| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
גיליון מס' 56
תל אביב, יום ראשון, י' בתמוז תשס"ה, 17 ביולי 2005
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות
עוד בגיליון: חוני המעגל באוניברסיטת תל-אביב
עוד על "יש לה רגל מתברגת וראשה על ציר"
"תרנגולת ההודו של מר עמנואל שכביץ שוב דוגרת על הביצים"
הסיבה העיקרית לקשיי המרכולים היא: "שלא ממין כשר"
עצות קטנות לבית מאת בת אם המושבות
צדוק ראב מגוש קטיף
קרוב משפחתי צדוק ראב בן השמונים וחמש טילפן אליי מעצמונה ובכה בטלפון במשך כחצי שעה, לאחר שקיבל את מכתבי שבו התברר לו שמעתה גם אני מצדד בנסיגה מעזה. לדבריו אין בכוחו ובכוח בנו בן השישים לבנות מחדש בנגב את המשק הפורח שלהם, ואין לו שום תוכניות להתפנות. הוא יחכה בביתו, בכיסא-הגלגלים שלו, ולא יתפנה מרצון עד שימות.
זו היתה שיחה קשה מאוד. אינני יכול אפילו לחזור ולצטט מדבריו כי נאמרו מתוך כאב נורא, מתוך בכי וזעקה. טען אפילו שפרובוקאטורים נשלחו לגוש כדי להבאיש את ריחו. אצלנו, בני משפחת ראב (בן עזר), משפחה היא ערך מקודש. אני לא יכול להתנכר לו. שום עיתון גם לא מוכן לפרסם את הרשימות שלי המספרות את סיפורו. צדוק נמלט מהנאצים שהרסו את ביתו בהונגריה ורצחו את הוריו, הוא נשבה על ידי הירדנים בהגינו על גוש עציון, וזה 17 שנה שהוא חי ועובד כחקלאי ליד משפחת בנו יחזקאל בעצמונה. אנחנו אולי נראה אותו בטלוויזיה בעוד שבועות אחדים, מפונה על כיסא-הגלגלים שלו, בגיל שמונים וחמש, בקושי מדבר, בוכה, ומת תוך כדי פינויו.
אין כנראה ברירה ואין דרך חזרה. זוהי טרגדיה נוראה שתוצאותיה לא תשנינה דבר במלחמת מרבית הפלסטינים נגד עצם קיומנו כאן. אווילים הם מי ששמחים על פינוי גוש קטיף, ובהם רבים מידידיי הטובים. אני קרוע, ומרגיש חרא לומר זאת. צדוק מתפלל וסומך על הקב"ה שיעביר את רוע הגזירה. מי יודע, אולי הטרור הפלסטיני, המריץ הצגה של פינוי תחת אש ודם, הוא שיטרפד את הנסיגה. כדי להילחם בו יהיה על צה"ל לחזור לרצועת עזה, וכך במקביל לפינוי הגוש יחזור הכיבוש ועימו רחמי התקשורת העולמית על הפלסטינים הרוצחים המִסכֵּנים.
חוני המעגל באוניברסיטת תל-אביב
מר סופר נידח מביא קטעים מיומנו של מר א. בן עזר
31.5.05. יום שלישי. כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, שנערך באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".
במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמו על שולחן המרצים, מר אהוד בן עזר:
תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא הצלחתי להתרגש מתאי הגזים, אבל היה שם באותו יום ביקור של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים וקצינות ממשטרת ישראל, ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.
מזה התרגשתי.
אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההשחתה וההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.
זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.
סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו "מדינה סובייטית", כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כ"בולשביקית"? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.
כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.
אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.
מה כל הדיבורים הריקים האלה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, אולי כבר בקרוב – מה? – אויבינו הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?
מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהתגלית הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?
כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל גם הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.
פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם: אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, – ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.
תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?
מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.
מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!
[פרופיסור ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]
אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!
אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים.
המחקר הופיע גם כאנתולוגיה עברית בשם "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית" בשנת 1992, באנגלית בארה"ב בשנת 1999, ובהוצאה פיראטית ערבית בביירות בשנת 2001. הנושא שאני רציתי לדבר עליו, אני לא חושב שבמסגרת הזמן אספיק לדבר על כולו, נקרא בשם "אדם כשדה-מערכה – מחמדה בן יהודה עד סמי מיכאל". רציתי לפרוס בפניכם תמונה, שבדברים מסויימים דומה לכמה מן ההבחנות שדן אוריין הדגיש קודם בדבריו על התיאטרון העברי, והן די משיקות לספרות העברית.
ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות, זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי שם אי פה מקרה, כמו שסמילנסקי בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 תיאר, וכמו שדן אוריין אמר קודם: אף פעם הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, ואלה לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.
(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, שכותרתו היתה: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל". אפשר לבקש קבלתו חינם כקובץ אי-מייל).
"צריך להבין אותם, הם תחת כיבוש!"
בהמשכו של יום העיון הציגה אחת המרצות מחקר חברתי על הדמות השלילית של הערבי בספרי הלימוד העבריים בישראל. (מה שנראה מופרך למדי כי ספרי-הלימוד מלאים דווקא ביצירות, לעיתים שטחיות, שתומכות בשלום ומגמדות את הסיבות הקשות לסכסוך).
המרצה אמרה שהיא עושה את המחקר בשיתוף חוקרים אקדמאיים מהרשות הפלסטינית. בתום תוכחתה-הרצאתה נשאלה מהקהל מדוע לא הזכירה מה העלו במחקריהם עמיתיה ברשות הפלסטינית, [ששם, מה מוזר – ההסתה והשנאה לישראל הן חלק ממערכת החינוך ומספרי הלימוד]. על כך השיבה המרצה בשפה רפה שאמנם יש פה ושם ביטויים שליליים כלפי ישראל, "אבל," וכאן הרימה לפתע את קולה האקדמי: "צריך להבין אותם, הם תחת כיבוש!"
מבוקר עד ערב בערים ובמושבות
[המדור הופיע דרך קבע בעיתון היומי "הבוקר" במשך מרבית שנות קיומו]
עוד על "יש לה רגל מתברגת וראשה על ציר"
גדעון אור: שלום אודי, עד כמה שאני זוכר השיר הוא כך: פזמון: / נגני נגני גיטרה עד בלי די / את מוציאה אותי מתוך כלַי [כלים ברבים] / א: / יש לה רגל מתברגת / וראשה על ציר / ובלילה את שיניה / תולה היא על הקיר / פזמון... / ב: / יש לה אף שופר תוקע / ושפמפם תחתיו / יש לה פה מעין נובע / צר אבל רחב / פזמון...
מרק הסנר: יש לה רגל מסתובבת... / "סמרה הופ, הופ הופ, / סמרה, הופ, הופ הופ, / סמרה, הופ, הופ הופ, סמרה הופ" / כך אני זוכר, ואולי במקום סמרה (?) צריך להיות "כרמלה".
רודולפינה פטקנהוייר: נדמה לי שההמשך הוא: נַגני נגני תזמורת עד בלי די / את מוציאה אותי מתוך כֵליי!
עידית פז: נגני נגני, תזמורת, עד בלי די / את מוציאה אותי מכל כֵּלַי / בלילה זה אריעה ואשמח / כי לא אני הוא המסכן אשר נפל בפח.
יעל בן-ברוך: המשך "יש לה רגל'': פזמון: נגני נגני תזמורת עד בלי די / את מוציאה אותי מתוך כליי. / בלילה זה נגילה ונשמח, / כי לא אני הוא החתן אשר נפל בפח. // יש לה אף שופר תוקע, / ותחתיו שפמים. / ובלילה את שיניה / היא בכוס תשים. // פזמון: נגני...
בֶּנְדָלֶה: שלום אודי, לבקשתך ההמשך הוא: פזמון: נגני נגני תזמורת עד בלי די / את מוציאה אותי מכל כלַי! / כי לא אני הוא / הבחור נפל בפח... // יש לה אף / שופר תוקע / ושפמפם תחתיו – / ופיה מעיין נובע / הוי, כמה רחב... // פזמון...
דבוֹישֶׁה: לאודי, לעניין מילות השיר (לעוזרך), אינני יודעת מי כתב ומי הלחין, הריהן לפניך (אותו נוסח שלח גם שוַרצמן): יש לה אף שופר תוקע / ושפם תחתיו / יש לה פה מעיין נובע / דק אַמָא רחב // קול יוצא מבין שפתיה / כזמזום מטוס / ובלילה את שִינֶיהָ / שמה היא בכוס // נַגני נַגני / תזמורת עד בלי די / את מוציאה אותי / מכל כֵּלַי / בלילה [ה]זה נגילה ונשמח / כי לא אני הוא הבחור / אשר נפל בפח. // יש לה רגל מתברגת / וראשה על ציר / ובלילה את ידה / תולה היא על הקיר // ומחפשת המפלצת / בעל נאמן / זה סופו של כל בחור / המחפש נָדָן. // נַגני נַגני...
[שורצמן: במרחבי האינטרנט שט לו גם קובץ ובו הקלטה של השיר].
תיקוני שיר מאת אליהו הכהן: אהוד ידידי, קודם כל – נוסח השיר שציטטת בגיליון של היום (12.7) הוא: "יש לה רגל מתברגת" ולא "מסתובבת". שנית – אמנם בפלמ"ח נהגו רבים לפתוח את השיר במשפט הזה, אך זה אינו הבית הראשון של השיר. הנוסח המלא הוא:
יש לה אף שופר תוקע
ושפם תחתיו
יש לה פה מעין נובע
דק – אֵמא רחב
קול יוצא מבין שפתיה
כזמזום מטוס
ובלילה את שיניה
שמה היא בכוס
פזמון:
נגני נגני תזמורת עד בלי די
את מוציאה אותי מכל כליי
בלילה זה נגילה ונשמח
כי לא אני הוא הבחור אשר נפל בפח.
יש לה רגל מתברגת
וראשה על ציר
ובלילה את ידה
תולה היא על הקיר
ומחפשת המפלצת
בעל נאמן
זה סופו של כל בחור
המחפש נדן
פזמון: נגני נגני...
זהו רק אחד הנוסחים, שכן כשמדובר בשירי רחוב כמות הוואריאציות כמספר הרחובות.
ועוד תיקון: בגיליון 52 הזכירה חנה ליבנה שיר שזכרה מימי ילדותה ביבנאל, אך שיבשה קצת את חלוקת ההברות בשורה השלישית של השיר. ההיגוי הצימרמני הנכון שבו שרו את השיר הוא:
הוא-הוא תה-ה-מיד שומ-הר או-הו-תנו
אנו אם נשמור אותו.
הנוסח המלא של השיר הוא:
יש ידיד טוב לכולנו
ניקיון הן זהו שמו
הוא תמיד שומר אותנו
אנו אם נשמור אותו
לא יקרב אליך נֶגָע
אם ידיך נקיות
הלכלוך מקור כל פגע
שורש כל המחלות.
זהו "שיר הניקיון" שאת מילותיו כתב המשורר יצחק עוגן. שרו את השיר באגודות הבריאות של כל בתי הספר ה"עממיים" בארץ, עוד בתקופת היישוב, בַּלחן הַקָּליט של דניאל סמבורסקי, ייקה עתיר זכויות, שדאג לא רק לניקיון הגוף אלא בעיקר לניקיון הצליל של בנות סמינר לוינסקי. ועל כל יתר שירי אגודת הבריאות, ועל פנקס הבריאות, ועל מחברות הבריאות, ועל כללי הבריאות לתלמידים ולפועלים – הרי גיליון רגיל של "חדשות בן עזר" לא יוכל להכילם.
"תרנגולת ההודו של מר עמנואל שכביץ שוב דוגרת על הביצים"
יש לי כמה דברים להגיד: זרעי הפורענות באנגליה – "בנפול אויביך אל תשמח" (אבל בלב, מותר לחייך וללחוש בשקט: "אמרנו לכם, יא אנטישמים!")
לנושא המלפפונים והקוסא: על זה בדיוק יצא פעם ספר "למה מלפפון יותר טוב מגבר" (עם איורים בהתאם).
מהחיים במושבות: אני אמנם במקור מגדרה ולא ממלבס, אבל לכם שם לא היה עיתונאי (ב"הבוקר") בשם יהודה הגדרתי (שכביץ/בן-שך) שפירסם הודעות בעיתון בנוסח: "תרנגולת ההודו של מר עמנואל שכביץ שוב דוגרת על הביצים."
ואם אזכר במשהו הקשור לבריאות דווקא, אדווח לך, כמו למשל, שחולי סוכרת צריכים למרוח על פצעים בגופם מהשתן שלהם, וזאת מידע אישי: אבי היה רופא המושבה, וכעולה חדש שמע על התרופות האלה מבני האיכרים החסונים במקום.
א.ש. סיפרה לי על סגנונך המיוחד, אבל היא תמיד היתה עדינה מדי לחיים בעולם הזה. אני דווקא מסתדר טוב עם הסגנון שלך. בוא נראה איך תהיה בהמשך.
מרק הסנר
הסופר העל-זמני מר אלימלך שפירא עונה: כתב עיתון "הבוקר" בפתח-תקווה במשך שנים רבות היה מר יוסף קְבֵנְצֶל, לימים ח"כ יוסף תמיר, שלחם רבות למען איכות הסביבה.
ידידי מר א. בן עזר הצעיר גדל על ברכי "הבוקר לילדים" בעריכת יעקב חורגין ובכתיבתו (סיפור האהבה המקראי הנפלא "מאחורי הצאן" שהתפרסם בו בהמשכים), שבועון מעולה שבו השתתפו בין השאר גם שלמה סקולסקי, יצחק זיו-אב והילד-המשורר מרחובות דן אלבלינגר.
בנוסף לכך היה בן עזר חבר באגודת "עזיזה" לגידול עיזי בית לבנות, שם החלה נטייתו הארוטית, בעודו מתאמן בוקר וערב על עטיני העז שלו, חַבִּיבָּה, (כמו ששמעתי שאפשר לראות גם במחזהו החדש של אדוארד אולבי "העז או מי זאת סילביה?" המועלה בימים אלה ב"הבימה", ובו מוני מושונוב מתאהב בעז).
עוד תיקון והפעם מלהיפך: בן-יוסף ולא בר-יוסף
מי שעשה את בן עזר לנכדו של נחום גוטמן הוא ספי בן-יוסף ולא ספי בר-יוסף, כפי שפורסם בטעות בגיליון 54. ואילו בקטע "סבא נחום" במדור "תגובות" במוסף" הארץ" מיום 8.7.05 נכתב – בן-יוסף. אנחנו יודעים לתקן טעויות.
מדור חדש: בעקבות הגרגרן
לא צריך פוּאַ גְרָה, אפשר פטה כבד עוף ב"תמרה"
מאת סופר נידח
צהריים במסעדת "תמרה", החשמונאים 95, תל אביב. טל. 03-6240707.
ארוחה עסקית לשניים. מנות ראשונות: 1. שתי פרוסות פטה כבד עוף מעולה שנפרסו מכיכר בעלת קליפה שחורה של פלפל שחור בזוק למעלה, מוגשת עם רוטב ריבת תאנים ושתי פרוסות לחם קלוי. לא צריך פוא גרה. 2. מרק שורש חריף-עדין עם ירקות ועשבי תיבול. מעולה.
מנות עיקריות: 1. טבעות פילה לבן ברוטב יין אדום עם גרגירי פלפל ירוק חריפים וטיפה של מתיקות ברוטב האדום, אולי בתוספת סילן (דבש תמרים), עם קערית תפוחי-אדמה זעירים אפויים בתנור או מאודים. מעולה. אפשר גם תוספת פירה או תפוחי אדמה אפויים בשמנת. 2. בֵּייבִּירִיבְּס (צלעיות קטנות) של מנת צהריים. עם פירה תפוחי-אדמה ורוטב חום. מעולה.
מנות אחרונות: 1. פנקוטה עסקית ברוטב ובשבבי אגסים משומרים, סביר. 2. סורבה עסקית (2 כדורי גלידת מנגו ו-1 כדור גרגירי-יער). טוב מאוד.
מחיר כל ארוחה 74 ₪. תוספת גולדסטאר (14 ₪), קרלסברג (16 ₪), השתתפות באבטחה (4 ₪), סך הכול לתשלום 182 ₪. אנחנו משלימים ל-210 ₪, כולל הטיפ. ויש גם חינם, לא כלול במחיר: בקבוק גדול ירוק של מים רגילים קרים, מנת לחם טעים וחמאה.
אווירה שקטה להפליא. שירות מעולה. בישול אישי. מומלץ מאוד. רצוי להזמין מקום מראש אם כי לא היה מלא עד אפס מקום ונראה שאפשר לקפוץ גם ללא הזמנה מוקדמת.
עוד על ציפורניים ואצבעות בכפות הרגליים הנחשפות בקיץ:
הלל לזרת ברגלה של אגם רודברג היפהפייה (באמת)
מאת פטישיסט ניו-ז'ורנאליסט
"ראיתי את אגם רודברג בסנדלים תנ"כיים. שחורים כאלה, כמו פעם, עם שתי רצועות עור ועקב מרובע ומצחיק. האצבעות שלה בצבצו מהם במלוא מתיקותן, נקיות ומסודרות, משוחות בלק בהיר. הזרת, לטעמי, היא המוצלחת באצבעות רגליה של רודברג. עדינה, זעירה ומבויישת היא נחה לה בצד, שונה לחלוטין מהבוהן החצופה, שמקפצת בגמישות בכל צעד ותנועת כף הרגל. זה כיף לכתוב על אצבעות רגליה של רודברג (19)." (נעמה לנסקי, ירמי עמיר, מוסף "7 לילות", "ידיעות אחרונות", 15.7.05)
ורודברג עצמה, באותה כתבה: "יש נטייה לחשוב שאני יוצאת מהכלל, אבל אני לא. הייתי כמו כולם [בטירונות]. קשה לאנשים להבין את זה, אני יודעת שזה לא נתפס, אבל זה היה ממש ככה. עשיתי תורנויות, שמירות בלילה, ניקיתי שירותים, עשיתי מסעות בחול ואפילו היו כמה פעמים שהתקלחתי עם כולן. פשוט הצבא פחד שיצלמו אותי במקלחת, וברגע שדבר כזה היה קורה אף סלבריטי לא היה רוצה להתגייס. אז בדרך כלל דאגו שאני אתקלח לבד. כשהתקלחתי עם כולן זה היה מבחירה שלי."
מי יתנני מקלחת לך, וגם, / תני לי מציצה בזרת שלך, אגם, / ואהיה המאושר בבני אדם!
אוהבת את תווי-פניו
האישה המאוהבת שטוענת שהצליחה להינשא לרוצח של ראש הממשלה יצחק רבין – איימה על הרבנים שאם לא יאושרו הנישואים היא תיסע לאפגניסטן ושם תינשא לאוסמה בן-לאדן שהוא האדם הדומה ביותר בתווי-פניו לאהובהּ הרוצח של ראש הממשלה יצחק רבין.
הסיבה העיקרית לקשיי המרכולים היא "שלא ממין כשר"
ברשימתו "היום בו נגמרה החגיגה של שופרסל והריבוע הכחול", רואה גיא רולניק במדורו "שווי השוק" (דה מארקר, 6.7.05) את הסיבות לירידת חלקן של שתי הרשתות הנזכרות, בעיקר בתחרותן עם עוד כעשרה יזמים פרטיים שמציעים מחירים נמוכים יותר, ואינם עומדים למכירה לשתי הרשתות הגדולות.
קשה להבין איך הכותב המקצועי מתעלם מהסיבה העיקרית לירידתן של שתי הרשתות הגדולות – והיא צמיחתה המטאורית של רשת השיווק הגדולה "טיב טעם" שהיא "שלא ממין כשר" ומשמשת אתר קניות נחפץ למיליון העולים מרוסיה ולמאות אלפי ישראלים ותיקים, שקצה נפשם בהגבלות הכשרות של הרשתות הגדולות, גם כשהן מייבאות מוצרים מחו"ל. לא קשה להבין שכדי להוריד מחירים ב"טיב טעם" – לא צריך להתאמץ הרבה, מספיק שלא מפרנסים את קהל משגיחי הכשרות ונותני אישורי הכשרות למיניהם, ופתוחים גם בשבת, ולא אוטמים את מחצית המדפים בחול המועד פסח, ויש לחם כל ימות השנה.
ותורשה לי כאן הערה אישית. לפני חמש שנים, כאשר "טיב טעם" היה רק חנות אפלולית בחלקו האחורי של בניין מסחרי באזור התעשייה של נתניה, פירסמתי רומאן בשם "חנות הבשר שלי" (אסטרולוג, 2001) העוסק בין השאר בתעשיית הבשרים (בשני המובנים), ובו חזיתי את ההתפתחות המטאורית של הרשתות הלא-כשרות.
נשלח בתאריך 7.7.05 למוסף הכלכלי "דה מארקר" של עיתון "הארץ", עוד לפי היוודע דבר קריסתה של רשת "קלאבמארקט", ולא פורסם, כנראה מחוסר מקום.
אנגליה המיטה על עצמה במו-ידיה את מתאבדי ה-7.7
אנגליה המיטה על עצמה במו-ידיה את מתאבדי ה-7.7 – זו המסקנה העולה מקריאת רשימתו של דילפזיר אסלאם "מי מטלטל את הסירה" שהתפרסמה ב"גארדיאן" הלונדוני ונתרגמה לעברית ("הארץ", 14.7). הכותב, מוסלמי-בריטי המוגדר כעיתונאי מתלמד ב"גארדיאן", יליד יורקשייר, מגלה כי הסיבה לטרור היא השתתפותם של הבריטים ב"שחרור" עיראק, מלחמה בה נהרגו 22,787 עיראקים, וכן השתקת הריסתה של העיר פלוג'ה עד היסוד, כך לדבריו. אבל המתים שמתחת להריסות לא נשכחו, כך לדבריו:
"התפללתי במסגד בשפילד. ואם כי מרבית הנוכחים שם חשו בתיעוב וזעם בגלל האירועים בעיראק, האימאם בחר גם הוא לא להזכיר את פלוג'ה. אנו 'הצעירים' – מקצתנו כבר בשנות ה-40 שלנו – ראינו זאת כבר בעבר. זו היתה שתיקה מכוונת, כדי לא לטלטל את הסירה ולא להכות גלים. אולי הגיע כעת הזמן להיות ישרים זה עם זה ולהפסיק לתייג את האוייב [כלומר, המתאבדים ב-7.7.] במונחים פשטניים כמו 'צעירים', 'מקופחים', 'חסרי השכלה' ואולי אפילו 'אנשי שוליים', הימנעותם של המבוגרים מאיתנו מטלטול הסירה אין פירושה שהתסיסה נחלשת. פירושה שהתסיסה מתעצמת עד כי אי אפשר יותר לבלום אותה."
עצות קטנות לבית מאת בת אם המושבות
סבונים ישנים
אחד הדברים המעצבנים אותנו הוא שיירי סבון-הרחצה שכבר קטנים מדי להשתמש בהם ומסרבים להידבק חתיכה לחתיכה. בזבוז. וגם הסבונים שאנחנו אוספים מבתי-המלון בארץ ובעולם, תיכף נעשים קטנים. מה עושים?
בילדותי הייתי מבקשת מאבא שישמור לי את כיפת רשת-הבד השחורה הישנה שבה הוא מהדק את שערות ראשו לאחר חפיפתן כדי לתת להן צורה. לוקטת בהן את הסבונים הקטנים, אוגדת, קושרת בגומייה, והרי לך סבון חדש. אלא שהצבע השחור של רשתות הגברים ההן היה עצוב.
כיום אני שומרת את הרשתות האדומות הקטנות שבהן מכסים קופסאות של עגבניות שרי, תות-שדה או ענבים, מטמינה בהן את הסבונים המשומשים, סוגרת את הפתח בגומייה, וכך אף שביב סבון לא הולך לאיבוד והגוף נהנה משלל סבונים בריחות שונים.
לשמור עלי נענע
אימו של הירקן שלי תולשת עלי נענע טריים ושומרת אותם בכלי מלא מים במקרר. כך הם שומרים על טריותם כחודש ימים. כידוע אגדי הנענע נוטים ליבול ולהשחיר מהר מאוד, גם כשהם עטופים היטב בעיתון בכלי סגור במקרר.
לתקן מלונים
אימא שלי זצ"ל היתה מתקנת מלונים חסרי טעם. חותכת אותם לקוביות ומאחסנת בצנצנת עם קצת סוכר או סוכרזית ומיץ לימון. אפשר להוסיף גם קצת סירופ גְרֶנָדִין אדום. לאחסן במקרר ולהפוך מדי פעם כדי שכל הקוביות תספוגנה את המיץ. טוב למאכל עם גלידה.
פלפל חריף ירוק כבקשתך
חותכים פלפל ירוק חריף לטבעות, לאחר שמוציאים קודם לכן את מרבית גידיו הלבנים, שהם עיקר חריפותו. מניחים בצנצנת קטנה ויוצקים עליהן שמן זית, אפשר גם מאיכות פחות טובה. בקיץ רצוי לאחסן במקרר. לעיתים קופא במקצת השמן כמו מימרח. מתאים לתוספת למתאבנים, להעשרת גבינות לבנות, לסלט, וגם סתם כך לטבול לחם בשמן הזית החריף ולנגוס בטבעות הפלפל שאיבדו במקצת מחריפותן. לאנשים בעלי חלחולת רגישה מומלץ שלא לצרוך פלפלים חריפים כי "הפוצחים ברינה, בדמעה יתפנו!"
מיץ תפוחי-זהב טרי
המשקה האהוב עליי ביותר הוא מיץ תפוזים טרי. לא אחליפו בשום משקה אחר שבעולם. בחורף אני מבקשת מהמשרת הסודני לסחוט כמויות של תפוחי-זהב לכל המשפחה. עכשיו עוד נשאר אצלנו הרבה פרי ולנסיה עסיסי. אפשר לעיתים למצוא גם ולנסיה-דם, ולעיתים נדירות שמוטי-דם מהזן "שרה" שלא קרוי על שם שרה אימנו אלא על שם שרה אהרונסון.
אני לא מסוגלת לבלוע את הכדורים שלי פעמיים ביום בלי כוס מיץ תפוחי-זהב טרי, אבל בקיץ אני נאלצת לקנות בחוץ בקבוקי מיץ טרי מקורר מלא חתיכות עייפות. מה אני עושָה? מסננת אותו. כן. מתפטרת מהמולסה, חתיכות הפרי שוודאי נדדו ובאו עם המיץ הקפוא מברזיל, שטעמן נורא והן רחוקות מטריוּת. רק הסינון מחזיר למיץ קצת מטריותו, כי בברזיל, כידוע, וכפי שמספר לנו כתבנו שם, מר מוח אבן-מיל – תפוחי-זהב גדלים על מי גשמים ולא על מי קולחין, ולכן אין מדינה בעולם שיכולה להתחרות במחיריהם הזולים.
הופיעה בדפוס הרצאתו של אהוד בן עזר
חשבון הנפש החילונית
בכתב-העת "כיוונים חדשים", יולי 2005, בעריכתו של אלי אייל
קוראי "חדשות בן עזר" יכולים לקבל גם את ההרצאה המקורית בסגנונו
השוטף של בן עזר עצמו, לפני העריכה – וזאת ישירות בקובץ וורד
לא תהיה התנתקות שלא תחת אש
אהוד בן עזר
בתקופת הסכמי אוסלו היתה סיסמתנו: נמשיך בתהליך השלום כאילו אין טרור, ונילחם בטרור כאילו אין תהליך שלום.
זה לא עבד ופרצה האינתיפאדה השנייה וקברה את הסכמי אוסלו.
עכשיו אומר שרון דבר דומה: לא תהיה התנתקות תחת אש, כי לא תהיה אש כאשר תהיה התנתקות. כלומר, צה"ל יפעל נגד הטרור ברצועת עזה כראות עיניו.
יש חשש כבד מאוד שגם זה לא יעבוד, ואין צורך שתפרוץ אינתיפאדה שלישית כי השנייה עדיין נמשכת במלוא רצחנותה ושנאתה התהומית לישראל וליהודים באשר הם, והיא רק תגבר כאשר יתחיל תהליך ההתנתקות.
זו אינה הבעת דעה פוליטית, מוּטָה לצד זה או אחר. זוהי הערכת מצב מציאותית מאוד, נשענת בין השאר על 127 שנות משפחה בפתח-תקווה.
בגיליון הבא הפרק הבא ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":
היום השלישי: חצי יום בביאליסטוק מזעזע. עיר קברות בלי יהודים.
©
כל הזכויות שמורות
סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים
כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא
וכן את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"
וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!
הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,
מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב
509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה
תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר
"יעזרה אלוהים לפנות בוקר"
תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)
שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר
או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב
לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם
המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל