מחבר: עפרה הוד

אני חייבת להודות שכשקיבלתי קטעים להקלדה מתוך הספר "חכמי יון — תולדות הפילוסופיה העתיקה", נבהלתי קצת, ושם הסופר – תיאודור גומפרץ – רק הגדיל את הפניקה. מצד שני, שם המתרגם – בר-טוביה – היה מנחם משהו, ובסופו של דבר שינסתי את מותניי ויצאתי לדרך.

מתוך סגנונם של משפטים כמו המשפט הבא, הלכו והצטיירו בדמיוני דמויותיהם של הסופר כמשכיל אירופאי בן המאה ה-19, ושל המתרגם כמשכיל יהודי בן אותה תקופה בערך:

והנה ראינו, כי חוד הראיות של גורגיאס היה מכוון בעיקר, אם לא כולו, כנגד האיליאתים. … על-כל-פנים ודאי היתה לו לגורגיאס הנאה מרובה לסתור את דברי האחד מתלמידי בית איליאה על-ידי דברי חבירו, ויש להזכיר לכל הפחות את האפשרות, שהנאה זו לא היתה חסרה גם יסוד שברגש אישי.

הקטע הכי מעניין היה הקטע שבו הפילוסוף גורגיאס "נכנס" בנביאים למיניהם. לכאורה, התגשמה אחת מנבואותיו של האוראקל על מלחמה שתבוא, ובעקבותיה – דֶבֶר. למעשה, הפילוסוף הספקן מצביע על "המומים ההם של השכל, המסייעים למיני הזיות כאלה":

כשגברה פעם מצוקת המלחמה עם פרוץ הדֶבֶר, נזכרו באתונה בדבור מדומה של האוראקל, כי הנה 'יש יום ובאה המלחמה הדוֹרית ועמה הדבר'. אבל דבר זה … הביא לידי מחלוקת, לפי שנמצאו שהעירו, כי אותו פסוק של האוראקל מדבר לא על הדבר (λοιμός, loimós) – אלא על מצוקת הרעב (λιμός, limós). אבל אותה שעה נצחה, לפי טבע הדברים, דעת האומרים, שהמדובר היה 'דבר'; כי בני אדם סגלו את זכרונם למאורעות-חייהם. אבל סבורני, שאם יבוא יום ושוב תפרוץ מלחמה דוֹרית ובעקבותיה יבוא רעב, יזכירו הבריות, כמובן מאליו, את הפסוק בנוסח זה.

הספר "חכמי יון" יצטרף בחודשים הקרובים למאגר היצירה של פרויקט בן-יהודה.  אם אתם מתקשים להתאפק, תוכלו לקרוא מבוא אחר לפילוסופיה (לא רק יוונית), מאת וילהלם ירוזלם, בתרגום אליעזר יצחק אילנאה, שכבר מצוי במאגר.

הקדמת המערכת: כתבי שאול טשרניחובסקי יהפכו נחלת הכלל באחד בינואר 2014.  כדי להגיש לציבור את כל כתביו (לרבות תרגומיו הרבים) כבר במועד ההוא, המתנדבים החרוצים של פרויקט בן-יהודה עמלים על הקלדת והגהת כתבי טשרניחובסקי כבר עכשיו!  אסור לנו בינתיים לפרסם את הטקסטים עצמם, אבל מותר לתת טעימה בתוך רשומה כגון זו להלן, שתרמה לנו המתנדבת עפרה הוד. (זה מה שהחוק מכנה "שימוש הוגן", אגב.)  — צוות פרויקט בן-יהודה

בתרגום טשרניחובסקי לנְבוּאַת הָרוֹאָה מתוך האֶדה האיסלנדית מופיע תיאור מצמרר של טירה מלאה ׁבנחשים ונוטפת ארס:

רָאִיתִי אוּלָם / רָחוֹק מִשֶּׁמֶשׁ

בְּנַסְטְרַנְד, וּשְׁעָרָיו / קְרוּעִים צָפוֹנָה;

בְּעַד חוֹר-עֲשָׁנוֹ פָּרַץ / גֶּשֶׁם שֶׁל רָעַל,

כִּי כָּתְלֵי הָאוּלָם / חֲתוּלִים בִּנְחָשִׁים.

מצא חן בעיני במיוחד משחק המילים חֲתוּלִים בִּנְחָשִׁים שבו חתולים משמעו עטופים. כבר פגשתי בתואר הנדיר הזה קודם, בתרגום דרויאנוב לסיפור המנגן העִוֵר מאת ולדימיר קורולנקו:

• "… הדוד מקסים החתול תמיד בערפלי עשן מקטרתו יושב לפעמים על מושבו שעות שלימות בלי נוע, …"
• "המה כמו נפלו, חדרו אל תוך מחו, החתול בערפלי חשך, …"
• "… ואותו השיר הנוגה, שיר-העם, ששמעהו בעודנו חתול בחתוליו ומונח בעריסתו."
• "אנחנו הננו מחכים לאותו הרגע אשר תכלת הרקיע העמוקה תשקיף עוד הפעם מבין חתולי הערפל."

ועכשיו – חֲתוּלִים בִּנְחָשִׁים! זה כבר מתחיל להיות מעניין. האם זאת "מילה של מתרגמים" (כמו פוזמקאות, למשל)? נראה שלא, כי חיפוש זריז בפרויקט בן-יהודה גילה עוד המון חתולים, ולא רק בתרגומים:

• כתבי המשתגע, חיים נחמן ביאליק: "כמראה הבזק ביום עבות אשר ערפל חתולתו…"
• פרורים, מרדכי צבי מאנה: "אך חשך סתרו וערפל חתולתו ולא ראיתי מאומה."
• תל-אביב, בנימין זאב הרצל בתרגום סוקולוב: "… יען כי ערפל היה חתולתו,  וראה לא ראה מהלך שלשה צעדים ממנו והלאה."
• גמול ישרים, פרץ סמולנסקין: "יחשבו את התבל ושאונה ומנעמיה ותענוגותיה רק לפרוזדור מלא רפש וצחנה וערפל חתולתו לפני הטרקלין אשר אור אלהים עליו יזרח…"
• אשמת שומרון, אברהם מאפו: "חצות לילה היא, ובת ציון העדינה, הנהלאה, עודנה הומיה ליוצרה מרחוק, אשר הלביש אותה קדרות, שם ערפל חתולתה, ותאבל ימים רבים…"

אז מה זה כל הערפל הזה? מקור הצירוף הוא בספר איוב, בתחילת פרק לח:

א וַיַּעַן-יְהוָה אֶת-אִיּוֹב, מִן הַסְּעָרָה;    וַיֹּאמַר.
ב  מִי זֶה, מַחְשִׁיךְ עֵצָה בְמִלִּין–    בְּלִי-דָעַת.
ג  אֱזָר-נָא כְגֶבֶר חֲלָצֶיךָ;    וְאֶשְׁאָלְךָ, וְהוֹדִיעֵנִי.
ד  אֵיפֹה הָיִיתָ, בְּיָסְדִי-אָרֶץ;    הַגֵּד, אִם-יָדַעְתָּ בִינָה.
ה  מִי-שָׂם מְמַדֶּיהָ, כִּי תֵדָע;    אוֹ מִי-נָטָה עָלֶיהָ קָּו.
ו  עַל-מָה, אֲדָנֶיהָ הָטְבָּעוּ;    אוֹ מִי-יָרָה, אֶבֶן פִּנָּתָהּ.
ז  בְּרָן-יַחַד, כּוֹכְבֵי בֹקֶר;    וַיָּרִיעוּ, כָּל-בְּנֵי אֱלֹהִים.
ח  וַיָּסֶךְ בִּדְלָתַיִם יָם;    בְּגִיחוֹ, מֵרֶחֶם יֵצֵא.
ט  בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ; וַעֲרָפֶל, חֲתֻלָּתוֹ.
י  וָאֶשְׁבֹּר עָלָיו חֻקִּי;    וָאָשִׂים, בְּרִיחַ וּדְלָתָיִם.
יא  וָאֹמַר–עַד-פֹּה תָבוֹא, וְלֹא תֹסִיף;    וּפֹא-יָשִׁית, בִּגְאוֹן גַּלֶּיךָ.

ויוזכר כאן לטובה המורה לתנ"ך, ג'קי אדרי, שהצליח לעורר בתלמידיו תקווה כנה שהנה-הנה אלוהים עונה לאיוב ובעוד רגע נדע למה אין צדק בעולם, ואז הפיל אותנו לתהומות של תסכול כשאלוהים אומנם ענה לאיוב, אבל לא באמת נתן תשובות. איכשהו, ג'קי גם הצליח להרגיע אותנו מספיק כדי שנשתכנע שזה הספר הכי יפה בתנ"ך.

ביאליק, מאנה, סמולנסקין ומאפו השתמשו בצירוף ערפל חתולתו כפי שהוא, אבל דרויאנוב וטשרניחובסקי "השתחררו מכבלי המליצה המקראית" (כך לימדה אותנו פרופסור תמר סוברן לומר בקורס לשונה של השירה העברית החדשה): דרויאנוב יצר את התינוק החתול בחיתוליו, וטשרניחובסקי – את הקירות החתולים בנחשים.

ואני, כמתרגמת, שואלת את עצמי איך אנהג כשאפגוש, אולי, פעם, ערפל או סתם חושך באיזה סיפור. הרי לא אכתוב ערפל חתולתו! אני די בטוחה שגם לא אכתוב אפילו חתול במובן עטוף, אבל אני כן שומרת לעצמי את האופציה לכתוב מחותל; אולי פעם אכתוב מחותל.