“שקט ומנוחה וטהרה אמתית והמדה הנכונה – ישנם רק בתך עשירות ומתוך עשירות, או יותר נכון בתוך הרוָחה ומתוך הרוָחה” – “העניות בכל הצורות – היא מנֻוֶּלת”.

אלה הן ההשגות וההנחות של לבקוביץ בדברו כנגד הקבוצה הקטנה ובעד הגדולה (“קונטרס”, נ"ז, “לעבודתנו”), באשר ההסתפקות במועט היא כִווּן ותוצאה של הקבוצה הקטנה; זו היא השלָמה עם המשטר, זו היא דרך “אנשים טובים” ולא “אנשים מורדים” וכו' וכו'.

אין צורך להתעכב על הבטויים. לעצם העניין:

נכון הדבר. באנו לקבוצה מפני ש"הבריק" ברק־המרד, מפני שרצינו, אמנם, להיות “אנשים טובים” (ולא מורדים – זו היא בכל אופן לא מטרה בפני עצמה, אלא אמצעי) מפני שכולנו הננו נוהים אחרי האושר ורק איננו יודעים היכן הוא האושר. חשבנו, כי לִשְעוֹת צריכים אנו לא אל מוסר־אבות אלא אל ההרמוניה הנעדרת. כי היא היא היחידה אשר לה הכתר והרשות לחוקק חוקי־העולם.

אכן מרדנו באמת ופִלסנו נתיב חדש. מהנתיב הזה לא סרנו ולא “דעך הברק”… דבר אחר אֻנה כאן, הנתיב הביאנו לגבולות־סבל כאלה, אשר עליהם לא חלמנו ומהם לא ידענו קודם… הוא העמיק את מחשבותינו, הוא העמיד אותנו פנים אל פנים עם אותו האויב הגדול השוחר וחורש במסתרי הנפש; עם “עניות תמידית”, עם “הצטמצמות למינימום”, עם “דיני דברים קטנים־קטנים” והנה אותם הדברים הקטנים, אשר בחיים היו מרעילים ומשפילים אותנו לאט לאט, בלי משים, מבלי שנרגיש בהם – פה בקבוצה הנם גדֵלים וגורמים צער ותובעים פתרון מיד… ואל־נא נערבב את פָּרַזיטי־הנפש, אשר מלחמה תמידית לנו בהם, עם ה"קטנות", כי בהן, בקטנות, רצינו; כי כל אלה, אשר “הקבוצה הקטנה” היתה להם למשאת־נפש, שומעים את הצָו: “הַכֵּר את הקטן, הוקר וֶאֱהַב אותו”.

נכון הדבר. הקבוצה הקטנה לא הביאה הרוָחה עדיין. להפך, היא היתה לנו לכוּר־הסבל, כור־מצרף. אנחנו עוד לא נצחנו… אך חבלי־היצירה מורגשים בּכֹּל וביחוד בסבל הזה באשר אנושי הוא ואת תורת החיים הוא מגלה ולאהבה מפֵנה מקום בראש. וכבר “העינים רואות באור חדש את אשר מסביב. רוחות טהורות לואטות לחיים” – כדברי מרדכי ב"הגיגים"¹. הוא כותב: “באין אהבה – אין יצירה. האושר הוא מקור־הדממה, ומה לו לאדם בחייו, אם לא מִלט את עצמו משחיתות ה’הוּ־הא' והשאון התמידי והרעבון לחיים”…

כי הרצון לרוחב ולשאון הוא רעבון לחיים לא־בריא, הוא סמל ימי־ה"גדולות" שלנו… כי לא במרד ולא במלחמה עטרת־ההויה, אלא בצמיחה. רק פעם מורד הצמח: כשהוא פורץ את קירות הגרעין בשאפו לשמש – ומאז הוא צומח…

מה תתַקן לנו בנפש אדם התכנית ה"רחבה" של לבקוביץ? מהקטנות לא תציל, היא תשאר ותהיה רק פחות נִכֶּרת ומסותרת יותר – הפצע לא יהיה גלוי. אל נברח מפצעינו, ואל נסתיר פנים! תהיה־נא לנו השאיפה לעומק־החיים ולא לרוחב.

“הדפיציטים התמידיים”… לא זו היא הסכנה, הדפיציטים יפָּסקו. הסכנה היא, להפך, בשובע ומתוך השובע – בשִׁכחת החברה וקניני החברה… כאן עלינו לעמוד על המשמר! שקט, אך לא תרדמה ולא שובע, שקט נפשי מתוך סִפוק גמור בעבודה ובקשר הזה, הנפלא והיסודי, ההולך ומתהוה, אל אם־האדמה ואל אחים קרובי־רוח. אך מעבר לכתלי הקבוצה יש עוד החברה הלוחמת, יש פועל נודד, יש אנשי־רוח ואנשי־מרד ומרי־נפש הנמַקים בשאון ובערבוביה של מושגים מקובלים וחדישים. ומזה יש לפַחד: משִכחת כל אלה לכשיתרחש השקט המקֻוה ויחל לשכון בקבוצה. ואולם בהתרַבות הקבוצות הקטנות ובהוָצר הקשר התמידי ביניהן תִּפְחת גם הסכנה הזאת. תוָצרנה הסתדרויות גדולות, שכל אחת מהן תהיה כעין “קבוצת־קבוצות”… בעבודות הצבוריות על כל “גדוד־עבודה” לשאוף להיות ל"קבוצת־קבוצות" שכזאת: את כל עניני העבודה הרחבים (הרחבים, חבר לבקוביץ!) תנהל “קבוצת־הקבוצות”, אך בל נא תשפוך את מרותך על התפתחותן החפשית ועל ההרכבה האנושית של כל קבוצה קטנה, של כל חוליה בשלשלת העבודה החקלאית. עם התהוות שורה שלמה של קבוצות קטנות, תוָצר בלי ספק גם הסתדרות כללית לכולן, אשר תדאג לעניני העבודה.

ואולם אני מוכרח להודות כאן על האמת: אני כשלעצמי אינני מחשיב ביותר את הנימה החברתית שבאדם – הדברים אולי ירָאו כנלעגים בעיני רבים, אך אני חושב בכל זאת לא למותר להדגיש אצלנו, כי הצד האנושי הסוביֵקטיבי עמוק הוא וחשוב ביותר, כי הצורך החברתי הרחב איננו היסוד שבאדם, הוא רק בן־הזמן, צפרנים שגדלו מתוך מלחמת הקיום וכעבור מלחמת־הקיום – יחלופו. אז הלא תחל הצמיחה. והנה מתוך הצמיחה ולא מתוך השאיפה ל"גדולות" תבוא ההרוָחה האמתית. צמיחת העולם עתידה עוד לבוא.

ואולם גם אז תהיה מלחמה, אבל אחרת.

[“השאיפה לגדולות”, אדר ב' תרפ"א, “קונטרס”]