Archive for the ‘כללי’ Category

גורקי אוהב את שלום עליכם

יום שלישי, מרץ 8th, 2016

בשנת 1906, כתב הסופר הרוסי מקסים גורקי איגרת קצרה לשלום עליכם, לאמור:

את ספרך קיבלתי, קראתי, צחקתי ובכיתי – ספר נפלא! התרגום, נדמה לי, עשוי ביד חרוצה ובאהבה למחבר, אף כי לפעמים מורגש, כי בלשון הרוסית קשה למסור את ההומור הנוגה והלבבי של המקור – הספר מוצא חן בעיני מאד. עוד פעם אומר: ספר נעלה! כולו מתנוצץ באהבה נאמנה, טובה וחכמה לעם, ורגש זה כל כך יקר בימינו.

(תרגום: משה בסוק)

עשרה דברות חדשים בשם ביאליק

יום חמישי, דצמבר 24th, 2015

שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק וידיד ותיק של פרויקט בן-יהודה, חיבר עשרה דברות חדשים לסופרים עבריים בשם ח"נ ביאליק, לקוטים מתוך כתביו ומכתביו.  ראו איזה יופי!

איך נוהגים בגברת?

יום שני, דצמבר 7th, 2015

זאב ז'בוטינסקי מספר בזכרונותיו על חינוכה של אמו בידי אביה:

אמא נשלחה ל"חדר" מחודש ללמודי גרמנית ונמוסי המערב. את הנמוסים האלה למדו בצורת חרוזים; למשל, אם יציגו אותך לפני גברת חשובה, תאמרי –
"בּאָנז'וּר, מאַדאַם שׁאַרמאנט",
און תיכף א קוש אין די האנד.

כולם טרחו בשביל אליעזר בן-יהודה

יום שני, אוגוסט 24th, 2015

אביגדור המאירי מספר בספרו ביאליק על-אתר על יחסו של ביאליק לאליעזר בן-יהודה: עוד באודיסה, בימים שהתכוננו לעלות לארץ אמר ביאליק:

"– עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט-פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם-הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים-שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי-מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה איכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן-חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית, והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו וכן הלאה וכן הלאה – חייכם, אדם זה יש בו מן הקסם הילדותי המושך ואי-אפשר לא לאהוב אותו. ואדם זה, זה שנים משוחף ויורק דם. ואני בטוח שלא ימות חלילה עד שלא יגמור את המלון הגדול שלו!"

לא ביאליק ולא בן-יהודה לא זכו להפגש בירושלים. ואת עבודת-המלון גמר בן-יהודה במלה "נפש".

העיתונאי כמקול

יום שלישי, אוגוסט 11th, 2015

מספר זאב ז'בוטינסקי בזכרונותיו:

בינתים הוספתי לעבוד בעתונות הרוסית, אך לא בהצלחה יתרה. אלכסי סובורין, עורך ה"רוּס", את רוב מאמרי היה מקבר במגרות שולחנו: "לא הותאמו לכוון העתון". חשבתי: אולי באמת כוונו איננו כווני, איננו ראדיקלי די-צרכו; סוף-סוף הלא חונך אותו סוּבורין תחת כנפי שכינת אביו האנטישמי וה"שמרן"? הלכתי לבקרו ואמרתי: אלכסי אלכסייביץ', החלטתי להפרד מאדוני. –

ונכנסתי למערכת עתון אחר, שנוסד בפטרבורג זה-עתה, "נאַשה ז'יזן"; עוד כחדשים לפני זאת, בהיותי באודיסה, קבלתי מכתב-הזמנה מעורכו הראשי, אחד הפרופסורים המתקדמים. אבל גם הוא עשה בי כסוּבורין: את משכורתי שילם ואת רוב מאמרי "קיבר": "לא הותאמו לכווּן". ופה כבר אי-אפשר היה לרטון על ה"כווּן" או לחשוד את טהרתו הראַדיקאַלית: פה הקפידו ודקדקו בראַדיקאַליוּת ממש כרבנים המשגיחים על כשרות העופות. אחרי מאסרי באודיסה (בגלל נאום ה"באסטא") כתבתי ש"כל העיר צחקה על אוולת השוטרים": קיברו את מאמרי – "כי במקרה כזה צריך למחות". לבסוף התפרצתי: "למה הזמנתוני?" –

הגברת כּתירינה קוּסקוֹבה, אחד עמודי-התוך של המערכת, ענתה לי בתמימות: – "אדוני, יש לו סגנון מצוין – חשבנו כי יסכים להלביש בסגנון הזה רעיונות שאנחנו נציע לו". –

קפצתי בעגלה, נסעתי ל"רוס" ושאלתי את סובורין: "היקבלני חזרה? אדוני, לכל הפחות, אינו חושב אותי לגראַמוֹפוֹן". – ענה: "בעונג".