י"ל פרץ (1851-1915) היה מחשובי הסופרים היהודים בתקופת ההשכלה המאוחרת. הוא כתב סיפורים ושירים בעברית וביידיש, ותיאר את חיי הקהילה היהודית במזרח אירופה, פשוטי העם והחסידים. הוא היה אהוד כל כך, שבהלווייתו נכחו על פי המסופר 100,000 איש.
נחום סוקולוב הכיר את פרץ מנערותו, ובקטעים הבאים, מתוך ההספד שכתב עליו, הוא מתאר את דמותו המיוחדת.
חזיתי כבר אז את פרץ חזות-הכל, גלוי ומפולש בכל סגולותיו וגווני אופיו, אחת מהנה לא נעדרה; שרשיהן כבר אז יחד בו נפגשו, אחד באחד נגשו, ועוד הכל היה בלול יחד, כמו בסיר נפוח, עפר לא מוצק, מחפורת שלא נדע בה הדקר, מעין חתום. רק גידי זהב נוצצו למראה עין חודרת, ונטפים כאגלי טל נראו; אבל זה כבר היה פרץ! כבר עפו רעיונותיו כשרפים, לא ייגעו, לא ייעפו, כבר זעים בעים רוחו, כבר היו ברקיו חציו, וחזיזים מבטיו, כבר דרכה נפשו עוז, שאפה, נכספה, ודמו כבזק רצוא ושוב בקרבו. מה היה אז פרץ? לא חובש בית המדרש, ולא עילוי, לפי משפט הימים ההם, ואף לא משכיל מצוין; ידיעותיו היו מלוא הכף, קרא מעט, ושנה מעט מן המעט, לא שקד על ספרים, אף לא ראה הרבה בחיים, לא חלק לו בדקדוק – ואז חק היה למשכיל להתמחות בדקדוק! – ותלמוד כמעט לא למד, גם בלה לא בלה זמנו ללמוד שפות, ולקרוא ספרים הרבה – אבל הוא כבר היה אז יקר-המתת, הוא כבר היה אז – שרף, לפיד אש מתלקחת ושלהבת-יה. הוא היה איש, אשר אלהים אהבו, ועלמות אהבוהו: בנות השיר נשקוהו, הוא היה אדם מרגיש. כן! אולי זאת היא המצויינת שבסגולות, אולי זה הוא חותם התכנית של נפש נפלאה: אדם מרגיש! כלום יש אדם שאיננו מרגיש? למה הדבר דומה? למי שאומר: פלוני פורט על פי נבל, או פלמוני מתאר בשרד – ולא אמר כלום. ראש דבר: איך פלוני פורט על פי נבל, ואיך הוא מתאר. הכל מרגישים, אבל לא הכל מרגישים באופן אחד. יש מי שמרגיש את זעזועי קיבתו, ויש מי שמרגיש גם את אנחות הפרחים ואת צער האזוב הנרמס; יש מי שמרגיש בעד עצמו, ויש מי שמרגיש בעד הדור כולו, אף בעד הדורות שעוד לא נולדו, וזה הוא המשורר!
היתה לו לפרץ התלהבות שאיננה עוממת, היו לו הגיגים מלאי רגש, דמו וכל קרביו שועו, רעשו, תבעו, קבלו – אם היתה ואם לא היתה סבה מחוץ; הסבה היתה מבפנים: ככה היה האיש! לא הלך לאט לאט דרכו בתבל הלזו, הרחק מגדולות ונפלאות. לפני כבודו ענוה, וכל נתיבותיו שלום; אך ברעש ורגז גמא ארץ, או הגביה עוף כבן-רשף; ככה היה האיש! יהודי זה היה לפעמים מלא עוז, כאלף כלי תותח, שצף קצף, רעם ונהם, בלהות שאול וחתחתי תפתה ובעותי לילה, לבת חשק, יקוד אש אהבים, ולפעמים רב חן ורב קסם כזמירת ילד, אך תפל ומורגל ומשעמם לא היה אף בתקופה אחת של ימי חייו, יום-יומי וחול לא היה אף רגע אחד ברגעי הויתו הרוחנית. הוא היה פוזז ומתגלגל גלגולים בכשרונותיו ובחזיונותיו.
[…]
הדברים שהיו מעוררים ביותר את רוחו של פרץ היו דווקא הדברים מעולם היהודי הפשוט, וזאת תכונתו, כך היה מוכן, ולזאת גרמו כל מסבות חייו, שאמנם לא היו מרובי-הגוונים. פרץ היה כמעט "יושב אוהל", ואת העולם הגדול לא ראה. הישיבה במקום אחד היתה יפה לו, ואני מזכיר זאת לשבחו, ולא לגנותו. מי שרוח יתרה בו איננו מצווה ועומד לנסוע ולראות הכל בעיניו. הרי אנו כותבים גם ע"ד העבר, ואת העבר הלא בודאי לא ראינו! כי שקספיר לא ראה את וויניציה ואת ווירונה, ואף על פי כן תאר אותן ב"אותילו" וב"רומיאו ויוליה" לא רק כהויתן, אלא עוד יותר – כהויתן האידיאלית – כמעט וויניציאה של מעלה, ווירונה של מעלה – הכל יודעים. אבל אפילו שילר לא ראה שאת שוויציה, שהיתה כ"כ סמוכה, והיה מתאר אותה כמו חיה ב"וילהלם טל". כמה פעמים קנאתי בפרץ! אדם פשוט שכמותי צריך לשוטט כל ימיו ולתהות כל ימיו על מראה זה ועל מראה אחר, ופרץ היה סוקר לפעמים ברוה"ק או מעין רוה"ק: בכשרונו מסוף העולם ועד סופו. האמינו לי, הרבה פעמים אני מתפלל: רבש"ע, סגרני נא סגור לאיזה שנים בד' אמות שלי; אבל תפלה זו איננה "עושה" אפילו "מחצה", ושוב אני אומר: אין לאחוז באומנותו של בעל מגיה כלפי הקב"ה: יש לו לכל אחד גזרה קדומה שלו, תכונה שלו, קלסתר פנים שלו.
לפעמים הייתי נכשל גם אני בחקירות והשערות ממין: כיצד היה – אילו… ואילו היה כך… וכך. הרבה פעמים שאלתי את עמני: איש כפרץ, בכשרונו האדיר, אילו היה גם באותה מדה מומחה מובהק בעברית, ובקי בחדרי ספרותנו העתיקה והחדשה; אילו הגיע על ידי למוד מתמיד למדרגה הגונה של שלימות כזו; אילו קלט לתוך עצמו את ההיסטוריה העברית עד כדי הכרת כל פרקיה והרגשת כל מאורעותיה וזרמיה וזעזועיה, כמו שהיה בעניני הזמן ההווה, ובאותו תחום של יהודים שהוא הכיר והרגיש; או – איש כפרץ, אילו סגל לעצמו ידיעת שפה חיה של עם חי ומסודר ועובד בקרב ארצו עד כדי בטוי כל דעותיו, השקפותיו והרגשותיו; או – תביעה יותר קרובה ויותר מן הענין – אילו ידע את כל עם היהודים בהוה למדינותיו ולמפלגותיו, עם כל חייו הפנימיים הטמירים – איזה נפלאות היינו רואים! איזה יצירות היה יוצר! – אבל שבתי וראה, כי חקירות והיכי תמצי'ים ממין זה הם דברי רוח. אפשר, כי בתנאים כאלה לא היה יכול לתת לנו אפילו מה שנתן. פרץ צריך להתקבל כמו שהיה – וזה די.
[לקריאת כתבי י"ל פרץ העבריים, לחץ כאן].
אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.
תגובה אחת על “נחום סוקולוב על יצחק ליבוש פרץ”
מתוך כתבי סוקולוב אין לי ספק שמעבר להיכרות של סוקולוב עם י.ל. פרץ הוא אהב אותו מאוד. אולי הרגיש צורך לבטא זאת כי פרץ לא היה מוערך בתחילת דרכו? או אולי כי זו היתה דרכו של סוקולוב, להציג את הצדדים היפים, האנושיים, האמיתיים של כל אדם, באהבה ובכבוד.
אני הקלדתי את הטקסט על י.ל. פרץ שכתב סוקולוב, והיום השלמתי עוד חלק מלקסיקון האישים של סוקולוב בענין רבי נחמן מברצלב. להפתעתי גם שם יש התיחסות לפרץ באותה רוח.
(זה עדיין לא הועלה).
" י.ל. פרץ מילא תפקיד ללא ערוך של הפריה אמתית בהספרות היפה שלנו, בחזיונותיו על החסידות. אמנם, אין זאת החסידות הבעש"טית, ולא החב"דית, אלא החסידות של י.ל. פרץ. הוא התרשם יותר בעקיפין, מאשר ע"י הסתכלות די ממושכת, ובאופן בלתי-אמצעי בנושא החי הזה. גם קריאתו ובקיאותו לא היו די מקיפות. גם נושאים כמה מחזיונותיו יותר מדי ברור את חותם ההסתגלות להבליטריסטיקה החדישה הזרה, ולאפני-התאור, שבהם היא מתארת דברים עטופי תעלומה ורזי דרזין ! לפיכך, כמה מחזיונותיו הם לקויים ומעורפלים יותר מן השיעור. בבחינה עיונית צדק בשאיפתו להכניס את המסתוריות שלנו לתוך המסתוריות האנושית הכללית. יבוא יום אשר אז אפשר יהיה לדון עליה על הרקע המשותף לכל העמים. ברם נסיון זה עדיין הוא מוקדם. המקצוע המיוחד שלנו עדיין לא נחקר למדי. למה הדבר דומה? להמדע של חקירות הלשו-נות בדרך השוואה. קודם כל צריך לדעת ידיעה מספיקה ועמוקה את חוקי הדקדוק ושימוש הלשון ואת הרוח הפנימית של כל לשון ולשון לבדה, ורק אז אפשר לגשת אל מדע-לשון-המשוה, ולמצוא את הקשר המאחד וגם את השפעת הגומלין. אבל בכל חזיונותיו תפס פרץ את סוד ההשראה באופן קולע, יען כי הוא, אף כי לא ידע את החסידות די צרכו, הרגיש אותה בהרגשה של אמן."
מאחר ולא הקלדתי טקסטים של י.ל.פרץ, אולי מישהו מהמקלידים/קוראים שם לב האם בכתביו של י.ל.פרץ יש משהו בענין סוקולוב?
אשמח לשמוע