Posts Tagged ‘גזענות’

עדכון יולי 2010, או: נורדאו אז ועתה

יום שני, יולי 5th, 2010

כמדי חודש בחודשו, העשרנו את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה ביצירות נוספות. לצד שירים נוספים של וידאל בנבנשת, ומאמרים מאת בר טוביה ומשה גליקסון, השלמנו את הקלדת ספר הכוזרי של ר' יהודה הלוי, בתרגום יהודה אבן תיבון (בעריכת אברהם צפרוני), ואנו מגישים את הספר השלם מלחמת קרים מאת אפריים גרשון דיינארד (כמה מעט יודעים בוגרי מערכת החינוך הישראלית על המלחמה הזו, אם אמנם שמעו עליה כלל…), וכן סקירה נאה מאת אברהם רגלסון על המסה הנהדרת של אוסקר וויילד "קמילת השקר" (The Decay of Lying).

אנו חונכים החודש את אגף ראובן בריינין בפרויקט, והיצירות הראשונות פרי עטו הן דווקא תרגומים שלו לפרקים מן הספר פרדוקסים מאת מקס נורדאו, הרופא והוגה הדעות ההונגרי ממוצא יהודי, שעל אף שהיה מתבולל והכריז על עצמו שהוא "גרמני, רק גרמני", נשבה בחזון הציוני והיה פעיל מרכזי בו בימי הקונגרסים.  היום הוא נשכח מלב, אך בשעתו היה מבקר תרבות ידוע ונחשב באירופה, שהתמכרה לכל מיני מבקרים שהסבירו לה את מצבה במונחים של "רקבון" ו"ניוון".

בספרי הלימוד הישראליים, אם כבר הזכרתי אותם, נורדאו אינו מוצג במלוא מורכבות רעיונותיו, אלא בייצוג פלקטי שכולל את הכינוי "אבי 'יהדות השרירים'", מבלי להתעכב על ההקשרים האאוגניים והגזעניים של הגותו.  בכלל, נורדאו אינו מתעלה על תקופתו, וכתיבתו רווּיה בהכללות גורפות וכוזבות, ובשנאת נשים וגזענות גלויה.  הנה, למשל, במסתו הגאוניות והכשרון, כותב נורדאו (ההדגשות שלי):

יש דורות, תקופות, עמים שלמים אשר הרגשות הכהים שולטים בהם יותר מהמחשבות הבהירות, ויד הראשונים תמיד על העליונה. הנשים, אשר מרכזי-מוחם הגבוהים לא יתפתחו לעולם באותה מדה שהמה מתפתחים ע"פ רוב בקרב הגברים, הנה יותר רגשניות מהגברים. הילד, אשר מוחו עדין רופס ומרכזיו עוד לא התפתחו, ובזקן, אשר מרכזי-מוחו הולכים ונהרסים, יש להם כמעט רק רגשות-כהים ולא מחשבות ברורות. בשעה שאדם הוא חולה או בשעה שהוא הולך ומתרפא, בעוד אשר הגוף, וכל מערכת העצבים המרכזית עמו, עדין חלשים, הוא רק מתרגש ואינו מסוגל למחשבות ברורות. הסמנים הראשונים של מחלות המוח הם חליפות רוחו של הנגוע: פעם ישחק, פעם ירגז ופעם יבכה ובקלות מיוחדה הוא עובר ממעמד נפשי זה לאחר, כלומר: הרגשות-הכהים שולטים בו שליטה מיוחדה. הסינים והרומנים של העת-החדשה המה עמים רגשניים, כלומר: מרכזי-מוחם עובדים עבודה גָלמית באופן המסור ומקובל מדור דורים ומעטים מאד המה האנשים ביניהם, אשר מחשבותיהם מקוריות וחפשיות מכבלי הירושה. תקופת-הבינים טבועה בחותם הרגשות הכהים והגעגועים הערפליים. המנהג והמסורה משלו ממשל רב, האדם הפרטי נתבטל ונתמזג בקרב המשפחה, האגודה והמפלגה. כמעט חצי אלף שנה עברו, מבלי אשר היה איש מסוגל למחשבות ברורות ומדוּיקות, לכן היתה כל התקופה ההיא רגשנית, דתית וסוֹדית.

זו הזדמנות להזכיר שבפרויקט בן-יהודה לא מופעלים קריטריוני סינון על פני הספרות העברית, והיא מוצגת כמות שהיא: לפעמים נאורה, לפעמים חשוכה (במונחי ימינו), לפעמים הומניסטית, לפעמים שונאת זרים, גזענית, שונאת נשים, וכו'.  צנזור או השמטת יצירות או קטעים כאלו בשם הערכים המקובלים בימינו (ואולי עדיין לא כל כך מקובלים…) יהיו סילוף האמת וחטא לאחת ממטרות הפרויקט: שימור הספרות העברית על כל פָּניה.

שלמה אבינרי: "הגזענות כפי שחזה הרצל"

יום שני, פברואר 9th, 2009

ערב הבחירות לכנסת השמונה עשרה פרסם עיתון "הארץ" מאמר מאת שלמה אבינרי על אודות השתקפות חזון הרצל, כפי שהוא מוצג בספרו "תל אביב" (אלטנוילנד) משנת 1902, במדינת ישראל המודרנית. אבינרי משווה בין מערכת הבחירות שתוארה בספר לבין זו שתוצאותיה יקבעו מחר. להלן ציטוטים מן הכתבה:

"אחד ההיבטים המרתקים ביותר בספר הוא תיאור מערכת בחירות – שאמורה להיערך בארץ בשנת 1923 – המתמקד בזכויות תושביה הלא-יהודים. בניגוד למה שנטען לפעמים כנגד הציונות כאילו התעלמה מקיומם של ערבים בארץ, הרי בספר יש לא רק מודעות לקיומה של אוכלוסייה ערבית; המדינה היהודית מבוססת על כך שכל תושביה – ללא הבדל דת, גזע ומין – נהנים משוויון זכויות ומזכות בחירה. מדובר לא רק בערבים, אלא גם בנשים, שכן בזמן כתיבת הספר בשום מדינה מערבית דמוקרטית לא היתה זכות בחירה לנשים."

[…]

"באוטופיות הקלסיות ששימשו נר לרגלי הרצל – מ"האוטופיה" של תומאס מורוס ועד לאוטופיות הסוציאליות של המאה ה-19 – מתוארת תמיד חברה אידיאלית, שאין בה פגם. הרצל, לעומת זאת, שילב ב"אלטנוילנד" חברה אידיאלית יחד עם ריאליזם פוליטי: כמי שחזה את הגזענות האירופית האנטי יהודית, הוא תיאר לעצמו, כי גם יהודים מסוגלים להיות גזענים והכניס לתיאור האוטופי שלו דמות חריגה וצורמת של גזען יהודי."

בניגוד לאירופה, שם ניצחה הגזענות, שילב הרצל בספרו סוף טוב.

לקריאת הרומן "תל אביב" (אלטנוילנד) מאת תיאודור הרצל, בתרגום נחום סוקולוב, לחצו כאן.