לקסיקון הספרות העברית החדשה
בעריכת חבר ספרנים
  

גדי טאוב (1965)

 <בהכנה>

Gadi Taub

גדי טאוב, צילום: נתן דביר    גדי טאוב נולד בירושלים בי״ז בניסן תשכ״ה, 19 באפריל 1965 לאביו יצחק, שהיה מנכ״ל מוסד ביאליק, ולאמו מרית, מורה לספרות.  למד בבית הספר התיכון שעל יד האוניברסיטה העברית בירושלים. את שירותו הצבאי עשה בחיל האוויר. בצעירותו הגיש תוכניות רדיו ב'קול ישראל' ובגלי צה״ל.  בוגר ומוסמך אוניברסיטת תל-אביב בהיסטוריה ולימודים בין-תחומיים ובעל תואר דוקטור מאוניברסיטת רוטגרס בארצות-הברית.  מלמד בחוג לתקשורת ובבית הספר למדיניות ציבורית  באוניברסיטה העברית בירושלים. היה עורך שותף (עם נסים קלדרון) של כתב העת לספרות מקרוב.
    ב-1990 פירסם את ספר הנעורים דברים שאני לא מגלה (כתר), וב-1992 יצא המשכו, דברים שאני לא מגלה ליעל. מאז פירסם עוד כמה ספרי נעורים וילדים.
    ספר הפרוזה הראשון שלו למבוגרים הוא קובץ הסיפורים מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב (הקיבוץ המאוחד, 1992). בספר אחד-עשר סיפורים הכתובים בסגנון מינימליסטי, מתמקדים בפרטי היומיום הטריוויאליים, מתעדים מחוות גופניות זעירות ועושים שימוש בשפה רזה, דיבורית ותת-תקנית, הן בדיאלוגים והן בסיפר. הסיפורים, הכתובים חלקם בגוף ראשון וחלקם בגוף שלישי, עוסקים באנשים צעירים בשלבי ההתבגרות המאוחרת או בתחילת שלב הבנייה של הזוגיות הממוסדת. מרחב ההתרחשות הוא תל אביב, המוצגת כנוף עירוני אפור ובלוי. רבים מהגיבורים הם ״תלושים״, צעירים אבודים, הנפלטים או נמלטים מהצבא (לעתים על רקע שחרור פסיכיאטרי מוקדם) ונזרקים לחיים המורכבים מקשרים מזדמנים וארעיים. הסיפורים נסבים על הציר הארוטי, הנגוע תדיר באיזושהי בעייתיות או בסטייה מהנורמה החברתית. כמה מהסיפורים מעלים פרשיות אהבים מחוץ לנישואים. בסיפורים אחרים מתוארת התמוטטות נפשית של אחד מבני הזוג, לעתים באופן הכרוך באלימות (״זה יהיה בסדר״) ולעתים היא נפרשת לעיני הקורא על ידי הצגה מפורטת של התנהגות ביזארית, מעיקה ונטולת הסבר (״עצירות״). בחלק מהסיפורים מופיעה האופציה הלסבית כמושכת ומרתיעה כאחד. בולט בסיפורים מוטיב המשולש הרומנטי, המופיע בצורות שונות. סיפוריו הם כעין מרד נגד העושר הלשוני והדחיסות הסימבולית שאפיינו את היצירות המרכזיות של הפרוזה הישראלית בדור שקדם לו. הם כתובים בלשון נזירית הנמנעת מפיגורטיביות וחושפת את צדם האפור, המחוספס והבלתי-נשגב של החיים.
    ב-2008 פירסם את הרומן אלנבי. עלילת הרומן מתרחשת כולה במרחב הגיאוגרפי, החברתי והפסיכולוגי של ה-demi-monde התל-אביבי של שנות האלפיים. עולם של מועדוני ריקודים וחשפנות אפלוליים ושל האנשים הפוקדים אותם, עובדים בהם ומפעילים אותם. זוהי הזירה שבה העולם התחתון והעולם הבורגני המהוגן נפגשים. העולם הזה הוא למעשה שוק כלכלי-חברתי שהסחורות המסופקות ונצרכות בו הן בעיקר חומרים משכרים ומין לא-נורמטיבי, שתי סחורות המספקות מפלט אפקטיבי מחיי היומיום. אלנבי הוא דרמה נטורליסטית עזה בעלת נופך טרגי, הכתובה בלשון רזה, פונקציונלית, המתקדמת בפולסים קצרים ויעילים, בהלמות סטקטו נטולת כל ריפודים לשוניים ובחלחול כבד של לשון הרחוב (הן מבחינה לקסיקלית והן מבחינה תחבירית) ללשון הסיפר. הספר עובד לסדרת טלוויזיה מצליחה. שלושת גיבורי הרומן – אריק, עידו וערן (שני הראשונים בעליו של מועדון ריקודים, השלישי חברם ולקוח במועדון), הם כעין המשך של הגיבורים שאיכלסו את קובץ הסיפורים הראשון. הגיבורים האבודים של הספר הראשון כביכול התבגרו ותפשו את מקומם בחיים, לפחות מבחינת מציאת מקורות פרנסה וזהות מקצועית. עם זאת, הגיבורים הם עדיין אובדי דרך בכל הקשור לבניית תא זוגי ומשפחתי יציב. למעשה באלנבי חלה העצמה רבתי של מוטיב הכשל הארוטי המופיע בספר הראשון. דומה שהמשגים הטרגיים של שלושת הגיבורים טמונים בניסיון להחיל על ״עולם הביניים״ האפלולי שאליו הם נשאבים ערכים הלקוחים מהעולם המהוגן, כמו גם בניסיון להפעיל את האנשים בו זה כנגד זה, תוך כדי הפרת החוקים הבלתי-כתובים שלו.
    פירסם כמה ספרי עיון. ב-1997 יצא לאור ספרו המרד השפוף שעורר הדים רבים. הספר, הכתוב מנקודת מבט שמרנית, הוא אוסף של מסות המרוכזות בשני שערים: השער הראשון מהווה ביקורת על התרבות הפוסט-מודרנית בארץ, הנתפשת בעיני טאוב כתרבות מסורסת ומעוקרת, נעדרת סדר יום פוליטי וחברתי. השער השני מהווה ניתוח וביקורת של התיאוריה הביקורתית (המכונה על יד טאוב ״הפי-סי״, כלומר הפוליטיקלי קורקט – התקין פוליטית) וגילוייה בארץ בתחום הפמיניזם, החינוך וההיסטוריה. התיאוריה הביקורתית הזאת מוארת על ידו באור שלילי חד-משמעי, כמי שמציבה במרכזה רלטיביזם מוסרי המוביל לניהיליזם.
    ב-2007 פירסם את המתנחלים, מסה המציעה ניתוח של ההיסטוריה, האידיאולוגיה והשיח של תנועת ההתנחלות. ב-2011 פירסם את נגד בדידות: רשמים, אסופה של מסות הקשורות זו לזו בקשר רופף ועוסקות בחשיבות הקשר של העצמי עם הזולת, בדרכים שבהן הקשר הזה יכול להיפגע ולהיהרס ובניסיונות להימנע ממנו או לעקוף אותו על מנת להימנע מהכאב שכרוך בו.
    בספרו האחרון עד כה, ניידים ונייחים (2020) , עוסק טאוב במאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית.
    על ספר הנעורים שלו המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 (2000), שהומחז ושודר בטלוויזיה, זכה טאוב בפרס זאב לספרות ילדים ונוער (2001). בשנים האחרונות טאוב כתב שתי סדרות לטלוויזיה (הראשונה נכתבה בהשראת ספרו אלנבי והשניה בעקבות פרשת גואל רצון). טאוב גם מפרסם כתבות ומאמרי דעה בעיתון הארץ, שבהם הוא מבקש לאתגר את עמדותיו של השמאל בישראל.

נכתב על-ידי גידי נבו עבור לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים
[מקורות נוספים: גרנות¹, גרנות²,  ויקיפדיה]
[צילום: נתן דביר]

ספריו:

  • דברים שאני לא מגלה (ירושלים : כתר, 1990) <איורים - כריסטינה קדמון>
  • הרמן (גבעתים : מסדה, 1991) <איורים - הנה אדלן>
  • דברים שאני לא מגלה ליעל (ירושלים : כתר, 1992) <איורים - כריסטינה קדמון>
  • מה היה קורה אם היינו שוכחים את דוב (תל אביב : הקיבוץ המאוחד : ספרי סימן קריאה, תשנ״ג 1992)
  • המרד השפוף : על תרבות צעירה בישראל (תל אביב : הקיבוץ המאוחד, 1997)
  • המכשפה מרחוב מלצ'ט 3 (ירושלים : כתר, 2000)
  • הג'ירף שאהב לרחם על עצמו (ירושלים : כתר, 2003) <איורים - כריסטינה קדמון>
  • האיל שאהב נקיון (ירושלים : כתר, 2005) <איורים - כריסטינה קדמון>
  • המתנחלים והמאבק על משמעותה של הציונות (תל-אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2007) <תורגם לאנגלית>
  • The settlers and the struggle over the meaning of Zionism (New Haven : Yale University Press, 2010)
  • האריה שחשב שהוא פחדן (תל אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2007)<איורים - כריסטינה קדמון>
  • אלנבי (תל אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2009)
  • נגד בדידות : רשמים (תל אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2011)
  • נגד בדידות : מחשבות (תל אביב : ידיעות אחרונות : ספרי חמד, 2016)
  • ניידים ונייחים : מאבקן של האליטות נגד הדמוקרטיה הישראלית (תל אביב : סלע מאיר, תשפ״א 2020) <עריכה – דביר שוורץ>

תרגום ועריכה:

  • הגיבן מנוטרדאם / סרטי וולט דיסני (תל אביב : ידיעות אחרונות, 1996) <על-פי ספרו של ויקטור הוגו>
  • 101 דלמטים / סרטי וולט דיסני (תל אביב : ידיעות אחרונות, 1997)
  • הנאורות (ירושלים : מוסד ביאליק, תשע״ז 2016)

על המחבר ויצירתו:

  • הולנדר, פיליפ. ריאליזם מינימליסטי ואחריות חברתית ביצירתו המוקדמת של גדי טאוב.  הדור: השנתון העברי של אמריקה, תשע״ג 2012, עמ'  131־140.
  • Peleg, Yaron. Gadi Taub. in his: Israeli culture between the two Intifadas : a brief romance (Austin : University of Texas Press, 2008), pp. 93-104 (and see index)
על ״הרמן״
  • הגורני-גרין, אברהם.  בעיות ישנות בעיניים צעירות.  בספרו: בחבלי שלום : מסות על השלום והשלם (אבן-יהודה : רכס, 1994), עמ' 165־166.
על ״דברים שאני לא מגלה ליעל״
  • שפית, אילן.  לזכור את ריח השיער שלה.  הארץ, מוסף ספרים, גל' 2 (י״ז באדר תשנ״ג, 10 במארס 1993), עמ' 12.
על ״מה היה קורה אם היינו שוכחים את דב״
  • ברתנא, אורציון. המאה נסגרה במה שנפתחה. על המשמר, ז' בשבט תשנ״ג, 29 בינואר 1993, עמ' 18־19.
  • גוטקינד, נעמי. השינקינאים ושות' כגיבורי ספרות. הצופה, כ״ח בשבט תשנ״ג, 19 בפברואר 1993, עמ' 6, 8.
  • גור, בתיה. אם הינו שוכחים את דב. הארץ, תרבות וספרות, ט״ו בטבת תשנ״ג, 8 בינואר 1993, עמ' ב 9.
  • גורביץ, דוד. המלים והרגש שהוחנק. דבר, כ״ו באדר תשנ״ג, 19 במארס 1993, עמ' 24.
  • חפץ, פביאנה. בציפיה לחטיף הקיומי הבא. חדשות, המדריך, ח' בטבת תשנ״ג, 1 בינואר 1993, עמ' 31.
  • כץ, אבי. והכל היה אותו דבר, רק שזה נראה אחרת. הארץ, תרבות וספרות, ז' בשבט תשנ״ג, 29 בינואר 1993, עמ' ב 8.
  • מירון, דן. בין פני השטח לכאבי העומק: על סיפוריו של גדי טאוב. ידיעות אחרונות, תרבות, ספרות, אמנות, י״ד בניסן תשנ״ג, 5 באפריל 1993, עמ' 62־63.
  • רז, טובה. ריאליזם של מראית העין. מאזנים, כרך ס״ז, גל' 4־5 (1993), עמ' 67־68.
  • ריקין, אירי. מצוקות מקומוניות. מעריב, ספרות אמנות, כ״ט בטבת תשנ״ג, 22 בינואר 1993, עמ' 31.
  • שקלובסקי, רחל. מיומן וצר. דבר, כ״ו באדר תשנ״ג, 19 במארס 1993, עמ' 24 <חזר ונדפס בספרה: בחיפוש אחר החיים הטובים : 35 ביקורות של ספרים (תל אביב : ירון גולן, 1996), עמ' 153־154>
על ״המרד השפוף״
  • ברונובסקי, יורם [יוחנן רשת]. שבוע של ספרים. הארץ, תרבות וספרות, י״א בניסן תשנ״ז, 18 באפריל 1997, עמ' ד 2.
  • לויתן, עמוס. טאוב נוטל אחריות. עתון 77, גל' 208 (1997), עמ' 30־31 <חזר ונדפס בספרו מצד זה : מאמרים על ספרות וחברה (תל-אביב : ספרי עתון 77, תשס״ה 2005), עמ' 84־87>
  • מלצר, יורם. תרבות ספוגה בעצב ופחד. מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, ב' באייר תשנ״ז, 9 במאי 1997, עמ' 31.
  • שולמן, תמי. תרבות צעירה בארץ – לאן?  הדאר. שנה 77, גליון ב' (כ״ח תשון תשנ״ח, 28 בנובמבר 1997), עמ' 22.
  • תורן, דן. אנחנו דור של אנשים שמתעקשים להישאר ילדים. מעריב, סופשבוע, כ״ו באדר ב' תשנ״ז, 4 באפריל 1997, עמ' 84־86 <ראיון עם גדי טאוב בצאת ספרו ״המרד השפוף: על תרבות צעירה בישראל״>
  • תמיר, יעל. על שלושה פשעי הנאורות החדשה. הארץ, מוסף ספרים, גל' 255 (ט״ז בטבת תשנ״ח, 14 בינואר 1998), עמ' 4, 14.
על ״האיל שאהב נקיון״
  • בן, מנחם. האייל שלקה בטורדנות כפייתית.  מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, כ״ב בתמוז תשס״ה, 29 ביולי 2005, עמ' 29.
על ״המתנחלים״
על ״האריה שחשב שהוא פחדן״
  • בן, מנחם.  אריה וגדי.  מעריב, מוסף שבת - ספרות וספרים, ט״ז בתשרי תשס״ח, 28 בספטמבר 2007, עמ' 29.
על ״אלנבי״ על ״נגד בדידות : רשמים״
  • דץ, אייל.  ״אתם חבורת עיוורים, סומים וסתומים״.   Time Out תל אביב, גל' 440 (7 עד 14 באפריל 2011), עמ' 53־56 <שיחה עם המחבר עם צאת ספרו>
  • הורוביץ, אריאל אברהם. בקטנה: נגד בדידות - רשמים.  מוצ״ש (מקור ראשון), גל' 15 (כ' בתמוז תשע״א, 22 ביולי 2011), עמ' 52.
  • מרין, תמר.  מדריך צמוד.  הארץ, מוסף ספרים, גל' 960 (י״ח בתמוז תשע״א, 20 ביולי 2011), עמ' 9.
  • פירר, אהוד.  דור של בדידות.  ארץ אחרת, גל' 62 (אב-אלול תשע״א, אוגוסט-ספטמבר 2011), עמ' 88־90.
על ״ניידים ונייחים״
  • הכט, רוית.  מה מעיק על גדי טאוב. הארץ, גלריה שישי, ל' בשבט תשפ״א, 12 בפברואר 2021, עמ' 14–23 <שיחה עם גדי טאוב עם צאת ספרו לאור>
 קישורים:

Wikidata – Q557171 J9U – 987007298728705171 NLI – 000282257 LC – no93009032 VIAF – 84239552 • 910145857950823021271
עודכן לאחרונה: 6 במארס 2021

לראש הדף
לקסיקון הספרות העברית החדשה
עורך אחראי: יוסף גלרון־גולדשלגר

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף