חגי דגן  (1964)

Hagai Dagan

     חגי דגן, סופר ומשורר, נולד בה׳ באלול תשכ״ד, 13 באוגוסט 1964, וגדל בקיבוץ עין־המפרץ. אמו ילידת גליציה, ברחה לברית המועצות בראשית מלחמת העולם השנייה והצטרפה שם לתנועת ״השומר הצעיר״. אביו נולד בקובנה, למד בגימנסיה העברית הריאלית בעיר, ובמלחמת העולם השנייה נכלא בגטו קובנה ובמחנה עבודה קטן ליד דכאו. שניהם עלו ארצה ב־1946 באוניות מעפילים. אביו היה דמות מרכזית בחיי התרבות של הקיבוץ ועיצב את טקסיו החילוניים. לעניין העמוק שלו בעיצובה של תרבות יהודית־חילונית היתה השפעה רבה על בנו, שלמד תחילה במסגרת הקיבוץ ולאחר מכן בתיכון אזורי.
    במסגרת שנת שירות למד מזרחנות וערבית בסמינר גבעת חביבה, ושירת במודיעין עד 1989. למד באוניברסיטת תל־אביב בחוגים לפילוסופיה ולפילוסופיה יהודית, וקיבל את תואר הדוקטור ב־1998. התזה שלו עסקה בגאולה כפתרון לבעיית פחד המוות בהגותו של פרנץ רוזנצווייג. לקראת השלמת הדוקטורט קיבל מלגת מחקר מאוניברסיטת פרייבורג, גרמניה, ואת שהותו שם, שנמשכה כשנה וחצי, הקדיש בין השאר להתמודדות עם זיכרון השואה שירש מאביו, התמודדות שניכרת היטב בכתיבתו הספרותית, בעיקר בספרו למלך אין בית (2005). עם שובו לארץ החל ללמד פילוסופיה יהודית במוסדות אקדמיים שונים, ובהם אוניברסיטת בן־גוריון ומכללת ספיר. פרסם מאמרים על הגותם של פרנץ רוזנצווייג, שלמה מיימון, גרשם שלום ואחרים. עם השנים גברה התעניינותו בזרמים חתרניים, מיתולוגיים ופמיניסטיים ביהדות, והוא נתן לכך ביטוי בספרו ״מיתולוגיה יהודית״ (2003) ובכתיבתו הספרותית. בספרו האל האחר: עיונים בכמה מופעים דמוניים של האל בספרות המקראית (2016), מציע דגן פרשנות חתרנית לדמותו של האל במקרא, ומצייר דמות של דמון קפריזי ומסוכן, אשר מגלה תוקפנות מטרידה כלפי בניו הנבחרים.
    פרסומו הספרותי הראשון היה בגיל שש־עשרה, כאשר שיריו נדפסו בכתב העת ״שדמות״ וב״על המשמר״. ספרו הראשון היה אסופת שירים בשם קווי מתאר של כמיהה (ספרית פועלים, 1991), ופרסומו הראשון בפרוזה היה ב־1993, בסיפור קצר בשם ״לילה במיכל״, שנבחר כאחד הסיפורים המומלצים בתחרות הסיפור הקצר של ״הארץ״. פרסם חמישה רומנים: רשומות מאי הנשים (2000); מתחת לקו העונג (2002); למלך אין בית (2005); הארץ שטה (2007) ושדים ברחוב אגריפס (2012).
    הרומנים שלו מתנהלים בשני ממדים מנוגדים של זמן והיסטוריה. האחד הוא פני השטח הנהנתניים, המנוכרים והמתפוררים של החברה התל־אביבית בת־זמננו; והשני נובע ממעמקיה המיתולוגיים של ההיסטוריה היהודית, הציונית או הארץ־ישראלית. המתח בין שני הממדים הללו ניכר כבר בספרו הראשון, רשומות מאי הנשים, המפגיש את יפו של סוף המאה העשרים עם שרידיו של בית זונות כנעני עתיק, שהתקיים לא רחוק משם לפני אלפי שנים, והצליח לשרוד עד ימי המנדט הבריטי. בלמלך אין בית, הכתוב כמותחן היסטורי, מגיע המתח הזה לשיאו. בלב הספר ניצבת המצאה היסטורית מרחיקת לכת: כת יהודית עתיקה, אפלה, מינית ומטריארכלית, המתייחסת לבית שאול כמו שהמסורת הרשמית, הרבנית, מתייחסת לבית דוד. אחרי מאות שנים של חיים במחתרת מחליטים מנהיגי הכת לצאת למלחמה נגד בית דוד, שאותו הם מזהים עם הציונות. ההתנגשות האלימה בין ה״שאוליסטים״ לבין ישראל המתפוררת של ימי האינתיפאדה השנייה מוליכה לתוהו ובוהו, והספר לובש אופי אפוקליפטי. דרמה אפוקליפטית מצויה גם בספרו הרביעי הארץ שטה, אם כי שם היא מופיעה בשילוב יוצא דופן עם טון אלגי, לירי ומתרפק. במהלך עלילת הספר פורצת סידרה של רעידות אדמה, הגורמת לניתוקה של ארץ ישראל מיבשת אסיה לאורך השבר הסורי־אפריקני, ומשלחת אותה למסע ימי ארוך בים התיכון ובאוקיינוס האטלנטי. ניתוק הארץ מהקשרה הגיאוגרפי מתבטא גם בניתוקה מהתודעה ההיסטורית המעיקה עליה. בהארץ שטה מגיע אפוא לשיאו המתח בין שני הממדים – ההווה המנוכר והעבר התהומי – והם מחליטים להיפרד זה מזה. גם בספרו השביעי, שדים ברחוב אגריפס, פולש העבר הרחוק לתוך ההווה, כאשר מלאכי חבלה ונהג מונית ירושלמי נפגשים בלילה סוער במיוחד.
    יוצא דופן הוא ספרו השני והפופולרי מכולם, מתחת לקו העונג, שבו ההווה התל־אביבי הרבה יותר דומיננטי, ואילו העבר מתגלה בעיקר מבעד לדמיון האירוני בין גיבורי הספר הצעירים, החיים בשוליה העצלים והנהנתנים של שכונת שינקין, לתלמידי חכמים מימי המשנה והתלמוד.
    יסוד נוסף הבולט בכל הספרים הוא החיבור המיוחד שמחבר דגן בין הומור למין. ההומור שלו, הסאטירי־מלטף, מאפשר לו לעסוק בחוויות מיניות מורכבות ובזיקות הדו־סטריות שבין תשוקה מינית לבין דת, פוליטיקה, היסטוריה ומיתולוגיה, בדרך משוחררת ומעודנת גם יחד.

       

נכתב על־ידי אלי הירש עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: המכון לתרגום ספרות עברית, ויקיפדיה

ספריו:
  • קוי מתאר של כמיהה (תל־אביב : ספרית פועלים, תשנ״א 1991)
  • רשומות מאי הנשים : רומאן (תל־אביב : חרגול, תשנ״ט 1999)
  • מתחת לקו העונג (תל־אביב : חרגול, תשס״א 2001)
  • המיתולוגיה היהודית (תל־אביב : מפה – מיפוי והוצאה לאור, 2003)
  • למלך אין בית (תל־אביב : חרגול, תשס״ה 2005)
  • הארץ שטה : וריאציה על נושא מתוך רפסודת האבן של סאראמאגו (תל־אביב : חרגול, תשס״ז 2007)
  • שדים ברחוב אגריפס (אור יהודה : זמורה־ביתן, תשע״ב 2012) <עריכה – נועה מנהיים>
  • האל האחר ‏: עיונים בכמה מופעים דמוניים של האל בספרות המקראית (תל־אביב : עם עובד, 2016)
  • שדים יהודים : קטלוג מוער (תל־אביב : ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל־אביב ע''ש חיים רובין, תשע''ט 2019)
  • רואים בחושך (חיפה : פרדס הוצאה לאור, תש״ף 2020)
  • צפונה : המסע של קרליה (ישראל : פטל, תשפ״ג 2023)
  • קץ הפלאות : פנטזיה בתנ״ך (תל־אביב : אדרא, תשפ״ד 2024)
על המחבר ויצירתו: על ״קווי מתאר של כמיהה״
  • רינג, ישראל. צעיר ומחונן. על המשמר, כ״ה בסיון תשנ״א, 7 ביוני 1991, עמ׳ 19.
על ״רשומות מאי הנשים״
  • ניצן־קרן, טל. דיבור, המולה, פחד מוות. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 328 (כ״ה בסיוון תשנ״ט, 9 ביוני 1999), עמ׳ 22.
על ״מתחת לקו העונג״
  • בן־משה, יקיר. ״עבורו היא תהיה לתמיד כרוב ניצנים״. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 449 (ט״ז בתשרי תשס״ב, 3 באוקטובר 2001), עמ׳ 6.
  • מלצר, יורם. חיבה לגיבורים הקטנים. מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים, כ״א באב תשס״א, 10 באוגוסט 2001, עמ׳ 24.
  • מושיוף, שירלי.  להסתדר בשלשות.  ידיעות אחרונות, 7 ימים, ט״ו בתמוז תשס״א, 6 ביולי 2001, עמ׳ 42 <ראיון עם הסופר עם צאת ספרו לאור>
  • מנהיים, נועה. זיונים זה לא הכל. ידיעות אחרונות Ynet <מקוון>, 15 ביולי 2001.
  • עלון, קציעה. ציפיות שלא מתממשות. עתון 77, גל׳ 263 (2002), עמ׳ 11.
על ״המיתולוגיה היהודית״
  • מלצר, יורם. אלוהים, איזה כיף. מעריב, מוסף שבת – ספרות וספרים, ב׳ בניסן תשס״ג, 4 באפריל 2003, עמ׳ 24.
  • מנהיים, נועה. המסע לציר הרשע. עיתון תל־אביב <מקוון>, 4 באפריל 2003.
  • קוסמן, אדמיאל. העלאה באוב של המיתוס היהודי. הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 529 (י״ד בניסן תשס״ג, 16 באפריל 2003), עמ׳ 4, 14.
  • קלנר, ורד.  אלהים? טיפוס קפריזי.  מעריב, סופהשבוע, ג׳ באב תשס״ג, 1 באוגוסט 2003, עמ׳ 75–78.
  • רובינשטיין, עמנואלה. הכל סיפורים. ידיעות אחרונות, המוסף לשבת – ספרות, ב׳ בניסן תשס״ג, 4 באפריל 2003, עמ׳ 26–27.
על ״למלך אין בית״ על ״הארץ שטה״
  • בן־נון, רן.  המשיח כגנב בלילה.  ידיעות אחרונות, 24 שעות, י״ג בחשון תשס״ח, 25 באוקטובר 2007), עמ׳ 17.
  • גלסנר, אריק.  כמה מילים על התזזית הישראלית.  מעריב, מוסף שבת, ו׳ בכסלו תשס״ח, 16 בנובמבר 2007, עמ׳ 26.
  • הרצוג, עמרי.  ארץ מחפשת מיתולוגיה חדשה.  הארץ, מוסף ספרים, גל׳ 765 (י״ב בחשון תשס״ח, 24 באוקטובר 2007), עמ׳ 7.
  • הרציג, חנה.  כן, נזוז מכאן.  ידיעות אחרונות, המוסף לספרות, ז׳ בחשון תשס״ח,  19 באוקטובר 2007, עמ׳ 29.
  • לב־ארי, שירי.  נוסטלגיה זדונית.  הארץ, גלריה, ד׳ בחשון תשס״ח, 16 באוקטובר 2007, עמ׳ 2 <שיחה עם חגי דגן>
  • סרי לוי, גלעד.  ארץ לעולם לא.  הצופה, סופרים וספרים, י״ד בחשון תשס״ח, 26 באוקטובר 2007, עמ׳ 15.
על ״שדים ברחוב אגריפס״
על ״שדים יהודים״
  • שלו, עמיחי.  הנה הם באים.  מקור ראשון, שבת, כ״ז בטבת תש״ף, 24 בינואר 2020, עמ׳ 20–21.
על ״האל האחר״
  • בר מימון, מאיר.  הלל לאל המתעלל.  הארץ, מוסף ספרים, כ״ה בסיון תשע״ו, 1 ביולי 2016, עמ׳ 2–3.
על ״רואים בחושך״
  • גל גץ, פוריה. מציצים בחושך. הארץ, מוסף ספרים, ז׳ בתשרי תשפ״א, 25 בספטמבר 2020, עמ׳ 42.
  • פריד, ירון.  עפיפוני תבערה.  מעריב, סופהשבוע, המוסף, ג׳ באב תש״ף, 24 ביולי 2020, עמ' 39.
על ״צפונה, המסע של קרליה״ על ״קץ הפלאות״
  • אילני, עפרי.  שיר המעלות לדמבלדור.  הארץ, מוסף ספרים, ט״ו בסיון תשפ״ד, 21 ביוני 2024, עמ׳ 56.
  • שלו, עמיחי.  לוויתן, נפילים ואבני ברד.  מקור ראשון, שבת, י״ח בניסן תשפ״ד, 26 באפריל 2024, עמ׳ 20–21.
קישורים:
OpenLibrary – OL4182993A Wikidata – Q6598228 NLI – 987007313166905171 LC – nr92007830 VIAF – 7619691
עודכן לאחרונה: 29 באפריל 2025

לראש הדף

 

 

ספרי המחבר

 

על יצירתו

 

קישורים

 

 

לראש הדף