משה לייב לילינבלום נולד בקאידן, פלך קובנה, אשר בליטא בכ״ט בתשרי תר״ד, 23 באוקטובר 1843. בילדותו נתחנך בישיבה. בן 13 ארס נערה ועבר לבית חותנו בווילקומיר, שם קנה בקיאות רבה בספרות הרבנית, ולאחר נישואיו פתח בה ישיבה לנערים. תוך התעמקות בספרות המחקר של ימי הביניים נתפס בהדרגה לרעיונות ההשכלה המתונה. ב־1867 פירסם את מאמרו הגדול ״אָרחות התלמוד״, שבו תאר את התלמוד כיסוד קיומו ומוסריותו של העם היהודי, אל טען כי דרך התלמוד להתאים את חוקי התורה לצרכי החיים, ועל־כן קרא לרבנים לבטל מנהגים שעבר זמנם, ובמוחד אלה שיסודם בקבלה. מאידך קרא למשכילים שלא לנטוש את אמונתם, שהיא הערובה היחידה לקיום העם. ב־1869 פירסם לילינבלום ״נוספות לאָרחות התלמוד״, בו חזר על הדברים בחריפות יתרה, כפר בסמכותו של השולחן־ערוך וקרא לרבנים לחבר שו״ע מתוקן, להפיץ בעם אהבת מלאכה ועבודה, ולייסד בתי ספר מתוקנים. הפעם עורר נגדו פולמוס חריף: הכריזו עליו חרם, פגעו בפרנסתו, וכמעט שמסרוהו לעבודת הצבא. אז יצא לאודסה, לקנות השכלה אירופית ולכונן לו מעמד בחיים  (1869).
    באודסה נכונה לו אכזבה מרה, בראותו המוני יהודים שפרקו עול מצוות, והתרחקו מתרבות ישראל ולאומיותו.  שם השלים לילינבלום סאטירה בחרוזים, ״קהל רפאים״ (תר״ל), המגלה מומיהם של 15 טיפוסים מחיי הקהילה. זוכים לביקורת גם המשכילים, על שהם עוסקים בנימוסים חיצוניים. על אף ערכה הספרותי הקלוש, זכתה היצירה לקבלת־פנים טובה. באודסה נפגש לילינבלום עם אברהם קרוכמל, ובאמצעותו – עם ביקורת המקרא, וקיבל מסקנותיה. אותם ימים השתלם ברוסית והחל קורא בספרות הראדיקלית, שעשתה עליו רושם עצום. את תיקונו של העם היהודי ראה אז בשינוי סדרי חייו הכלכליים והתרבותיים, ואילו שאלת הדת נראתה לו כחסרת שחר. את השקפותיו ביטא במאמריו ״יודישע לעבענספראגען״ (״בעיות החיים היהודיים״), בעיתון היידי ״קול המבשר״, שלילינבלום קיבל את עריכתו ב־1871. בגלל רוגז החרדים נאלץ לילינבלום להסתלק מהעיתון, ואז פירסם שורת מאמרים ב״המליץ״, וב״השחר״, ובהם הסביר, שמטרת ההשכלה להיטיב את החיים, ושהשפה העברית ותורת ישראל עתידות להשכח, ותפקיד הסופר העברי ״לתת לבני־עמנו מבט גשמי על החיים, ולהשכיח מאיתם את אויר חיי־הדמיון שהם מחזיקים בו״.
    ואף־על־פי־כן לא מצא לילינבלום מנוחה נפשית. ב־1873 כתב אוטוביוגרפיה חשובה, ״חטאת נעורים״ (תרל״ו), בגילוי־לב ובמפורט. עיקרה מוקדש לתאור המאבר בנפש צעיר יהודי המשתחרר מן המורשה הדתית, ובהגיעו לשלילה הגמורה משיגים אותו היאוש וההכרה כי אינו אלא ״אומלל בארץ״. אף־על־פי שלא היו בספר יומרות אמנותיות או ספרותיות, היתה השפעתו על בני־הדור עצומה, שהרי רבים נמצאו אז בשלב זה או אחר של אותה הדרך. החרדים ראו בו ספר מסוכן. בחייו הפרטיים נאבק לילינבלום במחסור, יחד עם בני משפחתו, כשהוא עוסק במלמדות, בהגההת־ספרים או בפקידות. כל אותה עת ניסה לרכוש תעודת־גימנסיה, כדי שיוכל ללמוד מקצוע באחד מבתי־הספר הגבוהים. בסוף שנות ה־70 התקרב לילינבלום לחבורת הסוציאליסטים העברית הראשונה, וכתב למענה את ״משנת אלישע בן אבויה״. מאמר זה נכתב כפארודיה למשנה ומפרשיה.
    פרעות 1881 חוללו שינוי גמור בהשקפותיו של לילינבלום, והוא הגיע להכרה כי מקור הרע הוא במעמדם של ההיהודים כזרים בין האומות. על־כן הציע לקנות את אדמת ארץ־ישראל מידי השולטאן, ולכונן בה ״ממלכה משועבדה תחת השגחת מושלי אירופה״. לאחר זמן הכיר, שהעיקר הוא לקנות קרקע בארץ־ישראל ולהתיישב בה בהדרגה, ואפילו תחת שלטון התורכים. מאמריו ברוסית בנושא זה (1884) תורגמו על־ידיו אחר־כך גם לעברית, בשם ״על תחית־ישראל על אדמת ארץ־אבותיו״. בחוברת זו, שהיא מתעודות־היסוד של הרעיון הציוני, קובע לילינבלום כי האנטישמיות איננה תופעה חולפת, אפילו במקום שזכו היהודים לשוויון, והפתרון היחיד הוא הפתרון הציוני. לילינבלום יצא בחריפות כנגד י. ל. גורדון שראה בתיקון חיי הדת ההיהודים בגולה תנאי מוקדם לגאולתם המדינית בארץ־ישראל; לילינבלום טען ששאלת קיום האומה קודמת, ועל הרבנים והמשכילים להתאחד למען המפעל הלאומי המשותף. יתר־על־כן, על החילוניים להזהר שלא יביאו לפילוג העם, ותיקון הדת יבוא מעצמו, עם החיים הלאומיים המלאים בארץ־ישראל. מאז דבק לילינבלום בציונות בכל מאודו. הוא סייע לארגונה של ״חבת ציון״ ברוסיה, והוא שעורר את פינסקר לעמוד בראשה. החשוב במאמריו העבריים  מאז הוא ביקורתו הקטלנית על ״כל שירי י. ל. גורדון״ (1884),  על שביקר את מומי העם היהודי, בלי שים לב למקורם במציאות המדינית; הוא אף שלל מיל״ג את הזכות להקרא ״משורר לאומי״, כל עוד לא יקדיש עטו לחזון שיבת־ציון. ביקורת זו שימשה אות להסתייגות הדור החדש מהשקפות הדור הישן, שיל״ג היה מראשי המדברים בו.
    בסוף 1884 נבחר לילינבלום למזכיר בשכר של ״מזכרת משה״ שהיתה, למעשה, ההנהלה המרכזית של ״חבת ציון״ עד למתן הרשיון הממשלתי להקמת ״חברת התמיכה לבני־ישראל עובדי־אדמה ובעלי־מלאכה בסוריה ובא״י״ (1890). בתפקידו זה שימש לילינבלום מקשר בין האגף החרדי והחילוני בתנועה, בלי שיוותר על השקפותיו. בכלל ביטא לילינבלום את הקו הרשמי של הנהגת התנוה, ועם כל התנגדותו לשיטת התמיכה, קרא למושבות הנתמכות לקבל עליהן את מרותה של פקידות הבארון. הוא הזהיר מפני עליית עניים, ולהם קרא לנסוע לאמריקה. את הגשמת הרעיון הציוני ראה לילינבלום בפעולת עליה והתיישבות מתמדת, ולו גם  בקנה־מידה קטן, תוך הסתגלות לתנאים הקיימים. בתרנ״ט כתב לילינבלום את שני ספריו ״דרך תשובה״ ו״דרך לעבור גולים״, המשלימים את האוטוביוגרפיה שלו. ב־20 שנותיו האחרונות עמד לילינבלום על משמר ה״ציונות המעשית״. מאבק ממושך ניהל עם אחד־העם, שבענו כי אכן אין דרך אחרת אלא לטפח את היישוב החקלאי הדל בא״י. לאחר מכן ניהל מאבק עם ה״ציונות הרוחנית״, ותבע להקדיש את מעט כוחותיה החמריים של התנועה לתמיכה במושבות ולא במוסדות תרבות והשכלה. את הופעתו של הרצל ואת הציונות המדינית קיבל לילינבלום בברכה, אולם עמד על כך שעבודת חובבי־ציון תימשך בד בבד עם הנסיונות המדיניים. הוא עצמו לא הצטרף לתנועה החדשה מפחד שמא יעורר את חשד הממשלה הרוסית כלפי ״חברת התמיכה״, אולם תמיד עמד לימינו של הרצל. בתכנית אוגאנדה ראה לילינבלום את כשלונה של הציונות החדשה, ובשורת מאמרים קרא לדחות הצעה זו ולחזור לעבודה המצומצמת בארץ־ישראל.
    ב־1909 החל לילינבלום בהכשרת כתביו לדפוס. הוא ליקט את החשובים שבהם, ריכך בהם כמה ביטויים לחילקם ל־4 כרכים. כרך א׳ נדפס בחייו (תר״ע), והאחרים יצאו לאחר מותו (תרע״ב/ג), בעריכת ד״ר יוסף קלוזנר. לאחר מותו בג׳ באדר א׳ תר״ע, 12 בפברואר 1910 באודסה, נקראה על שמו המושבה כפר־מל״ל.
    הכוח הרוחני שהניע את לילינבלום כל ימיו נבע מהקשר האיתן לעמו, והדאגה לקיום העם שימשה תמיד מוצא למחשבתו. השפעתו הרבה של לילינבלום נבעה מישרו ומאומץ ליבו. הוא סייע לעזיבתם של רבים מנוער הישיבות, אבל רבים מהם הוביל עמו ב״דרך תשובה״, במסגרת ״חבת־ציון״. בעבודת הנמלים שלו כמזכיר ״חבת־ציון״, קיים לילינבלום את המסגרת הארגונית הרופפת של התנועה, והשלים בין פלגיה השונים – עד קום ההסתדרות הציונית. פעולתו למען שביתת־נשק בתנועה הלאומית בין המשכילים לחרדים, ולמען איחודם במסגרת הפעולה ליישוב ארץ־ישראל, היה לה ערך מכריע בתולדות התנועה הציונית, והיא שסייעה לה לקבל אופי של תנועת־עם ממלכתית. לילינבלום היה מאלה שהעבירו את רעיון העבודה אל התנועה הציונית, ובכך היה לאחד מאבות תנועת העבודה בהסתדרות הציונית.
    בתולדות הספרות העברית  מהווה יצירתו של לילינבלום מעין חוליה בין הפובלציסטיקה של סמולנסקין, האפופה ערפל מליצי כבד, לבין מאמריו המלוטשים והמעמיקים של אחד־העם. לשונו עניינית, פשוטה וטבעית, בלי מליצות וקישוטים, וכל כוונתו להסביר את המטרה שלפניו, ודווקא משום כך השפיע הרבה גם על דרך כתיבתם של הסופרים העברים בזמנו.
    נכתב על־ידי יהודה סלוצקי עבור האנציקלופדיה העברית
    [מקורות נוספים: קרסל,לעקסיקאָן פון דער נייער יידישער ליטעראטור, Yiddish leksikon, Электронная еврейская энциклопедия, ויקיפדיה]

ספריו:

• לקט כתבים (תל אביב : הוצאת אוניברסיטת תל־אביב, הפאקולטה למדעי הרוח, החוג לספרות עברית, ניסן תשכ״ח) <לקט מתוך ״כל כתבי מל״ל, כרכים ב–ג, קראקוב־אודיסה תרע״ב>

עריכה:

על המחבר ויצירתו: