כאשר הקלדתי את מחזהו של: קדיש יהודה-ליב סילמן (1880–1937): וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוש*; אשר התפרסם בשנת תרפ"ט (1929), חשבתי לתומי שהמחזה נכתב בשנת תשע"ב (2012).

כותב סילמן, מורה, משורר, סופר, מתרגם ובלשן, בדרכו הרצינית-המתבדחת, באמצעות פיו של המן בן המדתא, את דעתו על תפקידוֹ כְּשׂר :

"גם שר רם אינו אלא בשר ודם!  ועלי להשקיט כל ריב בין ניטיב לניטיב.  יש במדינה שני עמים, פרסים וטרסים.  מה שרוצים הפרסים לא טוב לטרסים, ומה שעושים הטרסים לא טוב לפרסים.  הפרסים מרובים והטרסים מועטים.  אלה יושבים באהלים ואלה בבתים.  אלה אוהבי שממה ואלה מבקשים להתישב על האדמה.  אלה רוכבים על גמל ואלה מבקשים למדינה נמל.  אלה נגד חשמל ואלה בעד חשמל.  אלה עצלים לא ידעו בושת, ואלה מיסדים בתי חרושת, אלה תמיד צועקים ומריבים ואלה מיסדים «תל אביבים», ועל צד האמת כולם נייטיבים…  ועלי, המן בן המדתא, לשים לב אם הכל «כצעקתה», לשים לב אם הכל כשתיקה, ולנהל פוליטיקה, ולהחזיק בידים את המאזנים, מעט לכאן ומעט לכאן, מעט פרסית ומעט טרסית, מעט ממשלה מתוקה ומעט ממשלה ארסית, להביע שמחה ולהביע אנחה, מעט כך ומעט ככה.  אוי, אוי, אוי, זרש אשתי, הלואי ולא הייתי בשושן בְּגִּשְׁתִּי לְמִשְׂרָה זו רמה, לפני שנים כמה וכמה.  אוי, אוי, אוי.  אַי אי אי, חרפה וקלון.  אולי תתני לי מעט או-דֵה-קולון."

 זוהי דוּגְמִּית לאווירת-המחזה כולו. אקטואליה מחורזת, כאז כן עתה, עוסקת בתחומי-עניין חמים היוצאים באמצעות פיותיהם של דמויות מוכרות ממגילת אסתר.

* המחזה יפורסם בקרוב באתר הפרויקט.