(27 באוקטובר 1898)
הרגשת ההשתוממות אינה מרפה מאתנו, לאחר שאנו דורכים על האדמה הזאת, שמתוך צחיחותה המדומה יצרה עבודתן של ידים יהודיות דברים כל-כך מופלאים ומרהיבים. רק נדיבות-לבו המפוארת של רוטשילד יכלה לאפשר את ההישג הזה בזמן כל-כך קצר. רגשי-התודה של המתיישבים למיטיבם זה הם משום כך לא רק מובנים, אלא גם חובת-כבוד של המתיישבים. אבל המטרה, שהעמידה לעצמה הציונות מקיפה לא רק את כמה המאות או האלפים של משפחות, שמצאו להן או שיכולות למצוא להן בית על אדמת האבות בדרך הפעולה ההתיישבותית שנעשתה עד עתה, אלא היא מקפת את העם היהודי כולו, הצריך למצוא לו כאן מקלט. אבל רחוק מאתנו הרצון לעודד מחשבה, כאילו יש בדעתנו לעשות משהו נגד רצונם של אדוני הארץ או הרשות המוסמכת של המושבות. וכן אין צורך בכך, שהמתיישבים ישתפו עצמם בשאיפותינו בדרך אחרת מאשר על-ידי עבודת כפיהם,2) המכשירה את הקרקע, שעליו נשב גם אנו ביום מן הימים.
-
) תמצית זו של נאום פורסמה ב“די ואֶלט”, שנה ג‘, גל’ 11, מ–17 במארס 1899, במסגרת מאמרו בהמשכים של ד“ר מ. י. בודנהיימר (מחברי המשלחת הציונית לארץ–ישראל): Unsere Palästinafahrt (נסיעתנו לארץ–ישראל). ור' גם יומני הרצל, 27 באוקטובר 1898, שם הוא כותב בין היתר: ”… אחד המתיישבים נשא נאום בו השתדל להביא את חיבתם כלפי האדון הבארון ואת אהדתם אלי לידי הרמוניה, שהיתה בלתי–אפשרית באותה מידה כמו זו שהפיק המנצח מהחליל והכינור. התוף הגדול נאלץ לכסות על הכל. אמרתי גם אני מלים מספר. יעצתי להם להיות אסירי–תודה לבארון, אם כי אין הוא רוצה אותו דבר כמוני." ↩
-
) כלומר שאינה נדרשת מהם הצטרפות רשמית אל ההסתדרות הציונית, שיכלה לעורר חשדות אצל השלטונות. ↩