חורף נעים! עדכון נובמבר באוויר.

בין היצירות שהוספנו החודש: שירה, הפתיחה לספר "רשויות" מאת ר' יהודה הלוי; שירים מאת נפתלי הרץ אימבר; זכרונות דוד ישעיהו זילברבוש; מאמרים על החיים בירושלים בחצי השני של המאה ה-19, מאת יוסף ריבלין; "אירופה במערומיה", מאמר ביקורת מאת משה בילינסון על כיבוש חבש (היא אתיופיה) בידי איטליה (1935); מאמר תגובה מאת חיים נחמן ביאליק לביקורת מאת הסופר הצעיר דוד פרישמן; מאמרים אודות ספרות טניסון ולונגפלו מאת אברהם רגלסון, ועוד!

הפעם בחרתי לצטט מזכרונותיו של זילברבוש, מתוך קטע הנקרא "אישים ומאורעות". בקטע זה פוגש זילברבוש לראשונה מחבר חדש ומבטיח, בן 22 בלבד, הלא הוא אליעזר בן-יהודה הצעיר.

אז, בשנת תרמ"א, עוד היה בן יהודה אחד מפרחי-הכהונה בספרותנו. אישיותו טרם היתה בולטת ונראית. רק כי אותותיה ורשמיה כבר היו ניכרים.

ואלה תולדות עבודתו הספרותית בימים ההם:

אליעזר אליאנוב, איש צעיר כבן שמונה-עשרה או תשע-עשרה שנה בא מעיר דינאבורג, אשר בארץ רוסיה, לפאריז, בירת צרפת, להשתלם בלמודים ולהכנס לאוניברסיטה. בעודו בעיד מולדתו כבר עלה פתרון שאלת היהודים בארץ אבותיהם במחשבה לפניו אבל תכניתו טרם היתה מסוימה, והנה שם, בפריז, – כה היה בן-יהודה בעצמו מספר – התודע אל צעיר רוסי אמתי, אשר הורתו ולידתו וחנוכו היו בדת הנוצרית הנושנה, ויתרועע אתו. אותו הצעיר הרוסי, בהיותו לחפשי בדעותיו ובהיותו בעל הגיון "חד וחלק"; דוקא אותו הרוסי הוכיח באזני רעו הצעיר היהודי במופתים הגיוניים וחותכים כי לעם ישראל המשפט לדרוש מאת העמים שישיבו לו את ארץ אבותיו לשוב ולהאחז בה. אז התעוררה בלב הצעיר היהודי התשוקה להגיד את הדברים האלה לעמו. ויכתוב מאמר בשם "שאלה נכבדה" [לחץ לקריאה], וישלחהו לסמולנסקין, וסמולנסקין הדפיסהו ב"השחר", שנה תשיעית.

המאמר הזה, כשהוא לעצמו, לא היה לו ערך ספרותי כל כך גדול. מלבד שסגנונו איננו מלוטש כל צרכו וגם צורתו עודנה מטושטשה, אין בו אלא כדי "יהודה ועוד לקרא". הכותב איננו בלתי אם כעין תנא דמסייע לסמולנסקין בהתנגדותו ל"השכלת ברלין", וכל חידושו הוא שהוא מביא ראיה מפיחטה הפילוסוף כי האומה הישראלית היא "בריה בפני עצמה", לאום מיוחד בסגולותיו המיוחדות לו. רק לבסוף, אחרי בואו אל המסקנה של הלאומיות השמיע פתאום "מלה חדשה", בהציעו לכונן מרכז לעם ישראל בארץ ישראל – ולא בידי חברות הצדקה כי אם בידי העם כולו למקטניהם ועד גדוליהם.

את המאמר הזה חתם הסופר בשם "בן יהודה" וירשום את מקום כתיבתו "פאריז".

הצעה אשר כזאת במלים כל כך מפורשות נשמעה, בעת ההיא, זאת הפעם הראשונה ב"השחר", ובלי כל ספק חשב הסופר הצעיר כי לקולו יתאספו כל המתנבאים במחנה ישראל ויטיפו לעמם את כל הדברים אשר הוא שם בפיהם. אז כעבור ירחים אחדים ואין איש אשר יבוא אחריו וימלא את דבריו – וכמו עובר כל עם ישראל וסופריו על מאמרו בשתיקה – התרגז בן יהודה ויכתוב מאמר שני בשם "ועוד מוסר לא לקחנו!!"

שני אותות הקריאה הם שלו. אות רוגז כפול-שנים הוא.

בכל זאת עברו עוד ירחים מספר וגם לקול התרגזו אין קשב ואין הד. והנה עוד שערוריה גדולה מזו נהיתה בישראל. שמעו והשתוממו! זה האיש סמולנסקין אשר פעם כתב "מפורש ושום שכל" כי "כל יהודי שאיננו לאומי חדל מהיות יהודי" שב וכתב מאמר בשם "שאלת היהודים – שאלת החיים" ובו, דוקא בו, מתריז הוא כלפי השפה הלאומית, באמרו כי "שפת עבר לא תסכון בלתי אם לספרים הכתובים בחכמת ישראל, אבל לא למדעים כלליים".

עתה התעבר בן-יהודה ויתקצף, ובזעפו ערך אל סמולנסקין מכתב מלא מרורות. הוא, "רמי סמולנסקין אסמולנסקין", וידבר אתו קשות. ועל מכתבו זה כבר הטביע בן-יהודה את חותמו המיוחד לו. וכבר נראו בו בישול הרעיונות ובישול הסגנון.

סמולנסקין הדפיס את מכתבו ב"השחר", וכדרכו מתמול-שלשום היתה גם תשובתו בצדו… בתשובתו הוא "מעייל פילא בקופא דמחטא" ומוכיח בק"ן טעמים כי הפירכא של בן-יהודה "מופרכת היא למפרע"… בכל זאת – הוא כבר נותן כבוד וגודל לאותו הצעיר "הרודם", החותם בשם בן-יהודה.

[לקריאת הקטע השלם, לחץ כאן].