בזכרונות מונטיפיורי בתרגום י"ח טביוב, מופיע המעשה הבא:
ואחד מגדולי אנגליה בא אל מונטיפיורי ויגד לו בשם ציר טורקיה לאמר:
"אם יאבו היהודים לשוב לארץ הקדושה, נכונה ממשלת טורקיה לתת להם אדמה עם כל הזכיות והחסות הצריכה להם, רק בתנאי כי ילוו לה היהודים כסף לצרך חלוף מטבעותיה במטבעות חדשות".
אך מונטיפיורי ענה על זאת כי לפי דעתו לא ימצא לעת כזאת אף יהודי אחד באנגליה אשר יאבה לשוב לארץ ישראל, וגם איננו מאמין כי אפשר יהיה לעשות מלוה לצרך כזה.
בזכרונותיו מימי הקמת המושבה גדרה, תחת השלטון העות'מני, מספר ישראל בלקינד איך הקימו אורווה, בשיטה שמזכירה את שיטת חומה ומגדל מימי המנדט הבריטי:
קרב החורף השני [תרמ"ו], קרבה עונת העבודה. ה' מויאל צוה לקנות סוסים וכלי חרישה. אבל פה התעוררה שאלה, איפה יעמדו הסוסים? ידוע הוא מקדמות דנא כי קרבנות אפשר לדרוש מבני-אדם, אבל לא מבהמות. אנחנו יכלנו לשבת בצריפינו הצרים והקרים, בבנינים אשר היו נועדים לחמור או לתרנגלות, אבל לסוסים לא יכלנו למצוא מקום. הם לא יכלו לעמוד תחת כפת השמים. הם יכלו להצטנן ולמות, הם יכלו להגנב.
היה אפוא נחוץ לבנות ארווה. אבל איך להשיג על זה רשיון? ונבוא אז אל הרעיון לבנות ארווה באותה השטה כמו שעשינו את התנור. אם היה אי-אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג … חשבנו בראשונה כי אם נקח פועלים ערבים, נעשה את הדבר במהירות יותר גדולה, אבל כפי הנראה הרגישו יושבי הכפר כי מתרחש איזה דבר ו"חילים", לאמור שוטרים רוכבים, באו ויגרשו את הפועלים הערבים וגם אסרו אחדים מהם. אז יעשו זה האכרים בעצמם.
הם חפרו בור עשרים מטר ארכו, חמשה מטרים רחבו ומטר ועוד עמקו. בינתים הכינו בראשון-לציון את הגג ויעבירוהו לגדרה יחד עם מספר הרעפים הנחוץ, ובלילה אחד העמד הגג על מקומו, ויהיה הבור לארווה נהדרה ורחבת-ידיים!
הערבים לא האמינו למראה עיניהם כאשר ראו את הבניין החדש, ופקידי הממשלה לא יכלו לעשות מאומה, כי חוק הוא בתורכיה כי דבר בנוי אסור להחריב. הגג היה די גבוה, ובינו ובין התקרה היה מקום גדול למען התבן, אשר הוא יחד עם שעורים המאכל העקרי של הסוסים. מלבד זה סדרו חדר באורווה למטה, אשר בו יכלו לגור ארבעה צעירים, וחדר כזה תחת הגג, אשר בו התישבה משפחה שלמה.
נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!
במקום מסוים בספרו "זכרונות לבן ירושלים" (בקרוב במאגר הפרויקט), מתאר יהושע ילין את פרטי מערכת המטבע העות'מנית:
במדינת טורקיה היו להמטבעות שני ערכים הנקראים: "צָאג'" ו"שוּרְק". "צאג'" פרושו: שָלֵם, מפני שמחירו מהממשלה הוא תמיד אחד ואינו משתנה; הלירה היא תמיד מאה גרוש, וכן ערך שאר המטבעות אשר ארשמן להלן הוא תמיד קבוע. לא כן "השוּרק" שפרושו: רעוע, מקולקל — הוא מתחלף כפעם בפעם ומחירו נקצב ע"י הסוחרים שבכל עיר ועיר; למשל הלירה היא לפעמים מאה ועשרים גרוש, ולפעמים יותר או פחות; וכן שונה מחירה בכל עיר ועיר: בירושלים מאה ועשרים, וביפו מאה וארבעים וכו'; וכן שאר המטבעות משתנות ומתחלפות. גם לכל המטבעות של זהב וכסף של שאר הממלכות נקבעו שני הערכים האלה.
אינני מקנא בסוחרי התקופה, שנאלצו לערוך חישובים מחישובים שונים כדי לדעת מראש כמה תעלה סחורה ביפו, או בכמה תוכל להימכר בירושלים, או להיפך. אולי גם זו סיבה (שולית, בוודאי) לקריסת האימפריה העות'מנית?