוכרחה להמשך. לשם זה מוכרחים לקרוא לועידה. שם נדע מי הולך ומי נשאר, שם נדאג איך למלא את החורים בכל מקום. הועידה תכריח, היא תמצא לנחוץ, את האנשים המוכרחים להשאר – להשאר. על אלה שישארו – תפול עבודת הכנה חשובה ופוריה. והמוסדות צריכים להשאר. הולכים חברים, אך במקומם יבואו צעירים וצעירות, מאמריקה, מירושלים. ארגון־העבודה, סדור־קבוצות, יעשה ע"י מוסדותינו. וחברינו הנשארים – המרכז צריך להמשיך את עבודתו כולו, בשלמותו, אם כי יהיה פרץ זמן ידוע במחננו. הועידה צריכה להיות. זהו רצון וצורך כללי. אנו צריכים להזדין יחד, לפני פרידתנו ההיסטורית. אל תתמהמהו!

י"ב תמוז תרע"ח, יפו (מתוך פנקס)

מחר היום האחרון של הגיוס. היום אני צריך לגמור את חשבונותי ולברר לי, סוף־סוף, מה אני רוצה ומה אני צריך לרצות. מדוע אני סובל כל כך? הלא כבר החלטתי: לא אלך! אני צריך לגשם, סוף־סוף את מטרת חיי; אני צריך להשתמש בהזדמנות ללמוד עברית. אחר כם – מי יודע, אם אוכל. בשלשת החדישם האלה, הנִתנים לי להשתלמות בשפה, אני צריך להשקיע את כל כחותי למען עמוד על הקרקע בעת שתתחיל תקופת העליה האמתית בעבור הזעם. אני מרגיש בי כחות ליצור, ויצירה בשפה זו היא שתגן מפני הגל הז’רגוני ההולך מחוץ־לארץ. התנדבותי זו או אי־התנדבותי (עוד איני יודע) מזכירה לי את נסיעתי האחרונה לא"י. גם אז עמדה לפני במלוא־קומתה שאלת ה"אני" ועכבה בעד הנסיעה. ואולם אז דחיתי לשמן לא־ידוע את התפתחותי אני לשם ארץ־ישראל והקומונה. והנה זרחה השמש, העם הולך לארצו. הראשונים עוד לא הגיעו, אך כולנו חרדנו לקראתם, לקראת הרבבה הראשונה. כולנו… הלא אמרתי, כי לא אלך! איך אלך, אם “כבד־פה” אני? איך אשיר, איך אשמח, אם אין עוד מלים בפי ושפתי משובשת ומגוחכת? איך אהיה שלם בשמחתי, אם לא אמצא בטוי לה? לכן, לכן, חברי, ידידי, לכו וקבלו את פני עמי שם, על סף הארץ, במצרים, ואני אביט מרחוק ולא אהיה בכבוש־הארץ. כי לא אוכל לדחות יותר את דרישת ה"אני", אשר זה עשר שנים דחיתי. כן, רק באופן כזה, באופן “התנדבותי”, אוכל לפתור את שאלת שפתי. אחרי המלחמה שוב לא יהיו לי חיים משלי, כי בדרך־הטבע ישתפכו לזרם־העם. כעת, בטרם בא העם, עלי לגמור את הכנת עצמי. מובן הדבר, אך צר לי וקשה. – – – “למה נשארתי?” – אשאל את עצמי מחר.

י"ג תמוז, יפו (שם)

הלכתי ופּעמים שבתי מהדרך. בפעם השניה הייתי כבר מאחרי מקוה־ישראל – ושבתי. הרגשתי, כי לא אוכל לחיות ולהתפתח בעת שחברי ישכבו בחפירות־ההגנה. בדרך קמו לפני תמונות שלום ואידיליה, חיי־כפרים, וברור הרגשתי, כי לא יהיה לי שלום ולא תהיה לי אידיליה. בצורה הבעל־ביתית ביותר נראה לי פתאום “אֵל הדממה הדקה” שלי… פחדנות ושקר בכל אשר אינו מחרף נפשו למות.

– – – נרשמתי. אני איש צבא No 430. מחר אקבל את הנומר ואבדק ע"י הרופאים. מה אעשה בעיני? הלא קצר־רואי אני? עיף אני מאד. עניתי. אין רצון לחשוב, אם כנכון או שלא־כנכון עשיתי. הייתי צריך לעשות זאת מיד כדי להרגיע את נפשי. אחרת – הייתי משתגע, כי כבר חשתי שמוחי זז בראשי. אין בורחים מן הגיוס, השוכרז על ידי העם. הר כאילו נגול מהלב. איזה יום־תמורות!

ו.

27 ביולי 1918 (לש–ה)

נסיעתנו מלוּד. עליצות והתרוממות־רוח אמתית ופשוטה כזאת לא ידענו ואולי לאנדע עוד בחיינו. ברגע שהרכבת זזה הרגשנו פשוט באופן פיסי, שמתקדמים אנחנו, שעפים אנחנו כחץ למטרתנו, שאנו עושים את תולדותינו ותולדות־עמנו, שעל ראש־הגל – גל ראשון של תנועת־העם – נמצאים אנחנו, שחיינו כבר לא בידינו, אנו השלכנום על כף־המאזנים, ומאוֹשר־הרגע הזה שרנו ורקדנו את ה"הוֹרה" שלנו ולא חשנו את הדרך. כחץ עברנו את באר־יעקב, וברגעים שעמדה הרכבת הספקתי ללחוץ יד אבר., אסתר, פרידה. באר־יעקב יצאה לקראתנו, רחובות יצאה לקראתנו, קסטינה יצאה לקראתנו, ופתאום, באשדוד העתיקה, כשכבר לא פללנו ראות פני חברינו החביבים, ראינו קסטינים… והרכבת עפה ועפה הלאה. עיפתי וארדם. התעוררתי במדבר.

(למ. קושניר)

אנו תופסים 4 מגרשים, בכל מגרש 24 אהלים, בכל אוהל – 8 אנשים. מעל לכל מתנוסס דגלנו. סדר ונקיון נפלא. החבריא התחילה ליפות, ובמשך יום אחד עשו מחול ומאבנים קטנות ציורים להפליא. בכל בוקר מוציאים את השמיכות החוצה, מקפלים אותן ומסדרים בשורה ישרה, אנשים עומדים לפניהן עד שיעבור האופיצר לשם בקורת. – – – אני בחצר השניה. לכל רחוב שבין האהלים ולכל אוהל נתַנו שמות. אני גר ברחוב־ה"תקוה", באוהל־ה"שלום".

כ"ט תמוז, קנטרה. אוהל־ה"שלום", רחוב־ה"תקוה", (לנ"ל).

– – – הלַגֵר למופת. האופיצרים שבעים רצון. אתמול היה נשף, היום יהיה נשף ויהיה גנרל. חבריא מצטינת. אני בריא וההרגשה העצמית מצוינת. – – –

תשעה באב תרע"ח. הֶלמיה. על יד הֶליוֹפוֹליס. (לר–ה, לא נשלח)

– – – ההרגשה, כי אתה בראש הגל הראשון של תנועת־עם, נמחית פתאום ע"י המשמעת הצבאית, ע"י מלוּי לא רק של פקודות־הסדר, כי אם גם כל מיני־קַפריסות של כל אדם חסר־רגש, אשר תחת פקודתו אתה עומד. – – –

כל יפו – כשזזנו מן המקום – נהפכה למעין־דמעות. נשקו אותי אנשים זרים. עמדתי בקרון־הרכבת ומבטי שוטט על כל הראשים האלה… שלשום היה יום היסטורי: פגישתנו עם המאות הראשונות שמאמריקה. אחרי קבלת־פנים צבאית, רשמית, נהדרה בחיצוניותה, היתה פגישה אמתית ופשוטה. “עם ישראל חי!” ורקודים ארץ־ישראליים לא חדלו עד עשר, עד הצפירה האחרונה… אחרי ארבע שנות־מלחמה ראיתי פגישת־אחים; ראיתי בני־ציון השבים לארץ בעליצות ובכח ובמסירות־נפש. ואנו, הקומץ הקטן הארץ־ישראלי, היינו קיר הבנין החדש, אשר עליו התרפקו הבאים; קיר, אשר צמח פתאום, למרות הכל, בין משברי הים הנגרש. – – –

י"א באב (כנ"ל)

הדבר הטוב ביותר בחַיָּלוּת הם הפַּרַדים. אוהב אני שורות ישרות כמיתרים. רגלי אלפי אנשים מתרוממות ויורדות כרגל אחת. – – – רובים ושלחים, כלי הריגה, עוד לא קבלנו. בימים אלה נזדין גם בנשק באמת ונתחיל ללמוד איך להרוג בני־אדם בקורת־רוח ובזריזות… מולדת! למה תדרשי קרבנות כאלה? יש דברים בצבאיות, אשר נפשי מזדעזעת למראם ולמשמעם. בימים אלה פרצתי את גדר ההכנעות הכללית ולמרות דרישת הסֶרְזַ’נט אמרתי שלש פעמים “בית” במקום “טוּ”. הוציאוני מן השורה, הובילוני ל"אוֹפיסר" וזה אמר לי: “התחשוב, כי חכם אתה מכל חבריך? הם היתה אפשרות, כי בצבא תהיה פקודה עברית, הרי דע לך, שקלקלת. כעת תהיה רק פקודה אנגלית. תבוא אלי מחר בשבע ותקבל את ענשך”. למחר לא היה כלום, רק אזהרה, אבל העובדה שמשה אות־קריאה לאחרים וכעת אין לך יום בלי מחאה נגד הפקודה האנגלית. – – –

ג' אלול (כנ"ל)

ית הקריאה והכתיבה של הגדוד העברי" – זהו אולם גרַנדיוזי מואר באור אלקטרי. פה שקט גמור; אנשים יושבים על יד שולחנות קוראים וכותבים. ביחוד מושכת את לבי מפה גדולה של ארץ־ישראל, מתנת קהירו לגדוד. כשאני עומד, ראשי – בקו אחד עם ים־כנרת, ושמה, שמאלה ונמוך קצת יותר – חֶדֶרה… – – –

ו' אלול. חלמיה. מחנה־יהודה (לש–ה)

– – – לפעמים אתה מרוגז מהתנהגות של סרז’נט, לפעמים מעונש, לפעמים פשוט עיף, לפעמים פשוט רעב, לפעמים יש רצון לשכב בלי נוע ולנמנם בלי רגש ובלי מחשבה. כבר חלקו אותנו לפי תפקידינו. אותי הכניסו אל בין משליכי רמוני־היד, התפקיד המסוכן ביותר במלחמה. משליכי רמוני־היד נהרגים ב־80 – 85 אחוזים, כי צריכים הם לצאת בראש ובהתקרבם במרחק 30 יַרד להשליך את פצצות־היד לתוך חפירות־האויב. דוד רשם עצמו למכונות־היריה. גם כן מסוכן מאד, אף כי פחות מאשר משליכי רמוני־היד. – – – פרודוקטים, ביחוד בשר, יש די והותר, אבל החלוקה גרועה מאד. יום אני שבע ויום רעב; יום יש לחם, יום אין. בבוקר השכם קמים על פי צפירה מיוחדת; אין מספיקים להתלבש וכבר מביאים טה; רצים עם הספלים, עומדים בשורה, ולאחרונים אין מספיק תמיד. לטֵה (שאינו מתוק כמעט) אין נותנים כלום. שותים, מסדרים בצורה מיוחדת את השמיכות ואת כל החפצים ומוציאים אותם החוצה; מסדרים אותם בשורה דוקא (על זה יש בקורת מיוחדת, ואם דבר־מה אינו נכון, נענשים). אינך מספיק לסדר ולהתרחץ – אהה! – וקוראים כבר לשורה: “להסתדררר…!”, ואתה תופס את ה"רתמה" שלך, רובה ועוד מה שנחוץ, והולך. אחרי שעתים למודים אתה רץ ומתחיל להתגלח. פעם לא התגלחתי ונענשתי ב"אֶכסטרה־דריל" (שעור נוסף בתור עונש, 1/2 2 שעות בערב). לעתים קרובות אינך מספיק להתגלח וכבר צורח הסרז’נט: “להסתדר לאכילה”, ועם סבון על הפנים אתה רץ לתפוס מקומך בשורה כדי ללכת לאכול את ארוחת הבוקר. נכנסים לאולם גדול, מתישבים על יד שולחנות גדולים והתורנים מגישים לך אל תוך הכלים שלך: כוס־טה, כף־רִבה, דַיסה ופרוסה לא־גדולה ביותר של לחם. אתה אוכל, מזיע ואינך יכול לצאת מהאולם בטרם שיעבור אופיצר וישאל על יד כל שולחן ושולחן: אוַל־רַיט( (הטוב?) עונים לו על פי רוב all right ואתה הולך לרחוץ את הכלים שלך, עמוד בתור אצל המים ואחר כך רץ מבוהל ומחופז לגמור להתגלח ולנקות את הרובה; יש לך עד השעור השני חצי־שעה, לפעמים פחות, ואתה מוכרח להספיק, כי הלא יש גם בקורת מיוחדת על הרובה שלך “פוֹר אינספֶקשֶן”! הרובה צריך להבריק ולהתנוצץ מבחוץ ומבפנים ולזה נותנים לך מכשירים מיוחדים, אשר עליהם עליך לשמור במקום מיוחד ובאופן מיוחד. שוב שעתים למוד, ומנוחה עד הצהרים – שעה אחת. לארוחת הצהרים נותנים: בשר ודַיסה, כמעט תמיד בלי מלח ובלי לחם. כמובן, שגועל־נפש לאכול בשר בלי לחם ומלח (וביחוד בשבילי). איזו פעמים היה הבשר לא־טרי והסריח מאד וכולנו השלכנו את הבשר על השולחן וכשבא האופיצר ורצה לשאול – стереотипное – all right? צעקנו לו not right! עשינו סקנדל ממש ומאז קצת הוטב: יש לפעמים מלח ולעתים רחוקות גם פרוסה קטנטנה של לחם. – – – ד. עבר לבשרנים, כי סבל רעב ממש בהיותו צמחוני פה. אחרי הצהרים עד חצי ארבע – מנוחה גמורה, גמורה… אם אין בקורת של רופא או קבלת כסף, או נתינת בגדים חדשים. בשלוש אתה יכול להתקלח, אבל מהר, כי צריך להספיק להסתדר ללכת לאכול את ארוחת הערב. ארוחת־הערב שהיא בארבע – זה צחוק ולא אוכל: כוס טה עם פרוסה קטנה של לחם ומעט בצל עם סלק בלי מלח, בלי שום תבלין; נותנים דברים מזינים ואין חושבים על הטעם. עם שקיעת השמש שוב לומדים – ונגמר. לפעמים בערב מאוחר מביאים איזה מרק שמקורו אינו ידוע, והוא מספיק רק לאותם המאושרים שהצליחו לראותו ראשונים ואשר מהרו לבוא עם ספלים מוכנים ביד. על פי רוב מארבע עד שמונה בבוקר אינך אוכל כלום. אני כשלעצמי, הלמלי היה רק מלח – הייתי שבון. מהסדור הזה, כי אין לי עוד בטן אשר שנאה נפשי, וגופי נהיה יפה יותר וגמיש. הבראתי מאד ועוד לא קדחתי גם פעם אחת. – – –

שושנה בוגן³, ילדת ההסתדרות… איך זה היה? מאוהל לאוהל עברה הבשורה אתמול בערב. על אחדים עשה הדבר רושם ואלה שתקו; על אחרים לא עשה שום רושם; באחדים עוררה מלים ציניות ותו לא… בכתה, צחקה – ואיננה. לי אמר זה הרבה, לי הזכיר זה שוב אותו ערב נורא כש… – – –, ואותו מצ־רוח נורא של סוף־המוֹרַטוֹריון, ששרר אש בכל תקפו. האמנם מצב־רוח כזה עתה ביניכן, צעירות? יש לי איזו הרגשה מיוחדת של רוך וכבוד, כשאני מתאר לי את ה- мордочки (סנטרים) של הילדות, ביחוד של המתנדבות, כפי שראיתי אותו בועידתכן, כפי שאזכרן בהפרדנו מיפו ומלוד… הילדות שלנו הנן הרבה יותר טובות מאשר הבחורים. ומפחד אני, שבשובנו – רבות מכן לא תוכלנה להבין, מה קרה פה לבחורים, איזה שינוי בא בהם. דואג אני הרבה, והרבה צער גורמת לי אי־המוסריות שלנו – דבר ששום איש אינו שם אליו לב. שטות שכזו… אמנם, מבין אני, כי יש בודאי גם עליות וכי דוקא את העליות אין רואים, כי סמויות הן מן העין, ובכל זאת לא יקל לי מזה. הכל לעת־עתה לעזאזל, וכנראה, נחוצה שנה או שנתים של עבודה מתמדת ועקשנית ושל תנאים נוחים יוצאים מן הכלל כדי שנוכל לכונן גוד עברי. הבָּרוֹן, ברדפו אחרי הברק החיצוני, מפריע עם כל צעד ושעל, הורס כל מה ששואף לרוח חפשית, עושה – למרות רצונו – תעמולה באלכסנדריה וקהירו; אומרים שהוא משתדל שם, כי יפטרו פועלים על מנת שילכו לגדוד. – – – הכל לעת־עתה לעזאזל: את המועצה שלנו בטלו בשל ה"מרידה" שעשינו (יצאנו מהשורות) בתור מחאה נגד המכות ב"אַבַּסיה" (מין בטליון דיסציפלינרי) שקבלו רבים מהארץ־ישראלים שלנו; פקודה עברית אין ומפחדים לאמור מלה ולהגן. רק נצחון קטן הוא, שמפקדים עברית בשעת ההליכה לאכול. כבר כתבתי לכן שהייתי הראשון, אשר סרב להשמע לפקודה אנגלית בלכתנו לאכול. אז, כשסחבוני למשרד־האופיצר, אמרתי לו באופן ישר, שאם מוכרחה להיות פקודה אנגלית בחזית, הרי בלכתנו לאכול אין שום צורך בה. קבלתי נזיפה ואזהרה של עונש קשה מאד, אבל מאז פסקה הפקודה האנגלית בהסתדרנו ובלכתנו לאכול. אני בטוח, כי לוּ היתה התנגדות נמרצה גם לפקודה האנגלית בחזית, היינו מנצחים גם בזה. במקום זה שלחו לנו אינסטרוקטורים אנגלים והכל הולך לעזאזל. טוב, לפחות, שיצרנו פנה שלנו: אולם גרַנדיוזי זה עם 16 שולחנות גדולים – – –

ט' באלול (לנ"ל)

“שתי חזיתות לנו: באחת נלחם בעוד חדשַים בעד ארצנו, והחזית השניה שלנו היא – בעד שפתנו. לחזית הזאת צריך לצאת היום! בוז לנו שני חדשים עברו עלינו מבלי מלחמה ובאפס מעשה!” (דברי יבנאלי). סבלנותנו פקעה. החלטנו להיות מוכנים לענשים הקשים ביותר, אפילו ליפול חללים, אבל להתנגד בכל תוקף לפקודה האנגלית ולכל החפץ לאַנגל אותנו. וגם הפעם אנו הפועלים – ראשונים;… וְ…. וכל התל־אביביים, להם לא איכפת, שמהמתנדבים לגדוד עשו רֶקרוּטרים אנגלים. – – – ההרגשה הכללית היא, שרִמו אותנו – – – תשישות־הכחות, היאוש והדכוי, חוסר כל חיים פנימיים – הוא שהביא אותנו להחלטה זו. – – –

שׁם (לנ"ל)

– – – הרופא הצבאי שלנו מתפלא, מדוע זה הארץ־ישראליים ממעטים כל כך להשתמש בזונות; מפני זה הם בריאים פחות מאשר האמריקאים, והאופיצאים הודיעו, כי אם נחלה באיזו מחלה מינית, אין בזה חטא כלפי שום חוק; צריך רק להודיע על אודות זה לרופא וירפאנו! זהו החנוך הרשמי, שאנחנו מקבלים. כעת תביני ולא תכעסי על אותם הבחורים הטובים, שמתנגדים לבואכן אלינו. חרדים הם לכבודכן, לרוך ולרעננות שלכן, לתמימותכן ולאידיאליות שלכן. מה יהיה – אומרים הם – בקודש־הקדשים שלכן, לכשתבואנה ותראינה ותשמענה הלצה גסה של ההמון החַיָּלי. אבל אני חושב אחרת. אני חושב, שאתן הנכן חזקות יותר, לא רק מכפי שאנחנו חושבים, כי אם גם מאתנו. חזקות ונקיות מאתנו. עם בואכן הנה יתבַישו רבים ורבים מאתנו מפני דברים, שכבר התחילו לחדור אלינו מבחוץ. אני חושב, שאתן תכנסנה את החסר לנו, שתצלנה אותנו מן הסכנה המרחפת על ראשינו. באחת: שתמלאנה את תפקיד־האשה הנכבד ביותר. דענה ודברנה על זה שם מלכתחלה. דענה מה לפניכן ובואנה באמת אלינו, וככל שתקדמנה תיטבנה לעשות. עם שום איש לא דברתי בשאלה זו בידידות; התוַכחתי פעמים ואין מבינים אותי, אבל אני בטוח באמת שבדברי. ההבדל שביני וביניהם פשוט מאד: אני מאמין באיש ובטוב שבו והם לא.

י"ד אלול

לפני שעה באו “תורכים”, כלומר: יהודים שבויים מן הארמיה התורכית, אשר התנגדו לגדודינו… פגישה אופיציאלית לא היתה וההפתעה היתה כה נעימה, כל כך הלהיבה את כולנו! בלי כובעים (את התרבושים השליכו בדרך), בתלבושת ישנה של תורכים הם באו בתרועה וגיל כאלה שחרדנו מכל האהלים ומכל הפנות לקראתם… סבבנו אותם… פרצה ה"תקוה"… דברתי אחר כך עם אחדים. שאלתי רק מאיזו ערים. כ־5 אנשים שאלתי ו־4 תשובות שונות: מאדריאנופול, מסמירנה, מבירות, מבגדד. מדברים ערבית, תורכית, אספניולית, אבל כולם נלהבים… האומנם קשר אותי דבר־מה אתם, עם כל האנשים האלה? שאלתי את עצמי וברור כשמש נוכחתי, מה זה הגדוד. זהו אותו הצרור הגס, שאך ורק בו יתקשרו תחלה יהודי כל העולם: יהודי רוֹמְני ולונדון, ושינגטון ואוסטרליה ובגדד וגרמניה וצרפת… פורמה גסה זו (הגדוד) היא היא הראשונה שתחבר את האלמנטים השונים של העם במטרה אחת (אולי לא כל כך אחת) ובמעשה אחד; אחרי המלחמה יתפזר הצרור, אבל הלכּוּד נעשה ועלינו האחריות לחזקו עד כמה שאפשר, לקרבם אלינו, ללמדם שפתנו… חלומות, חלומות! למה שוכח אני את המציאות המנוולת! דבר חיצוני כשפת הפקודה. רק פה הבנתי ושוב נוכחתי עד כמה הוא חשוב! פקודה בעברית. הלא זה יכול להיות גִּלּוּי לאלה ה"תורכם" שבאו אלינו; זו המלה הראשונה הפותחת להם דרך להתקדמות הנכונה. אחרי הפקודות התורכיות והאנגליות (בשבי) מה מתוק להשמע לפקודה עברית!… ומפקודה עברית אין דרך אחרת אלא – לעברית סתם, לעולם עברי, לחיים לספר ולמשפחה עבריים. ומה מחכה להם! הם שמחים כעת, אבל לבי מתכוץ בזכרי, שמחר בבוקר הם ירגישו כמונו שלא בגדוד עברי הם… שבארמיה אנגלית, ב"רוֹיאֶל פיוּזילירס" המה.

יום רביעי (לר – ה, לא נשלח)

בכל פעם, שהגעגועים תוקפים אותי ואני זוכר אותך, קשה לי לשאת את עול־הצבא וקשה שהזמן מתנהל לאטו כל כך. בצפית הקדחת אחכה לכל חדשה, לכל שמועה בדויה. אבד שויי־המשקל הנפשי. אינני מוצא לי מקום ונודד כמטורף מאהלי לספריה, משם ל- Y.M.C.A⁴. משם שוב לאהלי. ועתה אני באוהל בין החברַיא שלנו, שאמנם הורגלנו כבר איש לרעהו, אך בכל זאת איש איש עם עולמו הוא, איש איש בפני עצמו, איש איש כורע תחת המשא שלו, כורע באהבה ואיננו רוצה בשתוף ובעזרת־זולתו. יקרים לכל איש יסוריו מפני שאלה קשורים בדבר עמוק יותר, בחלומות האיש ובמאוייו, בזעזועי לבו הצנועים. ככה מתבודדים אנחנו, אם כי נגור באוהל אחד ורגלינו נוגעות אשה בחברתה על פני העמוד המרכזיף יתד־האוהל. לפעמים, כשקשה כבר לשאת, מתחילה שיחה מענינת. – – –

ערב יום הכפורים, תרע"ט (לש – ה)

בלילה זה “שומר” אני. את כל אלה שאמרו ישר, כי לא יצומו, העמידו ל"גַרד" ול"פִיקֵט". עוד לא בא תורי, לשכב לישון אינני רוצה וכל כך תקפוני געגועים פתאום. רוצה אני לראותכם. שכבתי ושרתי: “הכניסיני תחת כנפך”… ו"זריתי לרוח"… השתפכתי באהלי עד שהצעקה “פיקט!” השיבתנו ל"מציאות". קפצתי, לבשתי את ה"טוּניקה" שלי, המצוחצחת והמגוהצת להפליא, וחבשתי את ה"כֵּפּ" שלי והלכתי “פוֹר לין”. – – –

בנוגע ל"הולכי קהירו" – האמת אגיד לך, אינני יודע עד כמה מגיע מספרם; בכל אופן ביחס של אחוזים – הרבה פחות מאשר בין האמריקאים. אין בזה נחמה, כמובן, אבל אל־נא תתרגשי ככה. התגלה מה שצריך היה להתגלות והאמת כבודה במקומה נשאר. החזקים נשארו חזקים, הנוטים – נפלו, והחלשים, אם כי הלכו, הלכו בסתר ומתבַישים (ככה אני מתאר לי) ובזה ססן שעוד לא נפלו. ככה אני רואה זאת. המעשה איננו עוד חטא. החטא הוא עמוק יותר, החטא הוא ביחס הציני והקל. ולמה אַת כותבת באופן ילדותי כל כך: “הצעירות צריכות לשמור אתכם”?! כן, הצעירות. בדבר זה אין איש יכול לעזור לרעהו. רק אשה. את זה צריך להבין ולהתחשב עמו כעם עובדה שבחיים. זהו הכרח ואם תרצי, יש בזה גם יופי. פה המפתח להבנת כח האשה, כח שצריך לדעת איך להשתמש בו. – – –

ערב סוכות תרע"ט. תל־כביר (לר – ה, לא נשלח)

אתמול בלילה באנו הנה. כשם שהכל העיק עלי בהֶלמיה, כך הכל מוצא חן בעיני פה. ראשית, הרחק מערים, בחיק־הטבע, על תל רחב ומושל על כל הסביבה; ממזרח הנילוס ומדרום תמרים, תמים ותמרים ורוח לחה מביאה ריח של כפר ערבי, אשר מזכיר לי גם הוא את ארצנו. – – –

שם. ט"ו תשרי (כנ"ל)

ידיעה אחרי ידיעה: כבשו את מרחביה. כל כך מהר אחרי תל־כרם; קשה להאמין. הידיעה באה ברגע שהודיעו לנו, כי שוללים מאתנו – בתור עונש – את הפקודה העברית בשבתות. מדוכאים מרוגזים אנו פונים לאהלים ופתאום – צעקות־"הידד" מרעישות את האויר. מהשם? למה ישמחו? כבשו את עפולה! רשיון לנסוע לחגים הביתה לא קבלנו. – – – ארץ־ישראל משתחררת ואנחנו עוד בגלות. – – –

י"ח תשרי. שם (כנ"ל)

אמש בכה א. א. ובכי זה השרה מצב־רוח כללי על כל המחנה. הגליל נשתחרר, האנגלים שחררו אותו, ואנחנו… מצחצחים כפתורים ועושים “fingers stretch”. המשמעת נעשתה חמורה מאד ואנחנו מתעיפים עד מות. לאכול נותנים פחות אפילו מאשר קודם. נפוצו שמועות רעות, כי עומדים לפזר אותנו בין 38⁵ ו־39⁶, כי נהיה שומרי־שבויים ועוד כאלה. את הספריה אין נותנים לפתוח במקומנו החדש באמתלא, כי נלך מפה בקרוב. יש שיר טוב – – –

כ' תשרי (כנ"ל)

עברנו למדבר רחוק מישוב. – – – אתמול לפנות ערב הקיף אותנו המדבר בגדודי חול. הורדנו את שולי אהלינו והסתתרנו בתוכם, אבל החול חדר לתוך הגרון, האזנים, הנחירים, העינים – היה קשה לנשום. מרחוק, ממקום בו עננים שחורים, פרצו להם דרך לארץ החמה הזאת – נשמעו רעמים ונדמה היה לי, שקול ארץ־ישראל אני שומע: הלא פה יורד גשם רק פעם בעשרים שנה. הגשם נמשך כשעתים והיה חזק מאד, ביחוד בהתחלה. אהלינו נתמלאו מים. עמדנו בחוץ ועשינו תעלות. שכבנו עיפים ורעבים. השגנו כסף וקנינו לחם וסרדינים, אכלנו, שרנו, השתובבנו והתרגזנו עד שנרדמנו בלב מלא געגועים בלתי־מובעים על הניר. מתוך שינה קפץ ב. וצעק כמשוגע איזו פקודה אנגלית והעירנו. ככה עבר יום־אתמול והנה עובר גם היום. – – –

כ"ו תשרי, ערב (כנ"ל)

הלחץ הצבאי על סף החופש העולמי, הלמודים האלה, איך להכניס את הכידון לבטן־אדם ביתר זריזות וביתר כשרון ואיך להוציא אותו ובאיזו מקומות־הגוף תהיה פעולה עזה יותר – כל זה משפיל כעת את כבודי, כבוד־האיש שבי. עלבון אישי נורא יש בזה כעת, כשאני יודע, שלא אשתמש בכל הידיעות האלה, שלא אלך לחזית. קודם, כשחשבתי שאלך – בשעורים אלה היו שערותי סומרות על ראשי, אבל הלאה מזה לא היתה הולכת התרגשותי. ההרגשה, שאני בעצמי אהיה תחת אימת איזה כידון, לא נתנה להתפלסף הרבה. אבל עתה, עתה זהו רק עלבון, דבר שאין לו שחר, עלבון אישי ועלבון־עם־ישראל. כמה אני סובל מזה! – – –

ו' חשון. תל־כביר (כנ"ל)

שבנו מהמדבר הנורא למקום הנחמד הזה… לשמור על השבויים החדשים. 20000 איש תורכים וגרמנים. נפגשנו, סוף־סוף, עם מחנה־הצבא, שהיה צריך לתת לנו כבוד ומות. לא חשבנו, כינפגש ככה… נהיה פה עשרה ימים ונשוב למדבר.

י"ב חשון (כנ"ל)

– – – אני מתהלך עם הרובה על יד הגדר, שמאחוריה עשרות אלפים שבויים, ומצד זה – מדבר, שממון. שעול נורא נשמע מאחרי הגדר, מצד השבויים, ושקט, דממת־מות! ואני שומר אותם ! אותם, אשר נפשם כנפשי עורגת לארצם, משתוקקת לשלוה ושלום! – – –

ז.

ט"ו אדר תרע"ט. תל־כרם (לג. חנוך)

– – – העצבים נמתחו וערים הם יותר מדי ואני מתעיף מזה מאד. אלמלא הייתי בצבא, הייתי מוצא לי בטוי כל שהוא, ופה אני מחוסר־אמצעים וקשור־ידים. היום, למשל, התהלכתי כמשוגע על המשמר ושעות עפו, בתארי לי מה הייתי אורמ עכשיו לפני קהל צעירים כמונו שם, ברוסיה, אילו הייתי ברוסיה. נדמה היה לי, שסער הייתי מחולל בקרבם, שמזיז הייתי אותם לפעולה ענקית שלא היתה עוד כמוה. התצחק? ואני כמעט שהחלטתי, שמיד ביצרי… ביצרנו “פנת־שקט לחלום”, לא אשקוט ולא אנוח ואסע לרוסיה הרועשת ואקרא בקול רם: “בואו!” ואוסיף בקול רפה: “יש לי גן, ובגן…” “בואו להשקט בחיק־הטבע, בעבודה חפשית ומשחררת! עזבו את התיאוריות ואת הפלפוליסטיקה, צאו מסבך־המפלגות! אמת אחת ברורה לפנינו: דרך שחרור־הפרט בעבודה – שחרור כל האומה, כי גם העם זקוק ל”פנה" – וימצאנה, אם… הפרט ימצא. ומצליחה רק אותה ריבולוציה, אשר יש התאמה בינה ובין הצורך העמוק והישר של כל פרט". – – –

כ"ה אדר א'' תרע"ט (מתוך פנקס)

בפנקס לא שלי, במקום זר, בין תל־כרם וחדרה, רוצה אני לרשום את אשר הולך ונרקם אצלי בעמדי פה ובחכותי לרכבת, אשר תובילני גנה־שמואל. ובכן החלטתי… ושוב מקרה אשר איננו מקרה, או יותר נכון: מקרה חוקי, ככל המקרים, לפי דעתי… החלטתי לצאת לצאת מהצבא. ודומה היא החלטתי לזו שבתל־אביב כשהתנדבתי. כמו אז אין אני מתחשב עם דבר־מה גדול וחשוב שבלב. כמו אז מתברר לי, כי פעולתי ואף אי־פעולתי תלויות תמיד באיזו דחיפה אחרונה וקטנה מבחוץ, באיזה מקרה, אשר איננו מקרה. מדוע תוקפני פחד כזה בפני הצעד של היציאה מהצבא? אני כאילו קופץ אל תוך תהום ואיני נכנס לחיי הארץ המשתחררת. מה טיבו של הפחד הזה? רצוני הכביר הוא לחיות, והאם אני מפחד לא אוכל לחיות ואסחב כמו עד עתה? האם אני מפחד משום שדרישותי עולות עדיין על המציאות? יורד גשם, עצוב מסביב כמו בנשמתי. הרכבת עדיין לא באה, כבר ארבע וחצי. האם ללכת בחזרה? בחזרה? אל הקֶמפּ⁷? בלי תעודה⁸? מפני שיורד גשם והרכבת לא באה? להשתמש שוב במקרה? או ללכת הלאה ברגל, כמו שבאתי הנה? כמה יתום אני פה, בשדה! אמא! לטיפת־אמא! מתי אנוח, מתי אצמח בשקט? צמיחה מאוחרת אצמח. האם אצמח עוד? אני הולך! באה, סוף־סוף, הרכבת! קפצתי. פתאום מגרש אותי איזה אנגלי. לא שמעתי בקולו ואוציא את פנקסי ואמשיך לכתוב. הוא מתרגז מאד ואומר, כי פה אין לי רשות לשבת, כי זוהי רכבת של צרכי־אוכל. הבנתי ובטון רך יותר עניתי לו, כי ארד בתחנה השניה, בחדרה. ויפן ממני, תודה לאל. אני עוד אדע, ואפילו בלי שפה, להשפיע על הפסיכולוגיה של אנשים זרים לי לגמרי. אמנם, הכל כאילו מתקומם נגד נסיעתי זו. – – – במשך שלש שעות צריכה להעשות תעודתי. עכשיו אני רוצה שיעלה בידי מה שהתחלתי. נוסעים!

תחנת תל־כרם (שם)

שלום, הגדוד העברי! בעוד שעה אני נוסע. עוד אספיק להיות בסוף הועידה⁹. יום יפה היום, עבר הגשם, חלף הקור ונצנים נראו בארץ. אני נוסע לחיות, לרעוב, לסבול, ליצור! – – – שלום לך, גדוד עברי! אתה היית לי גשר על פני התהום, אשר רבוץ רבצה לרגלי. תלונות אין לי עליך, כי דבר לא בקשתי ממך. הדבר היחידי, המות, אשר ברגע של מסתורין חזיתיו ברעד, החריש את צעדיו הנוראים ברִחוק־מקום. אחרים נפלו ובזרם דמם הרטיבו את הארץ המשתחררת… עבר הסער, נדמו הרעמים. – – –

ח.

על משמר של שלל־מלחמה. ט"ז איר, רָפָה. תרע"ט (למ. פוֹזנַנסקי)

לא חשבתי ולא פללתי, שמכתבי הראשון יהיה מחולות־רפה. זה כשבוע שאנו נמצאים פה… מהרי הכרמל גלגל התגלגלנו המדברה. אמנם האמת נתנה להאמר, כי המדבר איננו מדבר, אלא ערבות ערבות מכוסות־יבלית. החול איננו עמוק והשכבה הקרובה מחזיקה מים. אפשר לנטוע ולזרוע, אפשר לעבד. השמים פה יותר עמוקים ועינם רך ושקוף. הלילות, ביחוד לילות־הירח, נפלאים; רוחב כחול מקסים ומרהיב נפש, הכוכבים כאילו מתיזים ניצוצות, הירח כאילו רק כאן בממשלתו האמתית, בארץ מולדתו היחידה; פה הוא חוגג את חגו כבן־מלך ביום שמחת־לבו. שם, ביהודה, וגם בגליל אין אותו רוחב, אשר אליו כמהה נפשך במסתרים. סע הנגבה ופה, בערבות־עמלק הנרחבות, את תאותך תספק. אבל אל תמהמה פה זמן רב, ואם רק ביכלתך הוא – שוב לקרוביך, שוב, אם ביכלתך… טוב להיות פה, אבל עוד יותר טוב להיות חפשי – ואזי הלא גם הגיהנום איננו נורא כל עיקר. וזה חסר לנו – כי אסורים אנו ומי יודע מתי נשוב לארץ. אומרים, נהיה פה חצי שנה. אם אמת הדבר, רע, רע מאד. שקט בכל אופן לא יהיה. אותו העלבון הלאומי, אותה ההכנעה שבארץ, הורדת הדגלים, שליחת גדודנו אל מחוץ לישוב וכו' וכו' – כל זה לא ישאר בלי תשובה, בלי מחאה נמרצת, והכח היחידי הממשי, שעליו להשמיע את קולו – הוא גדודנו. אמנם, עוד חזון למועד.

שאלות רבות יש לי אליו ביחוד ממקצוע הנגינה, כי מלבד רוח־השפה – הנגינה הִנָּהּ דבר שאיננו נותן לי מרגוע. ביחוד אני מתרעם על אות ה"ידענים", כביכול, שעל שאלות ממין זה אינם רוצים לענות. “זה לא חשוב – אומרים הם – איזה הבדל, אם צריך להגיד “גזְֵלה” או “גזלְָה”, “ברקְאי” או “ברקאְי”. ההברה האשכנזית מקבלת צורה של איזה ז’רגון חדש. המשוררים היותר גדולים כתבו בהברה זו ושפת־החיים היא בהברה הספרדית. היוצא מזה, שכל הדור החדש איננו מקבל שום מושג מן המוסיקה שבשיר. אני אומר שאסור לקרוא את ביאליק, את טשרניחובסקי, את שניאור בהברה הספרדית. צריך לקרוא אותם כפי שהם כתבו ושרו. אני מזדעזע בשמעי קריאה, בהברה הספרדית, למשל: “שחקי, שחקי על החלומות”. האם יוצא מה שטש–קי חשב? יוצא מכל אלה, שצריך לחדול מה”ספרותיות" בשירה. היא צריכה להיות כבר יותר חיה, יותר קרובה לחיים, והחיים הם חיינו, חיי ארץ־ישראל המתפתחת וקמה לתחיה. השירה החדשה שלנו צריכה להיות קלה, פשוטה ומובנה, מובנה במובן אינטלקטואלי, והעיקר במובן מוסיקלי. והיא לא תהיה מובנה לעולם, אם תהיה כתובה בהברה האשכנזית. מפני זה אני מתרעם על כל אלה המביטים בקלות־ראש והמצטחקים לאמור: זהו עסק של משוררים וספציאליסטים. את הנגינה צריך לדעת על בוריה, ובשפה העברית דבר זה הרבה יותר קל מלמשל ברוסית, שבמובן הזה היא לגמרי אנרכית ואיננה קובעת חוקים. לא כל שכן השפה העברית, שיש לרוב מליה חוקים ברורים בנוגע לנגינה. כל ה"נצוח" הזה לשאלותי גופא אולי למותר יהיה, אבל היתה את נפשי להחליף דעות עם מישהו בשאלה זו. אני חדש בספרותנו, אבל חניך הנני לספרות היפה הרוסית, ויופי – את תאמר “לא!” – בכל מקו ם ובכל הזמנים הוא יופי. ב"תורת הלשון", אשר השגתי לי פה, יש פרק אחד “דיני מלעיל ומלרע” – יותר מדי מופשט ומצומצם, אינני מבין את כולו ואת בקשתי לא מצאתי. – – –

גופי כבר כ־10 שנים בארץ־ישראל, אך נשמתי עדיין תועה בגלות. עמק־שפה עדיין הנני וכבד־פה, ולשיר כי אחפוץ – גמגום אשמיע. עדיין לא באתי לארץ־ישראל, עדיין בדרך אני! אולי את הסבל הזה יבין הוא יותר מאיש אחר, כי גם הוא לא ידע את השפה. – – –

ח' אב תרע"ט. שם (לנ"ל)

צריך, סוף־סוף, להבין, כי יש גבול להשפעת התנ"ך והמשנה על שפתנו החיה בפינו, כי מגוחך הוא להתאים את כל מושגי־זמננו למושגים של היהודים מלפני אלפים שנה. צריך לקחת את החריפות העממית ואת הצמצום הנפלא ואת כל החיוב, אבל רק את החיוב. שפתנו עוד לא קמה לתחיה בדבור. צדק מי שאמר, כי אצלנו אן גמגום, או מליצה – – –

כ' אלול תרע"ט. שם (לנ"ל)

– – – זמן קצר למדתי עם המורה בהתמדה והספקתי הרבה. התגברתי בלי כל קושי על כל הגזרות והבנינים, ועכשיו, בקראי בתנ"ך, אני מהפך בלי משים כל מלה ומלה על שרשה, ונתחַורו לי והיו נהירין לי הרבה דברים. עוד מעט ואוכל לקרוא בתנ"ך בעינים פקוחות ואדע את משמעם של כל אות וסמן, החל ב"פשטא" וגמור ב"זקף קטן". אכן גם “שוא נח” נח במוחי לבטח, וחברו “שוא נע” מתנועע כחוק וכדת. היתה לי הזדמנות להציץ בדקדוק של שד"ל ומצאתי שם תשובות ברורות ומבוררות על כמה וכמה משאלותי. ומצאתי גם חוק ברור של “נסוג אחור” והרי הוא: – – – קצת בושה להשתקע בשאלות כאלה בזמן כזה, כש"משתנים סדרי בראשית" ו"פורצים גדר וגודרים פרץ". מאי משמע? – ישאלנו רבי ומורי. קורא אני את שלום־עליכם. ואם ימצא לומר, במה נבחר שלום־עליכם משאר הסופרים? ויש לומר – בעממיות שלו. שפה זו היא השפה העממית, אם כי העם לא דבר בה. ברור לי, שאלמלא נשכחה שפת־עבר מקרב עמנו, כי אז היה מדבר רק כך, ולא אחרת. ובאשר נשכחה, הרי עלולה היא וצריכה להיות, לדעתי, לשפת־העם מחר. – – – מדוע, יגיד לי מדוע, נקלטו הבטויים הללו באזני מקריאה ראשונה, כאילו היה להם מקום מוכן מימים ימימה? מדוע מתנאה אני ומאושר כאילו מצאתי אוצר או קרקע חדשה? איזו צהלת יהודי באשר הוא יהודי תתקפני… מורה עברי אחד אמר לי פעם בעירי, ברוסיה: “גר!” ופצע אותי פצע אנוש ולא ידע גס־הרוח. נשכתי אז שפתי ואדום! ופה, בעת ההתעתמנות, אמר לי דוב אחר וברֶנֶר שמו על תרגום שיר רוסי שתרגמתי והראיתי לו: “כך יכול לכתוב רק גוי”. זה היה באולם־ההתעתמנות. ישבתי ובכיתי. כאילו קבלתי מכת־לחי, שהיא גם מכת־לב. לא יכולתי להתאפק ולא יכולתי להסתיר מחברי, אשר זקף זאת על חשבון ההתעתמנות שלי… תמיד שנאתי כל שובע שהוא, אבל מעולם לא חשבתי, כי יש גם שובע של “יהודי באשר הוא יהודי”. מובן, שאין בי שום כעס על ברנר. טבעי מאד שענה לי כך. ומה, איזו צרמוניה?… ואף על פי כן… לא כלום. אלא מאי? אלא שאת כל החלק הזה של מכתבי, שאין הוא נוגע לרבי ומורי מר פוזננסקי, הייתי צריך לכתוב על פי כתובת אחרת, אך מכיון שלא עצרתי במרוצת הרהורי וכתבתי מה כתבתי, לא אתנגד ולא אתפלא, אם יתגלגל הניר הזה לידי ברנר בעצמו וידע, כי פעם – בהלצה ולאחר־יד – גרם צער… לא במלה, לא במשפט, אלא בטוֹן. – – – ראשי כבד עלי ו…“למה אאריך למעלתו”. לא טוב לי כעת, וכשלא טוב לי, אני מתלוצץ. אנשים קרובים יודעים זאת וסולחים לי…

“ח אלול תרע”ט. שם (לר–ה)

– – – כל כך מובן לי עתה, מדוע משתגעים בצבא. החיים הם לא־נורמליים בכל המובנים. רק פה רואים, עד כמה אסור, שיחיו רק גברים לחוד. אותו כעור יש בודאי לראות גם בבתי־הספר הסגורים של צעירות… האויר כל כך ספוג אמוֹציוֹת מיניות, עד למחנק. מאסתי, מאסתי כבר בחיים האלה! חברי היחיד הוא הספר; אני לומד בשקידה; קורא ביחוד בתנ"ך. אלמלא זה בטוחני־בטוחני, כי כבר הייתי " на дне ". אני מחכה בצפית־קדחת לסוף הטרגדיה העולמית יותר משיחכה איש לפתרון שאלת חייו הוא. – – –

לוּד, תר"ף (מתוך פנקס)

שמחת תורה… עמה עצוב לבי. גדול הכאב עד לאין שעור. ואין על מה להשען. עוד מעט – ואני בן 30… ומה הספקתי בחיים? שבעתי רוגז בבקשי את האושר המרמה. הנוער ­– מאחרי. רציני, רציני עלי להיות, לא לבכות ולא לשמוח… ולא גם להעז עוד – לא להעז… לכבוש כל אשר עלול עוד להתעות – אותי. את האוצר לא אמצא עוד ואת הפלא לא אראה. קמוץ, קמוץ־הכחות – כי לא יפכו עוד ואין לבזבזם חנם. טוב, אכנע, אקח־נא את המינימום, אשר נתון נִתן לכל אדם. כה כבד העול והכרח־החיים! הנני בצהרי־חיי. למה גלמוד אני כל כך? ולא רק אני – כולנו אבלים, ערירים ואובדי דרך. “כלה קציר, החורף בא – והגאולה טרם הופיעה”. עוד עלינו למות במדבר. מי יתנני בכרך והייתי כאחד החוטאים ובזבזתי בפעם אחת את שארית לחמי, אשר עוד טרם פג מנפשי, ואכלתני אש תאותי העצורה… כי גדולה בי תאות־החיים וגדול ממנה היגון שבעתים. ואין מוצא. –

צרפנד, ו' כסלו תר"ף (למ. פוזננסקי)

ובנוגע לאותו יהודי, שאמר לי “גוי”, לא חשבתי שהוא “שבע וערל־לב”, אלא שבאותו רגע היה כזה. שאני мнителен ידעתי והדבר לא נעים לי מאד. אבל מה זה “גרוּי־רגש”? יסביר־נא לי את הבטוי הזה במלים אחרות, אינני מבין אותו כל צרכו ודוקא הוא ענין אותי מאד. ומה שנוגע ל"פשטות"־הסגנון יש לי להשיב לו. לא להתרעם, אך להסביר יש ברצוני. האמנם הוא עוד לא הרגיש, כי דרישתו זו איננה כלפי סגנוני אלא כלפי ה"אני" וה"יש" אשר לי? ואולי מפני זה פחד שאתרעם? לא אוכל להיות פשוט יותר ואם אשתדל, אהיה אי־טבעי. אני בתכונתי זקוק במקצת (לא הרבה) לפַתּוֹס, הוא – חלק אורגני בי ובתור כזה איננו שלילה כלל וכלל… לא כן? כמו שיש גנדרנות טבעית לנשים, שהיא יפה להן. לא אוכל להיות פשוט באותה מדה שהוא הנהו. והלא החיים אינם פשוטים כל כך, על כן למה לנו להתמם ול"התפשט" יותר מהם? ויחד עם זה אני משתדל להיות (גם בחיים) פשוט ככל האפשר, אך תמיד אין מאמינים לי. “אצלם” יוצא לגמרי לא פשוט מה שאצלי פשוט בתכלית הפשטות. לי מושג אחר, אשר, לדעתי, הוא גבוה מן המושג “פשוט”, והוא: “גלוּי”; לזה אני שואף בכל לבבי, ואת זה אדרוש גם מאחר. מי שגלוי באמת – לא אכפת לי, אם איננו פשוט בבטויו, כמוני. אופן גלויו כבר יאמר לי הכל ויהיה פשוט בעיני. "אי־אמתיות־הבטוי " – נגד זה אלחם, אבל אם הוא אמתי ומבטא דבר מסובך – פשוט הוא בעיני וגם נכון מן הצד האמנותי. הסברתי?

ובדבר סגנוני, אשר הוטב בעבריותו והורע בעצמיותו, ברור לי גם ברור שלא צריך להכנע לשום סגנון זר, אך ב"התעבר" סגנוני אי־אפשר שלא יעברוהו כל מיני סגנונים עד שיצורף ויהיה סגנוני אני. – – –

שבט תר"ף, צרפנד (לנ"ל)

– – – ואני מצדי הלא יכול אני עוד לחכות… בכלל לחכות. מצחיק, כמה אני מחכה בחיים, וסוף־סוף באה הרגשה לא־קרואה ולא־מוזמנה ולוחשת לך על האוזן: “טפש, טפש!” אז בא הצורך הצורב לחיות בהוה ולמחוץ את תמצית דבר־החיים מהרגע העובר, האפור והפשוט, אך מה אעשה והרגע אפור יותר מדי ופשוט יותר מדי? וביחוד פה, בצבא. מעולם לא חשבתי כל כך הרבה על המות כמו פה, בצבא. אינני חדל להרגיש את המות ההולך אלי ומתקרב, והרגשה זו מקפיאה ומשתקת כל יכולת וכל רצון לחיות, הורגת, הורגת אותי! לקרוא אין כח, לכתוב אין אפשרות. זהו הכל – אמת נקיה ולא גוזמה. – – – אנו מתעתדים ליפו לירות.

שבט תר"ף. לוד (לש – ה)

– – – שָקט או לא־שָקט אני? אמר ברנר, כי חשבני לשקט יותר מכפי שאני ברשימתי “על הקבוצה”. אילו ידע, כי באמת אני סוער עוד יותר! למה יחשבוני לשקט, ואני שורף את עצמי? רק תשוקתי לשקט… תשוקתי הסוערת – – –

קנטרה, בית־החולים

שלום מר ברנר!

קבלתי מאת פוזננסקי מכתב וממנו נודע לי, כי את הנובילה¹⁰ יכולים להדפיס אם ארצה, ב"אדמה". אני, מובן, מרוצה מאד. אינני יודע כמה זמן עוד אהיה כאן, על כן אמסור בכתב: גם מקודם חשבתי להחליף את השם, ואלה שמות אשר היו לי: "לאשר ניב לו אין " (המלים האחרונות), או, אם גם השם הזה קולני באזניו: “בערבים” או “בנשפים בגליל” או “בדמי הנשפים” או “אוּרי” – אלה המודגשים הם הטובים בעיני, אבל לא אתלה את עצמי, אם יבחר דוקא שם אחר מאלה הכתובים פה. את שמות הפרקים אל ישמיט. בכלל אל ישמיט כלום מלבד תקוני הסגנון הנחוצים מטעם השפה. כאלה, כותב לי פוזננסקי, דוקא מעטים הם מאד. אם לא אוכל לבוא לראות לפני ההדפסה – ידפיס בלעדי. מדוע הוא לא כתב לי? הייתי יודע מה לענות. לפי דברי פוזננסקי דרוש רק שנוי־השם והסכמתי. את זה מלאתי!

שמחתי מאד שהנובילה מצאה חן והייתי רוצה לשמוע את דעתו הוא. “מצא חן” אינו אומר עדיין כלום. את השם מתחת (“נובילה”) ואת הקטע מביאליק אין הוא רוצה להשמיט? הלא הוא כל כך שונא כל שלט… אבל בעיני השלט הזה רק ילוה חן ובעד שלטים כאלה אני הנני…

תהיה לו בודאי עבודה רבה בשגיאותי הגרַמטיות. אך מה אעשה?! מצרה זו קשה לי לצאת כמו מן הגלות. גם ברוסית, כבר בהיותי במחלקה האחרונה, הייתי נכשל ב- e וב- ћ, אלה אבני הנגף של בני המחלקות הראשונות… בעד החבורים הייתי מקבל תמיד 5, אך בסוף כל רצנזיה, האומרת בשבח, תמיד: “חבל רק שהכותב אינו משגיח ביותר בשגיאותיו הגרמטיות”. וזה היה מצחיק מאד, המעבר הזה משמים לגרמטיקה. וזו היא צרתי, כנראה, אשר ידידי אינם פוסקים מלהזכיר לי… שאני יותר מדי בשמים… ואינני רוצה לראות את הגרמטיקה שבחיים.

פה, בבית־החולים, נגשתי ליחזקאל, אשר עדין היה כמפלצת בעיני. והנה מה טוב! איזו הכרה עצמית ורוממות! אולי הלאה ישעמם, אבל ההתחלה… “ואלך מר בחמת רוחי ויד־ה' עלי חָזָקָה… ואבוא אל הגולה תל־אביב, היושבים אל־נהר־כבר, ואשב המה יושבים שם; ואשב שם שבעת ימים מַשמים בתוכם”… “נביא היה בתוכם”. הכרה נבואית כזאת, נדמה לי, לא היתה לא לישעיהו, גם לא לירמיהו.

אני גומר. פטפטתי כבר יותר מדי, והלא הוא יאהב צמצום, תוך, תמצי, אבל אני אוהב לשתות טֵה עם סוכר ומים (אם יש חלב – מה טוב!) ותמצית לשתות… לא אובה. לאוכל צריכה לנו אותה צורה, כנראה. נוּ, ועכשיו יסלח לי באמת על שהארכתי, ולו אין בודאי גם זמן לקרוא מכתבים ארוכים כאלה. ואשר לנובילה אבקשו עוד פעם, אל ישמיט, כמו שהשמיט ברשימתי העלובה באמרו להשאיר תמצית… כי אצלי אולי אין כלל תמצית… מי יודע. שלום לו! לפוזננסקי שלום ותודה לו על מכתבו.

שם (למ. פוזננסקי)

– – – למה אסתיר? שמחתי מאד, מפני שלא פללתי כלל, כי הנובילה שלי תוכל לגרום הנאה ולעשות רושם איזה שהוא מלבד אשר על האנשים הקרובים לי, היודעים אותה אולי בטרם כתבתיה. אתמול שלחתי לברנר מכתב עם שֵם חדש ועם… הסכמה שידפיס. שמות אחדים שלחתי לו ויבחר מהם כאשר יישר בעיניו. – – – אל יהא משונה בעיניו, שאני מטפל כל כך בשֵם, אבל אם ברנר מוצא, כי שם “קולני” אינו טוב, לא כל שכן שאני רשאי לדאוג, כי השם יבטא ביתר דיוק את התוכן. לא כן? – – –

שם (לי. ח. ברנר)

– – – אינני בטוח, כי קבל את מכתבי. – – – אבל כאן עולים במוחי המון שמות: “בערבים בגליל”, “בנשפים”, “בדמי־הנשפים”, “בלא־ניב” וכו' וכו' – – –

(שם (לר–ה)

על אודות הנובילה כתבתי לך אתמול. קשה לי, שאַת אינך מבינה, איזה ערך יש בשבילי בהדפסתה. הלא זה נותן קרקע תחת רגלי, פותח דרך, משכין בטחון נחוץ להמשכה. שם, ברוסיה, נבאו לי גדולות, ולא רציתי; בארצי וב"אדמתי" רציתי להכות שורש, כי ידעתי שאין ערך לכתיבה סתם, אם גם יפה היא. רק יצירה שבמקום ידוע, בזמן ידוע ומחומר ידוע – רק היא יכולה להיות חוליה בשלשלת אשר לא תִכָּזֵב, רק היא יכולה להיות התחלה של דבר, אשר אחרים ימשיכוהו בהצלחה מרובה יותר ואותי יזכרו בתודה. – טוב, אני לא אדפיס. מה יהיה? שוב אשר בצֵל. לא אוכל להתפתח, אתחיל להצטמצם. – – –

רחובות

שלום, מר ברנר!

אני כבר בבית. אמש באתי. בימים הקרובים אהיה ביפו. נודע לי, כי פה התנהל משא ומתן על דבר… עִלּוּם־שמי. אינני מוצא את זאת לא לנחוץ ולא למועיל. אני מביט על הסבר פשוט מאד. אינני מבין, מה חרדו מרעי אחדים. כמו שלא חשבתי קודם לתת לדפוס, כך עתה אינני חושב להעלים את שמי. הריני צבי שץ בחיים וכזה גם על “אדמתי” אדרוך. על הדאגה שלו בנוגע לכסף תודה לו, אבל כשם שאינני רואה נחיצות בעלום־שמי, כך מוזר בעיני ולא רצוי לקבל “שכר” בעד הנובילה. אגב, זה “נובילה” ולא ספור. נדמה לי, שהוא אומר לשהמיט את מלה: “נובילה”… האם הוא מתנגד למלה הזאת, האי־עברית? אבל מכיון שהיא מביעה דבר שונה ממה שתביע המלה “ספור”… בכלל אם עוד לא מאוחר – נדבר. – – –

אייר תר"ף. לוד. Ordinance-guard (לר–ה)

בגליל התחתון כבר התחולל הסער. הצבא איננו פוסק מלכת שמה. המושבות שלנו – סכנת כליון נשקפת להן; כל שעה יכולה להביא ידיעה מחרידה. את דגניה ב' כבר עזבו, ההתנפלויות על כנרת, צמח… מה יהיה? הדיביזיה שלנו כולה יוצאת למלחמה כנגד המתנפלים, ורק אנו נשארנו (לעת עתה?) לשמור על רכוש־הממשלה, לשמור על “הקַים”. – – – הגַרד שלי בתוך זיתי־לוּד, ולילות וימים כה נפלאים פה! הקיץ עוד לא יִבּש את העשב ואת הפרחים המרובים כל כך השנה. גם הזיתים בעצם־הפריחה. – – – הדפסת הנובילה שלי “בלא־ניב” – נצחון הוא לי. רק אני הנני יכול להשיג, מה רב הוא הנצחון שלי… אכן לא אמות “בלא־ניב”! – – – כל הלילה חשבתי על אודות החברים בגליל, על אודות הצעירות והצעירים שלנו, אשר המות וענויים כבר אורבים להם. אני חושב, כי הפעם ישלחו גם אותנו. סוף־סוף, נזכה להשתתף במלחמה.

(לנ"ל)

ב"הצפירה" הדפיסו את “בלא־ניב” שלי והנה כשבאתי ליפו, מקדמים את פני ומספרים: “הדפיסו, הדפיסו”. פוזננסקי, מרדכי, כולם. מרדכי אפילו אסף את כל הנומרים של “הצפירה” עם הנובילה בכדי לשלוח אותם לי (ככה אמר לו ברנר שיעשה) – – – גם מכתבי שרה צ’יז’יק העתיקו – – –

מתחילה העליה. היום יבואו עוד 300 צעירים וצעירות. לבי מתחיל לרעוד. אולי בעוד שבוע, בעוד שבועים, ויפול הקיר המבדיל ביני ובין העבר… איך אקבל את העבר שעבור עבר? נדמה, גם להביט לא ארצה בפניו, כי זה יפריע לי לצעוד קדימה, זה יעכב אותי.

יום ששי, צרפנד (לי. ח. ב.)

שלום, אדון ברנר! כל הזמן חשבתי לבוא בעצמי אליו עם השירים האלה וסוף־סוף הנני שולח לו אותם בפוסטה. יבחר לו מ־5 השירים הללו את הטוב מכולם וידפיס ב"אדמה". אם ימצא, כי גם אחד איננו ראוי להדפסה, ישלח לי אותם בחזרה בצרוף איזו מלים של בקורת. אני כותב בהברה הספרדית, המדוברת, בהתחשב עם החוק של “נסוג־אחור”, אשר בלעדיו אין השירה יכולה להיות גמישה כל צרכה. במקומות כאלה אני שם קו מאונך “|” ואני רוצה, אם יודפס איזה שיר שהוא, כי גם בדפוס יבוא קו זה. הקהל אינו רגיל עוד לחוק הנפלא הזה, אינו רגיל בכלל לקרוא שיר מוסיקלי בהברה הספרדית. הכרתי העמוקה היא, כי רק השירה הנובעת מן הקרקע, המביעה את אשר דובבות השפתים, ובאותם הצלילים הרגילים, הפשוטים ביותר בחיינו אנו, רק שירה זו תוכל להיות התחלה של השירה המקורית העממית הארץ־ישראלית. רק היא תוכל גם לפעול, גם לרומם, גם לשפר לפעמים את חיינו, חיי העובד החשכים… ואולם זאת היא תימה לחוד, הדורשת אולי באור מספיק יותר (כתבתי ויש לי מאמר של על “גלות שירתנו הלאומית”). יענה לי הפעם במכתב. מאד מאד אבקשהו. אני סובל ומתחבט בענין הזה ועדיין לא העזתי לגשת לא אליו ולא אל פיכמן לשוחח על זאת. אבל לא לכתוב לא יכולתי. לא הייתי מעז גם עכשיו לשלוח לו את שירי אלמלא “בלא־ניב”, אשר למרות כל אי־ידיעתי בשפה יכול היה למצוא חן בעיניו. השיר “רגע” ו"בסוכת חלומך" – תרגומים הם משירי הרוסיים ושאר שלשת השירים – מקוריים. אני חושב את “בטרם” לטוב שבהם ואולי גם “רגע”. בשיר “על קבר אחים”, שנכתב מיד אחרי המאורעות בגליל, אם ירצה להדפיסו ואם ימצא שהבית השלישי בַנַלי – ישמיט אותו לגמרי. השיר, נדמה לי, לא יפסיד מזה, ולהפך, ירויח. את השיר: “אני יודע” אפשר לקרוא בשם: “פרח היער” ואפשר לא לקרוא אותו בשם כלל, אלא: * * *

אבקש עוד פעם מאד, כיון שאין לי כל אפשרות לבוא, לכתוב לי את דעתו על כל זה. גם ישלח לי את כתב־היד של הנובילה.

צרפנד (למ. פוזננסקי)

…בגדודנו עתה מצב־רוח שקט, רציני, טוב; מתכוננים לצאת להתחיל בעבודה. מסתדרות קבוצות. גם “מושב־עובדים” גדול. מדברים על משק, על כורות, על עניני העבודה ומרירות־הצבא מעל כל – איננה קימת. כבר נכנסה מבלי משים למחננו רוח העבודה החרישית. אני עזבתי את ה"שורה" ונכנסתי ללמוד לירות במכונת יריה – כך התשינתי ביחס למכונה הנוראה הזאת הנועדה להשמיד אנשים. עד עתה לא יכולתי, מבלי להזדעזע, לתאר לי את עצמי עומד על יד מכונה כזאת, והנה עכשו אני שמח להתלמד. מי ידוע, אולי יבוא יום ואיש אחד ומכונה אחת כזאת יוכלו להציל מושבה עברית שלמה מכליון חרוץ. כן, התשניתי מאד במובן הערכת חיי איש אחד, ואולי גם חיי אני.

ט.

יום ששי, ערב. צרפנד (לר–ה)

– – – אנחנו הולכים ליריחו. דבר גדול הוא. אם אהיה ברחובות, אקח שם תנ"ך. נורא להשאר שם בלי תנ"ך, שם ביריחו. עכשיו כבר ידוע, כי נתחלק לשתי קבוצות; האחת תשב ביריחו גופה, השניה תרד ותחנה על גשר־הירדן, תשמור את המעבר. – – – אני מתפלל לה' שלא אקדח שם ואהיה בריא וטוב. – – –

אליעזר![¹¹] – – – גם עכשיו יש רצון לכתוב, יש רצון להגיד לך, כמה מר בי לבי על הפֵּרוּד ועל הכֵּעוּר אשר סביבינו, סביב מחנה־העובדים. אני מתפלל רק: תפקחנה־נא עיני הישרים שבעובדים ואַל ישמעו עוד ואַל יקשיבו עוד לקול המנהיגים ויושיטו־נא יד־רעים איש לרעהו וישימו־נא קץ לכל החרפה הזאת. אתה, הישר בין הפועלים, עליך כואב הלב ביותר.

תמוז תר"ף (לנ"ל)

הנני על שפת הירדן. – – – מה נפלאה ומוזרה ההיסטוריה שלנו… תמיד נסים, תמיד נפלאות… כאילו אין בנפש־היהודי שורש בריא באדמה, ורק בדרך־נס הוא קַים בעולם הזה. בנס הוא תולה את הכל, בנס הוא חי… – – – הנה, כשאשאל פתאום את עצמי: מה אני פה? מי ומה הביאני הלום ויעמידני כאן על הגבול, על ראש פסגת ההר? מי הפך את שפתי הרוסית לשפת התנ"ך וידי לִימד לקרב ולעבודה? האפשרי כל זה בעת קצרה של חיי אדם אחד? רק מהפכת איתנים נסתרת מני דורות, עמוקה מני תהום, תפעל כך. זוהי התנועה המשיחית.

זה יום שלישי הנני במקום זה. נח אני פה, מתרחץ הרבה, כבסתי את הכל ועכשיו יספיק לי לזמן רב. מדברים בטלפון עם הגשר ועם המחנה. היום הודיעונו בטלפון, כי הגיוס¹¹ הובטח ויצא לפועל בעוד ימים מספר, כי יום שחרורנו מתרחק וכי ישלחונו מפה ל…גליל העליון! האמנם נכנס לתל־חי? היפול בגורלנו לגמור את תקופת הגדוד הראשון בכבוש תל־חי? – – –

(לנ"ל)

על מעברות הירדן

עכשו, כשהכל רצו בפעם הראשונה להתרחץ בירדן (אני כבר התרחצתי – 40 רגע מפה), עכשו לא יפריעו לי. אתחיל מירושלים. יצאנו בחמש בבוקר, לותנו המוסיקה של הגרניזון הירושלמי צריכים היינו להקיף את העיר ומשום זה, כפי שנודע לנו אחר כך, היה עלינו לעבור עד וַדי־קֶלת לא 25, אלא 30 קילומטר. שעתים ראשונות לא הרגשתי שום עיפות. לפני רדתנו לעמק־יהושפט פשטנו את מעילי הקיץ והמשכנו הלאה. בכל שעה נחנו 5 או 10 רגעים. המנוחה הרביעית ארכה חצי־שעה, אחריה התחלנו להרגיש עיפות, אבל עוד אפשר היה לסבול. כל הזמן היה מורד. הטבע – שממות ומות; ההרים לוחצים אותך משני הצדדים ואין סימן ירק או מים. אכן “עמק עכור” הוא! והנה התחיל הלהט היוקד מנשב עלינו ממעמקים, משם, מים־המלח; הוא הכה פתאום על ראשינו ודכא את כולנו; לא שרנו, הרגשנו צמאון נורא. והנה פתאום – עליה. חגרנו את כל כחותינו ועלינו. חשבנו, כי מעתה רק נרד, קוינו, כי תשוב עלינו מלמעלה רוח קלה ותשיב נפשנו. עלינו: לפנינו מורד תלול, ועליה, ושוב עליה! במקום רוח קרה צרב את לבנו רוח יוקד. לא האמנו, כי נוכל לעלות. את רגלי, שכוסו פצעים, כבר לא הרגשתי. תחת זאת הרגשתי, כי אינני יכול לשאוף רוח, הראש התחיל להסתובב, לא יכולתי לרכז את מבטי לשום נקודה: אם אביט על רגלי חברי – אפול, אם אביט על ערפיהם – אפול. הכל גורם לנפילה. מה לעשות? – – – אני מביט הצדה (וזה עולה לי בקושי, כי גוזל ממני את שארית הכח), ואני רואה, איך שאחד אחרי אחד יוצא מהשורות וכורע בצדי הדרכים. העגלות ההולכות מאחרינו מאספות את הנופלים. אני מביט למעלה והנה קרובים אנו לראש ההר. הקולונל¹², ההולך לפנינו, אמר, כי קרובה המנוחה. אחגורה את שארית־כחותי… והנה – הצפירה: מנוחה לעשרה רגעים. מורידים את ה"פֶּקים" ונופלים כהרוגים, עוד הרבה דקים איננו יכולים לנשום, איננו יכולים לזוז, להוציא את בקבוק־המים כדי להרטיב את שפתינו היבשות. נגש דוד עם רבע־ספל מים. שתיתי. כבר שתים־עשרה. עלינו ללכת עוד שעה אחת בעצם יום חום עד ודי־קלת, מקום־מנוחתנו עד מחר. צפירה, אני קם, מתנענע, מעמיס עלי את ה"פק" ושומע פתאום צעקה: “צבי שץ, איה צבי שץ?”. זה היה שמעון. הוא נוסע בטרנספורט, בא ומבקש, כי אתן לו מעט לעזור לי. נתתי לו את הפק שלי. ככה הלכתי עד המקום בלי הפק, רק עם הרובה. שמעון לא רצה לתת לי בשום אופן, ואני חושב, כי צדק, כי בודאי הייתי נופל. לא היו לי עוד כחות, ולצאת מן השורה, לעלות על עגלה – בשום אופן לא הייתי עושה זאת. בודי־קלת, הדבר בראשון אשר היה עלינו לעשות – להעמיד אהלים, אך מכיון שהיינו הרוגים והאדמה שם קשה ומים אין במקום – עלה לנו זה בקושי ובהתאמצות נוראה. ודוד – נעלם: הוא בא רק אחר כך וספר, כי ישב לנוח בצל ולא יכול לקום. לכולנו היו רגלים פצועות, לא יכולנו לתאר לנו, איך נמשיך מחר את הדרך. וזה הלא רק אמצע הדרך…

שתינו טה, אכלנו מעט בולי, והתחלנו לחשוב על המעין. צריך לרדת. רגלי היו פצועות, לקחתי את נעלי ביד ואלך, אני – ושכני. והנה רק עלינו על הגבעה הקרובה, רק סרנו מעט מהדרך, מהעמק העכור – נגלתה לפנינו פנורמה, שלא ראיתי כמוה מימי. אמפיתיאטרון של הרים על גבי הרים מתרומם עד לשמים ונופל לתהום ועל שפת התהום – דרכי, הדרך למעין. היא מתפתלת כנחש ונגגמרת בירק, בכתם ירוק בתחתית התהום. שמה עלינו לרדת. בכל סבוב בדרך – תמונות מפתיעות. אין בכחי למסור לך את כל ההדר וההוד של הטבע פה. רק הרגשתי, כי הפעם אני פנים אל פנים עם הגולם בעצמו, עם האליל, עם הטבע בעצמו ובכבודו. והנה – קול פכּוּי המעין; נכון יותר: המעינות. אנחנו יורדים בשביל תלול מאד. רועדים מעיפות, אנו נכנסים למים. אחדים כבר הקדימוני והיו פה, אך כל הגדוד רובץ עוד שם למעלה, עיף ושבור! במעין אחד ביחוד נקשרה נפשי. הוא פורץ בכח נורא מתוך קבוצת עצים: בננות, תמרים, תאנה, קנים, ומִנתה, הרבה מנתה. ומשכר הוא ריח־המנתה, ויש אבן בצל ההר, מקום בו השתטחתי, רציתי להרדם ולא יכולתי. המעין הצוהל הזה, הצוהל והמפרה, עורר בי חשק, אותו חשק להיות צוהל, פראי, ולהפרות נשים, הרבה נשים! ככה, כאלה היו ה"פראים", בני טבע חזקים כטבע ואת כחם אנו נחלנו… בלי צדק. כמה חִורים היו עכשיו בעיני מושגי המוסר וה"יופי" של צניעות! פה, בקרבת השממון של עמק עכור, פורץ הזרם המפרה וצוהלים החיים. כל היום עד הערב הייתי אצל המעין. התרחצתי ויצאתי ושוב התרחצתי. לפנות ערב באו כל החבריא, גם דוד בא. הוא חור. האומנם גם אני כך? בעת ששכבתי ונחתי על האבן צלמונו. כשעליתי בדרך, הדביק אותי לוי, כל הדרך עד למחנה דברנו – כל כך טוב, קל, ידידות…

ישַנו כהרוגים. למחרת דבר לפנינו הקולונל. “ראשית – אמר – אני טופח לכם על שכמכם על הליכתכם הטובה, רק בשעתים האחרונות התחילו מפגרים. אני שבע רצון מכם. רק… בסרז’נטים ובקורפורלים אינני שבע־רצון. ראיתי, שכמה מהם שמו את הפקים על העגלות והם הלא צריכים להיות “מופת לחיל” (Example for the men). הם צריכים למות בדרך ולא להקל לעצמם”. אחר כך הוציא מפה והראה לנו את מקומות עבודתנו על הירדן ואת תפקידינו. “בסביבה רבו מקרי שוד וגזל. זה לא מזמן שדדו הבדואים, הבאים מעבר הירדן, מדרוםים־המלח, כפר שלם ו־300 ראש צאן ובקר. אנחנו נפסיק את השוד! קו־חזיתנו יהיה מים־המלח ולמעלה 25 מיל, על מעברות־הירדן. בעת הצורך נרדוף אחריהם גם מעבר לירדן. עכשו תלכו להתרחץ (למעין) ובשתי־עשרה וחצי נזוז הלאה. יש לנו עוד 14 מיל עד המעברות, ז.א. 25 קילומטר”.

והנה התחילה ההליכה שניה. עוד לא נחנו מהראשונה ומהתחלת הדרך הרגשנו, כי קשה… בעוד שעתים התחיל חום גדול, שאי־אפשר היה לנשום בו. כשישבתי לנוח על אבן, קפצתי, כי נכויתי. בראש דפק מה ובעינים היה חושך, ושוב קשה היה לנשום. ופתאום נגלה לפנינו עמק־הירדן ויריחו שם למטה. צעקת שמחה פרצה מלבנו, חשבנו, כי כבר נצלנו והמשכנו ללכת. אבל הדרך נכנסה אל בין ההרים והחום התחיל להפיל מאתנו חללים אחד, אחד. בכל רגע ראיתי: הנה יצא זה, הנה יצא זה… ואני מתפלא עלי: מדוע אני עוד ממשיך? הלא הם בריאים יותר, הרבה יותר? והנה שתי תחנות לפני יריחו וגם ד. לא יכול לקום. סבבו אותו, לקחו ממנו את הפק, ואני קפצתי והמשכתי ללכת. עד יריחו אני מוכרח לבוא, והלאה – נראה… אבל פה קרה לי אסון: שכחתי את משקפי, שהסירותי לרגע ואניח על ידי. שבתי לחפש אותם, פגשתי בד. שהלך כבר בלי פק; שאל אותי, אם גם אני רץ אל העגלה? לא, אני מחפש את משקפי, עניתי… חפשתי, חפשתי ולא מצאתי. עכשו אני אבוד! מה אעשה שם בחזית, כשאני עור? אהיה האחרון במגִנים והראשון בחללים… ולא יותר. זה הרגיז אותי ודכא. בלי חמדה המשכתי את דרכי, המחנה התרחק מאד. עלי להשיגו… חום, הפק כבד, השפתים נצרבו מצמאון. פעמים פגשתי במעינות ושתיתי כמטורף. בהֶלְמֶט שאבתי את המים ושפכתי על ראשי, וזה היה מתיבש ומתנדף בן־רגע. החלקים המתכתיים של הרובה היו כה בוערים, שאסור היה לנגוע בהם. השגתי את המחנה לפני יריחו. הוא נח שם חצי־שעה, אבל אני לא הספקתי לנוח, רק באתי – והמחנה קם. הפעם אפול… זה היה ברור לי. אמנם, הרצון היה יכול עוד לפעול, אבל הלב התקומם: לשם מה? עשרות אנשים עלו על העגלות, בחורים בריאים, שתמיד מתפארים הם בבריאותם, הסרז’נים והקורפורלים כולם השליכו את הפקים שלהם, כולם מסכנם ושבורים, האופיצרים מתנועעים על סוסיהם, ורק הקולונל הולך ברגל בראש המחנה: Example for the men! ואני הלא אינני מצטין בכח רב, הנה גם ד. נפל, למה אהרוג את עצמי, את בריאותי, לעולם? לשם מה? לשם כבוד “החיל העברי”? – לא!! אינני רוצה עוד להתאמץ! אך הנה יצאתי מירושלים, מבלי להרגיש כל עיפות. חצי־שעה לאחר זה יצאתי מן השורה ונפלתי כמעט בלי נשימה, שמעתי, כי באותו רגע ניתן סיגנל למנוחה. ובכל לא נפלתי. נגש אלי אופיצר ובקול רך אמר לי, כי אלך לצל ולא אשכב בשמש. כשרבצתי בצל, אמר השכן לעגלון, כי יקח את הפק ממני לעגלה. “עד המעברות עוד שעתים”, אבל אני גם בלי פק לא יכולתי לקום. “עלה על העגלה, עלה מהר!” צעקו לי. הלכתי, פגשני לוי, עזר לי לעלות. כך גמרתי את דרכי בנסיעה…

המחנה עומד 40 רגע מן המעברות; הוא מבוצר בחפירות־הגנה; פה מחכים להתנפלות; מן הצד השני עומד צבא־השריף. היום שלחתי לך מכתב קטנטן, ראשון מפה. החום פה כה רב, שהכל מתהלכים כמו צללים, אבל אני, אחרי כנרת ומגדל, אינני הרוג. טוב שנסעתי, באמת הצלתי את בריאותי. הלילה היתה “החרדה” וכולנו רצנו עם רובים ו־120 כדורים אל מקומותינו בחפירות־ההגנה. לכל איש מקום קבוע. אמשיך אחר כך.

אתמול, ז.א. ביום שבאנו, היתה התנפלות על פטרול הודי; חמשה נפצעו, שנים נהרגו – אכן מלחמה ולא תיאטרון פה, על מעברות הירדן. עכשו באה ידיעה, כי אלף בדואים עברו את הירדן ונמצאים אצל עין־גדי, אצל ים־המלח; בודאי ישלחו פטרול משלנו להפסיק להם את הדרך. קמים פה אנחנו בארבע, שותים טה בלי סוכר, לוקחים אתים והולכים לתקן ולחפור חפירות־הגנה חדשות. מדי פעם בפעם שולחים מאתנו פטרולים של 25–30 איש דרומה, צפונה, או מערבה, לשוטט בסביבה. צידה נותנים רק לארבעים ושמונה שעות, אבל הקולונל עוד בנאומו בודי־קלת אמר לנו, כי עלינו להשתדל “ליהנות” מן הכפרים… לע"ע מן הקומפני שלי עוד לא שלחו פטרול. דוד עם עוד 9 בחורים נמצא על חומת־מלח בצורה, תלולה, עם שתי מכונות־יריה. הייתי אצלו פעמים, משם מראה נהדר. מנגד, בעבר הירדן, מרחוק – הרי “יבש־גלעד”, העולים ורמים, רמים ועוברים להרי “רמות־גלעד” – הרים גבוהים מאד. דרומה – “קיר־מואב”, הרי מואב, שם הלאה ים־המלח! עוד לא הייתי שם, מפה שתי שעות וחצי ברגל. שפת הירדן מענינת. כשאתה יורד מה"קֶמף" (40 רגע), אתה עובר כחצי־שעה רק בין גבעות מלח וסיד בלי כל סימן של צמיחה; צורתם משונה מאד, דומה קצת לדיוּנות של חול, רק יותר причудливо הבנתי את מקור האגדה על אשת לוט. ראיתיה פה לא אחת ולא שתים. עומדות הן על ראש גבעות־סיד, עטופות סודר ומסתכלות בדממה אל מה שקרה לסדום ועמורה. העמודים האלה, עמודי מלח או סיד, מזכירים באמת אדם מרחוק, ובהיות מעט דמיון, הרי לפניך נשים או גברים או מי שאתה רוצה. ברדתך הלאה מתחיל הירק, הרבה מאד עצי־אשל, אקליפטוס ושיחים, שיחים, שיחים, כל מיני שיחים. פה עובי כזה, שאי־אפשר להגיע עד המים בלתי אם בשבילים ידועים. ומי הירדן דלוחים ועמוקים פה, זועמים הם על החום הלוהט ועל ההכרח להכנס בעוד מועד לים־המות, המחכה להם שם, שם. את הרי ירושלים ואפילו את “טור מלכא” רואים מפה (אני בלי משקפים אינני רואה) וחושבים אנו: מה שם? ברגע גדול עזבנו את החבל ההוא. – – –

פה חם, ישנים אנחנו בחוץ, ערומים ולא מכוסים; משני רובים (במקום מקלות) ומוסקיטר מקימים אוהל קטן וכה נעים לשכב בתוכו ולהביט אל הכוכבים, לנשום רוח־ערב קרירה, לשמוע זמזום־יתושים שאינם יכולים לחדור אליך מבעד הארג הדק הזה. ובכלל מרגיש אתה את עצמך מובדל וביתי. – – – הזעה כה רבה, שמוכרחים להתרחץ תכופות ובסבון. ומים לרחיצה אין לנו (צריך להסחב לירדן) וסבון אין לנו. ענין הכביסה והרחיצה והשתיה – הוא הענין הקשה ביותר פה. מי־שתיה מביאים לנו מאחרי יריחו, מן המעין, ונותנים רק שני בקבוקים למעת־לעת, רק לשתיה, וזה אינו מספיק! פה אסור להתרשל ולהכנע לחום – תרקב באי־נקיון ובקדחת במשך יום־יומיםץ צריך להתגבר על חום, לא לשכב ולהיות ער מאד. אני שמח לכל עבודה, שנותנים לי, כי בעבודה אין מרגישים את החום. היום שולחים ששים איש, שני פטרולים: אחד לים־המלח, השני צפונה. עוד לא ידוע, מי ומי, אך אני בודאי אלך. עשיתי לי כלל: לא לבקש ולא להשתמט משום עבודה; מה שיתנו ולכל מקום שישלחו – אלך, אך להזיע ולהראות גבורה – לא, אני – בשבילי אשמור את בריאותי, ולא יותר; לפקודות אשמע ואהיה חַיָּל טוב; אחרת – תיכף אקדח ויביאוני ב"צלב אדום" לבית־החולים הצבאי, חלילה. ככה. גם האידיאליזם אינו צריך להיות עִור, טפשי. מענינת פה הרגשת הסכנה. אין שום פחד מפני המות. להפך: אתה כאילו רוצה להתגרות, ללכת לקראת הסכנה, הכדור. כל כך נעים ללכת, כשאתה מזוין, במקום מסוכן, להביט לצדדים, לצפות לאורב, להתנגשות, להראות את כחך. רק חוסר־משקפים מדכא אותי. איזה חיל אני בלי עינים? לא אראה את אויבי עד הגיעו אלי, מקרוב, ורק אז, אז אוכל להתאבק… נחשים ועקרבים לא ראינו פה, האדמה כאן איננה נסדקת למרות החום הנורא. הכוכבים פה נפלאים. פה צריך להיות ישוב, צריך רק לנטוע, רק לנטוע; יהי עץ – יהיה צל, יהיה צל – יהיו רוח ומים ואפשר יהיה גם פה ליהנות מן החיים וליצור… מענין, כי מושגים ובטויים עבריים אחדים, שהיו זרים לי מקודם, כשלמדתי את השפה – עכשו התבררו לי כל צרכם. למשל, המלים: “מפגרים” – הוי, כמה זה חי! או: “רוח משיבה נפש” – היה מוזר לי מקודם הבטוי, אבל כשהייתי “בלי נפש” וברה הרוח והשיבה לי אותה, אמרתי: הנני רוצה, כי תשוב עוד ועוד רוח וכי “תשיב לי נפש”… או הבטוי: “ארץ־תלאובות” – כל כך נכון הוא. או המלה: “רובץ”, שאיננה ברוסית ושאת מושגה רק עכשיו הבנתי… הכל לפי תנאי החיים, המקום… ומה זה: “צמא למים”, ומה זה עץ וצל; אני שר פה:

ביום קיץ, יום חום, עת השמש ממרום

תלהט כתנור… (שכחתי)

עת יבקש הלב פנת־שקט לחלום –

בוא אלי, בוא אלי, רע עיף!

“פנת שקט לחלום” – הוא המעין הרן, הצלול, התאנה הארומטית והצל המשקיט. מחוץ – העולם בוער ונשמד בחרון־אף־אדוני, וזה יוצר יותר את האינטימיות של ה"פנה", ממש אותה הרגשה כשאתה בחדר, ובחוץ – ליל־סגריר עם חזיזים וקולות ופלגי מים נוזלים על החלונות מבחוץ.

על שפת נחל.

מתעצל אני לכתוב במקום יפה כל כך. מוטב היה לשכב פה בצל הקנים, לעצום את העינים ורק לשמוע ולשמוע את קול פכּוּי המים ואת הצרצרים. מחר – בשובנו לקֶמף – אכתוב. פה אגיד רק, כי אנו, פטרול של 25 איש עם עגלה ובה שתי מכונות־יריה ושמיכותינו והצידה שלנו, באנו אמש אל הנחל הנפלא הזה ופה חונים הננו. בתשע בערב באנו; בדרך תעינו, נכנסנו מבין ההרים לישוב גדול של בדואים, רק בדואים עם אהליהם השחורים… ובדואי אחד כזה, שחור, הביאנו עד כאן. כשעלינו על ההר, נגלה פתאום לפנינו עמק בין ההרים, עמק שקט, כולו ירק וחן, ברושים גבוהים ומיני עצים אחרים, קבוצות־קבוצות, פזורים פה ושם. מורגש כי יש כאן מים. והנה הגענו עד למעין, נחנו חצי־שעה, אכלנו, שתינו ונלך הלאה. פה נתקלנו בעוד מעין, אבל מימיו היו כה קרים ומתוקים, ששתיתי 3 הֶלְמֶטים וכמו צרי לנפש היו לי. והנה בערב באנו למקום מוזר: לפנינו קיר של קנים, תחתיהם, בתוכם, המית המים… עיפים היינו, שכבנו. “פה נלון” – אמר האופיצר. למה באנו הנה? פה – חושבים – צריכים לעבור כנופיות בדואים שודדים מעבר לירדן. העמדנו מכונות־יריה, 3 שומרים על מעברות־הנחל, ושאר החברים הסתדרו לישון ולמראשותיו של כל איש – רובה ממולא ו־120 כדורים. אני ירדתי למים. חושך. בעבר השני מצַיר הדמיון את צורות הבדואים הבאים לשוד ולגזול את הכפרים… ישבתי, ישבתי יחידי על האבן, והחלטתי להתרחץ. בדואים לחוד – ורחיצה לחוד. והרי מוכרחים להתרחץ אחרי הליכה של חמש שעות; הוי, כמה התענגתי, ר–ה! שוב אותה הרגשה שעעל יד המעין בודי־קלת, רק ביתר עוז, תקפה אותי… הכוכבים הזהירו, המים לטפוני, ואני מרגיש, כי מאושר אני ב"חיק הטבע בהתאחדי עמו!" נעים, נעים מאד לחיות בסכנה תמידית. וכמה משעמם כשנודע לך בבוקר, כי אין שום סכנה ולא כלום! כעת, היום, כבר הכל מתרחצים ו- безпечны, אבל אתמול בערב פחדו לרדת למים, או אולי פשוט עיפים מאד היו? או אולי, נכון יותר, אין להם אותה תשוקה רותחת (אשר רק עתה גליתי בי) לטבע? אנחנו כמעט שאיננו יוצאים מן המים. מחוצה להם ולצל הקנים – חום נורא, ושם במים לא מורגש אפילו, כי יש חום ושמש בעולם. הערבים הבדואים חושבים, כי זה באו היהודים לקחת בחזקת־יד את ה"ג’יפטליק" וכאשר שואלים אותם על מצבם, אומרים הם ביאוש: “אדמה פה לא־טובה, חום נורא, ואנחנו עוזבים את המקום ועוברים ירושלימה”. ככה אומרים הם, אבל אנחנו רואים, כי חטה נפלאה צומחת פה, וכמה מים וכמה פירות! אנו – המרגלים הרונים של הארץ. חשבתי אתמול וכתבתי, שנלך לים־המלח, אך לשם הלכה קבוצה אחרת, ואנו עשינו דרכנו צפונה לנחל יבוק. מראה הפָּרות פה גם הוא טוב, לבדואים יש הרבה לֶבֶּן ןחלב, וכבר כבדו אותנו.

המחנה – מעברות הירדן (לנ"ל)

שלחתי לך היום כל מה שהספקתי לרשום; מובן, שאין זה גם החצי ממה שהתרשמתי. הערב, נכון יותר הלילה, בעשר, יוצאים אנו שוב לאכספדיציה, הפעם ל־48 שעות, לסביבות ים־המלח. אני בקבוצה של מכונת־יריה, אתי גם דוד. נצא במספר 80 איש. זו היא כבר האכספדיציה השניה במשך השבוע הראשון להיותנו פה. לא חשבתי, כי אוכל להרגיש את עצמי כל כך בטוב. רק אתמול בלילה שבתי מן האכספדיציה לצפון־מערב, והנה הערב שוב; הפעם הדבר רציני יותר – דומה! הפעם יתגשם חלומי וראה אראה את ים־המלח, ים־המות. הרי הוא הקסים אותי עוד בהיותי נער, הוא העמוק, המעולף חום, סמל המות ומנוחת־נצח, אשר כל מים חיים ומעינות־חמד גומרים בו את הויתם והמיתם העליזה. אני כל כך מוכן למות. כל כך שלו אני. לא הפרזה היא – טוב למות ככה, באמת טוב. אני מהרהר לי: “פרַיוֶט¹³ שץ נהרג”. “פריוט שץ” – – – רִנָּה¹⁴. “פריוט שץ” בעצמו לא הספיק לרנן… אם כי חיה חיתה בו הרנה… אם כן לא יפסיד העולם כלום משום מותו של פריוט זה על שפת ים־חלומו… ככה אני מהרהר ובעצמי צוחק לי: טפש, טפש, עד מתי ועד היכן תהיה רומנטי ותרקום חלומות! לא תמות גם הפעם וכל רע לא יאונה לך! בשלום תשוב ועוד – – – ועוד שממון ועצב רב ויאוש תדע למדי… ככה אני צוחק לי וחושב. בכל זאת מנין התשוקה הזאת ללכת דוקא בפטרוּלים? אני במובן זה אעלה על הכל. נדמה לי… פשוט יש חשק לראות את הארץ ועוד דבר, דבר שהבנתי שם בנחל (אינני יודע את שמו העברי) והוא: פה, רק פה בארץ־ישראל, אני בפעם הראשונה מתאחד עם הטבע. וזאת היא עובדה, שאין לערער אחריה. ככה זה, ואני גם מבין מדוע זה כך, מדוע ברוסיה לא יכולתי, ופה הנני בן־טבע נאמן. יען כי נחוצים, כנראה, דורות על דורות של היסטוריה בעבר ובעתיד והשפעתם על כל אדם בן־מולדתו. פה יש לי הרגשה נוספת, כי אבות־אבותי חיו פה וספגו מפה, והיא, ההרגשה, מצטרפת לאותה התשוקה היסודית, אשר לכל בן־אדם, התשוקה אל הטבע, אשר בי היא גדולה שבעתים, מאחר שמן הגלות יצאתי… אז, בעמדי על שפת הנחל עם הרובה ביד ובשמרי על המחנה הקטן שלנו, חשבתי עלינו ככה: הנה שוב, כלפני 3000 שנה, מתפרצים אנו, היהודים, אל הארץ הזאת. ממדבר שמם שבעתים, מדבר־הגלות, יוצאים אנו, ופראים אנו שבעתים מאבותינו שיצאו ממצרים, כי בנו, באינטליגנטים, בוערת איש איומה, תשוקה צורבת לאדמה, לטבע. אש כזאת לא בערה בלב יוצאי מצרים. – – – התעורר בנו האדם הקדמון, הטבע בעצמו, ודורש את חלקו, את זכותו לחיים. אין לנו מה לאבד. – – – אח, איזה חג הוא בשבילי, שאני הולך לים־המלח ושאני ככה הולך. – – – אמשיך לכתוב בדרך. הלילה נלך ומחר בבוקר על שפת־ים־המלח אמשיך לדבר אתך, אתכם. אני כבר מוכן, רובי נקי, הכדורים מוכנים, נקיים, חבילתי מוכנה. טוב שאתי גם דוד, גם שמעון (בתור עגלון) – זה חשוב מאד.

אתמול שבנו מן האכספדיציה השניה. אספר על המומנטים העיקריים. עד הרגע האחרון לא אמרו לנו, לאן נלך. רק בתשע בערב, שעה לפני ההליכה, אמרו לנו האופיצרים, כי הפעם תהיה תגרה בלי כל ספק. על פי הידיעות מן השפיונז' ומאוירון נודע, כי 1600–1000 בדואים נמצאים בהרים בחצי־הדרך בין ירושלים ויריחו. על פי התכנית שעבד הקולונל עלינו, על 80 איש צבא רגלי, לתפוס את ארבעת הפתחים בהרים. על הקַוַלריה ההודית הוטל תפקיד להבהיל אותם ביריות, וכשיצאו, נתנפל אנחנו עליהם וצריך להשתדל לקחת בשבי מספר אנשים גדול, ככל האפשר. בעשר הסתדרנו, קראנו את השמות וסדרו את הקבוצות. לאונגרד בחרו ששה אנשים מן הזריזים ביותר וקלי־הרגל. עליהם ללכת קדימה ולרגל. אחריהם הולך המחנה הראשון. למחנה זה הכניסו אותי… את ד. השאירו מאחרי הכל לשמור על העגלה של טרנספורט. שתי פרדות הובילו ארבע מכונות־יריה, אני הייתי הפעם בין ה- rifle-men (עם רובה). חלקי גם פצצות־יד אחדות. יצאנו בשתיקה גמורה; בלילה אסור להוציא מלה, גם הפקודות ניתנות בתנועות־יד ידועות. קשה ומוזרה היתה ההליכה הזאת בשתיקה. לפני יריחו נחנו; שקעה הלבנה. הרהרתי: "אכן לא אראה את ים־המלח גם הפעם – סימן שגם לא אמות. היה שעמום. אחרי שעברנו את יריחו, נכנסנו אל בין ההרים. גם פה לא היה מענין. הדרך – אותה הדך שבאנו בה. רק בלילה הכל נראה סודי יותר. כשנחנו על יד המעין, אחרי עליה קשה, התחיל האופיצר שלנו להקיא. הוא עמד מן הצד וכולו התכופף. קשה היה להביט עליו. החילים דברו ביניהם: כמובן, הוא שכור כמו חזיר, עשה משתה לכבוד הליכתו למות. “עם אופיצרים כאלה – חשבנו – מסוכן ללכת כנגד הבדואים”. הרגשת אכר לאינטליגנט ובוז של אכר לאינטליגנט היו בנו. המשכנו ללכת. עם “ודי־קלת”, חצי־דרך לירושלים, הייתי כולי רטוב מזעה (וזה בלילה!) וכשניתן אות לנוח, רעדתי כמו בקדחת. על ידי נאנח קשה ה. הכל שכבו כמתים ואילו היו מתנפלים עלינו עכשיו הבדואים, היו הורגים את כולנו בלי התנגדות כל שהיא מצדנו. כל כך אפסי־כחות היינו. פה השגנו את האונגרד שלנו עם הבדואי, שהוביל אותם. אחרי המנוחה סרנו מן הדרך לשביל בין ההרים. ראשון הלך הבדואי, אחריו איש אחרי איש, במרחק של עשרה צעדים, הלכו ששת הבחורים של האונגרד, האיש השביעי הייתי אני, השמיני היה ש., התשיעי, העשירי וכו' וכו' – לא ראיתי באפלת הלילה. פתאום לא הרגשתי שום עיפות. האיש הראשון זִיֵּן את הרובה, דפיקת מפתח־הרובה היתה לפקודה, והנה גם השני, השלישי – אני והכל – הריחו ויזַינו את הרובים. התקדמנו חרש־חרש, על ראשי־האצבעות, את הרובים החזקנו ביד. השביל, אשר קודם ירד, התחיל לעלות. העליה לא עיפה אותנו. בינתים החל להאיר; השביל נעלם כמעט ולא אחת החליקה רגל. תחתינו רבצו תהומות כה איומים ונפלאים… במרחק, למטה, נגלה ים־המלח, עין־כסף היתה לו ומראה של מת עטוף בתכריכים, ואסור היה להביט הרבה עליו, פן תחליק הרגל ותפול לאותן התהומות. במקום הזה, אילו פגע באחד מאתנו כדור מאיזו פנה נסתרה, מיד היה מתגלגל לשם, אבל לא פחד היה בלב, כי אם הדר־הטבע. הנה נפגשתי עמכם, הרי יהודה! ויפה נפגשתי. אולם לאן אנו יורדים? התחלנו לרדת. אולי מרמה אותנו הבדואי? מי יכול לערוב בעדו? הנה מאיר יותר ויותר ואנו יורדים. אולי לים־המלח? אולי להפסיק את דרך השודדים! ואיה הקולריה של ההודים? אולי כל זה רק “בלוֹף” ואין כלום ולא היה כלום? האיר לגמרי, ואנו ירדנו לבקעה צרה בין ההרים על יד מערה גדולה. פה הם השודדים! נגשנו אל המערה. לא מצאנו כלום מלבד נוצות יפות ארוכות, אשר תחבנו לנו בכובעינו. ישבנו, צחקנו. הבדואי אמר, שזאת היא הדרך של השודדים, שהוא יודע… אנחנו החרשנו. אין אמונה בבדואי. פתאום, מלמעלה, בהרים, נשמעו יריות. נטינו אוזן קשבת, עברו איזו רגעים – אין כלום. לאט־לאט השיגו אותנו כל המחנה, אתם בא רעש, היום פרץ, והסודיות של הלילה ושל הסכנה חלוף חלפה לה. היה ברור ששוב לא יהיה כלום. ירדנו עוד מעט ושבנו ליריחו, בדרך אחרת. עיפנו מן ההליכה הזאת במשך כל הלילה עד מות. ביריחו נחנו עד חמש לפנות ערב. בשבע שבנו למחנה. היום נתגלה, שהבדואי רמה אותנו באמת והשודדים עברו להם דרך אחרת. עוד לא ידוע הדבר בודאות, אבל כל זה מרגיז. לא כך תופסים בדואים. – – –

יום ששי, גַרד (לנ"ל)

לים המלח יצאתי אתמול באופן אי־ליגלי, כרגיל – “פרֶנץ’־ליב”. אני וק. נ. הדרך מענינת עד מאד. האדמה לבנה, אבל פוריה, כולה מכוסה שיחים, עצים ועשב. כעבור שעה הגענו למקום נחמד ומים – מעין! נכנסנו לגן־ענבים השַיך למנזר יוני (בית חָגלה – שמו העברי). עצי הענבים גבוהים מאד ולמעלה יוצרים הם סוכה באופן שממעל לראש תלויים האשכולות ועליך רק להושיט יד ולקטוף. שיטה של נטיעת־ענבים כזאת עוד לא ראיתי – מתחת צל, פכּוּי־מים, אתה מטַיל לך בין השדרות, וממעל לראשך ענבים. נזיר יוני קבל אותנו יפה, הביא שולחן. ישבנו על הספסל, קנינו בשלשה ארבעה־גרושים ענבים, הרבה ענבים, ונהנינו. פתאום שומעים – עגלה! רצנו – והנה לוי נוסע עם עוד בחורים מים־המלח למחנה. “מתי תשוב?” – “בערב”. “אולי לחכות לך פה?” – “לא, תלכו לכם ברגל, מפה כבר לא רחוק”, והוא הראה לנו את הדרך הקצרה לים־המלח. “לא חשבנו אז שככה ישוב… הנזיר היוני עשה עלי רושם נפלא (הוא הראשון והיחידי). הפליאה אותי ביותר הבעת פניו אשר כה דמתה להבעתו של נ–סקי, ביחוד אופן פתיחת העינים הטובות ופתיחת הפה בשעת דבור, והשקט שלו, והזקן ושערות ראשו. חשבתי: רקנ–סקי מסוגל, כמו הנזיר הזה, להתבודד מכל העולם עם העצים שלו. יש בגנו גם הרבה תמרים ותאנים. נחנו כחצי־שעה והמשכנו את דרכנו. האדמה מלוחה יותר ויותר, אך הצמחים אינם פוסקים – והנה במרחק הבתים, בהם חונים הבחורים שלנו. לי כל הזמן הרגשה כאילו אנו מתקרבים לאיזו מושבה עברית או קבוצה. איזו הרגשה נפלאה. – – – והנה – הים, והנה שורת הבתים, בדיוק כמו בבית־וגן! “איה בית־הפועלים?” – צועק אני. הבחורים מציצים מן החלונות ועושים לי תנועות ביד שאשתוק ואמהר להכנס דרל החלון פנימה: “זה עתה תפשו פה אחדים ורשמו את שמותיהם על שבאו מן המחנה בלי רשיון”. נכנסנו. – – – ירדנו לים. פה – נמל. הגרמנים בנו פה את הבתים האלה ויצרו ישוב שלם ערבי. הם עשו פה בית־חרושת של גפרית ועוד משהו. בים עומדות ספינות גדולות וקטנות. לא מרץ עברי, לא יד העובד העברי, לא כסף עברי – עצוב וקנאה בלב. והים הגרנדיוזי משתרע לאין קץ ואובד במרחק. הכוכבים מזהירים פה יותר מבכל מקום אחר. אני נזכר: “הלא פה תחתית הארץ, המקום הנמוך ביותר בעולם!”. משני צדי הים – הררי־פרא, ביחוד פראים הם הרי־מואב מהצד השמאלי. אני פושט את בגדי ונכנס למים. צריך להזהר מהתיז מים פן תפול טפה בעין. המים כה כבדים, שדוחפים הם את רגליך למעלה ואתה נופל. אני מפחד ואלה שיודעים כבר – צוחקים. “אל תפחד! פה לא תטבע אפילו אם תרצה” – צועק לי א. אחר כך נוכחתי שאפשר פה לא רק לשכב על פני המים כמו במטה, אלא גם ללכת במים כשהרגלים אינן מגיעות לקרקע. – – – אחר כך הולכים לחנות, אוכלים בתאבון. פה יש ערביה צעירה המדברת גרמנית (זכרון מן הגרמנים) ושהבחורים שלנו מסתובבים ונוהים אחריה. – – – כל הפנה הזאת עשתה עלי רושם של Кабачок¹⁵ באודיסה. הערבים רבו והכו איש את רעהו, האשה הצעירה הנ”ל היתה משמיעה מדי רגע את קולה, אך ממחבואה לא יצאה, ולבסוף עשו ה"פוליסים" הערבים חפוש, בקשו “יין־שרף”, אשר מוכרים פה ואשר אסור למכרו. זו היא חתיכת “מצרים”. – – –

י.

כ"ז תמוז תר"ף. במשמר על ההר (לא. ברון)

ברור לי, כי את שירת העבודה לא אשיר, אם בעצמי לא אעבוד, כי את האדמה ואת הטבע לא אבטא, אם לא אהיה בנה האמתי.

---

מה אני חושב לעשות עכשיו? לבי מושך אותי לעבודה, אך שכלי אומר לי, כי שנה אחת עלי להקבר בין הספרים; שנה אחת עלי ללמוד, להמנע מהחיים, להיות בעיר השנואה עלי אני רוצה, אני מוכרח למלאות את החסר לי, את המקום הריק. אני מוכרח למצוא את הנימה החסרה לי כדי להשלים, לתקן את המעוות מדורות. אז אוכל לעבוד בשקט. – – –

ומפה תבין את השגיאות שאני מסוגל לעשות בחיי הקבוצה, בעבודה, ומכאן תוכל גם לשפוט ולפעמים גם לסלוח אולי. יש עוד דבר, שאינו מרשה לי להכנס מיד לעבודה באיזו קבוצה: חוסר ידיעת העבודה על בוריה. אני חושב, כי נחוץ לי ללמוד איזה מקצוע אחד ולהשתלם בו מחוץ לקבוצה, ואזי רק אוכל להרגיש עצמי בקבוצה שמח יותר. זה חשוב… אני יודע הרבה עבודות, ושום מקצוע אינני יודע על בוריו, כלומר לא הייתי יכול לקבל עלי לא פלחה, לא מחלבה, לא נטיעות, ואפילו לא ירקות. יחסי המרפרף לחיים היה בעוכרי, יחסי השלילי לכל ה"ממש", באשר כולי הייתי נתון לבקשת גדולות ונצורות, ואת הקטן בעיני בזיתי, לא אביתי לתת לו לבי. מעצמו – חשבתי – יבוא הכל אלי. אך עתה נוכחתי, כי שום דבר לא יבוא מעצמו. צריך אתה לשלם אם לא במיטב־הדם, הרי במיטב שנותיך הצעירות. והנה שלמתי. עכשיו אני מוכן להרכין ראש ו"בטיסה קלה" להכנס לחיים.

(לש–ה)

אמש היה לנו ערב טרגי, טרגי לרבים: ז’בוטינסקי נאם ודרש, כי נשמור על מוסד הגדוד עד בוא הגיוס המקֻוה. לזה דרושים מאה אנשים, לפחות. כשעתים הכה על נימי־הנפש של הבחורים הטובים שלנו. והתחילו להרשם, לחתום, כי ישארו עוד לזמן בלתי־קבוע. חתמו לעת־עתה יותר מששים איש. לאחרדים היו אלה – כך הודו – הרגעים הקשים ביותר בחייהם. פ. בכה ולא חתם. אני, כמובן, לא חתמתי, וגם לבוגד לא חשבתי את עצמי. ומובן הדבר: אם אני מוכן ללכת מ… – – – הכל כדי לסול את דרכי, שעלי לסול, על אחת כמה וכמה נקל לי לעזוב את ענין הגדוד ולקרוע את גורלי מגורלו. בררתי לי אתזה בעמדי הלילה על המשמר. כל פקודה רשמית ביחס לשחרורנו, אמנם, לא נתקבלה עדיין. – – – ואני, ש–ה, כל כך מתגעגע עכשיו לעבודה, לשקט, לחיים בתוך אותו השקט… אך עלי ללמוד. – – –

(לי. ח. ברנר)

– – – אתמול מסרתי את ספורי¹⁶ לפוזננסקי. מדוע לא ישר לך? בעצמי אינני יודע. אולי מפני שבאותה דרך עבר גם “בלא־ניב” והצליח… – – – שלום!

אם מן הצד החמרי אוכל להתקַים זמן־מה ביפו, אשמח מאד, כמובן, לשעה, שאתה נותן לי ואשתדל לנצא את ההזדמנות.

(לר–ה)

ברור לי, שאני מוכרח להיות בן־בית בחדרי־ספרותנו. אני עוד לא מצאתי את עצמי ואת דרכי. אני ארגיש את עצמי במצב שפל עד אשר לא אהיה בן־בית בספרותנו, בשפתנו… גופי בארץ־ישראל, אך נפשי עוד כולה מפרפרת מעבר לזה. אני סתמתי את מקור חיי הקודמים ברוסיה, ומקור אחר עוד לא נפתח לפני ואני נחנק זה כמה שנים. אני יורד ונובל – תביניני! את רוב הדרך כבר עברתי, אני לפני המטרה. האומנם אציץ – ואפול בלי כחות? – – – אינני בוגד בעבודה, כמו שלא בגדתי בה בלכתי למלחמה. אך עוד לא זכיתי למרגוע אשר בעבודה. עוד עלי להלחם ולכבוש.

יא.

(לב. כצנלסון)

– – – באו זמנים רעים. מצבי מסוכן באמת. האמן לי, יש דברים שאינם נִתנים להגלות, אך האמן לי, כי מצבי מסוכן. אצלנו רגילים להעריך בן־אדם או לשים אליו לב רק אחרי עברו מבלי שוב. אני הולך עכשיו לפתח־תקוה לחפש עבודה אצל אכרים, כי בקבוצת־הבונים אין לי עדיין עבודה שם. – – – אחת אגיד לך: אנשים, שאינם מסוגלים להבין, כי בעולם יש לא רק חומר לבנין בלבד אלא גם נפשות חיות (או רק רוצות לחיות) ומשפחות וקשרים נפשיים וקשרי־דם – אנשים כאלה אינם צריכים לעמוד בראש התנועה, תנועת ה"תחיה". כתבתי לו ל – – –: “מה שעשית בנו, אם רשלנות היא – זה נורא, ואם בכונה – הרי אני מזדעזע, שבידך נמצא גורל כל כך הרבה אנשים ומשפחות”. – – – הייתי רוצה לשבת במקום אחד ולעבוד בשקט. אינני מחפש פרנסה או משרה; אני מחפש להציל את נפשי ואת הקולות האחרונים שעוד לא נאלמו. גם בחקלאות עוד לא בגדתי בלבי. שלום!

פתח־תקוה (למ. פוזננסקי)

היום אינני עובד. רציתי לטַיל ולא עלה בידי. שבתי הביתה ועל השולחן מכתבך. – – – ואני חולם פה על ה"שקט", כי בו בחרתי ואותו אחמוד. ידעתי, כי הוא חלון לאושר. ואם לא אדענו, אראנו מרחוק, מן ה"חלון". אני עובד איזו ימים בשבוע, כי תמיד יש עודף של אנשים ומחלקים את העבודה, שאינה מסודרת עדיין. אך טוב לי סדר זה: יש זמן לחיות. הנה גם היום: החדר מלא אור־שמש, השולחן מסודר יפה, שקט – ומה לי עוד? אל תצחק! לא צמצמתי את דרישותי מן החיים, אני רק – במקום לתבוע – נגשתי אליהם вплотную (תשלח לי מלה עברית) והנני מתרפק עליהם כילד על אמו בפחדו כי תעזבהו. – – –