הקדמה מאת מתנדבת פרויקט בן-יהודה, נאוה בת-צו"ר

מכל נושאי ההתנדבות בפרויקט בן-יהודה (פב"י), החביב עלי ביותר הוא השגת "רשות פרסום" מיורשי היוצרים שטרם פגו הזכויות על יצירותיהם. כי תחת נושא זה כל משימה שונה מחברתה, וכל אחת בדרכה מזמנת מיפגשים, מקומות ואנשים, מפתיעים ומעשירים.

כך, פב"י זכה בפרס יגאל אלון על מעשה מופת-חלוצי-חברתי לשנת 2014. מנהל הליך בחירת הזוכים ומנחה הטקס היה (ועודנו) יצחק שריג, בן-זקונים לנחום שריג ז"ל, ממפקדי הפלמ"ח האגדיים, ולמחנכת והסופרת תקוה שריג ז"ל. בין סידורי הכרטיסים והמצגת ושאר הדברים שנדרשו לטקס, מצאנו גם שפה משותפת: שנינו צאצאים לאנשי היישוב הישן, ירושלים של מאה שערים, היסטוריה ארצישראלית, התנדבויות, ועוד. משהבנתי שהוא חובב ובקי גם בספרות, "למרות" היותו איש עסקים, ניצלתי עת-רצון לבקש ממנו וממשפחתו רשות פרסום לכתבי אימו. יצחק ענה בחיוך מתריס, שיכולתי לשמוע בטלפון: "למה? למה לא קודם את כתבי אביה, סבי יוסף זליגר?". הפתעתי אותו ואמרתי שכתביו כבר עלו לאתר פב"י. לא עברו חודשיים (ורק אחרי שיצחק קרא את נימוקי השופטים והתוודע לפעילותו של פב"י… ) – וכל יורשיה של תקוה שריג העניקו לפב"י את רשות הפרסום. במרס 2015 נחנך דף היוצר של תקוה שריג ועלו חלק מיצירותיה (השאר בדרך). כעת יכולים כולם להכיר את משפחת שריג לדורותיה – שקורות חייה שזורים היטב בתרבות ובהיסטוריה של עם ישראל ומדינת ישראל.

ראינו כי טוב, וביקשנו לקבל רשות לפרסם גם את שירתו של יוסף שריג, בנם של תקוה ונחום שריג, חלל מלחמת יום הכיפורים.  שוב פעל יצחק: נורית, אלמנתו של יוסף, ושני בניו אסף ופלג, העניקו לפב"י את רשות הפרסום לכתבי יוסף שריג. בסוף חודש מרס 2016 נחנך דף היוצר של יוסף שריג, בעיתוי ראוי: באביב לפני שבעים ושתיים שנים נולד יוסף.

מאת: יצחק שריג – נכד, בן, אח

סבי, הרב ד"ר יוסף זליגר

יליד גליציה, בשלהי המאה ה-19. רב מוסמך ובעל תואר דוקטור בפילוסופיה ובשפות שמיות מאוניברסיטת ברן שבשווייץ. היה מחלוצי המהפכנים באירופה ובפלשתינה בדרך אל ההכרה בעברית כשפה השימושית וגם הרשמית. הנהיג בביתו דיבור עברי (ראשית המאה ה-20), החל להקים בפולין גימנסיה ואולפנא שילמדו בהן בעברית, גם כגישור בין החרדים לדתיים מתונים ואף ציוניים, ולמתבוללים. במענה לבקשת פרנסי הישוב העברי, אז בירושלים וביפו, עלה לפלשתינה והקים ביפו, בשנת 1905, בית-ספר עם חינוך דתי מודרני בעברית – על פי שיטתו המקורית, ביה"ס תחכמוני – אשר בהמשכו נוסדה רשת בתי-ספר עבריים בשם זה, שבה התחנכו אלפי תלמידים. החינוך וההוראה נוהלו תוך פלורליזם חברתי ודתי, הן בקרב חבר המורים והן בקרב התלמידים, מסורתיים ודתיים כאחד (למרות התנגדות רחבה ולוחמנית), והחידוש המסעיר – בעברית. ב-1912 יצאו הרב דר' יוסף זליגר ורעיתו לאה בשליחות לעיר קראקוב, בה ייסד עיתון יומי עברי בשם בת קול, שבו הוא פירסם מאמרים מדיניים, חברתיים וספרותיים, וגם מוסף שבועי – יבנה, אשר הכיל מאמרי מחקר ספרותי וסוציולוגי, וגם פרקי ספרות יפה.

ערב מלחמת העולם הראשונה שב הזוג זליגר להתגורר בירושלים, בה עסקו שניהם בהוראת תורה ולימודים כלליים את צעיריה. במקביל הרצה יוסף זליגר ודרש בבתי הכנסת. בנוסף כתב שירה ופרוזה, כמו גם מאמרי תורה, מחקר ומדע.

אמי, תקוה שריג לבית זליגר

נולדה במרץ 1915, ובת 4 התייתמה מאביה. באישור מיוחד ונדיר של סמכות רבנית בירושלים, ועל-פי צוואתו המהפכנית של אביה, אמרה תקוה הפעוטה בת ה-4(!) קדיש בבית-הכנסת (ידוע לנו רק על מקרה דומה אחד, הילדה זלדה שגדלה למשוררת זלדה). את רוב השכלתה, התורנית והכללית, רכשה תקוה בבית – אצל אִמהּ וסבֵיה. תקוה צמחה לילדה עיקשת ועצמאית בחשיבתה ובדעותיה. לימים עזבה את הדת, אך המשיכה להיות מחוברת בעבותות אליה ואל ערכי היהדות והמסורת.

תקוה בחרה במסלול של 'חלוצה'. בגיל 17 היתה בין ראשוני  'קבוצת החוגים', קבוצה חלוצית סביב מעיין חרוד שבעמק יזרעאל המזרחי. כשנישאה תקוה לנחום וייספיש – בחרו השניים שם משפחה עברי: שריג.

ב-1936 עברה 'קבוצת החוגים' לאדמתה כיום, קיבוץ בית-השיטה, ובו היתה תקוה שותפה מרכזית בין מעצבי האוירה התרבותית והחינוכית המיוחדת שאיפיינה את קיבוץ בית-השיטה מהקמתו, אשר שילבה חילוניות עם הרבה מסורת ויהדות.

ב-1940-41 לימדה תקוה והדריכה את 'חברת הנוער הצ'כי', חבורת נערים אשר חולצו בעור שיניהם מאירופה וזכו בחיים חדשים בארץ ישראל, חיים בתוך עם ישראל ועם הטבע, העברית והתרבות היהודית, בתוך אווירה תומכת של קיבוץ בית-השיטה.

בעיצומה של מלחמת העצמאות עברה תקוה להתגורר בתל-אביב עם שלושת ילדיה דאז, כדי שיהיו קרובים מעט יותר לנחום אישהּ ואבי ילדיה (שלחם כמפקד חטיבת הנגב של הפלמ"ח, אשר 'הגישה' למדינת ישראל את הנגב עד אילת). באותה עת למדה הוראה ב'סמינר הקיבוצים': ספרות, לשון ומקרא. במשך כ-25 שנים היא לימדה וחינכה בבית-הספר התיכון של בית-השיטה ובבתי-ספר אחרים בעמק יזרעאל.

בשנים 1956-7 התגייסה תקוה לשנת שליחות בדרום הארץ – בשחרייה, שבמהלכה היא עסקה בחינוך ובהוראה לנוער עולה, באוריינטציה של חקלאות וטבע.
באמצע שנות ה-60 היא סיימה בהצטיינות תואר ראשון בספרות ובמקרא באוני' ת"א.

תקוה כתבה פרוזה ושירה שנבעו גם מהעולם התורני – הציגה לילדים את התרבות והמסורת היהודיים בנפרד מן הדת כשלעצמה; וגם מהעולם החילוני – רוח הקיבוץ, ההיסטוריה והתרבות של ארץ-ישראל ועם ישראל. בין השאר: יזמה, ראיינה ותיעדה את תולדות החברים בבית השיטה ובעמק חרוד; עסקה בתרגום וכתבה מאמרים רבים. סיפרהּ האחרון סופה מתאר את קורות משפחות וייספיש- זליגר-שריג המשולבים בתולדות עם ישראל ובעיקר ארץ ישראל ומדינת ישראל.

אחי, יוסף שריג

– מילדֵי העשור הראשון של קיבוץ בית-השיטה. ילד רגיש וקשוב וצמא דעת. בגיל 12 יצא לאור ספרון ראשון של שירים שכתב. בסיום התיכון ערך את כתב העת יחדיו של בני הקיבוץ המאוחד, ומשם התגייס לחיל השריון.

לאחר שחרורו מצה"ל, לצד עבודה בחקלאות ובתעשייה, למד יוסף הוראת מוסיקה במכללת 'אורנים'.  בשובו מלימודיו חילק את זמנו בין עבודה במשק לבין פעילות מוסיקלית ענפה ופורייה. הוא שימש גם כמורה למוזיקה ולהיסטוריה בקיבוץ בית-השיטה ובאולפן האזורי למוסיקה של עמקי הצפון.

בנוסף, ניצח על מקהלות והוביל את התזמורת הקלה של בית-השיטה שהרקידה את חברי בית-השיטה וקיבוצים רבים נוספים. באותן שנים, של סוף ה-60 ותחילת ה-70, יוסף גם כתב שירה, הלחין יצירות רבות, שלו ושל אחרים, וגם כתב מסות פילוסופיות. רוב יצירותיו אלה נחשפו רק אחרי מותו.

אור וירושלים הוא שירו המושר והמושמע ביותר.

יוסף לחם במלחמת יום-הכיפורים כמפקד פלוגת טנקים שהובילה בגזרת חושנייה את הדיפת הכוחות הסורים ממרכז רמת-הגולן. לאחר נפילתו הוא הועלה לדרגת רב-סרן והוענק לו "עיטור המופת" על אופן לחימתו והובלת חייליו בקרב.

שלושת הדורות

שלושת הדורות האלה, רק מקצת מתולדותיהם פורטו כאן – אבל הם מציגים היטב את המקורות שמהם ניזונו יצירותיהם. הדורות האלה שאבו ידע וזיקה והבנה ונאמנות ורגש, הדור השני מן הראשון, והשלישי מן השני וגם מן הראשון, בעקיפין אך בבירור – ושלושתם היו חלוצים ברעיונותיהם ובמעשיהם.

כך היהדות החיה בחום ובעוצמה, כך אהבת הטבע, כך אהבת האדם – הם הבסיס האיתן, העמוק, המשותף לשלושתם. שלושתם נתנו ביטוי ביצירותיהם למאפיינים את השקפתם ואת מעשיהם: נחישות – מטרות שהם דבקו בהן לכל אורך חייהם, פלורליזם מרשים בפתיחות שלו, ישן וחדש, מסורתיות וחילוניות, הרוח עם ימי המעשה, היצירה והייצור, אפילו הספרא והסַיפא אצל תקוה ואצל יוסף – כשהכל שלובים ביניהם באריגת ברזל.

סבא יוסף, תקוה הבת-האם ויוסף הבן-הנכד, שלושתם אנשי חינוך והוראה, שלושתם אנשי דעה ודעת. והם טבועים ביצירת השירה והפרוזה והמוסיקה, והיצירה טבועה בהם.

זו אהבה עם סוף עצוב. סבי יוסף זליגר, בן 47 היה במותו, גופו לא שרד את הרעב ואת המצוקה הפיזית. אמי תקוה זליגר-שריג שהתייתמה בינקותה, ונפטרה שבורת לב על בנה יוסף. ואחי, הו אחי, שנפל בקרב טרם מלאו 30 שנותיו.

כאן, בפרויקט בן-יהודה, מונצח חלק גדול ממה שהם השאירו אחריהם.