רקע
אוסקר ויילד
שבחה לשקר
אוסקר ויילד
תרגום: אברהם רגלסון (מאנגלית)

שְׁבָחָה לַשֶּׁקֶר / אוֹסְקַר וַיְלְד

שׁבחת אוסקר ויילד לשׁקר – מסגרתה דו־שׂיח בין שני ידידים, סיריל וּויויאֶן.

בא סיריל אֶל ויויאֶן, ומכהה בו שלא עוד יבזבז יום יפה כזה בשבתו כלוּא בספרייתו, אֶלא יצא עמו אֶל חיק־הטבע, יחד ישבוּ על כר־דשא ויֵיהנו מזיווֹ של יוֹם. משיב לו ויויאֶן כי המך שבנגרים יכול לעשות כסא יותר נוח־לישיבה מכל הטבע כולו. כּר־דשא מלֵא רגבים קשים, ורומשׂים בו כל מיני חרקים כעוּרים. ולא עוד אֶלא הטבע הוא כל־כך אדיש, כל־כך בלתי־אישי. “כשאני מטייל בפּארק שבכאן אני מרגיש כי אֵין אני חשוב בעיניו יותר מן הבּקר הרוֹעה בצלע־הגבעה או הברקן הפורח בשׁוּחה… מוטב שתצא לך אל הטבע שלך, המייגע והבלתי־נוח, ותניחני לתקון הגהותי”.

משמגלה סיריל סקרנות בנוגע לשמו ותכנו של החיבור הכתוב על ידי ידידו, מציע לפניו ויויאֶן שיקשיב בלא הפרעות יתירות, אזי ישמע את המאמר כולו, כי מאמר הוא זה, ושמו “קמילת השׁקר”. עצם־השם מעורר תמיהה אצל סיריל. כלום קמל השקר? הן עדיין הוא משׂגשׂג אצל הפוליטיקנים! מסבּיר לו ויויאֶן כי כאן מדוּבּר בשקר לשמוֹ, בשקר בחינת אָמנוּת. וקורא ויויאֶן לפני ידידו את המאמר כולו. סיריל פה ושם שוסע את הקריאה בהערותיו אך השסיעות קצרות ומעטות הן.

העובדה שאוסקר ויילד איווה־לו לדבּר לא בשם עצמו כי־אם תחת המסווה של אחד “ויויאֶן”, מורה כי לא נתכוון הסופר למסמרות נטועים; כל כוונתו היא לעורר נרדמים למחשבה עצמית. ואַל תבקשו ממנו עקביוּת. כאמוֹר ויויאֶן אל סיריל: “וכי מי רוצה להיות עקבי? השעממן ובעל הדוֹקטורינה הקפואה, האנשים המייגעים המביאים את עקרונותיהם עד לידי הסוף המר של מעשה… לא אני. כמו אֶמרסון, כותב אני על דלת־ספרייתי את המלה: הפכפּכוּת. מלבד זאת, מאמרי באמת הוא בבחינת אזהרה מחזיקת־ברכה ורבת־ערך. אם ישמעו בקולו, אפשר יבוא רנסאנס חדש לאמנות”.

ילוּקטו כאן פסוקים ספוּרים מדברי ויויאֶן במאמרו, עניין לעניינו; וחיווּי המלקט לאחרונה יוּצבוּ.

 

השקר – אח לשירה    🔗

"קמילת השקר: מחאה. – אחת הסיבות הראשיוֹת, שאליהן אפשר לייחס את טיבו הזוֹל של רוב ספרות תקופתנו, ללא ספק הריהי קמילת השקר בחינת אמנות, מדע, ותענוּג חברוּתי. ההיסטוריונים הקדמונים נתנו לנו סיפוֹרת־מחמדים בצוּרת עוּבדות. כותב־הרומאנים המודרני מגיש לנו עוּבדות דהוֹת בלבוש סיפורת… תמצאוהו בליבּריירי נאסיונאל (הספריה הלאומית של צרפת) או במוזיאון הבריטי, בלא־בוּשה מתפטם בקריאה על נושׂאוֹ. חסר הוא אפילו את ההעזה ליטול רעיונות מאחרים, אלא מתעקש הוא ללכת ישר אל החיים בשביל כל דבר ודבר. בין אֶנציקלופדיות ובין נסיונו האישי, סופו שהוּא ירוּד עד עפר. זאת – מפני ששאב את טיפוסי־הנפשות שלו מן החוג המשפחתי אוֹ מן הכובסת אחת־לשבוע, ומפני שסיגל־לו סכום של מידע מועיל, כבר אי־אפשר לו להשתחרר ממנו לגמרי אפילו בעליוֹני רגעיו ההירהוריים.

ההפסד היוצא לכלל־הספרות מזה האידיאל המסולף של דורנו, אי־אפשר להגזים בשיעורו. מבלי־משׂים מדברים בני־אדם על שקרן מלידה, כמו שהם מדברים על משורר מלידה. בשני המקרים, הם טועים. השקר והשירה הם אָמנוּיוֹת – אָמנוּיוֹת אשר כפי שראה אפלטון, לא יחסר קשר ביניהן – והן תובעות לימוד מאוד־מאוד קפדני, התמכרות עליונה בלא־פנייה. אכן, יש להן טכניקה משלהן, כעין זו שישנה באָמנוּיוֹת החוֹמריוֹת יותר. הציור והפיסול: סודות חמיקים של צורה וצבע, מסתורין של בית־מלאכה, מיתודות־עשׂייה שבדעת וכוונה. כשם שהמשורר ניכר במוסיקה בת־עדנים שלו, כן יוּכּר השקרן במבעו הריטמי העשיר, ולא זה ולא זה די לו בהשראת־הרגע המקרית. בכאן, כמו בכל מקום, התאַמנות קודמת לשלמוּת. בּרם, בימינו אלה, בעוד שהאפנה של כתיבת־שירים רב־מדי היתה לנחלת־הכלל, ובדין היה למעט אותה, לוּ־אַך ניתן הדבר להיעשות – כמעט שהיתה אופנת־השקר לחרפה. צעיר לא־אחד יוצא אל החיים מתוך מתנת־הגזמה טבעית, אשר אילו טוּפחה בנסיבות יאוֹת ואוהדות, או אילו היתה הולכת בעקבות הדגמים הטובים ביותר, היתה גדלה (ד' צרויה) עד לידי משהו אדיר ונפלא. אך בדרך־כלל אחריתו אפס. או שהוא נופל לתוך הרגלים רשלניים של דיבוּר נכוֹחוֹת…או שהוא גורר עצמו אחר חברתם של ישישים ומרבי־ידיעה. שני הדברים כאחד יש בהם כדי להמית את דמיונו של אדם, ולאחר זמן־מה הוא מפתּח בעצמו את המידה החלכה והחולנית של הגדת־אמת; מתחיל הוא לבדוק אמיתּוּתן של כל האמירות הנאמרות במחיצתו, אינו מהסס לערער על דבריהם של צעירים ממנו בשנים. לעתים קרובות הוא מסיים בכתיבת־רומאנים שהם כל־כך דמוּיי־חיים עד שאין איש ויוכל להאמין כי הם בגדר־האֶפשרי. אין זו אלא דוגמה אחת מני רבות. ואם לא ייעשה משהו להפסיק, או לפחות להחליש, את פולחן־העוּבדוֹת המפלצתי שלנו, האָמנות עקרה תהיה ויופי יחלוף מן הארץ".

 

אמנות טהורה מכל נגיעה בדבר    🔗

“סוברים הצבור כי, מפני שהם מעוניינים בנסיבותיהם, הקרובות והתכופות, חייבת גם האמנות להיות מעוניינת בהן, ומתפקידה לסגלן כחומר־נושׂא לה. אבל עצם־העובדה שהם מעוניינים בהללוּ, שׂמה אותן בלתי־ראויות כנושׂאים לאמנות. מאן־דהו אמר פעם: אין דברים יפים אלא כאלה שאינם נוגעים לגופנו. כל זמן שאיזה דבר הוא מועיל או נחוץ לנו, או פועל עלינו לצער או לעטנג. או דובר עזוֹת לכמירת־רחמינו, או מהווה חלק חיוני מן הסביבה שאנו נושמים בה, הריהו מחוץ לספירת־האמנות למהוּתה. נושׂאים שבאמנות, בדין שנהיה שווי־נפש לגבם. מכל מקום, מן הצורך שלא נהגה חיבה יתירה לעצם שהוא הנושׂא ושלא נתייחס אליו בדיעה קדומה או ברגש פארטיזאני מאיזה מין שהוא. דווקא מפני שהאֶקוּבּה 1 אינה ולא־כלום לנו, לפיכך ייסוריה הם מוטיב נהדר לטראגידיה”.

 

שלוש דרגות    🔗

תחילת האמנות – בקישוט מופשט, ומלאכתה על טוהר־דמיון ורוב מתן־עונג, עיסוקה במה שאינו ממשי ואין לו מציאות. זוהי הדרגה הראשונה. באו חיי־הממש, הוקסמו מן פלא־החידוש הזה, וביקשו שתינתן להם כניסה לעיגול־הקסם… קיבלה אותם האמנות כחלק מחומריה הגלמיים, ומישנה־יצירה יצרתם, עיצבה אותם מחדש בצורות רעננות: היא, אדישה לעובדות, ממציאה, מדמה, חולמת, והיא שומרת בינה לבינם מחיצה בל־תוּחדר של סגנון יפה, של תיקון קישוטי או אידיאלי, הדרגה השלישית היא, כשהחיים ידם על העליונה והם מגרשים את האמנות המידברה. זהו הניווּן האמתי, והוא שאנו סובלים ממנו כיום".

 

לדוגמה, הדראמה האנגלית    🔗

“טוֹל את קורות הדראמה האנגלית. בראשונה, בידי הנזירים, היתה האָמנות הדראמתית מופשטת, קישוטית ומיתולוגית. אָז גייסה את החיים לשירוּתה, ובהשתמשה באֵילוּ צורות חיצוניות של החיים, יצרה גזע־ברוּאים לגמרי חדש, והם – יגוֹנוֹתיהם איוּמים מכל יגון שהרגישהו בן־אדם מעולם; שׂשׂוניהם עזים מכל ששון אשר לגבר אוהב; זעמם זעם־טיטנים ושלוות־אלים שלוותם; חטאיהם מפלצתיים־מופלאים, וסַגיאות־מופלאות צדקוֹתיהם: ותתן להם שׂפה שונה מן הלשון המשמשת למעשה, שׂפה מלאתי מוסיקה הודדת עוטה פאֵר בריננת קודש, מתעדנת בחרוּזי־שעשועים, מלוּשמת במלים מתנוצצות, ומועשרת במליצה נשׂגבה. במחלצות מוזרות הלבישה את צאצאיה, ומסכות נתנה להם, ולקול־מיצוותה קם העולם העתיק מקברות־שיש שלו. קיסר חדש צעד בחוצות־רומא אשר שבו ויחיו, וקליאופטרה אחרת, במיפרשׂ־ארגמן ומשוטים נהוגי נגינת־חלילים עברה במעלה־היאור אֶל אנטיוֹכיה. מיתוֹס ואגדה וחלום לבשו צורה מוחשית וממשוּת־חוֹמר. ההיסטוריה שׁוּכתּבה מעיקרה, ולא היה אף אחד מבין המחזאים שלא הכּיר כי תכלית־האמנות היא לא אמת פשוטה כי־אם יופי מורכב”.

“…ואולם עד מהרה ניתצו החיים את שלמוּת־הצורה. אפילו בשקספּיר כבר נראתה תחילת־הסוף. זו מתגלית בהתעררות השורות הלבנות במחזות המאוחרים. בהתרחבות תחום־הפרוֹזה, ובחשיבוּת היתירה הניתנת לאיפיוּן הנפשוֹת”.

שפל המדרגה (לסברת ויויאֶן) מוּשׂג בסיפּוֹרת ריאליסטית, שבה חיים אפורים וחסרי־דמיון מתוארים בסגנון אָפור ולשון בלתי־יצירתית, שאוּלים מאותם החיים עצמם.

 

טבע מחקה אמנות    🔗

…“מהו הטבע? אין הטבע, ‘אמא תולדה’ כבירה, ואנחנו ילדיה. הריהו יצירה שלנו. במוחנו הוא מתפעם למוֹ חיים. העצמים ישנם מפני שאנו רואים אותם, ומה שאנו רואים, וכיצד אנו רואים אותו תלוי באָמנוּיוֹת אשר השפיעו עלינו. להביט אל דבר ולראות דבר אינם היינו־הך. אין רואים דבר עד שרואים את יוֹפיוֹ. אז, ורק אז, הוא מגיע לכלל־מציאות. כעת אנשים רואים ערפילים, לא מפני שישנם ערפילים. אֶלא מפני שמשוררים וציירים לימדום את החן המסתורי אשר ל’אֶפקטים' כאלה. אפשר, במשך מאות בשנים היו ערפילים בלונדון. מעז אני לומר שהיו, אבל איש לא ראה אותם, ובכן אין אנו יודעים כלום על־אודותם. הם לא היו קיימים עד שהאָמנוּת יצרה אותם. עכשיו – יש להודות – הובאו ערפילים עד לידי גדישת־הסאה. הם נהיו שיגרה של כת, והריאליזם המוגזם של שיטת־מלאכתם מקנה להדיוטות בּרוֹנכיטיס… ובכן, נהיה נוהגים במידת־הרחמים, ונזמין את האָמנוּת שתתן עיניה במקומות אחרים. והנה, כבר עשתה כן. אוֹר־השמש הלבן, המרתת, שאותו אנו רואים כיום בציור הצרפתי עם פּעפּוּעי־לילך מוזרים שלו וצללי־ארגמן חדלי־נוֹח שלו – הטבע עושה מהם ריפרודוקציות ראוּיוֹת־להערצה. במקום שהיתה נוהגת לתת לנו קוֹרוֹאים ודוֹבּיניים, כעת היא נותנת לנו מוֹנייאים יקרי־יקרים ופּיסארוֹאים נוסכי־כישוּף. אכן, ישנם רגעים – אמנם, נדירים הם אף על פי כן ניתן לראותם מפעם לפעם – שבהם הטבע נעשה מוֹדרני בהחלט. לא תמיד אפשר לסמוך עליו”.

כאן מפרשׁ ויויאֶן: האומנות יוצרת את אשר תיצר, והולכת הלאה אל עניין אחר. לא כן הטבע. אך למד איזה “אֶפקט” מן האמנות, אין הוא יודע מתי להפסיק, כמו הגרוּעים שבתלמידי־אמנים, חוזר הוא על אותו המוטיב עד לזרא. למשל, שקיעות נעשו באנליוֹת ביותר. בן־תרבות לא עוד שוֹעה אליהן; שייכוֹת הן לזמן שבו היה טורנר הצליל האחרון באמנות. ובכל זאת, אין הטבע חדל מהן. ומספר ויויאֶן:

“אתמול עם ערב, התעקשה גברת ארוּנדל שאֶגש אל החלון ואשקיף על מה שקראה ‘רקיע נהדר’. כמובן, אנוס הייתי להביט עליו… הריהי אחת מאות ‘פלישתיוֹת’ הנחמדות, שאין מסרבין להן בשום דבר. ומה היה זה? היה זה בפשטוּת טורנר ממדרגה שנייה־שבשניות, טורנר מתקופה רעה שלו, ושם גרוּעי־חסרונותיו של הצייר מוגזמים ומודגשים למכביר”.

 

נזק שבהגדת אמת    🔗

מגנה ויויאֶן כותבי דברי־הימים שעיקר־מלאכתם איסוף־עוּבדות, ומשבח הוא אותם חיבורי תולדות־עמים וקורות־אישים, שבהם הדמיון מרובה על העוּבדוֹת, או לפחות אותם שבהם העוּבדוֹת משועבדות והדמיון שליט – כגון ה“היסטוריה” של הירוֹדוֹטוּס, ה“אוטוביאוגראפיה” של בנוונוּטה צ’ליני, “המהפכה הצרפתית” של קרלייל. והוא מוסיף:

עוּבדוֹת, לא די שמצאו להן דריסת־רגל בהיסטוריה, אלא שהן חוטפות לעצמן את ממשלת החזון, וכבר פלשו אל ממלכת־הרומאנטיקה. מגען המצנן פּרוּשׂ על פני כוֹל. ממיטוֹת הן ווּלגאריזאציה על המין האנוֹשי. הקומרציאליזם המגוּשם של אמריקה, רוּחה החמרנית, אדישוּתה לפּנים הפיוּטיים אשר לדברים, חוסר־דמיון שלה והעדר אידיאלים נשׂגבים בני־בלי־הישׂג, נובעים לחלוטין מכך שאותה ארץ סיגלה־לה כגיבור לאומי איש אשר, לפי עדוּת־עצמו, לא היה ביכלתו להגיד שקר. ואין זה מן הגוזמה לומר כי הסיפור על ג’ורג' ואשינגטון ועץ־הדובדבן 2 הירבה נזק בעולם, ובזמן קצר בערך, יותר מכל מעשׂייה אחרת במלוֹא הספרות כולה…המבדח בדבר הוא שכל אותו המעשה בעץ־הדובדבן הוא מיתוֹס טהור…

ובהתלהבות מתנבא ויויאֶן ליום תחיית־השקר – לא שקר לשם פרנסה או שידוך או שׂררה או חינוך או תוכחת־מוסר, כי אם – השקר שהוא אמנות לעצמה ומתמצית נשמת האָמנוּיוֹת כולן. ביום ההוא ישליך האדם נעלו על העוּבדות, ויתענג על במתי־הדמיון:

“וכשיזרח אותו היום, או תאדים אותה השקיעה, איך נשׂישׂ משׂושׂ כולנו! עוּבדוֹת כבנוֹת לא־אֵמון־בהן תיחשבנה, אמת תימצא יושבת אבלה על רתּוּקוֹתיה, ורומנטיקה, על מזג־התפלאוּת שבה, תחזור לשכון בארץ. עצם מראֵה־העולם ישתנה לעינינו המופתעות. מן הים יגישׂ בהמוֹת ולוויתן, וישׂחו מסביב לספינות משוט־מפרשׂ גבוהות, כמו שהם עושים באותן המפות החמודות מתקופות שבהן היו ספרי־גיאוגראפיה קריאים בפועל. דרקונים על פני מדבריות, דוֹדוּ, וזפיר־החול תמריא לאוויר מתוך קן־שלהבתה. על צפע נהדה ידינו, ונראה את אבן־החן אשר בקדקוֹד־הקרפד. באוּרווֹתינו יעמוד סוּס־הפּרס 3 ויאכל שבלי־שועל של זהב, ומעל ראֹשינו תשוּט הצפור הכחוּלה, ותשיר על דברים יפים ובלתי אפשריים, דברים אשר חמדה בהם ולעולם לא ייבראו ויהיו, דברים שאינם והם ראוּיים להיות. ואולם בטרם יבוא היום ההוא, עלינו לטפח את אמנוּת־השקר האבוּדה”.

 

המלקט אומר    🔗

אוסקר ויילד נולד בדובּלין (1854, מת 1900), כלומר, בשורשו איש אירי הוא, והאירים – עם נוטה לרומנטיקה, שעצם־לשונו (הן הגיילית הקדומה, שעדיין שיוּר־חיוּת לה במקומות נידחים ויש מאמץ להחיותה במדינה האירית כולה, והן האנגלית השלטת, שהאידיוֹם שלה מטובע בחותם הגיילית) שופעת גוזמאות פיוּטיוֹת. ומכאן אהדת ויילד לשקר בן־דמיון.

מתלווה אל דברי ויילד על הטבע כמחקה את האמנות – נוסף על הכלל הבּרקלינאי שהמוּחשיוֹת הן סוּבייקטיביוֹת – איזה זיהוּר מיטאפיסי, שהטבע כולו תאֵב התבטאוּת, ובאמנוּת יצוּרת־אנוֹש העולם מגיע לדרוֹר שבהתבטאוּת.

מלת־ויילד על מעשׂיית עץ־הדובדבן כמקור לפכחון־האמריקני במסחר ודבקוּתוֹ בפולחן־העוּבדות, היא דוגמה אחת מאחדות (ביניהן, ההתאַבּדוּיוֹת עקב “ורטר” של גתה) המוּבאוֹת ב“קמילת השקר” ללמד מה־השפעה מוּפקת מן המיתוס על החיים. בדבר זה מתקרב ויילד אל הוראת אחד־העם, כי האמת ה“היסטורית” של משה – משה כיוצר היסטוריה – היא דמותו האגדית, זו שנשמת־העם יצרה אותה ובני־העם לדורותם משווים אותה לנגדם, ולא משה כמו שהיה בחייו ממש (שהיא אמיתו ה“ארכיאולוגית”). אותה מחשבה נשנית אצל אחד־העם בייחס לדמות־הרצל בהספדו אחרי מות המנהיג.

מן המוֹתר לומר כי ויילד תפס רק צד אחד שבאופי האמריקני והתעלם מצדדים אחרים שבו, המתגלים במובהק בכגוֹן ואשינגטון עצמו, אברהם לינקולן (זה חקוּק בלבה של אומה זו לייתר־עומק מוואשינגטון), ג’והן בראוּן – שאין לדבר על אישים ספרותיים.

אשר לזיקוֹת האָמנוּת אל החיים – ודאי לא לשם החייאת כּימירות וסוסי־פרא גרידא, מיצווה עלינו לחנך את ילדינו ברוח של האדרת־דמיון. אף לא בניתוק מן החיים החולפים של יצורים בני־תמותה תשׂגה ספרות־העתיד; וּויילד עצמו יוכיח. מה היתה כתיבתו בתקופתו האֶסתיטית־לעילא? שירים שהם הדים למעשי קיטס ורוזטי (יוצא מן הכלל למקוֹריוּת: המזמור המאקאבּרי, “בית הזונה”); מחזות טרקליניים פיקחים־שטחיים; אגדות־מיספר לילדים (והן באמת חביבות); “תמוּנת דוֹריאן גריי”, על פי שילוב מוֹטיבים משני סיפורים של אדגר אַלן פּוֹ, “הדיוֹקן הסגלגל” וּ“ויליאם וילסון”. אבל, ראֵה מה־חיוּניוּת ומה־שלמוּת נסכו ביצירותיו נסיונותיו המרים במישפט ובבית־אסורים! הנה, הוידוי “ממעמקים”; הבאלאדה של כלא־רדינג", המתפּגשת עם רצח ותלייה; המחזייה הפיוּטית נקיית־הבניין ורנוּנת־המכאוב, “סאלוֹמה” (שלומית). את זו האחרונה חיבר בצרפתית בהיותו בגלות־צרפת; ואחד מידידיו (דומני, לורד הוֹטוֹן שמוֹ) יצק אותה באנגלית, שהיא הדוקה בצרפתית עד כדי ניצול שרשים שהם משותפים לשתי הלשונות – והתוצאה: מוֹפת־יוֹפי.


  1. ) האֶקוּבה – אשת פריאַם מלך־טרוֹיה. בנפול טרוֹיה, לוּקחה בשבי. היה עמה קטון־ילדיה. סברה, משום קטנוּתוֹ לא ישגיחו בו, ותוכל לקחתו עמה אל גלות ועבדות. ניגשו השוֹבים והגידו לה כי כבר נגזרה גזירה ואין להשיב שיהא התינוק מושלך כקורבן אחרון מרוּם חומת־טרוֹיה ארצה. תפקיד רב ניתן לדמוּת־האֶקוּבּה בשני מחזות של אבריפּדס.  ↩

  2. מעשׂייה עממית (תחילתה בבדוּתא של כותב־זכרונות אחד), המסוּפרת לכל תינוקות ארצות־הברית. וזוהי: אביב של ג‘ורג’ ואשינגטון, בהיות ג‘ורג’ ילד, קנה לו במתנה גרזן קטן. בחצר־הבית עמד עץ־דובדבן רך, שהאָב זה־מקרוב שתלוֹ. ניסה ג‘ורג’ את גרזינו בעץ והפּילוֹ. בא האב הביתה, ראה את העץ הקטוּל, ושאל ברב־כעס: “מי קיצץ את העץ הזה?” ניגש ג‘ורג’ ואמר: “אבא” אינני יכול לשקר. עשיתי זאת בגרזיני הקטן".  ↩

  3. ([iii] סוּס־הפּרס – הפוֹגריף: יצור אגדי, גופו של סוס, וכנפיו וראשוֹ של פרס.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 52824 יצירות מאת 3070 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־31 שפות. העלינו גם 21975 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!