צבי בן ישראל פרייגרזון נולד בג' בחשון תרס"א, 26 באוקטובר 1900 (תאריך לידתו הרשמי, כפי שנרשם בדרכונו, היה 13 בינואר 1902) בעיירה קרמניץ, בפודול שבאוקראינה. תחילה למד בחדר. את השכלתו היהודית והעברית רכש באופן בסיסי ומסורתי אצל ר' חיים קנטור. אביו היה יהודי משכיל ובהיותו ציוני החדיר בבנו את האהבה לארץ ולשפה. מילדותו הצטיין בכשרונות רבים: היטיב לשיר, ניגן בכינור, צייר וכתב שירים.  בשנת 1913 שלחו אביו לארץ-ישראל ללמוד בגימנסיה העברית "הרצליה". בחופשת הקיץ של שנת 1914 נסע לרוסיה לבקר משפחתו. מלחמת העולם הראשונה מנעה את שובו לארץ והוא נשאר ברוסיה. בעיר אודיסה סיים בית ספר תיכון והמחלקה לכינור בקונסרבטוריון. מלבד זאת למד בשעורי ערב ב"ישיבה" של "רב-צעיר" טשרנוביץ שבאודיסה.  ברוסיה הסובייטית סיים את האוניברסיטה ככימאי. במשך הזמן הפך לאחד המומחים הגדולים בהעלאת טיבם של אבני הפחם. היה מרצה באוניברסיטאה המוסקבאית וכתב שורה שלמה של ספרי מדע במקצועו. היה איש מדע בולט ומורה מוכשר, שהקדיש יותר מ-40 שנות חייו להכשרת מהנדסים.  בכל שנות חייו התמיד בדבקותו ואהבתו לעמו ולשפה העברית. משיריו פורסמו בכתבי-עת ספרותיים בארץ-ישראל ('גליונות', 'דבר', ועוד). בשל אהבתו זאת נאסר ונשפט ל-8 שנות מחנה הסגר. הוא נשלח למחנה ששימש רק לאסירים פוליטיים. המשטר במחנה היה כה חמור שרק פעמיים בשנה ניתן לאסיר לכתוב מכתב הביתה.  הודות לאשתו, לאה, שסעדה אותו בזמן מאסרו מעל ליכולתה החזיק מעמד וזכה להשתחרר מהמחנה. בתחילת 1951 הועבר אל הצפון הרחוק, לוורקוטה. התנאים הקשים של המחנות לא הכניעו את האיש, שלא חדל מנאמנותו לשפה העברית. רוחו האיתנה לא דעכה והמשיכה לרומם לבבות רבים, שהתחממו לאור ערכיו.  ב-1956 שוחרר מהמחנה חולה ורצוץ. הוא חזר למוסקבה  ושב להוראה במקצועו. בצאתו לגימלאות היה מבלה את שעות הפנאי בספריה, כשהוא רכון על ספרים עבריים, בהם השקיע את כל ישותו ובהן זן את נפשו. התקף לב בכ"ה באדר תשכ"ט, 15 במארס 1969 הכריע את פרייגרזון ז"ל, שהיה איש בעל הגינות נדירה וטוהר, אוהב ואהוב.  אשתו , שהיתה לו למסעד ובת-לויה נאמנה בדרך כל חייו, קיימה את צואתו האחרונה והודות לה זכה עם מותו לאשר חלם בחייו - להגיע לישראל. אפרו הובא למנוחות במשק שפיים בי"ח בסיון תש"ל, 22 ביוני 1970.
[מקורות: מעריב, ט"ו בסיון תש"ל, 19 ביוני 1970, עמ' 8]

סופר ומדען. צבי פרייגרזון נולד בעיירה שפטובקה שבפלך ווהלין, רוסיה, לאביו המשכיל הציוני, ישראל, ולאמו רעיה לבית הלפרין. ראשית חינוכו היה ב'חדר'. בשנת 1913 שלחו אותו הוריו לארץ ללמוד בגימנסיה "הרצליה". בחזרו לבית הוריו לחופשת הקיץ פרצה מלחמת העולם הראשונה, הדרכים נסגרו ופרייגרזון לא יכול היה להמשיך את לימודיו בארץ. הוא המשיך את לימודיו בגימנסיה רוסית באודסה, השתלם בנגינה בכינור ובערבים למד בישיבה. בשנת 1919 נסע למוסקבה והמשיך את לימודיו באקדמיה להנדסת מכרות. את מקום הדת תפסה הציונות והוא הצטרף למועדון "צעירי ציון". עד מהרה קנו גם הרעיונות הקומוניסטיים שביתה בלבו, וכשפרצה מהפכת 1917 נקרע בין נאמנותו לציונות לבין אמונתו בקומוניזם. בשנת 1927 החל פרייגרזון לפרסם שירים. הוא פרסם בבמות החשובות של התקופה: 'העולם', 'הדואר', 'התקופה', הדים' 'כתובים' ', 'דבר' ו'גליונות'. בשנת 1934, כשהתגבר הטרור בברית המועצות, כתב בעברית רק מעט ובסתר ופסק לפרסם את יצירותיו. מכאן ואילך היו חייו חצויים: בגלוי היה מדען רוסי מצליח בשם גריגורי איזראילוביץ', המפרסם מחקרים בנושא השבחת פחם האבן, ובסתר - סופר עברי . יצירתו העברית חזרה והתעצמה בתום מלחמת העולם השנייה עם כתיבת סיפורים קצרים ורומן בשם "בדעוך המנורה". בתקופה זו הצטרף פרייגרזון לחבורה מצומצמת של סופרים עבריים, ששרדו בברית המועצות. לחבורה זו נסתפח סוכן סמוי של הבולשת, ששכנע את פרייגרזון וחבריו שישלחו מיצירותיהם לארץ במטרה להפלילם. כל בני החבורה, ובתוכם פרייגרזון, נאסרו. בשנת 1949 נדון פרייגרזון לעשר שנות מאסר. בשנת 1955 שוחרר חזר לעבודה מדעית ולכתיבה בעברית. בשנת 1969 נפטר בטרם הצליח לעלות ארצה. אשתו וילדיו עלו לישראל, והעבירו את עזבונו הספרותי למרכז קיפ – לחקר הספרות העברית שבאוניברסיטת תל-אביב. צבי פרייגרזון הוא הסופר האחרון בברית המועצות, שהמשיך לפרסם בעברית. יצירותיו הן תעודה ספרותית והיסטורית אוטנטית לגסיסתה של התרבות העברית בתקופת השלטון הסובייטי. פרייגרזון תיאר את הטרגדיה, של יהודים שדגלו בקומוניזם ובבד בבד האמינו שיוכלו לשמור על הצביון היהודי שלהם. עם זאת מבטאות יצירותיו גם אופטימיות ואהבה לאדם באשר הוא אדם. הרומן שלו "בדעוך המנורה" נשלח לארץ בדרך-לא – דרך, ונתפרסם בשנת 1966 תחת הכותרת "אש התמיד" בפסבדונים א. צפוני. ברומן זה תיאר את קורותיה של משפחה יהודית באוקראינה בתקופת מלחמת העולם השנייה. בשנת 1976 פורסמו זיכרונותיו ממחנות ההסגר (בהוצאת עם עובד). לאחר מותו נאספו סיפוריו ונכללו בספר "חבלי שם" (בעריכת חגית הלפרין, 1985) . מעיזבונו פורסם הספר "הסיפור שלא נגמר" (בעריכת חגית הלפרין, 1991), שכולל מבחר משיריו והרומן הבלתי גמור שלו "רופאים" . בשנת 2012 פורסמו זיכרונותיו ממחנות ההסגר במהדורה אקדמית מוערת "מחסגר, יומן זיכרונות מהמאסר בברית המועצות" (בעריכת חגית הלפרין ורחל סטפק).

ספריו: