מירה מאיר, משוררת, סופרת ילדים ועורכת נולדה בעיר לודז׳, פולין בט״ו באייר תרצ״ב, 21 במאי 1932. עלתה עם הוריה ארצה כשהיתה בת חמש, ומשפחתה השתקעה בתל אביב. מנעוריה היתה חברה בתנועת השומר הצעיר, ובמסגרתה הצטרפה ב-1952 עם גרעינה לקיבוץ נחשון. בקיבוץ הקימה את משפחתה, ובו התגוררה עד מותה. עבדה בענפי החקלאות, בהמשך היתה מורה וכיהנה גם כמזכירת הקיבוץ. שנים רבות ערכה את מדור ספרי הילדים בהוצאת ספרית פועלים.
    ב-1963 יצאה להמשך לימודיה בחוגים לספרות ולשון באוניברסיטת תל אביב, והשלימה את התואר הראשון והשני. לימדה ספרות ילדים באוניברסיטה העברית בירושלים, בסמינר אורנים ובמקומות נוספים. שיריה הראשונים נדפסו בביטאוני התנועה ובמוספי הספרות. ספר שיריה הראשון, לא הכל (ספרית פועלים, 1966), כולל בין השאר שירי אבל ונחמה, שירי אהבה ושירי נוף והתערות ביישוב שאל מול עמק איילון, וכן שירים שעניינם מעמדו של האדם היחיד בתוך היחד הקיבוצי. לשון שירתה בספר הזה ובבאים אחריו עדכנית, מוזיקלית וגמישה. אחדים משיריה הולחנו ונפוצו כשירי זמר, אבל בעיקר הולחנו הפזמונים שכתבה ללהקות צבאיות.
    עוד מספרי שיריה: בארץ ההיא מתחת למים (1970); ארכה למרחקים (1979); אור כלוא (1989). כתבה גם את הספר איש רעים: לזכר חנן סמסון (1977) שנפל בבקעה במרדף אחר מחבלים.
    עולם הילדות בטהרתו, עולם בו נעלמות המחיצות בין דמיון ומציאות, בא לביטויו בכתיבתה הלירית והסיפורית של מירה מאיר. ״בשעה שאני כותבת לילדים מתעוררת בי החוויה שבכתיבה,״ אמרה. ״אינני מתכוונת לחנך ממש דרך הסיפורים או השירים, אלא להעניק חוויה רגשית לקוראים, ההרגשה המדריכה אותי בכתיבה היא שאסור לזייף, הגרעין צריך להיות אמיתי.״ סגנונה צלול, מנוּפּה וקולח בטבעיות, והוא רווי עתים הומור ססגוני, ועתים ליריקה ענוגה.
    ספריה: מה עושים דגים בגשם? (1970) – מחרוזת שירי פנטסיה על מסיבה של עננים, על השמש הרוחצת פניה בשלולית ועוד; אני אוהב לצייר (1972. פרס אסתר רבינוביץ, פרס זאב, עיטור אנדרסן) – שירי חוויה ילדיים, כתובים ברובם בגוף ראשון, שנוצרו באשראת ציוריו של נחום גוטמן המלווים אותם; היומן שלי (1972) – יומנה של בת 13 ׳המרגישה שאני מוכרחה לפעמים להגיד דברים, אבל אף אחד אינו מבין אותי׳; מעשה שהיה כך היה (1973) – 10 סיפורים ׳על כל מיני דברים שקרו׳ בעולמם של ילדי הקיבוץ; הצב של אורן (1977) – מעשה בילד הזוכה בצב ולומד להכירו; שלולי (1977) –  בבואתו של ילד הנשקפת בשלולית נעשית לחברו הסודי; המסע המופלא של חנטוש (1977, עם יפתח אלון) –  סיפור בחרוזים על טיסת ילד לירח; מעשה נורא בבת-יענה (1978) – 8 שירי דמיון והומור; אלינה היא אילנה (1978. תורגם לשבדית) –  סיפור מצולם על קליטת נערה עולה; מי אשם? (1979) – סיפור על טיול לירקון, נכתב באשראת איורים של נחום גוטמן; פעם היה ילד שלא רצה לישון לבדו (1981) –  ועל כן הביא למיטה את צעצועיו.
    תרגמה: סלימה הילדה מקשמיר לפורסברג (1973), דג לארוחת הערב לגופשטיין (1978); מדוע שלח נוח את היונה לבשביס זינגר (1980).
    על כתיבתה לילדים זכתה בפרסים ובעיטורים: פרס זאב על ספר הילדים אני אוהב לצייר (1972), שעליו זכתה גם בעיטור אנדרסן. ב-2004 הוענק לה פרס זאב בשנית על מפעל חיים. זכתה בפרס שר המדע, התרבות והספורט לספרות ילדים ונוער בקטגוריית הגיל הרך (2008) ובפרס היצירה לסופרים עבריים על עריכה ספרותית (2010). מירה מאיר פרשה מעבודתה במאי 2010 ונפטרה בכ״ד בטבת תשע״ו, 5 בינואר 2016.

נכתב על-ידי אלישע פורת עבור לקסיקון הקשרים לספרות ישראלית 
[מקורות נוספים: לקסיקון אופק לספרות ילדים, סודות של סופרים, ויקיפדיה, המכון לתרגום ספרות עברית]