(לקוטי מאמרים ופתגמים)    🔗

א.    🔗

זרעונים, פנינים, שכוי בחול ינקר,

והחזיר רק אחר הגללים חופר,

כן את הרע ימצא העקש המבקר,

והטוב יחזה איש נבון בספר.

(רי"ב לעוויגזאהן בהקדמת ספרו “בית יהודה”).

מה נמלצו דברי אביר החכמים הזה בנשאו מדברותיו על ספרו בית יהודה. כן אמנם הדבר! לו רק אנשים נבונים וידועים שמו עטרת המבקרים על ראשם, אז נחלו המחברים כבוד, כי על כל פשעים תכסה אהבה. אם ישוה המבקר למולו את עמל הסופר ויגיעתו, את הריסות שרעפיו אם עוד דאגות ומחשבות אחרות תתרוצצנה בקרבו, תתקפינה אותו חדשים לרגעים ותבלבלנה את מוחו לשגות באמרי פיו, וכי א"א לבר בלא תבן; אז יביט על תועלת הספר, כמה דברים טובים נמצאים בו אשר הורה והגה לב המחבר, ועתרת נשיקות ישיב לו. אך אוי לו להמחבר אם ספרו נפל בידי שתומי עינים כעטלפים אשר יומם חתמו למו ולא יחזו אור שמש כי יהל, ורק בנשף ישוטטו ויצאו מחורם, אז בוז וקיקלון נכון לו בעבור יגיעתו. את הספירים הנוצצים המשובצים בספרו לא יראו העקשים האלה, רק הבהרות הכהות, אשר כאין הן מול זהר האור, יגדילו על אחת שבע, ויביעו עתק לאמר: ראה זה מצאנו, חטאת לא נוכל כפרה! – אך כל זה הוא רק בספר אשר עלה על מכבש הדפוס וישים לדרך פעמיו לשוט בארץ ולהתהלך בה, אז החוב על כל מבקר לנקותו משגיאות ברוח אהבה וברוח בהיר; לא כן מכתבי אהבה. הם לא יבאו בקהל המבקרים, עליהם אין המשפט לשפוט לאיש מוזר, כי הכותב לא יביט על הליכות הלשון לבל יעבט אורחותיו. לא! הוא רק הגיוני לבו יאבה להוציא לרעהו ולא יפשפש בדבריו לבלי חטא נגד חקי הלשון, וכאשר הגידו חכמים רבים ולא כחדו, כי בהתפרץ רעיונות הנפש אז לא נשים מתג ורסן בלועם להטותם לכל אשר נחפוץ. לא! בלולים ומסובבים יעופו איש אחרי רעהו. ואם רק יצלח לבעל נפש כזה להריק משא נפשו אז רב לו ומה לו עוד? עליו רק להביט כי יבין רעהו את מעלות רוחו לא יותר, כי לא להמון עם ישים דברתו רק לאיש פרטי, והאיש ההוא הלא אוהבו הוא ועל כל פשעים תכסה אהבה.

ישנם אנשים אשר בגאותם ידמו להעלות אבר כנשרים ולהרקיע שחקים, להביט משם בצחוק על אדם רב הזוחלים על עפר ארץ ולשום בכולם תהלה. הם יקחו להם גם קרנים לנגח אפסי ארץ, למען יראו כולם כי בעלי קרנים הם ולהם העז והכח והמשרה. גם בלהקת המבקרים יתבוללו אחדים אשר לא נספחו לחברת המבקרים, רק הם ידמו להדמות להם, כי בעיניהם לא נופלים הם בכל חכמה ומדע מיתר המבקרים. הם יקומו בטרם בוקר להיות מבקרים, ממכלאות הבקר יצאו בקרני מבקר, ולהט חרבם חרב בקרת מתהפכת על כל הקרב אליהם. מהם עלינו להזהר במאד מאד.

אם נתבונן אל השירים הנפלאים הנהדרים במליצות רמות וקדושות החרותים בספר התורה בידי משה אביר החוזים ואבי הנביאים, דבריו חוצבים להבות אש קדש, מליו בוערים כלפידי שלהבת-יה, בנשאו מדברותיו על הפושעים זעומי אל, וכנחל עדנים יזלו נאומים נעימים מפיו מפכים, מנבכי תהום מליצת לשון הקדש, בהביעו תנחומים ואמרי תהלה. האם יש בדבריו משקל? מי שקל בפלס דבריו? האם יחרוז גם הוא תורי חרוזים? לא! עומק השיר וגבהו אינם תלוים בהפארים האלה אשר יחבשו כל המשוררים עתה על ראש השיר. שיר יקרא רק זה שיכלול בקרבו רעיון גבוה ומאד נעלה, דברים קצרים ונעימים, אשר יעירו רגשי חמלה, אהבה, משטמה ונקם בלבב שומעם. למשורר כזה נאוה תהלה. בדרך הזה צעדו גם כל משוררינו, ישעיהו, ירמיהו, וכל נביאינו, ודוד מלכנו נעים זמירות, אשר נפשו השתפכה בתהלותיו. כחלילים המה רוחו בקינותיו, כגבור אדיר הריע אף הצריח עת נפשו להטה גחלים. כילד מתרפק ומשתעשע על ברכי הורתו כן ברר מלים לתאר אהבתו לאלהיו. הוא חשף את יכלתו ועזוזו בשירים. ומי ידמה לו? לא שקל, לא ספר ולא מנה. כל אלה התנחלו בקרבינו באחרית הימים ממשוררי היונים אשר שמו קצבה למליהם ולתנועותיהם, מהם ראו היהודים ויעשו כמתכונתם. וראוי ונכון לכל איש לבלי הבט על זאת, ולהוציא מערכי לבבו בהגיונים נעימים אשר יעלו בקרבו, לא להשליך המלה הזאת יען כי לא זכתה למספר תנועות ולקחת אחרת תחתיה הנופלת מהראשונה במתיקות ובכונה. אם כה ידבר לרעהו יפיק ממנו רצון, כי יראהו הגיון רוחו ערום, לא עטוף במחלצות המספרים והתנועות, רעהו יראה ושמח בלבו. –

תרל"ז.

---

ב: הגיון על הבדידות.    🔗

מה נפלא ויקר הוא לב הרַגָש, ומה מאֻשר הוא האיש אשר בקרבו יפעם לב כזה. איש כזה, אף כי ירגיש פגעי בני אדם, עיניו פקוחות, לחזות תהפוכות, לראות הוה על הוה על גבי האנשים האֻמללים; לראות עוני ויגון מושלים ביד רמה בלי מפריע; לראות קטב ישור צהרים ויפיל מצדו אלף ומימינו רבבה, או כדבר באפל יהלך וישים שמה ושאיה על כל מדרך כף רגל; לראות צרות כהרים, חמרים, חמרים, המכוסים מעיני איש בעל לב בלתי מרגיש; אף כי אזניו יקשיבו קול כאוב מארץ, קול עשוקים בלי משפט, ורצוצים על חנם, קול קרבנות עולים על מזבחות האלילים; מזבח הזהב, מזבח הכבוד, מזבח הקנאה, מזבח אהבת-עצמו, ועוד ועוד מזבחות נביאי שקר וכהני שוא המתנוססים על גפי מרומי קרת; לראות נהרי נחלי דמעות, ולשמוע קינים והגה והי, לדעת ולהרגיש גם מחסוריו; לראות כי אך תהו ולא סדרים דרכו, אך סבוכים ונלוזים דרכיו בדרכי החיים, אך פיח מלא חפנים רכש לו בכל מפעליו בשנים רבות אשר שלחן מאתו ריקים; להרגיש צפרני הנחם הקורעים לבבו לבתרים; לראות פניו המזרים זועה על כל צעד; ללכת קודר בלחץ לב ובהגות קשה; לחדור בערפלי העתיד ולסגת אחור ברעדה, בראותו תהומות עמוקים על דרכו, אשר כל המראות האיומים האלה ישקו אותו כוס מרורות, – אך גם אור חדש יאיר אל עבר פניו, סגולות עדינות ישביעוהו נחת, ורגשות נעלים יצררו אותו בכנפיהם וירחפו אתו ברום עולם הדמיון, עולם נשגב מבינת אנוש, נעלה מרוח יציר אדמה; לא ישמעו בו תרועת שמחה ושיר כסילים, צוחה על היין ומחולת מחנים; לא יראו שם תענוגות בשרים, חכם משתולל ועשיר מתהולל. לא! שם תרחף הנפש. ברוב עזוזה ואילותה תמריא למרום, כאניה קלה על ים תכלת בין גלים קלים, כנשר ירקיע שחקים וכחץ יטוש אל טרפו. תחלץ מבור שביה, תפתח רתוקות בית חמרה, תעזוב תבל ומלואה, ותשתפך לפני כס יה. כיונק בערשו בוכה בדמעות שליש, תחבקהו השנה בזרועותיה כאם רחמניה, תשקהו, תשיר לו שיר נעים, וחלומות שאננים ישעשעוהו. שחוק קל מרחף על שפתיו ופניו מפיקים מנוחה. כן הרואה רק רע כל היום, פגעים לרגעים, יראה עולם חדש בחלפו לעולם הדמיון, עולם מלא נוגה זך, שקט ודממה ומנוחת הנפש. עולם בהיר! אדי ערפל מִיַמֵּי דם לא העיבו יפעת שמיו, שועת נפש גועת לא הרעידה אוירו הצח והשאנן, ותלאות נוראות לא יתחקו שם על שרשי רגלי בן אדם, לשרך אחריו דרכם, וללכת בעקבותיו. חפשי הוא! ועז בידו אז למצא ענג בלי מצרים! –

המסלה המובילה אל עולם מאֻשר כזה, היא הבדידות. לא בהמת קריה עליזה, אשר ברעם ורעש, בסופה וסערה דרכה, ימצא איש מרגוע. לא במקום אשר ידי אנשים חלו בהטבע ויהפכוה משורש, השביתו זכרה על כל שעל, חסמו מבט עין האדם לבל יעוף הלאה; חומות בצורות וטירות נשגבות יעמדו לשטנה לו, מימין ומשמאל. יביט לארץ והנה מרצפת אבנים תחת רגליו; ישא עיניו עָל, והנה זהר ענן פיח כקיטור הכבשן, מדהרות סוסים אבירים ומרכבה מרקדת; יביט על כל סביביו והנה להקות אנשים יסובבוהו מכל עברים ומנוחה ידריכוהו. עשתנותיו אז מתרוצצות בחבו בלי סדרים. אז לא יגיע על מטרתו לחזות הדר הדמיון וזיו נגהו. שֵׁם הבדידות יפיץ אור על מחשכיו. שם הבדידות יתאר לפניו תמונת תוגה ועצבת מעולפת ברעיונות רכים וענוגים, מלאה רגשות הנפש. צא נא, בן אדם! צא מאדם העיר, שם, בין שדרות אלונים תחת כפת נטישותיהם תשאף רוח חדש, השֶׁקט הנעים השורר בעצם תקפו, יטהר ויזכך שעפיך; רוח צח חרישית, הנושב בין חגוי הענפים יפיץ כל דמיוני תהו ובהו, האפל השאנן מצאלי עפאים ישא בכנפיו הגיון עמוק עם זכרונותיו הנעצבים והנעימים גם יחד. קול דממה דקה מזרמת נחל זך, יפריע את הדומיה. החישה פעמיך, מתבודד! שם על שפת הנחל תרחף על תהום שעפים אין חקר. שם גיא החזיון, רוח ממרום יערה עליך, וישביע בצחצחות נפשך. ההמולה הנעימה ממשק עלים המתנועעים לרוח שיפוח, ישמע לאזניך כסוד שיח שרפי קודש. המית גלי בדולח מתגלגלים לאט, כנטפי פנינים על ראי מלוטש, יערב, ינעם לך כהוד קול נפשות נקיות. קול הזמיר, על ראש אמיר, יעורר בקרבך רגשות עדן, רגשות חן ויופי. נפשך תתאבך, תּתּר ממקומה, תפרוש כנפיה. מוסרות גוך ימסו, עצביך יתמוגגו. ארבות עיניך ימטירו דמע, עת אנשי תבל ותהלוכותיהם יעברו לפניך כבני מרון; ודמעותיך תהפכנה לדמעות גיל, עת תזכור, כי נפשך זכה, כי עיניך נכוחות תבטנה, אז תבזה תבל וכל היקום. כילד מתרפק על זרועות אומנתו, כן תשאף לחסות בסתר כנפי הטבע הנדיבה, להתבודד בחשכת היערים, להתות דרך להלך נפשך בחרש מצל, ולראות עד אפסי ארץ, על כנפי הרוח סלה!…

אך מה הוא מנת חלק לב הרגש? רק משגה ותוחלת נכזבה! רוח דמיונו החזק יבנה לו מגדלים הפורחים באויר, ירגיע רוחו בחלומות נעימים, אשר יכלו בהקיצו משנתו. הבדידות לא תרוה נפשו ענג ואֹשר כתקותו. כהאהבה המושכת בחבלי קסם אחריה, תפיל למהמורות עצומי עינים, ותקותם תעלה בתהו, כן הבדידות. פרחיה לא יתנו ריח רק בכח הדמיון, ויבולו בצאתם לפעולת אדם. להיות צולח ושמח בהתבודדות תמידית, נחוץ להיות עשיר בתענוגים פנימים, בלי קץ ובלי תכלה; להיות נעדר כל צורך אשר השגתו חוצה לנו; להמית רגשות רבות ולקפד כארג חיתם. והאדם מרגע הולדו עד שובו לאדמתו, הוא יצור תולה בדעת אחרים, לבבו נכון להרגיש יחד עם אחרים ולהתענג בתענוגיהם. אמנם בהפרדו מן התבל ומחברת בני אדם, בשבתו בדד, צלול ברעיונות עמוקים, אז יבול ויבש כפרח נעים אשר נעדרה ממנו שפעת כח יניקתו, כפרח אשר חשך ישפונו מבלי קוי אור חיים, אור שמש.

עת תקוות נעימות תוליכינה שולל אנוש אָנוש, תרמינה אותו מאה פעמים, תניחוהו להתמוגג בין מצוקותיו אשר סביב שתו עליו, תשימוהו מטרה לחצי זעמם ותשחקנה על משבתיו; שתה ימצה קבעת כוס התרעלה ונפשו נלאתה נשוא סבל תלאותיו; הגבר יראה עני בשבט עברתו, ומרבבות בני אדם אשר יכתירוהו לא ימצא לב אחד אשר ינחמהו מיגונו, אשר יריק שמה רגשותיו הלוהטות כאש פלדות; לבבו יתחמץ בקרבו על קרת רוח האדם הקשה מנשוא; נפשו תוּצת בשלהבת השנאה אל כל בני האדם, יחדל מקוות ומהתאות, והיאוש מכל יקר תבל וחמודותיה יקנן בלבבו, אז – הבדידות תראה לפניו נחמתו הנאמנה, חוף מבטח אחר על ים החיים הסוער וסואן בשוא גליו. אנוסה! יקרא, אעופה הרחיק נדוד! שם בתהו יליל ישימון אשקיע אש לבבי! בין הרים אשכיח שאון שרעפי, הרוח ההומה כחלילים יביע לי נחומים! שם אבלה שנותי בשקט ונופש. שם אשפוך רגשותי רק לפני הטבע לבדה, אתנפל בזרועותיה למעט תסתירני משוד מרעים; היא, אֵם כל חי, תשביעני רצון; שם אשף רוח צח שפים, אשוב לימי עלומי להתענג על פאר הבריאה והדרה בבקר לא עבות בימי האביב, עת יבקע השחר על שפרירי שמי טוהר, ברן יחד חבל מנגני הטבע בעלי הכנפים. גם מסער וקרה לא יחת לבי. הפגעים והחלאות הקשיחו לבבי. עת רעם יתרוצץ מעבי עלטה וברקים משחקים על ארץ יבריקו; עת מטרות עז כל היקום יפחידו, וסער מתחולל יפיל אימתה, אני עומד באש מתלקחת, ונפשי תאבה לעלות במרומי שחק בין אראלי רום, הלאה, הלאה מתבל הומיה. כמה לבי כי אסער כמוץ מגורן, כי אֵהפך לאד ערפל, כי ינתקו רתוקות בית חמרי, המכריחים אותי לשבת בין בני אדם; ויחד עם כל בוקר אעלה שמימה, ברום עולם הדמיון, ואז אתענג בנעימות נצח! –

הרעיון הנעים ומלא יגון הצפון בשם הבדידות, הוא יליד כח הדמיון, מבלי כל יסוד נכון וקים. לא כן הדבר! בעל לב רגש לא ימצא לו מנחם בישימון. חיי הנפש הם האהבה, התשוקה והתקוה, הנמצאים רק בין בני האדם. אשרי הגבר אשר מצא לו אוהב נאמן בדרכי החיים. אוהבו ימתיק לו מרורות המקרים, הם ילכו שלובי זרוע ויגיעו למטרתם. בנאומים נעימים יאמץ כחותיו אשר אפסו מעצר רעה ויגון, ובמתק חכו יעורר בקרבו התשוקה לחיות, גם התקוה לקוות על ימים יוצרו. –

אמנם איזה רעיון ישאר בנפשנו אם נשכח את העולם! האהבה, התשוקה והתקוה תתמנה כאחת, ואך שמה ושאיה תמלאינה כל חדרי לבבנו. ומדי נזכור אז את העולם מהר נחל לנהות אחריו, על כי הזכרון הוא ראי מלוטש הנותן חן ומוסיף יופי להדברים הנראים בו. הוא יפאר כל דבר אשר חלף עבר. קורות החיים בבואם בכור הזכרון יאבדו סיגי הכעס והמכאובים, ויזהירו לפנינו באור יקרות מושך לב, כהמתכת האובדת סיגיה בכור המצרף. והמתבודד טוב-הלבב או ישוב אל בני האדם, או יענש ביגון עולם וצער נצח.

לא! לא! האדם לא נברא לשבת גלמוד תמיד, חק שמה הטבע ולא יוכל האדם לשנות. בני האדם ירדפוהו ויחרפוהו חנם והם יוכלו גם לנחמהו. סם המות בעולם, אך גם סמים למרפא, איש אחד יפלח לבבו לגזרים, ירוב עליו חצי רעל, והשני ירפאהו, ימצא לו מזור ותרופה, ויקימהו לחיים חדשים. –

אך הבדידות לזמן קצר היא נעימה וגם נחוצה לפעמים, לטהר העשתונות ולשאוב כחות הנפש. הרעיונות ינשאו אז ויתרוממו, וכמראה הבזק ירוצו וישובו מזכרוני העבר אל ההוה, מזכרונות מעציבי נפש ומדאיבי רוח, אל מקרים מפוארים משמחי לב; שבלי חרוצים ושוקדים בלמודים ינשאו ביתר שאת ויתר עז; הגיון עמוק ירכיבהו על במת רוח המליצה, והנפש העדינה והזכה תתענג ותשמח בראותה רוב עשרה הפנימי. שם בחביון מסתרי הטבע תעמיק הגיון בה בעצמה, תפיח רוח חיים בהעבר, תספיד ותמנה מעלליה בעת ההוה, ותמצא דרך נכון ללכת הלאה בדרכי החיים. –

ההתבודדות תמתק רק ללב טהור, לנקי כפים ומטיב צער, אשר תרוהו אז נחת ושמחה; לא כן לרע מעללים. הוא לא ימצא מנוח, הוא ישכך המית רוחו רק במשתה ושמחה, ביין ענבים וזמרת מנגנים. אוי לו אם יתבודד, אך צלמות ולא סדרים יראה, חתת אלקים ובעותי שדי יתקפוהו לרגעים, וימאס בחיים. בלבו לא יולד חן ההתבודדת והדרה. הוא לא יראה אור לנצח. ישנם אנשים המכחישים ברגשת הנפש, אנשים קרי הרוח אשר לא יתפעלו מכל דבר – שמעו נא עצתי! ממקום שאון והמון רב תעברו לדממה עמוקה השוררת הרחק מקריה הומיה, אז תרגישו פעולת הבדידות, פעולה אשר לא תוכל להספר באֹמר ודברים. עזבו משתה רעים, בנשף בערב יום. השליכו אחרי גובם ההוד וההדר, מסבת עלזי לב ונהמת הלומי יין. צאו מחוץ לעיר, ובאו בדד בחשכת היער בלילה, או על ההרים מול אור שלאנן אשר תפיץ הלבנה במלואה; אז תרחשו כח-הנפש נסתר אשר לא נתעורר בשום זמן על ידי המון אנשים. ישנם מקור תענוגים חדשים מלאים רוח חיים, אך לא רבים יבינו חין ערכם. “המון סרעפי העצים המתנועעים ברוח שיפוח ממעל לראשי (יאמר סופר אחד) היא לשון הטבע והבריאה הנשגבה והנעלה, ואשר קדש קדשים היא לי אחרי שאון בני האדם”. –

נמצא, כי הבדידות לזמן קצר נחוצה היא. לאיש טוב לבב ושוקד בלמודים, גם לאיש הולך שחוח, עמוס פגעים, טובה ומועילה הבדידות הזמנית, להריק שפעת עשתנותיו אשר נערמו על רוחו הנכאה, לגול אבן מעמסה אשר תעיק לו בלי הפוגה. אך השמר נא אתה, אנוש כערכי, השמר נא לטור שנאתך לכל האדם, להחיש מפלט לך במקומות מקלט הטבע עד עולם סלה. השמר נא, כי תנהם באחריתך, עת כחות נפשך יכלו, יתמו; עת דמך הסוער יִשָׁקֵט, ידום; עת מוקד רוחך ישקע יִכָּבֶה. אז רוחך יאלצך לשוב לאהוב, לאהוב אנשים בדמותך בצלמך, להועיל במפעליך ליתר האדם. הסר נא איבה מלבבך, חפוש לך אוהב נאמן, קנה לך רע אשר ירגיש רגשותיך, אשר ממקור אחד יפכו כל עשתנותיכם; מצאהו, נצרהו, והוא יפיץ צללי אֹפל מעל פניך, ויזרה אבק מרפא על פצעיך האנושים. שמע נא דברי ה' פלוּנגיאן: “האהבה נחוצה היא לאדם לפי טבעו ולא יוכל לשלחה מעל פניו, כי בלעדה אין לו אשר וחדוה בארץ, והיא לבדה היא הצלחת: כי האהבה תמשכהו לכל נשגב והדר”. דבריו נאמנו מאד, כי האהבה בת אל חי, היא נשמת האדם בתבל; היא הציר אשר עליו יסב כל מפעליו ומעשיו, רגשותיו, מחשבותיו וכל כחות נפשו; היא תעודדהו עת עמודי גוו ירופפו, תאַמצהו, תחזקהו ללחום נגד פגעי הזמן לחתור להגיע למטרתו; היא תעיר בקרבו תקותו, תעיר מיתרי כנורו השבור, כנור נחמתו השבור לרסיסים מתגרת הזמן. קול נעים יהמה באזניו, שפך רגשות עדינות, רכות וענוגות; קול נחמד מתהלך ברוח הגיון ואזנו שומעת; קול משתפך מתוגה נעימה לצלצלי קול תרועה, קול הולך וחזק מדממה דקה לקול תרועת הידד! נפש האדם תצא למרחב יה, דמי עורקיו ירוצו בחפזון, וכמקיץ מתרדמה עמוקה כן יראה אור. ערפלי שמיו כליל יחלופו, אור בהיר בשחקים עם נוגה הקשת ישתרע לנגד עיניו. אז יתעורר האנוש מהגיוניו, יזורר שבע פעמים ויסיר מעל פניו מסוה עצבון, יצחק בקרבו על רפיון רוחו ומחום לבבו יקרא: אַת, אהבה רוממה נות שמים! אַת מרפא לנפש, שקוי לעצמות יבשות! לך אכרע ברך, אורך ואהללך; את עוררת תקותי הנרדמת בחבי; את תופיעי לפני בזוהר הדרך, תפיצי אור נוגה על ימי העתיד, ומנוגה נגדך יפוזו ויבריקו המקרים הצפונים בחיק העתיד, וימשכו לבבי אחריהם כמו בחבלי קסם. לך, אהבה, יהמה לבי אף תכלה רוחי, אספיני נא בחיקך ואשתעשע על ברכיך. האירי אלי פניך והפיצי הצללים אשר ירדפוני בלי חשך ועל שרשי רגלי יתחקו. באור פניך אראה חיים, בנועם מדברותיך – שמחה, בנגון כנורך – טהרת הנפש, ומה לי עוד? האח, מאֻשר אנכי!… את, אהבה נשגבה, מושלת רוח אנוש, תמלאי חדרי לבב נבכי עשתנות, תהומות שרעפים והגיונים; תזלי יחד מהולה עם דם עורקים, תתבוללי בכל רעיון, תמצאי בכל מפעל, תגביהי כל הגה, תביעי כל סרעף, ועל עמודיך בנויים מגדלי ימי החיים. בלעדיך ערו ערו עד היסוד בם. –

רבים ידובבו בשפתם שם אהבה ולמזח תמיד יחגרוה. רבים ירגלו בשמה, אך מעטים יבינו חין ערכה, מעטים יחזו מסתרי מחמדיה. רחוק רחוק למצא אהבה טהורה מזוקקה מכל סיג תפל; יחידי סגולה יזכו לבקר בהיכל אהבה כזאת, אשר כולו אומר כבוד, הוד והדר. רבים יחזו מאורי מתעים, משאות שוא ומדוחים צל האהבה נדמה לעינים הכהות כהוד האהבה האמתית; אהבה מגואלה ברפש, מהולה בסיגי תתנוסס בקרבם לתפארת, אהבה נדמה לעיניהם הכהות כהוד האהבה האמתית; אהבה מגואלה ברפש, מהולה בסיגים תתנוסס בקרבם לתפארת, אהבה התלויה בתאוה, ברעם ורעש, בסופה וסערה דרכה, תהרוס אשיות המוסר, תסיג גבול הטבע. צבעי זוהר יפזזו מול עיניו ויתעוהו רוח דמיונו ישוט ויעוף במשובה נצחת וירמהו. כמחלת הדלקת היא בבשרו, יקיץ מתרדמתו והנה חלום. הם ישימו בוז וקיקלון על כבודה, ירמסו ברגל גאוה פרחי מטעיה, ואך בתה וקטב, מהומה ומבוכה, בפרדס האהבה. לא כן אהבת רע נאמן, רעים הקשורים בעבותות אהבה שאיננה תלויה בדבר; הם יחסו בסתר כנפיה סלה, ישבעו נעימות את פניה, אהבתם תוציא ציץ, תגמל פרי הלולים, ופריה מתוק לחיך הרעים השותים צוף עדניה. –

מה רבים הפנינים היקרים החרוזים על חוט אהבה כזאת! עצמו מספור, ומחירם לא יסולה בכתם אופיר.

אהבה כזאת תלפות ארחות דרכה בשובה ונחת, בקול דממה נעימה. תמיד ימצא הרע אבן העזר בלב רעהו: עת יגון קודר ידכא רוחו, ישיחהו לפני אוהבו ויקל לו; אֹשר ושמחה כי ישיג, לבבו הולם פעם, גם אז תשחרהו רוחו לחלק שמחתו עם אוהבו, ויחדו יתעלסו בנעימים. בין המצרים כי יבוא, לבו נבוך ונדהם מבלי מצא עצה, אז יורה לו רעהו הדרך הישרה, המובילה למחוז חפצו, ואך שוא עט סופרים לתאר כל האֹשר והתועלת הצפונים באוצר אהבת רע. –

זכר נא זאת, בן אדם, והשקט במכונך. הרף מהתלונן בסתר אהלך, אל תשים תפלה כי כל האדם כוזב. בקש קרבת בני אדם כערכך. אל תגביה עוף, אל תרקיע שחקים, שם ידאה נשר… שם יטוש עיט… גם אל תשפיל שבת בין ערלי לב, לשחוק תהיה למו, ורגשותיך הנעלים לא ימצאו מסלות בתוך לבבים! מצא לב אחד בתבל ורב לך; מצא לב אחד אשר תחלק עמו רגשותיך והגיוניך, אך אל תהי אָץ ונמהר; הזהר פן תגלה מצפוניך לאיש תככים, גם אם זך פעלו אולי שונה דרכיו מדרכיך, ואז אהבתכם תנתק כפתיל נעורת בהריחו אש. מצא אוהב, ומצא חיים, ולא ידיו עליך למשא. בצעדי ענק תדרוך עוז על מסלת החיים, ועוד יבואו ימים אשר תאמר יש לי חפץ בם. קוה, בן-אדם, כי טובה תקוה מחיים. –

תרל"ח, ווילנא.

---

ג: הגיוני לבי.    🔗

נפשי הומיה, רוחי סוערת,

בלשוני דומיה, דממה שוררת.

כדברים האלה כתבתי תמיד, עת אשר הרגשתי כי סער נורא התחולל בבתי נפשי פנימה, הרעיש דמי עורקי וגידי, העיר רוח שאון בנבכי לבבי; ואנכי התאפקתי, ואשים על פני מסוה מנוחה. החשיתי, ואשים מתג ורסן להמית שרעפי לבל יתפרצו החוצה. הה, מה נורא הוא רגש כזה! לסבול בקרב ולב שאון ורעש ולדום, להתעטף במעטפת השקט ומנוחה בעת אשר מנוחה רחוקה ממני. לא! לא בכח איש לשים דלתים ובריח להמית הרוח; הוא יתפרץ ממחבואו ברוב כחו ועזוזו, יתפרץ ויעש פרצות ושמות בכל דבר העומד לשטנה למולו; הוא ימצא לו דרך לשטוף במרוצתו, ואז אין נסתר ממנו. כל איש יחזה, כי מקרב לב האיש האֻמלל והנדהם יעלו לבת אש ותמרות עשן; כי הנהו כגבר הלום יין, מסוך ברוח עועים; כי אין חזק ואמיץ כהרוח, אשר בידו לנתק מוסרות הגויה, כאובות חדשים יבקעו, עת היין יעצים רוחו.

טוב להתוות דרך להרוח הסוער למען יצא בהשקט ולא יתפרץ על ימין ועל שמאל. מה טוב הוא להאיש אשר ידו תמשוך בשבט סופר וידבר בשפה ברורה, לבו לב רגש ומחשבותיו תדאינה על כנפי רוח; מה טוב הוא לו לצקת מרי שיחו עלי גליון, לשפוך עליו הרת עשתנות מדאיבי נפש, אשר ישורגו ויעלו בקרבו לרגעים. ינחם אז מעצבונו ומרגזו הקשה, ירגיש כי אכן מעמסה נגלה מעל לבו אשר העיקה לו בלי חשך; יתעורר וישאף רוח נופש, רוח חיים, ויקום לחיים חדשים. –

כהר יורק אש פלדות, אשר במעיו ירתחו נהרי נחלי זפת בוערה, גפרית ולאווא, מלועו יעלו תמרות עשן ואש מתלקחת, ועל גבו מלמעלה הוא מעולף פרחים ונצנים משלל צבע רקמתים ומנוחה נעימה מרחפת על כל הככר מסביב, כן גם אנכי. הן ישבתי על האבנים, לשפוך מעט מזעיר מרוחי הקשה עלי ספר השטוח לפני. ידי תנהל העט על הגליון, העט יפזז ויכרכר, ירוץ בחפזון כמשוגע. אנכי יושב על מקומי מבלי נוע, בנציב שיש וקרח הנורא, כאלו רוחי שוקט על שמריו; אך לא! דמי רותח בי כסיר נפוח, לבי מקפץ ומנתר בחפזון נמרץ, עשתנותי בלוּלים ומסוכסכים ונערמו חמרים חמרים, יתרוצצו וישתקשקו בחבי, עורקי רקותי ידפקו בחזקה ולא יתנו דמי לי, אכתוב אכתוב ולא אדע מה. זאת נחמתי בעניי וימי מרודי! זה הוא החוף אשר אמלט אליו ממשברי ים זועף אשר יפערו פיהם לבלעני. במשענת הזאת אחזיק לעתות בצרתה לא להשען עליה. היא תפיץ לאט, לאט ענני אפל ועבי עלטה אשר יחשיכו זהר נפשי. היא תזריח לי שמש צדקה ומרפא בכנפיה, וזאת נחמתי בעניי. –

בלב סוער כנעמת ים בשוא גליו, נפרדתי מ… בליל אתמול. ברגשות לוהטים ובוערים שבתי הביתה. ימי העבר והעתיד רחפו למולי ויתלכדו יחד, חדרתי להביט בערפלי העתיד אולי אוכל לחזות את האצור והחסון למעני בחיקו; אך חשך סתרו וערפל חתולתו ולא ראיתי מאומה. מפלשי עבי אֹפל, ישימו סתר פנים, לכל חזיוני העתיד, למען לא תשורם עין האדם, ולכן פחד ומגור יתקפוהו על כל מדרך כף רגלו בדרך החיים: אולי מזורה הרשת לרגליו, אולי על שבכה יתהלך, וחתחתים יאתיו לו. כמושלך בכף הקלע כן ינוד לבבו בקרבו, יפחד לרגעים, והנהו תמיר בין תקוה ופחד. ראיתי, התבוננתי כי לא טוב אנכי מיתר אנשי תבל, לא יפתח לי ה' אוצרות העתיד לאמר ראה: זה גורלך ומנת חלקך בחיים; גם אנכי אגשש באפלה, ובחרדת נפש אלך הלאה. ראיתי את הדרך אשר אני הולך בה, מלאה חתחתים ומוקשים על כל שעל, אבני נגף וצורי מכשול נכונים למועדי רגל, דרך ארוכה והמטרה ממני והלאה, דרך אשר לא בנקל אגיע למקום קצה; אך בכל זאת קול ירעם באזני: הלאה! הנני עומד על אֵם הדרך, אין לנטות ימין ושמאל. מרחוק נראה לי יפעת האֹשר הצפון בקצה הדרך, רוח דמיוני יפארהו עוד בעדי עדים. לא. לא אשוב; הלאה אלכה! אשנס מתני ואגבר חילים להגיע למטרתי. זאת כל חיי על אדמות, זה הוא התו אשר התוה לי אביר הטבע, צור מחוללי. הוא ברא בקרבי לב רגש ורוח נוטה למלאכת חרשי צירים, הוא יורה לי הדרך לאמר: לך בה! כי לזאת נוצרת. –

רבות מחשבות בלבי, ועטי לא יכיל כח לתארן. שנים לא מעטות מימי חלדי עפו לחיק העבר, ברחו כצל ולא ראו בטובה. רבות סבלתי בימי נעורי, הימים אשר כל איש ימצא חפץ בם, הימים אשר לשד חיי עלומים מלא דשן, אשר כל מפעל טוב יעלה במו כפורחת, אשר כל שעשועי התבל ונעמה יענגו אז נפשנו הטהורה; הימים אשר אז העת לבור דרך סלולה המובילה אל האֹשר, איש לפי ערכו; הימים האלה אשר כל איש יזכרם בתאות נפש, יתענג על המחזות הנעימים אשר שעשעו רוחו בימי ילדותו. את הימים האלה אזכרה, אני הנענה, בדאבון נפש; אזכרם ורוחי תשתפך בקרבי ותמס למים; אזכרם ולבי כחלילים יהמה. הה! ימי עוני מנו לי, ימי נדודים ומרודים. עוד לא זקנתי ושבתי, עוד לא אבד עלי כלח, ואולי הימים הבאים ישלמו לי בעד ימי החשך; אך מי ישיב לי ששון ימי עלומי, מי ישיב לי ימי אשר נגוזו ועברו כצל עוף הפורח באויר. אך לשוא אזעק, כבר חלפו הלכו למו לתהום נשיה. מיום גוחי מבטן לא ידעתי כמעט לשמחה מה זאת. כי אשוב לתור בימי העבר, אשר כולם גלוים לי, אראה אך מאפליה. זהר שמש שמחה לא זרחה עלי. טולטלתי טלטלה גבר מצל קורת בית אבותי, להסתופף ולהתגורר בעיר נכריה, לסבול ולשאת תלאות ומצוקות חדשים לבקרים, להתגלגל תחת שואה ולצפות לשלחן אחרים; נהדפתי מעיר לעיר ולא התענגתי על אור שמש כי יהל לארץ ולדרים. עד אנה ה'! צעק לבי הכואב. עד אנה אהיה כעוטיה בערים מוזרות? מדוע לא אשב גם אנכי שאנן עם הורי היקרים? עד אנה, עד אנה, שאלתי מאה פעמים ולא מצאתי מענה. רוח הציור החל לפעמני, ומאז גדלה מצוקתי עוד עשרת מונים. בשבתי, בקומי ובלכתי רק בזה היו כל מעיני. מנוחה נעדרה ממני ורוחי משכנתי לווילנא. דמיתי כי בבואי, אז כבר אספתי בחפני את שפעת האֹשר המחכה עלי; אך שקר קויתי, שוא היתה תוחלתי. פה השתרגו, עלו עלי מצוקות חדשות לא ידעתי שחרן; אך לא נפל עלי לבי, אִמצתי כחותי לסול לי דרך בין גלי זעם וזעף. אך מי זה יעיר כחי? התקוה! אך אַת, תקוה, תנחומת אל, הוספת אומץ בלבי, לך רחש לבי תודה ותהלה. אַת רוח שׁדי מרחפת בתבל ארצה; את תשעשעי נפש אסיר יושב כלא; את תביעי לו נחומים כי עוד יתענג על החפש והדרור; את תאַמצי גבר חלש, בעבדו עבודתו בפרך, כי עוד מעט ובצל המנוחה והמרגוע יתלונן; את חיי רוח אנוש, תשביעי נפשו בחלומות נעימים בהקיץ ותישניהו על ברכי “אֹשר עתיד”, בך ישים מבטחו וילפות ארחות דרכו בדרכי החיים הנלוזים ומסכנים; את הוצאתיני תמיד מטיט יון מצולה בצללי בעשתנות תוגה; את הוצאתיני למרחב מעקת מצוקות ותלאות; את זרית הלאה עבי עצב, ותראי לי קו אור שמשי. לך תהמה נפשי ותהגה תודות, לך! כי לך יאתה. רבות פעמים נואשתי מכל טוב החלד. רבות פעמים רבצתי תחת משאי, ואחשוב כי מתה תקותי; אך בכל פעם התעוררה ותקם לתחיה, ומטל תחיה הרעיפה גם על לבי אשר חרה מני חורב, ותחיהו, ותאמצהו. אנא, תקוה! אל תעזביני גם עתה. לויני בדרכי והביאיני אל המנוחה אשר תנבאי לי עתה, ואנכי אחריך אלך תמיד. –

סערת רוחי הולכת הלוך וחסור. כבר שפכתי מעט שיח עלי גליון, אף כי עוד לאלפים יעלו עשתנות חדשים בלבי. אך רב לי רב להלאות ידי; אך מי זה השביח שאון שרעפי? מי צוה לים רועש הרגע ודום? מי רתק בזיקים מרוצת עשתנותי לבל יתפרצו בהמולה נוראה? הן אַת, שפה עבריה! את עדינה גברת השפות; את תשקיטי סערת לבי עת נפשי נוגה; את משיבה נפשי, עת אשתה מרורות; לך אקרב בחרדת קודש, אכרעה ואתנפלה על זרועותיך, כילד מתרפק על ידי אֵם רחמניה. רוחך הוערה עלי ותחדשי בקרבי רוח נכון; את היא הדרך אשר בעדה אוציא לבטח את כל הגיונותי, את שעשועי ומקור ישעי, מימי עלומי עד הנה; את הרת תנחומות שדי ותקות אל, רוח מרום בקרבך מרחפת, ואמרי שדי יצלצלו בניבים נהדרים ויוסיפו בך לוית חן; את שפה קדושה ונשגבה, חוצבת להבות אש יה; בך הטיף אביר החוזים נפלאות; בך הביעו אבותינו חפצם בהררי קדש, ומרחם משחר היית את לשון מדברת; בך העיר בן ישי קוי כגורו וינצח בנגינות; בך שפך נפשו לפני כס יה; בך מצא תנחומות בימי נדודו, עת לבו הגה נכאים, ויהמה כנהמת ים; את היא המאחדת גם עתה שארית עמנו בארצות פזוריהם; את תפחי נשמת הדת והדעת באף כל איש המבקש קרבתך; את תציתי זיקי רוחו אשר עוממו; את תעוררי רעיונות נשגבים ונעלים בלבב בני עלומים; את שקוי לעצמותי היבשות, ומרפא לרוחי הנכאה. קחי נא תודתי מנחת מרחשת מרחשי לבבי, קרביני בזרועותיך ואשבע לך שבועת אמונים, לשגות באהבתך ולהתימר בכבודך עד עולם סלה! –

תרל"ח. ווילנא.

---

האדם הנבער יחיה בגן עדן ולא יבין מאומה. רק אחרי אשר יגורש ממנו ולהט החרב מתהפכת לשמור צעדיו לבל יבוא לתוכו, אז יראה ויבין כי גורש מגן עדנים.

ג' תמוז, תרל"ח. ווילנא.

---

כבר מדובר הענין הזה בשפה ברורה ובאריכות באחד מספרי רוסיא, כי העת תשוה ותדמה ליפי הטבע; וכל אשר נוסיף להתרחק ולשוות חצי מבטינו לחזות מחזה מרחוק, אז יותר ויותר יתעלף המחזה בעדי עדיים, וכלול ביפיו יראה לעינינו. גם הימים שכבר חלפו, נגזו ועברו, ימשכו בנעם החן את לבבנו אליהם. ובכח הדמיון יזקקו מסיגים אי-נקיים וככסף צרוף מזקק שבעתים כן יופיעו באור יקרות; וכור הדמיון להעת ככור המצרף להמתכת.

ד' דחוהמ“ס, תרל”ט. ראדאשקאוויץ.

---

כל המאמין בספורי האהבים אשר יתאמצו לתאר יפי גבוריהם כתאר מלאכי-יה, והיופי הזה יחפה על כל עון ופשע, על מדות עקלקלות ועזות מצח; המאמין בכל זאת, הוא מסבלי עולם ואת נפשו יפיל למהמורות. האומרים כי יפי הפנים יעיד על יפי הנפש, כונתם על יופי אחר, והיופי אשר יכונו מצאתי בהעינים. הן ארובות הנפש ובעדן תציץ מחרכיה; ולכן העינים אשר תפקנה רצון, אהבה ותוגה חרישית, עמקות הרעיון, וביותר העינים אשר תבטנה בטבען – על עינים כאלה נוכל לסמוך, ועל זאת אמרו חכמינו: “כלה שעיניה יפות כל גופה אין צריך בדיקה”; כי אם גם יש בה איזה חסרון כלא יחשב מול האוצר הנחמד הזה השוכן בעיניה ובבתי נפשה. לא כן עינים המפיקות שמחה, ברק עזות ואהבה גלויה, וביותר העינים אשר מבטן הוא שלי ולא טבעי הן שקר, ואסון כרוך בהן לצודד נפשות. ובכלל רואים אנחנו כי רוב היפהפיות אף כי יש אצלן מתחלה מדות טובות ועדינות הן סוף סוף תאבדנה אותן, יען כי תעדינה גאה וגאון בראותן כי עז בידן וגבורה בימינן לדכא תחת רגליהן את האנשים הגאים ואמיצי הלב; גם יסובבו אותן תמיד אנשים אשר כבר אבדו כל מדה טובה ואשר לא יחתו מכל ובחברתם הן גם שושנה תהפך לחוח. –

ד' אייר, תרמ"א.

---

הס! עבים הרי רעם התגעשו, וברק התנוצץ בלהבות אִשו, העלטה הנוראה התבקעה ואורות יעופו ברחבי אין קץ. העיניך הן, נחום איש גם זו, אשר תבטנה למשכיות לבבי ותזרינה שם רפאות צרי אשר תכבה את לפידי לבבי? עיניך, עיניך הן! האם גם עתה תקרא “גם זו לטובה”? לטובה? לטובה? אפונה!! –

ט“ו טבת, תרמ”ב

---

בחץ שלוח כן יעוף חלדנו, וביד העת כדור-משחק הננו: פה נראה הילדות על מעין גנים, תקטוף אף תשליך אל גליו שושנים. הגלים יזהירו בשלל כל צבע, הפרחים יופיעו על אחת שבע, הילדות תשיש אף תגיל ברעדה. מראשית כל פרח תשים לה זר למחלפות ראשה, וסביבה יזהירו נצני הטבע וילידי התולדה. כן תשיש אף תתהולל, ולא תדע כל תוגה וסער מתחולל, כי עיניה אך סביבה תבטנה ולא למרחוק; אך פתאם תתרוצץ כסופה השחרות על סוסים דוהרים. הילדות תנוס מפני חסנה והדר גאונה, ובחפזה תשכח את הפרחים והשושנים אשר לקטה, והיו למרמס לרגלי סוסי-השחרות השואפים קדימה למרחק אין קץ, ובראשם תרכב התקוה על עב קל ובקסם יפיה תמשוך לב השחרות אחריה. אין מעצור לשטפם ואין מתג ורסן להטותם, וחפשים כסער המה. אך כל החיים ייעפו וייגעו בעברם מבלי הרף, וכן יעצרו הסוסים לאט, לאט את מרוצתם, יען ירבה משאם מיום אל יום.

כ“ט אלול, תרמ”ג.

---

רק אנשים נרפים, בעלי מרה שחורה, שאין להם לא עבר, לא הוה ולא עתיד, רק הם ישימו על עיניהם כלי מראה שחורים, למען יראו כל דבר בצבע שחור. –

י“ח אדר, תרמ”ו.

---

עור האדם הוא שדה מצמיח שער. נפלאת בעיני כי עוד לא השכילו לזרוע צמר כדי לגזוז.

---

האב: בתי! דעי לך, כי שלמה החכם אמר, אם בנים שובבים יפיך יחמדו אל תלכי אחרימו – הבת: אבל! אבי, אם בנים ישרים אלי תשוקתם מה אעשה אז?

---

עת כלם יכתבו בגלוי אדות חטאים נסתרים, אחת אמרתי: אכתוב בסתר זכרון חטאים גלוים.

---

ישנם אנשים שלא ישמעו דבר עד כי יחתכו אזניהם.

---

הזבוב אשר לא יחפץ למות תחת כף מכהו, ישב לו על הכף בעצמה.

---

אין כהאשכנזים מכירים ערך אומות אחרות, ולכן לא יכובדו הם כפי ערכם. לדעתי צדקו האומות האחרות. כל אומה החפצה להפיק רצון מכל איש, תשיג בצדק מהם בוז וקלון.

---

מעריכי מכ"ע בנו להם בנין עץ ויקראו שמו היכל הכבוד, ובתוכו ידביקו ויסירו כל היום תמונות מתמונות שונות, ובקול המקבות לא ישמעו את מוצא פיהם.

---

לאיש הזה רב דעת ותבונה, עד כי לא יצלח לדבר אחר בעולם.

---

היערים הולכים ומתמעטים. מה נעשה? ככלות העצים נוכל להדליק בספרים עד כי יגדלו יערים חדשים.

---

ידעתי אנשים ששתו יין בסתר ויהיו שכורים בגלוי.

---

השבת לב החוטאים לפני מותם דומה בעיני לפטימת ברבורים. ידשנו אותם בתשובה וקדושה וימהרו לשחטם, כדי שלא ירזו עוד הפעם.

---

צר לי כי לא נוכל לראות תוך חדרי בטן הסופרים המהוללים כדי לדעת מה אכלו.

---

החסרון האחד שבמאמרים טובים הוא כי על ידם מתרבים גם מאמרים רעים או פחותים.

---

אין סחורה נפלאה בעולם כספרים: נדפסים הם מאנשים שלא יבינום, נמכרים מאנשים שלא יבינום, נכרכים, נבקרים ונקראים מאנשים שלא יבינום, – וגם נכתבים מאנשים שלא יבינום!

---

– נפלא הדבר, כי את ההמון המהלל אותנו נחשוב לשופט צדק ומבין דבר, ואך יבא לחלל פעלנו, נודיע כי חסר דעת הוא לשפוט על פרי הרוח.

---

שאלה היא, עת נמית רוצח, אם לא נשגה כאותו ילד שמכה את הכסא המכשילו.

---

כלל הוא מאז מעלם; עז פנים יראה כענו, אם ירצה, אך ענו לא יראה כעז פנים.

---

אנשים רבים ממאנים להאמין באיזה דבר יען שמאמינים באמונה טפלה אחרת.

---

האנשים המתאוננים כי אין להם עת הם העובדים מעט.

---

האשה נוצרה מצלע עקומה,

ולהישירה לא יכול אף היוצר;

נס אותה לכוף – תשבר אף העצומה,

הניחנה – תתעקם עוד יותר.

---