[מרוסית]

אני רוצה פה לעמוד על המומנט הרוחני־הפרטי שבחיי הנוער היהודי העולה לארץ־ישראל. זוהי עתה שאלה חיונית. צד זה – אנו מרגישים בו בכל מקום ופִנה; הוא קוֹדֵם גם למומנט החמרי־הפרטי ואף לציבורי. הוא ורק הוא מצֻוה, לדעתי, למלא את התפקיד העקרי גם בהעמקת תנועתנו, גם בעצם ישוב־הארץ.

ואולם מה טיבה של נקודה “רוחנית־פרטית” זו? מי המה האינטליגנטים החלשים האלה, הדיקַדנטים הרצוצים, הבאים לארץ־ישראל עם “מצבי־רוח” ומאבדים את עצמם לדעת, או עוזבים את הארץ מיואשים ומזילים עליה ארס ממאיר ומנבלים את שמה ואת שם כל החיים כולם? גבורים אלה של הנקודה “הרוחנית־הפרטית” – איך להתייחס אליהם? אולי צדוק צדקה דעת־הקהל שבארץ־ישראל, – שבה גובר תמיד קול מחַיבי־ה"צבוריות" המחמירים, נושאי־העול ומנוסי־הקושי – כי אנשים אלה גורמי נזק הם, כי משפיעים הם לרע והורסים את המפעל הכללי. כן, בארץ נקבעה השקפה אכזרית ומבטלת, קרה ואיומה בקרירותה על אנשים כאלה. והנורא הוא לא בזה, שבנשמת האנשים האלה הומה ונוקב דבר־מה פרטי, אישי, כי אם בזה שהם רפי־רצון ושפלי־ידים ואינם יכולים להביא את חפושיהם ואת הנקודה “הרוחנית־הפרטית” שלהם לידי ביטוי וממוש בחיים. אין לעבור על חזיון זה מבלי לשים אליו לב.

“אי־אפשר לחיות הלאה כך” – היו אומרים ה"ביל"וּ"יים בזמנם ומתכַונים רק ל"גלות" ורוצים להגאל רק מן ה"גלות". “אי־אפשר לחיות הלאה כך” – אומר ה"ביל"וּ"יי החדש ומתכַון לכל החיים כולם, לכל מלוא גלוייהם. הוא רואה לא רק את הגלות, לא רק את השעבוד הלאומי, כי אם גם את כעור חיי בני־האדם בכלל, את השעבוד החברתי, ונפשו, שכל כך נקשרה בארץ־ישראל לאהבה אותה, אי־אפשר לה שלא תשתוקק לראות בה, בארץ, את אור החיים המחודשים בכלל, שהוא כל כך כָּלֶה וחותר אליהם. זהו הדבר, שאני קורא לו “מומנט רוחני־פרטי”, הדבר המעַנה והמדריך ממנוחה את מיטב כחות עמנו, את מיטב השדרות שלנו, את הנוער השואף שלנו, את זה המוכן בכל רגע לזַנק, את זה החזק והיפה, התועה והאומלל גם יחד.

הנוער שלנו לא יצלח כבר לחיים בעולם הקפיטליסטי, כי אין הוא מסוגל לא לנצל ולא להיות מנוצל. חלק אחד ממנו – הדַין שבלב אינו נותן לו להמשיך לחיות בשדרות העליונות של המשטר העַוָּל, וחלק שני – תשוקת החרות איננה נותנת לו להמשיך את קיומו בתוך השדרות התחתונות. – – –

ואולם מרובים הקשיים. אנו “יצאנו” מסדר־החיים הקַים, אבל מבחינות מרובות עוד לא “הגענו” לסדר־החיים העתיד לבוא. בזה חולשתנו ובזה הטרגדיה שלנו. אמרו לנו, כי הננו “אידיאליסטים”, ונאמין, כי כלילי־שלמות וגאונים אנחנו, כי אין אנו מסוגלים לשגות ולחטוא. אבל עוד כל כך הרבה אנכיות בנו, כל כך הרבה זחיחות־דעת קטנה וקנאת־נפש פעוטה… כל כך מעט ישרנות פנימית ביחס לעצמנו וביחס לזולתנו, כל כך מעט מראית־העולם בעין טובה, סולחת ובהירה כאור זה של בוקר זך… כל כך הרבה עלינו עוד לעמול כדי לתקן את עצמנו!

ולזה, וקודם כל לזה, אנו קוראים לכל מי שרוצה להיות בבוני הארץ. עבודה גופנית באדמה, זו העבודה הכשרה ביותר בדורנו אנו, וחיים משותפים, חיי־קבוצות (לפי משיכת הלב האישית) – זו ואלה צריכים להעשות סיסמא לנוער שלנו העולה לארץ־ישראל. – – –

אין לך מקום, שאדם מתגלה בו לכל קמטי־קמטיו כבעבודה, כבתנאי קיום קשים. כל מדותיו הרעות וכל בנות־מדותיו, שמציאותן לא היתה ידועה לו מכל וכל, עולות ובוקעות פתאום מזויות־נפשו הנדחות, העמוקות. האדם רואה את חסרונותיו בלי כל כסוי שהוא, הוא בא לידי הכרת עצמו עד שרשי נשמתו הרחוקים, עד עצם־קרקעה. ומי שבא לכלל הכרת חסרונותיו ואסר מלחמה עליהם – כבר הגדיל לעשות. – – – כדי ליצור פנות חיים חדשים, טובים משל עכשיו, צריכים בני־האדם להיות תחלה לטובים יותר מכפי שהם עכשיו.

[מתוך מאמר שלא נתפרסם, תרע"ד]