כך כותב ז'בוטינסקי בזכרונותיו על מה שקרא בילדותו ונערותו, ועל טעמו הספרותי מאז:

מלבד הידיעה המקוטעת של שפות רומא ויון (ואת זאת אני דוקא מחשיב עד היום הזה), כל מה שלמדתי בימי ילדותי – לא בבית-הספר למדתי. הרביתי לקרוא, כמובן; בלי מדריך ומשגיח, אבל במקרה היטבתי לבחור.

קודם כל, מימי גדולת אבי נותר לנו ארון ספרים אשר בו מצאתי את כל כתבי שקספיר בתרגום רוסי, ואת פוּשקין ולרמוֹנטוֹב. את שלושת אלה ידעתי מאלף עד תיו עוד לפני היותי בן ארבע-עשרה, וגם עד היום לא בנקל יימצא קטע משירי פושקין שלא אכירנו ולא אדע לסיימו.

אבל את שאר הספרות הרוסית גם אז לא ביותר אהבתי (אולי מלבד השירה) וגם עתה היא זרה לרוחי. אינני נוטה להתעמקות בתהומות הנפש – לבי חושק בעלילה. חביבי ילדותי היו סופרי ה"תעוזה" המפורסמים בדורי, ואני מצטער על שהתרחק מהם, כפי ששמעתי, הדור הצעיר החדש – מיין ריד וברט-האַרט, וולטר סקוֹט ודוּמאַ-האב וכל סיעתם. המבחר הזה, בּאַנאַלי ונורמלי, הצילני מבגרות-הרוח המוקדמת, מחלת הנוער שקם אחרי זמני אני. גם כשלא נותר לי, באוצר אותה הספריה, מה לקרוא עוד מהסוג הזה, והוכרחתי לעבור אל הספרות ה"רצינית", ביכרתי את סופרי חוץ-לארץ, כדיקנס וזוֹלאַ, שפּילהגן וג'ורג' אֶליוט, על גאוני הרומן הרוסי – מתוך יראת הפסיכולוגיה.

ואולם יש להודות כי הספר שעשה עלי את הרושם היותר חזק היה ספר רוסי – "התלול" ("אובּריב") מאת גוֹנצ'רוֹב: ספר זה הוא כעין גבול רוחני בין ילדותי ובין נעורי, ואינני יודע מדוע. לעומת זה, ארבעת המפעלים מתוך אוצר השירה העולמית שאהבתי על הכל (אז וגם עתה) הם ראָיה מוחלטת לפשטות השטחית של טעמי: "סיראַנו" – של רוסטאן, "אגדת פריטיוֹף" מאת טֶננֵר הסוידי, "קוֹנראַד וואַלנרוֹד" של מיצקביץ' (חבר פולני בפרוגימנסיון לימדני את שפתו), ויותר מכולם "העורב" מאת אֶדגאַר פּוֹ. לוּ הייתי מגיש מתנה לעצמי: אלה ארבעה, כרוכים יחד, כל אחד בשפתו המקורית, מצבות-זכרון לפולחן הז'סט המפואר והמלה היפה שלא מצאתי אותו בחיים.

(וראו באיזו אגביות מציין ז'בוטינסקי שרכש ידיעה מספקת בפולנית כדי לקרוא וליהנות מרומן בפולנית.)