המשא־ומתן לשלום בין תורכיה ויוון¹ מזדחל באטיות קדימה. אין גם מה למהר במיוחד בדבר הזה, העוּבדה המשמחת היא, ההריגות הגיעו לקיצן. בימי השלום ניהלו היוונים מלחמה נגד תורכיה. עכשיו, במצב מוכרז של מלחמה, שומרים התורכים על השלום. אפילו יריביו של השולטאן מוכרחים להודות, כי בתורת מנצח הוא מגלה נדיבות־לב מרובה. לעיתים רחוקות נוצל נצחון כל־כך שלם בחוש־מידה כל־כך מובהק. מובן הדבר, שהתנהגות מתונה זו מעוררת בכל מקום הלך־רוח ידידותי לתורכיה. אופיניים מאוד בשביל כך הם דבריו של ראש־הממשלה הרומני סטורזא² בשיחתו עם בא־כוח “ניו־יורק הראלד”, שאנו מוסרים אותה במקום אחר. לאט־לאט מתגבשת אצל כל מדינאי אירופי רציני ההכרה, שהדיפלומאטיה האירופית הלכה במשך זמן רב בדרך לא נכונה. “האיש החולה”³ מגלה חיוּניוּת מפליאה, והבעיה האמיתית במזרח הקרוב היא לא חלוקתה של תורכיה, אלא הבראת התנאים. תורכיה בריאה וחזקה מסייעת לשמירה על השלום הכללי. יתכן איפוא כי מלחמה זו, שחלפה על־פנינו זה עתה ברעש, משמעותה תהיה משבר עם תוצאה רצויה בשביל העולם כולו.