תגית: פרוזה

  • אביגדור המאירי כאופיציר טרי

    הקורא איתי סירקיס מזהה אצל אביגדור המאירי נגף צה"לי מוכר — הסג"מת:

    בתחילה לא ידעתי בעצמי, מה אני מרגיש בעצם בשעה שמשרתי הלבישני את החולצה עם צווארון-הקצין החדש. באופן כללי, מובן: שמחה. שובע-רצון. ומפליא. זה לי כבר החודש הרביעי שאני חייל, סגן-אופיציר, בחזית, מפקד, מחרף ומגדף כמו פלדוויבל, אוכל מסואבות, שותה ממה שאפשר ומה שאפשר, זוחל על גחוני ברפש ובגללי-אדם, צד ציד-אדם בקנאה ואפילו גנב הייתי כבר תהילה לאל – פירוש: חייל על כל הלכותיו, פרטיו ודקדוקיו – – ובכל-זאת התביישתי רגע להיות אופיציר. אמנם, בושה זו, שנשארה לי מימים קדמונים, מן הימים שלפני המבול (המלחמה), בושה זו אושרה פה אישור גמור: להיות חברו של האדון שטובניאק, או עמיתו של האדון פיגר: זה לאו דווקא כבוד גדול. אך הן בכל זאת חייל אני, אדם אחר לגמרי; ולפעמים, כשאני נזכר שעלי לשוב פעם אל סביבתי הציבילית – בא אני במבוכה אמיתית: מה אעשה שם ביניהם, בין הציבילים ההם? ועוד: דבר אחד מוזר היה לי לקבוע: עם כל בחילתי לאדון פיגר, הרי בכל זאת – – למה לכחד? – עושה אני את הכל בשביל למצוא חן בעיניו. ולאו דווקא מתוך פקודה. לא. – – מוזר – אך עובדה. – והנה: בכל-זאת מרגיש אני כעין בושה כלפי הקצין החדש שבי. ואולם רק רגע כמימרא. – כעבור רגע הייתי שבע-רצון בהחלט. הבטתי בראי, שהמשרת שלי החזיק לפני בגאווה ומצאתי חן בעיני עצמי. – ואמנם גם לשמחה זו מצאתי נימוק, המשמש כעין הצדקה לשביעת-רצוני זו: הוסר המשא מעל גבי. יותר לא אשא את ילקוטי ואת הרובה הכבד; לא אסחוב את המעמסה הזאת. אקדוח קל ויפה: כלי-זין נחמד עד להפליא. הנאה יוצאת מן הכלל לירות בו. קולע אתה ביד אחת, כמו במשחק-שעשועים, כלפי אותו הראש שם – ופיק! הראש מתרשל וכל אותו הגוף שם נופל מלוא קומתו. טעות, זאת לא יריה סתם, לא הריגה – לא. דבר יותר עמוק ויותר גדול מזה: החיים והמוות בידי האחת. – כשם שחיי אני בידו האחת של אותו-ההוא שם. – ושוב פעם: נוחיות חייו של הקצין. – וגם: שמחתו של המשרת שלי; כעת הוא כבר משרת מן-המניין. על-פי החוק. – ושמחת כל שמחתו: שהייתי סוף-סוף לאופיציר! ובכן: זוהי שמחה אלטרואיסטית בהחלט. שמחתי אינה אלא הנאה משמחתו שלו.

    — מתוך "השגעון הגדול"

  • זכית, סוקראטס!

    י"ח ברנר, בסיפורו "מהתחלה", כותב על הנער בן-ציון:

    ושב לקריאת הספר הרוסי: הביאוגרפיה של סוקרטס. הוא אינו מבין כל מה שהוא קורא, שוקל וטורה בדעתו, אם לפנות לנחמה שוב, אולי תבאר לו, אולי היא יודעת – ובעיניו מתנוצצת ההכרה, שהיה סוקרטס בעולם והגה דעות אמיתיות, מוסריות, נעלות ונשגבות… היה… ומה צריך עוד?

    מעל הקיר באולם-הפנסיון נשקף התפילין-של-ראש הקטן במצחו של הגאון מווילנה, ומסביב באויר מרחפת מחשבה:

    – אשריך, יוָני קדמון, אשריך, רבו של אפלטון, שנער יהודי מפּנים-רוסיה כבן-ציון קורא על אודותיך! זכית, סוקרטס!

  • חניכת ערוץ ה"יו-טיוב" של פרויקט בן-יהודה

    שלום לכולם,

     

    אנו שמחים לבשר כי נפתח ערוץ יו-טיוב חדש לפרויקט. הערוץ מכיל סרטוני וידאו מתוך ערב ההוקרה למתנדבי הפרויקט שהתקיים באוני' ת"א ביוני 2012

    חלק א' של הערב – הרצאות – 

    1 – הרצאתו של מר שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק – "ביאליק של נתינה וחסד".

    2 – הרצאתו של אסף ברטוב, עורכו המייסד של פרויקט בן-יהודה – "על כינוס הרוח בעידן האינטרנט: פרויקט בן-יהודה – עבר, הווה, עתיד".

    חלק ב' של הערב – "מתנדבים מספרים" – 

    1 – המתנדב ד"ר ערן גרף – על הפרויקט במקאמה מחורזת פרי עטו.

    2 – המתנדבת חנה טל – על הציפיה, ההפתעות ו.. מכונה אחת לסריגת פוזמקאות.

    3 – המתנדבת שרונה תל-אורן, בתו של המשורר, המסאי והמתרגם אברהם רגלסון – על מתן רשות פרסום לכתבי אביה וההתנדבות בפרויקט.

    4 – המתנדבת צחה וקנין – על חיפושים ביביליוגרפיים ותעלומת א. מיטרופוליטנסקי.

    5 – העורכת הילה לוי, בשם המתנדבת אודי יוליס – על "אי-העדפות" הקלדה וחדוות ההתנדבות.

    6 – המתנדב ד"ר מלאכי שפר – על לבטיו של מקליד.

    7 – המתנדבת נירה פרדקין – על קובץ האגדות "ויהי היום" מאת ביאליק.

    8 – המתנדבת עפרה הוד –  על "חובה", "אשמה" ותרגומים בפרויקט בן-יהודה.

    9 – המתנדבת נורית גל רכס – על חווית הלימוד, הגאווה וחשיבות שיתוף הידע בעקבות ההתנדבות.

    10 – המתנדבת דפנה פילובסקי – על העושר הלשוני וההיסטורי והנאת הלימוד דרך יצירות בפרויקט.

    11 – המתנדב אמיר ברטוב – באנקדוטה משעשעת על עליות ומורדות בחיי המקליד.

     

    כמו כן, עלו לערוץ שתי הרצאות נוספות מתוך ערב ההוקרה לפרויקט שהתקיים במסגרת "חמישי בקמפוס" באוני' ת"א במרץ 2012

    1 – הרצאתה של פרופ' נורית גוברין – "מחקרי תשתית בספרות העברית והחשיבות של פרויקט בן-יהודה במימושם"

    2 – הרצאתו של ד"ר אבשלום אליצור – "מנהיגות לוקחים: המופת האינטרנטי של פרויקט בן-יהודה מול דלדול האקדמיה".

     

    המשך מועדים לשמחה,

    שני אבנשטיין וצוות הפרויקט.

     

  • קוראת תרגום בעברית ומרגישה את המקור באידית…

    כדברי המתרגם, אביגדור המאירי:

    זאת לי הפעם הראשונה בחיי, שלא ספר אני מתרגם, אלא בן-אדם.

    כשמו של הספר "חזיונות ואבני חן", כך כתיבתו של המחבר – מלאת חן, הומור, צבעוניות, בוהק ושקיפות, תיאורים הגורמים לקורא לראות חזיון של נוף וצבעים, רחובות ודמויות, לצחוק ולבכות אתן, לרוץ ולנוח… ולהמשיך ללוות אותן בפרקים הבאים…

    כשהיוצר משה עובד משקף מציאות, הוא יוצר בפני הקורא תמונה שיש בה תנועה, קולות, ריחות, אור וצל, עד שניתן להרגיש כמעט כמי שחי באותה מציאות.  כך לפחות אני הרגשתי, וכבר בפתיחה של הספר:

    …וביחוד כשפלוני-אני הוא בן-אדם המטפס כל חייו על שלבים וסולמות ונדנדות ומשוור בדביקות על חבלים, וביניהם חבלי-לידה וחבלי-יצירה וחבלו-של-המשיח, ועל כל מדרגות הטומאה והטהרה – אולי כדאי לרשום, מי הסתכל בו בחרדה לחייו ובצפיה למפלתו, מי לחץ את ידו בהצלחתו ומי את לבו מקנאה.  ואם נוסף על אלה בילה את חייו בשעשועים באבני-חן ובאנשי אי-חן ובמראות מלוטשות, בהן התבונן בעצמו בהליכותיו הטפשיות והחכימות, בחלומות-האמת-והשוא שלו והיה בוחן את כליותיו ולבו, את קרבו וכרעיו העשויים גם הם מתכת ואלומיניום ושן-פיל וכל אבני-החושן ואבני-בדיל ואבני-כופר ואבני-הטועים ואבני-נגף ואבני-כף-הקלע, ובכלל עצים ואבנים – הרי למה זה יעלים את האוסף המוזיאלי הזה מעיני אחרים, שהתרגל בחנות-התכשיטים שלו, שיבואו ויביטו ויתבוננו ויבדקו ויבחרו להם מן הסחורה ויקנו – חינם אין-כסף? –
    בבקשה "החנות פתוחה והחנווני מקיף".

    או למשל תאור קבלת פנים בהגיעו עם משפחתו לאושנטין:

    כל הולך-בטל וכל פוחח ריקא יצאו לקראתנו לקצה העיר;  להקת שרים ונוגנים, תופשי-מערך-בצק, המכים ומתופפים על מגשי-פח ובמזלגות וסכינים עלי סירים וצלחות-מתכת וכל דבר הסחוב מן המטבח וממערכת הכלים, הראוי למנצח בנגינות

    או תיאורו של ספינקס הגטו הלונדוני:

    ספינקס נורא-הוד מבהיל ומלא חידות:

    "גארדנר קורנר" היה ראשו של הספינקס, ששירבב את לשונו על "אולדגייט", עיקם אותה ימינה, לקלק את "סטוק אכסצ'נז" ואת "באנק אוף אינגלאנד".  גופו וחוט-השדרה שלו הגיע עד "בואו" ו"פופולאר" ומשם התחיל זנבו הטריף.  ויצ'פל היתה הימנית ו"קומרשל ראוד" השמאלית של רגליו האחוריות המסורבלות, המכופלות תחתן.  את השמאלי שבטלפיו הקדמיים הניח על "ליהמַן סטריט" ואת צפרניו הטביע כצפרדע אל תוך החוף הסמיך של התמזה, את הטלף הימני "בקומרשל סטריט" ואת צפרני הטלף נעץ עמוק-עמוק בלב הסיטי האדום.

    כל פינת-רחוב וכל סמטה היו נדמים כגידים, שרירים אברים ועצבים של ספינקס-הגטו האיום, המטורזן, המקודר והנותן בך את עיניו הרעות, המתיזות ברקים.

    ולבסוף – תיאור המנורה בחנותו של היוצר, בפרק ל"ח:

    אחורי גבי, הכפוף קצת מלידה וגלות, מתורה ושענות, תלויה מנורה עשויה פליז.  בה משתקפת בבואת הימים והלילות, בבואתם של לקוחותי המזלניים הנכנסים ויוצאים, של מזלות החדשים, והירח ההולך ומתמלא על קדקדי השחור – בבואת הכל;  גם של אנשי ספרות – ריאליסטים – משקפת היא מסתורית.  שלושת קני-המנורה כפופים, משתרגים כלפי-מעלה מתוך ראי, להחזיק את האור.  אלא שאצלי משמשים הענפים זה המון-שנים לתלות עליהם מאות מחרוזות-תכשיטים.  על כל ענף תלוי תל-תכשיטים מכל המינים המעורבים זה בזה, כל מיני אבני-יקר שלא מצאו להן תיקון-נשמה, מאחר שלא נשאר להן מקום בחושן ואפוד, תלויים כאן זה שנים על שנים.  מכל פינות עולם שתחת השמים ומחיק כל ים התאספו הנה ומזמרים נפש-אחת שיר-מזמור בין-עולמי.  הקורניליה ההודית אדומת-היין, הפירוזה הטורקית תכולת-השמים, השוהם הגרמני שחור-הפחם והאלגום האיטלקי אדום-הדם שרים יחד עם הלשם ההונגרי החליב, והלשם היוקד ממכסיקו עם המַלשת ירות-הדשא מסיביר ועם השבוֹ, ההירוגליפי-מטבעו, של שוטלנד.  וכולם יחד מעודדים את הענבר הקשה והמיובש מארץ-ישראל-וערב בזמר רך.  כולם נחים יחד על ענפי מנורתי בשלום ומרננים לכל אחד ואחד מהם שירת-היחוד.

    ויכולתי להביא דוגמאות רבות נוספות להנאתי הצרופה בקריאת הפרקים שהקלדתי, אבל אז כמעט אעתיק לכאן את הספר כולו, כפי שהקלדתיו

    אודי יוליס

  • ביאליק מספר על ילדותו

    מקובל לקרוא את הסיפור ספיח של ביאליק, על הילד והנער שמואליק (היום היינו כותבים שמוליק), כמבטא יסודות עמוקים מנפשו של המחבר עצמו.  ראו, למשל, את התיאור הזה של אופן השתמרות זכרון סביבה ותקופה בנפשו של ילד:

    כמה תקופות קַיִץ וחֹרף עברו עלי משעה שנגליתי לנפשי בכפר מולדתי עד אותה שעה שיצאנו משם, אני וּבית אבי, לגור בפרבר של העיר הקרובה – איני זוכר. תינוק מוּטל באשפה הייתי, עוד לא מָלאוּ לי, כמדומה, חמש שנים תמימות, וּמה סדר זמנים יש לתינוק? ודאי גם בכפר מולדתי לא נשתנו עלי סדרי בראשית: תקופה באה וּתקופה יצאה בשעתה והעולם כמנהגו נהג. אבל אותו העולם הראשון, הקדמוני, שהוצאתיו עִמִּי מן הכפר וַעֲדַיִן הוא כמוס עִמָּדִי במדור מיוחד לו בּגִנזי לבי – אותו העולם המשונה, הפלאי, היחידי, – הוא, כמדומה, שלא ידע חֹרף וּסתיו מימיו. כל הכפר של אותם הימים, לכל מְלֹא עינַי, כֻּלּוֹ עשׂוּי מסכת אחת שלמה – קַיִץ טהור כֻּלּוֹ. השמים – שמי קיץ, והאָרץ – אֶרץ קיץ. הצמח והחי – כֻּלם קיץ; ואף פֵיגֶלֶה, פיגלה בת גילי וַחֲבֶרְתִּי האחת בכל הכפר – אף היא כֻּלָּהּ קיץ. איני מוצא בו אלא יום ברזל אחד של חֹרף, כֻּלּוֹ מִקשַׁת קרח וּכפוֹר, שעומד אכזרי ונזעם כלסטים מזוּין בקרדוּמוֹ מן הצד, וסמוך לו מושלך ברפש כפגר מובס יום סגריר יחידי נמק ברעתו ודולף מתוגה. אך אלה אינם בלתי-אם יוצאי דופן. פסֹלת. העולם בטָהֳרתו, זה שמתפשט והולך מן העשב אשר בקיר ביתנו הקטן עד החורשה הירוקה החוסמת את העין בקצה הכפר – עולם זה כֻּלּוֹ קיץ.

    כל הטקסט כתוב ביופי נדיר, ואני ממליץ בחום לקרוא את כולו.