לוגו
[לא חלוקה של תורכיה, אלא הבראתה\]
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

המשא־ומתן לשלום בין תורכיה ויוון1 מזדחל באטיות קדימה. אין גם מה למהר במיוחד בדבר הזה, העוּבדה המשמחת היא, ההריגות הגיעו לקיצן. בימי השלום ניהלו היוונים מלחמה נגד תורכיה. עכשיו, במצב מוכרז של מלחמה, שומרים התורכים על השלום. אפילו יריביו של השולטאן מוכרחים להודות, כי בתורת מנצח הוא מגלה נדיבות־לב מרובה. לעיתים רחוקות נוצל נצחון כל־כך שלם בחוש־מידה כל־כך מובהק. מובן הדבר, שהתנהגות מתונה זו מעוררת בכל מקום הלך־רוח ידידותי לתורכיה. אופיניים מאוד בשביל כך הם דבריו של ראש־הממשלה הרומני סטורזא2 בשיחתו עם בא־כוח “ניו־יורק הראלד”, שאנו מוסרים אותה במקום אחר. לאט־לאט מתגבשת אצל כל מדינאי אירופי רציני ההכרה, שהדיפלומאטיה האירופית הלכה במשך זמן רב בדרך לא נכונה. “האיש החולה”3 מגלה חיוּניוּת מפליאה, והבעיה האמיתית במזרח הקרוב היא לא חלוקתה של תורכיה, אלא הבראת התנאים. תורכיה בריאה וחזקה מסייעת לשמירה על השלום הכללי. יתכן איפוא כי מלחמה זו, שחלפה על־פנינו זה עתה ברעש, משמעותה תהיה משבר עם תוצאה רצויה בשביל העולם כולו.




  1. הכוונה למלחמה, שפרצה ב־17 באפריל 1897 בין תורכיה ליוון בגלל המאורעות באי כרתים. התורכים ניצחו את היוונים, שביקשו ב־18 במאי 1897 הפסקת הקרבות. שיחות־השלום התנהלו בקושטא, והמעצמות הגדולות תיווכו בין שני היריבים. וראה גם לעיל מאמר “הקונגרס”, הערה 5.  ↩

  2. סטורזא (Sturza), דימיטרי (1833–1914(, מדינאי ליבראלי רומני, ראש ממשלת רומניה ושר החוץ.  ↩

  3. כינוי שניתן לתורכיה בסוף המאה הי"ט. הרצל פירסם לעתים קרובות דברי שבח על השולטן בכוונה, שייקראו בקושטא ויקלו את עבודתו המדינית שם.  ↩