עוזי
וייל, סופר ועיתונאי, נולד בי״ח בסיון תשכ״ד, 29 במאי 1964 בקיבוץ גזית. דור שני לניצולי שואה. בגיל שנה עבר לתל-אביב וגדל בשכונת
יד אליהו. ב-1991 ראה אור ספרו הראשון, קובץ הסיפורים ביום שבו ירו בראש הממשלה (סיפורי אהבה) בהוצאת עם עובד. נובלה מתוך הקובץ,
׳׳בקרוב, יקרה לך משהו טוב!׳׳, הפכה לסרט בבימויו של אייל שיראי ב-2006. במרכז הספר אנשים צעירים, פרשות אהבותיהם והחמצותיהם. הדמויות מאופיינות כמעין גולים או נוודים נצחיים שביתם ומולדתם, שנגלים להם כמעט תמיד בדמות אדם אחר, שבים ונגזלים מהם. הקובץ זכה לפופולריות ונתפס כייצוג נאמן לרוח הדור. לאחריו הופיעו גם הרומן
לאן הולך הזיכרון אחרי שאנחנו מתים (1996) וקובץ הסיפורים, קטעי הסטירה וההגות
אושר (2001). נשוי לאמנית איריס דה-בוטון, ויחד עמה פרסם כמה ספרי ילדים.
בשנים 1990–2001 כתב וערך את המדור הסאטירי ׳׳השער האחורי׳׳ בעיתון העיר. לצד סאטירה שולבו במדור גם תרגומי שירה ועבודות אמנות. מבחר מקטעי הטור כונס בספר
חייו ומותו של השער האחורי או: ככה עברו עשר שנים בלי שהרגשתי (2006).
תירגם שירה וספרות אמריקנית, בהם סיפורי ניק אדמס של ארנסט המינגווי; שירים של מארק סטרנד ושירים של ריימונד קארבר. מרבה לכתוב לתכניות טלוויזיה (בהן
החמישייה הקאמרית, שמונה דקות ביום, הרצועה, בטיפול) ולפרקים כותב גם פזמונים. יוצר הסדרה
המשרד שלה שתי עונות. הסדרה מבוססת על סדרה בריטית בעלת אותו שם ובעלת עלילה מוקומנטרית דומה.
את יצירתו נוהגים לשייך לזו של הדור הספרותי המכונה פוסט-מודרני, שעמו נמנים גם אתגר קרת ואורלי קסטל-בלום. היא מאופיינת כנוטה לעסוק בספֵרה האישית ולהשתמש בשפה פשוטה, רזה, המשלבת בתוכה סלנג ושפת דיבור. ה׳׳חסכנות׳׳ המאפיינת בדרך כלל את סגנונו מבליטה את נטייתו להשתמש לעתים במטפורות יצירתיות ומורכבות.
בכתיבתו הוא מרבה לערב ז׳אנרים (פרוזה, הגות, סאטירה, תרגומי שירה), ולטשטש גבולות בין מציאות לבדיון (למשל, יסודות פנטסטיים בפרוזה ריאליסטית, ציטוטים פיקטיביים של דמויות אמיתיות ביצירותיו הסאטיריות). ממקורות ההשראה שלו: סופרים ומשוררים אמריקנים דוגמת ריימונד קארבר, מרק סטרנד וארנסט המינגוויי, ובספרות הישראלית – יצירתו של יורם קניוק. הפואטיקה שלו מבקשת להעמיד חלופה לזו של יוצרים מרכזיים בני הדור הקודם, אשר סוג המחויבות הפוליטית-אידיאולוגית שלהם, אופן תיאור המציאות ביצירתם, ובעיקר הסגנון והשפה האופייניים לה, נתפשים בעיניו כחוטאים לאמת ולחוויה האנושית. עם זאת, הימנעותו מכתיבה בשפה גבוהה או מליצית אינה נובעת מצמצום רגשי או פואטי אלא דווקא מתפישת עולם המייחסת חשיבות עצומה לשפה ולכוחה, ולכן נוהגת בה משנה זהירות. כפי שמעיד שם ספרו הראשון, השפה היא אחד המנגנונים שדרכם פולשים הפומבי, הלאומי והפוליטי לתוך הפרטי, רומסים ומנכסים אותם. כתיבתו עושה שימוש מפגיע בקיטש ובנרטיבים ספרותיים וקולנועיים מוכרים ואף שחוקים כדי לתאר את האופן שבו תבניות ודימויים ממוחזרים (ולשיטתו גם שקריים) – בין שמקורם באתוס הלאומי ובין שנוצרו על ידי הזירה המסחרית-תקשורתית – מעצבים את הקיום והזהות, מוחקים את האישי והאותנטי ועלולים להוביל לתוצאות הרסניות; בד בבד, ניסיונו לפרק את הדפוסים השגורים נועד גם לחלץ רגש ומשמעות חדשה מן המטפורות והסיפורים שאיבדו את תוקפם.
אף שהיצירה של וייל מעבירה את המוקד לפרטי ולשאלות קיומיות, היא עוסקת בדרכה גם בסוגיות טעונות בחברה ובתרבות הישראלית. כתיבתו אינה דתית במובן המקובל, ואף על פי כן היא חדורה באמונה, אמונה באהבה, בכוחן של מילים להוביל למעשים ושל סיפורים לשנות חיים, ומונעת מחיפוש רוחני אחר אמת ואחר חסד אנושי.
ב-2013 פירסם את הרומן חמישה חלומות וב-2020 את האיש שמחק את
העולם.
איזיקוביץ, גילי.השער שוב
נפתח.הארץ, גלריה, א׳ בטבת תשע״ג, 14 בדצמבר 2012, עמ׳
14־16 <ראיון עם עוזי וייל, כותב סדרת הטלויזיה ״המשרד״ עם עליית העונה
השנייה>
בן-שחר, רינה. חבל על הטרנד: על השימוש המודע והמנכר בקלישאות ביצירותיהם של
אורלי קסטל-בלום, עוזי וייל וגפי אמיר. הארץ, תרבות וספרות, ה׳ באלול תשס״א, 24 באוגוסט 2001, עמ׳ ב 13.
דר, יעל.פח היד הקלה ומוקש ההורות.הארץ, מוסף ספרים,
גל׳ 431 (ח׳ בסיוון תשס״א, 30 במאי 2001), עמ׳ 70 <על שלושה ספרי
ילדים של עוזי וייל>
טאוב, גדי. בספרו המרד השפוף : על תרבות צעירה בישראל
(תל-אביב: הקיבוץ המאוחד. 1997), עמ׳ 13–21, 138–154.
ידלין, נעה. על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים עם עוזי וייל. מעריב, סופשבוע, כ״א בחשון תשס״ח, 2 בנובמבר 2007, עמ׳
38־44 <ראיון>
מודן, דנה. תת-מקלע עוזי. מעריב, סופשבוע, ה׳ בחשון תשנ״ז, 18 באוקטובר 1996, עמ׳ 34 <ראיון עם הסופר עוזי וייל>
נוריאל, יהודה. גם לו מגיע : ראיון עם עוזי וייל מחבר התסריטים לכמה מהסדרות המצליחות בארץ וכעת - סדרה בריטית ישראלית: המשרד. ידיעות אחרונות, 7 לילות, כ״ו באב תש״ע, 6 באוגוסט 2010, עמ׳ 10.
Peleg, Yaron. Uzi Weil. in his: Israeli culture between the two Intifadas : a brief romance (Austin : University of Texas Press, 2008), pp.
104-112 (and see index)
על ״ביום שבו ירו בראש הממשלה״
גור, בתיה. שבוע של ספרים. הארץ, 19 באפריל 1991, עמ׳ ב 9.
צוקרמן, אמיר. בקרוב יקרה לך משהו טוב. הארץ, ט״ז בתמוז תשנ״א, 28 ביוני 1991, עמ׳ ב 9.
על ״לאן הולך הזכרון אחרי שאנחנו מתים?״
גור, בתיה. אקדחים, מיסטיקה ושש בש. הארץ, גלריה, ט״ו בטבת תשנ״ז, 25 בדצמבר 1996, עמ׳ ד6.
נגיד, חיים.מאפיונר ישראלי. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת - תרבות, ספרות, אמנות, ד׳ בכסלו תשנ״ז, 15 בנובמבר 1996, עמ׳ 29
על ״אושר״
צור, שי. חיים כמעט מתוקים. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ (כ׳ בתמוז תשס״א, 11 ביולי 2001), עמ׳ 6.
על ״מקס, הילד הלוחם״
בן, מנחם.וייל,
קרת-גפן ורביניאן לילדים.מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, ה׳ בחשון
תשס״ז, 27 באוקטובר 2006, עמ׳ 29.
כהן, בועז. כל אחד והסטרנד שלו. ידיעות אחרונות, 24 שעות, י״ג בחשון תשס״ח, 25 באוקטובר 2007, עמ׳ 17 <על המשורר מארק סטרנד שחי בניו יורק ותורגם לעברית בידי עוזי וייל>
לב-ארי, שירי.
היכן שאני נמצא / אני מה שחסר.הארץ, גלריה, י״ח בחשון
תשס״ח, 30 באוקטובר
2007, עמ׳ 1, 8 <ראיון עם מארק סטרנד עם הופעת ספרו בעברית>