משה הכהן פרוזר (פראָזער) נולד בכ״ה בטבת ת״ר, 1 בינואר 1840, בעיירה קיידאן שבפלך קובנה. הוא קיבל חינוך מסורתי, וכבר בילדותו התפרסם בכשרונותיו, בייחוד בכוח־זכרונו. בהיותו בן שבע ידע פרק בתלמוד, שלמד מפי אביו שלמה זלמן, שהיה אדם גדול בתורה, מופלג בחסידות, תקיף בדעתו ושוקד כל ימיו על מפעלי צדקה וגמילות־חסדים לנזקקים. אף־על־פי שהוא עצמו היה עני מרוד והתפרנס ממלאכת־המלמדות. בן אחת־עשרה נתקבל פרוזר לישיבה הגדולה של ר׳ משה׳ל חיים׳ס בקיידאן, שאליה נהרו צעירים וגם באים בימים מכל ערי ליטא, כדי ללמוד תורה אצל ראש־הישיבה הנודע, והוא, פרוזר, זכה כאן לכינוי ״העילוי מעבר הנהר״. בגיל שלוש־עשרה ידע כמעט בעל־פה את כל התנ״ך, ולאחר שנה היו שגורים על פיו מסכת ברכות, סדר מועד, סדר נשים וסדר נזיקין עד תומם. בשנת 1854, כשלא היה עוד בכוח אביו, שהיה מטופל במשפחה גדולה, להחזיק את פרוזר על שולחנו – נדד זה האחרון ברגל לעיירה יאנובו שבפלך קובנה, מקום מושבה של אם־אביו, שהיתה בעלת בית־מרזח. כאן שהה שלוש שנים והמשיך בחשתלמותו במחיצתו של הלמדן הנודע בדורו ר׳ השיל משווינצאן. ביאנובו, שבה לא היה פרוזר נתון עוד לפיקוחו החמור של אביו, התחיל לקרוא ספרי השכלה וחקירה, ורבים מהם, בכללם אהבת ציון לאברהם מאפו וחיבורי מ.א. גינצבורג (רמא״ג) וי.ב. לוינזון (ריב״ל), למד בעל־פה. בפרק־זמן זה ניסה גם למשוך בשבט סופר. עם השתקעות אביו ביאנובו באו ימים קשים לפרוזר ״שנתחמץ״, והוא נמלט באחד הלילות ברגל לפונייבייז שנחשבה בימים ההם לעיר מתקדמת יחסית. גם כאן למד בישיבה הגדולה, שבראשה עמד מאיר שו״ב, והתפרנס מאכילת ״ימים״ על שולחן הרב וקרובי־משפחה. עד מהרה קצה נפשו בתלמוד ובאורח־החיים של בחורי־הישיבה הצבועים ונתפתה על־ידי שמשו של בית־המדרש לשאת אשה. לאחר חיי־משפחה אומללים במשך חצי שנה בבית חותנו וחותנתו, שרחשו איבה לפרוזר כלמשכיל ואפיקורוס, עבר לווילנה, מתור כוונה להכשיר את עצמו לכניסה לבית־המדרש לרבנים שבעיר זו. כחצי שנה למד בה את הלשונות הגרמנית והרוסית מפי תלמיד של אותו מוסד ומצא את פרנסתו בדוחק רב משיעורים פרטיים. משנודע מקום־המצאותו לאביו – איים על בנו, שיבוא לווילנה וימסור אותו לעבודת־הצבא. לנוכח איום זה החליט פרוזר לבקש מקלט בז׳יטומיר, הרחוקה מיאנובו. הוא עשה את דרכו לכאן – מהלך 700 וארסטאות (למעלה מ־700 קילומטרים) – ברגל במשך שלושה שבועות וחצי. מצויד בהמלצות ממרדכי פלונגיאן, קלמן שולמן ואנשי־שם אחרים בעולם ההשכלה פנה פרוזר לעזרתו של המשורר והמחנך יעקב אייכנבוים, ששימש מפקח בבית־המדרש לרבנים בז׳יטומיר, והלה הטיל על ארבעה מתלמידיו המצוינים להכשיר את פרוזר לכניסה למוסד זה. בינתיים פקע תוקף דרכונו, ולא היתה אפשרות, מסיבות שונות, לחדשו. מחמת עגמת־נפש נפל פרוזר למשכב, ומשהחלים מחליו – שב לווילנה בתקווה, שיעלה בידו להשיג דרכון ולהגשים את תכנית־ההשתלמות שלו. אך תקוותו זו נכזבה, הואיל וחותנו מת, והוא, פרוזר, היה אנוס לקבל על עצמו את הדאגה לכלכלת אשתו ובתו, שלאחר מות החותן נשארו בחוסר־כל, ולהשתקע בפונייבייז׳. בה הכיר מקרוב את י.ל. גורדון ואת הסופר והמחנך יצחק רומש, ולפי המלצת גורדון התבסס כאן כמורה פרטי. בשנת 1863 עבר לקובנה, שבה התיידד עם אברהם מאפו, והמספר המפורסם העריך מאוד את סגולותיו הנדירות של פרוזר כמחנך. בעיר זו עסק בהוראה במשך כשבע שנים, והיתה זו, כהודאתו, התקופה הטובה בחייו, שכן בה זכה ללמוד הרבה בדרך אוטודידאקטית ולהרחיב את אפקיו וגם לראות ברכה רבה בעמלו, כמורה מפיץ דעת וכעסקן בשדה ההשכלה. כך, למשל, עמד לימינו של ליליינבלום במאבקו עם האדוקים בווילקומיר וסייע לו לעבור לאודיסה. כן הושיט עזרה לצבי (הרמאן) שפירא לשם השתלמות בחוץ־לארץ. בשנת 1865 התחיל פרוזר לפרסם את דבריו בעתונות העברית, על־פי־רוב שלא בחתימת שמו. הפסבדונימים שלו היו: ״עזרא מהר שפר״, ״בן־עמרם הפראזי״, ״אני הגבר״, ״הר״ן״. על פעילותו של פרוזר בתקופת־קובנה ניתן לעמוד גם מתוך אגרותיו לגורדון. בשנת 1870 עבר לפטרבורג, שבה כיהן עד סוף ימיו כמורה הלשון העברית, יסודות הדת היהודית ותולדות ישראל בבית־הספר של א. ברמאן ובבית־החינוך ליתומים מיסודה של הבארונית גינצבורג; כמורה פרטי למקצועות העבריים בבתי עשירי־העיר; וכעוזר במערכת ״המליץ״. בתפקיד אחרון זה שימש כמזכירו של העורך (ולעתים כעורך בפועל), כמסגנן וכמגיה. כן היה אחראי בעתון הנדון למדור ״בארצנו״, שכלל כתבות וידיעות על המתרחש בקהילות ישראל ברוסיה, ואף תרגומים של מאמרים וידיעות מתוך העתונות הרוסית והאירופית בלשונות שונות על ענייני היהודים ברוסיה. גם תקופת־פטרבורג באה על ביטויה באגרותיו ליל״ג. – מן הראוי לציין, שלמרות פעילותו הספרותית הענפה והממושכת, שמחמת ענוותנותו היתירה היתה ידועה למועטים בלבד, ראה פרוזר את עיקר ייעודו במלאכת־ההוראה, והוא היה גאה מאוד – כהודאתו לידידים – על הישגיו בתחום זה. פרוזר נפטר בערב־פסח תרנ״ה, 8 באפריל 1895.

נכתב על־ידי שלמה ברימן עבור הֶעָבָר : רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה, חוב׳ ט (אלול תשכ״ב)
[מקורות נוספים: ספר זכרון לסופרי ישראל,  Wikipedia, Jewish Encyclopedia, Еврейская энциклопедия Брокгауза и Ефрона

• אגרות מ. פרוזר לי. ל. גורדון / הובאו לדפוס ע״י ש. ברימן.  בתוך: הֶעָבָר : רבעון לדברי ימי היהודים והיהדות ברוסיה, חוב׳ ט (אלול תשכ״ב), עמ׳ 176–193; חוב׳ יא (אייר תשכ״ד), עמ׳ 131–178.