הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

גיליון מס' 62

תל אביב, יום שני, ג' באב תשס"ה, 8 באוגוסט 2005

 

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה מאות אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו עשרות

 

עוד בגיליון: מתוך שיחה עם צדוק ראב מעצמונה ביום 1 באוגוסט 2005

יונייטד קומון סנס: איך עמדנו מיד על טיבו של דילפאזיר אִסלאם?

שלא תהיינה לכם אשליות: היכל התרבות ייחרב

מדור חדש: בעקבות הגרגרן, מאת סופר נידח והמיסתורית, בעין כרם

 

 

בחסות חגיגות הזיכרון ל"אגודות הבריאות"

 ששמרו עלינו בשחר ילדותנו

להן ולאחיות ההיגיינה שהיו ממונות על ניקיוננו

ותקעו לנו זריקות וחיסונים

 מוקדש מחדש הסיפור:

 

אימא, שמש ומולדת

מאת יצחק קרונזון

 

אימא חלמה תמיד שזו תהיה החגיגה הכי חשובה והכי יפה בחיפה, אבל אני ידעתי שאבא לא ייתן, בגלל המחירים. בארבעת החודשים האחרונים היו מספיק הוצאות על אדון ויינברג המורה לבר-מצווה, שלימד אותי פעמיים בשבוע לשיר את ההפטרה בטעמי המקרא, וגם את הדרשה שאשׂא לאחר התפילה. את הדרשה הזאת כתב אדון ויינברג בעצמו, לפני הרבה שנים, ודורות של ילדים שהגיעו למצוות בין רחוב גאולה והבתים המשותפים שברחוב ברזילי היו אמונים לשלוח רגל ימין קדימה ולפתוח בקול גדול ומלא רגש:

"שלושה הם הדברים אליהם כלתה נפש האדם בהעדרם: אמא, שמש ומולדת…"

קהל המתפללים בבית-הכנסת של בית-ספר "גאולה" יודע את הדרשה על-פה, ממלמל אותה יחד עם חתן הבר-מצווה, מחייך בעידוד כאשר הוא מבטא נכון מילה קשה ומעוות את פניו למשמע שגיאה צורמת.

רשימת המוזמנים עולה לאבא הרבה עצבים וצער. הוא מתכחש לקרובים, זועק בכאב כשמנסים לכלול את חברותיה לעבודה של אימא ומסרב בתוקף להזמין את בני כיתתי, בטענה שכל אחד יאכל כמו שלושה ולא יביא מתנה.

אימא נעלבה ונבוכה. במטבּח היא אומרת לי בלחש, ספק מתנצלת ספק מאשימה, שגם אבא שלו היה כזה, ואחר-כך מביטה ישר אל תוך עיניי לבדוק אם באמת הבנתי. אני מבין, וכשאני חוזר אל חדר המגורים אני מסתכל בכעס בתמונה של סבא שמואל המנוח, סוחר מכונות חקלאיות מקלבריה, שהולך להרוס לי עכשיו את כל הבר-מצווה.

את הבר-מצווה של מוליק, בתחילת מלחמת-השחרור, כמעט ולא חגגנו. כל הקרובים שיצאו מתל-אביב נלכדו ונשארו תקועים ביקנעם מאימת אנשי הכנופיות שבאיכזים ובעין-רזאל. כיוון שאז חסכנו, אין אימא מוכנה לוותר עכשיו.

אבא צועק שצנע זה יותר גרוע ממלחמה, ובין כה וכה לא יהיה מה להגיש. כשהם עולים לטונים הגבוהים הם עוברים לרוסית, וכשאימא מתחילה לבכות אני יודע שהכול יהיה בסדר.

בבוקר אני הולך עם אבא לצרכנייה של עובדי חברת-חשמל ברחוב שפירא. בידי אבא אישור מיוחד ממשרד-האספקה-והקיצוב, שיבטיח לנו, לרגל הבר-מצווה, תוספת מיוחדת של נקניק ומשקאות חריפים. בצרכנייה עומד ריח של סבון-כביסה, וכל האנשים נראים כמו אבא.

למוכר חלוק אפור והוא משוחח עם אבא בשקט, באידיש. הוא מציע לאבא עסקה. יש בצרכנייה שש-מאות פחיות בירה מעודפי הצבא האמריקאי, מאיכות מעולה, עם ריכוז אלכוהול כפול. מי שיש בידו אישור כפי שיש לנו יוכל לקנות את הכול במחיר מציאה. עיני אבא נדלקות. אני איני מבין עדיין מה נעשה בשש-מאות פחיות, אבל אבא כבר מוציא ארנק ומשלם. נגיש לאורחים, הוא אומר למוכר בהלצה. אחר-כך אני מתחיל להבין שהוא מתכונן למכור את הפחיות במחיר גבוה יותר, ושמח איתו על העושר הלא-מתוכנן שנפל בחלקנו.

 

אימא היא אישה רגשנית. לפני שתלמידותיה נבחנות אצל הגברות דוניה-ויצמן בנגינה על פסנתר צריך לתת לה ולריאן.

כשהתחלתי לשיר את פרשת-השבוע כיסה דוק לחלוחי את עיניה. בהפטרה התחילה שׂפתה העליונה לקפצץ והיא מחטה את אפה פעמים רבות. כשהגעתי אל הדרשה המפורסמת של וינברג ואמרתי בקול רם וללא שגיאה: "שלושה הם הדברים אליהם כלתה נפש האדם בהעדרם: אימא, שמש ומולדת…" היא פרצה בבכי בקול רם. סבתא בלומה ואבא תמכו בה, כשגם אותם חונקות הדמעות.

כל המתפללים אמרו יְשר כוח. וֶלְגְרִין, שבימי חול הוא השַמש של בית-הספר ובשבת הוא השמש של בית-הכנסת המשמש בימי חול כמסעדה, אמר שכל-כך טוב עוד לא היה. בדרך הביתה אמרה אימא שחבל שסבא יצחק לא זכה לשמוע ושאת כל ההופעה אנחנו עוד נקליט ונשלח לקרובים ברוסיה. רק דודי אברשה השתאה בקול רם על כך שאצלי מתחלף הקול כבר בגיל שלוש-עשרה.

אחר-כך היתה החגיגה, שבוודאי היתה הכי יפה והכי גדולה בחיפה, על כך היתה אימא מוכנה להישבע עד יום מותה. שישים איש באו והצטופפו על המרפסת. כל מהנדסי המשמרת, כל המורות לפסנתר, כל השכנים וכל הקרובים מתל-אביב, שעברו הפעם בכביש-החוף הבטוח. כולם שיבחו את הכריכים המלוּפתים בנקניק קצוב, את ממרחי החציל והדג-מלוח ואת העוגיות והביסקוויטים, אבל יותר מכול הם שיבחו את אבא, שהיה הפתעת החגיגה. שלא כמנהגו, ניגש והציע לכל אורח פחית בירה ולא פסח אפילו על ילדים ונשים הרות.

בסוף הערב סקרנו את המתנות. אבא, המאורגן תמיד, לקח גיליון נייר וחילק אותו בקו ישר לשני טורים. בראש טור אחד כתב: "הנותן", ובראש הטור השני כתב: "המתנה".

בימים ההם נהגו לתת ספרים ואני קיבלתי תשעה עותקים של ספר שיצא באותו חודש ושמו "הָיֹה הָיָה בֶּעָתִיד", וגם שני עותקים של ספר ההתנדבות, וגם (אחד מכל אחד) החי בארצות המקרא, דברי-ימי אירופה בעת החדשה, הטכנאי הצעיר, משוט בארץ ומבחר השירה הארץ-ישראלית הצעירה. אדון ויינברג הביא דף כפול: בצד אחד היתה רשימת מלכי יהודה ובשני רשימת מלכי ישראל. אבא טען, שאין לרשום זאת כמתנה ושאדון ויינברג חיבר את זה בעצמו ושהוא כבר נתן כזה למוליק לפני ארבע שנים. את העותקים העודפים של הספרים מסרנו לחנות-הספרים של משה נימנד, על-חשבון ספרי הלימוד של השנה הבאה, ואת כל היתר לא קראתי אף פעם, חוץ מן הרשימה של ויינברג אותה אני יודע בעל-פה.

גולת-הכותרת היתה אמורה להיות מתנתה היקרה של סבא בלומה: שעון שווייצרי בעל שבע-עשרה אבנים יקרות, העומד בפני מים, מגנטים ושאר חבּלות ומכות למיניהן ושסִפרותיו ומחוגיו מאירים בלילה באור יקרות פלורסצנטי. לצערי, מסרה לי סבתא את השעון שבועיים לפני החגיגה ובבית-הספר שיכנע אותי אחד, דניאל זמרני, שכושר התאורה של השעון יגדל אם אשים אותו על נוּרת חשמל דולקת. היה זה ניסיון מכאיב לי ולשעון. עדשת השעון, שהיתה עשויה מחומר פלאסטי, נמסה וטִפטפה אל תוך המנגנון הפנימי. המחוגים התעקמו והתפתלו ואדון מינץ, השֶען, שזרק את שרידי השעון בהינף-יד לפח-האשפה, אמר שברבריות כזאת הוא לא ראה אפילו אצל הגרמנים. אבא אמר שכל עוד הוא חי לא יהיה לי שעון, אבל לבסוף הסכים שאקבל אחד לחתונתי.

 

ימים רבים סבב אבא בחנויות המכולת של חיפה, ואת חמש-מאות-שמונים-ושבע פחיות הבירה שנותרו לא הצליח למכור. כולם סירבו לקנות, מי בגלל כתמי החלודה שעלו בהן ומי בגלל התנפחות הדפנות שפקדה את רובּן. בלית-ברירה אִחסַנו את כולן בתא המקלחת שבחדר-האמבטיה. כיוון שמחיר הבירה כבר שוּלם, היה אבא מאיץ בנו שנשתה ממנה – כדי שלא יצטרך חלילה לבזבז כסף על מיני משקאות אחרים – חלב, מיץ, קפה או תה.

כל בוקר היה כל אחד מאתנו מוצא בצד ארוחת-הבוקר שלו פחית בירה בעלת ריכוז כפול של אלכוהול. לאחר הארוחה היינו כולנו פונים לעיסוקינו בהילוך מתנדנד – גיורא לכיתה ג', אני לכיתה ח' ומוליק לטכניון. אבא מצא לבירה שימוש נוסף. מישהו מסר לו, שניתן לחפוף שיער בבירה – ומאז נעלמו מביתנו כל החפיפונים והסבונים למיניהם.

במשך הזמן התרגלנו אל טעמו של המשקה. בבוקר היינו מבקשים פחית נוספת, ובערב, לפני השינה, היו מוזגים לגיורא כוס גדולה כסגולה לחלומות נעימים.

בבית היה קשה להתרחץ. ראשית, תא המקלחת היה מלא בפחיות בירה. שנית, מים מחממים רק פעם בשבוע, וגם אז פוקדים על כולנו להתרחץ באמבטיה אחת, מטעמי חיסכון. לגיורא הקטן אסור להתרחץ במים קרים, כי יש לו דלקות-אוזן חוזרות, ולכן הוא מתרחץ ראשון, כשהמים ממש חמים. מוליק הוא הבכור, ולכן הוא נכנס מיד אחרי גיורא. לי, לאמצעי, נשאר אחריהם אמבט מלא מים קרים, שחורים מלכלוך ומקציפים מבירה. אני מרטיב טיפה את הידיים ואת הפנים, יושב עירום כמה דקות על מעקה האמבט, מתלבש במהירות ויוצא. אחר-כך יש קידוש וארוחת-ערב עם פחית בירה.

גם להסתרק קשה לי. יש לי שיער קשה ומתוּלתל מאוד בתלתלים קטנטנים. הבירה, לדעתי, תִלתלה והִקשתה את שׂערי עוד יותר. חברה אחת של אימא, הגברת ביק, טופחת על ראשי בכל פעם שהיא מזדמנת אצלנו וצוֹוחת בקול דקיק, במבטא רוסי: "בחיי, קאראקול! קאראקול!" ברצון הייתי נושך את ידה, שתדע את ההבדל בין כבש לזאב (בסֵתר, אני חולם שיהיה לי שיער כמו לנִיר זַידְבַּנְד, עם תלתל גדול שחור ורך הנופל על המצח ומכסה את העיניים, ואז, בניע ראש קליל, הוא מוּעף אחורה אל מקומו בבלורית המפוארת. פעם הצלחתי להדביק אחד מתלתלוני אל המצח וכמעט שנקעתי את הצוואר כשניסיתי להזיז בניע-ראש את פיסת צמר-הפלדה שלי).

בנוסף לכל אלה הריני מודה ומתוודה, שעד יום חתונתי הייתי משוכנע שקצות ציפורניו של האדם הן שחורות באופן טבעי.

הנה כך, מתלוננים המורים ואחות בית-הספר, שבסדר וניקיון אני רע מאוד. פעם בחודש באה האחות חודורובסקי לבדוק אותנו. הציונים בניקיון ניתנים לפי מפתח מיוחד: הילדים הנקיים מקבלים 11. הילדים המלוכלכים מקבלים "11 פחות" או "עשר וחצי". ילד נורא מלוכלך, שיש לו ביצי כינים ואין לו ממחטה, מקבל "עשר ועוד". אני הוא הילד היחיד שקיבל אי-פעם "תשע" בניקיון, ויש לי על כך מסמכים.

בסוף הבדיקה, בזמן שהיה מוקצב בדרך-כלל לשיחה של נושאי בריאות כמו שטיפת פירות וירקות או על הזבוב מעביר מחלות האדם, החליטה האחות לחרוג ממנהגהּ. היא הורתה לכיתה להשתתק, אחר-כך הזיזה שולחן לאמצע החדר וקראה בשני שמות:

 

יורם קורנבלום

יצחק קרונזון

 

יורם קורנבלום היה הילד הכי נקי. הוא כל-כך נקי, עד שהוריו, שמגהצים לו את הגרביים הלבנים, אסרו עליו לשחק איתי. האחות הורתה לשנינו לעלות על השולחן. ראיתי שהיא מביטה בי בגועל. אחר-כך פתחה בנאום חינוכי על שתי הדוגמאות שלפניה, לפיכן יכול כל אחד להבדיל בין ניקיון לבין לכלוך, בין בריאות לבין מחלה ובין סדר לבין אי-סדר.

היא התחילה מלמטה, כשהיא מצביעה על חלקי גופנו ונוגעת בי רק בקצה עיפרון, מן-הסתם כאמצעי-זהירות נגד מגיפה: "הילד הנקי הולך בנעליים מצוחצחות וגרביים מקופלים ונקיים. הילד המלוכלך הולך ללא גרביים וללא שׂרוך בנעל ימין. הילד הנקי מחליף תחתונים כל יום, מכנסיו נקיים ומגוהצים וכפתוריו תפורים ורכוסים. לילד המלוכלך חסרים כפתורים במכנסיו המלוכלכים ו..." (כאן היא דוחפת את העיפרון הצהוב שלה את תוך פִתחת מכנסי, לקול צחוקם החנוק של הילדים, מחטטת שם רגע, ואז אומרת בשאט-נפש) "...אין לו תחתונים בכלל". וכך היא עוברת מפריט לפריט ומאבר לאבר, לשׂמחתו של קורנבלום המצוחצח ולכלימתי הגדולה.

לקורנבלום שיני שפן גדולות, מצוחצחות ולבנות. אני מחליט לא להראות שיניים, כי אני יודע על הפס השחור שבבסיסן ועל סתימות שלא עשו לי. אני נועל את פי וחושק את שפתי, אבל העיפרון הצהוב מנסה לחדור פנימה. היא מקרבת את פרצופה אל פניי ולוחשת אליי ברוע: "פתח, פתח". מכעס, ואולי מבושה, אני מרגיש בבטני את גרגור תסיסת הבירה. פי נפתח ושיהוק עצום של אדי אלכוהול בריכוז כפול פורץ ישר אל תוך אפה.

גברת חודורובסקי נדהמה. מאז ימי הפוגרומים ברוסיה לא חשה בעננת הסירחון ההיא, שיצאה זה עתה מפיו של ילד יהודי, אלכוהוליקן בן שלוש-עשרה.

כך נכנסתי לדברי-ימי בית-ספר "גאולה", ויש אומרים, לרשומות משרד-החינוך.

 

מאז חלפו כבר שלושים שנה. אמא ואבא הסתלקו, וניר זידבנד, כך שמעתי, קירח לגמרי. ביום שלג אני יושב בארץ נוכרייה, יתום בן ארבעים-ושלוש, וחושב על קלישאתו של אדון ויינברג, שכטבע כל הקלישאות היא מבוססת רק על עובדות.

 

מתוך הספר "אימא, שמש ומולדת" מאת יצחק קרונזון

הוצאת שבא, 1985

הקליד בן בן-עזר, ברשות המחבר

 

יצחק קרונזון, "קוֹקוֹ" בפי חבריו, יכול בנקל לשאת את הכתר של "ויליאם סארויאן העברי". הוא רופא ישראלי בעל-שם המתגורר שנים רבות בניו-יורק אך ליבו בישראל שבה הוא ואשתו, הציירת והמֵיצגנית זיוה קרונזון, מבקרים לעיתים קרובות, ויש להם כאן משפחה וחברים.

במקרה אנחנו מכירים כמה וכמה מחברי-ילדותו בחיפה, ושׂהדם במרומים שהם זוכרים כיצד התרחשו רבים מסיפוריו, המצחיקים עד דמעות. (כן, שיהוק זה גְרֵעפְּטְס).

לפני שנים רבות כתבתי ביקורת על אחד מספריו של קרונזון למוסף ספרות מכובד בארץ ובה אמרתי, בין השאר, כי שנים לאחר שתישכחנה יצירות רבות של "סופרינו הקלאסיים בני-ימינו", ייזכרו סיפוריו של קרונזון בזכות רעננותם ועמידותם בשיני הזמן. ללא רשותי מחק העורך מרשימתי את השורות הללו, בטענה שאי-אפשר לפגוע כך בסופרינו החשובים, וזו היתה הסיבה לכך שחדלתי לפרסם אצל הקלסיקאי הזה ביקורות באותה תקופה. זִכרה לי זאת לטובה, קוקו.

אהוד בן עזר

 

 

דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות!

כמי שהיה מזכיר אגודת הבריאות בבית החינוך לילדי העובדים ברחובות, אני מסב את תשומת-לבך לכך שהיה המנון לאגודות הבריאות בנוסח: "צעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר [ואולי זריז] וער!"

שם המחבר נעלם ממני אבל אל תגיד לי שזה לא מרשים.

עמוס כרמל

 

 

 

עוד מעוללות החרם של עיתון "הארץ" על אהוד בן עזר

 

ביום 6.7.05 נשלח למר דרור משעני, עורך מוסף "ספרים" של עיתון "הארץ", מכתב התגובה הבא, שכמובן לא פורסם במשך כל השבועות שחלפו מאז:

 

אחרי הדור של מאיר שלו לא יהיה כאן מי שיוכל לכתוב

 

ברשימתה "מתחת לווילות החדשות בזיכרון יעקב קבורה היסטוריה שערורייתית", רשימה המוקדשת לספרו האנגלי של הלל הלקין על מושבה ישנה בארץ-ישראל, כותבת פרופ' פניה עוז-זלצברגר: "עד עכשיו חשבתי, מתוך צירוף צברי של שחצנות ותוגה, שאחרי הדור של מאיר שלו לא יהיה כאן מי שיוכל לכתוב עוד את העברית הארצישראלית ההיא." (מוסף "ספרים", 6.7.05).

והנה, אני מכיר מישהו, שלמרבה המזל אינו שייך ל"דור" של מאיר שלו, ובכל זאת פירסם לפני חמש שנים רומאן בשם "המושבה שלי" (אסטרולוג, 2000) שלדעת יודעי דבר אולי טרם נכתב כמוהו על מושבות העלייה הראשונה ועל העברית-האידיש-הערבית והפולקלור שלהן. דא עקא שמחברו, ששמו במקרה כשמי שלי, הוא סופר נידח עד כדי כך שמעולם לא התפרסמה אפילו ביקורת אחת על הרומאן שלו ב"ספרים" או ב"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ".

פרופ' עוז-זלצברגר, שמיהרה להכליל הכללות שגויות בביטחון כה ספרותי, לא שמעה כנראה על "המושבה שלי", ובכך היא אינה חורגת מקונצנזוס הביקורת הספרותית. פעם פרופסור היה מהסס במקצת ובודק לפני שקבע במסמרות עובדות שכאלה, אלא אם כן מדובר בסופרים לא חשובים, שגם לא חשוב מה הם כותבים.

אהוד בן עזר

תל אביב

 

המקור הוא סמיואל ג'ונסון

 

בגיליון 58 כתבנו על אחד מגדולי סופרינו כי חלק ניכר מהדברים המקוריים שהוא אומר אינו תמיד נכון, וחלק ניכר מהדברים הנכונים שהוא אומר אינו תמיד מקורי, וכי זוהי אמירה ישנה שאיננו יודעים בדיוק למי לייחס אותה, אולי לברנרד שאו.

והנה מיהר אחד מקוראינו ושלח לנו את המקור, שהוא הרבה יותר חריף בניסוחו מדברינו הזהירים, וכתב אותו סמיואל ג'ונסון במכתב תשובה לסופר: "...הספר ששלחת הוא מקורי וטוב, כל מה שמקורי אינו טוב וכל מה שטוב אינו מקורי..."

 

 

מתוך שיחה עם צדוק ראב מעצמונה ביום 1 באוגוסט 2005

 

אני אומר לו שסגן שר-הביטחון זאב בוים הצהיר שאם הפלסטינים יפתחו באש בתקופת פעולות הפינוי, הפינוי ייעצר עד שצה"ל ישתק את יכולתם לפגוע – אך לדברי צדוק נופלים אצלם מדי יום טילי קסאם, והעיתון היחיד המדווח על כך הוא "הצופה", ואילו שאר העיתונים וכלי-התקשורת מדווחים רק אם יש נפגעים.

הוא-עצמו יהיה בחודש אלול בן שמונים ושלוש, לא שמונים וחמש כפי שסברתי בטעות.

הוא שלח לי בחבילה בדואר מזכרת שאותה קיבל בשעתו מדודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, שלה דאג בכל שנותיה האחרונות, כאשר גר עדיין עם אשתו המנוחה בקריית-ים, ואסתר בטבעון. לדבריו הוא חושש לגורלה של המזכרת ביום הפינוי והוא יודע שרק אצלי המקום לכל מה שקשור בתולדות משפחת ראב בן עזר, אף לא אצל בנותיו. מתברר שבשעתו גם מסר עדות מפורטת ל"יד ושם" על הקורות אותו בתקופת השואה. לדבריו מעודו לא ענד את המגן-דוד הצהוב אלא הצליח להסתובב בתור לא-יהודי. הוא הבטיח לשלוח לי את דפי העדות כדי שאוכל להקליד אותם ולצרפם לארכיון המשפחה. הוא קרוב-רחוק מענף של משפחת סבי יהודה ראב (בן עזר), ענף שלא עלה ארצה בתקופת ייסוד פתח-תקווה וגם לא לאחריה.

בנו יחזקאל ראב מגדל תפוחי-אדמה לייצוא לאירופה על פני מאות דונמים של אדמות קיבוצים בדרום, שכבר לא עוסקים בחקלאות. מבחינה זו הפינוי לא יפגע בו כל כך. אבל הם אינם חושבים לעזוב את בתיהם בעצמונה, יהא אשר יהא. בעצמונה יש להם חממת פרחים גדולה ששתי משאיות מובילות ממנה צפונה תוצרת מדי שבוע. נציגים אמריקאים הציעו לקנות מידיהם את החממה במסגרת תהליך הנסיגה מרצועת עזה, ואולם הם סירבו. יהא אשר יהא, הם יחזיקו בחממה עד לרגע האחרון. ואחר כך? ודאי הערבים יבזזו אותה. הוא אינו מאמין שהם מסוגלים להמשיך לגדל פרחים בחממות, שמצריכות ידע מאוד מקצועי.

יש לצדוק שבעה נכדים שמשרתים בצבא ובכוחות המילואים. ארבעה מהם קצינים. שלושה מהם נפצעו בשעתם בלבנון. הוא אינו יודע מה לומר להם כי ייתכן ואחד מהם או יותר יהיו בין הכוחות המפנים אותו מביתו.

הוא מיואש. אחרת לא היה שולח לי את המזכרת שהורישה לו אסתר. הגרמנים הרסו את ביתו בהונגריה. הירדנים הרסו את ביתו בגוש עציון, ואז נפל בשבי הירדני עם שאר הלוחמים ששרדו. עכשיו היהודים הורסים את ביתו בפעם השלישית. ואני, קרוב משפחתו ה"תקשורתי" ביותר, אינני יכול לעמוד לצידו במאה אחוז אלא חייב לסנגר על הכרחיותה של הנסיגה מרצועת עזה. חתנו, בעל בתו אסתר, הוא הרב יואל בן-נון, שאחדים מבניו משרתים בצבא ובמילואים.

משפחות אחדות קיבלו את תנאי הפינוי. מסרו את מפתחות בתיהם, שרוקנו מכל תכולתם, וקיבלו דיור של חמישים מטר מרובע לשבע נפשות ללא מקום לרהיטיהם ולשאר רכושם. נהג האוטובוס שפינה אותם לא ידע עדיין לאן הוא אמור לקחתם. בינתיים הם התחרטו ורוצים לחזור אך כבר אין להם לאן כי בתיהם ריקים וחתומים בפניהם.

אהוד בן עזר

 

 

האם ירכוש הפרדסן את מניות טייקון התקשורת?

 

לפני שבועות אחדים התקבל במערכת "חדשות בן עזר" אי-מייל ממזכירתו של אחד מטייקוני העיתונות העברית ובו נאמר כי הטייקון חפץ לדבר עם סופר נידח מר א. בן עזר אך אין למצוא את טלפונו בשום מקום אף לא בשירות 144, ונא יתקשר הנידח לטייקון בהקדם.

חברי מערכת "חדשות בן עזר" ישבו וחשבו כיצד זה ייתכן שמערכת הטייקון לא מצאה את טלפונו, והגיעו למסקנה כי בהסתמך על המסופר בגיליונות המכתב העיתי, המשוגרים גם למחשבו של הטייקון – מתגורר סופר נידח מר א. בן עזר בבית אחוזה עתיק מוקף פרדס גדול ליד המושבה פתח-תקווה, ובשום אופן לא הצליחו בשירות 144 לאתר כתובת כזו והיא גם לא מופיעה בספר הטלפונים, כי שם יש רק א. בן עזר אחר שגר בתל-אביב.

מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ התבקשה לאַיְ-מֵייל למזכירת הטייקון את טלפונו של סופר נידח, ומאז יושבים חברי מערכת המכתב העיתי במשרד, שותים מיץ תפוזים טרי, משחקים שח, ומשתדלים לנחש אם ההצלחה הבלתי-רגילה של העונה האחרונה של יבול תפוחי-הזהב מהזן "שרה" שמוטי-דם, הגדלים בפרדסו של סופר נידח מר א. בן עזר, ואשר הפכו ללהיט בארץ ובאירופה ממש כתרגום הגרמני לרומאן שלו "אנשי סדום" – הביאה את הטייקון להציע לו רכישת חלק ניכר ממניות חברת העיתונות העברית שלו כדי לחלצה מקשייה הכספיים?

אולי רוצה הטייקון ללמוד איך אפשר להוציא עיתון בלי מודעות, בלי הוצאות, בלי הכנסות ועם אפס הפסדים? או רק להזמין שני ארגזי ולנסיה של סוף העונה, ואחד אשכוליות אדומות? חברי מערכת "חדשות בן עזר" שותים מיץ תפוזים טרי, משחקים שח ומחכים לצלצול.

 

 

שלא תהיינה לכם אשליות: היכל התרבות ייחרב

 

שאלה: האם לא הגזמת במקצת ברשימתך "הרקוויאם השמיְמי של ורדי להיכל התרבות העומד לגווע במזימת זדים חשׂוּכי תרבות" (גיליון 60). אני בכל זאת מקווה שהתוכנית לא תצא לפועל. מדוע  אתה פסימי כל כך?

תשובה: אסתר זנדברג, ברשימתה "תוכנית היכל התרבות בתל-אביב הוגשה למתן היתר בנייה – אף שלא הוצגה במלואה" ("הארץ", 2.8.05) כותבת בין השאר: "תוכנית השינויים בהיכל התרבות בתל-אביב עשתה השבוע צעד מכריע לקראת מימושה, עם הגשתה לקבלת היתר בנייה. התהליך מאפשר למעשה את התחלת עבודות ההרס והבנייה בהיכל לפי התיכנון שנקבע. קשה שלא לראות בצעד זה מחטף. בגופים העוסקים בפרוייקט עדיין מנסים לייצר את הרושם שהתוכנית אינה מגובשת." לדבריה המהנדס דני קייזר, דמות דומיננטית בתיכנון ההרס של ההיכל הקיים, "ביקש להבהיר כי אחרי פרישתו הקרובה מכהונת מהנדס העיר ישמש כיו"ר ועדת ההיגוי של פרוייקט היכל התרבות."

בעוד אתם מתקשקשים – הפטישים יתחילו להרוס את פנינת האדריכלות והאקוסטיקה היפה והטובה ביותר בתל-אביב ובארץ כולה. ואין הוכחה טובה מכך – שהפילהרמונית לא ניצלה את הקונצרטים האחרונים של העונה כדי להעביר שאלון בין מנוייה התל-אביביים על שביעות רצונם מהאקוסטיקה של ההיכל ועל עמדתם כלפי הריסתו. יש לקוות שיוגש צו-מניעה, שיתייחס בין השאר גם לכך שאלה המופקדים על ההריסה ו"הבנייה מחדש" עשויים לקבל את שכרם כאחוז מההוצאות וככל שיהרסו יותר, והעבודה תתמשך בזמן ותתייקר – כן תתייקר עלות שכרם.  

צל"ש "חדשות בן עזר" לאסתר זנדברג על יושרה, הצל"ש הראשון שהמכתב העיתי מעניק.

 

 

איך עמדנו מיד על טיבו של דילפאזיר אִסלאם?

לרשותנו עומדת סוכנות מידע וביון חשאית, יונייטד קוֹמוֹן סֶנְס

אנחנו מספקים שירותי חינם במקום חקירות, סקרים ומישאלים יקרים

נא לפנות בדיסקרטיות למזכירת-המערכת שלנו ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

 

"אנגליה המיטה על עצמה במו-ידיה את מתאבדי ה-7.7," כתבְנו בגיליון 56 מיום 17.7.05 וציטטנו מרשימתו של העיתונאי דילפאזיר אסלאם "מי מטלטל את הסירה" שהתפרסמה ב"גארדיאן" הלונדוני ונתרגמה לעברית ("הארץ", 14.7), ואשר הסתיימה במילים:

"אולי הגיע כעת הזמן להיות ישרים זה עם זה ולהפסיק לתייג את האוייב [כלומר, המתאבדים ב-7.7] במונחים פשטניים כמו 'צעירים', 'מקופחים', 'חסרי השכלה' ואולי אפילו 'אנשי שוליים', הימנעותם של המבוגרים מאיתנו מטלטול הסירה אין פירושה שהתסיסה נחלשת. פירושה שהתסיסה מתעצמת עד כי אי אפשר יותר לבלום אותה."

והנה מה מתגלה? כותב עדי שורץ ברשימתו "גל אחד יותר מדי" ("הארץ", 2.8.05) כי התחוללה סערה סביב אותו מאמר והתברר כי מחברו, שהוגדר בשולי הרשימה כ"עיתונאי מתלמד" ב"גארדיאן" (עיתון נאור שנוקט בדרך-כלל עמדות חד-צדדיות נגד ישראל) – הוא חבר בארגון מוסלמי קיצוני ואנטישמי בשם "חִיזבּ א-תחריר" – שמטרתו הסופית לכונן מדינה (חליפות) איסלאמית, אמנם לכאורה באמצעים לא אלימים, וכן שהארגון מחזיק בדעות אנטישמיות, אנטי-מערביות והומופוביות.

כאשר נבדק אתר האינטרנט של הארגון (ושמו "חליפה") נמצא, לפי ה"טיימס" – שדילפאזיר עצמו כתב שם כי "יש להילחם באש באמצעות אש. מדינת החליפה נגד מדינת ישראל." ואחרי ציטוט מהקוראן באתר: "הרוג בהם בכל מקום שתמצא אותם," באה התייחסות ליהודים: "היהודים הם מוציאי דיבה, אנשים בוגדניים, שממציאים שקרים ומעוותים מילים."

לאחר התגלות הדברים האלה פוטר דילפאזיר אסלאם מה"גארדיאן", והעיתון אף פירסם בגיליונו מיום 22.7.05 התנצלות על כך שבסוף המאמר המקורי לא צויין כי איסלם הוא חבר ב"חיזבּ א-תחריר". אם לא היה חבר בארגון, ה"גארדיאן" היה ודאי ממשיך ללקק לו את התחת.

 

יונייטד קומון סנס, מרכז המידע של "חדשות בן עזר", לשירותך חינם אין כסף,

נא לא לערבב עם מה שהיתה פעם משחה נגד גו'קים "קומון סנס"

(אם כי לפעמים יק"ס והמשחה מטפלים כמעט באותו דבר!)

יק"ס גם מְשדְלֵן במרץ את החזרת יונייטד ג'ואיש פסיכים לארצות-מוצאם

וניחש בהצלחה את תוצאות מישאל "העיר" על האקוסטיקה של היכל התרבות

 

 

קריאות ושריקות (מסות ומאמרים)

מאת חמוטל בר-יוסף

בהוצאת כרמל

 

איפיון הספר מטעם ההוצאה: זהו ספרה האישי ביותר של חמוטל בר-יוסף. כאן – ולא בשירים – ביטאה באופן ישיר את דעותיה ואת השקפותיה. המסות והמאמרים, שנכתבו לאורך כמה עשרות שנים, הם מעין אלבום צילומים המשקף את הביוגרפיה של השקפת עולמה. הם נכתבו כדי לרגש את הקורא או להשפיע עליו. הם מופנים אל הישראלי המשכיל, החילוני, החוֹוה את הידלדלות הממד הרוחני של הציונות; אל הישראלי הדתי המתון, המשתוקק להעשיר את יהדותו בנכסי התרבות המודרנית; ואל העולה המשכיל, המתעניין במה שמטריד את ילידת הארץ, שהשקפותיה נמצאות על קו התפר שבין התרבויות הישראליות הללו. חמוטל בר-יוסף מאמינה שעל קו התפר הזה יכולה וצריכה להיווצר בארץ הזאת תרבות ישראלית-יהודית בעלת עומק רוחני ומוסרי, תרבות שאפשר להתגאות בה.

את הספר ניתן להזמין ישירות מהוצאת כרמל בטלפון 02-6540578.

 

 

 

טקס הענקת אות "סופר נידח" למר א. בן עזר

 

בחסות שגרירות פרנקפורט בישראל התקיים ב-31 ביוני אחה"צ בקמפוס אוניברסיטת בת-שלמה רבתי, ליד כביש 6, טקס מרשים של הענקת אות חברות במִסדר "סופר נידח" (בדמות סינר מָסוֹנִי) לסופר מר א. בן עזר, שיהא רשאי מעתה לשאת בכל הזדמנות בתואר – סופר נידח מר א. בן עזר, וזאת בעקבות ההצלחה המסחררת של תרגום הרומאן שלו "אנשי סדום" לגרמנית. הספר, שנדפס לראשונה בעברית בשנת 1968, יצא לאור בפרנקפורט לפני שנה ושלושה חודשים ונמכר עד כה ברחבי העולם הקורא גרמנית ב-92 עותקים!

קבלת האות לוותה גם במתן קופסת עץ מוזהבת ובה מיליון שטרות של מרקים גרמניים משומשים.

בדברי תודה קצרים התנצל סופר נידח מר א. בן עזר בפני 92 הקונים את הרומאן, מחשש שמא אחדים מהם התאכזבו בקריאתו לאחר שלא מצאו בו את האישוש לאמירה שאין הבדל בין הרוצחים לנרצחים, אמירה שעליה בנה המו"ל היהודי את הצגת הספר לקהל הגרמני.

זאת ועוד, חרף העובדה העובדתית מאוד שמוסדות התרבות בגרמניה, המו"ל והשגרירות הישראלית – הפצירו במחברם של "מֶנְטְשֶׁן פוֹן סוֹדוֹם" בכל לשון של בקשה לבוא לסדרת מפגשים בגרמניה בעקבות ספרו, כפי שהוזמנו ובאו סופרים ומשוררים ישראליים חשובים מאוד, שחלקם גם השתין או לפחות שיהק באותה הזדמנות על המדינה שלו – התנצל בפני כל אלה סופר נידח מר א. בן עזר ואמר שהוא לא חושב שהוא מספיק חשוב כדי לבוא.

 

באותו יום של טקסים נחנך גם השער החדש לבניין הפקולטה למדעי הרוח, החברה וההיסטוריה של אוניברסיטת בת-שלמה רבתי. על פתחו נכתב באותיות קידוש לבנה שלט בעברית ובאנגלית ובו פסוקו הנצחי של אוסקר ויילד (כפי שצוטט ברומאן "המושבה שלי", המשמש מקור כמעט יחידי לחלק מאמרותיו הנעלמות של הסופר האירי השנון):

 

אמירת האמת מזיקה

 

 

 

 

לאחרונה יצא לאור ספרו של שמאי גולן

מסעותיי עם ספרים

בהוצאת אסטרולוג

 

בספר כונסו רוב מאמריו על ספרים וסופרים, שאותם פירסם במוספים ובכתבי-עת ספרותיים. פרקי הספר עוסקים ביצירות מספרות העולם שתורגמו לעברית, וגם מקומה של הספרות העברית לא נפקד. מעיון במאמרים ניתן אף לזהות את הפרופיל הספרותי והרוחני של הכותב עצמו. כך, למשל, מגלה גולן עניין רב בתיאור דמותו של היהודי ביצירות האירופיות הקלאסיות: תיאוריו האנטישמיים של דוסטוייבסקי ו"אבותיו" הרוחניים והספרותיים; ודמויותיו היהודיות הנלעגות של הסופר הגרמני גינטר גראס ב"תוף הפח". גולן מתמודד עם יצירות של גדולי ספרות העולם: בקט, סארטר, פוקנר, הנרי מילר, תומאס מאן, גראס, קונראד ורבים אחרים. מקום מיוחד, לעיתים מתוך היכרותו האישית, הוא מקדיש ליוצרים הספרדיים והלטינו-אמריקאיים: חוסה קמילו סלה, אוקטביו פאז, ארנסטו סבאטו ומריו ורגס יוסה. עיון מיוחד מוקדש ליצירות מהספרות העברית, בייחוד בנושא השואה; לספרי זיכרון ולביוגראפיות; וליחסים המורכבים שבין הסופר למימסד. הספר מסתיים בראיון רחב-יריעה "לחיות ישראלי, להרגיש ניצול", שערך אהוד בן עזר עם שמאי גולן.

 

 

 

 

מדור חדש: בעקבות הגרגרן

מאת סופר נידח

מוגש כשירות לציבור הסועדים, ללא שמץ של אינטרס מסחרי או רווח

 

"בֵּנִי דגים" בירושלים

 

27.7.05. יום רביעי. לקראת השקיעה באים עוזי ואביבה ש. ואנחנו יושבים בגינה המערבית של מנזר "נוטרדאם דה ציון" שבו אנחנו מתאכסנים, ומתבוננים לעבר העמק וההרים כאשר פיגומי "הדסה" למעלה משמאל ומבשרת ציון רחוק מימין.

אחר-כך נוסעים איתם לתוך העיר, למסעדה הכשרה "בני דגים" ברחוב מסילת ישרים 1, במרכז ירושלים, טל. 02-6252403. מסעדה מעולה. מים קרים חופשי. פיתות קלויות עם שום, שמן זית וזעתר. סלט חצילים וסלט טורקי לארבעתנו. מרק דגים למיסתורית. מנות עיקריות, אביבה לוקחת אמנון, עוזי באס, המיסתורית – דניס,  ואני פורל עשוי בשבבי שקדים ופרוסות זיתים שחורים. מעולה. ממש מעולה. גם הצ'יפס העבה עשוי היטב אם כי אינו פריך. זה שנים שלא טעמתי פורל מעולה שכזה, צירוף של גריל ואפייה, לא יבש מדי, לא שמן מדי ולא רטוב מדי. פרוס לשניים בחתיכה אחת ללא שמץ אידרה. שתי מנות אחרונות, פלחי אבטיח וקרמל.

סך הכול עם הטיפ שילמנו כל זוג 184 שקלים. בהחלט לא יקר. הקהל רובו מעמד-ביניים דתי בורגני וחלקם עם ילדים קטנים למרות השעה המאוחרת. רובם דתיים-מזרחיים. בני הדייג עצמו נמצא במקום אך מהר מאוד מתעייף ונראה יושב קצת מהורהר, ומן המיטבח יוצא הטבח השמן עם סינור לבן מוכתם, מקטרת גדולה מעלה עשן וכיפה שחורה. הממונה על הדלת, הסגורה מבפנים, נראה כמשגיח הכשרות של המסעדה, עם זקן ופיאות ענקיים וכיפה שחורה וכרס. בקיצור, חווייה לתל-אביביים. ובייחוד שהכשרות אינה פוגמת כהוא-זה בטיב הדגים, שהם גם גדולים מאוד, ובאיכות הכנתם; ועוזי מספר כי לבני הדייג יש חנות דגים בשוק "מחנה יהודה" ששם הוא עובד בבקרים, וכנראה בוחר למסעדה את הדגים הגדולים ביותר.

 

 

ארוחת בוקר של נזירות במנזר נוטרדאם דה ציון בעין כרם

 

28.7.05. יום חמישי. ארוחת-בוקר של נזירות: פלחי עגבנות, עיגולי מלפפון מקולף (אין מלפפונים שלמים), רצועות פלפל אדום ופלפל ירוק. אין בצל. אין אפילו שמן זית. זיתים ירוקים זעירים, לא טעימים, עשויים בשום. יוגורט-גבינה טעים עם שבבי תירס ואפשר להוסיף אחת משלוש הריבות המקומיות שלהן, מנדרינות, לימון או תפוז. עדיף תפוז, ממש מעדן. שולחן גבינות: משולשים, גבינה צהובה פשוטה, לבנה רכה, ריבועי ברינזה מלוחה וריבועי חמאה. לחם לבן אחיד פרוס שאפשר לקלותו במצנם. אין מיצים. רק מים קרים. וכן חלב, וסוגי תה רבים, בעיקר תה צמחים, וקפה בוץ או נס. אין ביצים. אין דגים מלוחים. אין שום דבר בשרי. אמנם המקום לא כשר אבל אין כאן שום דבר לא כשר. ביום האחרון נודע לנו כי בשבת מגישים לארוחת בוקר – ביצה! ומי שרוצה לעורר את יצר ההפרייה, שיביא מהבית קצת סחוג.

 

שני לילות באמצע השבוע בחדר לשניים עם ארבע ארוחות בוקר: 636 שקל [כולל מקדמה 100 שקל עם ההרשמה. בדולרים: 140]. אין טלוויזיה בחדרים. אין טלפונים בחדרים. אין מיזוג אוויר, רק מאוורר. נקי מאוד. יבש. חם בחוץ ביום של חודש יולי אך קריר בערב וגם בחדרים בעלי הקירות העבים. מקום ספוג היסטוריה. מייסדו היה היהודי המומר מאלזאס, אלפונס רטיסבון, הקבור בבית הקברות הקטן של הנזירות בגינת המנזר. על קברו ניצב פסל שיש לבן של מרים, ולמרגלותיו חרותות בצרפתית המילים שתרגומן הוא: "הו מרים, זיכרי את ילדך שנכבש באהבתך."

שלווה שלא מן העולם הזה. בסיס לטיולים מקסימים בעין כרם ובסביבה. צריך להזמין מקום שבועות וגם חודשים מראש, ובייחוד אם רוצים חדר מסויים שמצא חן בעיניכם. יש גם צנצנות ריבת-הדרים מצויינת מעשה-ידי הנזירות ב-20 שקל האחת (הצנצנת). הריבה הטובה ביותר עשוייה מתפוחי-זהב, מומלץ לקנות צנצנות אחדות גם בתור מתנות, ויש גם ריבות לימון ומנדרינות. אפשר לעמוד על טעמן בארוחת-הבוקר.

בחדר אני קורא בשקיקה את ספרו של משה עמירב "עין כרם, 'מסע לכפר האלוהים'" שיצא לאור בהוצאת אריאל, כנראה בשנת 1984, זאת על פי הקדשת המחבר בעותק שנתן לי, כי בספר עצמו אין שנת הדפסה. במשרד המנזר אפשר לרכוש ב-100 שקלים את המהדורה החדשה, שיש בה הרבה יותר צילומים במתכונת אלבום, אך דומני שפחות טקסט. והטקסט הוא החלק היפה ביותר בספר, המומלץ הזה למי שמתעניין בעין כרם לכל תקופותיה, גם הערבית, וזאת בנאמנות וביושר.

 

צהריים קלים ב"ביסטרו" בעין כרם

 

28.7.05. עדיין יום חמישי. אוכלים צהריים ב"ביסטרו" שברחוב הראשי, עין כרם 25, טל. 02-6430865. לוקחים שני מרקי יוגורט קר. מקבלים אותם בגביעי יין כרסתניים גבוהים. המיסתורית לוקחת מרק יוגורט עם שרימפס מטוגנים (28 שקל), שלי יותר מעניין – טבעות סלמון מעושן שקועות ביוגורט הטעים. למעלה מהן רוטב עגבניות מיובשות טעים ופיקנטי, ובצד אחד יצקו סירופ סילן כהה, דבש תמרים (28 שקל). מתברר שזו המצאה מקומית של הביסטרו. אני נהנה בצורה בלתי-רגילה וממליץ בכל לב על המנה. היא גם משביעה מאוד אף כי מטעמי דיאטה איננו לוקחים לחם וחמאה.

קנקני מים קרים עם לימון, קרח ונענה מקבלים חופשי. למנה עיקרית אנחנו חולקים צלחת ענקית של ברוסקטה אווז מעושן (46 שקל): נתחי אווז מעושן מוקפצים עם חתיכות פטרייה כהה גדולה, עיגולי גזר, פלחי תפוח-אדמה, ירקות שונים, בצל ורצועות של עגבניות מיובשות, וכל זה על מצע דק של הברוסקטה, מאפה בצק פריך כעוגה שגם סופג את כמויות השמן של ההקפצה ושל נתחי האווז המעושן. מעולה. ס"ה 102 שקלים ומשלימים ל-120 עם הטיפ. מלצרית נחמדה ויעילה. ממול יושב זוג. הוא גדול, מזרחי ושעיר. היא שמנמנה, חזה גדול, מעשנת כבדה, שער חלק ופנים שמנמנות אבל שופעת סקס אפילו שכאשר היא קמה – מתברר שיש לה בטן קצת משתפלת שעליה היא מושכת-מותחת את חולצתה כדי לכסותה. עיני חתולה יש לה, חושניות  ומגרות מאוד. המיסתורית שלצידי כמובן מבטלת אותה.

 

 

מסעדת "אוואנגרד" בתל-אביב

 

1.8.05. יום שני. צהריים אנחנו אוכלים במסעדת אוונגארד ברחוב אבן גבירול 38 ת"א, טל. 03-6913838. אני לוקח מרק היום, מרק ירקות כנראה על בסיס דלעת עם קרוטונים וגוש שמנת חמוצה במרכז. טעים מאוד. עולה 25.5 שקל. המיסתורית לוקחת ארוחה עסקית ב-48 שקל הכוללת מנה ראשונה – קערה גדולה של סלט מתובל היטב, כיכר קטנה וחמה של לחם לבן, בצועה ומרוחה קלות ברוטב ירוק, אולי פסטו אך גם בטעם שום, וקופסית חמאה לצידה; מנה עיקרית "קריאת הגבר" שזה חמישה נתחים יפים של חזה עוף צלוי שחום וטעים מאוד עם מנה גדושה של פירה תפוחי-אדמה ורוטב פיקנטי של פטריות – שכנראה עשוי חומץ, סוכר ואולי גם חמאת בוטנים ופלפל ומלח. מקבלים גם כוס גדולה של מיץ אשכוליות אדומות, טבעי, שכלולה ב"עסקית". כמובן שאנחנו חולקים בינינו את המנה העיקרית ובקושי גומרים אותה, כל כך גדולה היא. הכול יחד עולה 73.5 שקל, ומשאירים 90 שקל, כולל הטיפ. ממש מציאה, אם יודעים להזמין נכון ולא לוקחים שתי מנות עיקריות שממש אי-אפשר להתגבר עליהן. המלצרית הנחמדה מיה ש. נתנה לנו בפתיחה דקלום חינני של כל מה שיש למסעדה להציע היום. אולי יש לה גם עתיד בתור שחקנית.

 

ביום ראשון, 14.8.05, בשעה 21:00

יופיע הרכב הג'אז של בי"ס ימאהה בת"א

בהדרכתו של רוני צור

משתתפים: אייל בן-אסא, בן בן-עזר, דבורה דרעי, חיים לילו,

טל נחום, דניאל סיטון, אמיר קונסט, דרור תשובה.

מועדון "בלה שלומקינס", רח' נח מוזס 13, תל-אביב

מחיר כרטיס 30₪, פתיחת דלתות בשעה 20:00

 

 

בהוצאת "עם עובד" בסדרת "ראשונים בארץ" בשיתוף יד יצחק בן צבי

הופיעה הדפסה שנייה לספרו של אהוד בן עזר

ג'דע

סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה

 

ההדפסה השנייה לַספר (בעריכת חיים באר, ההדפסה הראשונה, 1993) – שזכה בשעתו לפרס יציב, ואזל – התאפשרה רק בזכות עיריית פתח-תקווה ובזכות האגף לתרבות של העירייה וביוזמת העומדת בראש האגף, דרורית גור-אריה, וזאת במסגרת ציון מלאת 40 שנה למותו של שיח' איברהים-מיכו הוא אברהם שפירא ו-135 שנה להיוולדו. עותקי הספר שרכשה העירייה יחולקו בבתי-הספר ובספריות בפתח-תקווה.

הסופר הקשיש אהוד בן עזר, שנבחר השנה להיות "סופר אורח" במערכת החינוך, ייפגש במרוצת שנת הלימודים תשס"ו עם תלמידים בעקבות הספר. כמו כן ייערך ערב עיון מיוחד על מורשתו של אברהם שפירא בבית אברהם שפירא בפתח תקווה ביום השנה ה-40 למותו, החל ביום ראשון, 18 בדצמבר 2005. פרטים מדוייקים יבואו בהמשך.

ניתן לרכוש את הספר בחנויות הספרים ברחבי הארץ וכן במחסן של הוצאת "עם עובד", רחוב מזא"ה 22, תל אביב, או בהזמנה טלפונית: 03-6291526.

 

הזמנה

לערב ספרותי עם הופעת קובץ השירה של

אהוד בן עזר

"יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר"

שירים 1995-1955

בהוצאת אסטרולוג

ביום חמישי, 1 בספטמבר, כ"ז באב תשס"ה, בשעה 20.00

במשכן האמנים, רחוב ידפת 7 הרצליה

משתתפים: המשוררת ש. שפרה. מר אליהו הכהן. המשורר אשר רייך. הסופר אהוד בן עזר. מנחה: ורדה גינוסר.

הכניסה חופשית

 

 

השראה תל-אביבית

תערוכת תמונות מתל-אביב של מירב אוריה

מלון סינמה. כיכר דיזנגוף, רחוב זמנהוף 1. פתוחה לקהל עד ה-7.10.05

 

 

 

הופיע בהוצאת אסטרולוג

ספר שיריו של אהוד בן עזר

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

 

ערב בירושלים

 

יְחַבְּקֵךְ בְּרִיסֵי עֵינָיו. וּבַחוּץ

יוֹם סַגְרִיר. אִם יִרְקַע בְּרַגְלָיו

לֹא תִּשְׁמְעִי. עֵת יַעַטְפֵךְ בְּגִמְגּוּם

וּבְרַחַשׁ עָמוּם וְחָרְפִּי

תִּמָּצֶאנָה שְׂפָתָיו מְתוּחוֹת

לִקְרַאת חַלּוֹן קוֹפֵא –

וּבִרְצוֹתוֹ לְדַבֵּר אִתָּךְ

אַת לִפְרָקִים שְׁקוּפָה וּלִפְרָקִים

מִתְכַּוֶּצֶת בְּתוֹכוֹ.

 

 

למכירה בחנויות ב-48 ₪

או ב-30 ₪ לפקודת א. בן עזר, ת.ד. 22135 ת"א

benezer@netvision.net.il

 [וכן בחנויות הספרים המובחרות ברחבי הארץ, ובהן גם כ-20 מתוך כ-300 חנויות הספרים ונקודות המכירה של רשת סטימצקי וזכייניה. נא למהר בקנייה כי הספר נמכר בקצב של עותק לשבוע ובעוד כחמש שנים יאזל].

 

 

גם מבלי להיות חסיד של שר-האוצר הפורש בנימין נתניהו, כדאי לשים לב לכך שתחזיתו הביטחונית הקודרת זהה כמעט לזו של הרמטכ"ל הקודם משה בוגי יעלון.

 

הבנק העולמי: השלטון בישראל – בין המושחתים בעולם המערבי

 

ליונייטד קומון סנס נודע כי הבנק העולמי, שלא ייתכן שהוא טועה, חילק צל"שים לצרפת על טיפולה במאות הזקנים שמתו בגל החום בבתיהם לפני שנים אחדות מבלי שגורם ממשלתי או ציבורי כלשהו יטפל בהם, לאנגליה על הצלחתה במיגור הטרור המוסלמי, לאיטליה על הבטיחה לשופטיה קבורה מהירה ומכובדת, לגרמניה המטפחת שנאת זרים וקבוצות ניאו-נאציות ושקועה בפרשיות שחיתות ענקיות, לבלגיה השופטת את פשעי ישראל ולא את פשעיה שלה, להולנד שמירקמה החברתי מתפורר בעקבות אוכלוסיית הזרים המוציאים מתוכם רוצחים על רקע גזעני, לוואדוז המלבינה כספי מושחתים מרחבי העולם, לשוויץ שסגרה שעריה בפני פליטי הנאצים, לספרד שנכנעה בבחירות לטרור אל-קאעידה לאחר שפוצצו לה רכבות –

אבל ישראל – ישראל היא המדינה המושחתת, המושחתת, המושחתת ביותר בעולם המערבי (למעט איטליה!) – ויש הוכחה חותכת לכך: תוחלת החיים בישראל היא השנייה בעולם אחרי יפן! ויפן הרי לא שייכת לעולם המערבי אלא למזרח הרחוק. יוצא שהגנבים המושחתים היהודים הישראלים הבינלאומיים מזייני השיקסות ושוחטי הילדים הנוצריים כדי לשים מדמם במצות וביין של פסח, שהן כידוע גופו ודמו של משה רבנו – היהודים בישראל יש להם בגלל שחיתותם התורשתית תוחלת החיים הגבוהה ביותר בעולם המערבי! והלא זה בלבד מחשיד אותם, כמו בימי המגפה השחורה, כאשר היהודים, שבערמומיותם שמרו על כללי היגיינה שלא היו מקובלים על הגויים – לא הצליחו למות בדֶבֶר באותו קצב שמתו הגויים, אבל בשנים הרבות שחלפו מאז דאגו הגויים להרוג מספיק יהודים כדי לאזן את התמונה, כי מושחתים מותר להרוג וגם אין מה להצטער הרבה אם הם מתפוצצים על נשותיהם וטפם באוטובוסים בתנאי שזה לא קורה בלונדון הטהורה, בפריס הנזירית או בפרנקפורט שהיא עיר ללא זונות וזונים ויש בה רק כמה בחורים, במקרה מוסלמים, שמתכננים לפוצץ את העולם המערבי.

אגב, האם ניסיתם לאחרונה להציע שוחד לשוטר ישראלי? נסו. ובחדר החקירות הסתמכו על הדירוג של הבנק העולמי. אלא אם כן השוטר שלכם יירדם על משמרתו מרוב עייפות ביטחונית.

[נשלח לפרסום בשני עיתונים גדולים]

 

 

 

רוצח-ראש-הממשלה יצחק רבין בתל-אביב יכול להיות מרוצה

הוא לא רק תלמיד חרוץ של רבותיו

יש לו גם תלמידים רוצחים בגליל

מבית המדרש ומגזע הטרור גם ההתאבדותי של בן-לאדן

כנראה שבימינו, בשם היהדות הדתית, קל להתפרנס וגם לרצוח!

ההיתה אי-פעם תקופה חשוכה כזו בתולדות חלק מן היהדות?

האינה גרועה מהיהדות של המאמינים במשיח-השקר שבתי צבי?

זהו גול עצמי למתיישבים החרוצים והאומללים של גוש קטיף

חיזוק למסוּנוורים בישראל הסבורים שגולדשטיין, פופר, גוש קטיף ו"השבוי" ל-ס. יזהר הם הסיבה לכך שאין לנו שלום עם הערבים

וכי צודק הטרור הרצחני הפלסטיני כלפינו, הכובשים, גם נשים וילדים,

שהרי אנחנו אשמים, רוצים לזרוק מאתיים מיליון מוסלמים לים!

ואין גבול לאיוולת, לצביעות ולרמייה העצמית ויהודים נרצחים ונפצעים אנושות מדי יום בטרור הפלסטיני אבל דמם אינו נחשב, הם מתאיידים, זה גורל שלנו כמו מזג האוויר!

 

כל חברי גרעין "שדמות", מייסדי וחברי עין-גדי בעבר ובהווה

שקוראים את "חדשות בן עזר" ומתעניינים בחג היובל באביב 2006

מתבקשים לשלוח כתובותיהם ואי-מייליהם לעמוס גנור (גרינגר)

ganor@ein-gedi.org.il

ומי שטרם מלאו לו 70 באותה הזדמנות, שיתבייש!

 

 

הפרק הבא ביומן המסע "פולניה בלי יהודים":

היום השמיני: קדיש על מצבתו של אחד משני מאיר ליכטנשטיין, אולי סבא-רבא שלי מצד אימי, ותחנת הרכבת עם קטר הפחם וקרונות המשלוח להשמדה

 

מתקבלות תגובות בעקבות פרקי יומן המסע. חלקן מיתווסף ליומן עצמו, וכולן תתפרסמנה בגיליון מיוחד לאחר שיסתיים פירסום היומן בהמשכים. או-אז יהיה אפשר גם לקבל את כולו בקובץ אחד, ובנוסף לכך יישלח בחוברת בהדפסת-מחשב, ובקובץ וורד, ל"יד ושם".

 

©

כל הזכויות שמורות

 

סופר נידח יְאַי-מֵייל חינם לכל דורש את הגיליונות הקודמים

כולם בקובץ אחד, או בודדים, או לפי מיספר, תאריך או נושא

וכן  את "ג'דע", "קיצור תולדות פתח-תקווה", "חשבון נפש יהודי חילוני"

וחוברת "מפגשים" של סומליון, הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער בישראל, ספריהם, כתובותיהם, נושאי פגישותיהם וקורות-חייהם, הכול חינם באי-מייל!

הפועלים בפרדס של מר בן עזר יעטפו, יארזו וישלחו לך חינם את הקבצים

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב,

מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגּורה והמתרגזת: ד"ר שְׁפיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְאַי-מֵייל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את "כל הפרוזה" של אסתר ראב

509 עמ' הכוללים גם שירים שתירגמה לעברית ושירי הילדים שכתבה

תמורת 40 ₪ (כולל דמי משלוח) שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

בהזמנה באי-מייל ניתן לקבל את ספר השירים החדש של אהוד בן עזר

 "יעזרה אלוהים לפנות בוקר"

 תמורת 30 ₪ (כולל דמי משלוח והקדשת המחבר)

 שישולמו לאחר קבלת הכרך בדואר

 או בתשלום מראש לאהוד בן עזר, ת.ד. 22135 תל-אביב

לאחרוני המזמינים חינם את "חנות הבשר שלי" – העותקים בדרך אליכם

המלאי טרם אזל ואפשר להזמין עותקי חינם לכתובת הנמען באמצעות פנייה לאי-מייל:

benezer@netvision.net.il

 

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל