איצק אייכל נולד בקופנהגן בתקט"ז (1756). בגיל שבע עשרה הגיע כמורה לעברית לקניגסברג שהיתה מרכז השכלה חשוב בימים ההם. בקניגסברג התקרב למשפחת פרידלנדר האמידה והמשכלת ובסיועה קיבל השכלה כללית ואף שקד על לימודי הפילוסופיה באוניברסיטת קניגסברג (תלמיד מובהק לעמנואל קאנט). לאחר חמש שנות לימודיו באוניברסיטה ביקש להתקבל שם כמורה ללשון העברית, משרה שנתפנתה אז. אולם נתקל בשלילה בשל יהדותו. ב-1787 עבר לברלין וניהל בה את בית הדפוס של בית-הספר "חינוך נערים". חי בברלין עד סוף ימיו.
אייכל היה מחלוצי ההשכלה העברית והרוח החיה בהקמת האגודה "חברת דורשי לשון עבר" (בז' בטבת תקמ"ג, 12 בדצמבר 1782) בקניגסברג, שיזמה את כתב-העת הראשון בספרות ההשכלה העברית: "המאסף". פעילים אתו באגודה זו היו מנחם מנדל ברסלוי והאחים שמעון וזיינוול פרידלנדר. הם הוציאו (בי"ג בניסן תקמ"ג, 15 באפריל 1783) פרוספקט בשם: "נחל הבשור", שנכתב על-ידי אייכל, ובו פירוט תוכנו של "המאסף": שירים, במקור ותרגום, מאמרים, מחקרים, ספרות יפה, "מליצות", עניני-חינוך, תולדות גדולי-ישראל, עניני דיומא וביקורת ספרים. ביקשו ליצור אכסניה עברית דוגמת כתבי-העת הגרמניים באותה תקופה המוקדשים לעניני חברה, תרבות, ספרות ואמנות.
בתשרי תקמ"ד (ספטמבר 1783) יצאה לאור חוברת ראשונה של "המאסף" לשנת תקמ"ד בעריכתו של אייכל. "המאסף" קבע את הנוסח העיקרי בספרות ההשכלה העברית, אם בתוכנה - דרישה להשכלה ולבוש עברי למדעים כלליים וספרות יפה בלועזית, ואם בלבושה - לשון מקראית "צחה". כל אלה שימשו דוגמה לספרות ההשכלה העברית למעלה ממאה שנים, במערב ובמזרח. "המאסף", בעריכתו של אייכל יצא בקניגסברג עד שלהי 1786 (אותה שנה נפטר משה מנדלסון) ואייכל עבר לברלין. משום כך הוחלט להעביר גם את "המאסף" לברלין ולהרחיב את תוכנית החברה הקודמת בדמות חדשה ובשם "חברת שוחרי הטוב והתושיה".
עריכת "המאסף" בתקופת ברלין עברה לידיים אחרות, אולם השתתפותו של אייכל לא פסקה גם אז.  ב"מאסף" פירסם את המונוגרפיה שלו על משה מנדלסון: "תולדות רבנו החכם משה בן מנחם", שיצאה כספר (ברלין,  תקמ"ט) וזכתה לכמה מהדורות (וינה תקע"ד; לבוב 1860. בראש המונוגרפיה מצוי מכתבו ליואל ברי"ל, בו שירטט קווי-עיקר להשכלה העברית, כאן גם קצת פרטים אוטוביוגרפיים). משלא נמצאה הלשון המקראית מספקת את האוצר הלשוני הדרוש לתרגומים מלועזית החלו אייכל ורעיו מזדקקים ללשון המשנה בתוספת התנצלות: "כי שמות אלה אינם נמצאים בספרי התנ"ך ולכן נשאילם מלשון נמשנה, כי לשונה לשפת עבר יחשב".
אייכל ביאר בעברית ותירגם לגרמנית את ספר משלי (ברלין, תקמ"ט. מהדורות מרובות לאחר מכן). הוא ביקש לההדיר את "מורה נבוכים" לרמב"ם עם פירוש הנרבוני ושל שלמה מימון, אולם הוציא דוגמאות בלבד. תירגם לעברית את "ספר הרפואות" לאבן-סינא ואף מזה הדפיס ב"המאסף" אך קטע קטן. בכתובים נשאר עמו גם תרגום עברי לספרו של משה מנדלסון "ירושלים". בימי שבתו בקניגסברג הוציא קול קורא "שפת אמת" (1782) בעניין הקמת בית-ספר בעיר, דוגמת בית-הספר "חינוך נערים" (Freischule) בברלין.  לפי מאיר לטריס שייכים לאייכל המאמרים ב"המאסף" החתומים: משולם בן אריה האשתמועי, והן בנוסח האגרות הפרסיות של מונקסקייה. אייכל גם חיבר מחזה ביידיש בשם: "רב הענאך, אָדער, וואס טהוט מאן דאמיט", והוא תיאור שנון של בן תקופת המעבר להשכלה והתערבות עם הסביבה (נכתב בשנות התשעים למאה ה-18 ונפוץ בכתב-יד ובדפוס במשך מאה וארבעים שנה עד שפירסמו זלמן רייזין מחדש ב-1930). אייכל תירגם לגרמנית, תרגום חופשי, את סדר התפילות וכן פירסם בגרמנית קונטרס בדבר הלנת-המתים.
יצחק אייכל נפטר בברלין בה' בתמוז תקס"ד, 14 ביוני 1804.
[מקורות: קרסל, ויקיפדיה, Jewish encyclopedia]

ספריו:

• Vom Nutzen der Aufklärung : Schriften zur Haskala : Mit den hebräischen Originaltexten ... / von Andreas Kennecke (Düsseldorf : Parerga, 2001)  <עברית עם תרגום לגרמנית>