הסער המתון והעמוק, אשר ציוניות שמו ותכנו – משיחיות, ההולך ובא אלינו ממעבה־הדורות, מסיני, המעולף עננה וברקים, נגלה עתה לפנינו בכל שעור־קומתו האיומה. הוא יטאטא אותנו, אם לא נעמוד בנסיון, אם לא נוכל לכַון את נפשנו למבנה חדש, אם נלך בדרך אבותינו, הָלוך ורַקד סביב עגל־פז.
בחיי הקבוצה יש לראות סמני התעַלות־החיים, את האַטמוספירה המיוחדת, אשר בה תִּמָּצאנה ותתהוֶינה תכונות האדם החדש. קטנה ומשפחתית צריכה להיות הקבוצה – הקבוצה העברית. לא לנו ולא לרוחנו הקואופרציות הגדולות, והלא גם ארצנו כה קטנה מן המשקים הגדולים של אירופה ואמריקה. קבוצות קטנות של 10 – 8 איש קרובים ברוח – כאלה יצמחו על פני הארץ כנצני האביב החדשים. – כל אלה הבאים אלינו מטבח־הגלות עם העלבון הצורב בלבם, יבקשו פה אגם שקט, יערגו למי־מנוחות, למפרץ מוצל, מרוחק, עם “קצת, לפחות, אויר לנשימה”. יבקשו – זה ודאי! אך הימצאו? הנה נחנקים לעינינו ונופלים תחתיהם צעירים וצעירות עזובים לנפשם… המה לא מצאו. מים רבים יביא לנו הסער – אך אם לא נחצוב לנו בארות־בארות – לא יהיו לנו מים חיים!
בארצנו החרבה עומדים אנו כעת ושואלים: אי דרך הטוב? ביליל התנים שומעים אנו את הד הצער – צער הפרט והאומה… עדיין קוצים וברקנים בכֹּל – גם בארצנו גם בנפשנו… איך להחיות כל אלה? איך תתגבר על כל זה הנפש? מאין תשאב כחות חדשים? במה תתאחז ברגעי לֵאוּת, יגיעה, אם לא תהיה לה סביבת אור וחום תמידי, פנת־מרגוע נפשית, באר מים חיים?
המשפחה בעבר או הקבוצה בחיינו לעתיד – הוא הוא המקלט הבטוח האמתי והתמידי, אשר יציל את נפש האדם במלחמתו הקשה נגד כחות התוהו.
בתקופת העליה האחרונה הופיעה זו לפנינו כחזון יקר ומוּכר, חדש ועתיק־ימים גם יחד; מבלי כל מגע עם תאוריות, עם מפלגות – אלא בזרם החיים המתגלים, הרוצים להתעלות, והחזון כה חיוני וכה שונה מכל מה אשר ראינו עד כה.
בתקופת העליה האחרונה… אבל באמת לא בה נעוצה ראשית ראשיתה; לפני עשרות בדורות היתה לנו תקופת “עליה” אחרת – והיא המאה האחרונה אשר לפני הופעת הגלילי. אז נועדו כבר עקבות אותו הסער אשר יפיץ ויטלטל את עמנו בכל קצוי תבל. קשה למצוא בחיי האנושיות תקופה דומה לזו בתוקף בקשת האלהים וסדרי־חיים אחרים. מעולם לא תקף ככה צער־החיים לב־אנוש ולא שאפו בחרדה כזאת בני־אדם לאמת מוחלטת ולצדק. בעת ההיא, כמו גם עכשיו, היה ישראל נתון בין הפטיש והסדן, בהקשיבו מצד אחד ל"פעמי המשיח" ומצד שני – להצלפת השוט הרומי, בין החלומות הגאים והמציאות השפלה. אז התקומם הפרט נגד החיים בכל העוז ויבקש עולם אחר. אז הבריקו שוב מאפלת־הדורות ברקי־סיני ומושגים עתיקים־חדשים: “תקון־אני” ו"אהבתָּ" קרמו עור־חיים. אז נוסדו הקבוצות הראשונות: האסיים ומושבותיהם על שפת ים המלח. כי לאותם האנשים אי־אפשר היה עוד להשאר באפס־מעשה, ויעזבו את הערים עם גזל האביון והאלמנה, עם מסחר של מאזני־שקר, עם שַלְוַת־השאננים ופריצות העריצים – וינהרו למקומות־שקט, אין אדם. ליחסיהם ביניהם לבין עצמם וגם לזרים היה אותו הצביון המיוחד, הרֵליגיוזי, אשר עמד ויעמוד כתריס וכערובה הכי נאמנה לקיום קהלות קומוניסטיות.
זה היה לפני אלפים שנה, על סף הטרַגֵדיה האיומה, אשר הֵחֵלה בהצלבת ישו ובפיזור עמנו. כך נפלה רוח־האדם המתקוממת “מאיגרא רמא – לבירא עמיקתא”… כמו מחלום קשה הנה מתעוררים אנו עתה מרפש הגלות ושוב דורכות רגלינו על אותן הגבעות, ואותם האֳפָקים רחבי־הידים שוב נִגלים לפנינו, ואותן “פעמי־המשיח” שוב צדה אזננו. איך ומי הֶעֱלנו לאותה הפסגה? ואם גם בזכות הצער, מי יערוב בעדנו ששוב לא נִפול לגלות ודלות־החיים? כי מי יעמוד על סוד כל אותן התמורות אשר לחברה ולטבע? הנה מתרוממים ונופלים גלי מלחמות וריבולוציות, מגביהים ויורדים משברי־הים, פורחים ונובלים רגעי־פלא בחיי הפרט, בהרימם את הנפש לטוהר אלהי ובהורידם אותה כרגע תחתית־שאולה. וחרדה תאחזך: האומנם הכרחית היא הירידה הזאת? רצון־החיים אינו יכול להשלים עם זאת. הוא מבקש פתרונים. מה היתה כעת האנושיות, אילו אחרי כל תקופת הרוממות לא היתה באה הירידה? אילו הנשנה בעליתה היתה נשארת, ועל אותו הגובה, אשר השיגה כבר בתוקף התאמצותה? מדוע תרחף רק ולא תשכון רוח־הקודש? מדוע יִמָּלטו כברקים זעזועי־הלב הטהורים ורק זכרם יאיר את אפלת־המציאות?
…אולי באחד־הזמנים ובאחד־המקומות יש מסגרת־קסם נאמנה לברקים האלה ורק את הדרך אליה אבדנו? אולי יש לעכבם ממרוצתם ולקשרם לזר־נצח טהור ושָׁלו, אשר לא יחדל עוד מהפיץ אור, מהַפרוֹת ומהַחיוֹת? הן תפסו כבר חכמינו את ברקי־הסער, זיקי־חשמל אלו, ויכלאום בפנסים גדולים ויתנום ברחובות העיר האפלה… מי יכול היה לשער לפני דורות־מספר, שאותם הברקים ישרתו לנו ולצרכינו החמריים? – ואולי ברקי הריבולוציה, הסער אשר בחברה, גם הם ישרתו לנו פעם, לצרכינו הרוחניים? אולי גם אותם יש לעכב ממעופם המעוֵר לבלתי תת אותם להמָּלט כליל בליל־הריאקציה, במאפלית אותה הירידה הממשמשת ובאה?
האם לא הקבוצות הן הן אותם הפנסים, אותן מסגרות־יחידות, אשר בהן עתידה הריבולוציה לצאת מכח לפועל? – הקבוצה – כאותה הגומה הנחפרת מסביב לעץ, שבה יִקָּוו מי־גשם לאחר הסער, ושם, בסתר, נטף־נטף תֵעשה פעולת ההתחדשות… רבבות־הפרטים אשר יפלו כגשם־נדבות מענני הסער העולמי יגשימו את הריבולוציה בחיים.
תתלבנה צורות־החיים העתיקות ומתוך האש בוא תבוא קריסטַליזציה אחרת.
ואולם במה נֵאָחז? איפה הם אותם היסודות של האומה הישראלית, אשר הגנו עליה במשך כל דורות הגלות והצניעו ושמרו בקרבה זיק־אלוה: המשפחה והדת, שומרתהּ?
המשפחה נהרסת, וגוססת הדת, אך ערכי החיים הנצחיים בעינם יעמדו ורק את צורתם יחליפו – כי הצורך בסביבה משפחתית עמוק הוא ואורגני והיחס הריליגיוזי לחיים ולטבע עוד יגביר בנו ויקום לתחיה בשובנו לאדמה ולטבע, כי הוא המשיח האמתי שלנו, אשר יצילנו מחולין החיים.
אכן, משפחה חדשה על יסוד ריליגיה חדשה יקים העם העובד בארצו. על יסוד קרבת־הנפש ולא רק קרבת־הדם תקום המשפחה לתחיה – ובצורת קבוצות־עבודה קטנות וצנועות.
כעס היה הרגש הראשון, אשר תקף את בעל־החי בצאתו על דרך מלחמת הקיום; פחד היה הרגש השני במעלות־התפתחותו של הפרא, אשר על ידיו חדרו לנפשו מאורות־החיים השונים: האלים הראשונים הלא היו כה רעים ומהלכי אימים. – יראת־הכבוד היתה המדרגה השלישית, שעליה מיוסדות כל הדתות של זמננו. ופליאה־הסתכלות – הנה היא אחרית הימים. בה אין כבר שמץ מפחד או כעס; אין “רע” ו"טוב" עם המוסר הקשור במושגים האלה והמיוסד על הפחד והאֵגוֹאיזם – אלא מעוף לנוכח אֵל־היופי! היא הריליגיה, המזינה נפש־אדם מיד מבלי להבטיח לה כל גמול־חסד ובצע בעתיד. כי ההסתכלות החרישית בנפש־אדם או בקֶשת בשמים איננה באה אלא משום שיפות הן הקשת ונפש־האדם. געגועים עִורים וצער סתום, אשר יעורר בנו היופי – מה טיבם? דומה כאילו הנשמה מתאמצת לזכור מה שאבד לה, אולי את ילדותה הקדומה, בעץ זה, בטפה, בקריסטל; מתאמצת היא לעמוד על סוד ישותה, להשיג ולראות את ראשית חבלותה… ומה הם כל יסורי האהבה, טמירים וטהורים, אם לא יסורי הנפש הנפעלת מיופי, הנסוך בכל… כי בכֹּל ההסתכלות תעורר בנו רק את האהבה.
אפס ידוע לא נדע, לא תמיד נדע להחיות את הטמון בנפש. ורק יש אשר נגיעה אחת קלה של מטה־קסם תעיר את המעין הצפון הצנוע – כי היקר תמיד צפון וצנוע – ויש לרגעים אשר יודעים אנו גם לגשת פשוט, להסתכל חרש, לנגוע בלאט ולהוציא את היקר לעין השמש בטרם יִבּוֹל, בטרם יעבור מעבר לגבול־ההשגה.
חיי הקבוצה בהכרח ספוגים מומנטים כאלה. הם מלמדים אותנו את האמנות הכי נעלה והכי נשגבה, את הריליגיה האמנותית, אשר עליה נִשאת הנפש זה כבר. ואם נִתנו לנו רגעים כאלה, רגעי שחוק הלב, מבט טהור ומבין וסליחה לכל, עלינו להרבותם בחיים. יחידי־הסגולה יוצרים אז את החיים מתחת למכחול, בעט, או בקשתית, ואנו – באשר גם בנו מפעפע אותו כח־היצירה הצורב – רק במבט נוכל לשפכו. במבט בהיר־אִלם אחד ישר מלב ללב, בלי משים… בלתי־אמצעי. וככה יעבור לו כזרם מרנין ומחַדש, קושר לבות בחוטי־טוהר והבנה הדדית.
…כי גם האַטמוֹסְפֵירה הקוֹסמית לא נבראה אלא מתוך קרן אור־אל הראשונה הַבְּהירה והרוטטת שנמתחה מתא לתא וַתְּאחדם ליחידות – קבוצות.
ברעש, בסער ובכַאוס התמידי של החיים לא ידלוק נר־התמיד של יחסים הרמוניים. מחוץ לקבוצה יכולים להיות רק הברקים, רק רגעי־חלוף ומשום זה גם המוסיקה שבחיים רק בקבוצה תשָמע, רק מתוך קול הדממה הדקה אשר לה.
משיחת־חברים בועידת פועלי הגליל בכנרת בשנת תרע"ה.
[“על הקבוצה”. “האדמה”, חוברת ד', תר"ף]
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
אין עדיין קישוריות מאושרות