אביגדור המאירי כאופיציר טרי

הקורא איתי סירקיס מזהה אצל אביגדור המאירי נגף צה"לי מוכר — הסג"מת:

בתחילה לא ידעתי בעצמי, מה אני מרגיש בעצם בשעה שמשרתי הלבישני את החולצה עם צווארון-הקצין החדש. באופן כללי, מובן: שמחה. שובע-רצון. ומפליא. זה לי כבר החודש הרביעי שאני חייל, סגן-אופיציר, בחזית, מפקד, מחרף ומגדף כמו פלדוויבל, אוכל מסואבות, שותה ממה שאפשר ומה שאפשר, זוחל על גחוני ברפש ובגללי-אדם, צד ציד-אדם בקנאה ואפילו גנב הייתי כבר תהילה לאל – פירוש: חייל על כל הלכותיו, פרטיו ודקדוקיו – – ובכל-זאת התביישתי רגע להיות אופיציר. אמנם, בושה זו, שנשארה לי מימים קדמונים, מן הימים שלפני המבול (המלחמה), בושה זו אושרה פה אישור גמור: להיות חברו של האדון שטובניאק, או עמיתו של האדון פיגר: זה לאו דווקא כבוד גדול. אך הן בכל זאת חייל אני, אדם אחר לגמרי; ולפעמים, כשאני נזכר שעלי לשוב פעם אל סביבתי הציבילית – בא אני במבוכה אמיתית: מה אעשה שם ביניהם, בין הציבילים ההם? ועוד: דבר אחד מוזר היה לי לקבוע: עם כל בחילתי לאדון פיגר, הרי בכל זאת – – למה לכחד? – עושה אני את הכל בשביל למצוא חן בעיניו. ולאו דווקא מתוך פקודה. לא. – – מוזר – אך עובדה. – והנה: בכל-זאת מרגיש אני כעין בושה כלפי הקצין החדש שבי. ואולם רק רגע כמימרא. – כעבור רגע הייתי שבע-רצון בהחלט. הבטתי בראי, שהמשרת שלי החזיק לפני בגאווה ומצאתי חן בעיני עצמי. – ואמנם גם לשמחה זו מצאתי נימוק, המשמש כעין הצדקה לשביעת-רצוני זו: הוסר המשא מעל גבי. יותר לא אשא את ילקוטי ואת הרובה הכבד; לא אסחוב את המעמסה הזאת. אקדוח קל ויפה: כלי-זין נחמד עד להפליא. הנאה יוצאת מן הכלל לירות בו. קולע אתה ביד אחת, כמו במשחק-שעשועים, כלפי אותו הראש שם – ופיק! הראש מתרשל וכל אותו הגוף שם נופל מלוא קומתו. טעות, זאת לא יריה סתם, לא הריגה – לא. דבר יותר עמוק ויותר גדול מזה: החיים והמוות בידי האחת. – כשם שחיי אני בידו האחת של אותו-ההוא שם. – ושוב פעם: נוחיות חייו של הקצין. – וגם: שמחתו של המשרת שלי; כעת הוא כבר משרת מן-המניין. על-פי החוק. – ושמחת כל שמחתו: שהייתי סוף-סוף לאופיציר! ובכן: זוהי שמחה אלטרואיסטית בהחלט. שמחתי אינה אלא הנאה משמחתו שלו.

— מתוך "השגעון הגדול"

Tags: , , , ,

Leave a Reply