יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמואל אבנרי, מנהל ארכיון בית ביאליק וידיד ותיק של פרויקט בן-יהודה, חיבר עשרה דברות חדשים לסופרים עבריים בשם ח"נ ביאליק, לקוטים מתוך כתביו ומכתביו.  ראו איזה יופי!

זאב ז'בוטינסקי מספר בזכרונותיו על חינוכה של אמו בידי אביה:

אמא נשלחה ל"חדר" מחודש ללמודי גרמנית ונמוסי המערב. את הנמוסים האלה למדו בצורת חרוזים; למשל, אם יציגו אותך לפני גברת חשובה, תאמרי –
"בּאָנז'וּר, מאַדאַם שׁאַרמאנט",
און תיכף א קוש אין די האנד.

אביגדור המאירי מספר בספרו ביאליק על-אתר על יחסו של ביאליק לאליעזר בן-יהודה: עוד באודיסה, בימים שהתכוננו לעלות לארץ אמר ביאליק:

"– עם בואי לירושלים אבקר ראשונה את המטורף הזה! אדם הנותן גט-פטורין לכל העולם הזה, לרבות עולם-הרוח, ושכל קנייניו אינם בעיניו אלא מכשירים טפלים-שבטפלים לחיבור המלון הגדול שלו, אדם כזה משוגע הוא וקדוש. לדידו לא ניתנה התורה ולא נוצרו הנביאים, וכל פמליית התנאים ואמוראים ומפרשיהם ומפרשי-מפרשיהם לא טרחו ועמלו כל ימי חייהם, אלא בשבילו: כדי לאסוף ולהכין לו את המלים למלון! מה איכפת לו, מה אמר רבי עקיבא ורבי מאיר והלל ורבי יוסי בן-חלפתא, חשוב שאמרו מה שאמרו בשפה העברית, אך לא חס וחלילה בארמית! שכן המלאכים אינם שומעים ארמית, והשפה העברית הלא תהיה במהרה בימינו שפת כל העולם ומלואו וכן הלאה וכן הלאה – חייכם, אדם זה יש בו מן הקסם הילדותי המושך ואי-אפשר לא לאהוב אותו. ואדם זה, זה שנים משוחף ויורק דם. ואני בטוח שלא ימות חלילה עד שלא יגמור את המלון הגדול שלו!"

לא ביאליק ולא בן-יהודה לא זכו להפגש בירושלים. ואת עבודת-המלון גמר בן-יהודה במלה "נפש".

מספר זאב ז'בוטינסקי בזכרונותיו:

בינתים הוספתי לעבוד בעתונות הרוסית, אך לא בהצלחה יתרה. אלכסי סובורין, עורך ה"רוּס", את רוב מאמרי היה מקבר במגרות שולחנו: "לא הותאמו לכוון העתון". חשבתי: אולי באמת כוונו איננו כווני, איננו ראדיקלי די-צרכו; סוף-סוף הלא חונך אותו סוּבורין תחת כנפי שכינת אביו האנטישמי וה"שמרן"? הלכתי לבקרו ואמרתי: אלכסי אלכסייביץ', החלטתי להפרד מאדוני. –

ונכנסתי למערכת עתון אחר, שנוסד בפטרבורג זה-עתה, "נאַשה ז'יזן"; עוד כחדשים לפני זאת, בהיותי באודיסה, קבלתי מכתב-הזמנה מעורכו הראשי, אחד הפרופסורים המתקדמים. אבל גם הוא עשה בי כסוּבורין: את משכורתי שילם ואת רוב מאמרי "קיבר": "לא הותאמו לכווּן". ופה כבר אי-אפשר היה לרטון על ה"כווּן" או לחשוד את טהרתו הראַדיקאַלית: פה הקפידו ודקדקו בראַדיקאַליוּת ממש כרבנים המשגיחים על כשרות העופות. אחרי מאסרי באודיסה (בגלל נאום ה"באסטא") כתבתי ש"כל העיר צחקה על אוולת השוטרים": קיברו את מאמרי – "כי במקרה כזה צריך למחות". לבסוף התפרצתי: "למה הזמנתוני?" –

הגברת כּתירינה קוּסקוֹבה, אחד עמודי-התוך של המערכת, ענתה לי בתמימות: – "אדוני, יש לו סגנון מצוין – חשבנו כי יסכים להלביש בסגנון הזה רעיונות שאנחנו נציע לו". –

קפצתי בעגלה, נסעתי ל"רוס" ושאלתי את סובורין: "היקבלני חזרה? אדוני, לכל הפחות, אינו חושב אותי לגראַמוֹפוֹן". – ענה: "בעונג".

בעדכון החודשי הקודם פרסמנו ספר מרתק מאת אביגדור המאירי בשם "ביאליק על-אתר", כלומר זכרונות מדבריו של ביאליק בעל פה, משיחות היום-יום שלו, להבדיל מנאומיו הכתובים מראש. הספר מפליא להאיר צדדים שונים באישיותו של ביאליק, ואני ממליץ עליו בכל פה.

בשבועות האחרונים געשה מעט ביצת השירה המקומית סביב שאלות מוצא ומעמד, ונזכרתי בקטע הבא מן הספר:

אחת מתכונותיו החיוביות והאהודות היתה סקרנותו לשמוע דברי-ביקורת על עצמו, כלומר, על יצירותיו. אך מובן: ביקורת מנומקת כראוי. והיה דורש לנמק לא רק דברי-שלילה, אלא גם דברי-שבח.

אינני יודע, איך היה מגיב בכלל על ביקורת שבכתב, אך ביחס אלי, כלומר, אל דברי, היתה לו סיבה מיוחדת לשמוע בסקרנות את דעתי, וזה נודע לי מפי סמיאטיצקי:

"הסיבה היא, שאתה חוּנכת חינוך ספרותי ואסתיטי באירופה; והוא תאב לדעת את דעתו של אדם זר, שאינו ממכבדיו ואפילו ממעריציו הסובבים אותו. והעיקר: אתה אינך מתלמידיו.

"לפני כמה שנים, משיצא ספר-השירים שלך כתב לחובר ב"הצפירה" מאמר בקורת על הספר והתחיל בכך, ש"מובן מאליו" שהמשורר הצעיר שרוי תחת השפעתו של ביאליק.

"קרא זאת ביאליק ואמר: "מובן מאליו, שלחובר שרוי תחת השיגרה, אשגרת-דעה כאילו כל משורר צעיר מן ההכרח הוא, שיהא מושפע מביאליק! – אם כבר מופיע מישהו לא מקרבנו, אלא מאקלים אחר, הרי במקום לשמוח לכך, שהרוח העברי מתרענן קצת, רוצים לטשטש אותו באשגרת-לשון באנאלית! אנו מקווים, שבקרוב תתרענן היצירה העברית גם בכשרונות ספרדיים ותימניים ופאלאשיים ומבני-משה שמעבר לסמבטיון!"

"ובכן, זוהי הסיבה שביאליק רוצה לשמוע את דעתך על עצמו."