מחבר: נעה אורן

  • כיצד הכרתי את שירת הראב"ע

    יש לי וידוי – אף פעם לא התחברתי לשירת ספרד.
    אף מורה בתיכון לא השניאה עלי את השירים האלה – להפך, אני זוכרת שדווקא בתכנית הלימודים הייתה שירה מעניינת, ואהבתי לדמיין נשפים יהודיים בספרד שבהם יהודים חשובים ועשירים הקריאו שירה זה לזה. אלא כנראה שמאז קראתי את השירים הלא נכונים, ובאופן כללי, השירה הזאת הייתה די משעממת בעיני.

    לכן הצבתי אתגר בפני אסף העורך – הראה לי שיר משירת ספרד שאוהַב!  אוכל לפרסם אותו ביומן הרשת לטובת כל אותם שלא מכירים, כמוני, ונזכה להכיר ולאהוב עוד חלק מהמורשת התרבותית שלנו.

    אסף ענה לאתגר בצורה יוצאת מן הכלל ושלח לי לא שיר אחד, אלא שלושה. מיותר לציין שאהבתי את כולם.
    לכן, בלי הקדמות נוספות, הנבחר הראשון, שיר שנינה נחמד:

    אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר / ר' אברהם אבן עזרא

    אַשְׁכִּים לְבֵית הַשָּׂר –    אֹמְרִים: כְּבָר רָכָב!
    אָבֹא לְעֵת עֶרֶב –        אֹמְרִים: כְּבָר שָׁכָב!
    אוֹ יַעֲלֶה מֶרְכָּב,           אוֹ יַעֲלֶה מִשְׁכָּב –
    אוֹיָה לְאִישׁ עָנִי,           נוֹלַד בְּלִי כוֹכָב!

    אני בהחלט גיליתי שאני אוהבת את שירת ספרד, ואם גם אתם, כדאי ללחוץ כדי לקרוא עוד מכתבי הראב"ע. תהנו!

  • עדכון חודש אוגוסט

    שלום לקוראינו!

    חודש אוגוסט התחיל ועמו עדכון חודשי.

    היהלום שבְּכתר-עדכוננו הוא ללא ספק הקלאסיקה הרוסית "יבגני אוניגין" מאת אלכסנדר פושקין, בתרגום אברהם לוינסון. התרגום הזה הוא הפחות ידוע – מוכר יותר התרגום של אברהם שלונסקי, שיצא באותה שנה, 1937 (לציון מאה שנה לפטירת פושקין); אך בניגוד לתרגום שלונסקי, שנדפס כמה פעמים מאז שיצא לאור ואף נדפס מחדש בשנה שעברה, תרגום לוינסון לא הודפס מחדש מאז הוצאתו, וכיום אין למצוא אותו כמעט בכלל.  כתבי לוינסון עודם מוגנים בזכויות יוצרים, ואנו מגישים אותם לציבור ברשות בעלי הזכויות, יורשי לוינסון.

    יצירות נוספות שהוספו החודש למאגר הפרויקט הן: "חבלי לשון", מסה מאת ח"נ ביאליק על אודות תחיית השפה העברית – האם ואיך כדאי לעשות זאת; מסה על אודות תנועת ה"בונד", מאת א"ש שטיין (אף זו מובאת ברשות בעלי הזכויות); "מלחמת העולם", מאמר מאת אלתר דרויאנוב על מלחמת העולם הראשונה, שנכתב ב-1920, ותוהה על עתיד העולם לאחר המלחמה; מכתבים ורשימות מאת צבי שץ, מראשוני העלייה השניה אשר נרצח ביחד עם הסופר י"ח ברנר ב-1921; מאמר על "ארץ ישראל תחת השלטון הצבא הבריטי" מאת מרדכי בן הלל הכהן, משנת תש"ב (1942); שירי אלתר לוין, ר' יהודה הלוי, שלום שבזי ומשוררי תימן, ועוד!

    טעימת החודש

    בין המאמרים שהעלינו החודש נמצא מאמר מעניין מאת יוסף אהרונוביץ' – "מאוגנדה עד מסופוטמיה".  המאמר נכתב בתרס"ט (1909), ומביע התנגדות ל"ציונות הטריטוריאלית", כדבריו, שעיקרה – במקום ללכת וליישב את ארץ-ישראל, הולכים הבריות ומחפשים הרפתקאות בארצות אחרות.  כאן המקום לציין שתכנית אוגנדה הוצגה לראשונה רק שש שנים קודם לכן, בקונגרס הציוני ה-6.

    כך כותב אהרונוביץ' בציניות משעשעת:

    "לצערנו, עובדה היא שהתורה הטריטוריאליסטית היא עכשיו קניין הרוב, אם לא רוב ההמון, על-כל-פנים רוב ראשי המדברים שלנו.  ואין בין חכמי המזרח לחכמי המערב אלא זה, שהראשונים רואים גם במסופוטמיה ארץ אבות, (כי "בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, תרח אבי אברהם ואבי נחור"…) והאחרונים, שאין להם עסק עם ארץ אבות, רואים בה, פשוט, התגשמות אידיאלם האנטי-ארצישראלי.  כל העתונים הרשמיים שלנו מלאים עכשיו מאמרים על-דבר ישוב יהודי בתורכיה בכלל ובמסופוטמיה, בפרט, וארץ-ישראל מאן דכר שמה.  וחבל רק ששכחו עוד ארץ אבות אחת – מצרים, שגם ביחס לזכרונות היסטריים, הדרושים, כנראה, לשם דיקורציה, גם ביחס לסגולות קולוניזציוניות היא בוודאי עולה אפילו על ארץ "האב"…

    אולם מענין, בכל זאת, באיזו דרך פלא החלו כולם לנבא ביום בהיר אחד בסגנון אחד?  מהי הסיבה שקרבה כל כך מהר את הלבבות, עד כי אלו שרק אתמול היו עוינים ורודפים זה את זה, נהפכו לאוהבים אשר מטרה אחת ודרך אחת להם – דרך ההרפתקנות?"

    להמשך הקריאה, לחץ כאן.

  • מלחמת השפות – מכתבי שמריהו לוין

    שמריהו לוין (1867-1935), מספרת הויקיפדיה העברית, היה מנהיג ציוני, פובליציסט וסופר, מראשי הדוברים בקונגרסים הציוניים הראשונים ומהמתנגדים החריפים לתכנית אוגנדה.  הוא היה מיוזמי הקמת הטכניון בחיפה, ונאבק לצד אחד העם לשמירת אופיו העברי של הטכניון. בזמן מלחה"ע הראשונה היה פעיל בהפצת תעמולה ציונית בארה"ב ובקנדה, ולאחר מכן עלה לארץ ישראל וכתב במספר עיתונים מרכזיים.

    מכתבים נבחרים שכתב נאספו בספר המחולק לכרכים לפי תקופות.  הסגנון נעים ורהוט והתוכן מרתק; למשל, בכרך "העברית בימי מלחמת השפות בארץ ישראל" מאוגדים המכתבים הסובבים סביב נושא המאבק על שפת הלימוד בטכניון, האם תהיה גרמנית או עברית. 

    במכתב שנכתב לאחד העם מחיפה, ב-4 ביולי 1913, כותב לוין:

    "מתפלא אני שעובר אתה בשתיקה על הנקודה הפוליטית שיש בדבר. הן מי כמוך יודע, עד כמה העלינו עלינו את חשדה של הממשלה האנגלית ע"י הגרמניות החיצונית שיש בהציונות, והנה על הראשונים אנו מצטערים ונבוא להוסיף מוסד גרמני מכף רגל ועד ראש. היתכן, כי גם אנו נסייע לדבר כזה?"

    ממכתבי לוין אפשר ללמוד הרבה על המאבק הפוליטי שהתרחש, על האינטרסים של הקבוצות השונות המעורבות בוויכוח – הנדבנים האמריקאים, הציונים וחברת "עזרה" הגרמנית (ה"הילפספעראיין") ומייסדה ד"ר פאול נתן – על המאמצים שהושקעו, וגם לא מעט "כביסה מלוכלכת".

    ב-2 לספטמבר 1913 כותב לוין ליהודה לייב מאגנס, ממנהיגי הקהילה הרפורמית בניו-יורק:

    "את מכתבך מן כ' אוקטובר קיבלתי אחרי ישיבת הקוראטריום […]. קשה היה לנו להשיבך בבירור איך עליכם להתנהג כעת, אחרי שנגזר דינו של המוסד הטכני לשלילה. כבר הראיתי לך במכתבי מחיפה, מן כ' סיון שנה עברה על הסכנה הצפויה להמוסד מצד האדונים הברלינים, המתעתדים להכניסו לרשותם הם ולהרחיק ממנו כל השפעה לאומית. […] המלחמה היתה לי מבית ומחוץ, מבית – עם הקיצונים שלנו שמאסו בכל פשרה, ומחוץ – עם האדונים הברלינים. […]

    כל הזמן הייתי טרוד בחיפה גופא בעבודת סידור הבניה ומחיפה נסעתי כמעט ישר לווינא, ומעולם לא עלה על דעתי כי הד"ר נתן ישתמש בשעת כושר כזו […]. בכוונה נתן להמחלוקת הזו בדבר שפת הלימודים צורת מלחמה שבין אנשי מעשה, הדואגים רק בעד קיומו והתפתחותו של המוסד עצמו ובין הציונים, שאין להם בעולמם אלא מוסדות לשם תעמולה ופרסום. בדרך מקרה נודע לי, כי ביחוד השתדל במכתביו להבאיש את ריחי בעיני הקוראטרים האמריקנים ומהיות שמר שיף [יעקב, נדבן אמריקאי – נ.א], […] מפחד הוא מהציונות ומשתמש בכל הזדמנות הבאה לידו להטעים ולחזור ולהטעים, שלא יחשדוהו חלילה בציונות, לא החטיאו כפי הנראה מכתבי הד"ר נתן את מטרתם. […]

    בשום אופן אי אפשר להניח, שהחברים באמריקא שנכנסו להוועד אחרי השתדלות גדולה מצדי, כידוע לך, יהיו מסייעים להעמיד פסל בהיכל התחיה. איני יכול לבוא בעצות מרחוק אבל מבקש אני אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שאתה מצדך בל תנוח ובל תשקוט, עד שתוציא כאור את משפט המוסד ועד שתסביר לידידינו באמריקא, עד כמה הוא מן הנמנע להרוס ע"י מוסד חדש מה שנבנה ונוצר ע"י אחרים בכל כך הרבה עמל, צער ויסורים."

    ולבסוף, במכתב לאחד העם מה-9 לדצמבר באותה שנה, שיפור במצב:

    "לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

    […] הקנאה לשפתנו ולקנינינו הרוחניים הגיעה להתרוממות הרוח מאין כמוה. היום קיבלתי העתק מטלגרמא של מרכז המורים, שלא ניתנה עוד להתפרסם: כל המורים בבתי הספר של "עזרה" בירושלים עוזבים את ה"עזרה", אם לא ימלא את דרישותיהם להורות רק בעברית בלי יוצא מן הכלל. להגרמנית הם מפנים רק מקום שפה זרה. לד"ר נתן נתנו ארכה של ד' ימים. ד"ר נתן מאיים, כי יסגור את כל בתי הספר. אפילו דוד ילין כותב לי, כי צריך לברך על המשבר הזה, "מפני שעל ידו נצא משעבוד לגאולה ומעז יצא מתוק". יקירי ורבי! החלמת, כי עוד בימינו יקום דור חי כזה היודע להגן באופן כזה על קנינינו, על שפתנו ותרבותנו? מתקנא אני בך, שזכית לכך, מתקנא אני בך, שזכית לראות את עולמך בחייך.

    אצלי אין שום ספק, כי ננחל נצחון גדול, כי מעתה יבינו הכל את ערכה של העבודה התרבותית בארץ, ולא יתנו עוד לאחרים להתעלל בתרבותנו.

    שלך באהבה גמורה

    שמריה הלוי."

    לקריאת המכתבים כולם לחץ כאן.

     

  • עדכון חודש יולי

    החודש, העדכון מעניין במיוחד.

    נתחיל כרגיל משני יוצרים חדשים. הראשון הוא שמואל יוסף פין (1890-1818), סופר וחוקר עברי, איש תנועת ההשכלה ומראשי הקהילה היהודית בווילנה.  החודש פרסמנו את תרגומו לסיפור הנהדר "החילוף", שנכתב על ידי מאיר להמן, אודות תינוק נוצרי שנחטף, נזנח ואומץ על ידי יהודים, ובבגרותו מנסה למצוא את מקומו בין שני העולמות.

    המחבר השני הוא איסר יוסף אינהורן (1866-1925), אחינו של ש"י פין, שהתחנך אצלו בווילנה.  אינהורן כתב מספר ספרי עיון ללימודי הטבע והאנטומיה, וכן עסק בתרגום.  החודש פרסמנו את התרגום שחיבר, "על גיבורים, עבודת גיבורים, ומידת הגבורה בדברי הימים" מאת תומאס קרלייל, העוסק בניתוח מיתוסי גבורה מששה סוגים: הגיבור כאלוהות, הגיבור כנביא, כפייטן, ככהן, כסופר וכמלך.

    בין היצירות החדשות החודש תמצאו את אלה ועוד:

    סיפור יצירת העולם מאת שלמה רובין — חיבור המנסה למצוא הסברים מדעיים-אבולוציוניים לנסים המתוארים בתנ"ך; מסה מעניינת אודות הלורד נתנאל רוטשילד הראשון, ממשפחת האצולה היהודית האירופאית, מאת נחום סוקולוב; מסה ביוגרפית אודות משה ליב ליליינבלום מאת שמואל ליב ציטרון; שירת עמנואל הרומי, שירי קודש של ר' משה אבן עזרא (רמב"ע), ואם נקפוץ 800 שנה קדימה בקירוב, שירת יוסף זליגר ואלתר לוין.

    החודש גם העלינו שלושה מאמרים קצרים מאת יוסף אהרונוביץ' (1877-1937).  "אמת" עוסק בסוגיה של כתיבת ביוגרפיות – האם מותר לגלות בפני בני הדור את חסרונותיהם וחולשותיהם של גיבורי האומה?  השני – "פורצי הגדר" – מדבר על ענוותם של הכותבים הגדולים, ביאליק, אחד העם וכו'.

    הפסקאות הבאות מצוטטות מתוך המאמר "אל תצדק הרבה".  החיבור עוסק בכוונה של הסתדרות הפועלים לייסד שיכוני עובדים בעיר, ממניעים אידיאולוגיים.  השיקולים הכלכליים של פועלי העיר (בניגוד לחברי קיבוצים) מתנגשים עם האידיאולוגיה הסוציאליסטית של ההסתדרות.

    "בתנאי היוקר של דירות בארץ, מוכרח הפועל: או להוציא חצי משכרתו לדירה, או להצטופף במרתפים וצריפים מסוג ידוע, ללא אור וללא אויר, ולהיות נדון לכל מיני מחלות ומרעין בישין. הממשלה והעיריות, שלהן הכוח ועליהן החובה לעשות, אינן נוקפות אצבע בנדון זה. צריך, איפוא, לחפש את הפתרון לשאלה זאת מחוץ לממשלה ולעיריות ולהציל את הפועל מכל אותן התוצאות השליליות והכרוכות בתנאי הדירה הנוכחים.

    […]

    והנה התעוררה בהסתדרות הדאגה לסטיה: החבר עלול לההפך ל"ספקולנט", וצריך, על כן, למנוע בעדו באמצעים חוקיים שלא יוכל לסטות. הבעלות על רכושו צריכה, איפוא, להמסר לידי הכלל: לחברת העובדים, או לקואופרטיב המתישבים.

    […]

    ואני שואל את בעלי ההצעה: היקבל עליו הכלל גם את הדאגה לכלכלת החבר לעת זקנתו, או שהוא יקבל עליו רק את הדאגה לצדקתו הסוציאלית ובזה יסתפק? יש מרגיעים ואומרים: אין הכונה לאסור על החבר את ההנאה מביתו בגבולות המותר, אלא שאין לסמוך על היצר הפרטי, שהוא יקבע את גבולות המותר והאסור. לפי גירסא אחרת: הכונה היא להזקיק את החבר לפנות, בשעת הצורך, לאינסטנציה ציבורית, וחזקה על הנשאלים, שיתחשבו בכל מקרה עם מצבו של השואל ויפסקו לטובתו. הציבור הוא, איפוא, בחזקת כשרות ודאית."


    נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!

  • על בלונדיניות ובן-יהודה

    גם מיכל שרגיל, המתנדבת בהקלדה בפרויקט בן-יהודה, כתבה רשומה ביומן הרשת שלה אודות המפגש שנערך השבוע. קראו כאן.