א    🔗

[מרוסית]

אני רוצה פה לעמוד על המומנט הרוחני-הפרטי שבחיי הנוער היהודי העולה לארץ-ישראל. זוהי עתה שאלה חיונית. צד זה – אנו מרגישים בו בכל מקום ופִנה; הוא קוֹדֵם גם למומנט החמרי-הפרטי ואף לציבורי. הוא ורק הוא מצֻוה, לדעתי, למלא את התפקיד העקרי גם בהעמקת תנועתנו, גם בעצם ישוב-הארץ.

ואולם מה טיבה של נקודה “רוחנית-פרטית” זו? מי המה האינטליגנטים החלשים האלה, הדיקַדנטים הרצוצים, הבאים לארץ-ישראל עם “מצבי-רוח” ומאבדים את עצמם לדעת, או עוזבים את הארץ מיואשים ומזילים עליה ארס ממאיר ומנבלים את שמה ואת שם כל החיים כולם? גבורים אלה של הנקודה “הרוחנית-הפרטית” – איך להתייחס אליהם? אולי צדוק צדקה דעת-הקהל שבארץ-ישראל, – שבה גובר תמיד קול מחַיבי-ה“צבוריות” המחמירים, נושאי-העול ומנוסי-הקושי – כי אנשים אלה גורמי נזק הם, כי משפיעים הם לרע והורסים את המפעל הכללי. כן, בארץ נקבעה השקפה אכזרית ומבטלת, קרה ואיומה בקרירותה על אנשים כאלה. והנורא הוא לא בזה, שבנשמת האנשים האלה הומה ונוקב דבר-מה פרטי, אישי, כי אם בזה שהם רפי-רצון ושפלי-ידים ואינם יכולים להביא את חפושיהם ואת הנקודה “הרוחנית-הפרטית” שלהם לידי ביטוי וממוש בחיים. אין לעבור על חזיון זה מבלי לשים אליו לב.

––––

“אי-אפשר לחיות הלאה כך” – היו אומרים ה“ביל”וּ“יים בזמנם ומתכַונים רק ל”גלות" ורוצים להגאל רק מן ה“גלות”. “אי-אפשר לחיות הלאה כך” – אומר ה“ביל”וּ"יי החדש ומתכַון לכל החיים כולם, לכל מלוא גלוייהם. הוא רואה לא רק את הגלות, לא רק את השעבוד הלאומי, כי אם גם את כעור חיי בני-האדם בכלל, את השעבוד החברתי, ונפשו, שכל כך נקשרה בארץ-ישראל לאהבה אותה, אי-אפשר לה שלא תשתוקק לראות בה, בארץ, את אור החיים המחודשים בכלל, שהוא כל כך כָּלֶה וחותר אליהם. זהו הדבר, שאני קורא לו “מומנט רוחני-פרטי”, הדבר המעַנה והמדריך ממנוחה את מיטב כחות עמנו, את מיטב השדרות שלנו, את הנוער השואף שלנו, את זה המוכן בכל רגע לזַנק, את זה החזק והיפה, התועה והאומלל גם יחד.

––––

הנוער שלנו לא יצלח כבר לחיים בעולם הקפיטליסטי, כי אין הוא מסוגל לא לנצל ולא להיות מנוצל. חלק אחד ממנו – הדַין שבלב אינו נותן לו להמשיך לחיות בשדרות העליונות של המשטר העַוָּל, וחלק שני – תשוקת החרות איננה נותנת לו להמשיך את קיומו בתוך השדרות התחתונות. – – –

ואולם מרובים הקשיים. אנו “יצאנו” מסדר-החיים הקַים, אבל מבחינות מרובות עוד לא “הגענו” לסדר-החיים העתיד לבוא. בזה חולשתנו ובזה הטרגדיה שלנו. אמרו לנו, כי הננו “אידיאליסטים”, ונאמין, כי כלילי-שלמות וגאונים אנחנו, כי אין אנו מסוגלים לשגות ולחטוא. אבל עוד כל כך הרבה אנכיות בנו, כל כך הרבה זחיחות-דעת קטנה וקנאת-נפש פעוטה… כל כך מעט ישרנות פנימית ביחס לעצמנו וביחס לזולתנו, כל כך מעט מראית-העולם בעין טובה, סולחת ובהירה כאור זה של בוקר זך… כל כך הרבה עלינו עוד לעמול כדי לתקן את עצמנו!

ולזה, וקודם כל לזה, אנו קוראים לכל מי שרוצה להיות בבוני הארץ. עבודה גופנית באדמה, זו העבודה הכשרה ביותר בדורנו אנו, וחיים משותפים, חיי-קבוצות (לפי משיכת הלב האישית) – זו ואלה צריכים להעשות סיסמא לנוער שלנו העולה לארץ-ישראל. – – –

אין לך מקום, שאדם מתגלה בו לכל קמטי-קמטיו כבעבודה, כבתנאי קיום קשים. כל מדותיו הרעות וכל בנות-מדותיו, שמציאותן לא היתה ידועה לו מכל וכל, עולות ובוקעות פתאום מזויות-נפשו הנדחות, העמוקות. האדם רואה את חסרונותיו בלי כל כסוי שהוא, הוא בא לידי הכרת עצמו עד שרשי נשמתו הרחוקים, עד עצם-קרקעה. ומי שבא לכלל הכרת חסרונותיו ואסר מלחמה עליהם – כבר הגדיל לעשות. – – – כדי ליצור פנות חיים חדשים, טובים משל עכשיו, צריכים בני-האדם להיות תחלה לטובים יותר מכפי שהם עכשיו.

[מתוך מאמר שלא נתפרסם, תרע"ד]

 

ב    🔗

הסער המתון והעמוק, אשר ציוניות שמו ותכנו – משיחיות, ההולך ובא אלינו ממעבה-הדורות, מסיני, המעולף עננה וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל שעור-קומתו האיומה. הוא יטאטא אותנו, אם לא נעמוד בנסיון, אם לא נוכל לכַון את נפשנו למבנה חדש, אם נלך בדרך אבותינו, הָלוך ורַקד סביב עגל-פז.

בחיי הקבוצה יש לראות סמני התעַלות-החיים, את האַטמוספירה המיוחדת, אשר בה תִּמָּצאנה ותתהוֶינה תכונות האדם החדש. קטנה ומשפחתית צריכה להיות הקבוצה – הקבוצה העברית. לא לנו ולא לרוחנו הקואופרציות הגדולות, והלא גם ארצנו כה קטנה מן המשקים הגדולים של אירופה ואמריקה. קבוצות קטנות של 10 – 8 איש קרובים ברוח – כאלה יצמחו על פני הארץ כנצני האביב החדשים. – כל אלה הבאים אלינו מטבח-הגלות עם העלבון הצורב בלבם, יבקשו פה אגם שקט, יערגו למי-מנוחות, למפרץ מוצל, מרוחק, עם “קצת, לפחות, אויר לנשימה”. יבקשו – זה ודאי! אך הימצאו? הנה נחנקים לעינינו ונופלים תחתיהם צעירים וצעירות עזובים לנפשם… המה לא מצאו. מים רבים יביא לנו הסער – אך אם לא נחצוב לנו בארות-בארות – לא יהיו לנו מים חיים!

בארצנו החרבה עומדים אנו כעת ושואלים: אי דרך הטוב? ביליל התנים שומעים אנו את הד הצער – צער הפרט והאומה… עדיין קוצים וברקנים בכֹּל – גם בארצנו גם בנפשנו… איך להחיות כל אלה? איך תתגבר על כל זה הנפש? מאין תשאב כחות חדשים? במה תתאחז ברגעי לֵאוּת, יגיעה, אם לא תהיה לה סביבת אור וחום תמידי, פנת-מרגוע נפשית, באר מים חיים?

המשפחה בעבר או הקבוצה בחיינו לעתיד – הוא הוא המקלט הבטוח האמתי והתמידי, אשר יציל את נפש האדם במלחמתו הקשה נגד כחות התוהו.

בתקופת העליה האחרונה הופיעה זו לפנינו כחזון יקר ומוּכר, חדש ועתיק-ימים גם יחד; מבלי כל מגע עם תאוריות, עם מפלגות – אלא בזרם החיים המתגלים, הרוצים להתעלות, והחזון כה חיוני וכה שונה מכל מה אשר ראינו עד כה.

בתקופת העליה האחרונה… אבל באמת לא בה נעוצה ראשית ראשיתה; לפני עשרות בדורות היתה לנו תקופת “עליה” אחרת – והיא המאה האחרונה אשר לפני הופעת הגלילי. אז נועדו כבר עקבות אותו הסער אשר יפיץ ויטלטל את עמנו בכל קצוי תבל. קשה למצוא בחיי האנושיות תקופה דומה לזו בתוקף בקשת האלהים וסדרי-חיים אחרים. מעולם לא תקף ככה צער-החיים לב-אנוש ולא שאפו בחרדה כזאת בני-אדם לאמת מוחלטת ולצדק. בעת ההיא, כמו גם עכשיו, היה ישראל נתון בין הפטיש והסדן, בהקשיבו מצד אחד ל“פעמי המשיח” ומצד שני – להצלפת השוט הרומי, בין החלומות הגאים והמציאות השפלה. אז התקומם הפרט נגד החיים בכל העוז ויבקש עולם אחר. אז הבריקו שוב מאפלת-הדורות ברקי-סיני ומושגים עתיקים-חדשים: “תקון-אני” ו“אהבתָּ” קרמו עור-חיים. אז נוסדו הקבוצות הראשונות: האסיים ומושבותיהם על שפת ים המלח. כי לאותם האנשים אי-אפשר היה עוד להשאר באפס-מעשה, ויעזבו את הערים עם גזל האביון והאלמנה, עם מסחר של מאזני-שקר, עם שַלְוַת-השאננים ופריצות העריצים – וינהרו למקומות-שקט, אין אדם. ליחסיהם ביניהם לבין עצמם וגם לזרים היה אותו הצביון המיוחד, הרֵליגיוזי, אשר עמד ויעמוד כתריס וכערובה הכי נאמנה לקיום קהלות קומוניסטיות.

זה היה לפני אלפים שנה, על סף הטרַגֵדיה האיומה, אשר הֵחֵלה בהצלבת ישו ובפיזור עמנו. כך נפלה רוח-האדם המתקוממת “מאיגרא רמא – לבירא עמיקתא”… כמו מחלום קשה הנה מתעוררים אנו עתה מרפש הגלות ושוב דורכות רגלינו על אותן הגבעות, ואותם האֳפָקים רחבי-הידים שוב נִגלים לפנינו, ואותן “פעמי-המשיח” שוב צדה אזננו. איך ומי הֶעֱלנו לאותה הפסגה? ואם גם בזכות הצער, מי יערוב בעדנו ששוב לא נִפול לגלות ודלות-החיים? כי מי יעמוד על סוד כל אותן התמורות אשר לחברה ולטבע? הנה מתרוממים ונופלים גלי מלחמות וריבולוציות, מגביהים ויורדים משברי-הים, פורחים ונובלים רגעי-פלא בחיי הפרט, בהרימם את הנפש לטוהר אלהי ובהורידם אותה כרגע תחתית-שאולה. וחרדה תאחזך: האומנם הכרחית היא הירידה הזאת? רצון-החיים אינו יכול להשלים עם זאת. הוא מבקש פתרונים. מה היתה כעת האנושיות, אילו אחרי כל תקופת הרוממות לא היתה באה הירידה? אילו הנשנה בעליתה היתה נשארת, ועל אותו הגובה, אשר השיגה כבר בתוקף התאמצותה? מדוע תרחף רק ולא תשכון רוח-הקודש? מדוע יִמָּלטו כברקים זעזועי-הלב הטהורים ורק זכרם יאיר את אפלת-המציאות?

…אולי באחד-הזמנים ובאחד-המקומות יש מסגרת-קסם נאמנה לברקים האלה ורק את הדרך אליה אבדנו? אולי יש לעכבם ממרוצתם ולקשרם לזר-נצח טהור ושָׁלו, אשר לא יחדל עוד מהפיץ אור, מהַפרוֹת ומהַחיוֹת? הן תפסו כבר חכמינו את ברקי-הסער, זיקי-חשמל אלו, ויכלאום בפנסים גדולים ויתנום ברחובות העיר האפלה… מי יכול היה לשער לפני דורות-מספר, שאותם הברקים ישרתו לנו ולצרכינו החמריים? – ואולי ברקי הריבולוציה, הסער אשר בחברה, גם הם ישרתו לנו פעם, לצרכינו הרוחניים? אולי גם אותם יש לעכב ממעופם המעוֵר לבלתי תת אותם להמָּלט כליל בליל-הריאקציה, במאפלית אותה הירידה הממשמשת ובאה?

האם לא הקבוצות הן הן אותם הפנסים, אותן מסגרות-יחידות, אשר בהן עתידה הריבולוציה לצאת מכח לפועל? – הקבוצה – כאותה הגומה הנחפרת מסביב לעץ, שבה יִקָּוו מי-גשם לאחר הסער, ושם, בסתר, נטף-נטף תֵעשה פעולת ההתחדשות… רבבות-הפרטים אשר יפלו כגשם-נדבות מענני הסער העולמי יגשימו את הריבולוציה בחיים.

תתלבנה צורות-החיים העתיקות ומתוך האש בוא תבוא קריסטַליזציה אחרת.

ואולם במה נֵאָחז? איפה הם אותם היסודות של האומה הישראלית, אשר הגנו עליה במשך כל דורות הגלות והצניעו ושמרו בקרבה זיק-אלוה: המשפחה והדת, שומרתהּ?

המשפחה נהרסת, וגוססת הדת, אך ערכי החיים הנצחיים בעינם יעמדו ורק את צורתם יחליפו – כי הצורך בסביבה משפחתית עמוק הוא ואורגני והיחס הריליגיוזי לחיים ולטבע עוד יגביר בנו ויקום לתחיה בשובנו לאדמה ולטבע, כי הוא המשיח האמתי שלנו, אשר יצילנו מחולין החיים.

אכן, משפחה חדשה על יסוד ריליגיה חדשה יקים העם העובד בארצו. על יסוד קרבת-הנפש ולא רק קרבת-הדם תקום המשפחה לתחיה – ובצורת קבוצות-עבודה קטנות וצנועות.

כעס היה הרגש הראשון, אשר תקף את בעל-החי בצאתו על דרך מלחמת הקיום; פחד היה הרגש השני במעלות-התפתחותו של הפרא, אשר על ידיו חדרו לנפשו מאורות-החיים השונים: האלים הראשונים הלא היו כה רעים ומהלכי אימים. – יראת-הכבוד היתה המדרגה השלישית, שעליה מיוסדות כל הדתות של זמננו. ופליאה-הסתכלות – הנה היא אחרית הימים. בה אין כבר שמץ מפחד או כעס; אין “רע” ו“טוב” עם המוסר הקשור במושגים האלה והמיוסד על הפחד והאֵגוֹאיזם – אלא מעוף לנוכח אֵל-היופי! היא הריליגיה, המזינה נפש-אדם מיד מבלי להבטיח לה כל גמול-חסד ובצע בעתיד. כי ההסתכלות החרישית בנפש-אדם או בקֶשת בשמים איננה באה אלא משום שיפות הן הקשת ונפש-האדם. געגועים עִורים וצער סתום, אשר יעורר בנו היופי – מה טיבם? דומה כאילו הנשמה מתאמצת לזכור מה שאבד לה, אולי את ילדותה הקדומה, בעץ זה, בטפה, בקריסטל; מתאמצת היא לעמוד על סוד ישותה, להשיג ולראות את ראשית חבלותה… ומה הם כל יסורי האהבה, טמירים וטהורים, אם לא יסורי הנפש הנפעלת מיופי, הנסוך בכל… כי בכֹּל ההסתכלות תעורר בנו רק את האהבה.

אפס ידוע לא נדע, לא תמיד נדע להחיות את הטמון בנפש. ורק יש אשר נגיעה אחת קלה של מטה-קסם תעיר את המעין הצפון הצנוע – כי היקר תמיד צפון וצנוע – ויש לרגעים אשר יודעים אנו גם לגשת פשוט, להסתכל חרש, לנגוע בלאט ולהוציא את היקר לעין השמש בטרם יִבּוֹל, בטרם יעבור מעבר לגבול-ההשגה.

חיי הקבוצה בהכרח ספוגים מומנטים כאלה. הם מלמדים אותנו את האמנות הכי נעלה והכי נשגבה, את הריליגיה האמנותית, אשר עליה נִשאת הנפש זה כבר. ואם נִתנו לנו רגעים כאלה, רגעי שחוק הלב, מבט טהור ומבין וסליחה לכל, עלינו להרבותם בחיים. יחידי-הסגולה יוצרים אז את החיים מתחת למכחול, בעט, או בקשתית, ואנו – באשר גם בנו מפעפע אותו כח-היצירה הצורב – רק במבט נוכל לשפכו. במבט בהיר-אִלם אחד ישר מלב ללב, בלי משים… בלתי-אמצעי. וככה יעבור לו כזרם מרנין ומחַדש, קושר לבות בחוטי-טוהר והבנה הדדית.

…כי גם האַטמוֹסְפֵירה הקוֹסמית לא נבראה אלא מתוך קרן אור-אל הראשונה הַבְּהירה והרוטטת שנמתחה מתא לתא וַתְּאחדם ליחידות – קבוצות.

ברעש, בסער ובכַאוס התמידי של החיים לא ידלוק נר-התמיד של יחסים הרמוניים. מחוץ לקבוצה יכולים להיות רק הברקים, רק רגעי-חלוף ומשום זה גם המוסיקה שבחיים רק בקבוצה תשָמע, רק מתוך קול הדממה הדקה אשר לה.

משיחת-חברים בועידת פועלי הגליל בכנרת בשנת תרע"ה.

[“על הקבוצה”. “האדמה”, חוברת ד', תר"ף]

 

ג    🔗

חברים אומרים: “אנו זקוקים לעבודת-אדמה קודם-כל, ולא לפִתּוּח הנפש. אם נעבוד כולנו, גם הנפש תהיה יפה”.

אולם עד מתי נאמין, כי בהשתנות תנאי הכלכלה גרידא נשתחרר גם מהעבדות המושרשה בנו? הלא כולנו עוד “בני-אתמול” הננו – אמר גוֹרקי. הנה כמה צער ברוסיה ה“משוחררת”. טובי העם קוראים עתה שם השכם וקרוא להתעמקות-התנועה, ליחסים אנושיים, אשר לא השתנו לטובה אף כמלוא נימה שמה, בסוביטים… “קבוצה כלכלית” ומושבי-עובדים, כל אלה ייצרו לנו רק עובדי-אדמה חרוצים, אך אותם היחסים הקרים, המקפיאים דם, הממיתים כל הגיג-לב, המוחים כל נִצן רך – בעינם יעמדו… הנפש, זו נפש-האדם האומללה תגוע כמקודם בלב הישוב הצפוף, ישוב “עובדים חפשיים”, ומה לי כל עבודת-האדמה ומושב-העובדים וקואופרציות או “קבוצות כלכליות”, אם המִדבר כקדם ישתרע.

ואני ב“כת” אני מאמין, בתנועה אנושית-רֵליגיוזית מעין אסיים בזמנם או דוּכוֹבּוֹרים. רק תנועות כאלה עד היסוד תזעזענה את הישן. הן הן היסודות! ורק קומונות כאלה ולא כלכליות בלבד הן בנות-קימא. אותנו תגאל רק תנועה משיחית עמוקה, השואפת להקים נפש-אדם מחדש ויחסים אחרים חדשים, רק בה היכולת לזַין אותנו בכחות-איתנים כדי לחולל נפלאות. היא גם את הכלכלה תיצור לנו. גם אותה “סביבת-העבודה” בנחוצה והמתאימה והיא אשר תטע אותנו ביסוד הקרקע, היא הפועלת בנו ואשר הביאה אותנו עד כה.

[“עוד על הקבוצה”, תמוז תר"ף, “קונטרס”]

 

ד    🔗

“שקט ומנוחה וטהרה אמתית והמדה הנכונה – ישנם רק בתך עשירות ומתוך עשירות, או יותר נכון בתוך הרוָחה ומתוך הרוָחה” – “העניות בכל הצורות – היא מנֻוֶּלת”.

אלה הן ההשגות וההנחות של לבקוביץ בדברו כנגד הקבוצה הקטנה ובעד הגדולה (“קונטרס”, נ"ז, “לעבודתנו”), באשר ההסתפקות במועט היא כִווּן ותוצאה של הקבוצה הקטנה; זו היא השלָמה עם המשטר, זו היא דרך “אנשים טובים” ולא “אנשים מורדים” וכו' וכו'.

אין צורך להתעכב על הבטויים. לעצם העניין:

נכון הדבר. באנו לקבוצה מפני ש“הבריק” ברק-המרד, מפני שרצינו, אמנם, להיות “אנשים טובים” (ולא מורדים – זו היא בכל אופן לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי) מפני שכולנו הננו נוהים אחרי האושר ורק איננו יודעים היכן הוא האושר. חשבנו, כי לִשְעוֹת צריכים אנו לא אל מוסר-אבות אלא אל ההרמוניה הנעדרת. כי היא היא היחידה אשר לה הכתר והרשות לחוקק חוקי-העולם.

אכן מרדנו באמת ופִלסנו נתיב חדש. מהנתיב הזה לא סרנו ולא “דעך הברק”… דבר אחר אֻנה כאן, הנתיב הביאנו לגבולות-סבל כאלה, אשר עליהם לא חלמנו ומהם לא ידענו קודם… הוא העמיק את מחשבותינו, הוא העמיד אותנו פנים אל פנים עם אותו האויב הגדול השוחר וחורש במסתרי הנפש; עם “עניות תמידית”, עם “הצטמצמות למינימום”, עם “דיני דברים קטנים-קטנים” והנה אותם הדברים הקטנים, אשר בחיים היו מרעילים ומשפילים אותנו לאט לאט, בלי משים, מבלי שנרגיש בהם – פה בקבוצה הנם גדֵלים וגורמים צער ותובעים פתרון מיד… ואל-נא נערבב את פָּרַזיטי-הנפש, אשר מלחמה תמידית לנו בהם, עם ה“קטנות”, כי בהן, בקטנות, רצינו; כי כל אלה, אשר “הקבוצה הקטנה” היתה להם למשאת-נפש, שומעים את הצָו: “הַכֵּר את הקטן, הוקר וֶאֱהַב אותו”.

נכון הדבר. הקבוצה הקטנה לא הביאה הרוָחה עדיין. להפך, היא היתה לנו לכוּר-הסבל, כור-מצרף. אנחנו עוד לא נצחנו… אך חבלי-היצירה מורגשים בּכֹּל וביחוד בסבל הזה באשר אנושי הוא ואת תורת החיים הוא מגלה ולאהבה מפֵנה מקום בראש. וכבר “העינים רואות באור חדש את אשר מסביב. רוחות טהורות לואטות לחיים” – כדברי מרדכי ב“הגיגים”¹. הוא כותב: “באין אהבה – אין יצירה. האושר הוא מקור-הדממה, ומה לו לאדם בחייו, אם לא מִלט את עצמו משחיתות ה’הוּ-הא' והשאון התמידי והרעבון לחיים”…

כי הרצון לרוחב ולשאון הוא רעבון לחיים לא-בריא, הוא סמל ימי-ה“גדולות” שלנו… כי לא במרד ולא במלחמה עטרת-ההויה, אלא בצמיחה. רק פעם מורד הצמח: כשהוא פורץ את קירות הגרעין בשאפו לשמש – ומאז הוא צומח…

מה תתַקן לנו בנפש אדם התכנית ה“רחבה” של לבקוביץ? מהקטנות לא תציל, היא תשאר ותהיה רק פחות נִכֶּרת ומסותרת יותר – הפצע לא יהיה גלוי. אל נברח מפצעינו, ואל נסתיר פנים! תהיה-נא לנו השאיפה לעומק-החיים ולא לרוחב.

“הדפיציטים התמידיים”… לא זו היא הסכנה, הדפיציטים יפָּסקו. הסכנה היא, להפך, בשובע ומתוך השובע – בשִׁכחת החברה וקניני החברה… כאן עלינו לעמוד על המשמר! שקט, אך לא תרדמה ולא שובע, שקט נפשי מתוך סִפוק גמור בעבודה ובקשר הזה, הנפלא והיסודי, ההולך ומתהוה, אל אם-האדמה ואל אחים קרובי-רוח. אך מעבר לכתלי הקבוצה יש עוד החברה הלוחמת, יש פועל נודד, יש אנשי-רוח ואנשי-מרד ומרי-נפש הנמַקים בשאון ובערבוביה של מושגים מקובלים וחדישים. ומזה יש לפַחד: משִכחת כל אלה לכשיתרחש השקט המקֻוה ויחל לשכון בקבוצה. ואולם בהתרַבות הקבוצות הקטנות ובהוָצר הקשר התמידי ביניהן תִּפְחת גם הסכנה הזאת. תוָצרנה הסתדרויות גדולות, שכל אחת מהן תהיה כעין “קבוצת-קבוצות”… בעבודות הצבוריות על כל “גדוד-עבודה” לשאוף להיות ל“קבוצת-קבוצות” שכזאת: את כל עניני העבודה הרחבים (הרחבים, חבר לבקוביץ!) תנהל “קבוצת-הקבוצות”, אך בל נא תשפוך את מרותך על התפתחותן החפשית ועל ההרכבה האנושית של כל קבוצה קטנה, של כל חוליה בשלשלת העבודה החקלאית. עם התהוות שורה שלמה של קבוצות קטנות, תוָצר בלי ספק גם הסתדרות כללית לכולן, אשר תדאג לעניני העבודה.

ואולם אני מוכרח להודות כאן על האמת: אני כשלעצמי אינני מחשיב ביותר את הנימה החברתית שבאדם – הדברים אולי ירָאו כנלעגים בעיני רבים, אך אני חושב בכל זאת לא למותר להדגיש אצלנו, כי הצד האנושי הסוביֵקטיבי עמוק הוא וחשוב ביותר, כי הצורך החברתי הרחב איננו היסוד שבאדם, הוא רק בן-הזמן, צפרנים שגדלו מתוך מלחמת הקיום וכעבור מלחמת-הקיום – יחלופו. אז הלא תחל הצמיחה. והנה מתוך הצמיחה ולא מתוך השאיפה ל“גדולות” תבוא ההרוָחה האמתית. צמיחת העולם עתידה עוד לבוא.

ואולם גם אז תהיה מלחמה, אבל אחרת.

[“השאיפה לגדולות”, אדר ב' תרפ"א, “קונטרס”]