י"ל פרץ כותב על "מנורת החנוכה" שלו, ואני חושבת על החנוכיה (במילה המודרנית) של הורי. אצלו "מנורת-החנוכה הישנה […] את האריות הישנים, הצוחקים… את האילנות עם הצפור… את הירך המעוקמת, את הקנה האחד השבור למחצה.". אצל הורי שני עופרי נחושת קלל נושאים עינים השמיימה. ובחנויות אין אף פריט שמתקרב אפילו לפיתוחים העדינים בעלי המעוף שהיו מבצעים פעם בחנויות.
עשרות שנים אחרי שפרץ כתב על מנורת החנוכה, מילותיו יכולות היו להיכתב היום, ופרט לתעתיק הלועזי (דייט"ש, מוד"א) איש לא היה מרגיש.
כבר הרבה זמן שאני טוענת שאוטודידקטים הם מועמדים טובים יותר לעבודה מאשר סטודנטים שרק יודעים ללמוד מה שהאכילו אותם בכפית. לכן סטודנטים שסיימו תואר באוניברסיטה הפתוחה נחשבים בעיני יותר מאשר סטודנטים שסיימו בציון דומה באוניברסיטה רגילה, על שום כוח ההתמדה ויכולת הלימוד העצמי שהייתה דרושה להם כדי לסיים. כמובן שיש להביא בחשבון שהדברים מתייחסים רק למי שהצליח לסיים – לא כל מי שהתחיל תואר בפתוחה גם סיים – רחוק מכך. נראה לי שבאוניברסיטה הפתוחה אחוז הנושרים גבוה משמעותית מאשר במוסדות האחרים.
קשה להעביר מסר כזה, ועל אחת כמה וכמה שקשה להעביר את המסר שהשגים וכישורים חשובים יותר מאשר דיפלומות. והנה, אברהם רגלסון עשה את זה כבר בשנת 1960. הוא משבח את האוטודידקטיות ואף מונה גדולי עולם שהיו אוטודידקטיים, על מגוון עיסוקיהם הרשמיים (למשל, הכנת עפרונות). ו"מה פתאום", כדבריו? מתברר שכל המסה בשבח האוטודידקטיות היא רק הרמה להנחתה. רגלסון בא לשכנע בזכות הנגשת ספרות לכל בחינם, בשעות פתיחה שמתאימות לאנשים עובדים.
החלק העצוב הוא שאף כי כבר בשנת 1960 רגלסון קרא לספריות ענפות חינם בעיר הגדולה תל אביב, בתל אביב של שנת 2013 עדיין יש לשלם תמורת הזכות לעיין בספרים בתחומי הספריות של אוניברסיטת תל אביב. טוב שיש לנו לפחות את פרויקט בן יהודה.
אברהם שלום פרידברג כותב בסיפורו "הסוגר" על התנאים והאמוראים.
עד אמצע הדרך, נראה כאילו מדובר בסקירה הסטורית שהורכבה מאסופת ציטטות שבחר פרידברג לשלב בסיפור. אבל אז פתאום משנה הסיפור את עורו ופוצח בעלילה חסודה ופעילה שמזכירה את סיפורו של יוסף שנשבה בבית פוטיפר: גבר יהודי מבית טוב שכולם רוצים אותו והוא רק חושב על כלתו הממתינה לו ומתעלם מכולם.
איזה פוטנציאל מבוזבז לעלילה סוערת…
במסתו על הסופר הרוסי אברהם ליב לֶבָנְדָה, כותב שמואל ליב ציטרון כך:
באחד ממכתביו אלי הוא מבשר אותי מתוך שמחה מרובה, כי המשורר יל"ג היה לפלשתיני נלהב;
רוצה לומר, יהודה ליב גורדון הפך תומך ברעיון של התקבצות יהודים אל פלשתינה.
ציטרון כתב את ההספד על לבנדה בשנת 1898. שמונה שנים לפני כן, שלום עליכם דאג לבאר את המושג בסיפורו "פרוזדור וטרקלין". אולי היה המינוח חדש אז במקומו, בשנת 1890?
"ויעקב גם הוא היה אחד מאלה, שנשאו נפשם לארץ קדומים ושואפים אווירא דארץ-ישראל, גם הוא היה 'חובב ציון' או 'פלשתיני', אבל לא ממין ה'פלשתינים' האלה, שעושים את רעיון היישוב עטרה לראשם להתהדר בו, ה'פלשתינים' אשר אל חכם שופר: 'דעו לכם כי "חובב ציון" אנוכי!' לא כן יעקב החנווני. קטן יעקב בעירו, לא ישמיע במקום קולו, ותולעת יעקב תזחל בלאט, בלי שאון והמולה."
כמובן, מהיות המושג פלשתיני נגזר המושג המתנגד. עדיין אצל שלום עליכם:
"בהעלות שאלת היישוב על שולחן הספרות, מיד התלקחה מריבה גדולה בין סופרי ישראל, ויתפלספו ויתפלפלו זמן רב, עד שנתפרדה החבילה, ותהי עדת הסופרים לשתי מחנות: 'פלשתינים' ו'אנטי-פלשתינים'. "
גם בן-אביגדור כותב בסיפורו "במליצה ובחיים":
" אלה הם הפלשתיני וארגנטיני שלי"
במובן של דוגל בהתקבצות בפלשתינה לעומת דוגל בחסיה תחת כנפיו של הברון הירש, ונסיעה לארגנטינה, אף כי הוא משתמש גם במושג ציוני לאותו צורך.
בן-אביגדור כותב גם, באותו מקום:
"ההשכלה השפנית ההיא איננה מסוגלת לתכונת עמנו ורוחנו. "
ואין כוונתו לשפנים, כי אם להשכלה ספרדית (לטינית). עם זאת, יש הסוברים כי מקור השם הספניה הוא אכן "אי השפנים", לפי המילה העברית-כנענית או פיניקית "שפן". גם יורדי הים הקדומים התבלבלו כנראה בין הארנבונים שראו בספרד לבין השפנים. מאותו מקור נובע גם הביטוי "חלומות באספמיה", בו אספמיא היא ארץ רחוקה שנה הליכה בכל כיוון.
במאמרו "סיקריקין", רצה יוסף אהרונוביץ' להניא את הנוער מלנקוט באלימות. אולי המטרה מקדשת את האמצעים (גם אותו נוער ודאי היה אומר זאת), אך בדרך אל מטרה זאת בנה אהרונוביץ' כמה מגדלים פורחים באוויר.
כיצד היו מתפתחים הדברים אילו נשמעו אז לדורשי-השלום – אפשר רק לשער השערות. ואולם אנו רשאים לתאר לעצמנו שאילו הצליחו להפסיק את המלחמה בזמנה ולהציל את בית-המקדש – הסמל היחידי בזמן ההוא לקיום פוליטי לאומי – היו מתפתחות אחר-כך מסיבות שונות לטובתנו.
יש שיטענו כי רק בזכות חורבן המקדש שמר עם ישראל על צביונו במשך אלפיים שנות גלות. לולא חרב המקדש, היה נותר עם ישראל, כמו יתר עמי התקופה, מחובר רגשית ופולחנית למקדש מוחשי. הפזורה, אשר לא יכלה להגיע פיזית למקדש, היתה נחלשת באמונתה ומפוצלת ממתי המעט שכן יכלו להגיע למקדש. רק חורבן הבית אילץ את עם ישראל לשנות את אופן פולחנו ולפתח את תפיסת "המקדש שבלב", אשר יש לה רגליים גם מהלך אלפי פרסאות מירושלים.
רומא היתה מעונינת להשקיט את המרד שהוקם, אבל לא היה לה כל ענין בהפסקת קיומנו הלאומי. ואילו הצליחה האומה להחזיק עוד מעמד ולהמשיך את המצב הקיים, מי יודע לאיזו תוצאות היינו מגיעים ברבות הימים. הן באותה שעה כבר שמורה היתה באוצרות הנשק של האומה הפצצה הידועה (הנצרות) שעתידה היתה לפוצץ את מבצרי-העולם העתיק, בתוכם גם את רומא, ולשנות את תרבות-העולם מיסודה. השנאה לישראל היתה אז, אמנם, גדולה, ואולם התסיסה הדתית, הנטיה ליהדות, שהחלה להתפתח אז אצל עמים שונים, יכלה לשמש לעתיד משען חזק לקיומה הלאומי והמדיני של היהדות בארץ-ישראל. התעודה שהועדה עוד בימי שלמה – לפי המסורת – לבית-המקדש, שיהיה בית-אלהים לכל העמים, ושהנביאים פתחוה וטפחוה, היתה אז כאילו קרובה להתגשם. אלמלי נשאר המרכז המדיני-לאומי קיים, ולוא גם במצבו העלוב, אפשר שהיתה גם הנצרות מקבלת פנים אחרים – היא לא היתה רוכלת אל עמים ומדינות ומסתגלת אליהם, כי-אם מתבצרת בתחומי הארץ וקוראת את הגרים אליה. ומי יודע אילו פנים היתה מקבלת אז ההיסטוריה העברית ואתה יחד כל ההיסטוריה האנושית.
הנצרות כפצצה? הנצרות כמוקד מושך? האם זהו התרחיש הסביר? הנצרות שונה מהותית מן היהדות במיסיונריות שלה. היהדות מקשה על המצטרפים לשורותיה. בתקופת שלמה המלך אף אסרו היהודים על התגיירות, מכיוון שמצב היהודים היה כה מורם, שקיים היה חשש, שמא יתגייר אדם מתוך שאיפות כלכליות ולא מתוך אהבת אלהים. האם יכולה היתה הנצרות לחיות בקרב היהדות כגורם מושך?
מצד שני, הנוצרים הוקעו בקרב היהודים. עד היום מקוללים המינים בתפילת שמונה עשרה. עצם ההוקעה היא שיצרה את הבידול המשמעותי בין שתי הדתות, שהרי ישו ראה עצמו כיהודי. בגלל שהוקעו, גלו הנוצרים הראשונים וחיפשו להם בית חליפי. לולא הוקעו, לא היו נחשפים למאמינים חדשים רבים כל כך, וודאי שלא היו ממירים את דתו של קיסר רומא, ועמו את כל האימפריה. יוצא כי כח המשיכה של הנצרות טמון ראשית כל בדחייה היהודית: על פניו, לא היתה הנצרות "פצצה שמורה באוצרות הנשק".