תרגם: א"נ גנסין.
לכבוד פורים
זוג הנעליים הראשונים
הדבר היה בימי היות נָטקה בן שתים-עשרה ולֵיבּקה רעו – בן שלוש-עשרה שנה.
נטקה וליבקה היו חברים הגונים – חברים כדבעי: כל היום לא נפרדו איש מעל רעהו, יחדיו היו הולכים החדרה ויחדיו היו שבים משָמָה; יחדיו – הקְלוֹיזָה ויחדיו – בחזירתם מן הקלויז, הם היו מתפללים מ"סידור" אחד, אף על פי שלכל אחד מהם היה "סידור" מיוחד; בצַוותא חדא היתה להם התפילה כאילו יותר נעימה…
ואהבתם של שני החברים האלה היתה מוּדעת לכל בני העיר – גם משמֶריל השואב לא נעלמה. שמריל זה היה מספיק מים ל"בעלי בתיו" במשך כל היום. בערב, היה מביא את משכורתו הביתה ואחר כך היה בא אל הקלויז, יושב את הכיריים, מנגב את בגדיו הרטובים, מחמם את כתפיו העיפות ולפעמים גם מביט ב"משניות" שהיה לפניו על ה"עמוד" הצולע.
ה"עמוד" הזה ירד מ"גבוה", מן הכותל המזרחי: אולם השואב הזקן עוד מצא בו חפץ רב; יש, אשר היה לו ל"עמוד" פשוט, יש – אשר היה לכר, להניחו למראשותיו, ויש גם אשר היה בידו למטה-זעם לחלק בו חבלים לה"חברה הלבנה" שלא היתה נותנת אותו לעיין ב"משניות".
*
ביום הפורים בבוקר, אחרי תפילת שחרית, אך היכון היכונו ליבקה ונטקה ללכת מהקלויז הביתה שמעו פתאום את קול שמריל הזקוף היושב אל התנור, מדבר אליהם לגשת אליו. החברים התפלאו מאוד על הדבר הזה: הלא בכל ימות השנה אין לשמריל הזקן כל עסק עמהם; אדרבא, הוא יכנם תמיד "החברה הלבנה", ועתה – לפתע פתאום…
בכל זאת ניגשו אליו.
שמריל החל לסלסל את לחייהם. רגעים אחדים החריש ויבט עליהם בידידות. הילדים הכירו על פניו השוממים מעט בושה…
פתאום החל לדבר בקול רועד כמעט:
– ילדים, ילדי… שאלה אחת יש לי מכם… הלא ידוע תדעו, כי פורים היום… כן, ובקרוב גם יהיה פסח, ולנכדתי אין אף זוג-נעליים לימי החג… יחפה… זה לה שלושה ירחים לְשִׁבְתָה בית… אין במה לקנות… עוד גם ספק גדול אצלי אם תהיה היום "סעודה" בביתי… כל תקוותי היה יום הפורים… אני הייתי הולך בעצמי לו יכולתי… אולם השמים עֵדי… לוּ יכולתי לא הייתי לשואב…
הילדים נכלמו מדברי שמריל וימהרו לנוס החוצה. אולם תיכף נעצרה מרוצתם.
[להמשך קריאת הסיפור בפרוייקט בן-יהודה]
אנו מעונינים לפרסם יצירות אשר אתם מעונינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.