במאמרו "סיקריקין", רצה יוסף אהרונוביץ' להניא את הנוער מלנקוט באלימות. אולי המטרה מקדשת את האמצעים (גם אותו נוער ודאי היה אומר זאת), אך בדרך אל מטרה זאת בנה אהרונוביץ' כמה מגדלים פורחים באוויר.

כיצד היו מתפתחים הדברים אילו נשמעו אז לדורשי-השלום – אפשר רק לשער השערות. ואולם אנו רשאים לתאר לעצמנו שאילו הצליחו להפסיק את המלחמה בזמנה ולהציל את בית-המקדש – הסמל היחידי בזמן ההוא לקיום פוליטי לאומי – היו מתפתחות אחר-כך מסיבות שונות לטובתנו.

יש שיטענו כי רק בזכות חורבן המקדש שמר עם ישראל על צביונו במשך אלפיים שנות גלות. לולא חרב המקדש, היה נותר עם ישראל, כמו יתר עמי התקופה, מחובר רגשית ופולחנית למקדש מוחשי. הפזורה, אשר לא יכלה להגיע פיזית למקדש, היתה נחלשת באמונתה ומפוצלת ממתי המעט שכן יכלו להגיע למקדש. רק חורבן הבית אילץ את עם ישראל לשנות את אופן פולחנו ולפתח את תפיסת "המקדש שבלב", אשר יש לה רגליים גם מהלך אלפי פרסאות מירושלים.

רומא היתה מעונינת להשקיט את המרד שהוקם, אבל לא היה לה כל ענין בהפסקת קיומנו הלאומי. ואילו הצליחה האומה להחזיק עוד מעמד ולהמשיך את המצב הקיים, מי יודע לאיזו תוצאות היינו מגיעים ברבות הימים. הן באותה שעה כבר שמורה היתה באוצרות הנשק של האומה הפצצה הידועה (הנצרות) שעתידה היתה לפוצץ את מבצרי-העולם העתיק, בתוכם גם את רומא, ולשנות את תרבות-העולם מיסודה. השנאה לישראל היתה אז, אמנם, גדולה, ואולם התסיסה הדתית, הנטיה ליהדות, שהחלה להתפתח אז אצל עמים שונים, יכלה לשמש לעתיד משען חזק לקיומה הלאומי והמדיני של היהדות בארץ-ישראל. התעודה שהועדה עוד בימי שלמה – לפי המסורת – לבית-המקדש, שיהיה בית-אלהים לכל העמים, ושהנביאים פתחוה וטפחוה, היתה אז כאילו קרובה להתגשם. אלמלי נשאר המרכז המדיני-לאומי קיים, ולוא גם במצבו העלוב, אפשר שהיתה גם הנצרות מקבלת פנים אחרים – היא לא היתה רוכלת אל עמים ומדינות ומסתגלת אליהם, כי-אם מתבצרת בתחומי הארץ וקוראת את הגרים אליה. ומי יודע אילו פנים היתה מקבלת אז ההיסטוריה העברית ואתה יחד כל ההיסטוריה האנושית.

הנצרות כפצצה? הנצרות כמוקד מושך? האם זהו התרחיש הסביר? הנצרות שונה מהותית מן היהדות במיסיונריות שלה. היהדות מקשה על המצטרפים לשורותיה. בתקופת שלמה המלך אף אסרו היהודים על התגיירות, מכיוון שמצב היהודים היה כה מורם, שקיים היה חשש, שמא יתגייר אדם מתוך שאיפות כלכליות ולא מתוך אהבת אלהים. האם יכולה היתה הנצרות לחיות בקרב היהדות כגורם מושך?

מצד שני, הנוצרים הוקעו בקרב היהודים. עד היום מקוללים המינים בתפילת שמונה עשרה. עצם ההוקעה היא שיצרה את הבידול המשמעותי בין שתי הדתות, שהרי ישו ראה עצמו כיהודי. בגלל שהוקעו, גלו הנוצרים הראשונים וחיפשו להם בית חליפי. לולא הוקעו, לא היו נחשפים למאמינים חדשים רבים כל כך, וודאי שלא היו ממירים את דתו של קיסר רומא, ועמו את כל האימפריה. יוצא כי כח המשיכה של הנצרות טמון ראשית כל בדחייה היהודית: על פניו, לא היתה הנצרות "פצצה שמורה באוצרות הנשק".