Posts Tagged ‘הספד’

לוינסקי מדגים איך להתייחס לתשובה שלילית מהעורך

יום שישי, מרץ 7th, 2014

הזכרנו בעבר את דרכו של אחד העם בעריכה, והנה עוד אשנב אליה: ברשימת הספד שחיבר אחד העם על אלחנן ליב לוינסקי (גם כתביו מצויים במאגרנו), הוא נזכר בפיליטון מסדרת "מחשבות ומעשים" שלוינסקי שלח אליו (בהיותו עורך כתב העת "השילוח"):

[לוינסקי כתב] "שולח אנכי לך את "מחשבותי ומעשׂי" לחוברת השמינית. הפעם נכנסתי לרשותי, כי לא כתבתי דברים בעלמא, רק בדבר ענינים שנעשׂו באמת בארצנו פה… אם ימצאו דברי חן בעיניך ותסכים להם, הרי זו היא הפרוגרמא שלי גם לימים הבאים. כמדומה לי, שזה דרכּי הנכון. לכל הפחות, לזה כּוַנתי מתּחלת כתיבתי. אם תסכים גם אתה לפרוֹגרמא זו, הרי אתן לך גם לחוברות הבאות ככה"…

והפוליטון הזה, שראה בו לעווינסקי מעֵין פּרוֹגרמא לימים הבאים והיתה דעתו נוחה ממנו כל-כך, – לא מצא חן בעיני ולא הדפסתיו. כי הענינים אשר דבּר עליהם נראו לי קלי ערך ביותר ובלתי ראויים להרבות עליהם דברים במכ"ע חדשי.

מקרים כאלה קרו לי, במשך שנות עריכתי את "השלח", גם עם סופרים אחרים, ידועי-שֵם פחות או יותר, ועל הרוב ראה בזה המחַבר "עלבון" לכבוד שמו, ויש שלא הוסיף עוד לשלוח דבריו אלי, ויש גם שנהפך לאויב ל"השלח" ועורכו יחד, אבל לעווינסקי, שהיה אז כבר בכיר הפוליטוניסטים העבריים וחביב-הקהל – כשהודעתיו, שפסלתי את הפוליטון הזה, היתה זאת תשובתו:

(25 אפריל 1887).

"שבתי הביתה ומצאתי את מכתבך. ואנכי לא אצטער מאוּמה על כי לא תוכל להדפיס את דברי. מעודי לא הצטערתי על מה שלא נדפס; אדרבא, יש להצטער על מה שנדפס, ועל "לא", כידוע, לא נתחרט. העיקר היה הפעם – מעֵין פּרוגרמא. הן עלי לכתוב "מחשבות ומעשׂים" מדי חודש בחודש, ואם כן עלי לדבּר על המחשבות והמעשׂים בחודש הזה, ואיה נקח מחשבות ומעשׂים אחרים, אם אינם ברוסיא? אם יעלה בידי, אכין "מעשׂים" אחרים לחוברות הבאות. אבל איה נקח חומר לימים הבאים? הנה כי כן, תבן לא תתן לי, לא תרשה לי, ולבֵנים תאמר לי לעשׂות"…

וקוראי "השלח" יודעים, כי דאגתו זו היתה דאגת שוא. הוא מצא לו תמיד "תבן" די צרכו ולא חדל לעשׂות "לבנים" נאות ל"השלח" מאז ועד יומו האחרון, וכבר העירו רבים ממספידיו, כי בכל עת צאת חוברת חדשה, היו "מחשבות ומעשׂים" נקראים ראשונה, והכל, אף אלו שהיו מטרה לחצי לעגו, התענגו על שׂיחתו הנעימה, על ה"הומור" המתוק והטוב, מבלי להרגיש כאב בעקיצותיו.

נרצח מספיד נרצח

יום שבת, אוגוסט 11th, 2012

בזמן מאורעות תרצ"ו (1936) נרצח בירייה חוקר האיסלם לוי ביליג (כל שמות האישים מקשרים לויקיפדיה) ליד שולחן עבודתו. בדברי המספד שנשא נשיא האוניברסיטה העברית, ד"ר יהודה ליב מאגנס (דבר, 24 באוגוסט 1936), אמר:

לא היה לאיש הזה שונא או יריב.  איש צנוע, הלך בדרכיו הצנע לכת.  לבו היה טוב.  אץ להגיש עזרה לכל דורש.  לא התערב בפוליטיקה, רצה להבין את נשמת הדת האחרת ואת רעיונותיה.  נקי כפיים ובר-לבב.  שאף להרביץ תורה, היה אהוב על תלמידיו וקרוב קרבת נפש לחבריו.  במשך כל השנים שאלוהו: "מדוע אינך מוציא לאור את כתב היד הערבי?" והוא היה משיב: "אני צריך לחפש עוד בקרן נידחת, עוד בספר, בכתב יד, אולי לא השלמתי הכל".  והגורל האכזרי לא נתן לו לגמור.  בימים האחרונים היה מלא תקוה, כי כתב היד ייגמר בקרוב.

לא נשכחהו.  יביאוהו לקבורה בשורת הקדושים.  כל איש מישראל שמת באורח בלתי טבעי נקרא קדוש.  אבל ביליג היה קדוש גם בחייו.

עוד מדווח סופר "דבר", כי

"ליד הקבר הפתוח אמר דברי-הספד קצרים מר אבינועם ילין".

לא נמסר מה אמר ילין, בנו של החוקר והמחנך דוד ילין, אך רצה הגורל, וקצת יותר משנה אחר כך, באוקטובר 1937, עדיין במהלך המרד הערבי הגדול, נרצח בירייה גם אבינועם ילין, בכניסה למקום עבודתו, במחלקת החינוך הממשלתית בהר ציון.  והיות שאף הוא היה מזרחן, שתרגם מן הערבית והסורית, עסק בארכיאולוגיה ועוד, הרי שבבלי דעת הקדים הספד גם לעצמו.

דוד ואיטה ילין, הוריו הזקנים, נאלצו לראות את בנם מובל לקבורה, וזאת לאחר שאיבדו בן אחר, שמריהו ילין, שחלה בטיפוס ומת בדמשק, לשם הוגלה ע"י הפחה בימי השלטון העות'מני.   המספיד יוסף מיוחס סיפר שמלותיו האחרונות של אבינועם ילין, בעת גסיסתו הממושכת, היו "לבי לבי על הורי הזקנים והיקרים".

(התחלנו להנגיש לציבור את כתבי דוד ילין ובקרוב ננגיש גם את כתבי בנו אבינועם ילין.)

נחום סוקולוב על יצחק ליבוש פרץ

יום שני, אוגוסט 18th, 2008

י"ל פרץ (1851-1915) היה מחשובי הסופרים היהודים בתקופת ההשכלה המאוחרת. הוא כתב סיפורים ושירים בעברית וביידיש, ותיאר את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, פשוטי העם והחסידים. הוא היה אהוד כל כך, שבהלווייתו נכחו על פי המסופר 100,000 איש.

נחום סוקולוב הכיר את פרץ מנערותו, ובקטעים הבאים, מתוך ההספד שכתב עליו, הוא מתאר את דמותו המיוחדת.

חזיתי כבר אז את פרץ חזות-הכל, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד נגשו, ועוד הכל היה בלול יחד, כמו בסיר נפוח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נדע בה הדקר, מעין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיונותיו כשרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעים בעים רוחו, כבר היו ברקיו חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוא ושוב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית המדרש, ולא עילוי, לפי משפט הימים ההם, ואף לא משכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד, גם בלה לא בלה זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר-המתת, הוא כבר היה אז – שרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת-יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו, הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה: אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על פי נבל, או פלמוני מתאר בשרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכל מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא המשורר!

היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה ובעותי לילה, לבת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום-יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.

[…]

הדברים שהיו מעוררים ביותר את רוחו של פרץ היו דווקא הדברים מעולם היהודי הפשוט, וזאת תכונתו, כך היה מוכן, ולזאת גרמו כל מסבות חייו, שאמנם לא היו מרובי-הגוונים. פרץ היה כמעט "יושב אוהל", ואת העולם הגדול לא ראה. הישיבה במקום אחד היתה יפה לו, ואני מזכיר זאת לשבחו, ולא לגנותו. מי שרוח יתרה בו איננו מצווה ועומד לנסוע ולראות הכל בעיניו. הרי אנו כותבים גם ע"ד העבר, ואת העבר הלא בודאי לא ראינו! כי שקספיר לא ראה את וויניציה ואת ווירונה, ואף על פי כן תאר אותן ב"אותילו" וב"רומיאו ויוליה" לא רק כהויתן, אלא עוד יותר – כהויתן האידיאלית – כמעט וויניציאה של מעלה, ווירונה של מעלה – הכל יודעים. אבל אפילו שילר לא ראה שאת שוויציה, שהיתה כ"כ סמוכה, והיה מתאר אותה כמו חיה ב"וילהלם טל". כמה פעמים קנאתי בפרץ! אדם פשוט שכמותי צריך לשוטט כל ימיו ולתהות כל ימיו על מראה זה ועל מראה אחר, ופרץ היה סוקר לפעמים ברוה"ק או מעין רוה"ק: בכשרונו מסוף העולם ועד סופו. האמינו לי, הרבה פעמים אני מתפלל: רבש"ע, סגרני נא סגור לאיזה שנים בד' אמות שלי; אבל תפלה זו איננה "עושה" אפילו "מחצה", ושוב אני אומר: אין לאחוז באומנותו של בעל מגיה כלפי הקב"ה: יש לו לכל אחד גזרה קדומה שלו, תכונה שלו, קלסתר פנים שלו.

לפעמים הייתי נכשל גם אני בחקירות והשערות ממין: כיצד היה – אילו… ואילו היה כך… וכך. הרבה פעמים שאלתי את עמני: איש כפרץ, בכשרונו האדיר, אילו היה גם באותה מדה מומחה מובהק בעברית, ובקי בחדרי ספרותנו העתיקה והחדשה; אילו הגיע על ידי למוד מתמיד למדרגה הגונה של שלימות כזו; אילו קלט לתוך עצמו את ההיסטוריה העברית עד כדי הכרת כל פרקיה והרגשת כל מאורעותיה וזרמיה וזעזועיה, כמו שהיה בעניני הזמן ההווה, ובאותו תחום של יהודים שהוא הכיר והרגיש; או – איש כפרץ, אילו סגל לעצמו ידיעת שפה חיה של עם חי ומסודר ועובד בקרב ארצו עד כדי בטוי כל דעותיו, השקפותיו והרגשותיו; או – תביעה יותר קרובה ויותר מן הענין – אילו ידע את כל עם היהודים בהוה למדינותיו ולמפלגותיו, עם כל חייו הפנימיים הטמירים – איזה נפלאות היינו רואים! איזה יצירות היה יוצר! – אבל שבתי וראה, כי חקירות והיכי תמצי'ים ממין זה הם דברי רוח. אפשר, כי בתנאים כאלה לא היה יכול לתת לנו אפילו מה שנתן. פרץ צריך להתקבל כמו שהיה – וזה די.

[לקריאת כתבי י"ל פרץ העבריים, לחץ כאן].


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.