על ניצול אמונות עממיות, במאה ה-17, ע"י נוכלים, מספר דוד כהנא (1838-1915), בספרו – תולדות המקובלים, השבתאים והחסידים, בשער שנקרא "אבן אפל", עמ' 17-19.  הספר כולו יעלה בחודשים הקרובים למאגר פרויקט בן-יהודה.

"היהודים באשכנז, ביהם, מעהרין ופולין היו שקועים בימים ההם בבערות ובאמונות טפלות. ביחוד גדלה האמונה בנסתרות ובקבלת האר"י המזויפה, וביותר גברה הבערות והסכלות בפולין. כמעט לא היתה מדינה בעולם, אשר יושביה עסקו כל כך הרבה בשדים ורוחות וקמיעות והשבעות ושמות וחלומות, כיושבי הארץ הזאת. מי שהיה מתפאר ומכריז על עצמו, כי יש בידו לפעול גדולות ונפלאות בכח השמות הקדושים – היה נקרא "בעל שם", ובמהרה היו נמצא לו קהל מאמינים, שהיו באים אליו לשאול אותו כאשר ישאל איש בדבר אלהים, גם לקבל ממנו רפואות, סגולות, קמיעות ולחשים, או לגרש רוחות ושדים ומזיקים בכח השמות…

…בשנת תנ"ו (1696) קרה דבר נפלא בניקולסבורג: בא לשם נער עברי אברהם בר' חיים מעיר שעפיס בפולין, שנכנס בו רוח זה שש שנים וענה אותו בענוים קשים. הנער היה נופל לארץ לעיני כל בשוקים וברחובות, היה צועק ובוכה ומתודה על כל החטאים שעשה מנעוריו, ומכה על לבו באבן גדולה מכות גדולות וקשות. כל הרואים היו נרעשים ונבהלים למראה עיניהם. כראות הרב ואב"ד ר' דוד אופנהיים את מעשי הנער, עמד מרעיד ומשמים ובלבו התעוררו רחמים על הנער האומלל וחפץ עז למצוא לו רפואה. ובניקולסבורג ישב אז המקובל הגדול ר' משה בר' מנחם פראגער, תלמידו של הרב ר' דוד אופנהיים, שנודע למומחה בענינים כאלה, אך באותה שעה נמצא בברודי, כי נסע לשם למסור את תורתו ליחידי סגולה ולהכין את עצמו להדפסת ספרו "ויקהל משה" בקבלת האר"י. בסוף שנת תש"ו שב ר' משה לביתו, ומיד בקש מאתו הרב ר' דוד אופנהיים שיעלה ארוכה להנער האומלל על-ידי השמות הקדושים, שהוא בקי בהם, ומתוך כך יקדש שם שמים ברבים. ר' משה נעתר במהרה לבקשת הרב, אבל ר' דוד אופנהיים היה צריך לנסוע אז לווינא לשם עסקיו, וצוה על הדיינים שהם יעזרו לר' משה להוציא את הדבר אל הפועל. כמה רבנים וחסידים ואנשי מעשה, ובראשם ר' משה, נועדו והלכו את בית מלון הנער אברהם בר' חיים והתרו בהרוח בשם בית-דין הגדול ובשם חבורת החסידים הזאת, כי יצא מהר מגוף הנער מבלי לגרום לו שום נזק וצער, ור' משה הבטיח להרוח לתקנו בתפלתו, לצום בעדו שנה תמימה מדי יום ביומו ולהמציא לו מנוחה, ואם לא ישמע בקולו – יצא לקראתו בשמות ונדויים ואסורים. ואולם הרוח לעג בתחלה והתל בהם ובדבריהם, ואחר-כך התחיל לצעוק צעקה גדולה ומרה: היו, אנה אני בא! כי זה משה האיש אשר נַסְתִּי וברחתי מפניו מכל מדינות הגר באשר יראתי מפניו, גם פה אינו נותן לי מנוחה – את אשר יגורתי יבא לי!

אחר שלש ההתראות אשר התרו ר' משה והבית-דין ברוח, החליטו להוָעֵד ביום חמשה בשבט לעשות אז את ההשבעה הראשונה בשבעה ספרי תורה ובשבעה שופרות. קצת מיחידי סגולה לא הסכימו לנסיון זה, מדאגה בדבר, פן לא יצלח ויצא, חס-ושלום, חלול-השם במקום קדוש השם; אולם ר' משה אמר, כי בטוח הוא בחסד ה' שיגמור את הדבר. ובחמשה בשבט הוליכו את הנער ברוב עם לבית-הכנסת החדש, ור' משה התחיל לדבר קשות אל הרוח ולהפיל עליו פחד, אבל הרוח לעג והתל בו וצעק בקול: לא אצא! אז החליטו לעשות ביום ב', כ"ו שבט, את ההשבעה השניה. ובפעם הזאת הוליכו את הנער אברהם אל בית-הכנסת הישן, ושם התאספו עם רב, יהודים ונכרים, ואת הנער אסרו בחבלים והניחוהו מול ארון-הקודש, ור' משה עמד והתרה ברוח התראה אחרונה בחרמות והשבעות ובתקיעות שבעה שופרות בלי הפסק, עד אשר התחיל הרוח לצעוק בקול מר: משה, הרף ממני, אני אצא, ובלבד שתאמר קדיש בעדי בבית-הכנסת החדש, והדיין הראשון מוה"ר הירש סג"ל יאמר קדיש בעדי בבית-הכנסת הישן, וזמן תן לי י"ב ימים לצאת. ר' משה והב"ד הבטיחוהו למלאות את בקשתו, ובלבד שימהר לצאת, כי לא ילכו משם עד שיצא, ואם לא יצא ברצון – יצא באונס. אבל הרוח עמד במרדו והפציר בהם שיתנו לו זמן י"ב שעות.

בין כה וכה פנה היום ונטו צללי ערב, וכל הקהל התפלל תפלת ערב. והנער אברהם שב למקומו אל ה"הקדש", ובבוקר והנה פרח הרוח ממנו דרך החלון, והנער נהפך פתאום לאיש אחר, והניח תפלין וקרא קריאת-שמע בכונה גדולה, שלא היה יכול מרוב צער ויסורים לעשות כזאת עד היום ההוא, וכל הרואים זלגו עיניהם דמעות מרוב שמחה. ובו ביום אחרי יציאת הרוח התאספו ראשי הקהל עם הבית-דין וצוו להכריז בכל בתי-כנסיות בשם הב"ד, כי כל החרמות והנדויים שהטילו ביום אתמול על הרוח ועל הממונים עליו בטלים ומבוטלים, מפני שקיים הרוח את דבריו באמת.

ואולם, בקרוב נוכחו ראשי הקהל והב"ד כי היו נמהרים מאד במעשיהם. ביום ד' הוכרחו להתאסף עוד הפעם בדבר "הרוח". כי אורח ירושלמי, ר' נפתלי בר' משה, בא והעיד לפניהם בשבועה ובחרם הגדול, כי ראה בהקיץ בחצות הלילה את הרוח בדמות חתול שחור מלא עינים, והרוח צעק צעקה גדולה לאמר: הנה קבלתי על עצמי לצאת מגוף הנער וקיימתי את דברי ועדיין לא מצאתי מנוחה מן החרמות והנדויים. והוא, ר' נפתלי בר' משה, השיב לו: הלא קדם הב"ד והתיר בכל בתי-כנסיות את החרמות; אבל הרוח ענה לו, כי זו אינה עוד התרה, מפני שרק הפה שאסר – הוא הפה שיכול להתיר, ור' משה שהטיל עליו את החרם הוא עצמו צריך להתיר אותו.

וראשי הקהל והב"ד האמינו לדברי השקרן הירושלמי נפתלי בר' משה, שהיה בעצה אחת עם הנער אברהם ועם המקובל משה פראגער להתעות רבים בערמתם. ובפקודת ראשי הקהל יצא ר' משה והכריז בעצמו בכל בתי-כנסיות בניקולסבורג, כי כל החרמות וההשבעות שהטילו על הרוח בטלים ומבוטלים. הדברים הנפלאים האלה שעשה משה פראגער קיימו שנים-עשר איש מקציני ניקולסבורג ודייניה, ובראשם הרב ר' דוד אופנהיים, בחתימת ידם, ולא עברו ימים מועטים, ואותו המעשה הנורא נדפס ונתפרסם בכל תפוצות ישראל".

נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!