Archive for the ‘כללי’ Category

רש"י פין מכיר טובה לצאר אלכסנדר הראשון

יום ראשון, פברואר 4th, 2018

בחיבורו קריה נאמנה, על תולדות הקהילה היהודית בוילנה, מזכיר שמואל יוסף פין חסד שעשה הצאר הרוסי אלכסנדר הראשון עם הקהילה:

חסדי אדונינו הקיסר הצדיק אלכסנדר אל אחינו בכלל, גברו על יהודי ווילנא. בפרט, ענין אחד נכבד מאד, וזכר עשה לצדקתו עומד על תלו עד היום ויעמוד לאחרית הימים. אחינו בווילנא מאז היותה עסקו בגמילות חסדים להשכיל אל דל, וחברה קדישא בקור חולים, עשתה לה בית לכלכל את החולים ולנהלם ברפואות ובכל מחסוריהם. אמנם הבית הזה היה קטן מהכיל את חולי העיר אשר רבו יושביה, מיום ליום, וסדרי הנקיות לא היו יכולים להשמר כראוי. אשר על כן בשנת 1805, כאשר התעוררו גדולי העיר לבנות בית בקור חולים חדש, הרים הקיסר החסיד הזה שלשת אלפים רו"כ ליסוד הבנין. ובשנת 1806 פקד לתת מאוצר המדינה 2500 רו"ס כל שנה לצורך הוצאות הבית.

ינואר, 2018: חגיגות יום נחלת הכלל וחנוכת אתר התוכן החדש של פרויקט בן-יהודה

יום רביעי, ינואר 17th, 2018

ב- 1 בינואר חגגנו בפרויקט בן-יהודה את יום נחלת הכלל, היום שבו על פי חוק פוקעות זכויות יוצרים ויצירות הופכות נחלת הכלל. במסגרת זו העלנו לאתר הפרויקט פרוזה מאת ישראל זרחי, שירה מאת יעקב שטיינברג, מאמרים מאת פישל לחובר, ורומן של טאגור בתרגום פסח גינזבורג — כולן הפכו לנחלת הכלל השנה.

ינואר השנה היה חגיגי באופן מיוחד, כיוון שלאחר 18 שנות פעילות, חנכנו אתר תוכן חדש לפרויקט בן-יהודה באירוע שהתקיים באוני' ת"א. האירוע כלל הרצאות מאת פרופ' מיכאל גלוזמן, מהחוג לספרות באוני' ת"א; אסף ברטוב, עורכו המייסד של הפרויקט; וד"ר רונן סוניס מהמחלקה לתרגום באוני' העברית בירושלים. הערב כלל גם אתנחתא מוזיקלית מאת המוזיקאית והמלחינה יסמין אבן, אשר שרה שירי משוררים, וכן את החלק המרגש תמיד, "מתנדבי הפרויקט חולקים חוויות אישיות". השנה שיתפו בחוויות אישיות גם משפחות שתרמו לפרויקט רשות פרסום ליצירות שעודן מוגנות בזכויות יוצרים: פרופ' נורית גוברין, אשר תרמה לנו רשות פרסום לכתבי אביה, ישראל כהן, וכן לכתביה שלה; ד"ר דן אלמגור, אשר תרם לנו רשות פרסום לכתבי אביו, זאב אלבלינגר, וכן לכתביו שלו; אילת נגב, אשר תרמה לנו רשות פרסום לכתבי אימה, רחל נגב; ואידה צורית מגד, אשר תרמה לנו רשות פרסום לכתבי בעלה, אהרן מגד.

לטובת כל מי שלא עלה בידו להגיע לערב, אנו שמחים להגיש למטה תשעה צילומי וידאו מחלקי הערב השונים. כל הסירטונים הועלו לערוץ היו-טיוב של הפרויקט וזמינים יחד גם תחת רשימת הצפייה הזו, למעוניינים לצפות בהם ברצף.

אנו מודים מקרב לב לידידי הפרויקט, פרופ' מיכאל גלוזמן, ד"ר רונן סוניס, והמוזיקאית יסמין אבן, אשר הופיעו בערב בהתנדבות מלאה; לכל המשפחות שתרמו לנו רשות פרסום לאורך השנים, ובמיוחד לאלה שהשתתפו באירוע באופן פעיל, פרופ' נורית גוברין, אילת נגב, אידה צורית מגד וד"ר דן אלמגור; ולכל המתנדבים המספרים שלנו על שחלקו מחוויות ההתנדבות ועושים עבודת קודש לטובת הציבור. תודה מיוחדת גם לאסף ארנרייך על ציוד הצילום, לואדים סיגלוב על הצילום והעריכה, ולפקולטה לרפואה באוני' ת"א, אשר תרמה לנו את השימוש באולם. אחרונים חביבים, אנו מודים למתנדבי ותומכי הפרויקט, שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לחלוק איתנו את הערב המיוחד הזה, וגם לאלה שלא עלה בידיהם להיות איתנו ותומכים בפרויקט לאורך שנות פעילותו. הערב הזה מוקדש לכולכם, כהוקרה על תרומתכם לשימור היצירה העברית בפרויקט בן-יהודה.

שלכם,

שני אבנשטיין וצוות הפרויקט.

—————————————————————————————————————————————————————————————-

  1. פרופ' מיכאל גלוזמן, מהחוג לספרות באוני' ת"א, על הכלכלה של ברנר: 
  2. אסף ברטוב, עורכו המייסד של הפרויקט, על חידושים בפרויקט וחנוכת האתר החדש: 
  3. פרופ' נורית גוברין, מהחוגים לספרות ותקשרות באוני' ת"א, על פרויקט בן-יהודה בנימה אישית: 
  4. "מתנדבים מספרים", בהשתתפות צחה וקנין, נועה הורן, בני סורקין, ענבר זמיר, אביבה רוזובסקי ודניאל פריש: 
  5. אילת נגב, על מתן רשות פרסום לכתבי רחל נגב: 
  6. אידה צורית מגד, על מנת רשות פרסום לכתבי אהרן מגד: 
  7. ד"ר דן אלמגור, על מתן רשות פרסום לכתבי זאב אלבלינגר ואלמגור: 
  8. המוזיקאית יסמין אבן בשירי משוררים: 
  9. ד"ר רונן סוניס, מהמחלקה לתרגום באוני' העברית בירושלים, על שלונסקי כמתרגם: 

 

 

 

בריינין במופע פאסיב-אגרסיב

יום ראשון, אוגוסט 27th, 2017

למבקר והסופר העברי ראובן בריינין אין סבלנות למבקרים, וגם לא לרוב הקוראים.  ברשימה "במקום הקדמה", שהקדים לכרך א' של כל כתבי ראובן בן מרדכי בריינין: ישנים וגם חדשים, הוא מטיח את ספרו בפנינו באופן שהיום היינו מכנים פאסיבי-אגרסיבי:

בִּמְקוֹם הַקְדָּמָה

את הדברים שרציתי, ושהייתי אולי גם מחויב, להקדים לספרי זה הנני משאיר בשביל הקדמתי לאחד החלקים הבאים.

מצב בריאות גופי ומעמד רוחי בשעה זו, שעת גמירת ספרי בדפוס, אינם מרשים לי לכתוב את ההקדמה הדרושה אולי במקום זה. ואולי דוקא במקום זה ובשעה זו אין שום הקדמה נחוצה כלל. הרי הספר כמו שהוא לפניכם, קוראי החביבים.

אותה ההקדמה שרציתי בעצמי לכתוב, ובאותה צורה שעלתה במחשבתי, יהיה אולי מקומה היותר נכון דוקא בהכרכים הבאים.

להמבקרים, אשר יבקשו בכרך זה את החסרונות שבמאמרי הבקורת שלי, הנני מרשה לי להעיר את אזנם, כי בל ימהרו לעשות מלאכתם זאת בטרם אשר יהיו מונחים לפניהם הכרכים הבאים, המוקדשים להבקרת הספרותית (אם בכלל נוהגים הם לקרוא מקודם את דברי המבוקר ואחר-כך לשפוט עליו), כי יכול אנכי להבטיחם כבר בזה, שבהכרכים הבאים ימצאו מקורות יותר עשירים ויותר רחבים לחסרונותי במדת הבקורת שלי; ולמה להם, לבני אומנותי, להסתפק במועט, במדה זעומה, של חסרונותי במקצוע הבקורת, אם נתּנה להם היכולת לשאוב במלוא חפנים מאוצר שגיאותי וזדונותי, מגרעותי וחסרונותי. כמובן, זו היא רק בקשה קטנה, מין הצעה ספרותית של חבר, ואין זו מחייבת כלל את החברים המבקרים להיות סבלנים באמת ולהמתין במשפטם עד אשר יהיה כל התוצר בידם; עוד יותר: אין הם מחויבים כלל לקרוא גם את ספרי זה, אם משפטם עלי כבר נכון בידם. עם חבר, עם אחד מבני האומנות, אין נוהגים נמוסים יתרים.

להקוראים – אין לי שום בקשה, ולא אבוא לפתּותם בדברים ובהבטחות. אם ימצאו חפץ בספרי – יקראו להנאתם או לצרכי רוחם הם; ואם לא ימצאו חפץ בספרי – אז אין לי חפץ גם בהם. כל ספר וספר מושך אליו, אם באופן זה או באופן אחר, אם בדור זה או בדורות הבאים אחריו, את הקוראים שבשבילם הוא נוצר; ואין על המחבר לעמוד על פתח ספריו ולפתּות את הקוראים העוברים על פניו, כי יכנסו פנימה. אולי טוב לשניהם, גם להמחבר וגם להקוראים, כי יעברו איש על פני רעהו ולא יתודעו זה לזה מקרוב.

[…]

ראובן בריינין

ניו יורק, י"ח תשרי, תרפ"ג

לשאר כתבי בריינין בפרויקט בן-יהודה.

ביאליק כמבקר אינטואיטיבי

יום שבת, פברואר 11th, 2017

בספר המרתק ביאליק על-אתר שחיבר אביגדור המאירי על סמך רשימותיו מפי ביאליק, אנו למדים על סגולתו של ביאליק כמבקר אינטואיטיבי, כלומר בעל חוש פנימי. והמאירי, על אף שהוא מעריץ את ביאליק בבירור, לא מסונוור עד כדי כך שאינו מבחין ב"כתם בשמשו של ביאליק", כדבריו, והוא האופן שבו צנזר את עצמו כמבקר בכתב:

כמה קרא ביאליק בשפה הרוסית בשטח הביקורת הספרותית, אינני יודע, אך על חושו הביקורתי הטבעי העמידני במפתיע בשיחתנו הבאה:

[…] הבאתי לו שני סיפורים. למחרתיים שוב באתי. מצאתי אותו מוכן לצאת מביתו. בדרך אמר:

– קראתי את שני הסיפורים. ההבדל שביניהם הוא גדול למדי: האחד הוא מצויין, ואילו השני – לצור על פי-צלוחית. האחד הוא אבסורד במציאות ואמת אמנותית, והשני הוא מציאות כנה וישרה, ממש דוקומנטארית, אך למי היא נחוצה? – – – ועכשיו שב נא רגעים אחדים פה בגן-העיר, הרופא יעקור לי שן, ואני אופיע כאדם חדש, בלי שיניים, לא כמבקר המפיג את רשעותו בנימוקים אסתיטיים ושופך את חמתו על משוררים חסרי-ישע… אולי יודע אתה, מי זה גזר…

כנראה שהשן הממארת הציקה לו מאוד: הוא מיהר וכחץ מקשת נעלם בשער אחד הבתים בככר-רישליה.

התיישבתי בגן-הכיכר ורשמתי לי את הדברים.

– רואים בך שאתה מחכה את ביאליק! – שומע אני מאחורי את קולו של סמיאטיצקי. – כן-כן, "את" ביאליק, ולאו דווקא "ל"ביאליק! צדקת בוויכוחך עם גליקסון, "ואהבת ל-רעך כמוך" ראיה חותכת היא, כפי שאמרת, שה"את" וה"למד" שניהם משמשים במידה אחת יחס-הפעוּל גם בתנך וגם בתלמוד!

– נעים מאוד, שהיית "יהודה ועוד לקרא" בוויכוחי, אך מאין אתה יודע, שאני מחכה לביאליק?

– אני כבר חיכיתי לו פה לא פעם.

סמיאטיצקי – יהודי פיקח לא-רגיל, ועוד יותר לא-רגיל כיודע עברית היה שנים רבות עורכה של הוצאת "אמנות" לשושנה פרסיץ, אוצר בלום לשלושה דברים, לשפה העברית; ל"יוצאים מן הכלל וליוצאים של היוצאים מן הכלל". הוא היה ידידו האינטימי ביותר של ביאליק.

– כשאתה מחכה לביאליק, אל תשכח במה הפסיק את שיחתו, תזכיר לו וימשיך. הראיתי לו, שאני רושם את דבריו, כמובן במצניע. ושהדיבור המסיים היה "מי זה גזר – – – ".

– ובכן איפה הפסקנו? – קרא ביאליק אחרי שחזר מן הרופא והתקרב אלינו; ומשראה את סמיאטיצקי, צחק: – נו, מצאת עוד איזו חטטית בשיריו של… (פורש בשמו של משורר אודיסאי)? – (אלי) יהודי זה מפלה את כליהם הלשוניים של המשוררים. אין לומר, שזוהי מלאכה מעוררת תיאבון… ובפרט כשהם עצמם אינם רוצים בכל, הם אינם מתגרדים כלל. –

– סלח לי – אומר סמיאטיצקי – הן תודה, שזוהי הביקורת האובייקטיבית היחידה לכל הדעות. הם אינם מתגרדים, אך אני מתגרד עם קריאתי אותם. אדרבה, ישיבו על דברי!

– קבלה היא בידינו: אין משיבין על – – – ש-ש-ש! (אלי) כמדומני, שבזה הפסקנו!

– כן, דיברת על המבקרים, המפיגים את רשעותם בנימוקים אסתיטיים, ושאלת: אולי אני יודע, מי זה גזר… והפסקת מחמת כאב שניים.

– זהו! באמת, מי זה גזר בעצם, שאין משיבין על דברי ביקורת? הלכה למעשה מסיני?! (אל סמיאטיצקי) מדובר בשני סיפורים לו! (כלומר: שלי א. ה.): אחד מופלא, "ורוב עצמותי הפחיד" ממש. בשעת קריאה ידעתי שהכול פאנטאזמאגוריה – ויחד עם זה האמנתי! ואיך האמנתי! שכף-ידו הקטועה של אדם (כנר וירטואוזי צעיר) חונקת את בעליה באצבעותיה כעכביש… ולמרבה הזוועה: הבדיקה קובעת, שהכף היא של היד השמאלית, שאצבעותיה נטבעו אחת-אחת בצוואר… זוהי האשליה שבאמנות! כלומר: זוהי האמנות. – והסיפור השני הוא "מעשה בשעה אחים". ומהו המעשה? לגמרי לא חשוב. חשוב, שזה סיפור של אמת, ממש דוקומנטארי, אין בו שום דבר שקשה להאמין – מציאות-שבמציאות – אלא מי זה רוצה מציאות בספרות? – רוצה אתה מציאות? קרא את הכרוניקה בעתון! – ומעניין, שדווקא האמת המופלגת שבסיפור זה, המיספר שבעה: שבעת אחים, שהצורר "מהריג" מהם – כביטויך המדויק – ששה, אחד-אחד, ושהשביעי נמלט בנס, דווקא עובדה זו, שאין איש מטיל ספק באמיתותה, מפריעה לאמת הספרותית! שבעה אחים… "מעשה האשה ושבעת בניה" אשר בספר המכבים… "שבעה הוא שקר" אומר המשל הקדמוני… כתוב שלושה אחים ויאמינו לך! – באחת: סיפור זה ילך לטמיון! או שתתקן אותו אם הוא חביב עליך.

מאותה שיחה ואילך, בכל תקופת פגישותי אתו שוכנעתי יותר ויותר, שביאליק הוא המבקר היחידי בעולמנו הספרותי, ולא על יסוד השכלתו בשטח זה, אלא אך ורק על פי חושו הטבעי, הקולע אל השערה ולא יחטיא. ורק בדרך שיחתו האלתרית – שכן ברגע שחושו זה, הביקורתי, נרתם לרשות עטו, הרי הוא נפגם על-ידי חשבונות זרים, סימפאתיות לחסד, או אנטיפאתיות לשבט. – זה היה הכתם הראשון שהבחנתי בשמשו של ביאליק.

גורקי אוהב את שלום עליכם

יום שלישי, מרץ 8th, 2016

בשנת 1906, כתב הסופר הרוסי מקסים גורקי איגרת קצרה לשלום עליכם, לאמור:

את ספרך קיבלתי, קראתי, צחקתי ובכיתי – ספר נפלא! התרגום, נדמה לי, עשוי ביד חרוצה ובאהבה למחבר, אף כי לפעמים מורגש, כי בלשון הרוסית קשה למסור את ההומור הנוגה והלבבי של המקור – הספר מוצא חן בעיני מאד. עוד פעם אומר: ספר נעלה! כולו מתנוצץ באהבה נאמנה, טובה וחכמה לעם, ורגש זה כל כך יקר בימינו.

(תרגום: משה בסוק)