ע“פ מהדורת משרד הבטחון, תשמ”ג, בעריכת רן אהרונסון

 

לא הפרעות הולידו את ההתעוררות למעשה הציוני    🔗

לעתים קרובות אפשר לשמע את הדעת כי הרעיון של ישוב ארץ-ישראל ויחד אתו חיבת-ציון והציונות נולדו מתוך הפרעות של שנת התרמ"א. הדעה הזאת איננה נכונה כלל וכלל.

אמת, לפרעות האלה היה תפקיד גדול בהתעוררותם הלאומית, אבל הן נתנו לה רק את הדחיפה החיצונית. אבל הקרקע היתה מוכנה מקודם, ומי שאמר כי הפרעות הולידו את תנועתנו הלאומית הוא כאילו אומר שבן-אדם בן שמונים מת מהצטננות, ולולא ההצטננות היה חי לנצח. לא ולא! בן-אדם אשר הגיע לגבורות, כבר כך וכך קרוב קצו. ואם לא מת מסיבה זו – ימות מסיבה אחרת.

מלאך המות מוצא תמיד תירוץ, אומר המשל.

העם העברי, אמונתו, דברי ימיו וכל רוחו קשורים בקשר אמיץ אשר לא ינתק, אי-אפשר להפריד אחד מן השני. עם ישראל יוכל לחיות, לכל הפחות בתור עם, רק בארץ-ישראל, וחיים מחוץ לארץ הזאת נקראים חיים בגולה, חיים בנכר!

הציונות איננה הופעה חדשה בדברי ימי עמנו. היא איננה בשום אופן ילידת הפרעות והפוגרומים של הזמן האחרון. היא התמונה המודרנית של הרעיון המשיחי החי בעם ישראל מיום אשר אבדה לו ארצו, מיום אשר בו נשבע: אם אשכחך ירושלים, תשכח ימיני. היא פרי חפצו האדיר של עם ישראל לחיות ולהתפתח בתור עם. הפרעות רק החישו את התעוררות העם לתחיה, את התעוררות העם לקום על רגליו ולעשות פעולות ממשיות לגאולתו.

המצב הרגיל של כל גוף אדם בריא היא התנועה והעבודה, ורק עובר הלילה, רק עובר זמן המנוחה והשינה – יקיץ הוא ללכת אל פעלו. אך ישנם אנשים אשר דרוש להם רעש חזק של שעון-מעורר להעיר אותם משנתם, וישנם גם כאלה אשר המעורר הרגיל איננו מספיק לעוררם ולהוציאם מחבלי השינה; צריך שבן אדם אחר יעירם בעזרת ידיו, יטלטלם קצת ואולי יוציאם בחזקה מן המיטה אשר בה ערבה שנתם. התפקיד הזה היה לפרעות של שנת תרמ"א.

תחת השירה המְיַשנת של המתיוונים שבזמננו, נפלה תרדמה חזקה על חלק גדול של עמנו אשר החל לחלום על חיי שלום ושלוה בין הגויים, או יותר נכון, לחלום על נירבָנָה, לאמור: על מנוחה שלמה לנצח בזרועות מות הלאום… ואחרי נדודים ויסורים נוראים במשך חמש-עשרה מאות שנים היו החלומות האלה גם נעימים לחולמיהם. דומה לאיש הטובע, אשר אחרי האבקו עם הגלים הזדונים נכנע סוף-סוף ומוצא נעימות ידועה בחיק המות… היה צריך שכח חזק יעיר את העם מחרבותו ויקראהו לחיים חדשים, למלחמה בעד קיומו ההיסטורי, וזה עשו הפרעות!

בדומה לאור הכהה לפני עלות השחר, נראו סימני התעוררות לאומית גם לפני התקופה החדשה של חבת-ציון וציונות, עוד לפני הפרעות.

מאורע חשוב בזמנו היה יצירת הקרן להתפתחות עבודת האדמה בקרב יהודי רוסיה. בשנת תר"מ, ביום אשר מלאו עשרים וחמש שנים לשבת אלכסנדר השני על כסא הקיסרים, הכניס העשיר המפורסם מר שמואל פוליאקוב סכום של עשרים וחמישה אלף רובל ליצירת הקרן הזאת. הצעתו התקבלה בהתלהבות בכל חלקי העם ובמשך זמן קצר הגיעה הקרן הזאת עד מאתים אלף רובל. מובן כי בתנאי החיים של בני עמנו ברוסיה לא יכלה הקרן הזאת לפעול מאומה והכסף הלך לטמיון. אבל חשוב הדבר הזה בתור חפץ לסדר את חיי העם על בסיס אחר, להשיב אותו אל חיק הטבע אשר זה הוא גורם חיובי לתחיתנו.

 

שיבה אל הארץ ואל הטבע    🔗

תחיתנו הלאומית תלויה בשני מקרים: בשיבה אל ארצנו ובשיבה אל הטבע, אל החיים הטבעים של עובד אדמה. אבל שני העיקרים האלה צריכים להיות מאוחדים יחד למען שיביאו אל מטרתם הרצויה. המים, אשר תפקידם בטבע כל כך גדול, מורכבים משני יסודות: מחמצן וממימן. וכל אחד משני היסודות האלה איננו יכול לעשות את הפעולה אשר עושים המים. רק בהרכבתם יחד הם מולידים את המים, אשר נותנים חיים לכל חי ולכל הצמחים. וכן הוא הדבר גם ביחס לתחיתנו הלאומית. עוד לפני תקופת חבת-ציון התישבו בארץ-ישראל במספר חשוב בני עמנו. כל אחד מהם מצא ספוק רוחני לו לעצמו, לרגשותיו הפרטים, בשבתו בארץ הקדושה, אבל השפעה על כל העם לא היתה להם. וכן גם ביחס לעבודת האדמה. ברוסיה עצמה נמצא מספר יהודים עובדי אדמה הרבה יותר גדול ממספר האכרים בארץ-ישראל. ואם נצרף לסכום אחד את מספרי האכרים היהודיים בגליציה, בארצות-הברית, בארגנטינה, בקנדה וביתר הארצות אשר שם אחינו בשנים האחרונות, ויהיו למחנה גדול. שוב אפשר להגיד כי כל אחד מהאכרים האלה מוצא ספוקו בעבודת האדמה, הנותנת לו את לחם חוקו; אבל ביחס לתחיתנו הלאומית אין לאכרים האלה שום השפעה.

אבל המספר הקטן של האכרים היהודים אשר התישבו בארץ-ישראל היו לחלוצי עמנו בתחיתו הלאומית. הם-הם החיו את לשוננו הלאומית ויעשוה לשפה מדוברת, הם-הם עומדים על משמר תרבותנו הלאומית, הם-הם המשפיעים על בני הגולה ומשיבים אותם אל העבודה המשותפת, במפעל הגדול והקדוש להרים את עמנו מעפר שפלותו ולעשותו לעם חי השואף לחיות ולהתקיים.

לאסוננו מעטים הם המבינים את אמיתות הרעיון הזה, ומפעל התחיה צריך להלחם על שתי החזיתות: מצד אחד נגד אלה החפצים לעשות ישוב גדול בארצנו בלי בסיס חזק של עובדי אדמה, ועוד יותר היתה קשה המלחמה מהצד השני נגד אלה המושכים את בני עמנו לעבודת האדמה בארצות זרות. ובו בזמן אשר בחרקוב הרימו בני ביל“ו את הדגל הארצי-ישראלי, יסדו הסטודנטים בקיוב אגודה בשם “עם עולם” למען לשים פעמיהם מערבה וליסד מושבות לעבודת האדמה באמריקה. פולמיקה מענינת התלקחה סביב השאלה הזאת בעתון היהוזי בשפה הרוסית “ראזסביט”. סופר אחד אשר חתם את שמו “גמזפון” פרסם בו מאמר גדול לשבחה של אמריקה, בתור ארץ אשר אליה צריכה לזרום ההגירה היהודית. על המאמר הזה באה תשובה מאת מר ינושפולסקי, אשר היה אז סטודנט באינסטיטוט הטכנולוגי בפטרבורג, הוא שם לאל את דברי גמזפון ויוכיח, כי רק לארץ-ישראל צריך לשאוף העם היהודי. מר גמזפון בתור איש ישר וחובב עמו לא התעקש ויכתוב מאמר שני בשם “תחת הדגל המשותף“, בו הוא אמר: אנחנו, השואפים לאמריקה, חפצים שהיהודים ישובו אל חיק הטבע ואל עבודת האדמה. אתם גם כן שואפים למטרה הזאת, אלא דוקא בארץ-ישראל. נמצא כי בתוך שאיפותיכם שאיפותינו. ולכן אל לנו להפרד, אל לנו להלחם בינינו ותחת דגל אחד משותף כולנו נעלה ציונה! דבריו אלה נחשבו אז לנצחון גדול לרעיון הציוני, וזה האיש אשר חתם את שמו גמזפון היה באמת זמנהוף, ממציא השפה העולמית “אספרנטו”.

על כל בני הנעורים חביבים מאד הספרים של שני סופרים אמריקאים, מיין-ריד ופנימור קופר, שכתבו על חיי החלוצים באמריקה בעת אשר היתה כמעט שוממה ויושביה מעטים. השפעת הספרים האלה על הצעירים היתה כל כך גדולה, עד כי זוכר אנכי כי תלמיד הגימנסיה אשר בה למדתי ברח לאמריקה (מובן כי השיבו אותו מהעיר הקרובה!), ומקרים כאלה קרו גם בערים אחרות. השפעת הסופרים הללו היתה נכרת גם על העסקנים הצבוריים אשר חלמו אודות ישוב היהודים באמריקה.

מר גמזפון גמר, למשל, את מאמרו הראשון במלים האלה: “להתראות, עמי היקר, באהל על שפת מיסיסיפי!” וצעיר אחד בימים ההם, פטרוקובסקי שמו, אשר כבר עבר את האוקינוס, כתב לעתונים מכתבים שבהם תאר את מעשי גבורתו בחייו החדשים ואת מלחמותיו עם ההודים (אינדיאנים) אדומי-העור, הכל בנוסח מיין-ריד או קופר!

לא יפלא אפוא כי הצעת פוליאקוב התקבלה ברצון בתוך החוגים הרחבים של הצבור העברי בזמן ההוא. אנכי הייתי אז תלמיד המחלקה השביעית בגמנסיה במוהליב. חשבתי לחובתי להתעסק בדבר, ואקבץ חמשים רובל בין חברי וחברותי ואשלחם לפטרבורג. בדברי אודות חברי עלי לזכור אפיזודה אחת קטנה. בין כל החברים היו שלשה אשר אתם הייתי קשור בידידות נאמנה, אף כי רחוקים היו מרעיונותי אשר אודותם אדבר לקמן, אבל היו יהודים נאמנים מתענינים במצב עמנו. כלנו יחד חתמנו על העתון היהודי-רוסי “רוססקי-יבריי” (היהודי הרוסי). והנה פעם אחת כאשר קבלנו את אחד הגליונות, לקח אחד מחברי את העפרון רשים פסיק בין המלה “רוססקי ” והמלה “יבריי”. בזה חפץ הוא להגיד כי שני העמים האלה נפרדים ביניהם ואין להם קשר… כמדומה לי הפסיק הזה מצין יותר ברור מכל הדברים, את רגשות הדור הצעיר בזמן ההוא, לכה”פ אותם מבני הדור אשר לא התרחקו מעמנו וידעו את מכאוביו…

 

מאבק על יהדותי בימי נעורי    🔗

על אמיתות השקפתי על הציונות בתור נשמת העם, בתור תנאי הכרחי לחייו ולקיומו, יכולים להעיד דברי-ימי הפרטים, ומקווה הנני כי אינני היחידי בתוך עמנו בנידון זה. לכן יסלחו לי הקוראים אם אתעכב קצת על דברי ימי-חיי אנכי. הלא כל זה צריך לשמש חומר להסטוריון העתיד אשר יכתוב על ספר את דברי-ימי תחיתנו הלאומית.

אהבתי לארץ-ישראל נולדה בי בלי איזו שהיא סבה חצונית. השפעה גדולה השפיע עלי התנ“ך אשר למדתי בילדותי ואשר ידעתי היטב. אפשר להוסיף לזה את ספרי הראשון במשוררי ציון, אברהם מאפו, “אהבת ציון” ו”אשמת שומרון“. בהיותי בן שתים-עשרה שנה נכנסתי אל הגמנסיה ואחל ללמוד ידיעות כלליות ואתקרב אל הספרות הכללית. מכל המדעים נמשך לבי בפרט אל דברי הימים. אהבתי לקרוא את מעשי אנשי השם, כל אחד ואחד לטובת עמו וארץ מולדתו. ומעט מעט, גמל בלבי הרעיון ללכת בדרכיהם ולהקדיש את כל כחותי לעמי ולארצי, לאמור: לתחית עמנו וארצנו או, יותר נכון, לתחית עמנו בתוך ארצנו. הייתי אז כבן ארבע-עשרה שנה, עשיתי חוזה עם אמי ז”ל כי במקום ארוחת הבוקר אשר היתה מכינה למעני לפני לכתי אל הגמנסיה, תתן לי קפקות (פרוטות) אחדות למען אקנה לי אוכל בעצמי, ואת הקפקות האלה חלקתי לשניים. חלק אחד הייתי מוציא לארוחת הבקר וחלק שני הייתי חוסך, לאסוף לי מעט-מעט את הסכום הנחוץ לנסיעה לארץ-ישראל!…

אם על ארץ-ישראל ועל שיבת-ציון יכולתי רק לחלום בתקופה ההיא, בעת אשר הייתי עוד כמעט ילד, בעד יהדות היה עלי כבר להלחם ולסבול. כי כאשר היה עלי לעבור ממחלקה ב' למחלקה ג', קבעו שתי בחינות בשני ימי חג השבועות. בבוקר של היום הראשון התאספנו אנחנו, התלמידים היהודים של מחלקתי, ונחליט לבלתי לכתוב. כאשר קבלתי את הבטחתם עזבתי את המקום ואלך יחד עם אבי ז"ל לבית-הכנסת. עוד בבית-הכנסת הגיעה אלי הידיעה כי כל חברי כותבים. חכיתי במנוחה עד תום התפלה ואחרי ארוחת הצהרים בקרתי אחדים מחברי, ואשאלם למה לא שמרו את החלטתם. הם בארו לי כי טרם יספיקו לשוב הביתה יצא המורה ויגיד להם להכנס אל החדר למען הבחינה. לא נועזו לסרב לו ויכנסו. כולם ישבו לכתוב, אבל הם לא כתבו. כאשר שאלום למה אינם כותבים, לא מצאו תשובה אחרת ויגידו כי לא הביאו אתם כלי כתיבה. מובן, כי ברגע נמצאו להם הכלים האלה ויהיו נאלצים לכתוב… הוכחתים על המעשה הזה ואקבל מהם הבטחה כי ביום המחרת לא יכתבו גם הם. ובאמת נלוו אלי ביום השני של שבועות עוד שני מורדים.

בתקופה ההיא עוד התחשבו בחוגים הגבוהים עם היהודים. נתנו לי בחינה מיוחדת בחשבון, ולשלושתנו בחינה מיוחדת בשפה הלטינית וכל הענין עבר בשלום.

הרבה יותר קשה היה הדבר כאשר הייתי צריך לעבור ממחלקה ד' למחלקה ה'. בתקופה ההיא כבר השתנו הזמנים. השתנה היחס ליהודים לרעה. מנהל הגמנסיה רך המזג מתקופת הסבלנות הדתית עזב אותנו ועל מקומו בא חדש, פורסוב שמו, איש קשה, תלמיד מובהק של העתונאים משונאי ישראל. אחיו היה בפטרבורג פקיד גבוה במחנה הז’נדרמים אשר תפקידו היה להלחם ברוחות החדשות אשר היו מנשבות בתוך הדור הצעיר, ואת התפקיד הזה לקח המנהל שלנו, שמשל בבית-הספר אשר נמסר לידיו ממשלה בלתי מוגבלת.

ובעת הבחינות נקבעה בחינה אחת באחד מימי חג השבועות. הפעם היינו חמשה, אשר לא באו ביום ההוא לכתה. בין החמשה הייתי אנכי, שלשת החברים אשר הזכרתים לעיל ועוד אחד. כאשר נודע הדבר למנהל, לא היה גבול לקצפו ולזעמו. הבחינות ממחלקה ד' לה' היו כפולות, גם בכתב גם בעל-פה. לכן החליט המנהל כי בתעודות יכתבו לנו בעד הבחינה בכתב “אפס” (0) ואם לא נעבור את הבחינות בעל-פה באות (ציון) חמשה (5) נשאר במחלקה ד ’ עוד שנה ולא נעבור לחמשית. מובן כי הצלחנו בבחינה השניה ונקבל את האות הדרוש, אך כל הענין עשה רושם גדול בעירנו. אביו של החבר החמישי, אשר איש חסיד מפורסם, כבד את בנו במכת לחי על אשר לא כתב כאשר שאלהו הבן: “ההייתי צריך לכתוב בחג”? ענה לו אביו: "בדברים כאלה אינך צריך לשאול אותי!”

אנכי, כמובן, לא התיעצתי עם אבי ז“ל בשאלה החמורה הזאת. אבל ידעתי כי שמח מאד למלחמתי בעד רגשי יהדותי. הוא היה יהודי נאמן לדתו, מדקדק במצוה קלה כבחמורה, אבל לא היה קנאי ולכן נחשב בחוגים ידועים לאפיקורס, מאותם האפיקורסים אשר עליהם אומרים עתה: אם רוצה אתה לראות יהודי כשר וישר, בקשהו בין האפיקורסים הקדמונים. ואיך לא יכול להיות נחשב לאפיקורס, אם עזב את העירה הקטנה אשר בה נולדתי ויתישב בעיר גדולה, בעיר פלך, למען לתת לי, לאחי ולאחיותי ללמוד בגמנסיה? אם ביתנו היה תמיד פתוח לרְוָחה לצעירים בני הדור החדש, לחלוצי ההשכלה, אבל יחד עם זה לכל אלה אשר לא נתנו את שפת ציון לשנינה, לכל אלה אשר היו קשורים אל עמנו, שפתנו ותרבותנו? איך לא יחשב לאפיקורס, אם בגדיו היו תמיד נקיים, גם זקנו מסורק? בנעוריו, בלמדו בישיבה במינסק, היה מתחבא תחת הגג, לומד את התנ”ך עם הבאור, ויהי יודע ידיעה עמוקה את התנ“ך ואת השפה העברית עם דקדוקה. וכאשר גדל ויעמוד ברשות עצמו, היה בולע את ספרי ההשכלה החל מ”אהבת ציון" עד “השחר” אשר היה לסוכנו בעירנו במוהליב; אף את בתו [אולגה] לימד עברית.

ומרשה אני לי להביא פה שיחה אחת, אשר היתה לאבי עם אחד הקנאים במסיבה אחת בבית-הכנסת. האיש הזה היה חנוָני והוכיח את אבי על אשר שלח אותי ללמוד בגמנסיה. “מה הוא החטא?” שאלהו אבי. “הוא בטח יהיה מאוכלי טרפות,” ענה הלז. “ואני מפחד”, השיב אבי, “כי אם ילמד בגמנסיה, יהיה לחנוני ויהיה נאלץ לעתים קרובות להשבע לשקר”. “האם אפשר להשוות את שבועות החנוני לאכילת טרפות?” הוסיף לטעון איש שיחו. “ודאי לא”, השיב אבי, ויקח ספר התנ“ך ויקרא לפני הנאספים את פרק י”ד בשמואל א':

“שאול שמע כי אוכל העם על הדם ולא העניש איש, וגם ה' בעצמו לא הביע את כעסו. שאול החל לשחוט את הבקר על אבן גדולה, למען שיזל הדם ארצה." כך היה אבי מספר. “אבל מתי לא ענה לו השם ע”י האפוד? מתי כעס שאול ויאמר כי מות ימות האיש אשר טעם דבר באותו היום, למרות השבועה אשר השביע את העם? כאשר נודע לו כי יונתן בנו החביב טעם מעט דבש בקצה המטה, הוא יונתן אשר גם לא שמע בהשביע אביו את העם. ובכל זאת אמר לו שאול: מות תמות יונתן, וגם יונתן בעצמו היה מוכן למות. רק התערבות כל העם ובקשתו פדתה את יונתן ותצילהו ממות. יוצא אפוא כי שבועת שוא, חטא הרבה יותר חמור מאכילה על הדם, לאמר מאכילת טרפות…" כך אמר אבא, וישתק האיש הקנא ולא הוסיף לדבר עוד.

 

הכרתי הציונית מתחזקת    🔗

את רעיונותי על אדמת ארץ-ישראל הייתי נאלץ להחביא בחובי. היו אז השנים הראשונות של שנות השבעים למאה שעברה. כל הצבור העברי ברוסיה, בפרט המשכילים בעם, חכו אז בקצר רוח לשווי זכויות בארץ הזאת, חכו ליום אשר בו יתנו להם לשבת אל שולחן אחד עם כל יושבי הארץ. חברי, תלמידי הגמנסיה כמו רוב הצעירים בתקופה ההיא, חשבו לחובתם הקדושה להתאסף באיזו פנה נסתרת ולקרוא שם איזה ספר אסור. הצבור הרחב צפה לחסדי הקיסר הרחמן ולשריו אשר למשפט ישבו. והדור הצעיר צפה למהפכה, לריבולוציה הקרובה אשר לא תאחר לבוא, להציל את כל הנרדפים ואת כל הנדכאים. אלו ואלו לא הפרידו את גורל עם ישראל מגורל העם הרוסי:

אֶרֶץ עֵדֶן זֹאת הֵן לָךְ תִּפָּתֵחַ,

בָּנֶיהָ “אָחִינוּ” לָךְ יִקְרְאוּן עָתָּה.

שיר המשורר ¹

בתוך אטמוספירה כזאת היתה סכנה גדולה לְדבֵר על אדמת ארץ-ישראל. היה קל מאוד להחשב לאדם שאינו מן הישוב ואולי גם להסגר בבית משוגעים… בעיני חברי הייתי גם בלי זה חשוד, על אשר לא לקחתי חלק באספותיהם הנסתרות ובקריאת ספרים אסורים.

רק עם חבר אחד יכולתי לדבר אודות רעיונותי, רק לפני אחד יכולתי בלי פחד לגלות את לבי והחבר הזה היה פולני. רק הוא יכול להבין את מחשבותי ואת תקותי לעתיד. לכן בכל פעם ופעם כאשר היינו נפגשים יחד, הן בגמנסיה והן מחוצה לה, היינו מדברים בינינו ועושים תכניות שונות. החלטנו בינינו כי כאשר נגדל ונוכל לגשת אל עבודה צבורית, אסע אני ארצה-ישראל לבנותה ולהחיותה, והוא יקדיש את עצמו לשחרור פולניה!

אחרי אשר עברנו אל המחלקה החמשית, נפרד מעלי חברי הפולני. הוא עבר עם כל משפחתו לעיר חרקוב ואני נשארתי לבדי עם מחשבותי ורעיונותי אשר הוסיפו להתחזק בלבי. החלטתי כי אחרי אשר אגמור את הגמנסיה, אכנס אל בית הספר הגבוה לעבודת האדמה, היחידי אשר היה אז בקרבת מוסקבה (פטרובסקו רזומובסקיא אקדמיה). הבינותי כי עבודת האדמה תהיה ליסוד עקרי לחיינו החדשים בארץ-ישראל, לתנאי עיקרי לתחית עמנו בארץ הזאת.

מסבות שונות לא יצאה תכניתי זאת מן הכח אל הפעל, ואחת מהן היתה כי האקדמיה אשר הזכרתי נמצאה במרחק ידוע ממוסקבה ושם היה צריך להתפרנס מן המוכן, בעת אשר בעיר גדולה כמו חרקוב יכולתי לקוות למצא שעורים פרטים לפרנסתי… חשבתי לחכות עד אשר אהיה לאיש, לאמור עד אשר אגמור את האוניברסיטט, למען לגשת אל הגשמת רעיונותי. אך ההיסטוריה לא חפצה לחכות וביום האחרון לחג הפסח שנת ה’תרמ"א פרץ הפוגרום הראשון ביליסבטגרד.

בימינו אלה כבר התרגלנו לפוגרומים. הם כבר נהפכו לחזיון יום-יומי המלווה את חיינו בארצות רבות. אבל בימים ההם היה הדבר חדש והרושם אשר עשה הפוגרום הראשון היה נורא. כמו מחלום נעים הקיצו יהודי רוסיה לקול שבירת החלונות בבתי העניים ביליסבטגרד ואחר-כן בערים אחרות. יחד עם החלונות האלה נשברו גם תקוות היהודים לעתיד יותר טוב בארץ רוסיה; יחד עם נוצות הכרים והכסתות אשר נקרעו מאת הפורעים, עף ונגוז חלומם של יהודי רוסיה לחיות במנוחה בין העמים בארצות הגולה. הן אמנם, סימני הריאקציה נראו באופן בולט בשנים האחרונות לשבת אלכסנדר השני על כסא הקיסרים ברוסיה, אבל היהודי אוהב לרמות את עצמו. חשבו כי הריאקציה הזאת היא זמנית ותחלוף מהר. בריאקציה הזאת האשימו רק הממשלה, והעם הרוסי היה בעיני היהודי סמל הטוב והסבלנות. והנה בא העם ובאופן מוחשי הראה את טוב לבו ואת סבלנותו. אמנם היה ידוע כי למעשהו זה קבל במרומז מלמעלה, מתוך חוגי הממשלה; אבל דיה לנו העובדה כי ידעה הממשלה במי להסית את העם, ודיה העובדה כי העם הרוסי הבין את הרמז ויעש את אשר דרש ממנו…

גם רבים מהמהפכנים, מאלה אשר התכוננו לתקן עולם במלכות שדי, שמחו לפוגרומים האלה; בעיניהם היו היהודים אותם העכברים או בעלי הכנף הקטנים, אשר החתול מביא לילדיו ללמדם לצוד ציד. הם אמרו: ילמד העם להכות – ביהודים יתחיל ואחרי-כן יכה גם את הממשלה ותומכיה. אבל העם הלך יותר רחוק מהכות את היהודים. אלה האחרונים היו הקרבנות, השעיר-לעזאזל, ואת העולם הגדול לא הציל…

הרגישו היהודים כי שבו ימי הבינים, אותם הימים אשר בבוקר לא ידע היהודי מה שיהיה אתו בערב, ובערב לא ידע איפה יקום בבוקר משנתו. וכמו בימי הבינים מצא הוא רק תחבולה אחת להנצל מן הסכנה – לברוח מתוך המהפכה. ואחרי אשר גבול המזרח של תחום מושבם נחסם – שמו פניהם מערבה, ופליטי רוסיה מלאו אז הערים ברוד (ברודי), למברג (לבוב) ויתר ערי-הגבול של אוסטריה. את הדרך הזאת הראתה להם ממשלת רוסיה בכבודה ובעצמה. בבית המשפט בקיוב אשר היה צריך לשפוט את פורעי הפרעות ובאמת שפט את היהודים המוכים, אמר הקטגור הצבאי, גנרל סטרלניקוב:

“היהודים מתאוננים כי הדרך למזרח (לפנים רוסיה) סגורה לפניהם, אבל דרך המערב היתה תמיד פתוחה. למה לא ישתמשו בה?" רמז ברור כי הממשלה רוצה שיעזבו היהודים את רוסיה. אכן שאלת האמיגרציה (הגירה) עמדה על סדר היום, ועד אשר התפלפלו עסקני הצבור ביניהם ובתוך העתונים, פתר העם את השאלה הזאת למעשה, וזרם אנושי החל לזרום מערבה.

אנוכי הייתי אז כבר ערב (כמעט) סטודנט וכבר נועזתי להגיד בשיחות פרטיות עם ידידים וחברים, כי את האמיגרציה צריך להטות רק לארץ-ישראל, למען שלא יהיו נאלצים בני עמנו לנוד מגולה לגולה ויבנו רק את ארצם. אבל בעירי, במוהילב, אי-אפשר היה לעשות גדולות: הלא מזמן רב יאמר: אין נביא בארץ מולדתו. בעיר הזאת הכירו אותי ונעורי וכבד היה לי לעשות דבר ממשי. מלבד זה היתה העיר רק עיר פלך, עיר מהמדרגה השניה, וגביריה ועסקניה היו תמיד מטים אוזן לשמוע מה שעושים ומה חושבים לעשות בפטרבורג.

בערי ליטא ורוסיה הלבנה לא היו פרעות, אבל פחדו פן תקרינה. מלבד זה בערים רבות [פרצו אז] שרפות גדולות אשר אפשר היה לראות בהן יד נעלמה, שיטה… לכן התיעצתי עם קבוצת חברי ונחליט לעמוד על המשמר. עתה קוראים להחלטתנו “הגנה עצמית,” אבל אז לא ידעו עוד את השם הזה, וגם אי-אפשר לקרוא לקבוצה קטנה “הגנה עצמית,” בעת אשר לא היה לנו שום נשק מלבד מקלות. אבל בכל זאת החלטנו בכל מקרה חשוד להתאסף בבית אחד החברים ולהיות מוכנים לכל.

בראשית שנת תרמ"ב עברתי לחרקוב בתור סטודנט שומע לקח במכללה. במשך שלשת החדשים הראשונים הייתי “ירוק” בתוך הספירה החדשה ואהי כמעט תמיד בודד במועדי. ומי יודע? אולי חיב בדבר [בכך שפנה לעבודה לאומית] המקרה המגוחך אשר קרה לי ויטיל ממני את רוח הקדש (של לימודים רוסיים)?… כאשר שלמתי את שכר למודי בעד חצי השנה הראשון, קבלתי קבלה כחוק. הניר הזה היה קטן, ולכן לא כתב המזכיר את שמי הראשון במלואו ויכתוב רק ‘אי’ (И ברוסית). כאשר היה צריך לכתוב את תעודתי בתור סטודנט (מטריקול), היתה לנגד עיניו של המזכיר רק הקבלה הזאת, וחשב בלבו: “איזה שם יש לו שבראשו ‘אי’? בטח איבן”, ויכתוב בתעודתי את השם איבן בלקינד. כאשר יצאתי החוצה ואקרא את התעודה, חשכו עיני… מיהרתי אל המשרד לתקן את השגיאה הזאת, אבל לא מצאתי כבר את המזכיר במשרדו. כאשר ראיתיו אחרי כן, אמר לי כי יתקן את הדבר בחודש ינואר, כאשר אשלם את שכר הלמוד בעד החצי השני של השנה. ובאופן כזה נשאתי את השם איבן במשך ארבעה חדשים! רק בחודש ינואר נפדיתי ממנו… ובקרוב בא היום אשר בו החילותי באמת את עבודתי הלאומית.

הפרעות נמשכו גם בימי החורף. באמצע החורף היה פוגרום גם בוארשה, והפורעים לא היו פולנים, תושבי העיר הזאת, כי אם רוסים אשר באו לשם זה ממקומות אחרים. ושמועות היו עוברות במדינה כי מתעתדת הממשלה לגזור גזרות חדשות על היהודים ברוסיה. הגזרות האלה יצאו באמת אל הפועל וידועות בשם “חוקי מאי” או חוקי איגנטייב, ראש הממשלה בזמן ההוא ². ויראו היהודים את עצמם נאלצים להוציא את נשקם עתיק-הימים, ויגזרו צום בכל קהלות ישראל ליום עשירי לחודש שבט [תרמ"ב, הוא 30 בינואר 1882]. ספרו לנו כי מפטרבורג רמזו לנו לקרוא תענית צבור ביום הזה; הסופר מרדכי בן הלל הכהן, אשר ישב אז בפטרבורג ויקח חלק בכל המאורעות של הזמן ההוא, אומר, בספרו “עולמי”, כי לא ידע מי הוא אשר קרא את היום לצום ולמספד. אך ברור הוא כי היו אנשים אשר עשו זה, אחרי אשר הצום היה בכל ערי רוסיה.

כמובן, הייתי גם אנכי בבית-הכנסת וערבתי את דמעותי עם דמעות כל בני עמנו, אשר ראו את עצמם אומללים נתונים לצרה ולמשסה… בתוך בית-הכנסת פגשתי חברים אחדים מהסטודנטים אשר הייתי כבר מכיר, ואזמין אותם לבוא בערב אל חדרי, לדבר על אודות המצב אשר בו נמצא עמנו. יחד עם זה בקשתים, כי כל אחד ואחד יזמין גם את החברים אשר במקרה יפגוש באותו היום. ובערב התאספו אל חדרי כשלושים איש.

עבודה קשה היתה לי בישיבה ההיא ובישיבות אשר באו אחריה, להראות לחברים האלה את נחיצות האמיגרציה. כולם הסכימו כי מצבנו ברוסיה רע מאוד, אבל רבים טענו, כי אין צורך להפרד מהאלמנטים הרוסים הנלחמים נגד הממשלה, נגד הסדר הקים, כי בשלומם גם לנו יהיה שלום וכאשר ישתנה הסדר הכללי, יוטב גם לעמנו. הנני חושב למותר לעמוד פה על הטענות האלה ועל התשובות אשר אנכי ועוד חברים אחדים השיבונו עליהן. זה כבר ארבעים ושש שנה נשמעות הטענות האלה בפי מתנגדי הציונות, ובמשך ארבעים ושש שנה משיבים עליהן הנואמים הציונים. אגיד רק כי אז נשמע הוכוח הזה אולי בפעם הראשונה. סוף-סוף הצלחנו להראות למתנגדים כי אי-אפשר לעמנו לבטוח על השנויים במדינה, אם השינויים האלה יהיו לטובת המדינה בכלל. האנטישמיות בגרמניה אשר כבר השיגה קונסטיטוציה וממשלת פרלמנט, היתה לנו לראיה ברורה, למופת חותך. סוף-סוף הסכימו כל החברים כי צריך לנהל תעמולה בתוך העם לטובת ההגירה מהארץ.

יותר עזים היו הוכוחים כאשר התעוררה השאלה, לאן? רוב הסטודנטים, אשר לקחו חלק באספות היו רחוקים מן התנ"ך, מן המסורה העברית, והשם ארץ-ישראל צלצל באזניהם באופן מוזר, כאילו בא הוא להם מעולם אחר לגמרי… הם לא יכלו להבין, למה דוקא ארץ-ישראל? למה לא אמריקה הצפונית, אמריקה הדרומית, אוסטרליה ועוד ארצות, אשר את שמען שמעו ואודותן קראו בספרים…

אך צריך להודות כי הצעד השני אשר עלינו היה לעשות, היה התוצאה הטבעית של הצעד הראשון אשר כבר עשינו. כיון שהחלטנו כי אין לנו לבטוח בחסד לאומים, כי צריכים אנחנו לקחת לידינו אנו את גורל עמנו ולא לחכות לשחרור רוסיה, היינו מוכרחים לכתוב על דגלנו תחית עמנו, תחיה רוחנית ותחיה כלכלית ויחד עם זה תחיה מדינית; והתחיה הזאת אפשרית רק בארצנו ההיסטורית – בארץ ישראל! וכך התקבלה סוף-סוף ההחלטה כי אנחנו מתארגנים לאגודה, במטרה לסיע בני עמנו את ההגירה מרוסיה לארץ-ישראל, לאמור לתחית עם ישראל בארץ-ישראל!

 

מדאבי“ו עד ביל”ו    🔗

נעשה אפוא הצעד ההיסטורי! אגודת סטודנטים יהודים הרימו את דגל התחיה, הכריזו בפני כל העולם כי עם ישראל חי ומתעתד לחיות בתור עם יושב בארצו ועובד את אדמתו!

ואנחנו חלוצי התנועה הזאת לא הרגשנו כלל את חשיבות הצעד אשר עשינו! לא מהרנו ללכת להצטלם כלנו יחד, כמו שעושים עתה לזכר-עולם, גם לא קראנו שם מצלצל לאגודתנו. בראשי המכתבים אשר היינו שולחים, היינו כותבים את המלים: "דבר אל בני ישראל ויסעו ". במשך הזמן החילונו לקצר ונהיה כותבים רק את ראשי התבות: ד’א’ב’י’ו!

יסוד אגודתנו עשה רשם גדול בחרקוב, כי בקרוב היתה לנו ההזדמנות להראות את ישותנו וקיומנו. היה נשף אחד לטובת סטודנטים עניים ובנשף הזה שרה העלמה פריד את השיר של המשורר והקומפוזיטור (המלחין) הרוסי גלינקא. השיר הנגמר: “את כלי הזמר, את כל הרכוש ואת כל הקדוש נשא לביתנו הקדמון – לארץ-ישראל”. להתלהבותנו לא היה גבול ובמשך דקים רבים נעו אמות הספים לקול קריאותינו ומחיאות כפינו. זאת היתה, כמו שאומרים עתה, הפגנה יפה לכבוד ארץ-ישראל!

בעת ההיא יסדו גם אחדים מנכבדי העדה החרקובית, ועד לטובת ההגירה לארץ-ישראל ולישוב בה. אגודתנו הציעה את שרותה לועד הזה. אנחנו, חברי האגודה, לקחנו עלינו את כל העבודה השחורה: התעמולה, סידור המהגרים, ארגונם וכל הקשור עם זה. ובשם אגודתנו הייתי אני לוקח חלק בכל ישיבות הועד. אבל עד מהרה נוכחנו כי אין הועד הולך אל מטרתו לכה“פ באותה המידה אשר קוינו אנו. ישיבות רבות של הועד הוקדשו לקריאת תקנותיו ואשורן. וכאשר גמרו את הדבר, החלוהו שוב מחדש ויצא מזה אבוד זמן… ונחליט אנו לעזוב את הועד ולעמוד ברשות עצמנו. ופה התעוררה לפנינו שאלה חשובה: “האם מן היושר הוא,” שאלנו את עצמנו, “לדבר על לב אנשים לנסוע לארץ אשר אנחנו הכרנו אותה רק בשמה, ובעצמנו נשאר בארץ אשר אל חייה אנו רגילים, בארץ אשר לנו, לסטודנטים, לא חסר דבר?” ראינו ונוכחנו כי חובתנו דורשת מאתנו את הצעד השני, צעד יותר חשוב מצעדנו הראשון, לאמור, לא רק לנבא להגירה אלא לצאת בעצמנו בראש גולים-גאולים. המחשבה הזאת גמלה במהרה בתוך לבותינו ורעיונה בא לפני כל חברי אגודתנו. החלטה חשובה כזאת לא יכלה להתקבל ברב דעות, כמו כל ההחלטות. פנינו אל החברים בשאלה: מי רוצה להיות מן החלוצים הראשונים לעלות לארץ-ישראל? תשובה חיובית נתנו ארבעה-עשר איש. ארבעה-עשר אלה הסתדרו בתור החלוצים. שוב לא הלכנו להצטלם, שוב לא נתנו שם לאגודתנו החדשה, רק במקום המלים “דבר אל בני ישראל ויסעו” החילונו לכתוב על מכתבינו: “בית יעקב לכו ונלכה” או בקיצור רק ראשי התבות: ב’י’ל’ו‘. אגודת ד’א’ב’י’ו’ חדלה אפוא להתקים ואת מקומה ירשה ביל”ו!

 

התארגנות לעליה    🔗

יסוד ביל"ו עשה בעיר שם עוד יותר גדול מיסוד ד’א’ב’י’ו'. אל הדבור על אודות ארץ-ישראל כבר החלו להתרגל. הלא גם בעתונים היו מאמרים רצינים בעת ההיא בשבח ההגירה לארץ-ישראל. אבל הרעיון שסטודנטים יעזבו את למודיהם ויהיו הראשונים לעלות אל הארץ הזאת נראה מוזר מאוד, וכאשר הייתי בא אל בית-האוכל לסטודנטים היהודים, היו מראים עלי באצבע והיו קוראים לי "הירושלמי ”…

באותו הזמן נוצרה בקיוב מאת תלמידי המכללה, הסתדרות "עם עולם ” במטרה לנסוע לאמריקה. תנועה לאומית חזקה נרגשה אז בפטרבורג בתוך הסטודנטים של האינסטיטוט הטכנולוגי. מתוכם יצא יוסף ינושפולסקי, אשר ענה בהצלחה רבה על מאמרו של מר גמזפון, יצא גם זאב טיומקין, אשר התפרסם אחרי כן בעבודת חובבי-ציון, ואחרי כן בציונות.

בפטרבורג גרה אז אחת מאחיותי ואחי. גם הם לקחו חלק בתנועה הלאומית של הסטודנטים ועל-ידם באתי אנכי במגע ומשא עם חוג הסטודנטים האלה.

גם במוסקבה נוסדה חברת “בני-ציון” אשר מהם יצא מ. אוסישקין וד“ר צ’לינוב ז”ל. אודותם לא שמענו אז, אתם לא באנו במגע ומשא, אבל הם ארגנו קבוצת צעירים אשר נספחו אחרי כן על חברת ביל"ו.

כמובן, לא הסתפקנו אנחנו במספר ארבע-עשר של חברינו. החלטנו למצוא תמימי דעים אתנו בערי השדה מתוך הנוער האינטליגנטי, למען שתמנה הסתדרותנו עד חמש מאות איש. פחות מזה לא יכלנו לתאר לנו: הלא היינו בטוחים, כי נהיה נאלצים להלחם נגד הבדואים אשר חרמתם (פחדם) השתדלו להפילו עלינו מתנגדינו, מתנגדי ארץ-ישראל. למספר חברים כזה היו נחוצים אמצעים גדולים ונשתעשע בתקוה כי העשירים בעמנו ימציאו לנו את הסכומים הנחוצים.

כאשר קרבו ימי חג הפסח קבלנו החלטה, כי נסע כולנו איש איש אל עירו למען שיפרד כל אחד מקרוביו, ומבני משפחתו, ואגב כך לעשות בערים האלה לרעיוננו, לאמור למצוא חברים אשר יספחו על אגודתנו ואת הכסף הנחוץ למטרתנו. ובאופן כזה באתי אני אל עירי, מוהילב. הפעם לא הייתי אותו הגמנזיסטן, אשר כל אחד ואחד הכיר מימי נעוריו; שם “סטודנט” הלך לפני. גם לא הייתי בודד במחשבותי ובדברי: דברתי בשם אגודת סטודנטים, יכולתי לדבר גם בשם הגבירים החרקובים, אשר, כלפי חוץ לכל הפחות, הראו התענינות מרובה בשאלת ישוב ארץ-ישראל. ולכן עד מהרה התרכזו סביבי צעירים רבים אשר היו עוזרים לי במלחמתי על כל החזיתות: עם מתבוללים, אשר לא חפצו לדעת שום דבר על אודות מפעל לאומי-יהודי ובפרט על אודות ארץ-ישראל, עם “אמריקאים”, אשר היו מטיפים להגירה לאמריקא, עם סתם מתנגדים, עם סתם מקשים אשר לא יכלו לעכל דבר חדש, דבר היוצא מן הרגיל, וכו'. בין הצעירים האלה היה אז גם נחמן סירקין אשר היה אחרי-כן לד"ר סירקין, אחד המנהיגים בתנועת פועלי-ציון.

בחג הפסח בקרתי “גבירים” אחדים, ויכלתי להוכח כי רחוקים הם מהתנועה הלאומית, אשר החלה להכות אז שרשים בכל ערי ישראל, ועל אחת כמה וכמה מתת כסף לטובת התנועה הזאת. אחדים הביעו את פחדם מפני הממשלה. לאחד מהם, למשה שור, היתה בת אשר למדה בשווייץ ושם באה במגע ומשא עם המהפכנים הרוסים ובשובה הביתה נאסרה על הגבול לסרביה. אביה ידע גם לדבר אתי על אודות עניין ארץ-ישראל. "האם אינך יודע את גורל בתי?” שאלני.

אחד מהם אמר לי כי ספק הוא בידו אם העם רוצה לנסוע לארץ-ישראל. הצעתי לו על זה לעשות משאל-עם, ולהביא לו רשימת האנשים הרוצים לעלות. הוא הסכים. יצאתי מאת פניו ואגיד לצעירי, כי נחוצה לי רשימה כזאת. מיד נודע הדבר בקהל והעם החל לבוא “להכתב” אצלי. במשך שלושה ימים בחול המועד של פסח [תרמ“ב] נרשמו אצלי אלף משפחות. מלבד זה עשיתי רשימה של שלוש מאות צעירים אשר יכלו להיות חברי ביל”ו לפי ההחלטה אשר קבלנו בחרקוב.

לא אוכל לעבור בשתיקה על קוריוזים אחדים בשעת ההתרשמות (ההרשמה) הזאת. כולם ידעו או הבינו, כי בארץ ישראל צריך יהיה לעסוק בעבודת האדמה. לכן השתדלו להבליט את אהבתם לעבודה הזאת. אחד אמר לי כי הוא אוהב כל כך את העבודה הזאת, עדי כי נכון הוא לפעמים לעמוד במשך שעות אחדות ולראות, איך חורש האכר (כמובן הרוסי…)

השני אמר לי כי בנותיו שומרות מכל משמר את הפרחים העומדים בעציצים על חלונות ביתו ונזהרות להשקותם בבוקר ובערב. אחד, אשר כפי הנראה, היה חקרן גדול, שאלני, אם אין סכנה בארץ-ישראל השוכנת על שבעה ימים. הלא הימים יכולים להציף את כל הארץ! אשה עניה אחת באה בשאלה כזאת: את בנה הגדול לקחו אל הצבא, את השני לקחו אל השקאלעס (לבית ספר), ומה יתנו לה, אם תתן את השלישי לארץ-ישראל?…

מובן, כי הרשימה הארוכה הזאת לא פעלה על הגבירים, וכסף מהם לטובת אגודתנו לא קיבלתי. ולכן לא יצא כלום מאת הרשימה השניה של שלוש-מאות בחורים אשר היו נכונים ללכת אתנו ארצה-ישראל. יכולתי לקבל אל אגודתנו רק ארבע נפשות: את אחי [שמשון], אשר היה אז עוזר לרוקח בצרסקליה סיעלו הסמוכה לפטרבורג, את אחותי הצעירה [פאניה], את זאב דובנוב, אחי הסופר וההיסטוריון המפורסם שמעון דובנוב, ואת יעקב חזנוב מעיר ז’ורביטש הקרובה למוהילב. דובנוב נשאר בארץ כשלש שנים ובלכתו לרוסיה להביא לו משם אשה, שכח לשוב וישאר שם. ויעקב חזנוב היה אחרי כן, כמו רבין מן הביל"ויים, אכר בגדרה ונפטר שם בשם טוב לפני שלוש או ארבע שנים [1922]. בנו עמרם חזנוב הוא אחד האגרונומים הטובים בארצנו.

יכולתי לקחת גם חמישי, הוא בא אלי מעיר וליז, פלך ויטבסק, וכאשר סיפר לי את מחשבותיו ואידיאליו, יעצתי לו להלוות על בני “עם עולם” ולנסוע לאמריקה. הוא שמע לקולי, והוא אברהם כהן, עורך ה“פאָרווערטס” בניו-יורק, אחד העסקנים העממיים בארצות-הברית. למרות היותו סוציאליסטן נלהב, בקר הוא את ארץ ישראל ויפרסם בעתונו מאמרים חשובים בשבחה של ארצנו ומפעלנו הלאומי.

מפני חוסר כסף לא נסעתי לערים אחרות. כל הזמן ישבתי בעירי, רק החלפתי מכתבים עם רבים מעסקני הערים הסמוכות. לעומת זה היו רבים מחברינו אשר בקרו ערים רבות למען לעשות נפשות לרעיוננו. בפרט הצטיין בזה החבר משה מינץ, אשר הוא עתה ד"ר מינץ ויושב בגדרה. הוא היה עובר מעיר לעיר, מאסף אספות ונואם נאומים. בעיר אחת נאסר מאת המשטרה, אך כאשר הוכיח כי מדבר הוא רק על אודות נסיעה לארץ-ישראל, שחררוהו.

גם בעירנו היה פחד המשטרה תמיד נגד עינינו. כל האספות היו בדירתי, אשר עמדה בתוך גן, הנוגע בגן הבית אשר בו גר ראש הז’נדרמים אשר בעיר. בגן נשמעו תמיד קולות, וכוחים, היו תמיד הרבה צעירים ולכן תמיד פחדנו פן תשים המשטרה לב לדבר הזה ותתערב בענינינו.

עם הפחד התמידי הזה קשור מקרה מגוחך אחד. היה ראשון לאפריל, הוא היום אשר מהדרים נוהגים לרמות איש את רעהו, ואחת מידידותי קמה בבוקר ותבוא אל שכנתה אשר גרה ברחוב אחד אתה ותגיד לה: “היודעת את? הלילה אסרו את בלקינד”. השניה נבהלה, כמובן, ואחרי רגעים אחדים הגידו לה כי זה שקר של ראשון לאפריל. ההלצה מצאה חן, כי היה נוח מאוד להאמין לה. לכן מהרה גם השניה, ותרמה את חברתה-היא. וכן עבר השקר הזה בכל העיר, ורבים מאד נפלו בעצומיו… זה היה ביום החמישי. למחרתו, ביום הששי בבוקר באה לבקרני [הבחורה] הראשונה אשר השתמשה בי ובעבודתי למצוות ראשון לאפריל. היה עוד מוקדם ואני התפלאתי לבואה אשר לא בזמנו. "הידעת?” אמרה היא לי, “שמעתי כי נאסרת”. אחרי בירור הדברים נודע לנו כי היא נפלה לקרבן השקר אשר היא בעצמה היתה הראשונה לפרסם. אחרי אשר הסתובבה ההלצה בכל העיר ביום ראשון לאפריל, שבה היא אליה ביום השני בחודש ותהי כבר מוכרחה להאמין…. כאשר באתי בערב לבית-הכנסת, היו רבים מברכים אותי ושואלים איך הצלחתי לצאת בזמן כזה ממאסרי…

ועוד מעשה עם קצין אחד אשר נכנס אל בית מסחרו של אחד היהודים. בתוך השיחה אמר לו: "ומה תגיד על המשטרה שלנו? בא הנה מחרקוב סטודנט אחד, כפי הנראה ‘מהם’ (לאמור סוציאליסט, מהפכן…), ויאסוף פה אספות, דורש דרשות והמשטרה לא ידעה או לא שמה לב לזה. וכאשר כבר החליטה לאסור את האיש, כבר עזב את המקום ועקבותיו אבדו!”

 

סוף-סוף בדרך לארץ-ישראל    🔗

הועד המרכזי אשר סדרנו בחרקוב לא עבד או לא יכול לעבד כראוי. אף כי עמדתי בחליפת מכתבים אתו, לא היה לי ברור מצבנו האמיתי ולא ידעתי מה הן תקוותינו בעתיד. לכן מִשנה שמחה שמחתי, כאשר קבלתי סוף-סוף דרישה מן הועד הזה לבוא לחרקוב, למען לקבל שם בתור סטודנט את הפספורט לנסוע לארץ-ישראל. שמחתי כי מתקרב אני אל מטרתי אשר מן העת ההיא היתה למטרת חיי, ושמחתי כי סוף-סוף אדע את כל אשר אתנו, את מצבנו בהווה ואת תקוותינו בעתיד. קבלתי את המכתב ביום השני, י“ח לחודש סיון [תרמ”ב] ואור ליום הרביעי, כ' סיון אמרתי שלום לכל בני משפחתי, לכל ידידי ומכרי בעיר מוהליב, ואסע לחרקוב.

חלק אחד מתקותי לא בא לי בעיר הזאת. הועד המרכזי עבר כבר לאודסה ועתה בא התור לאלה אשר נשארו בחרקוב להתרעם ולהתמרמר. עתה היו הם בלי ידיעות אשר להן השתוקקו ואשר להן חכו… שהיתי בעיר הזאת שבוע ימים עד אשר קבלתי פספורט חוץ לארץ.

השתמשתי בימים האלה ללכת להגיד שלום לחבר נעורי, לפולני קורולקו. לא ספרתי לו כלום אודות תנועתנו, אבל עתה בהתכונני לעלות לארצנו מצאתי לנחוץ לספר לו את הדבר ולהגיד לו שלום. מצאתיו ביום הראשון כאשר היה יותר חפשי מעבודתו, ואציע לו ללכת לטייל אתי אל גן העיר, אל גן המכללה כמו שקראו לו. כאשר ישבנו על אחד הספסלים אמרתי לו: "הזוכר אתה, קורולקו, את חלומנו?”

“איזה חלום?" שאלני.

“החלום אשר חלמנו שנינו כי כאשר נגדל ונהיה לאנשים, נקדיש את עצמנו לטובת עמינו. אתה תעבוד להקמת פולניה ואנכי לתחית עם ישראל", עניתי לו.

“עניננו אנו כבר אבד שוב", קרא הוא באנחה.

“ואנכי נוסע כבר ארצה-ישראל", אמרתי לו.

הכרת פניו ענתה בו כי דברי אלה פעלו עליו כפצצה נוראה. הוא, הפולני הגאה, בן העם אשר עוד תשע-עשרה שנה לפני זה מרד ביד רמה נגד ממשלת רוסיה, הוא הודה לי כי תקות עמו אבדה, ובן העם העברי, אשר זה אלפים שנה גורש מארצו, נודד בגויים, בזוי ושסוי מאת כל, העם אשר לפי דברי כהניו הקתולים נדון לנדודי-עולם על אשר לא הכיר את הגואל—מתעודד וקם לתחיה! האם לא צריך פולני אמיתי לקרוע על זה קריעה?

הננו רואים עכשיו את העם הפולני חפשי משעבוד שלשת הקיסרים, עומד ברשות עצמו. אבל בימים ההם, בשעת השיחה אשר הבאתי וגם במשך שלשים שנה אחריה, לא הייתי מחליף את מצב עמנו במצב הפולנים. עמנו היה בעיני כעם אשר קם לתחיה, כעם המתחיל לעלות מעלה-מעלה, והעם הפולני כעם היורד מטה-מטה, כעם אין לו תקווה מדינית.

דברי הימים הראונו כי טעיתי בחשבוני. הפולנים הקדימונו בתחיתם! אכן, זה הוא כח עם יושב על אדמתו! וברור לי כי לו היו מנהיגי עמנו מדברים פחות דברי פוליטיקה, חיצונית או פנימית, ומשתדלים בכל כחם ליצר “עם יושב על אדמתו”, היינו מצליחים הרבה יותר בעבודתנו הלאומית.

בתור חבר טוב, התענין כמובן קורולקו זה בתנועתנו, ויבקש ממני שאכתוב לו מארץ-ישראל אודות עבודתנו והתקדמותנו. אנכי הבטחתי לו, אבל לא שמרתי את הבטחתי, כי לא מצאתי לנאה להודיע לו אודות כל הצרות שירדו עלינו, אודות המלחמות עם מתנגדים רבים מתוכנו וכו' וכו'.

ביום ב‘, ב’ לחדש תמוז [תרמ“ב] באתי לאודסה, ופה נודע לי כי לא היה לי באמת מה לדעת, לאמור, כי לא היה לועד המרכזי מה להודיעני… מצבנו היה די עגום ותקוותינו רפויות מאוד. בפעם הראשונה שמעתי אז את שם לורד אוליפנט. זה היה אחד מחסידי אומות העולם, אנגלי טפוסי אשר אהב לנסוע בארצות שונות. הוא בקר את ארץ-ישראל וימצא בעבר הירדן המזרחי שטחים גדולים כמעט בלי יושבים עליהם, ויהיה הראשון להציע כי המקום נאה מאוד לישוב יהודי. את ספרו על אודות הארץ תרגם מר נחום סוקולוב בשם “ארץ חמדה”. כאשר החלו העתונים לכתוב אודותיו ואודות הצעתו, החלו להתרקם סביב שמו שמועות ואגדות שונות; ובעיני ראיתי מכתב אחד, מביל”וי לביל"וי, כי לורד אוליפנט זה נוסע לקונסטנטינופול לטובת ישוב היהודים בארץ-ישראל ובידו חמש מאות מיליון פונט (לירה) שטרלינג!

לא יפלא אפוא כי ועד הביל"ויים, אשר נכזבה תוחלתו על עשירי היהודים, שם את כל תקוותיו על האנגלי הזה וישלחו שנים מהם לקושטא לבוא אתו בדברים.

ביום בואי לאודסה בא מכתב מאת שני החברים האלה, כי בשבת הבאה תהיה להם תשובה ברורה, ואגב דרשו שישלחו להם חבר היודע צרפתית, כי בבירת תורכיה קשה להתקים בלי השפה הזאת, בפרט לאלה אשר אינם יודעים תורכית… וכיון שמכל החברים הייתי אנכי היחידי אשר ידע צרפתית, נפל עלי הגורל לבלתי להתמהמה באודסה ולהפליג לקושטא עם האניה הראשונה. הלכנו אל הנמל ושם מצאנו כי ביום החמישי מפליגה לקושטא אניה איטלקית בשם “סימטו”. גם השם השביעני נחת כי דרשתי עליו: אל תקרא סִימֶטו (Simeto) אלא סֶמיטו, לאמר —Semito, שֵמי. יכולתי להשאר אפוא באודסה פחות משלושה ימים ולא ראיתי לא את העיר ולא את יושביה. מאלה האחרונים היה ידוע לי רק שם אחד, שמו של ליליינבלום. חפצתי, כמובן, לבקרהו, אבל חברי מנעוני באמרם כי הוא “נבל”. מפני קצור הזמן ורבוי העבודה לא יכלתי להרהר אחרי דברי חברי ולא יכלתי לדעת את סבת משפטם הקשה על הסופר והעסקן היהודי והציוני כליליינבלום. אבל מעט-מעט הוברר לי הדבר. בין החברים אשר היו אז באודסה לא היה אף אחד, אשר ידע עברית ואשר היה מכיר את ליליינבלום בתור סופר עברי. לא היה אף אחד מהם אשר ידע את התנ"ך, את דברי ימי ישראל ואת הארץ אשר הם שואפים אליה. אמצעים להגשים את שאיפותיהם לא היו להם ולכן לא יכול ליליינבלום, קר המזג וקר ההגיון להתיחס אליהם באופן אחר כי אם למשוגעים קלי הדעת, ולא נהג בהם כבוד כמו שחכו הם. היתה פה אי-הבנה הדדית ולכן אמרו עליו מה שאמרו.

שנה אחרי זה פרסם ליליינבלום שורת מאמרים בשם “עבודתנו הלאומית ”. בכח הגיונו החזק הראה בהם כי ישוב ארץ-ישראל היא הדרך היחידה להציל את עם ישראל ממצבו הנורא, כי היא הדרך היחידה לפתור את שאלת היהודים פתרון גמור. אך לפי דעתו אסור עתה לגשת אל העבודה. צריך טרם כל לאסוף סכום של עשרה מיליונים רובל! אולם כל מי שיודע את הפסיכולוגיה של עמנו ואולי גם את הפסיכולוגיה של עמים אחרים, מוכרח להודות כי לו חכינו לעשרת המיליונים האלה מבלי לעשות שום צעדים ממשיים בארץ, היינו כבר מזמן רב חדלים לחכות, כי היה רעיון ישוב ארץ-ישראל כשם ונמחה מלבותינו! הנדיב הידוע השקיע בארץ-ישראל הרבה יותר מעשרת מיליונים רובל. אבל השקיע אותם כאשר בני ראשון-לציון, זכרון-יעקב, ראש-פינה ויסוד-המעלה כבר סבלו בארץ וידרשו את תמיכתו. רק אחרי אשר הנחשונים החדשים, הביל”ויים ועמהם מיסדי המושבות הראשונות, קפצו אל תוך הים ויגיעו להם המים עד הנפש, רק אז נבקע לפניהם הים!

והשגיאה הזאת נחזרת אצלנו תמיד כאשר נגשים אל פעולה חדשה. מיסדי הקרן הקימת הראשונה לפני שלושים וחמש שנה בארץ ישראל, גזרו כי אסור להשתמש בקרן הזאת טרם יהיו בתוכה מאה אלף פרנק. ומיסדי הקרן הקימת השניה לפני עשרים וחמש שנה בבזל החליטו לחכות כמדומה לי עד אשר יאסף סכום של חמשת מיליונים (אם לא יטעני זכרוני…). מבלי משים נזכרתי במקרים האלה מעשה אבשלום במרדו בדוד אביו. אחיתפל נתן עצה טובה, לקחת תכף ומיד שנים-עשר אלף איש ולהתנפל על דוד פתאום. באופן כזה היתה המלחמה נגמרת בלי ספק לטובת אבשלום. אך במחשבה תחילה לסכל את עצת אחיתפל הציע חושי הארכי לחכות עד אשר יתאסף כל ישראל מדן עד באר שבע… ובזה הציל את דוד, סכל את עצת אחיתפל הטובה וישים לאל את תקות אבשלום!… במפעל כמו מפעלנו הלאומי לא תמיד הכסף העיקר, וחטא גדול חטא האיש אשר הכריז כי שאלת הציונות היא רק שאלת כסף!

 

מקושטא ליפו    🔗

ביום ה‘, ה’ תמוז תרמ"ב עזבתי את רוסיה, וביום השבת בבוקר באתי לקושטא. עוד בנמל העיר הזאת נודעה לי תשובת לורד אוליפנט, תשובה שלילית בהחלט. כסף לא היה לו למעננו ולהשפיע לטובתנו על חוגי הממשלה התורכית גם כן היה לו אי-אפשר בתנאי הזמן ההוא. סבת הדבר היו עניני ארץ מצרים. הארץ הזאת היתה נחשבת לחלק של תורכיה, אך במדה רחבה עמדה ברשות עצמה, ובה החלה תסיסה נגד השפעת הזרים לאמור האירופאים, ונגמרה סוף-סוף במרידה גלויה נגד מושלם הכדיב, אשר נטה או היה נאלץ לנטות אחרי הזרים, ונגד הזרים בעצמם. היה אפוא ברור כי ממשלת אנגליה תתערב בדבר, וזה היה צריך לפגוע בכבוד השולטן התורכי. לכן היו היחסים בין אנגליה לתורכיה מתוחים ולורד אוליפנט בתור אנגלי לא יכול לעשות דבר לטובתנו. הוא יעץ לנו לפנות אל פחת אדנה באסיה הקטנה, כי שם נמצאו הרבה קרקעות ריקות ולפי החוק התורכי היו המהגרים [יכולים] לקבל אדמה בקרקעות ההן.

אנחנו, כמובן, לא יכולנו לקבל את העצה הזאת כי למה לנו אדמה באסיה הקטנה בעת אשר שאפנו לארץ-ישראל, ומה לנו אדנה בעת אשר חפצנו להיות בקרבת ירושלים. תקותנו האחרונה להבנות על-ידי לורד אוליפנט אפסה לנו!

בינתיים החלו לבוא לקונסטנטינופול עוד חברים. הצעירים האלה החליטו לעלות לארץ-ישראל. כל אחד ואחד מהם עזב מי את למודיו, מי את עבודתו ואת פרנסתו ויחכו בקצר-רוח ליום עלייתם. וכאשר כשל כח סבלנותם מהרו לבוא לקושטא, כאשר שמעו כי שם כבר נמצאים חברי הועד המרכזי. שני ימים אחרי בואי, באו ששה חברים מניקולייב, ומספרנו הכללי הגיע עד ששה-עשר איש וביניהם צעירה אחת מניקולייב, דבורה סיראט. לפי החוק היה צריך להכניס כל אחד מהחברים מאה רובל לקפת האגודה, להוצאות הדרך. היו גם כאלה אשר הכניסו מאתים וגם שלוש מאות רובל. בכסף הזה חיינו כולנו יחד כמשפחה אחת, אך סוף הכסף היה לכלות, ומה יכולנו לעשות בבירת תורכיה? אמת, אודסה היתה קרובה ובשכר ארבעה רובלים יכול כל אחד ואחד לשוב שמה, לשוב אל לימודיו ואל עבודתו אשר הפסיק. אך הרעיון הזה לא עלה על דעת איש. כאשר בררנו לנו את מצבנו, החלטנו כי אין נסיגה לאחור. כולנו צריכים למהר לעלות לארץ, יהיה מה שיהיה. שלחנו מכתבים לכל החברים אשר נשארו ברוסיה, בארנו להם את המצב ונתנו להם רשות לעשות כאוות נפשם. הזכרנו להם את דברי התורה על אודות הירא ורך הלבב ואמרנו להם: אם ירצו להשאר ברוסיה—ישארו, ואם ירצו לבוא אלינו—נקבלם כמו אחים: יחד נחיה, יחד נעבוד ויחד נסבול, אם יהיה צריך…

החלטנו כי שניים מאתנו ישארו עוד זמן מה בקושטא לקבל את פני החברים אשר יבואו או את תשובותיהם על המכתבים אשר שלחנו להם, וארבעה-עשר איש יסעו עם האניה הראשונה אשר תפליג ליפו. אנכי נבחרתי לראש ולמנהיג, לאמור לבא-כוח הועד המרכזי, והחבר סנדומירסקי לגזבר. קנינו ארבעה-עשר כרטיסים על האניה של הלויד האוסטרי “צרס” [וכן] צרכי אוכל לשלשה ימים [בלבד], כי ידענו שבדרך תעמוד האניה בסמירנה ובעוד חופים שונים, אשר שם אפשר יהיה להצטיד. עזבנו לירות תורכיות אחדות לחברים אשר נשארו בקושטא ויתר הכסף, בס"ה תשע-עשרה לירות תורכיות, מסרנו ליד הגזבר. הלירה התורכית היא מעט יותר קטנה מהלירה האנגלית. בשוק יפו היתה הלירה האנגלית נפרטת במאה חמישים-וששה גרוש, והלירה התורכית במאה ארבעים-ואחד. זה היה כל הקפיטל אשר בו הלכנו לכבוש לנו מעמד בארץ-ישראל!

ביום ה', י"ב לחדש תמוז, עלינו על האניה. הלילה הקודם עבר עלינו בלי שינה ובהתעוררות רבה. הלא נפרדנו מאירופה, מחיינו הקודמים, מחברינו, אשר נשארו בקושטא, ולכן בלינו אותו בשיחות, בשירים וגם ברקודים. מקומותינו על האניה היו מוכרחים להיות במחלקה השלישית מפני אותו הטעם הפשוט, כי לא היתה באניה הזאת מחלקה רביעית. במלים אחרות: השלישית של “צרס” היתה אותה המחלקה אשר באניות אחרות נחשבת לרביעית, פשוט על מכסה האניה. מצאתי באחת הפינות חבילה גדולה של חבלים. נשענתי עליה וארדם. אך שנתי לא ארכה, כי אחרי זמן קצר באו להעירני ויבשרוני את הבשורה הרעה, כי נגנבה קופתנו מאת הגזבר. עלי היה צריך ללכת אל רב-החובל לספר לו את הדבר, אולי יוכל למצוא את הגנב ואת הגנבה, אך רב-החובל לא יכול לעשות כלום. הוא אמר לי, כי לו קרה הדבר בעת אשר האניה היתה שטה בלב ים, אולי היה הוא יכול לעשות דבר מה, אף-כי על מטבעות אין שום סימן ואת הארנק יכול הגנב להשליך הימה. אבל בעת ההיא היתה האניה עומדת בנמל, וסבלים ומנהלי סירות היו עוברים ממנה אל היבשה ומהיבשה אליה. “קרוב לודאי”, אמר הוא לי, "כי הגנב עם שללו כבר נמצא בעיר וקצרה ידי להשיגו ”…

אפשר לתאר את מצבנו הרע והמסכן. לשוב העירה לא יכולנו, כי הלא שם לא השארנו הרבה כסף, ועוד היתה סכנה כי נפסיד את כסף מחיר הכרטיסים. צרכי אוכל אשר קנינו יכלו להספיק לכל היותר לשלשה ימים – ועלינו היה לנסוע עד יפו שבעה ימים…

והנה קרה לנו פשוט נס. על האניה נמצא אתנו צעיר אחד, מר ראובן יודלביטש אשר נסע לארץ-ישראל במחשבה להאחז בה, ובאמת היה הוא אחרי כן לאחד ממיסדי ראשון-לציון. הוא הלוה לנו מאה רובל ויצאנו בזה מחרפת רעב ומכל יתר התלאות אשר נשקפו לנו.

אחרי אשר עברה הסכנה הזאת מעל ראשנו, היתה הנסיעה נעימה מאד. הים התיחס אלינו בידידות. אמת, בשכבי בלילה לרגל אחד התרנים, היה הוא, התרן, כאותו המקל בידי המלמד מלמד אותי פרקים באסטרונומיה, פעם הראה לי כוכב אחד, ופעם כוכב אחר, פעם על מזל אחד ופעם שני; פעם היה נוטה מזרחה ופעם מערבה. אבל איש מאתנו לא חלה במחלת הים. היינו שמחים, עליזים ופינו תמיד מלא שירה בים הזה אשר נשאנו לארצנו האהובה. השיר היותר שגור בפינו היה שיר רוסי אודות ציון. השיר הזה היה נגמר בשורות האלה:

"ציון, ציון, ציון הקדושה

לנצח את אבדת לנו."

אך אנחנו שינינו את השורות האלה באופן כזה:

"ציון, ציון, ציון הקדושה

לא לנצח את אבדת לנו,

עוד תשובי לנו לתחיה!"

את השיר הזה ידעו על פה כל הנוסעים אתנו: התורכים, הערבים, היוונים, וכאשר היינו שותקים, היו מתקרבים אלינו ומבקשים לשיר: ציון, ציון…

ביום שבעה-עשר לחודש תמוז עמדה אניתנו בחוף לרנקה אשר באי קפריסין. שם עמדה עוד אניה אשר באה מיפו ועליה נוסעים יהודים אשר לא נתנו להם להכנס לארץ-ישראל. ביניהם היה איש אחד אשר כבר היה בארץ, שולמן שמו, ואשר פעם אחת נפגשתי אתו עוד במוהילב. הוא שלח לי פתקא ויתרה בי שלא נסע ליפו, כי הממשלה התורכית החלה לשים מכשולים על דרך העולים לארץ ישראל. הגזרה אשר גזרה אז הממשלה היתה, כי כל אחד הרוצה לבוא ליפו, צריך לקבל בקושטא פספורט תורכי פנימי, “תזכרה” בלשונם. אנחנו ידענו זה, אבל חסנו על הכסף אשר בעד התעודות האלה היה צריך לשלם ונקח רק שלש: בעדי, בעד הגזבר סנדומירסקי ובעד העלמה [סיראט] אשר נסעה אתנו. לשמוע לעצת שולמן לא יכלנו לו גם חפצנו, הלא האניה הלכה ליפו. האם יכלנו להשאר בקפריסין? נסענו, כמובן, הלאה.

למחרתו באנו לבירות, הנמל האחרון לפני יפו. ירדתי העירה ואתלגרף למר ליבונתין אשר כבר היה בארץ: חלק ב’י’ל’ו' [בדרך ליפו. האפשר לבוא?]. אחרי שעות מעטות באה התשובה: אם אנחנו יותר משלשים, עלינו לרדת לבירות. אבל אנחנו היינו רק ארבעה-עשר, ויחד עם יודלביטש אשר לקחנו תחת חסותנו היינו חמשה-עשר; ולכן שבתי אל האניה ובשורה בפי כי נוכל לבא ליפו. אבל חצי שעה לפני אשר הפליגה האניה, הביאו לנו סרסורי בירות תלגרם חדש ובו נאמר: “הכניסה ליפו נאסרה מחדש, יבוא רק בלקינד.” פרוש התלגרם הזה היה כי באם התפשר מר ליבונתין עם הפקיד אשר על החוף ויקבל רשיון לכניסתנו, אך אחרי כן השתנה הדבר לרע. היה צריך לשלם מחיר יותר גוול בעד כניסתנו; ליבונתין פחד לקחת על עצמו את האחריות, ולכן דרש שאבוא אני לבדי ויתר החברים יחכו בבירות. ואני בטח אביא אתי את הקופה ואשלם מה שצריך… עד כמה הדבר היה אפשר. עתה ידע הקורא יותר טוב ממה שידע אז מר ליבונתין, לכן לא יכלנו לשים לב לעצתו. את הסרסורים גרשנו בבוז, באמרנו להם כי תואנה הם מבקשים להכניסנו לבירות, למען יוכלו לפשוט את עורנו מעל עצמותינו, ונסע הלאה. ומר ליבונתין מצדו בפחדו, פן יבוא התלגרם לבירות אחרי אשר אניתנו תעזוב את הנמל הזה, השתדל להתפשר, וסוף-סוף ירדנו ליפו בלי מכשולים, ביד רמה.

הלילה לפני יפו עבר עלינו שוב בהתעוררות רבה, ושוב בלי שינה. אכלנו את שארית האוכל אשר היה אתנו, לבשנו כולנו בגדי חג ונשב על “חוטם” האניה, לאמור על קצה האניה הפונה קדימה, ונחכה בקוצר רוח לראות את חוף ארצנו. עד כמה פחד ורחב לבי-אני לפני חוף ארץ חלומותי מימי ילדותי, יוכל הקורא לתאר לעצמו.

 

נפתולי הקיום במולדת    🔗

עם צאת השמש בגבורתו [ביום 6 ביולי 1882] נראתה לנו העיר יפו בכל תפארתה והדרה. הנה כבר השלך העוגן ועשרות-עשרות ערבים אשר באו אל אניתנו בסירותיהם הקלות קפצו ברעש והמולה רבה על מכסה אניתנו. הראשון מן היהודים אשר עלה על האניה לפגשנו היה ישראל דב פרומקין, אשר היה עורך העתון היחידי אז בירושלים ובכל הארץ, “החבצלת”. על החוף חכו לנו כל נכבדי יפו ובראשם מר ליבונתין, משפחת פינברג ועוד רבים.

מר ליבונתין הכניסנו אל לשכת “ועד חלוצי יסוד המעלה” אשר יסד ושם כבדנו בארוחת הצהרים. אחת משאלותיו הראשונות היתה “כמה כסף הבאת” “כסף?”, עניתי לו, “אינני צריך להביא. כספנו נמצא בקושטא בידי הועד המרכזי של אגודתנו והוא יבוא בכל רגע אשר נצטרך לו”. ותיכף ומיד הראיתי כשרון פיננסי יוצא מן הכלל ואלווה ממנו, ממר ליבונתין, מאה פרנק זהב…

בכסף הזה ובמעט הכסף אשר נשאר לנו ממאת הרובל, לקחנו דירה מחוץ לעיר באחד הפרדסים. בדירה הזאת היו שני חדרים. את אחד מהם נתנו לצעירה אשר היתה אתנו, ובשני היו צריכים למצוא מקום שלשה-עשר בחורים. “היו צריכים” למצוא מקום, אבל לא תמיד יכלו הם לעשות את זה. ויהיו נאלצים להשתמש במרפסת הצרה על פני שני החדרים. הלא היה קיץ, ופחד של קור ושל גשם לא היה עלינו. צרות המקום פטרה אותנו מקנית רהיטים, כי לא היה פשוט מקום איפה להעמיד מיטות או שלחנות וספסלים. ישנו על מחצלאות השטוחות על הרצפה. רק בחדר הצעירה עמדה מיטה.

קנינו כלי מטבח ונחל לחיות כמשפחה. בעלת הבית היתה העלמה היחידה אשר באגודתנו, והיא היתה לנו באמת כמלאך מושיע. היא בשלה ועשתה את נל עבודות הבית. לכבוס לבנים היו שוכרים אחת הערביות של הסביבה, אבל בעלות הבית בארצנו יודעות כמה עבודה נשאר עוד לבעלח הבית בעת הכבוס של ערביה, ולסיראט שלנו היתה עוד עבודה נוספת: לתקן את הלבנים טרם תמסרם לכל אחד מהחבורה. לעזרתה עמד בתור תורני אחד הבחורים, אשר תפקידו היה ללכת בכל יום העירה דרך עשרים דק, להביא משם את כל הנצרך. מאכל שולחננו היה פשוט מאוד: תה עם לחם – סעודה אחת, ומרק שעועית בשול בשמן שומשמים – מאכל שני. ושוב תה עם לחם, ושוב מרק שעועית, וחוזר חלילה במשך שבועות וחדשים. בשר וחלב לא היה בא אל תוך מטבחנו, ולכן גם הכלים היו מעור אחד, לא כלי בשר ולא כלי חלב.

בשבת הראשונה הלכנו כולנו העירה להתפלל בבית-הכנסת. לא קבלנו בשאלה הזאת שום החלטה, אלא כל אחד ואחד מאתנו הרגיש כי צריכים אנו להתקרב עד כמה שאפשר אל יהודי ארץ-ישראל ולהשפיע עליהם בדרך שלום. היהודים האלה הביטו בעיני חשד על סטודנטים אשר באו לבנות את ארץ-ישראל. מספרים, כי אחד הירושלמים הביע את רצונו להוציא מכיסו מאה פרנק למען להפריענו ולבלתי לתת לנו להכנס אל הארץ. אינני יודע עד כמה זה מתאים אל האמת. לא היתה לי שום אפשרות לחקור את הענין הזה, אבל אין ספק כי היינו לפלא בעיני יהודי ארץ-ישראל, היינו זרים ומוזרים להם.

לבית-הכנסת באנו אחרי כלות התפילה, אבל הלא היה לנו ענין משלנו. אחדים מקהל בית הכנסת נשארו למעננו ויסדרו מנין שני, וכאשר קראתי אני את ההפטרה עמדו מאחורי ואחד אמר לשני: “ראה נא ראה: סטודנט, ויודע…”

זאת היתה השבת הראשונה של שלשת שבועות, אבל אני קראתי את דברי הנביא ירמיהו: “זכרתי לך חסד נעוריך, אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה…”

כאשר הסתדרנו קצת החילונו לדאוג על אודות השאלה במה נתפרנס, במה נחיה. כמובן, לא היתה לנו דרך אחרת אלא דרך עבודה, ועל עבודה אחרת חוץ מחקלאות לא יכלנו לחשוב. השאלה היתה רק איפה נעבוד. עוד לא היו אז בעולם כרמי ראשון-לציון ופרדסי פתח-תקוה. גם המושבות האלה בעצמן עוד לא היו במציאות. ראשון-לציון עוד טרם תוסד, ופתח-תקוה היתה עזובה מאת מיסדיה אשר התישבו בה ארבע שנים לפני זה בברחם מפני קדחת הבצות אשר שררה בה אז. אפשר היה לחשוב רק על אדמת מקוה-ישראל, אבל גם המקום הזה התקלקל קצת בזמן ההוא. עוד לפני בואנו כבר נמצאו ביפו הרבה יהודים אשר באו מרוסיה ומרומניה. רובם הגדול היו עניים מרודים ובאין ברירה הלכו לעבוד במקוה-ישראל. מנהל ביה"ס הזה היה שמואל הירש, יהודי צרפתי. בטבעו הוא לא היה איש רע, אך הוא לא הבין את יהודי מזרח אירופה, לא הבין מה המריצם לבוא לארץ-ישראל והיה רחוק מאוד מהאידיאל הלאומי. הוא היה מקבל את היהודים העניים לעבודה ויהי משלם שכר מה-שהוא, אבל את השכר הזה היה רושם בפנקסי המוסד בתור נדבות כי, בצדק או לא בצדק, לא נתן ערך גדול לעבודתם. על הקרקע הזאת באו הדברים לחכוכים ולסכסוכים, ולפעמים למריבות וסקנדלים. וסוף סוף גזר הירש על כל היהודים הנמצאים אז ביפו לבלתי לתת להם עבודה במקוה-ישראל.

יודעי המצב נבאו כי גם לנו לא יתנו שם עבודה. בכל זאת שמתי את נפשי בכפי, ואלך לבקש ממנו את העבודה אשר היתה אז תקותנו היחידה לחיות בארץ. לתמהון כללי הצלחתי בדרכי ובקשתי התקבלה. טרם כל, דברתי להירש צרפתית ובעיני יהודי צרפתי זאת ההמלצה היותר טובה. שנית, בארתי לו כי איננו זקוקים לשכר העבודה. מטרתנו היא, לפי דברי, רק ללמוד את העבודה למען שנוכל להיות לאכרים בעת אשר יתאספו כל חברינו ונקנה לנו אדמה ליסד מושבה. בעל הבית אשר אצלו גרנו, דיבר צרפתית וממנו נודע כי יש לו כפר שלם. לכן, למען דרכי השלום, רמזתי להירש כי מתכוננים אנו לקנות לנו את אדמת הכפר ההוא… סוף הדבר היה כי הוא קיבל אותנו לעבודה ואף כי לא היינו זקוקים לשכרה, כמו שאמרתי לו, קבע את מחיר יום עבודה לפועל אחד לחמשה גרוש. בכל יום ששי הייתי אני מקבל את שכר עבודת השבוע, ובזה היינו צריכים לחיות במשך השבוע הבא. ולא רק הפועלים, כי אם גם אלה אשר לא עבדו ותמיד לא עבדו שלשה: בעלת הבית שלנו, התורני אשר היה עוזר לה, ואנכי אשר הייתי עסוק בעניני אגודתנו הפנימיים והחצוניים. אך לעתים קרובות מאד היו נשארים בבית גם חולים, אשר לא יכלו לצאת לעבודה. כי העבודה היתה קשה מאד, האדמה היתה קשה כאבן שלשה חדשים אחרי אשר חדלו הגשמים, והיה צריך לעדור אותה במעדר במשך כל היום. לכן היו לעתים קרובות הידים צבות ונפוחות והעבודה בהן אי-אפשרית. במקרה של מחלה רצינית, במקרה של קדחת למשל, היו החברים הולכים להרפא בבית החולים אשר יסד נדיב רוסי אחד, ברון אוסטינוב, במושבה הגרמנית הסמוכה ליפו ³, שם היו הם מקבלים רופא, רפואות וגם כלכלה חנם בלי מחיר. אבל עם יד נפוחה היה אי-אפשר לקבל מיטה בבית החולים, והחולים היו נשארים בבית עד הרפאם. והעבודה היתה קשה ומספר החולים לפעמים גדול. בפרט סבל החבר סנדומירסקי, הגזבר אשר לא הצליח להיות גזבר, וגם להיות פועל לא הצליח. עיניו היו רכות וכואבות וכאשר היה עובד, היו הן מתמלאות דם. סוף-סוף לא עצר כח ויקח בהלואה מאת אחד אשר היה אחרי כן ממייסדי ראשון-לציון מאה פרנק, וישב לרוסיה, וכה אבד לנו ולכל תנועתנו הלאומית.

 

אין כסף, יש חובות    🔗

לא יפלא אפוא כי הייתי נאלץ לקנות את הדברים הנחוצים לנו בהקפה, לאמור לעשות חובות. למזלנו היו הערבים בימים ההם מאמינים כי כל איש הלובש בגד אירופאי הוא או קונסול או רופא ועשיר גדול, ולכן נתנו לנו קרדיט (אשראי) כמעט בלי גבול, עד כי במשך החדש הראשון התחיבתי לערבי אשר ממנו הייתי קונה שמונה מאות פרנק. לפי מצבנו אנו ובימים ההם, זה היה סכום ענקי. כאשר הערבי היה דורש ממני כסף, הייתי עונה לו, כי האניה אשר צריכה להביא לנו את כספנו עוד לא באה, אבל תבוא בקרוב… ולמען שלא אהיה מוכרח לתת לו בכל יום ויום את התשובה הזאת, הייתי משתדל לבלתי הראות לו לעתים קרובות. אם רכשתי לי את ידיעת ארצנו, אם עשיתי לי שם היודע את הגיאוגרפיה של ארצנו, עשיתי אז את הצעדים הראשונים במדע הזה: למדתי את כל הרחובות והסמטאות של העיר יפו, ויכלתי לעבור מקצה העיר האחד אל השני מבלי להפגש עם נושי…

ולעיר הייתי צריך לבוא כמעט בכל יום, כי מלבד עניני האגודה, כמו פוסטה (דואר), פגישת חברים חדשים אשר היו באים או יכלו לבוא באניות, היתה לי עוד עבודה צבורית אחת. הפקיד על החוף ועל הנוסעים אל הארץ היה ערבי-נוצרי זקן אשר ידע צרפתית, ולכן יכלתי לדבר אתו. עשינו הכרה בינינו וכיון שהוא לא ידע שום שפה אחרת, הייתי אנכי קורא לפניו את הפספורטים הרוסים ומבאר לו מי יוכל להכנס לארץ ומי לא. ואת חטאי אני מזכיר! נתתי רשיון להכנס לארץ לכל אשר הביא אתו איזה ניר אם רק היה עליו חותם הממשלה. היו מקרים אשר המהגר הראה תעודת הממשלה הרוסית, הנותנת לו את הרשיון לסחר בטבק או באיזו סחורה אחרת…

לתכלית זאת הייתי נוסע אל האניה, רואה שם את הפספורטים טרם יראם הפקיד ומיעץ איך להתנהג. בשכר זה הייתי מקבל לעתים קרובות חרופים וגדופים… מובן, לא מהפקיד, כי אם מהנוסעים. פעם אחת תיקנה הממשלה התורכית כי בעת אשר הנוסע היה צריך לקבל ויזה מאת הקונסול התורכי, היה הוא מוכרח לחתום על התחיבות לבלתי להתישב בארץ-ישראל. ההתחיבות הזאת היתה כתובה בצרפתית, והחותם לא ידע על מה הוא חותם. כמובן, הייתי מיעץ לבלתי להראות את הניר הזה לפקיד, אך הנוסעים חשבו כי אני מתנכל להרע להם, כי הם היו בטוחים כי הניר הזה יעזור להם להכנס אל הארץ…

במשך שלושה חדשים עבדתי את העבודה הזאת ואעזור לרבים מאחינו להכנס אל הארץ ולהאחז בה.

כנהוג במקרים כאלה יכלתי לעשות הרבה לטובת אחרים, אבל קצרה ידי לעשות דבר לטובתי אני. כאשר באו לפני ראש השנה [תרמ"ג] אחי [שמשון] ואחותי [פאני] ועמם זאב דובנוב, והגזרה להכנס לארץ היתה אז בתקפה, לא יכלתי לעשות למענם כלום. הסבה היא כי חשבתי שיבואו בשבוע השני, ולא הכינותי כלום למענם, גם לא דברתי עם הפקיד אודותם. כאשר באתי אנכי אל החוף היו הם כבר נפסלים וישארו על האניה; הם היו נאלצים להמשיך את דרכם עד פורט-סעיד. משם שבו אחי ואחותי עם פספורט אנגלי של אחד מאכרי פתח-תקוה, ודובנוב המשיך עוד יותר את דרכו בשובו מפורט-סעיד:הוא ירד בחיפה ומשם בא בעגלה ליפו.

סוף סוף קרה אתנו מה שקרה לספרדים, כובשי אמריקה הראשונים. ידוע, כי כאשר הופיעו בני הגזע הלבן בפעם הראשונה לאמריקה, התיחסו אליהם יושבי הארץ הזאת אדומי העור ביראת כבוד ויתנו להם כבוד אלהים. אך כאשר הכירו אותם ה“פראים” יותר, כאשר הכירו כי הם בני תמותה כמוהם, ויחלו להתיחס אליהם באיבה ולהלחם בהם. במשך הזמן גם אנחנו הכרנו את שנוי היחס לרעה אלינו. כאשר ראה הערבי נושנו כי האניה אשר היתה צריכה להביא לנו הרבה כסף מתאחרת לבוא, ויעל בלבו ספק שלא תבוא האניה הזאת בכלל, החל לתבוע את כספו בפה ולתבוע בחזקה. הגיע הדבר לידי כך, כי פעם אחת איים עלי כי ירוצץ את גלגלתי, אם לא אשלם את אשר מגיע לו ממני. זה היה באמת בזמן מאוחר, כאשר פקעה סבלנותו…

ואותו הדבר היה במקוה-ישראל. עד מהרה נוכח הירש כי הכסף לקנות אדמה למען ליסד מושבה איננו חושב לבוא, וכי כל הכסף הזה לא היה ולא נברא, אלא משל היה. מאז החל לתת לפועלים [הביל"ויים] עבודות יותר קשות ולעתים קרובות לא-נקיות, למען הלאותנו… המשגיחים על העבודה היו מעמידים את פועלינו בשורה אחת עם היותר חרוצים בפועלים הערבים, ויהיו דורשים כי כולם ילכו בשורה אחת. את הבחינה הזאת עברו חברינו באופן מצוין, ועד מהרה לא רצו הערבים לעמוד בשורה אחת עמהם… קרה גם פעם כי המשגיח הצרפתי בכעסו התכונן להרים יד על אחד מחברינו. אבל חבר אחר, ארלוב שמו, אשר היה גבה-קומה וחסון כאלון, עמד לפניו בפוזה רצינית כזאת עד אשר הוא, הצרפתי, מיהר לנסוג אחור.

בראשית חדש אלול נסע הירש לזמן ידוע לפריס ולפני עזבו את מקוה-ישראל צוה לממלא-מקומו במוסד, לבן-שימול, לקבל לעבודה לא יותר משנים-עשר איש. ומספר הפועלים אצלנו היה אז שמונה-עשר איש, מלבד אלה אשר לא עבדו: אנכי, התורני ושתי צעירות, דבורה סיראט ופני פריזר אשר באה יחד עם ארוסה חיים חיסין, הוא ד"ר חיסין, המתגורר עתה בתל אביב. היו אפוא הפועלים נאלצים להתחלף ביניהם: כל פועל היה עובד שני ימים ונח ביום השלישי, אבל מצבנו החמרי הורע מאוד. אמת, הקבוצה אשר באה ממוסקבה, אשר בתוכה היו חיסין וארוסתו ועוד שלושה חברים, הביאה מעט כסף. אבל לעומת זה גדל מספר האוכלים, והחוב עלה למדרגה יותר גבוהה…

 

עם נטר במקוה-ישראל    🔗

קרן אור בתוך חשכת מצבנו הופיעה לנו עם בוא לארץ-ישראל ולמקוה-ישראל קרל נטר ז“ל. הוא אחד המצוינים ביהודי צרפת, אחד העסקנים הצבוריים בפריס הבירה. הוא היה אחד המיסדים של “חברת כל ישראל חברים,” החברה אשר נוסדה [1860] למען לבא לעזרת היהודים באותן הארצות אשר בהן היו הם נרדפים ונענים, לאמור כמעט בכל הארצות, מלבד ארצות מערב אירופה ואמריקה. והוא היה אחד מאלה אשר הבינו, כי תחית ישראל קשורה עם שיבתו אל הקרקע, ומבלי להיות ציוני החליט ליסד בית-ספר לעבודת-האדמה בארץ-ישראל. מטעם החברה נסע הוא לקושטא ושם קבל מאת השולטן רשיון לזה וגם חלקת אדמה טובה אצל יפו, בחכירה לתשעים-ותשע שנה. ובשנת תרכ”ט-תר"ל [1870] יסד את מקוה-ישראל אשר היה באופן כזה ילד שעשועיו.

מצב (מיקום) המוסד בשער עיר-החוף הראשונה בארץ ואדמתו הפוריה, הבטיחו לו עתיד נהדר מאוד, אבל שכחו להפיח אל תוכו נשמת-חיים. שכחו את השפה העברית, הרוח העברית ויהי בית-הספר לבית-ספר צרפתי לכל פרטיו ודקדוקיו. המורים אשר כהנו בו חשבו את עצמם כמו נגלים לארץ גזרה, רחוק מפריס עיר השעשועים ויקללו את המוסד ואת הארץ, ולכן לא יכל בית הספר למלא את התפקיד אשר למענו נוצר ⁴. ועוד דבר, החברה לא דאגה כלל וכלל לעתידות חניכי בית-הספר. בזמנים היותר טובים, אחרי אשר היה החניך שלש שנים תלמיד וארבע שנים פועל במוסד, היה יוצא בסכום של אלף פרנק לכל היותר, וזה היה מספיק רק לקנות לו עגלה וסוסים, כדי להיות עגלון מעביר נוסעים מיפו ירושלימה ומירושלים ליפו.

החניכים הראשונים היו מילדי הארץ או ערי מזרח שונות אשר נשלחו אל תוכה בעד הצטינותם בלמודים בבתי-הספר של החברה. כאשר החלו הפוגרומים ברוסיה ורבים החלו לברוח לחוץ-לארץ, מלאה העיר ברודי, עיר הגבול באוסטריה, פליטים רבים, אשר סבלו שם צרות רבות מחוסר מקומות ומחוסר לחם. אז שלחה חברת “כל ישראל חברים” את נטר אל העיר ההיא להביא ישע לפליטים האומללים. הוא השיב את החלק היותר גדול לרוסיה, ורבים שלח לאמריקה. ומכל ההמון הגדול אשר מצא שם, בחר עשרים-וחמישה ילדים וישלחם למקוה-ישראל בלוית שני צעירים, אסובצקי ואשרי, אשר גם אותם מצא שם, והם היו באופן כזה מורים במקוה-ישראל.

כאשר החלו לדבר בעתונים על אודות ישוב ארץ-ישראל, פרסם נטר מכתב [ Jewish Chronicle 24.3.1882] אשר בו יצא נגד הרעיון הזה, ובעד זה חרפוהו וגדפוהו ידידי הרעיון.

הוא בא לארץ ביום השני, שני ימים לפני ראש השנה [תרמ“ג], אשר חל בשנה ההיא ביום הרביעי בערב. ביום השלישי יצא הוא לטיל בשדות ובגנים ויפגוש את קבוצת פועלינו [הביל”ויים]. הדבר היה חדש ומוזר בעיניו. הוא קרב אליהם וישאלם מי הם. ביניהם היו שנים-שלושה אשר דברו גרמנית צחה. הם ספרו לו בקצור מי הם, ויגידו לו כי ביום המחרת, בערב ראש השנה, אבוא אני אליו ואמסור לו את הפרטים. וביום הרביעי באתי באמת, לקחת את שכר ארבעת ימי העבודה של השבוע ההוא ואפגש אתו. ארבע שעות ישבנו יחד ביום ההוא. בשיחה ארוכה ספרתי לו את כל אשר עבר עלינו, בארתי לו את מטרתנו ואת כל רעיון חבת-ציון. בתוך השיחה שאלני, כמה יהודים חדשים נמצאו אז ביפו. “יש ויש”, אמרתי לו, “ורובם עניים מרודים”. – “תראה,” אמר לי “כי צדקתי בעת אשר כתבתי כי לא צריך לעלות לארץ-ישראל. ידעתי, כי המהגרים יהיו עניים ויסבלו הרבה”. “אבל”, עניתי לו, “מכתבך הפחיד את העשירים ואת העניים לא הפחיד כלל”. – “מי יקרא אצלכם עשיר? ודאי איש, אשר יש לו כחמש מאות פרנק!” – “לא”, עניתי לו, “היו אנשים אשר רכושם עלה עד עשרים ועד שלשים אלף פרנק, והם חפצו לבוא להתישב בארץ-ישראל, והם דווקא נמנעו לעלות אחרי אשר קראו את איומיך…” – “לאנשים האלה”, אמר הוא, “אל תדאג – אם לא באו השנה יבואו בשנה הבאה, כאשר יקבלו ידיעות נכונות על אודות מצב הארץ”. “הנה בינתיים,” הוספתי לדבר, “הרעות לנו כי אנשים אשר היו נכונים לתמוך בנו, שבו ממחשבתם אחרי אשר למדו מתוך דבריך, כי אין עתיד לנו בארץ”. "האנשים האלה, קרא הוא, “הם פשוט רמאים. הם אינם רוצים לתת את כספם לענין הזה. הפעם הם השתמשו במכתבי למצוא אמתלא לבלתי לתת; אלמלא היה מכתבי, היו מוצאים אמתלא אחרת…”

סוף-סוף נוכחתי לדעת מדבריו כי את מכתבו כתב מתוך אי-ידיעה את המצב ברוסיה, ומהכח המוסרי הגדול הצפון ביהודי המזרח בכלל וביהודי רוסיה בפרט, וכי לא רחוק הוא מלהיות חובב-ציון נלהב…

ותהי ראשית מעשהו ביחס אלינו, כי הרשה לבא לעבודה לכל הפועלים אשר היו אצלנו, והגדיל את שכרם מחמש גרוש עד פרנק שלם ⁵.

בשני ימי ראש-השנה [תרמ“ג] התפללנו יחד בבית התפלה של מקוה-ישראל, ואחרי החג העמיד את כל פועלינו לחפור יסוד לבנין בית גדול במקוה-ישראל אצל הכביש יפו – ירושלים למענם, כי חשב להושיבנו שם. ובכלל, היו לו רעיונות גדולים לטובתנו, אחרי אשר ראה בנו חלק עם ישראל העובד והשותף לתחיה. ויכתוב אודותנו מכתב התלהבות לועד המרכזי של “חברת כל ישראל חברים”. אבל לאסוננו, ואולי עוד יותר לאסון עם ישראל, חלה הוא ביום הכפורים וימת בחול המועד סכות, ביום י”ט תשרי התרמ"ג.

הוא מצא את מנוחתו במקוה-ישראל אשר יסד ואשר לו הקדיש כל כך הרבה מרץ ועבודה. הספידהו אז רק גרמני אחד, הרדג הזקן, אשר היה אז קונסול ארצות-הברית ביפו. בין יתר דבריו אמר הוא: “שקט וצנוע עתה המקום הזה. אבל כאשר ישוב עם ישראל לארצו, יבואו המונים המונים לתת כבוד לקבל האיש אשר חלם את שיבת ישראל לארצו, אשר כל כך הרבה עבד להרים את כבודו על-ידי התפתחות עבודת-האדמה בין צעירי העם”.

נבואתו של מר הרדג התקימה רק למחצה. עם ישראל מתחיב לשוב מעט-מעט אל ארצו, אבל מקום קבורת נטר נשאר שקט וצנוע כמו שהיה האיש בעצמו שקט וצנוע. בני-אדם שמים יותר לב לדברנים ולצעקנים, ולא שמים כרגיל לב לאנשים שקטים וצנועים, העושים את עבודתם ההיסטורית. עשרים שנה היה קולומבוס נע ונד מגוי אל גוי, ממלך למלך, לבקש אמצעים ללכת מערבה במחשבה למצוא את הדרך להודו ובפועל לגלות חלק גדול מיבשת העולם, את חצי הכדור המערבי. עשרים שנה עמל וטרח ולא מצא מנוחה לנפשו, עד אשר הצליח וימצא. והנה בא סופר איטלקי בלתי ידוע, אמריגו וספוצ’י, ויכתוב ספר אודות הארץ אשר נגלתה על-ידי קולומבוס, והארץ נקראה לא על-שם קולומבוס כי אם על-שם הסופר… ואם אצל כל אומות העולם כן, על אחת-כמה-וכמה אמת הדבר ביחס לעמנו, למרות הכלל אשר למדוהו מוריו וחכמיו: לא המדרש עיקר אלא המעשה.

מות נטר השאיר אותנו במצב עגום מאוד ורבים מאתנו נפלו לתוך יאוש. הן אמנם השכר הגבוה של פרנק ליום נשאר לנו, נשארה גם הזכות לעבודה לכל החברים אשר באגודתנו, גם אחרי אשר שב הירש מנסיעתו לפריס. אך החיים הוסיפו להיות קשים, ותקוה לעתיד לא נשקפה לנו כלל. במצב כזה החלטתי לעשות צעד, אשר עד העת ההיא לא חפצתי לעשות, מפני הסולידריות של חברים ומפני משמעת האגודה.

שני החברים של הועד המרכזי אשר נשארו בקושטא, לא מהרו לבוא אלינו ויוסיפו לשבת בבירת תורכיה. כמו שכבר הזכרתי, היה קים בתורכיה חוק, אשר על פיהו יכול כל מהגר אל הארץ לדרוש מאת הממשלה אדמה למען להתישב עליה ולעבדה. החוק הזה נתן לטובת המושלימים יושבי הארצות אשר נכבשו מאת מדינות הנוצרים, כמו בקוקז, בבולגריה וגם בבוסניה. המושלימים האלה אשר לא חפצו להיות תחת ממשלת הנוצרים יכלו לבקש להם מפלט אצל התורכים המושלימים. וכיוון שאיש לא יכל לתאר לעצמו שיבואו גם אחרים להתישב בתנאים כאלה בתורכיה, לא נאמר בחוק כי דווקא לטובה המושלימים הוא ניתן, ולכן יכלו גם יהודים לבוא לבקש אדמה להתישב עליה. בחוק הזה החליטו להשתתתף חברינו ויפנו אל ממשלת השולטן בבקשה לתת גם להם ולחבריהם אדמה. הם השיגו לתכלית הזאת מכתב המלצה מאת עות’מן-פחה, גבור פלבנה, אשר בהיותו בשבי ברוסיה היה יושב בעיר חרקוב ובמובן ידוע היה הוא לנו לבן-עיר ⁶…

לצעד הזה של חברינו לא יכלו להיות תוצאות ממשיות. טרם כל, יכלה הממשלה התורכית לתת לנו אדמה באסיה הקטנה, ואנחנו לא היינו יכולים לקבלה. שנית, היתה הממשלה רגילה במקרים כאלה לתת חלקים קטנים. כך, למשל, נתנה היא לחמשים משפחות, אשר יצאו מבוסניה, דונם-דונם לכל משפחה, למען לבנות עליהם בתים על חרבות העיר קיסריה העתיקה. ושלישית, הלא באמת ניתן החוק רק לטובת מושלימים, ואם לפי נוסח החוק היה אי-אפשר להשיב את פני היהודים המבקשים ריקם, יכלה היא להמשיך את הדבר עד בלי קץ, לדחות אותו מיום ליום, משבוע לשבוע ומחודש לחודש… וכך היה באמת, במשך שנה תמימה. כמו שחיכו אחרי-כן הציונים בזמנם לטשרטר, חכו חברינו אלה לפירמן מאת השולטן על אדמה לאגודתנו. ושאלת הפירמן הזה הביא חלוקי-דעות גם בתוך חברינו אשר בארץ: היו כאלה אשר האמינו בו והיו אשר לא האמינו. ואת חטאי אני מזכיר: כמו לטשרטר בזמנו, כך לא האמנתי גם לפירמן הזה… אך דבר אחד היה בטוח: לחברינו בקושטא היה צריך כסף. נדרשה להם דירה נאה, היה צורך במתרגמן בעל צורה נאה, וכל זה דרש כסף. לכן היו החברים האלה פונים לידידינו ולחברינו אשר ברוסיה ויהיו מבקשים את עזרתם. ואת הכסף אשר היו מקבלים היו לוקחים להם, ואנחנו לא יכלנו להנות ממנו.

בסוף הקיץ בקר את קונסטנטינופול מר יעקב רוזנפלד ז“ל, עורך השבועון “ראזסבייט”, השבועון היחידי ברוסית אשר נטה לחבת-ציון ולישוב ארץ-ישראל. מה קרה בינו ובין חברינו אשר שם אינני יודע, אבל הוא שב לפטרבורג אי-מרוצה מהם, וזה יכול להרע לנו מאוד. לכן ראיתי ונוכחתי כי לטובת אגודתנו עלי להתקרב אל ה“ראזסבייט” ואל עורכו. בעזרת ידידי אשר בפטרבורג, הסטודנטים טיאמקין, ינושפולסקי וטננבוים עלה לי הדבר. מר רוזנפלד הדפיס את המכתב אשר שלחתי לעתונו, ומן העת ההיא החילותי לקבל גם כספים על ידי מערכת העתון. במשך החורף ההוא קבלתי קרוב לששת אלפי פרנק. הסכום הזה כשהוא לעצמו לא היה גדול מאד, אבל נתן לי את האפשרות לשלם את חובותינו, וגם לא היינו תלויים רק בעבודתנו במקוה-ישראל, ובמדה ידועה היתה לנו הרוחה.

 

קבענו את מושבנו בראשון-לציון    🔗

ובעת שאנחנו נלחמנו בעד קיומנו, בעת אשר עבדנו עבודת פרך במקוה-ישראל ולפעמים קרובות רעבנו ללחם, נוסדה המושבה ראשון-לציון. אמת, גם אנכי קניתי למען אגודתנו מאה דונם אדמה. אך אחרי כי כסף לא שלמתי ולא יכלתי לשלם, התבטלה מעצמה הקניה הזאת. אכרי ראשון-לציון קבלו אל המושבה שש משפחות אשר נתנו להן אדמה לתשלומין בשעורים; ולמען שתוכלנה המשפחות האלה לבנות להן בתים ולקנות את כל הנצרך להן לעבודתן, שלחה המושבה ציר אחד, את יוסף פינברג, לבקש תמיכה למען המושבה באירופה. פינברג זה הגיע עד פריס, ושם הצליח בעזרת הרב הראשי צדוק הכהן ויתר מנהיגי “חברת כל ישראל חברים” לענין בגורל ראשון-לציון וברעיון ישוב ארץ-ישראל בכלל את הברון אדמונד (בנימין) רוטשילד. הנדיב הזה, אשר דרש בראשונה עלום שמו ויהי ידוע בפי כל “הנדיב הידוע”, הואיל לבוא לעזרת המושבה ביד רחבה. ברגע זה השתמשו מנהיגי החברה להראות לנדיב את המכתב, אשר כתב אודותנו ימים מעטים לפני מותו המנוח קרל נטר, ויואל הנדיב הזה לתת פקודה שיעברו גם הביל"ויים לראשון-לציון, למען יעזרנו בדרך אחת עם כל בני המושבה. ובזה בא הקץ לתקופה הראשונה של קיומנו בארץ-ישראל, תקופה אשר ארכה שבעה חדשים, תקופת עבודה במקוה-ישראל!

בכ“ד שבט [תרמ”ג] קבענו את מושבנו בראשון-לציון. בזמן הראשון היינו שם לא אכרים כי אם פועלים, תחת פקודת האגרונום הצרפתי דיגור, אשר שלח לראשון-לציון הנדיב, ללמד את יושביה עבודת-האדמה. היינו אז עושים את כל העבודות הצבוריות במושבות, כמו נטיעת עצים משני צדי הרחוב והדומה לו. בעד זה היה כל אחד מאתנו מקבל פרנק ליום, והפרנק הזה לא היה בתור תשלום בעד עבודתנו כי אם בתור תמיכה. לכן היו מקבלים אותו כל נפשות אגודתנו מבלי להתחשב עם העבודה העשויה. קבלו אותו אשר למשל היו חולים ולא עבדו, או היו עסוקים בעבודות אחרות, קבלו אותו גם שלש הצעירות אשר היו אתנו: דבורה סיראט אשר בין הראשונים, פני פריזר, ארוסת חיסין, ואחותי פני, אשר באה בחדש תשרי.

מלבד העבודות הצבוריות היה לנו גן ירק כללי וכולנו עבדנו בו.

לשבתנו, בנו במושבה צריף גדול, אשר עמד על אותו המקום אשר עליו עומד עתה בית-הכנסת. הצריף היה נחלק לשני חלקים: בחלק אחד עמדו שלשה זוגות סוסים, זוג אחד ניתן לנו ושני זוגות לשש המשפחות, ובחלק השני גרו בחורינו. הדירה הזאת לא היתה נעימה מאוד. הקרשים לא היו דבוקים ביניהם ולכן יכול הרוח לטיל בתוכו לארכו ולרחבו, ולמרות אקלימה החם של ארצנו, היה בו בחרף קר מאוד, בפרט בלילות. להעמיד מטות בתוכו לא היה אפשר ולכן היינו ישנים על מחצלאות, על במה ארוכה אשר התנשאה מעל רצפת הצריף. הבמה הזאת מלאה חצי החדר. בחצי השני עמד שולחן גדול וספסלים. על השולחן היינו אוכלים, כותבים, קוראים, סביבו היו אספותינו. שם היינו מקבלים את אורחינו מבני המושבה ומכל מקום אשר היו באים אלינו.

לישון בצריפנו היה כמעט אי-אפשר, טרם כל מפני הקור אשר שרר בו, ושנית, מפני מכה אחת הדומה קצת למכת מצרים השלישית, לאמור ממכת הפרעושים. בכל המושבות סבלו בתקופות הראשונות מהמכה הזאת. אבל כמדומה לי בראשון-לציון [סבלו שבעתיים] מפני אדמתה, אדמת חול. בספרו של בּדֵקֶר הנכתב למען הנוסעים לתור את ארצנו, נאמר כי מלך הפרעושים יושב בעיר טבריה, והעיר הזאת היא עיר בירתו. אבל נדמה כי בתקופה ההיא בא המלך הזה עם כל חילו והמונו לראשון-לציון, לראות את הצעדים הראשונים של בנין ארצנו… פעם אחת נכנסתי עם הצרפתי דיגור אל אחת הסוכות של מחצלאות, לרגעים אחדים. שנינו היינו לבושים בגדים לבנים, אבל כאשר יצאנו ראיתי כי דיגור זה כבר לבוש שחורים מכף רגלו עד צוארונו, ואותו הדבר ראה הוא עלי…

פעם אחת אבדה לנו שמיכה אחת אשר נמצאה רחוק מצריפנו וכולנו היינו אומרים כי הפרעושים סחבוה למקום ההוא, ורבים האמינו בזה אמונה שלמה.

סבלו כל בני המושבה, אך תשעה קבים של הסבל הזה נטלנו אנחנו [הביל"ויים], כי הלא חיינו בשכנות תמידית עם הסוסים….

בתנאים האלה, כמו שכבר אמרתי, היה אי-אפשר להרדם באופן טבעי אחרי יום עבודה, בשעה תשע או עשר בערב. היתה לפנינו רק דרך אחת. היינו יושבים ומבשלים לנו תה ומתבלים אותו בשירים ולעתים קרובות ברקודים. אלינו היו מתאספים המעולים בצעירי המושבה, וכך היינו מבלים חלק גדול של הלילה, עד אשר העיפות היתה גוברת על הפרעושים והיינו יכולים להתנמנם לשעה קלה עד אור הבקר.

אל השירים והרקודים נוסף במהרה ענין חדש: מלחמות בערבים. רחוקים היינו מלבקש קרבות עם שכנינו, אך היינו נאלצים להלחם בעד רכושנו וכבודנו.

אדמת ראשון-לציון סמוכה אל גבעות החול הוא חול הים. ומפני כי לא יושבי הארץ ולא ממשלתה השגיחו לעצור בעד החולות האלה, היה הרוח נושא את החולות אל תוך פנים הארץ, והם כמו שטח גדול, ויש אשר קברו תחתם כרמים ועצים רבים. באופן כזה היתה אדמת ראשון-לציון וכל הכפר סביבה דומה למדבר חול אשר יושביו היו תנים או שועלים ובדואים יושבי אהלים. התנים היו בלילה נושאים קול יללה לא נעימה הדומה לבכי, אבל לא היו מסוכנים לבני אדם. באמת מסוכנים היו יושבי האהלים, אשר הביזה היתה מקור פרנסתם העיקרית. הערבים יושבי הערים לא נועזים לעבור במקום הזה בלי שמירת “חיילים”, לאמור שוטרים רוכבים. גם הממשלה בעת ההיא לא יכלה לעשות כלום, כי קרבת הרי החול נתנה לשודדים אפשרות להחבא ולהסתתר, אם היו באים לחפשם. בתוך השטח הגדול המשתרע מסביבות יפו בצפון עד אל-קבבה יבנאל, זרנוקה ועקרון בדרום, היה רק כפר ערבי אחד וגם הוא נקרא סרפנד-אל-חרב, לאמור סרפנד החרבה, כי נחרבה באיזה זמן מן הזמנים…

אנשי ראשון-לציון היו הראשונים אשר התישבו בחבל הזה, והם היו הראשונים אשר באו בהתנגשות עם הבדואים יושבי האהלים. בכלל, לא היה פחד האנשים האלה על המתישבים. קרו מקרים רעים, כמו המקרה עם יוסף פינברג הנזכר, אשר התנפלו עליו בדואים בהיותו לבדו בדרך, ויפשטו את בגדיו מעליו ויעזבוהו ערום כמעט כביום הוולדו. אך מקרים כאלה היו בודדים, וגם בהם ידעו האכרים לדבר את אויביהם בשער. מקרים יותר רצינים החלו כאשר החילונו לזרוע תבואות בחורף, אז החלו הבדואים לבוא לרעות את עדריהם על אדמתנו ולא נמנעו לבוא גם על שדה זרוע… אז נחליט ללמדם דרך-ארץ ולהראות להם את היד החזקה… באופן כזה נהפך לנו הלילה למשמר. רק היה שומר המושבה מודיע כי שומע הוא צעדי עדרי-בקר בשדה, היו תכף ומיד עוזבים את התה, את השירים והרקודים, היו קופצים על הסוסים ואצים להתנפל על הרועים. הנשק היחידי היה השוט הארוך אשר בו היו מנהלים את הסוסים בעגלה. כרגיל היו הרועים בורחים ועוזבים את העדר. אבל קרו גם מקרים, כי היו מוציאים את חרבותיהם ומגינים על עצמם מפני הרוכבים. אך לא יכלו לעמוד בפני השוטים הארוכים, כי רגליהם היו תמיד יחפות ולא יכלו לסבול את הצלפת השוט. הם היו פונים עורף לברוח, והרוכבים היו רודפים אחריהם עד אהליהם.

מספר הסוסים לא היה גדול במושבה, ולכן היו רבים רצים אל המערכה בתור “חיל רגלי”. אבל כרגיל היו הם מאחרים לבוא, כי הפרשים היו גומרים את המלחמה העיקרית. הם רק יכלו לקחת חלק בלקיחת בשבי את העדר ולהביאו אל תוך המושבה. בשמחה היו המנצחים שרים, וכל השפלה רעדה לקול השירה, ביחוד העברית אשר היתה אז שגורה בפינו:

אדיר הוא ולא ינום

בחור הוא ולא יישן,

הן בבית הן בעיר

הן בשדה הן בכפר,

הן בבקעה הן בהר

תצילנו מכל צר!

כרגיל היו למחרתו באים הרועים אל המושבה לפדות את עדריהם. הם היו משלמים כסף-עונש, ובכסף הזה היינו קונים לנו נשק: אקדחים, רובים.

גם צעירי המושבה היו, כמובן, לוקחים חלק במלחמות האלה. מורנו בענין הזה היה אחד ממיסדי פתח-תקוה, יהודה ראב, אשר עבד אז אצל אחד האכרים במושבתנו. הוא ידע את טבע הערבים ואת שפתם, וידע כי רק ביד חזקה אפשר להרחיקם מעל גבולנו.

הודות למלחמות האלה קבלו הצעירים היהודים בפי הערבים את השם “שיטן”, לאמור שטן, שדים, ויתיחסו אליהם ביראת הכבוד. ובזמן ההוא חדלו הערבים לקרוא ליהודים “ולאד-אל-מיתה”, לאמור אנשים מתים…

 

יחיאל מיכל פינס נכנס לפעולה    🔗

כאשר בא באביב לראשון-לציון מר מיכאל ארלנגר ויקבל את כל המושבה עם כל יושביה תחת חסותו של הנדיב, החלו גם הביל“ויים להחשב לאכרי המושבה. הוא, ארלנגר, צוה לבנות למענם בתים לשבת בהם, בתי אבן, ומעט-מעט התפרדה החבילה. כל ביל”ו וביל"ו היה לו בית לעצמו, משק לעצמו, ובזה חדלו חייהם המשותפים.

אך בראשון-לציון התישב חלק אחד של האגודה. החלק השני המשיך עוד את חייו הקודמים, הוסיף גם לעבוד במקוה-ישראל, עד אשר [יצורף] גם הוא אל הנחלה במושבה גדרה.

בתקופה ההיא היה פועל בתור עסקן ציבורי מר יחיאל מיכל פינס ז"ל. הוא היה יליד רוסיה, אבל נשלח לירושלים מאת חברה אנגלית אשר לקחה עליה לבנות בעיר הזאת בתים לזכר הנדיב המפורסם משה מונטיפיורי. הנדיב הזה היה אז קרוב לבן מאה שנים, ולכן נוסד בלונדון ועד, להקים לו שם-עולם על-ידי בנין בתים על שמו בעיר אשר חבב במשך כל ימי חייו, ובפינס בחרו להיות המנצח על המלאכה. הוא, פינס, היה סופר עברי מצוין, למדן גדול, תלמיד חכם. עם כל מעלותיו ויחד עם זה עם כל חסרונותיו: עומד על דעתו ונוקם ונוטר…

כאשר בא ליבונתין לארץ ויחל לסדר את “ועד חלוצי יסוד המעלה”, דרש פינס כי מקום הועד יהיה בירושלים, למען יכול גם הוא [ליטול] חלק בעבודתו, אך מרכז הישוב היה אז בעיר החוף יפו, ומחסרון מסלת-הברזל היתה ירושלים די רחוקה, וטלטול הדרך היה קשה מאד. לכן מצא ליבונתין כי יפו יותר נאה למושב הועד, ומאז היתה התנגדות גדולה בינו ובין פינס.

כאשר באנו הביל"ויים לארץ, נפגשנו טרם כל עם ליבונתין. לירושלים לא הלכנו מחוסר אמצעים, ולכן שמר פינס את הדבר בלבו…

סוף-סוף נפגשתי אתו, ומהפגישה הראשונה לא יצאו תוצאות טובות. לפני עזבי את עירי, את מוהילב, עזבתי שם ועד אשר חבריו היו כלם חברי הפרטיים. הועד הזה אסף סכום של מאתיים רובל וישלחם לטובתנו, אבל במקום לשלחם ישר על שמי, שלחו את הכסף לידי פינס, ולי הודיעו את הדבר. נסעתי ירושלימה לקבל את הכסף, אך פינס לא נתנו לי, כי במכתב אשר בא עם הכסף היה, לתפארת המליצה, כתוב: "אם המושבה שלנו מבטיחה לפרוח ”. כמו שספרתי, כבר קניתי מאה דונם אדמה בראשון-לציון; אך פה מצא הוא מקום להנקם מליבונתין ומראשון-לציון יסודו ויאמר לי כי ראשון-לציון איננה “מבטיחה לפרוח”…

שוב היה מעשה בכסף אשר בא לנו מביאליסטוק. קבלתי מכתב מאת ד“ר חזנוביטש, כי שלח הוא למעננו מאה ועשרים רובל לידי מר פינס. נסעתי ירושלימה לקבל את הכסף, והנה אמר לי מר פינס כי לא יוכל לתת לי את הכסף, מפני כי נשלח הוא לא למען הוצאות יום-יומיות כי אם למען “פוֹנד” (קרן). למוהילב, לחברי, יכלתי לשלח מחאה, התאוננות; אבל את ד”ר חזנוביטש אז לא ידעתי, והוא בטח לא הכיר אותי, ולכן לא חפצתי לריב ולא עניתי על מכתבו כלל. אך אחרי זמן-מה קבלתי מכתב שני, ובו התאונן ד"ר חזנוביטש זה על אשר אינני מודיע לו כי קבלתי את הכסף. “לך”, כתב הוא לי, “קבל את הכסף לשימו בקופתכם, או חלקו בין החברים, הכל כפי אשר אתם נוהגים…”. על אודות “פונד” אין אף רמז קל.

כמובן, לא היה בדעת פינס לקחת ממנו את הכספים האלה. כל זה היה רק טכסיס למשוך אותנו אליו. דומה לאבשלום, אשר שרף באש את שדהו של יואב למען משוך אותו אליו… וסוף הדבר היה כי כאשר הלכה קבוצת חברינו בחול המועד [פסח תרמ"ג] ירושלימה, הכריזו הם שם את מר פינס למנהיגם הרוחני! עם בחירת פינס לנשיא נפתרה כמובן שאלת הכסף של מוהילב ושל ביאליסטוק וכו ’.

עצתו הראשונה היתה כי ישובו חברים אחדים לעבוד במקוה-ישראל. וצריך להודות כי צדק בדבר הזה. ברוסיה עוד נמצאו ביל“ויים אשר התעתדו לעלות לארצנו. אבל לראשון-לציון לא יכלו הם לבוא, כי למושבה הזאת התקבלו אלה אשר עד הזמן ההוא עבדו במקוה-ישראל. אנשי המושבה התפקדו ולא היה מקום לחדשים. החדשים יכלו רק לעבוד במקוה-ישראל, ולכן היה חשוב כי לא יאבד לביל”ו ניר בבית-הספר הזה.

שנית, דרש הוא לשים קץ לישיבת החברים בקושטא. נשאר להם סכום כסף למען שישלמו את חובותיהם בעיר הזאת, ובאמצע הקיץ הם באו, כמובן בלי פירמן מאת השולטן, ויספחו על אלה אשר עבדו במקוה-ישראל. אולם העבודה הזאת לא מצאה חן בעיניהם. תקופת הגבורה, תקופת השירה והפיוט אשר בעבודה, חלפה. נשארה רק העבודה הקשה בעד פרנק ליום… לכן החליטו לעזוב את הארץ ולפנות מערבה. אחריהם נגררו עוד אחדים, ובין אלה גם חברתנו דבורה סיראט. היא הלכה אחרי אחד הקושטאים, מר ברלבסקי, ושניהם התישבו בפריס. בעיר הזאת היתה היא העובדת ותכלכל את בעלה אשר למד [באוניברסיטה] עד אשר היה לרופא. אז נמנה הוא לרופא בעיר טטואן אשר [במרוקו] ושם מתה עליו רעיתו, חברתנו דבורה סיראט ותקבר בארץ [זרה ונכריה, בפינה] הצפונית-מערבית של אפריקה ולא בארצנו אשר לה [הקדישה חלק] גדול מכוחותיה.

השני מהקושטאים [משה מינץ] הגיע עד ניו-יורק ושם גמר את [לימודיו] בתור רופא. אחרי אשר עבד בממשלת ארצות-הברית את הזמן אשר נותן לו את הזכות לקבל פנסיה, התישב הוא בגדרה בין חבריו הביל"ויים, ויבן במושבה הזאת בית נהדר אשר הקדיש לבית העם.

מר פינס ראה בביל“ויים אשר הכתירוהו בשם נשיא, כוח גדול או יותר נכון, חומר אשר הוא יכול לעשות כלי נאה לטובת ישוב ארצנו ותחית עמנו ויעסוק בהם באהבה רבה. חוג המשכילים בירושלים היה אז צר מאוד. מלבדו הוא ובן-יהודה, היה אפשר לקרא בשם משכילים את מר הרצברג, מנהל בית-היתומים אשר יסד לודביג אוגוסט פרנקל, נסים בכר, מנהל בית-הספר של “חברת כל ישראל חברים”, הרב חיים הירשנזון ועוד אי-אלה צעירים, אשר היו מתגנבים לבוא אל בתי האנשים הנקובים בשמותיהם. לכן העביר פינס ירושלימה חמשה מן הביל”ויים, מן היותר משכילים בהם, ויחל ללמדם מלאכה. מטרתו היתה להרבות בעיר הקדושה את מספר המשכילים. לכל המפעל הזה הוא קרא:

“שיבת החרש והמסגר". תוצאות ממשיות לא היו למפעל הזה ואחרי שנה של קיום התבטל…

שנה וחצי עבדה הקבוצה השניה במקוה-ישראל, עד אשר סוף-סוף יסד להם פינס את המושבה גדרה. שוב החלה להם שורה של תלאות, של עבודה קשה, כמו שכתוב בספר (בחלק) המוקדש למושבה גדרה.

[למרות הקשיים, לא היה וגם אין] מקום ליאוש בלב ביל"ו. אלה הנשארים בחיים מוסיפים לעמוד על משמרתם, וכמו לפני ארבעים-ושש שנה קוראים הם לנו בכל ארצות פזורינו: בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. בואו לבנות את ארצנו האהובה, בואו להפך את ארץ אבותינו לארץ בנינו ונכדינו, עד נצח.

למען המטרה הגדולה והקדושה הזאת, זכרו את דברי המשורר (נ.ה. אימבר):

תקעו לרעים ולטובים

סור מאלהי אחרים,

יתאחדו רחוקים וקרובים

כל ישראל חברים!

 

בין יפו לירושלים    🔗

העיר יפו היתה אז השער העיקרי של ארץ ישראל. לעיר חיפה לא היתה אז חשיבות גדולה. אניות מעטות מאד היו עוגנות בנמלה, ומסלות הברזל המקשרות את העיר הזאת עם ירושלים ויתר חלקי המדינה עוד טרם תהיינה בארץ. לכן היו נכנסים דרך העיר הזאת רק אלה אשר במחשבה תחילה היו באים להתישב בצפון הארץ, בצפת או בטבריה, ודרך העיר הזאת נכנסו אל תוך הארץ אכרי ראש-פינה (רובם מרומניה) ואכרי זכרון-יעקב (כולם מרומניה). אך רוב מנין ורוב בנין מהנוסעים לארצנו היו באים דרך העיר יפו. כי על-כן היתה היא מקדמת דנה עיר החוף של ירושלים ⁷. והעיר הזאת היתה אז עיר קטנה ויושביה מעטים מאד. המושבה הגרמנית הנמצאת עתה בתוך העיר, ברחוב ההולך לנוה-צדק ולתל-אביב, היתה אז במרחק חשוב מהעיר. היא היתה מוקפת חומה גבוהה, והבא אל תוכה אחרי שעה עשר בערב היה צריך לדפוק בשערה, ואחרי אשר אמר מי הוא, היה השומר נותן לו להכנס פנימה. גם השוק, אשר בו עומד עתה בנין הממשלה, היה באמת מחוץ לעיר.

קטן היה גם מספר יושבי העיר, והנני חושב כי אגזים מאד אם אעריך אותו לעשרת אלפים נפש; רובם ערבים ומספר ידוע של יונים, ארמינים וגרמנים. אלה האחרונים היו במשך היום עוסקים בעיר במסחר ובמלאכה, ובלילה היו סוגרים על עצמם את שערי מושבתם.

העדה היהודית היתה קטנה מאוד ונחלקה לשתים: לעדה האשכנזית ולעדה הספרדית. העדה האשכנזית היתה כמעט כולה מרכבת מ“חיימים” אחדים:

חיים שמרלינג, חיים בקר, חיים שרצר או חיים פייפר, חיים פינסקר וחיים גדליה. הראשון בהם, חיים שמרלינג, היה יהודי זקן, סוחר אשר היה עוסק באימפורט ובאקספורט [יבוא ויצוא], תקיף גדול אצל הקונסול האוסטרי ומקורב לפקידי הממשלה התורכית. השני, חיים בקר או באמת חיים גולדברג, היה מוכתר הקהלה האשכנזית, לאמור בא-כחה לפני הממשלה. יחד עם זה היה סרסור ומתווך בין הבאים אל הארץ ובין הממשלה, וכאשר החלו הגזרות והאיסורים להכנס לארץ, היה לעתים קרובות לו האפשרות להקל את רוע הגזרה על-ידי הסכם עם פקידי החוף. כאשר היו מתוכחים הציונים המדינים עם המתנגדים להם, היו הם [הציונים] אומרים: “מה אתם רוצים? להכנס אל הארץ רק בעזרת חיים בקר?” היו אומרים עליו כי מתעשר הוא מהמהגרים היהודים. אבל חושב הנני כי זאת היא רק דיבה רעה. כאשר אבד מקור פרנסתו, נהפך הוא לעני גדול ומת עני, מבלי לעזוב כלום ליורשיו.

חיים שרצר היה בורסקי וישב במקוה-ישראל. כמובן, מחוץ למחנה, בבית העומד על דרך יפו-ירושלים. בנעוריו הוא היה מחלל בחליל בלהקת מנגנים, ולכן קראו לו חיים פייפר (מחלל בחליל). הוא היה כועס מאד כאשר היו מזכירים לו את מעשי נעוריו ואוהבי-לצון אהבו דוקא להכעיסו בזה… בחצרו היתה באר מים אשר ממנה היו משקים את אחד הפרדסים של מקוה-ישראל. העוברים על פני הבית היו תמיד עומדים אצלו לשתות מים קרים מן הבאר ולפעמים גם להתרחץ בבריכה. הליצנים היו נכנסים אל החצר ויהיו אומרים: “שלום, ר' חיים שרצר! האפשר להשיג כוס מים קרים לשתיה?" ור' חיים זה היה רץ, מביא כוס, דולה מים מן הבאר ומשקה את האורח, וזה האחרון, אחרי אשר היה שותה לרויה ולהנאתו, היה אומר: “חן חן, ר' חיים פייפר” והיה ממהר ועוזב את החצר, כי ר' חיים היה נכון להכותו במקל ברדפו אחריו…

ואסור לי לשכוח עוד שני חברי עדת יפו בימים ההם: את ר' נחמן הסנדלר ואת יוסף (אסף) הסרסור. ר' נחמן עסק קצת בסנדלרות וקצת בפילוסופיה, והיו אומרים עליו כי בין הפילוסופים הוא סנדלר, ובין הסנדלרים פילוסוף. אבל הסרסור וגם חיים גדליה היו עוזרים לחיים בקר.

העדה הספרדית היתה גם היא קטנה מאד. היותר חשוב בחבריה היה שוב חיים אחד, הוא חיים אמזלג, אשר היה סגן-הקונסול האנגלי ביפו. וזה הלא ידוע מכבר כי יש ליהודים חולשה אל אנגליה ואל האנגלים, ולכן על יהודי קונסול אנגליה היה, על פי הסברה, למלא תפקיד חשוב בדברי ימי הישוב העברי בזמן הראשון. הוא היה יושב-ראש נכבד של “ועד חלוצי יסוד המעלה” (ראה לקמן) ועל שמו גם נקנתה אדמת ראשון-לציון.

בין יתר חברי העדה הספרדית יש להזכיר את אהרן שלוש ואת נסים כהן, שני סוחרים חשובים. אשתו של נסים כהן ידעה כבר אז לדבר עברית…

ובדברי אודות תושבי יפו בימים ההם לא אוכל לבלתי להזכיר שני חסידי אומות העולם, אשר גם להם היה תפקיד חשוב בראשית ימי הישוב העברי בארצנו. אחד מהם היה פולני, ד"ר הייכלר, אשר תשע-עשרה שנה לפני זה [1863] הלך “דוֹ-לָאסו”, לאמור אל היער, למען להלחם נגד הממשלה הרוסית. כאשר גברו הרוסים, היה הוא מאלה אשר ברחו לתורכיה. והתורכים שמרו את מצות התורה “לא תסגיר עבד אל אדוניו” ולמרות כל דרישות רוסיה לא הסגירו לה את הפליטים האלה, את הפולנים המורדים… בימים ההם היה כל איש אירופאי נחשב בעיני התורכים לרופא, ולכן, למען לכלכל את נפשו, היה גם מר הייכלר לרופא; ובסוף התגלגל ליפו ויהיה בה לרופא העיריה. אפשר מאוד כי היה לו באמת איזה מגע עם חכמת הרפואה, אבל היהודים ביפו לא האמינו בו ויהיו אומרים עליו: ער פארשטעהט א קראֶנק ⁸. אבל הוא דיבר יפה מאוד יהודית [אידיש] ויהי חבר טוב לכל היהודים בעיר, ובכל מקרה אשר היתה לו האפשרות היה עושה טובות רבות ליהודים בכלל, ואחרי-כן גם לאכרים במושבות הסמוכות ליפו.

השני היה אריסטוקרט רוסי, ברון אוסטינוב. הוא היה עשיר מופלג ויהי תמיד נוסע מארץ לארץ. אמרו עליו כי היה לו אסור לשבת ברוסיה מטעמים פוליטיים. הוא בנה במושבה הגרמנית בית יפה, ויטע גן נחמד אשר היה לגן-טיול לכל יושבי העיר. בקומה העליונה של הבית היה הוא גר בעצמו, כאשר היה בארץ, ובקומה התחתונה סידר בית-חולים אשר בו מכהן הרופא הגרמני של המושבה, רופא אשר לא רק היה מבין מחלה אלא ידע גם לרפאה. והרבה הרבה מהחלוצים הראשונים נשארו בחיים הודות לבית-החולים הזה, הודות לנדיבותו של ברון אוסטינוב… החולים לא היו צריכים לשלם כלום וכל מחסורם – מיטה, רפואות וכלכלה – היו מקבלים חנם.

רק החלו העתונים לדבר על אודות ישוב ארץ-ישראל, הזדרזו רבים מיהודי רוסיה ורומניה לבוא לארץ, ויתעכבו ביפו. רובם הגדול היו אנשים עניים, בלי אמצעים חומריים, ולא יכלו לעשות כלום בארץ. בצר להם החלו הם ללכת לעבוד במקוה-ישראל, אבל השדוך הזה לא עלה יפה. מצד אחד הם באמת לא יכלו לעבוד כדבעי, ומצד השני דרשו מהם פקידי בית-הספר, אשר היו משגיחים עליהם, עבודה לא לפי כוחותיהם. ולכן היה מנהל המוסד, מר הירש, רושם את התשלום אשר היה משלם להם בעד עבודתם בתור צדקה. בתנאים כאלה היו באים הדברים לקטטות ומריבות וגם לסקנדלים רצינים, עד כי סוף-סוף גזר הירש לבלתי לקבל לעבודה במקוה-ישראל את המהגרים האלה.

כאשר בעיר קטנה כמו יפו, בתוך עדה קטנה ומצומצמת כעדת היהודים, נמצאו חמשה-ששה אלפים מהגרים חדשים, היו הם [המהגרים] נכרים מאד; בכל פנה היה אפשר לפגשם, את כל הרחובות היו ממלאים. וזה, כמובן, משך אליהם את תשומת לב הפקידים התורכים. ויחלו לגזור גזרות על יהודי רוסיה ורומניה, למען לאסור להם את הכניסה לארץ-ישראל. מקודם היתה הכניסה חפשית, אך פתאום החלו לדרוש מהבאים פספורטים. למזלם של הבאים לא ידעו פקידי החוף לקרוא רוסית ולהבחין בין תעודה ותעודה, ולפספורט נחשב כל ניר נדפס אשר נשא עליו גושפנקא דמלכות, אפילו כתובה נדפסה… אבל הגזרות האלה הלכו וחזקו. מלבד פספורטים של חוץ-לארץ החלו לדרוש מאת הבאים פספורטים פנימיים תורכים (“תזכרה” בלע"ז). אחרי-כן החלו על התעודות התורכיות האלה לכתוב מפורש, כי למוכ"ז (למוסר כתב זה) אסור להתישב בארץ-ישראל. ויהיו מקרים רבים אשר נוסעים היו באמת צריכים לשוב אל המקום אשר משם באו, כי לא נתנו להם להכנס לארץ-ישראל.

מה היו הידיעות אשר פחת ירושלים היה מקבל מיפו על אודות המהגרים היהודים, לא ידוע. היו אומרים כי הם מפיצים בעיר מחלות שונות. בדברים האלה היה קורטוב של אמת. מפני עניותם, מפני דירותיהם הצרות, מפני אכלם יותר מדי ירקות, ועל כולם מפני שנוי האקלים ודרכי החיים, חלו רבים מן המהגרים. אמת, המחלות לא היו מחלות מתדבקות, וסבלו מהן רק המהגרים בעצמם; אבל באופן רשמי אלו היו הסבות של היחס הרע אליהם מצד פקידי הממשלה. ויש עוד סברה, כי אחד מהדואגים בעד שלום העולם, ואומרים דוקא אחד משלנו, לחש באזני הפחה שלא דבר פשוט הוא כי יהודים באו לארץ עם נשיהם, ילדיהם ועולליהם… הם בטח חפצים להוריד את הפחה מכסאו ולכונן בעיר הקדושה ממלכה יהודית…

אנכי, כמובן, לא הייתי נוכח בשעת הלחישה הזאת, ולא אוכל להגיד כמה יש בדבר הזה מן האמת. אבל נוטה אני להאמין כי יש איזה יסוד לשמועה הזאת. טרם כל, הלא ידוע הוא כי כאשר מצלצלים, סימן של חג הוא… ושנית, הלא ידוע לנו טוב-לבם של בני עמנו. הם מרחמים על כל העמים חוץ מעמם הם, כמובן. הם מרחמים על המוזשיק [האכר] הרוסי, על הפולני, על היוני, על הארמיני ועל מי לא? ולמה לא ירחמו גם על התורכי ועל הערבי?

ואחרי כי על היהודי אפשר הכל להאמין, בפרט אם מספר זה בן העם הזה, אפשר מאד כי החליט הפחה להפטר בפעם אחת מחיל היהודים אשר נכנס כבר לארץ, ויתן פקודה כי באחד הימים יקחו בחזקה את כל היהודים הרוסים הנמצאים ביפו ויושיבום על האניה הרוסית וילכו להם בשלום אל ארץ מולדתם, אל הארץ אשר באו משם!…

הנני אץ להרגיע את הקורא ולהגיד לו כי אף יהודי אחד לא נשלח חזרה לרוסיה. אבל באותו היום נאסף מנין אחד באחד מבתי יפו ויכניסו ארבעים וחמשה אלף פרנק בתור תשלום בעד אדמת המושבה הראשונה בארץ-ישראל, בעד ראשון לציון.

ואלה שמות האנשים האלה:

1. צבי הכהן ליבונתין

2. בן אחיו ז.ד. ליבונתין

3. אהרון מרדכי פריימן

4. אחיו, פרץ פריימן

5. יהודה ליב חנקין

6. יוסף פיינברג עם שני אחיו באריס (דב) וישראל

7. ראובן יודלביטש

8. פייבל הייסמן

9. זאב אברמוביטש

10. לוי יצחק אייזנבנד

11. יעקב פישלזון.

הנני מבקש עתה סליחה על אשר פרסמתי את שמותיהם ברבים. הלא הם עשו לא כאנשי מעשה. הם קנו אדמה בארץ-ישראל, זה אחד. הם קנו בעת אשר הפחה נתן פקודה לגרשם מן הארץ, זה שנים. ואת האדמה קנו לא על שמותיהם הם כי אם על-שם איש (מר חיים אמזלג), אשר לא ידעו מתמול שלשום, זה שלושה. בעד שלושה הפשעים האלה יכולים הם להפסיד את קרדיטיהם בבנקים של ארצנו. כי מי יתן הלואות לאנשים העושים מעשי ילדות כאלה?

לא התכונתי, חלילה, לרעתם. חפצתי רק לתת לקוראי דברי אלה את שמות ה“נחשונים” של תקופתנו אשר השליכו את עצמם אל תוך הים ויכריחו אותו להבקע, ולתת דרך להם ולבאים אחריהם אל ארץ שאיפותינו, אל דרך תחיתנו הלאומית. יגידו עליהם “אנשי המעשה” מה שיגידו, אבל עם ישראל השב לתחיה יכתוב את שמותיהם בדברי-ימיו באותיות זהב, וזכרם לא ימוש מלבו לדור-דור ולנצח-נצחים!

נוסד "ועד חלוצי יסוד המעלה "

אם הקורא חושב כי קל היה למצוא את היהודים האלה ולארגנם לעשות את הצעד החשוב הזה, אינו אלא טועה. אמנם יהודים רבים נמצאו אז ביפו, אבל רובם הגדול היו עניים מרודים, ורק חלק קטן מהם היו במובן ידוע עשירים או חשבו את עצמם לעשירים. למען לארגנם ולאחדם נוסד “ועד חלוצי יסוד המעלה”. העסקנים העיקרים וכמעט היחידים בועד הזה היו זלמן דוד ליבונתין ויוסף פינברג. שני השמות האלו הולידו הלצה בפי יחיאל בריל, עורך “הלבנון" בעת ההיא, אשר היה בארץ-ישראל שנה וחצי אחרי-כן, כי בראש הועד עמדו משיח בן דוד ומשיח בן יוסף…

הועד הזה היה מצד אחד כותב מכתבים לאירופה לבקש עזרה בעד המהגרים העניים, ומצד השני השתדל לארגן קבוצה למען לקנות אדמה ליסד המושבה הראשונה. על המכתבים לא קבל תשובות, או אם קבל תשובה היתה היא שלילית. כסף לא קבל ובדבר ענין קבוצה היתה לו עבודה סיזיפית. ידועה היא אגדת היונים המספרת כי בעד פשעיו נדון המלך סיזיפוס בעולם האמת לעונש הזה: הוא היה צריך לגלגל אבן גדולה מתוך הבקעה אל ראש ההר; הוא היה עוסק בזה בעמל גדול – אך רק היתה האבן מגיעה קרוב לראש ההר, היתה היא נתקת ומתגלגלת שוב אל תוך הבקעה העמוקה והוא, סיזיפוס, היה צריך להחל את העבודה מחדש…

הועד היה מארגן קבוצה, וכל חבריה היו נוסעים לראות את חלקת האדמה אשר הציעו להם לקניה. כולם היו מבינים בטיב של האדמה "כתרנגול בבני-אדם ”. אך אם היה נמצא אחד אשר האדמה לא מצאה חן בעיניו מאיזו סבה שהיא, היתה כל הקבוצה מתפרקת. כל אחד ואחד היה אומר: אם פלוני איננו רוצה באדמה הזאת, בטח יודע הוא איזה סוד, בטח דבר-בליעל כמוס בה, וגם הוא היה נסוג אחור… וכי הקונים הראשונים לא היו מבינים באדמה אפשר לראות מזה, כי סוף-סוף קנו הם את אדמת ראשון בתוך מדבר החול… על אדמת החול בארצנו צומח שיח קטן הידוע בשם “חילפה”. שרשיו הולכים עמוק עמוק בקרקע ומזיקים ליתר הצמחים, והרבה הרבה כחות נתנו אכרי ראשון-לציון לשרשו מתוך כרמיהם, וכאשר ראה אחד המיסדים, אשר היה מקודם בעל בית-חרושת בפטרבורג, את השיח הזה, קרא בשמחה: "הביטו, הביטו, מה טובה האדמה הזאת: הבצלים צומחים עליה מבלי שנזרעו!… "

ובאופן כזה היתה כמעט בכל שבוע ושבוע מסתדרת קבוצה ובכל שבוע ושבוע היתה מתפרקת, ולמושבה הראשונה חכו כולם בקוצר-רוח. מרוסיה היו באים מכתבים ובהם דורשים להאיץ ביסוד המושבה הראשונה, כי בלעדיה כל רעיון ישוב ארץ-ישראל היה בסכנה. לפלשתינאים [חובבי-ציון] היתה אז מלחמה חזקה עם האמריקאים, לאמור עם אלה אשר חפצו לנטות את עם ישראל ליסד מושבות באמריקה, והם היו שואלים: איה כבר המושבות אשר אומרים לבנות בארץ-ישראל?

כבר היה מוכן השם למושבה הראשונה, כבר נכתבו למענה תקנות וחוקים, והמושבה בעצמה עוד טרם תוסד!

אז בא רעיון מוצלח ללב מר ליבונתין. בניקולייב אשר ברוסיה היה לו קרוב (הוא קרא לו דוֹד), איש אמיד וחשוך בנים. גם אשתו מתה עליו. ויכתב לו ליבונתין הצעיר, ויציע לו כי יבוא לארץ-ישראל ויקח חלק ביסוד מושבות עבריות בארץ, ובזה יעשה לו שם בדברי-הימים טוב מבנים ומבנות. וישמע הזקן לעצתו ויבוא ליפו ועשרת אלפים רובל בכיסו. כמובן, היה הוא תחת השפעת קרובו. שוב התארגנה קבוצה ושוב נסעו לראות את חלק האדמה אשר נפל בגורלם. וכאשר החלו שוב חברים אחדים מהקבוצה לפקפק, הודיע ליבונתין הזקן, כי הוא קונה מחצית כל האדמה אשר הוצעה להם. דבריו עשו רושם. המפקפקים נשתתקו והאדמה נקנתה! מחזה נפלא, מחזה נוגע עד הלב והנפש אירע באותו הרגע על אדמת ראשון-לציון. על שטח כל האדמה נמצא אז רק עץ אחד, שקמה עתיקה מאד. העץ נמצא על ראש הגבעה הגבוהה, על גבול אדמת המושבה. חוקרי דברי-הימים חושבים, כי הגבעה הזאת היתה אחת הגבעות אשר עליהן היו משיאים משואות, לבשר ליושבי הארץ כי נולד ירח חדש. וגם עץ השקמה נטע למטרה צבורית ידועה. על הגבעה הזאת ותחת השקמה עמדו “האכרים” החדשים להתפלל תפלת מנחה. ליבונתין הזקן אהב את “העמוד”, כמו שאומרים, ויהי תמיד מתפלל בלב רגיש. הפעם גדל הרגש עוד יותר ויחל לבכות בתפלתו, ועמו יחד בכו בקול רם כל המתפללים…

הבכיה הזאת מזכירה לנו את בכית אבותינו אשר שבו לארצם מגלות-בבל בעת חנוכת המזבח בירושלים. אבל הללו בכו, מפני כי רבים מהם עוד ראו את בית המקדש הראשון בכל הדרו; למרות מצבם הרע אשר בו נמצאו אז, הם בכל זאת היו קהל של יותר מארבעים-ושנים אלף נפש; בראשם עמד זרובבל, נכד מלך יהודה האחרון, ממשפחת דוד המלך, וזרובבל זה הושם למושל, לפחה בירושלים מטעם כרש המלך. הרשיון של כרש מלך פרס, לבנות את בית המקדש ואת ירושלים עם יתר ערי יהודה, היה כתוב שחור על גבי לבן. מלבד זרובבל היה נוכח עוד הכהן הגדול, נכד הכהן אשר כהן בבית המקדש הראשון; לא חסרו גם שנים-שלשה נביאים. והפעם הזאת התאספו בפנה נדחת בתוך מדבר חול אחד-עשר יהודים, רחוק מידידים, מוקפים מאת יושבי הארץ אשר מפניהם יראו ופחדו, בלי זרובבל, בלי כהן גדול, בלי נביאים, בלי רשיון… ונהפוך הוא – הממשלה המקומית שמה מכשולים על דרך העולים לארץ, וגם נתנה פקודה לגרש את אלה אשר כבר היו בה… והאנשים האלה הפקירו את עצמם, את משפחותיהם, את כל רכושם, לעתיד נעלם, בלתי-ידוע. האם אפשר היה לבלתי לבכות? הדמעות פרצו מעצמן מעיניהם… אבל הבכיה הזאת לא היתה רק בכיה של צער ושל כאב אנוש, היא היתה יחד עם זה גם בכיה של שמחה, בכיה של גיל. התרגשו האנשים האלה מהרעיון, כי הם עומדים על מפתן תקופת חדשה בחיי עמנו, הם שמחו כי נפל להם בגורל להיות הראשונים, החלוצים לעבודה הגדולה והקדושה לתחית עמנו; הם שמחו כי באו הם במגע עם אדמת הקדש, אשר עמנו נתק ממנה זה כמעט אלפים שנה. הם היו עוד מעטים, אבל היו בטוחים כי לא ישארו בודדים במעשיהם, כי בעקבותיהם ילכו המוני עמנו ויקחו חלק בבנין הארץ, לקומם את הריסות ארצנו ועמנו, להשיב את ארצנו לעמנו ואת עמנו לארצנו, ויחד עם זה אל חיק הטבע…

את הגבעה הקדישו האכרים לבית הקברות, ובצל השקמה ויתר העצים אשר נטעו שם אחרי כן, ינוחו עתה רבים מאלה אשר בעמלם ובזעת אפיהם הפכו את המדבר הערבי “עיון קרא”⁹ לעיר יהודית פורחת עם כרמיה ופרדסיה היפים, לעיר המפליאה ביפיה את כל האורחים הבאים לבקרה.

בתשעה באב [תרמ"ב] נמסרה הקניה ובחמשה-עשר לחדש הזה [31 ביוליי 1882] יצאו האכרים להתישב על אדמתם. למען להגדיל את מספרם, קבלו הם אל המושבה שש משפחות עניות. ליבונתין הזקן נתן לכל אחת מהמשפחות האלה ששים דונם אדמה לשלם במשך חמש שנים, ואת הכסף אשר יקבל מהן בעד האדמה הזאת, בערך חמשת אלפים פרנק, הקדיש לבנין בית-הכנסת במושבה. באופן כזה גדל מספר המשפחות במושבה החדשה הזאת עד שבע-עשרה. לבונתין הזקן, לאמור צבי הכהן ליבונתין, קבל מאת האכרים את שם הכבוד “מיסד ראשון-לציון”.

עם יסוד ראשון-לציון ירדה מעל הבמה שאלת יהודי יפו. העסקנים העיקרים של “ועד חלוצי יסוד המעלה”, ז.ד. ליבונתין ויוסף פינברג, היו עסוקים בעניני ראשון-לציון. בעיר יפו נשאר רק חלק קטן של המהגרים. רובם שבו לארצותיהם, לרוסיה ולרומניה. חלק ידוע התישב בירושלים, ובטח היו גם אלה אשר כבר אז מצאו את הדרך לאמריקה. העיר יפו כמעט התרוקנה מיהודיה. הקהלה היהודית בעיר הזאת נוסדה שנים אחדות אחרי זה.

 

צעדים ראשונים    🔗

האכרים הראשונים אשר התישבו בראשון-לציון שלמו מס לרוח הזמן ויחליטו לעבד את אדמתם בשותפות. כל אחד ואחד היה צריך להכניס פרנק אחד מכל דונם אדמתו אל קופת המושבה, ובכסף הזה היו משלמים שכר לאלה אשר היו עובדים. השטה הזאת נתנה את היכולת לבני המשפחות העניות להתקיים, אבל באמת עבדו כולם, לאמור כל צעירי המושבה, ובעד יום עבודה היו גם-כן מקבלים פרנק אחד. סדור העבודה היה בידי ועד המושבה, אך לכל ענף וענף היה “מנצח” מיוחד. המנהיג העיקרי של העבודה היה יהודה ליב חנקין. הוא עסק בחקלאות גם ברוסיה בתור חוכר אחוזות (פוססור בלע"ז) והיה מומחה לדבר ובאופן כזה היה הוא המורה הראשון של האכרים הצעירים בעבודה אשר היתה זרה להם, בעבודת האדמה. הוא היה נוהג את ממשלתו ביד רמה, אהב לגעור ודוקא ברוסית, ולכן קבל את השם “דיאדקא” במובן של דוד ומדריך. צעירים אחדים קבלו בנקל ובמהירות את התורה החדשה להם, והעבודה התקדמה. בין הצעירים האלה הצטין יותר מכולם האח הצעיר, לאמור השלישי, של יוסף פינברג, ישראל. בארץ-ישראל איש לא קרא לו בשם הזה, וגם מעטים מאוד ידעו את השם הזה. הוא היה הקטן בבית אביו, ה“בייבי” כמו שאומרים באמריקה, ולכן לפי המנהג הרוסי הקטינו את שמו ויקראו לו “לולא" וברוסיה הדרומית “לוליק”. כך קראו לו שני אחיו הגדולים ממנו, וכך קראו לו גם יתר בני המושבה, ואחריהם כל בני הארץ; גם הערבים היו קוראים לו “חוג’ה לולו”. וה“בייבי” הזה היה באמת רק בן שבע-עשרה שנה, אבל גבוה וחסון ובעל ידים חזקות, ואוי ואבוי היה לאיש אשר עליו נחו הידים האלה. פעם אחת התגרה בו אחד הערבים בעיר יפו. הוא לא חשב הרבה, תפש את הערבי, ועל גבו נשא אותו דרך, מרחק די גדול בתוך הרחוב, אל בית הקונסול… אבל ראשון-לציון היתה רחוקה מבית הקונסול ושם לימד הוא דרך-ארץ באופן אחר לגמרי לאלה אשר ניסו לבא אל המושבה לגנוב או במחשבה רעה אחרת, והערבים השכנים ידעו כבר את ידו הקשה ויתנו כבוד לו ולאכרים היהודים בכלל… במושבה נשא הוא את המשרה החשובה של “מנצח על הבהמות”.

מכסף הקופה קנו האכרים זוג סוסים ועגלה, אשר שמשו להם להחזיק את הקשר בינם ובין כל העולם, לאמור עם העיר יפו. גם קנו הם זוג גמלים ולתמהונם הגדול של הערבים היו אוסרים אותם בעגלה. לראות סוסים מושכים עגלה הסכינו כבר הערבים, הם ראו זה אצל האכרים הגרמנים (הטמפלרים) וגם בבית-הספר מקוה-ישראל. מלבד זה היה קיים כבר הכביש בין יפו וירושלים ועגלות רתומות בסוסים היו עוברות עליו. אך גמלים מושכים עגלה ראו הם אז בפעם הראשונה. הם, הערבים, השתמשו בגמלים להעביר סחורות או אנשים על דבשתם. לכן כאשר היתה עגלת הגמלים באה ליפו, היו מתאספים סביבה המוני ערבים לראות את המחזה הנפלא הזה. והילדים יחד הנערים היו מתאספים למחנות גדולים וצועקים “חדידו, חדידו!”…

זמן רב לא יכלו לא היהודים ולא הערבים לבאר לי את פרוש המלה: “חדידו”. עד אשר התברר לי הדבר סוף-סוף. המלה הזאת היא פשוט סרוס המלים האנגליות האו-דו-יו-דו (How do you do) לאמור: מה שלומך, או מה שלומכם?

צריך לזכור כי המערבים הראשונים אשר באו במספר חשוב בזמן האחרון לארץ-ישראל היו אמריקאים, אשר באו בשנת ה’תרכ“ו במספר מאה וחמישים נפש וייסדו את המושבה הסמוכה ליפו (עתה היא בתוך העיר), אשר אנחנו קוראים לה “מושבה גרמנית”, מפני כי יושביה גרמנים [טמפלרים]. אבל הערבים קוראים לה עד עתה מושבה אמריקאית. אפשר לתאר, איך היו הילדים הערבים רצים אחרי האנשים הזרים האלה, מבקשים מהם בקשיש ומסתכלים בהם. עד מהרה שמעו הם, כי שנים מהאנשים האלה הנפגשים ברחוב, אומרים איש לרעהו “האו-דו-יו-דו”. תפשו הילדים את המלים אשר נהפכו בפיהם ל”חדידו", ויהי להם למנהג לקדם פני כל איש זר במלים האלה. כמובן, אין במלים האלה שום כונה זרה, שום גדוף, אבל בנגון ובטון אשר הם משתמשים בהם יחד עם מחיאות כפים, נשמע איזה לעג, איזה זלזול… לא היה נעים כלל לאחד מאתנו בעת אשר באחת מפנות העיר היה רואה את עצמו מוקף עשרות ערבים קטנים וכולם מוחים כף ושרים: “חדידו, חדידו!”… מהעיר עברה השירה הזאת גם לכפרים הסמוכים ליפו, לאמור רק לסמוכים ליפו. בגליל וגם בירושלים לא נשמעה כלל…

הגמלים לא האריכו ימים במושבה. אמת, כאשר עגלה טעונה משא היתה טובעת בבוץ או בחול עמוק והסוסים היו חסרי כח להוציאה, היו באים הגמלים ועושים את זה. אך האכרים היהודים לא ידעו לטפל בהם, ולכן החליטו כי הגמל הוא בהמה ערבית ואין להם, ליהודים, להשתמש בה. זה הנסיון הראשון וגם האחרון להשתמש בגמלים מושכי-עגלה.

 

יסורי הספקת המים    🔗

אחת השאלות היותר קשות אשר עמדו לפני המתישבים בראשון-לציון, היתה שאלת המים. קנו חבית גדולה, ובכל יום ויום הלכה העגלה מן המושבה להביא מים ממקוה-ישראל הרחוקה דרך שנים-עשר קילומטר. עגלה ריקה היתה עוברת את הדרך הזאת במשך שעה או שעה וחצי: עגלה טעונה משא או נוסעים רבים, היתה עוברת את הדרך הזאת בשתי שעות ולפעמים גם שלוש. אמת, לעתים קרובות היו קורים מקרים כי הנוסעים היו נוסעים רק חצי שעה, אך יחד עם זה היה צריך ללכת רגלי שעתיים או שלש, וגם לעזור לסוסים למשוך את העגלה, לאמור לדחפה מאחוריה… הכביש היה תמיד במצב רע. תמיד היה נחרב, ובצות עמוקות היו בחורף מפסיקות את הדרך לעתים קרובות.

בכל בוקר היתה העגלה יוצאת להביא מים והיתה שבה למועד הצהרים במשך שעות שלמות היו האנשים והנשים עומדים על אם-הדרך ומצפים בקוצר רוח לעגלה. רק היתה באה, היו כולם ממהרים למלא את כליהם מים, היו דוחפים איש את רעהו והרבה מים היו נשפכים על הארץ… ללכת שנית למקוה-ישראל היה אי-אפשר, כי הסוסים היו נחוצים לעבודות אחרות, והאכרים היו שומרים את מעט המים כאוצר יקר.

פעם אחת באתי אנכי רגלי לראשון-לציון ביום חם מאוד. עיף וצמא נכנסתי אל אוהלו של מר ז.ד. ליבונתין ואבקש כוס מים.

“כוס מים?” ענה הוא לי: “הקשית לשאול, חביבי! אם תרצה, אתן לך כוס יין, אבל כוס מים זה הרבה יותר מדי”. בקושי גדול קבלתי חצי-כוס מהמים היקרים… ופעם אחת שלחו הביל"ויים את אחד מהם לבשל למענם מרק תפוחי-אדמה. הוא קלף את תפוחי-האדמה ויסובב את כל המושבה ולא מצא מים לבשל בהם, וימלא הוא את הקלחת שמן, ויהי המרק כולו משומן.

האכרים דאגו, כמובן, לחפירת באר במושבה. אבל הם היו כל כך מחוסרי נסיון עד אשר החלו לחפרה על ראש הגבעה הנועדה למקום המושבה, בחשבם כי קל יהיה אז להזיל את המים לצלעי הגבעה אשר היו נועדים לגני-ירק. אולם עומק הבאר היה צריך להיות שם כמעט שבעים-וחמישה מטר, וזה דרש כסף רב מאד וכח עצום אחרי-כן לשאוב את המים. הם חדרו כבר עשרים ושנים [מטר לעומק], בנו את קירות הבאר אבנים טובות – ועקבות מים עוד לא נראו.

הם לא נואשו למצוא את המים בבאר הזאת. אך למען להחיש את מציאת המים, עמדו לחפור באר שניה לרגלי הגבעה. הם היו כל כך בטוחים בקרבת המים בבאר השניה הזאת, עד כי לא הזמינו לדבר פועלים מומחים, ויעמדו לחפור בעצמם, כי חשבו כי הרבה לא יהיה צריך לחפור. אך אחרי אשר חפרו ששה מטרים נפלו קירות הבאר, כי האדמה היתה אדמת חול וקירות אבנים לבאר לא בנו. אז יהיו הם נאלצים לקחת פועלים מומחים גם למען הבאר הזאת, והמומחים חפרו עד שמונה-עשר מטר, ומים עוד לא מצאו. מסבות שונות ובעיקר מפני חסרון כסף, עמדה חפירת הבאר במשך זמן ידוע.

הצלת פורתא עמדה לאכרים כאשר נגלו מעינות עיון-קרא, הם המעינות אשר נתנו לאדמת ראשון-לציון וסביבותיה את שמה הערבי. המעינות האלה יוצאים מהרי החול הנמשכים לאורך הים, ולרגלי ההרים האלה הם מטפטפים ומולידים בצה. האדמה הסמוכה לחול לא נכללה אז בתוך אדמת ראשון-לציון, ולכן לא הכירו מיסדי ראשון-לציון את המעינות ההם. רק במקרה גלו אותם אכרים אחדים, אשר תעו בדרך ויטו יותר מדי מערבה…

רק נודע דבר המעינות לאכרים, מהרו שנים היותר זריזים בהם, חנקין (ה“דידקא”) ולוליק לרכב אל מקום ההוא ולחקרו. לוליק פשט את בגדיו ויקפץ אל תוך אחד הבורות המלאים מים, לחרדת-לב מחנה צפרדעים אשר לא הסכינו לאורח כזה, ואשר חשבו את הבצה לקנינן הפרטי. בעזרת מעדר אשר הביא אתו, הרחיב הוא את הבור והעמיקו, גם נקהו מהצמחים הרבים אשר מלאוהו, ובמהרה קבלו המים צורה אחרת. אמנם לא הצליחו עוד לשתיה, כי ריחם היה ריח בצה. אבל אפשר היה להשתמש בהם לכמה דברים: לבנינים, להשקות את הסוסים ובעת הגשמים מאשר המים היו יותר מרובים – גם לבשול. מני אז היה למנהג, כי הצעירים והצעירות במושבה היו בכל ערב וערב רוכבים אל המקום הזה, להשקות את סוסיהם…

 

בתים ראשונים    🔗

ויגע החדש הששי הוא חדש אלול [תרמ"ב] ובארץ החלו כבר לנשב רוחות הסתיו, רוחות המבשרים את החורף ואת תקופת הגשמים, ויחלו המתישבים לחשב אודות בנין בתים אשר יהיו להם למחסה מפני הגשמים. הנה עמדה לפניהם שאלה חדשה: בארץ נרגשה תסיסה חזקה, אשר היתה הד קולה של המהפכה המצרית בימים ההם. הלאומיים בארץ הזאת התקוממו נגד האירופאים אשר בכח כספם והשפעתם המדינית היו התקיפים בארץ ויחד עם זה נגד מושל הארץ אשר היה אז נאלץ להיות תחת השפעתם. המהפכה הזאת היא אשר הביאה את ארץ מצרים תחת ממשלת אנגליה. אבל בראשיתה היו הלאומיים שכורי נצחון. המושל ברח מן הארץ והמון העם באלכסנדריה התנפל על האירופאים ויהרוג מהם רבים¹⁰. בראש התנועה עמד מצביא לאומי, עראבי-פחה.

רבים מן האירופאים נמלטו מאלכסנדריה ויגיעו עד יפו, ויביאו אל העיר הזאת את הפחד ואת הבהלה. מובן, כי גם הערבים בארץ-ישראל התלהבו ל“נצחונות” המצרים, ויהיו נכונים לעשות בארצנו כמעשי המוני העם באלכסנדריה. הם רק חכו לעזרת המצרים; ובארץ החלו להתפשט שמועות כי עראבי-פחה יבוא גם לארץ-ישראל ולסוריה, לאחד את כל הערבים המושלימים נגד בני אירופה.

ולי קרה המקרה הזה. כאשר הלכתי פעם רגלי לבדי מראשון-לציון ליפו פגשתי בקרבת העיר הזאת בדואי אשר היה משקה את סוסו אצל באר מים. מה שאמר לי לא הבינותי. אבל כאשר עבר בכף ידו על צוארו בתנועת שחיטה ויזכיר את השם “עראבי-פחה”, הבינותי היטב כי כאשר יבוא עראבי-פחה, ישחטונו…

רק ביום ראש-השנה הכו האנגלים את חיל עראבי-פחה אצל תל אל-כביר הסמוך לקהיר וילכדו את עיר הבירה, ובזה שברו את התנועה הערבית. אבל עד העת ההיא היה הפחד גדול בארץ ואנשי יפו [היהודים] היו מרפים את ידי בני ראשון-לציון אשר חפצו לגשת אל הבנינים. “כל זמן שאתם יושבים באהלים ובסוכות”, טענו הם, “תוכלו תמיד לעזוב את המקום, אם רק תרגישו כי המצב רציני. אבל תבנו בתים, תהיו קשורים אל המקום, לא תוכלו לעזבו ותהיו בסכנה גדולה…”. והדברים האלה פעלו על אחדים מהאכרים, אשר פקפקו ולא ידעו מה לעשות.

הרגע היה רציני מאד, כי לו ירד גשם בעת אשר ישבו עוד בסוכות, היו האכרים נאלצים לשוב העירה ליפו. שם גם ה“עשירים” בהם היו אוכלים את כספם והמושבה לא היתה נבנית…

בפעם האחרונה התאספו מיסדי ראשון-לציון לאספה, לדון על אודות השאלה הזאת. וכאשר כל אחד ואחד הביע את פקפוקיו, קם יהודה ליב חנקין ובקול של מרץ ובטחון אמר: “עשו לכם, אחי, מה שתעשו, ואני מחר אחל לבנות את ביתי…”. דבריו אלה פעלו את פעולתם, אבל עוד יותר מזה פעל מעשהו. כי כאשר החל הוא באמת לבנות, התבישו חבריו ויחד אתו החלו לבנות עוד ארבעה מתישבים. חמשה בתים נבנים נתנו למקום צורת מושבה.

באופן כזה הציל מר חנקין את המושבה, ואם גדול היה ורב-ערך מעשה ליבונתין הזקן בזמן קנית האדמה, לא פחות גדול ולא פחות רב-ערך היה מעשהו של חנקין בעת בנין המושבה. ובגאון יכלו בניו לכתוב על קברו: “הוא בנה את הבית הראשון בראשון-לציון”…

עם בנין הבתים הראשון הודיעו בני ראשון-לציון, כי בשום אופן לא יעזבו הם את המושבה אשר יסדו ויעבור עליהם מה. ובעת אשר בעלי העצה ביפו היו אומרים להם, כי [אם] ירגישו אי-מנוחה בכפרים הסמוכים, יוכלו לאסור את סוסיהם בעגלה ולברוח ליפו, הודיעו להם הביל“ויים אשר [מנו] אז קבוצה של שמונה-עשר צעירים, כי אם רק ירגישו [אנשי ראשון] איזו תנועה חשודה מצד שכניהם הערבים, יודיעו להם, והם [הביל”ויים] נכונים כולם לבא לעזרתם, ואם יהיה צריך – לתת את חייהם למען להגן על חלקת-הארץ הנגאלה, אשר שבה לעמנו מידי זרים…

עם בוא החורף היה המצב בראשון-לציון די עגום. לא כל האכרים בנו להם בתים, וכאשר ירד הגשם הראשון, הצטופפו כולם בבתים המעטים אשר נבנו, אף-כי גם הבתים האלה היו עוד בלי דלתות ובלי חלונות. אחדים בנו להם צריפי-עץ אשר קירותיהם היו מלאים חורים וסדקים, והרוח אשר נכנס אל תוכם לא יכול להשאר בפנים, כי אם היה יוצא מהצד השני…

השותפות בעבודה בטלה. את הפרנק הראשון לכל דונם נתנו האכרים בחפץ-לב; יותר קשה היה לקבל מהם את הפרנק השני, ואחרי השלישי איש לא חפץ לתת את הרביעי. הסבה לזה היתה, כי ועד המושבה הוציא הרבה כספים. שתי הבארות לבדן, אשר בהן עוד לא היתה אף טיפת-מים אחת, בלעו סכומים גדולים, ורבים מהאכרים היו מתאוננים על זה. כל אחד חשב, כי בעד עניניו הפרטיים הוא ידאג יותר טוב מועד המושבה, ולכן בטלה השותפות. העשירים באכרים קנו להם סוסים, עגלות וכלי-עבודה ויחלו לנהוג את המשק בעצמם. באמת לא הם היו נוהגים את המשק; הם עוד ישבו עם משפחותיהם ביפו, ולמען המשק לקחו להם פועלים מן היהודים אשר היו מקודם אכרים בפתח-תקוה, אשר נוסדה ארבע שנים לפני ראשון-לציון ואז היתה עוד חרבה. בין היהודים האלה הצטינו יהודה ראב, זאב (וואלף ליב) גרינשטין ושאול אלזנר (שנים האחרונים היו מתלמידי מקוה ישראל). הם לימדו את אכרי ראשון-לציון את עבודת השדה ויחד עם זה הלכות דרך-ארץ ביחס לערבים, אשר היו באים לרעות את עדריהם על שדות ראשון-לציון.

וביחם ללמודי דרך-ארץ את הערבים, צריך לזכור עוד נפש אחת, את האשה מרת אסתר, אשת זאב גרינשטין. לא מכת לחי אחת קבלו ממנה הערבים אשר נחשדו ממנה בגנבות או בפשעים אחרים ביחס למושבה!

ביטול השותפות גרם נזק גדול למושבה. היה קשה לקבל מאת האכרים כסף לעבודות הצבוריות, וזה שלל מאת המשפחות העניות לעבוד בתור שכירי-יום וישבר מטה לחמם…

 

הברון רוטשילד נכנס לפעולה    🔗

למען להוציא את המושבה ממצבה הקשה, ובפרט למען לתת לשש המשפחות את היכלת לבנות להם בתים, החליטו האכרים לשלוח ציר למערב אירופה, לדפוק על פתחי נדיבים ולקבל מהם את עזרתם. ולא יכלו למצא להם ציר טוב ונאה כיוסף פינברג. הוא למד בגרמניה וידבר צחות גרמנית, היה חכם, דברן טוב, וגם בעל הדרת-פנים.

אחרי אשר בקר פינברג את וינה ואת מינכן הגיע הוא לפריס, ושם פנה אל “חברת כל ישראל חברים" בבקשת עזרה. מנהלי החברה, הרב צדוק הכהן ומיכאל ארלנגר, התיחסו אליו ואל שליחותו באהדה רבה, אך הם לא יכלו לעזור לו אלא בעצה טובה. הם אמרו כי ברון אדמונד ראטהשילד, אשר היה אז בן שלשים-וחמש שנה, מתעניין בשאלת היהודים, והראיה לדבר כי למרות עסקיו הרבים קרא את ספרו של גרץ: “דברי ימי עם היהודים”. ויציעו לו, לפיינברג, לנסות דבר אליו, אל הברון.

הודות להשתדלותם של הרב צדוק כהן ומיכאל ארלנגר הואיל הברון לקבל לראיון את ציר ראשון-לציון, יוסף פיינברג [ביום 18.10.1882], והוא, פינברג, תאר לברון את הרעיון של שיבת-ציון ותחית ישראל בארצו, את הערך הגדול של עבודת-האדמה בארצו לעם היהודי הנודד בגולה, את העתיד המזהיר של ראשון-לציון… והרגע ההיסטורי הגדול בא. הברון אשר לבו היה ער לכל דבר אשר בו קשורה טובת עם ישראל, נאות להושיט את ידו הנדיבה לעזרת חלוצי ישוב ארץ ישראל, לאכרי ראשון-לציון. כמלאך מושיע הופיע הוא לנו לראשון-לציון ולכל הישוב כולו אשר יכול להתפתח, יכול לעמוד על רגליו.

מעניין הדבר: הנני בטוח כי כל העולם הציוני, גם כל האכרים החדשים בארצנו, גם הדור הצעיר של ראשון-לציון אינם יודעים, כי בעד זה חייבים הם תודה ליוסף פינברג ז"ל! זה הוא גורל כל אלה המניחים את אבני היסוד לבנין. אותם לא רואים, להם לא שמים לב. רואים יותר את אלה העובדים על גג הבנין… ולכן רבים בתוכנו המתחילים את בנינינו הלאומיים מהגג למען יראו אותם, למען ימחאו להם כף, אף כי היסוד הוא רעוע, אף-כי לפעמים חסר הוא לגמרי.

אי-אפשר לי ברגע הזה לבלתי לזכור את דברי ימי רומא. כידוע נוסדה העיר הזאת על-ידי קבוצת אנשים, שלוש מאות במספר, אשר בראשה עמד רומולוס, ולכן נחשב רומולוס למיסד רומא. עברו שלש מאות ששים-ושלוש שנים, ומצפון איטליה הופיעו הגלים אשר לכדו את העיר רומא וכמעט שמו קץ לממשלתה ולגדולתה. אך אחד מבניה הגבורים, קמילוס, הצליח לאסוף חיל ולהפיח בו רוח גבורה ויך את הגלים מכה נצחת וישיב לרומא את כבודה. לכן עטרוהו הרומאים בשם הכבוד מיסד רומא השני. שוב עברו מאתים שמונים-וארבע שנים; מצפון אירופה הגיעו לאיטליה הקימברים והטבטונים. בזמן קצר הכו הם ששה צבאות רומא אחד אחרי השני, ורומא היתה שוב על עברי פי-פחת. אך שר הצבא הרומאי מריוס הצליח סוף-סוף להכות את האויבים החדשים ולהציל את רומא ואת ממשלתה. לאות תודה וכבוד נתנו לו הרומאים את השם מיסד רומא השלישי.

את שלש התקופות האלה רואים אנו גם בדברי ימי ראשון-לציון. קשה היה הצעד הראשון, קשה היה לארגן את החלוצים הראשונים ולקנות את האדמה למען המושבה, ויבוא ליבונתין הזקן ויעש את הצעד אשר נדרש ממנו ויקבל מאת חבריו את שם הכבוד מיסד ראשון-לציון. האדמה נקנתה, אבל התנאים החדשים הפריעו בבנין הבתים, ובלי בתים היתה המושבה נחרבת. אז עמד בפרץ יהודה ליב חנקין, ובמרץ גדול נגש לבנין ביתו ובזה הכריח גם את חבריו לעשות כמוהו. אין ספק כי לו, לחנקין, היה צריך לתת את שם הכבוד מיסד ראשון-לציון השני. אבל [האכרים] היו חלשים, עניים, חסרים היו להם האמצעים החומריים לקיומם, ומי יודע מה היה גורלם וגורל מושבתם לולא הופיע להם המושיע הגדול, הנדיב הידוע, ואת המושיע הזה הביא להם יוסף פינברג. האין זה מן הצדק לקרוא לו, לפינברג, בשם הכבוד מיסד ראשון-לציון השלישי?

ואל נשכח כי בגורל ראשון-לציון, בגורל המושבה הראשונה היה תלוי גורלו של כל הישוב העברי, הישוב החקלאי בארצנו!

הפעולה הראשונה של הנדיב היתה לשלוח לטובת ראשון-לציון עשרים-וחמישה אלף פרנק בתור עזרה ראשונה, ואת אחד מגנניו, את הצרפתי דייגור, ללמד את האכרים החדשים עבודת האדמה. עם הגנן הזה החלה בראשון-לציון שטת הפקידות, אשר גרמה הרבה אי-נעימות למושבה הזאת ולכל המושבות של הנדיב. אבל הנדיב איננו אשם בכל הדבר הזה. כאשר שמע הוא, מי היו מיסדי המושבה, במה עסקו מקודם, היה הדבר טבעי שישלח להם מורה ומדריך בעבודה החדשה להם. הצרה היא רק בזה, כי קשה קצת להוביל אל “החדר” יהודים בעלי זקן…

יחד עם זה פקד הוא כי יעבירו לראשון-לציון את הביל“ויים אשר עבדו אז במקוה-ישראל, ומעשה שהיה כך היה: לראש השנה של השנה ההיא בא למקוה-ישראל מיסד בית הספר, הזה, קרל נטר ז”ל. הוא היה מהמיסדים הראשונים של “חברת כל ישראל חברים (Universelle Alliance Israëlite) או כמו שקוראים לה בקצור ה”אליאנס“. כאשר החלו בעתונים לדבר על אודות ישוב ארץ-ישראל, יצא הוא נגד הרעיון הזה, יען כי לא האמין בכחות היהודים הרוסים ויחשוב כי רק עניים, חלשים ובלתי-מוכשרים לעבודה כמו שהיה אז בכלל הישוב היהודי בערי ארץ-ישראל, ילכו לארצנו. אבל כאשר ראה את הביל”ויים בעבודתם במקוה-ישראל, את התלהבותם ואת הרעיונות החדשים של צעירי עמנו, שינה הוא את דעתו.

לי היתה אז ההזדמנות לדבר אתו פעמים אחדות, ואוכח כי מעט-מעט נהפך הוא לאוהב הישוב. אודות הביל“ויים הוא שלח למנהיגי האליאנס מכתב מלא התלהבות ויחשוב מחשבות רבות לטובתם. אך לאסוננו חלה הוא ביום הכפורים וימות בחול המועד סוכות, ביום י”ט לחודש תשרי [1.10.1883]. כל מחשבותיו על הביל“ויים אבדו, כמובן. רק כאשר החליט הנדיב לבוא לעזרת ראשון-לציון, הגישו לו מנהיגי האליאנס את מכתבו של נטר, והוא פקד כי גם הביל”ויים יעברו לראשון-לציון. בזה התכון הוא לשני דברים: לעזור לחלוצים העובדים כשכירי יום במקוה-ישראל, ולחזק את היישוב בראשון-לציון על-ידי כניסת קבוצת צעירים לתוכה.

גדולה היתה שמחת אכרי ראשון-לציון כאשר נודעה להם הישועה הגדולה אשר באה להם מפריס. זמן רב לא ידעו הם, מי הוא המושיע ומה שמו, ומן העת ההיא נשאר לברון רוטשילד השם ”הנדיב הידוע ".

אולם שמחת האכרים הופרה קצת על-ידי המחלוקת אשר פרצה בינתים בתוכם, בתור ירושה מהזמן הרע אשר עבר עליהם. בטול השותפות היה בזמן אחד גם הסבה וגם התוצאה של המחלוקת הזאת. עוד יותר גדלה המחלוקת כאשר היה ועד המושבה מוכרח, למען הוצאות המושבה, לתת בערבות את כל אדמת המושבה, למען להשיג בירושלים הלואה של עשרת אלפים פרנק. מעט-מעט נוצרו במושבה שתי סיעות, סיעת הזקנים וסיעת הצעירים. לו היה צריך לחלק את בני המושבה לצעירים ולזקנים, היו הצעירים הרוב המכריע. לכן השתמשו הזקנים בנשק אחר, אשר בו יכלו למשוך אליהם רבים מהצעירים, ובתור הנשק הזה שמשה הדת. הממשלה בועד המושבה היתה בידי הצעירים, ולכן עמדו על צד הזקנים כל המתנגדים לועד, כל אלה אשר לא היו מרוצים בו. צריך עוד לצין כי ליבונתין הזקן אשר לפי שנותיו היה צריך להיות בין הזקנים, ובתור דודו של ליבונתין הצעיר היה יכול להיות מתווך בין הסיעות, לפשרן ביניהן, נסע אז לרוסיה לגמור שם את עסקיו; חנקין גם הוא נסע לרוסיה להביא את משפחתו; פיינברג היה באירופה, וכל זה החליש את סיעת הצעירים.

כאשר באה פקודת הנדיב כי הביל“ויים צריכים לעבור לראשון-לציון, הפיצו הזקנים בתוך המושבה את הרעיון, כי לא מהנדיב באה הפקודה הזאת, כי כל זה תחבולה מצד ליבונתין ופיינברג להגדיל את מספר הצעירים במושבה למען להגדיל את כחם, ואת הכסף למענם, למען הביל”ויים, יקחו מן הסכום אשר נועד לטובת שש המשפחות העניות, והמשפחות האלה גם הן היו מתנגדות לקבלת הביל"ויים אל תוך המושבה.

והביל"ויים לא ידעו כלום מכל המלחמה אשר התחוללה בגללם בראשון-לציון, וכאשר קבלו ידיעה מאת הירש, מנהל מקוה-ישראל, כי עליהם לעבור אל המושבה הזאת, שכרו הם עגלה למען חפציהם, ויחד עם העגלה רגלי נכנסו הם לראשון-לציון. אבל מה גדול היה תמהונם כאשר מצאו קבלת-פנים קרה מאד, כאשר פגשו פנים נזעמים… כאשר נודעה להם סבת הדבר הפכו את עגלתם וישובו למקוה-ישראל.

אז יתחולל רעש גדול. מנהל מקוה-ישראל איים על אכרי ראשון-לציון כי יכתוב לפריס ויבטל את כל התמיכה למושבתם אם לא ימצאו בה הביל“ויים. זמן ידוע עמדו הזקנים במרדם, והמושבה היתה באמת בסכנה גדולה. אבל סוף-סוף נמצאה הדרך לשלום וביום כ”ד בשבט [תרמ“ג] נכנסנו שוב, והפעם ביד רמה, לראשון-לציון. לכבוד השלום הזה ולכבוד כניסתנו למושבה סודרה בערב ההוא חגיגה יפה, וכיוון שזה היה בכ”ד או בד“ך שבט, שרו וצעקו כל הלילה:”לא ישוב ד“ך נכלם”. ובשם דך קראו לראשון-לציון, אשר היתה עד היום ההוא בסכנה גדולה להפסיד את עזרת הנדיב.

אחרי כי כל פחד הזקנים היה שנגדיל אנחנו בקולותינו את כח סיעת הצעירים, היינו כולנו נאלצים למען השלום להסכים לתנאי כי לכל אגודתנו יחד יהיה רק קול אחד בעניני המושבה.

אך להסכמה הזאת לא היו תוצאות ממשיות. ועד המושבה בטל אז, בטלו גם אספות האכרים. כל הכח עבר לפקודות הנדיב. המנהל העליון היה מר הירש, מנהל מקוה-ישראל, ובא-כחו בראשון-לציון היה במשך זמן ידוע פיינברג, אחרי שובו מנסיעתו. אבל הנרגנים לא חדלו לבוא להתאונן עליו באזני הירש. התפטר הוא מהעבודה הזאת וכל העבודה עברה לגנן הצרפתי, לדיוגור, ובזה החלה במושבה ממשלת הפקידות אשר הביאה להרבה צרות ויסורים לאכרים בראשון-לציון וביתר המושבות של הנדיב.

העבודה הראשונה של דיוגור בראשון-לציון היתה לגשת לבנין בתים, ובשורה הראשונה להמשיך את חפירת הבאר. אולם הסכסוכים [הפנימיים במושבה] הפריעו הרבה מאד את העבודה אשר התקדמה לאט-לאט, בסירוגין. היה למנהג אצל אחדים מהאכרים לצאת בבקר אל הרחוב ולהעיף עין על הבאר ועל הבנינים. בונים – שלום במושבה, לא בונים – מצב מלחמה… הגיעו בבאר עד עומק של עשרים-ושמונה מטר, והעבודה עמדה לזמן יותר ארוך.

 

נמצאו מים חיים    🔗

סוף-סוף בא הקץ לכל הסכסוכים, השלום שב אל המושבה ואז החלט לגמור את עבודת הבאר בכל המרץ הנחוץ. אך מקודם חפצו לדעת את עומק המים בתוכה, ולכן במקום להוסיף לחפור ולבנות בכל רחבה של הבאר, החליטו לחקור את עמקה בעזרת מקדח. והמקדח דומה למחלץ גדול. ארבעה צעירים ירדו אל תוך הבאר ויהיו סובבים אותו למען להכניס אותו אל תוך הקרקע, כמו מחלץ אל תוך הפקק, ולמעלה עמדו אנשים אשר בעזרת חבלים היו מוציאים את המקדח מתוך הקרקע, למען לראות את שכבות האדמה אשר בהן היה עובר. באופן כזה הגיעו כבר עד עומק של שלשים-וחמשה מטר, ועד המים עוד לא הגיעו. ובעומק הזה פגש המקדח שכבת סלע קשה מאד. אחרי עבודה של יום תמים יכלו לחדור אל תוך השכבה הזאת בעומק חמשה סנטימטרים – ובסוף נשבר חודו של המקדח. יאוש נורא תקף את כל בני המושבה. כל גורלם, כל עתידם היה תלוי בבאר הזאת! כי איך יוכל להתקים ישוב בני-אדם בלי מים? בלילה ההוא נדדה שנת כל האכרים, כי חרדו לבארם ולמים אשר מתאחרים להמצא. לא ישן בלילה ההוא גם חרש הברזל של המושבה, מר יצחק ליב טופורובסקי. כל הלילה עמל הוא לתקן את המקדח, וביום המחרת הצליחו לחדור דרך כל שכבת הסלע אשר עביה היה חצי מטר. תחת האבן היה שוב חול, אבל החול הזה היה כבר רטוב קצת. וכאשר הגיע המקדח עד עומק של שלשים-ושבעה מטר, שקע הוא בעצמו לתוך האדמה – הגיע אל שכבת המים!

כאשר הרגישו זה ארבעת הצעירים, כמעט שהשתגעו מרוב שמחה. הם אחזו איש ביד רעהו ויחלו לשיר ולרקוד בתוך הבאר, בעומק של עשרים-ושמונה מטר. אלה אשר עמדו למעלה, לא הבינו תכף את פשר הדבר ויחשבו כי באמת השתגעו האנשים האלה, כי במשך רגעים רבים לא יכלו להציל מפיהם דבר. סוף-סוף הגיעה להם הצעקה: סולמות! מפני עומק הבאר האמינו רבים כי הבאר תהיה ארטזיאנית וכי רק יוציאו את המקדח מחורו – יפרצו המים וימלאו את כל הבאר; לכן דרשו הם סולמות למען יצאו מן העומק בעוד מועד. סולמות כאלה לא היו מוכנים. הוציאו אותם באופן רגיל, בעזרת חבלים, ובשורה בפיהם כי נמצאו סוף-סוף המים.

אי-אפשר לתאר את שמחת בני ראשון-לציון בשעה ההיא. הבשורה הגדולה התפשטה במהירות הברק לכל פנות המושבה, גם אל השדות אשר שם עבדו רבים. מכל צד החלו לרוץ אל הבאר אנשים, נשים וילדים, ושם היה מחזה אשר לא ימחה לעולם בתוך לבות אלה אשר היו נוכחים שם. אזי נשכחו כל הסכסוכים, כל המריבות, כל הקטטות. המתנגדים, האויבים של אתמול ברכו איש את רעהו, לחצו איש את יד רעהו, נשקו איש את רעהו. רבים בכו מרוב התרגשות, מרוב שמחה. כולם הרגישו את הרגע הקדוש. כולם הרגישו כי חיי כולם קשורים אל חיי המושבה, כי חיי כל אחד ואחד קשורים אל חיי חבריו, אחיו. כולם הרגישו כי כל אחד ואחד הוא בן למשפחה אחת, אשר שמה “ראשון-לציון”!…

עוד עבר חודש ימים עד אשר נגמרה הבאר. כאשר החופרים הגיעו עד שכבת המים, שאב ראש החופרים הערבי דלי מים ויסב אתו את כל בני המושבה. ואף כי המים האלה היו עוד עכורים, מלאים חול וטיט, טעם כל אחד ואחד מהם וישלך אל תוך הדלי מטבע בתור מתנה לחופרים. באופן כזה אסף הערבי ביום ההוא כמאה פרנק.

כאשר נגמרו כל העבודות, היו המים בבאר זכים, קרים ונעימים מאד לשותיהם.

דרך צנורות באים עתה מים אל כל חצר, אל כל בית, והדור הנוכחי במושבה לא יוכל לתאר לעצמו איך יכלו אנשים במשך שמונה חדשים לחיות במושבה בלי מים, ולהסתפק רק בטפות המים אשר היו מביאים ממקוה-ישראל, או במים המעפשים של בצות עיון-קרא…

 

תחת חסות הפקידות    🔗

חג הפורים [אדר תרמ"ג] עבר על המושבה בשמחה והלולא. בקרו את המושבה אורחים רבים מיפו, באו כל תלמידי מקוה-ישראל עם מוריהם. רקדו בתוך המושבה, רקדו סביב המושבה, רקדו, שרו ושמחו כמו שאפשר לשמוח רק בארץ-ישראל.

לא פחות שמח היה גם חג הפסח. בחול המועד השתמשו אכרים רבים בעונת החג ויעלו רגלי לירושלים.

אחרי חג הפסח ארעו במושבה מאורעות רבי-ערך. באו אורחים חשובים אשר ערכם היה גדול לא רק לראשון-לציון אלא לכל ארץ-ישראל וישובה. הראשון בהם היה ונציאני, בא-כח של ברון הירש. האכרים קבלו אותו בכבוד גדול ויספרו לו את מצבם ואת כל תלאותיהם. והתלאות לא היו מעטות. במשך החרף נמחק ההבדל בין שש המשפחות ובין יתר האכרים. מעמד הרוב בהם היה קשה, כמעט אי-אפשר היה להם להתקיים בלי עזרה מהחוץ. ונציאני ענה להם כי אחריו יבוא בא-כח של ברון ראטהשילד, מר מיכאל ארלנגר. וכיון שהם, האכרים, כבר קבלו עזרה מאת הנדיב הזה, מן הראוי הוא כי יבואו בדברים עם צירם אשר יבוא. הוא חשב כי מר ארלנגר יביא להם את העזרה אשר לה הם צריכים, אבל אם באיזה מקרה לא תצמח להם ישועה מהצד הזה, יבוא הוא שנית ויעזרם בשם ברון הירש.

ובאמת, שני שבועות אחרי כן בא אל המושבה מיכאל ארלנגר. הוא שם לב למצב המושבה ולבקשות האכרים ויודיע כי בשם ברון ראטהשילד הוא לוקח תחת חסותו של הנדיב את כל המושבה, לאמור לא רק את שש המשפחות ואת הביל"ויים, כי אם כל אחד ואחד אשר ידרוש עזרה. הוא ידאג לעתידם, ובבתים אשר יבנה הנדיב ברון ראטהשילד, לא יהיה מקום לא לרעב ולא לקור…

הוא דרש כי יעבירו על שמו את כל אדמת המושבה, לאמור על שם ארלנגר, כי הברון היה חפץ בעילום שמו, בפרט בעיני הממשלה: העברת הקרקע היה דבר בעתו, כי רבים היו מתלוננים על אשר אדמתם רשומה בממשלה על שם מר אמזלג – ועוד יותר כעסו על אשר ניתנה האדמה בתור עבוט בעד עשרת אלפים פרנק כאשר ספרתי לעיל. מר ארלנגר שלם את הכסף הזה והאדמה הועברה על שמו, מלבד אדמת שני אכרים, פייבל היסמן ואהרן מרדכי פרימן, אשר לא דרשו שום תמיכה מאת הנדיב, ולכן דרשו בכל תקף שתהיה אדמתם רשומה עם שמם…

עם כניסת ראשון-לציון תחת חסות הנדיב, נקבעה לה הצורה אשר היתה לה זמן רב אחרי-כן. הפקידות הסירה את הגבולות אשר היו בין המיסדים, שש המשפחות והביל"ויים. כולם היו שווים בעיניה, כולם היו שוי-זכויות בעיניה.

האכרים וגם פקידות הנדיב נוכחו עד מהרה, כי אדמת המושבה מכילה בקרבה יותר מדי חול ולא תצלח לזריעת תבואות, ובאספות רבות דנו מה לעשות כדי שיוכלו האכרים להתקים על חשבון עצמם. אם לא טובה היתה אדמה לזריעת תבואות, היתה היא מוכשרה מאד לנטיעות שונות ובפרט לנטיעת גפנים. לכן הציעו הם, כי תקנה [הפקידות] להם אדמה חדשה, לו גם במרחק שעה או שעתים מהמושבה למען זריעת תבואות אשר מהן ימצאו את לחמם, ובינתים הם יטעו מעט-מעט גם כרמי גפן. הפקידות הציעה לכסות את כל אדמת המושבה בהקדם האפשרי כרמים כאלה. ועד אשר יתנו הכרמים את פרים, יקבלו האכרים תמיכה חדשית מאת הנדיב.

בפריס התחשבו יותר עם דעת הפקיד, מפני טעם פשוט. את המכתבים לפריס היה כותב הפקיד, לכן היה כותב מה שהוא חשב ולא כתב את מחשבות האכרים… האכרים היו אומרים כי הפקיד רצה להמשיך עד כמה שאפשר את תקופת נתינת התמיכה לאכרים, כי תקופת התמיכה היתה תקופת ממשלתו, ואם יקנו אדמה טובה והאכרים יעמדו ברשות עצמם, יחיו מפרי אדמתם, מה להם אז ולפקיד?

קשה להכריע על איזה צד היה הצדק. אין ספק כי מחשבת האכרים היתה טובה, ואולי היו באמת לפקיד מחשבות זרות; אבל מהצד השני צריך להודות, כי האכרים הראשונים בראשון-לציון וביתר המושבות לא היו מאותו הטפוס אשר יכול להתמסר לעבודת-אדמה פשוטה. להם היתה שטת הנטיעות טובה למעבר מחיי העיר לחיי כפר, מחיי מסחר לחיי עבודת-האדמה. הנטיעות היו מין עבודה אשר למענה היה צריך יותר שכל, יותר עבודת הראש מעבודת הגוף הקשה, מעבודת הידים, וזאת היא הסבה כי בעקבות ראשון-לציון הלכו כל המושבות של התקופה ההיא: ודי-חנין, גדרה, פתח-תקוה, זכרון-יעקב, ראש-פינה, רחובות וחדרה.

הנטיעות הפכו את ראשון-לציון לחבצלת השרון, לאואזיס [נוה] בתוך המדבר, והן אשר עשו את המושבה הזאת לראש המושבות ביהודה, כי בה בנה הנדיב את היקב הגדול לתעשית היין, ואל היקב הזה היו מביאים את יין [צ"ל:יבול] כל הכורמים של מושבות יהודה.

שלש שנים וחצי אחרי יסוד ראשון-לציון נקנתה האדמה בין המושבה ובין הרי החול, ושטח אדמת כל המושבה גדל באופן כזה פי שנים. האדמה החדשה נמכרה למושבים חדשים אשר הגדילו את מספר יושבי המקום.

בזמן המלחמה נתן ג’מל-פחה, המפקד העליון של סוריה וארץ-ישראל, במתנה לראשון-לציון את גבעות החול על גבול מערב של המושבה, בינה ובין הים. האכרים מקווים לכסות את כל השטח הזה יער, אשר יתן עצים לצרכים שונים וגם יעצור את החול מלהתפשט הלאה. נסיונות אחדים כבר נעשו.

מלבד זה חולמים האכרים על אדמת בנין עיר על שפת-הים, אשר תתחבר אולי עם העיר ההולכת ונבנית מדרום ליפו, באותה התכנית כמו שנבנתה תל-אביב מצפון ליפו.

יש אפוא לקוות כי במשך השנים אשר תעבורנה, ראשון-לציון תתפתח יותר ויותר, וערכה יגדל בין הנקודות העבריות בארץ, לטובת השפעתנו החמרית והרוחנית בארץ, אשר היתה ארבעת אלפים שנה ארץ אבותינו, ועתידה להיות ארץ בנינו לדור-דור ולנצח-נצחים.

 

ראשית התסיסה    🔗

בכל העולם הציוני קיימת הדעה כי את פקידות הנדיב, לאמור את ההשפעה הרעה של הפקידות הזאת על אכרי ראשון-לציון ואכרי כל המושבות אשר היו תחת חסותו של הנדיב, גלה אחד העם, והוא-הוא הביע את התמרמרות הצבור העברי על הסדר אשר נוצר במושבות ההן. ומעטים מאד יודעים כי האכרים היו הראשונים אשר מחו נגד השטה אשר הנהיגה פקידות הנדיב במושבותיה בארץ-ישראל, והמחאות האלה היו כל כך חזקות, כל כך חריפות, עד כי משני הצדדים קראו להם "ריבולוציות " (מרידות). ריבולוציות כאלה היו כמעט בכל המושבות, בזכרון-יעקב, בראש-פינה, בעקרון. אך בפרט הצטיינו בכובד מלחמתן הריבולוציות של ראשון-לציון. עוד יותר מזה, בעת אשר ביתר המושבות היו האכרים אחרי הריבולוציה הראשונה רואים כי אי-אפשר להם לדון עם התקיפים מהם, היו מוכרחים לשתוק ולקבל עליהם את עול הפקידות, בעת אשר רבים מן האכרים במושבות ההן היו, ברצונם או לא ברצונם, מחליטים ללכת עם הזרם ולקבל מאת הפקידות את הרע יחד עם הטוב – לא השלימו בני ראשון-לציון עם המצב הזה, ובמשך שלש שנים ארעו בה שתי ריבולוציות. רק אחרי שדוכאה הריבולוציה השניה ואחדים מטובי האכרים היו נאלצים לעזוב את המושבה, רק אחרי אשר נוכחו הנשארים בה כי מצד אחיהם, חובבי-ציון אשר ברוסיה, הם אינם יכולים לקבל לא רק סיוע חמרי אלא גם לא סיוע רוחני, אפילו לא מלה אחת של אהדה ושל עדוד, [רק אז] היו הם נאלצים להכנע ולבוא, למרות רצונם, לאותו המצב אשר בו מצא אותם אחד העם בבואו לארצנו בפעם הראשונה.

ומעשה שהיה כך היה.

אחרי אשר קבל מיכאל ארלנגר את המושבה תחת חסות הנדיב, פקד הוא על הירש, מנהל מקוה-ישראל, אשר היה בא-כוחו של הנדיב ביחס לראשון-לציון, שיקנה סוסים, עגלות, מחרשות ויתר כלי-עבודה למען יוכלו האכרים לצאת לעבודת השדה בזמנה. והאכרים, אשר העבודה הזאת היתה כל שאיפתם ותקותם, חכו בקוצר-רוח לקניות האלה. אבל עבר חדש סיון, חדש תמוז וחדש אב [תרמ“ג] וכלום לא נעשה בענין הזה. כבר היה חדש אלול והרוחות המבשרות את תקופת הגשמים, את תקופת העבודה, החלו לנשב בחזקה ויתנו את אותותיהן, אותות כי הגשמים יקדימו הפעם לבא – האכרים עוד לא היו מוכנים לעבודתם. כאשר שאלו אכרים אחדים את הירש למה מאחר הוא בקנית הכלים הנחוצים, ענה הוא: “למה לכם כל זה? הלא כך וכך לא תשארו במושבה וסוף-סוף תעזבו את הארץ. ולמה להוציא כסף על קנית דברים בלתי-נחוצים לכם? שבו לכם במנוחה עד אשר תאכלו את הכסף אשר הקציב לכם הנדיב, ואז תלכו לכם אל אשר תלכו”… בשיחה אחרת עם אכרים אחדים אמר הוא, כי כל היהודים הרוסים אינם שוים את הרובל אשר עליו צריך לתלותם… הדבורים האלה הביאו את האכרים לידי יאוש. הם הבינו כי במדה ידועה אשמים הם בעצמם במצבם הזה. הם לא היו צריכים לבטל את אספותיהם ואת ועד המושבה, אשר יכול להיות המתווך בינם ובין הפקידות ולהגן באופן כזה על זכויותיהם ולדאוג לעתידם, ולהתמסר בכל דבר קטן או גדול לפקידות. ויחליטו לתקן את אשר עותו. הם התאספו לאספה ויבחרו מתוכם ועד של חמשה אנשים. כמובן, חדל אז כבר ההבדל בין המיסדים, שש המשפחות והביל”ויים; בכל זאת, מפני כי המצב היה רציני מאד, שמו לב כי יהיו בועד אחד משש המשפחות ואחד מן הביל"ויים. מתוך אלה האחרונים נבחרתי אני להיות חבר בועד.

החובה העיקרית של הועד הזה היתה אז לבוא בדברים עם הפקידות ולהאיץ בזה את ההכנות לעבודת השדה, לאמור לקנית כל הדברים הנחוצים לעבודה הזאת. “הפקידות” בראשון-לציון היה הגנן הצרפתי דיגור, אשר שלח הנדיב ללמד את האכרים עבודת האדמה. הוא הרגיש את התנועה בין האכרים ויבהל קצת… הוא בטח הביט על התנועה הזאת מנקודת מבט עמו וארצו: תסיסה בעם, מהפכה, שפיכת דמים… שפה אחרת מלבד צרפתית הוא לא ידע. במשך החדשים המעטים אשר עשה בראשון-לציון למד הוא לדבר מעט יהודית (אידיש) אשר הוא חשב לגרמנית; ועל אודות השיעורים בגרמנית אשר קבל במושבה, אפשר לשפוט מן המקרה הזה. כרגיל היה הוא בא אלינו בכל בקר ובקר, ובערב היה שב למקוה-ישראל אשר שם היה גר. אבל פעם אחת נשאר הוא במושבה ליום השבת. בעברו על פני אחד הבתים שמע הוא קול שירה מוזרה. כאשר שאל את בעל הבית מה השירה הזאת, ענה הוא לו בגרמנית צחה: “דער שאוחעט זינגט זמאירעס” לאמור השוחט מזמר זמירות…

לכן כאשר החליט הועד לבוא בדברים עם דיגור באופן רציני, למען לבאר את כל השאלות אשר עמדו על הפרק, לא היתה דרך אחרת [אלא] שאנכי אדבר אתו צרפתית, למען שיבין הוא אותנו ואנחנו נבין את תשובותיו ואת באוריו. אבל הוא, דיגור, אשר כמו שאמרתי כבר, נבהל מהתנועה אשר אחזה את בני המושבה, חפץ להסתלק מהשיחה הזאת, וכן נתן לי פקודה יום לפני השיחה, שלמחרתו אסע למושבה הגרמנית שרונה לקחת שם שתי מחרשות. לא ידעתי מה לעשות: למלא את הפקודה הזאת ובאופן כזה לא להיות נוכח בעת השיחה הדיפלומתית, או להשאר ביום ההוא במושבה למען למלא את חובתי ביחס לחברי האכרים. התיעצתי עם חברי הועד. הם החליטו כי עלי להשאר במושבה, לא ללכת ביום ההוא לשום מקום. הסוסים הצריכים למשוך את המחרשות עוד טרם יקנו, הגשם אשר צריך לרכך את האדמה ולהכשירה לחרישה עוד טרם ירד, ולכן, אמרו הם, אין רע אם תבאנה המחרשות שנים-שלושה ימים אחרי-כן (המעשה היה ביום החמשי וללכת לשרונה הגרמנית היה אפשר רק ביום השני…), חכו למחרשות זמן כל כך ארוך, יחכו עוד מעט…

השיחה עם דיגור לא הביאה תוצאות ממשיות. “הכל”, אמר הוא, “תלוי בהירש, והוא [דיגור], מה כי ידרשו ממנו?”… אבל לי לא יכול הוא לסלוח על אשר לא מלאתי את פקודתו, וכאשר באתי למחרת ביום הששי לקבל את כסף התמיכה בעד השבוע, נכה הוא שני פרנקים בתור ענש. אנכי מחיתי בכל תקף ולא חפצתי לקבל את הכסף. חברי הביל"ויים תמכו במחאתי וישיבו את הכסף אשר כבר קבלו… לשבת נסע דיגור כרגיל למקוה-ישראל, וביום הראשון בבקר שב מלא רוח מלחמה. כפי הנראה, אמר לו הירש שיעמוד על דעתו ולא ישנה את עמדתו. הוא נכנס אל הבית אשר בו גרנו ויחל להתקוטט בנו. ענינו לו, כמובן, מלאי כעס.

במקרה התחילה קטטה בינו ובין יעקב חנקין בן הדיאדקא, אשר אמר לו הפעם בגרמנית צחה “דומער קערל”, לאמור טפש. הוא כעס עוד יותר וילך לשפוך את לבו לאחד מזקני המושבה, פיבל הייסמן. זה חפץ להרגיעו, אבל מלונו הגרמני הכיל רק מלה אחת: “יֶ, יֶ” (כן, כן). דיגור, כמובן, חשב כי הוא מסכים לדברי יעקב חנקין, ותבער כאש חמתו וירוץ אל האורוה ויחבש את סוסו וירכב למקוה-ישראל…

יותר לא שב הוא לראשון-לציון. העבירו אותו לזכרון-יעקב, ועל מקומו בא אחרי זמן ידוע גנן חדש – כמובן גם כן צרפתי, מר קָבֶלאן. הגנן הזה ראה הרבה כרמים באלג’יר אבל תבונתו לא הלכה יותר רחוק מטעם הקוניאק ויהי לידיד גדול לכמות המשקה הזה. עד כי כאשר במשך הזמן החלה הדאגה, מה לעשות עם הכמות הגדולה של הקוניאק הנעשה ביקב ראשון-לציון, היו אומרים, כי שנים-שלשה קבֶלאנים יכולים בנקל לפתור את השאלה הזאת… לטעת גפנים לא היה מומחה גדול. האכרים היו אומרים כי הוא נוטע את הזמורות הראש למטה והשרש למעלה…

 

החרפת המאבק    🔗

אחרי ראש-השנה [תרמ"ד] פרצה המלחמה ביתר שאת. במוצאי החג היתה אספה כללית של כל האכרים אשר החליטו להמשיך את המלחמה בכל תקף, בכל המרץ הנחוץ. ותהי ראשית פעולתם לשלוח לפריס תלגרם ואחרי זה גם מכתב. את התלגרם ואת המכתב שלחו בשתי העתקות, אחת למיכאל ארלנגר, והשניה לרב צדוק הכהן. את כל זה כתבתי אנכי בצרפתית, אך כל האכרים בלי יוצא מן-הכלל חתמו עליה. גם בתלגרמים וגם במכתבים הבענו את תלונתנו כי הירש דורש את אבדן המושבה.

אחרי עבור עשרה ימים, שלחנו עוד מכתב אחד יותר חזק ויותר חריף מהראשון, כי כבר באמת ירד הגשם הראשון ואפשר היה להחל בעבודה. על כל מכתבינו ותלגרמינו קבלנו מפריס תשובה, כי התשובה העיקרית נשמע מפי הירש, כי אל הירש שלחו משם את כל המכתבים וישאלו פרוש הדבר. אפשר לתאר את כעס הירש ואת קצפו כאשר קרא את המכתבים וירא את אשר כותבים עליו. הוא הבין כי אי-אפשר לבטל צבור שלם אשר התאונן עליו, ולכן מצא לו מוצא אחר. הוא באר לשואליו כי בני המושבה בכלל אינם יודעים כלום בכל המעשה הזה, כי הלא אינם יודעים הם צרפתית ואינם מבינים מה שכתוב במכתבים. אלא נמצא במושבה סטודנט רוסי אחד, המבלבל את יושביה ומעירם למרד ולמריבות. הסטודנט הזה היה אני עבדכם, כותב הטורים האלה… בתור ראיה משך את תשומת לב בני פריס, כי כתב כל המכתב וחתימת ידי אחד הם…

בפריס קבלו את הבאור הזה. צריך לזכור כי זה היה רק שנתיים וחצי אחר אשר נרצח בפטרבורג הקיסר הרוסי אלכסנדר השני, ובכל מערב אירופה היה אז שם של סטודנט רוסי לשם נרדף של ניהיליסט, אנרכיסט, מהפכן ועוד אנשים נוראים כאלה…

בחול המועד סוכות נסענו כולנו למקוה-ישראל לקבל שם את התשובה על מכתבינו. שם פגשנו את מר אליהו שייד אשר בא אז בפעם הראשונה לארץ-ישראל. הוא הציג לפנינו את עצמו בתור בא-כח הנדיב וישאלנו, למה באנו כולנו למקוה-ישראל. מדבריו הבינונו כי יצא הוא מפריס טרם יבואו מכתבינו שמה, ואיננו יודע כלום מכל המלחמה. לספר לו אודות המלחמה הזאת במקוה-ישראל לא חפצנו, כי הוא הבטיח לבקר את ראשון-לציון. לכן ענינו לו כי באנו לבקר את קברו של נטר אשר באותו היום מלאה שנה מיום פטירתו… כי גם עם הירש לא חפצנו לדבר טרם נדבר אתו, עם שייד.

למחרת בא הוא באמת לראשון-לציון. ספרנו לו את כל אשר קרה, תארנו לו את מצבנו ונבקש ממנו את עזרתו למען לצאת מן המבוכה. והוא, שייד, אשר רק החל את עבודתו בתור מפקח המושבות, מצא לנחוץ, בשם עבודתו, כי צעדיו הראשונים ימצאו חן בעיני האכרים. גם מצא לנחוץ לשים לאֵל את השפעת הירש, ולכן הבטיח להמליץ בעדנו לפני הנדיב, ויש לחשוב כי מלא באמת את הבטחתו.

ובאמת לא היתה בפי הירש למעננו שום תשובה מפריס. האנשים אשר לפניהם התאוננו על הירש, מסרו אותנו פשוט לידיו, והוא יכול לשפוט אותנו לשבט או לחסד בעד חוצפתנו הגדולה להתאונן עליו. והדבר הראשון אשר עשה הירש היה להפסיק את התמיכה אשר היינו מקבלים, הן לצרכינו הפרטים והן לצרכי הצבור במושבה.

אחד המאורעות היותר קשים במלחמה ההיא היה המכתב אשר קבלנו מאת הנדיב בעצמו, חתום בחתימת ידו. במכתב הוא קרא לנו שנוררים, קבצנים, דור המדבר, כפויי טובה ועוד שמות כאלה… המכתב עשה עלינו רושם מדכא מאד, ורק הפעולות הגדולות אשר עשה הנדיב לטובת ישוב ארצנו והכרתנו העמוקה כי רק מאי-ידיעה כתב לנו מה שכתב, כי המכתב הזה נכתב תחת רושם הדיבות אשר כתב עלינו הירש, פעלו עלינו כי סלחנו לנדיב את כל הענין הזה וזכרו נמחה מתוך לבותינו…

אחרי שבועות אחדים בא אל המושבה פקיד חדש, מר בן-שימול. אף כי היה עד העת ההיא מורה במקוה-ישראל והיה נמצא תחת ידו של הירש, החליט הוא להביא שלום במושבה. כי המצב היה נורא ורבים מהאכרים סבלו חרפת רעב. לא היתה לו הרשות לתת כסף באיזו צורה שהיא לאכרים המורדים. אבל פעם אחת צוה הוא להביא אל המושבה עגלה טעונה ככרות לחם והלב התכוץ בראותנו איך בעלי בתים חשובים באו אל העגלה ויחטפו ככרות לחם, להביאם לילדיהם הרעבים… אלה אשר ראו את המחזה הזה לא ישכחוהו לעולם…

 

עונשי: גורשתי מהמושבה    🔗

סוף-סוף ביום ראשון לחדש ינואר 1884, בא תלגרם מאת הנדיב בזה הלשון:

“מרשים אנו לשוב לתת תמיכה, אחרי אשר האכרים בעצמם יגרשו מן המושבה את הסטודנט בלקינד”¹¹. האכרים, כמובן, לא חפצו למלא אחרי הדברים האלה ויהיו נכונים להמשיך את מלחמתם. אבל אנכי ראיתי כי אי-אפשר להם להמשיך את המלחמה. כמו שכבר אמרתי, היו רבים אשר סבלו חרפת רעב פשוטא כמשמעא; ארבעה חדשים התקיימה המושבה בדרך נס מבלי שום תמיכה, ומצות פקוח-נפשות דרשה לשים קץ למצב הזה. לכן קבלתי עלי להיות הקרבן אשר דרשו האלים הזועמים. נכנסתי אל הפקיד ואודיע לו כי עוזב אני את המושבה ברצוני הטוב.

הפקיד שמח מאד כי נפתרה באופן קל כזה השאלה הקשה ויבטיח לי כי בזה לא יבלע לאחי ולאחותי אשר בתור ביל"ויים היו מיושבי המושבה. האכרים התנחמו בזה כי התרחקותי מהמושבה היא רק זמנית, כי בקרוב בטח אשוב להיות אחד מהם, ויחליטו לתת לי מכיסם הם שלשים פרנק לחדש. את ההחלטה הזאת, כמובן, לא מלאו. רק פעם אחת נתן לי אחד מהם פרנק אחד!

אנכי בעצמי קבלתי את ענשי בתור יציאה מתוך כלל האכרים: אבדה לי הזכות לקבל תמיכה, אבדה לי הזכות להנות מכל אשר יהנו האכרים מקופת הנדיב. אך חשבתי כי איש לא יפריעני להשאר במושבה, לשבת בה יחד עם אחי ואחותי וגם לעזור להם בעבודה. אבל טעיתי בחשבוני! ימים אחדים אחרי זה הודיע הפקיד כי האיש אשר אצלו אלון לילה אחד – יענש בסכום של חמשה-עשר פרנק אשר ינוכה מתמיכתו. למען לא יסבול אחי מהגזרה הזאת, עזבתי בשעה תשע בערב את ביתו ואלך ללון אל בית יוסף פינברג, אשר לא היה מקבל תמיכה ולכן לא פחד מגזרת העונש. ולמחרתו בשעה שש בבקר עזבתי את המושבה ואשים פני ליפו.

בזה החלו למעני חיים נוראים, חיי נדודים אשר בזמן הזה קשה לאיש להבינם ולתארם לעצמו. כל עולמנו היה מגבל בראשון-לציון. מושבות אחרות לא היו אז בארץ, וביפו, מלבד חמשת החיימ’ים, כמעט לא היו יהודים. אצל חיים בקר היה אפשר לפעמים ללון ולאכול חביתה. אצל יהודי אחר אשר היה חדש בארץ, מר ליב בודר, אשר לו היתה חנות קטנה בפנת אחד הרחבות, היה אפשר לאכול חתיכת כבד צלוי עם פת לחם ולשתות כוס תה חיוֵר, אבל הצרה היא, כי בעד זה היה צריך לשלם, וכסף לא היה לי…

יותר קשה מכל השאלות היתה אצלי שאלת הלינה… לעתים קרובות הייתי הולך אל מעון החברים, אשר היו עוד עובדים במקוה-ישראל, ויש אשר הייתי משתמש בחשכת הליל ומתגנב לבוא ללון בראשון-לציון. הייתי בא בערב בשעה מאוחרה, בעת אשר כלתה רגל מן הרחוב ובבוקר השכם הייתי שב ליפו, לקים את דברי הפסוק ביחס לפקיד: ולא ידע בשכבי ובקומי…

לשבתות הייתי בא תמיד לראשון-לציון, כי לימים האלה היה הפקיד עוזב את המושבה ויהי מבלה אותם במקוה-ישראל. הוא היה עוזב את המושבה ביום הששי לפנות ערב, ורק אז הייתי יכול אנכי להכנס אל תוכה. והייתי נזהר לבלתי ללכת בדרך המלך, למען לא להפגש אתו; הייתי הולך דרך השדות, וכן הייתי שב ביום הראשון בבקר…

אם אמת הדבר, כי צרת רבים היא חצי-נחמה, יכלתי בקרוב להתנחם למחצה: נוספו אלי שני חברים-נודדים. אחד מהם מר רסטובסקי מהביל“ויים אשר בראשון-לציון, אשר לא יכול להשלים עם הסדרים החדשים במושבה הזאת ויחליט לעזבנה. והשני מר אשכנזי, מאותם הביל”ויים אשר עבדו אז במקוה-ישראל, אשר לא יכול לקבל את העלבון אשר עלב אותו הירש בהתנגשו אתו. שלשתנו היינו נודדים בחוצות יפו.

לסוף החלטנו לטיל עד ירושלים. לפני הטיול הארוך הזה חפצתי להגיד שלום לאחי ולאחותי, ומפני כי עוזב אני את חבל הארץ בין יפו וראשון-לציון נועזתי להכנס למושבה הזאת באור היום. כאשר קרבתי אל בית אחי, מצאתי אותו ואת אחותי זורעים תפוחי-אדמה בגן הסמוך לביתם ובקרבתם עומד הפקיד יחד עם הגנן. נגשתי אליהם, אמרתי להם שלום ואגיד לפקיד כי מכיון שנוסע אני ירושלימה, באתי לקחת את חפצי מהמושבה. “איך”, קרא הפקיד, “האם חפציך עודם פה?” (כפי הנראה גזרת הגרוש חלתה גם על חפצי…).

“ואיפה יהיו”, עניתי לו, “בעת אשר אין לי עוד בית אחר?”…

בכל זאת הרשה הוא לאחי לאספני לביתו. שתינו תה, סעדנו את לבנו, ואחרי-כן אסר אחי את פרדו אל עגלתו הקטנה בעלת שני אפנים ויובילנו לרמלה, ומשם הלכנו רגלי, למרות הגשם החזק, ירושלימה.

שהיתי בירושלים חדש ימים ומפני כי קרבו ימי הפורים, שבתי בששה לאדר [תרמ"ד] ליפו. כמובן, חפצתי עוד באותו היום להגיע עד ראשון-לציון: עגלות תמידיות המובילות נוסעים בין המקומות האלה עוד לא היו בעת ההיא. אבל מצאתי אחד האכרים אשר בא מראשון-לציון בעגלתו הפרטית ואשאלהו אם יקחני לראשון-לציון. הוא הבטיח לקחתני. חכיתי כל היום ליציאת העגלה הזאת לדרכה, וכבר היה ערב והעגלה עמדה כבר לצאת, והנה אומר לי האכר כי מפחד הוא מפני הפקיד ואיננו יכול לסכן את עצמו ולקחתני אתו. אולם למעני זה לא היה מעצור. נשאתי את רגלי ואלך רגלי. כבר התרגלתי למקרים כאלה. אך דווקא בפעם הזאת לא היתה הדרך כל-כך בטוחה. בעת אשר הייתי בירושלים, קרה בראשון-לציון מקרה כזה. מראש גבעת המושבה ראו מרחוק חמשה בדואים רודפים אחרי פרש אירופאי אחד. פרש אירופאי יכול להיות רק יהודי, ולכן מהרו אחדים מבני המושבה לעזרתו, תפשו הבדואים ויסגרום ללילה אחד בתוך המושבה, ולמחרתו העבירו אותם ליפו ומסרום למשטרה אשר הושיבה אותם בבית-הכלא. הם ישבו באופן כזה כלואים, ואיש לא ידע מה פשעם. במקרה בקר את בית-הכלא פחת-ירושלים. הוא ראה את האסירים האלה וישאל מה פשעם, ומפני כי איש לא יכול לתת לו תשובה ברורה על השאלה הזאת, צוה להוציאם לחופש. זה היה ששה חדשים אחרי המעשה. אבל בראשית המעשה היו מספרים כי קרובי הבדואים ובני שבטם מסתובבים סביב ראשון-לציון למען לנקום את נקמתם. אנכי שמעתי זה, אבל הייתי רחוק מפחד.

עד בית-דגון כשהלכתי בדרך המלך, בכביש, לא קרה לי שום דבר. אבל מבית-דגון הייתי צריך לעזוב את הכביש ולפנות דרומה אל צד ראשון-לציון. אחרי אשר עברתי מרחק קטן, פגשתי ערבי אחד מבית-דגון, אשר היה פועל תמידי במושבה. הכירותי אותו והוא הכיר אותי. אחרי דרישת שלום כנהוג, שאלני אנה אני הולך. “הלא עיניך הרואות”, אמרתי לו, “כי הולך אני למושבה”. “אבל הנך הולך יחידי בלילה?” שאלני שוב. “ומה יש בזה?” היתה שאלתי. “יש אנשים בדרך”, ענה הוא לי. “אנשים פרושם אנשים רעים, אנשים חשודים…”, שאלתי את עצתו, “אולי טוב שאפנה ימינה מן הדרך, לבלתי להפגש עם האנשים האלה?” “לא”, אמר הוא לי, “יותר טוב שתפנה שמאלה בין הזיתים…”. אמרנו שלום איש לרעהו ונלך. החלטתי לבלתי לפנות שמאלה, כי בין הזיתים היה אי-אפשר לראות מרחוק את האנשים אשר אפשר יהיה לפגוש. לא חפצתי לפנות גם ימינה מפני עצתו של הערבי, ולכן הלכתי ישר בדרך הרגילה. אמת, חפצתי להשיב את הערבי ולבקש ממנו שילוני דרך כברת ארץ, על יסוד הכלל טובים השניים מן האחד, אבל הוא היה כבר רחוק ממני. עברתי עוד כברת ארץ והנה שמעתי לפני יריה ברובה. בידי לא היה כלום, יכלתי רק להוציא מכיסי את אולרי. פתחתי והחזקתי בניצב, למען אוכל במקרה רע להגן על עצמי בלהב הקטן.

הדרך עברה אז בבקעה צרה בין שתי גבעות. כאשר יצאתי מתוך הבקעה ראיתי כי עדר בקר עם רועים אחדים עברו את הדרך מצד מערב מזרחה, ואחרי-כן שמעתי עוד יריה אחת, אבל כבר מאחורי. היריה באה דוקא מבין הזיתים אשר שמה שלחני הערבי אשר פגשתי… מחשבה רעה, כמובן, לא היתה לו, ואין ספק כי רצה את טובתי. הוא ראה פשוט אנשים חשודים בעיניו מצד מערב של הדרך, לאמר מצד ימיני ולכן יעצני ללכת שמאלה. אך הוא לא חשב כי האנשים יעברו לצד מזרח של הדרך, ואז עלי יהיה להפגש אתם בין הזיתים… המשכתי את דרכי הלאה. הדרך עוברת לרגל גבעה אשר על ראשה נמצא קבר רומנטי של עלמה ערביה צעירה, ואצל הקבר הזה עמדו שלשה רועים. כאשר ראו אותי ירדו הם בצעדים מהירים אל הדרך ויעמדו לקראתי ושוב שאלה: “אנה תלך בלילה יחידי?” הפעם שאלתי אני אותם, האם יש אנשים בדרך. “כן”, ענו לי, “יש.” “אין דבר”, אמרתי להם, “אם הם במספר חמשה-ששה, אפשר לפחד, אבל אם הם במספר קטן מזה, אינני מפחד”. הם הביטו עלי. כפי הנראה, הם הכירו, כי אין לקחת ממני מאומה ויאמרו לי שלום, דרך צלחה, ויסורו מעל הדרך… וכך באתי בשעה תשע בלילה לראשון-לציון…

בחג הפורים נפגשתי בפעם הראשונה עם הפקיד בראשון-לציון בבית אכרים אחדים. שוחחתי אתו בידידות. פעמים אחדות הזכרתי את המלה “מושבתנו”, ותוצאות רעות לא היו מזה לא לי ולא לאחי ולא ליתר האכרים. כפי הנראה עבר משבר הגזרה כמו שעובר המשבר במחלות ידועות… יכולתי לשבת במנוחה עם אחי ולעזור לו בעבודתו!

לפני חג הפסח בא לראשון-לציון פקיד חדש, יהושע אוסוביצקי. גם הוא היה מורה במקוה-ישראל, אבל היה יהודי רוסי, והיה אורח חביב ברבים מבתי האכרים בראשון-לציון. בעת אשר הביל"ויים היו עובדים במקוה-ישראל, היה מבקרם כמעט מדי שבת בשבתו, ופעמים רבות הביע את רצונו להיות לחבר אגודתנו.

האכרים שמחו מאד, כאשר נודע להם כי הוא נועד להיות לפקיד עליהם. בו ראו את אחד משלנו, אשר יבין את רוח האכרים, את רעיונותיהם ואת אידיאלם, ורבים ראו בו ידיד פרטי.

 

ימים של פיוס    🔗

בזה נגמרה באמת הריבולוציה הראשונה בראשון-לציון, ונגמרה בנצחון האכרים. הם היו תמיד דורשים, כי המתווך ביניהם ובין הנדיב יהיה אחד משלהם, איש אשר יבין את שפתם, והדרישה הזאת נמלאה. מלבד זה עברה לגמרי השפעת הירש על מהלך הענינים במושב. דיגור לא היה יותר בראשון-לציון, והגנן החדש קבלאן לא היה מתערב בעניניה. האכרים היו מקבלים את כסף תמיכתם בסדר, ובתוך המושבה היה שלום ושלוה. רק איש אחד סבל מתוצאות הריבולוציה, וזה הייתי אנכי לבדי, אך גם לצרותי בא בזמן קרוב הקץ. חובבי-ציון אשר ברוסיה הביעו את אהדתם לאכרים, ויש להאמין כי אהדתם פעלה על האדונים בפריס ועזרה לא מעט לנצחונם של האכרים. בפרט אפשר לראות זה מדברי ימי אני, ולכן חושב הנני כי הקוראים ירשו לי לדבר אודותי, בפרט יען כי מזה יהיו ברורים להם היחסים אשר שררו אז.

הודות להשתדלות ידידי אברהם שלום פרידברג, אשר היה אז עורך משנה ב“המליץ”, נתן לי הנדיב המפרסם בזמן ההוא, מר ק.ז. ויסוצקי את האמצעים לקנות על שמי חלק אדמה במקום אשר אבחר, וחברת חובבי-ציון נתנה אלף רובל ליתר צרכי ההתישבות ואני קניתי חלקת אדמה במושבה גדרה אשר נוסדה אז, ואשר אליה עברו אחרי-כן גם חברי הביל"ויים אשר עבדו עד העת ההיא במקוה ישראל ¹². העובדה הזאת לבדה גרמה כי נתנו לי לשבת במנוחה בראשון-לציון, ראו בפריס כי יש דעת הקהל ברוסיה אשר תמחה נגד מעשי עול, ועם דעת הקהל הזאת היו מתחשבים.

ועוד יותר מזה.

שנה אחת אחרי זה בא לארץ-ישראל מר ק.ז. ויסוצקי בתור בא-כח של חובבי-ציון אשר ברוסיה. אחרי אשר עשה בארץ כשלשה חדשים מסר הוא [בסיוון תרמ“ה] את כל עניני חברת חו”צ ועסקיה למר אברהם מויאל, אחד מחברי קהילת יהודי מרוקו ביפו. למזכיר היה מר אלעזר רוקח אשר בא לארץ יחד עם ויסוצקי. אלעזר רוקח זה היה יהודי צפתי שיצא לחוץ-לארץ ויהי אחד ממנהיגי חובבי-ציון ברומניה ועורך העתון “היועץ”, וכאשר נסע ויסוצקי לארץ, לקח אתו את רוקח בתור מזכיר.

מויאל מלא את תפקידו בדעת ובמרץ, אך זמן קצר אחרי זה חלה; בראשונה כרתו לו רגל אחת, אבל בזה לא הצילו את חייו ובחדש טבת [תרמ"ו] מת. מחלתו, ואחרי-כן מותו, גרמו בלבולים ואי-סדרים בעניני חובבי-ציון, והיה צריך כי איש אחד יקח תכף את כל הענינים לידו. אי-אפשר היה לחכות עד אשר יבוא איש חדש מרוסיה. רוקח זכר אז את הירש, אשר היה ידידו הפרטי של מויאל, וימצא כי למען שמו הטוב של הנפטר יאות הוא לקחת על עצמו לסדר את כל הענינים. על-ידי התלגרף הציע הוא את הדבר לנשיא חובבי-ציון יהודה פינסקר, ובתלגרף באה בקשת פינסקר להירש לקבל לידיו את כל עסקי החברה; וצריך להודות כי איש יותר נאה למשרה זו לא היה אז ביפו. כבר עברו שתי שנים מהריבולוציה בראשון-לציון. הרבה השתנה בארץ, הרבה נשכח.

כאשר הייתי ביפו ללוית מויאל, כבר שמעתי על אודות ההצעה למסור להירש את עניני פתח-תקוה וגדרה, שתי המושבות אשר נתמכו אז מאת חובבי-ציון. אינני פחדן בטבעי ולא היתה לי סבה לפחד. האדמה בגדרה היתה על שמי, הכסף להתישבות היה בידי, והירש לא יכול לעשות לי כלום. בכל זאת היה הדבר לא נעים לי. שתי שנים לא דברנו בינינו, שתי שנים פנינו איש מרעהו כאשר היינו במקרה נפגשים ביפו… ועתה היה עלי שוב להפגש אתו, שוב להיות במושבה אשר הוא יהיה בה בעל דעה! היה לא נעים!

מההלויה שבנו לגדרה. היה חורף, זמן העבודה, ולא יכלנו לשים לב לשאלות פוליטיות. הסחתי את לבי מכל הענין הזה. אך שני ימים אחרי זה באה לנו ידיעה מיפו, כי הירש באמת קבל עליו לנהל את עסקי חובבי-ציון, אך בתנאי שלעזרתו יעמוד ועד ובועד הזה היו צריכים להיות אוסוביצקי, פקיד ראשון-לציון, הרצנשטין, הסוחר והבנקאי אשר ביפו, שני באי-כח פתח-תקוה ואחד מגדרה. הירש, כמובן, יושב-ראש ואלעזר רוקח – מזכיר.

ומה גדול היה תמהוני ותמהון כל בני גדרה כאשר הודיעו לנו כי מגדרה רוצה הירש דוקא אותי. וכבר הבהילוני ללכת ליפו לאספת הועד הראשונה. בני גדרה נבהלו: מצד אחד נפגע רגש דמוקרטיותם, כי מנו את אחד מהם ולא הם בחרו בו, ומצד השני פחדו כי מסיבת יחסי איבה ביני ובין הירש לא אוכל להגן על עניניהם כראוי. לכן בחרו הם מצדם עוד חבר אחד. אך כאשר באנו שנינו ליפו, הודיע הירש כי ממושבה קטנה כגדרה די בא-כח אחד ובא-כח זה צריך להיות רק אנכי…!

מן הישיבה הראשונה נמסה לגמרי התנגדותנו או איבתנו הקודמת. ועניני חברי בני גדרה לא סבלו כלל וכלל. אדרבא, את חטאי אני מזכיר: כל חברי הועד מלבד שני הפתח-תקואים דברו צרפתית. לכן כאשר היו מדברים על אודות עניני פתח-תקוה היו מדברים גרמנית והיו מתווכחים פחות או יותר. אבל ביחס לעניני גדרה הייתי [מוסר] להירש בצרפתית מה צריך למענה, והדבר היה מחלט בלי וכוחים. היה רק אחד אשר סבל מזה, וזה הייתי אנכי.

על-ידי עבודתי בועד נתקתי לגמרי מעבודת האדמה, וגם אחרי-כן היה לי קשה לשוב אליה. משכרת, כמובן, לא הייתי מקבל. רק אחרי עבור חדשים מספר החליטו לתת לי שלשים פרנק לחדש, למען אוכל לקחת פועל אחר במקומי.

מגדרה ליפו או למקוה-ישראל, דרך שבע שעות, הייתי כרגיל הולך רגלי. רק במקרה יכולתי להשתמש בעגלה אשר היתה הולכת כל הדרך מגדרה ליפו או חצי הדרך מגדרה לראשון-לציון, או מראשון-לציון ליפו. ורק כאשר פעם באתי אל ישיבת הועד, כולי אדום מעיפות ומכוסה זעה, הקציב הועד סכום כסף לקנית חמור. קניתי בהמה בעד שלשים פרנק. כבר לא הייתי נאלץ ללכת רגלי, אבל זמן לא קמצתי (חסכתי), כי החמור היה קטן ולעתים קרובות יכולתי להוכח, כי רגלי הייתי ממהר ללכת מברכיבה עליו…

אבל כל זה לא מהענין… חפצתי בספורי הזה להדגיש כי דעת הקהל גברה על הירש, הישוב נצח אותו. שתי שנים עבדנו יחד, ובמשך הזמן הזה שמעתי מפיו דברים, אשר לא יכלתי לתאר לי בפי האיש אשר לחץ את הביל"ויים ואשר נלחם עם בני ראשון-לציון. היינו לידידים וכל בני ארץ-ישראל הצטערו מאד כאשר היה הוא נאלץ לעזוב את מקומו במקוה-ישראל וישב לפריס. כאשר נסיעותי אחרי-כן הובילוני פעמים אחדות לפריס, הייתי מבקר אותו במשרד האליאנס, והוא היה שמח מאד לשמוע מפי אודות התקדמות הישוב.

 

אוסוביצקי בא למושבה    🔗

למרות השמחה אשר שמחו בו האכרים, למרות רגשי הידידות אשר רחשו לו לבות רבים מהם, לא היו צעדיו הראשונים של הפקיד החדש, יהושע אוסוביצקי, מבשרים טוב. צריך לזכור כי המצב של פקיד המושבה בארץ-ישראל היה מצב חשוב ורב-ערך מאוד. הפקיד היה במושבתו כמלך בתוך נתיניו, כמו מלך אשר בידיו גורל כמה מאות נפשות. צריך היה הפקיד להיות [בעל] כשרונות גדולים, לבלתי להשתכר מאת הכח והשלטון אשר נפל בגורלו. דברי ימינו מתארים לנו טפוס של איש אשר ממדרגה פשוטה הגיע למלוכה וסופו היה כי חלה ברוחו. דומה לאיש אשר בעלותו לראש מגדל גבוה, ראשו עליו סחרחר והוא סובל יסורים גדולים. האיש הזה היה שאול, המלך הראשון בישראל. וזה היה גורל כל הפקידים של הנדיב בארץ-ישראל. הם עלו פתאום לגדולה, לידם ניתן כח גדול, האנשים אשר סביבם, בידעם כי הפקיד הוא כל-יכול, היו מחנפים להם בלי מדה וקצב, וסופם היה כי כמעט כולם היו חולי-הרוח ולא היו אחראים בעד מעשיהם…

ויהושע אוסוביצקי לא היה בעל הכשרונות אשר יכול למשול ברוחו. הוא לא יכול להסתגל אל מצבו, לא יכול למצוא את היחסים הנכונים בינו ובין צבור האכרים. בפרט הרגישו זה הביל“ויים. כמו שכבר ספרתי, בהיותו מורה במקוה-ישראל בקש הוא לו את הכבוד להכנס אל תוך חברתם. ועתה בהיותו לפקיד עליהם, לא יכול הוא לשאת את יחסם אליו, יחם ידידים וחברים. הם, הביל”ויים, לא היו מסירים לפניו את כובעיהם בהכנעה רבה ויהיו מושיטים לו את ידם בתוך הרחוב לאות ברכת שלום וכדומה. לכן כאשר היה אחד מהם מתאונן על איזה דבר גדול או קטן, היה הוא מציע לו כסף להוצאות הדרך לשוב לרוסיה. ולא אחד מהם היה מרוצה בסדרים אשר ישררו בראשון-לציון ויהיו אומרים: ראשון-לציון – זו היא פקידות לנצח ופרנקים לנצח. בשם פרנקים היו קוראים את התמיכה אשר היתה ניתנת בפרנקים, פרנק ליום לכל רוק.

ותחת לחץ הפקיד עזבו באמת אחדים מהבילויים את ראשון-לציון. קצתם שבו לעבוד במקוה-ישראל וקצתם עזבו גם את הארץ.

גם אלי לא ידע הוא זמן רב איך להתיחס, אני ישבתי אז בראשון-לציון ועבדתי יחד עם אחי. הייתי שמח כי נותנים לי לשבת שם במנוחה ואעמוד מרחוק. אך כאשר חגגו בראשון-לציון כמו בכל ארץ-ישראל ובכל העולם, ביום שמיני לחדש חשון התרמ“ה, את יום הולדת מר משה מונטיפיארי ז”ל, היום אשר בו מלאו לו מאה שנים, שלח הוא [אוסוביצקי] לקרוא לי ויזמינני לקחת חלק בחגיגה. ובזה נשבר הקרח בינינו!

בדרך כלל אפשר להגיד, כי שתי השנים הראשונות עברו על המושבה בשלום ובמובן ידוע התקדמה הרבה. אל ההתקדמות הזאת יש לחשב [כלומר, לקחת בחשבון את ההחלטה] לטעת בה כרמי גפן. האכרים החלו את העבודה הזאת בכל מרץ, והפקידות היתה מחזקת את ידיהם בחומר וברוח על-ידי הספקת האמצעים לנטיעות האלה ועל-ידי התקוות הטובות אשר תארו לפניהם בעתיד. בכל שנה ושנה היה בא מפריס מפקח כללי על הנטיעות מטעם הנדיב, הצרפתי הרמנס. הוא היה בא אל אחד הכרמים, מכה בחבה על כתף האכר ואומר לו: “עבוד, עבוד! בעזרת הכרם הזה תהיה עתיד אתה להיות ברון רוטהשילד קטן!…” והאכרים עבדו ויקוו אם-לא להיות ברונים, לכל הפחות לעמוד על רגליהם הם, ולא לעמוד תחת רשות אחרים.

התקוה להיות ברונים קטנים עוררה את אכרי יתר המושבות ללכת בעקבות בני ראשון-לציון ולטעת גפנים. ברוסיה נוסדו אז חברות למען לטעת כרמי-גפן בארץ-ישראל. היותר חשובות בהן היו חברת “מנוחה ונחלה”, אשר לקחה חלק גדול ביסוד המושבה רחובות ו“אגודת אלף” או דורשי-ציון, אשר עסקו בנטיעות ב“עין זיתים” הסמוכה לצפת ואחרי-כן בחדרה. הכרמים הרבים אשר החלו לכסות את הגבעות ואת הבקעות בראשון דרשו מקום לעבודת היין, ואז יחליט הנדיב לבנות בראשון-לציון את היקב הגדול אשר הוא מרכזי לכל מושבות יהודה. בלי לדחות את הדבר נגשו לבנינו, והאכרים חכו בקוצר-רוח לבציר הראשון.

השטה החדשה בישוב, שטח הנטיעות, הולידה שאלה חדשה: “שאלת הפועלים”, ובראשון-לציון נוסדה ההסתדרות הראשונה של פועלים חקלאים, אשר קראה לעצמה בשם “אגודת פועלים”. אכרי המושבה עזרו הרבה מאד ליצירת האגודה הזאת וברצון רב היו נותנים עבודה לחבריה, ובעד העבודה היו משלמים שכר גדול מהשכר אשר היו משלמים לפועלים אחרים. רוב הפועלים של התקופה ההיא התבססו בתור אכרים בנס-ציונה, בשפיה ובבת-שלמה הסמוכות לזכרון-יעקב.

ביום ה' אדר ראשון שנת תרמ"ו הונחה אבן הפינה לבנין בית-הכנסת הגדול במושבה. תקוות ליבונתין הזקן, מיסד ראשון-לציון, שיבנה בית-כנסת בכספו, לא באה. טרם כל, עלה בית-הכנסת במחיר הרבה יותר גדול מסכום הכסף אשר הקדיש לו ליבונתין. שנית, עוד לא שלמו בתקופה ההיא את חובן בעד האדמה שש המשפחות, אשר להן נתן הוא את שטחי אדמתו. ושלישית, שש המשפחות האלה כבר היו חייבות את כספן לא לליבונתין כי אם לפקידות, אשר שלמה את הכסף לליבונתין.

חדש ימים אחרי זה, ביום ה' אדר שני [תרמ"ו], נקנה חלק האדמה ממערב לראשון-לציון בין אדמת המושבה ובין גבעות החול. אדמת המושבה גדלה פי שנים. גם מספר מתישבים חדשים נספחו עליהם, כי נמכרה האדמה לאנשים פרטיים. יום ההוא היה חג עממי במושבה. כולם יצאו לטיל על האדמה החדשה ויברכו את הנדיב. האכרים שמחו כי זכו לקים רבע מן המצוה: ופרצת צפונה ונגבה, קדמה וימה. הם שמחו, כי מאז נשאר להם לפרץ רק לשלש פאות –צפונה, נגבה וקדמה. מצד הים או מצד מערב הגיעה המושבה לגבולותיה הטבעיים, להרי החול אשר על שפת הים.

 

שירים ומשוררים    🔗

בשנה ההיא שהה בראשון-לציון משוררנו נפתלי הרץ אימבר. הוא שהה בארצנו כשנתים, אך רוב הזמן הוא גר אצל לורד אוליפנט על הר הכרמל, ובסוף הזמן הזה בא גם ליפו ויגור גם בעיר הזאת וגם בראשון-לציון. ובמושבה הזאת חלק את זמנו בין ביתו של יוסף פיינברג ובין ביתנו, לאמור בית אחי. וכך זכינו כי בביתנו כתב הוא את שיריו היותר טובים אשר הוציא אחרי כן בקבץ שיריו בשם "ברקאי ”.

יותר מלכלם שחק המזל לשיר “התקוה”, אשר זכה להיות לשירנו הלאומי.אבל את הזכיה הזאת קבל הוא לא בארצנו, כי אם בחוץ-לארץ, ומשם שב אלינו גם לארץ¹³. בראשון-לציון היו אז שרים בהתלהבות גדולה את השירים: “משמר הירדן”, “השופר” ובפרט את שיר החלוצים אשר היה מוקדש לראשון-לציון ולמוסדיה. בשיר הזה היו בני ראשון-לציון רואים את דברי ימיהם, ויהיו שרים אותו בגאוה רבה, והנני מרשה לי להביא פה כמעט את כל השיר:

לחסות מחמת העריצים

לחמנו במלחמות תנופה

לפני אחינו כחלוצים

ומבלי חרב שלופה!

מזמרות היו חרבותינו

קרדום, מעצר הרמחים

ופה בארץ אבותינו

תעינו כנדים

לחמנו, לחמנו ועוד נלחמה

ובישע עליון ידנו רוממה.

לחמנו, לחמנו ועוד נלחמה

ובישע עליון ידנו רוממה.

במקום מקדם קול יליל עורר

שועל בחרבות לרוב

עתה קול בחלון ישורר

הודו לד' כי טוב!

בשנה הבאה כרמינו

בחצרים, זכרו, נבצרה

וטרם נדרך ענבינו

אחת, אחי, עוד נזכרה.

לחמנו, לחמנו וכו'…

פה קברֵי אבותינו

ומשקוּי עצמותם

הן יינקו שרשי גפנינו

מלשד מחַ, מח כליותם.

ונשתה ונרוה דם ענבים

דם כליות אבותינו

דם הגבורים ורהבים

דמם יבא, יבא קרבנו!

לחמנו, לחמנו וכו'…

כמו שרואים, סובל מאד הדקדוק בשיר הזה, כמו גם ב“תקוה” וביתר שירי אימבר. אבל מי השגיח אז על הדקדוק? בנעימה נאה היו שרים את השירים בהתלהבות גדולה, שרו הגדולים, שרו הקטנים…

אודות ראשון-לציון שר אז עוד משורר אחד, משורר צעיר בן ארבע-עשרה שנה, בן אחד האכרים, שליט. גם שיריו מלאים התלהבות אודות התלאות אשר סבלו המתישבים הראשונים ואודות העתיד המזהיר של המושבה.

ואם ישנם שירים, הלא נחוצות להם נעימות. כרגיל היו פותרים את השאלה הזאת באופן כזה: לוקחים נעימה רוסית, אוקראינית, רומנית או גם ערבית ותורכית, מתאימים אותה אל השיר העברי החדש, והכל מוכן לזמרה. גם שירנו הלאומי “התקוה” יושר בנעימה זרה. הללו אומרים כי היא נעימה רוסית. הללו טוענים כי היא רומנית ויש אומרים כי היא תורכית ¹⁴… אבל בזמן ההוא חי בראשון-לציון קומפוזיטור (מלחין) משלנו, אשר חבר נעימות לרוב שירי אימבר, והקמפוזיטור הזה היה מר איגלי, ומעניין איך בא הוא לראשון-לציון.

כאשר נכנסו (המושבות) אל תחת [חסות] הנדיב והפקידות היתה מושלת מדן עד באר-שבע, פנו אל הברון חובבי-ציון אשר ברוסיה בבקשה לקבל אל תוך המושבות ששה צעירים, אשר יתלמדו להיות פקידי המושבות אשר עתידים חובבי-ציון ליסד בארץ-ישראל, או לכל הפחות מומחים בשאלות הישוב. עוד שאלה גדולה אם חובבי ציון חשבו באמת ליסד מושבות חדשות בארצנו ועוד שאלה יותר גדולה מזה, אם היה נחוץ לשלוח צעירים אל מושבות הנדיב לרכוש להם מומחיות בשאלות הישוב. כפי הנראה, היה הדבר פשוט מאד. צעירים אחדים חפצו אז לעלות לארץ-ישראל ודרך אחרת להוציא את מחשבתם מן הכח אל הפעל לא נמצאה, ולכן פנה מר שפ"ר (שאול פנחס רבינוביץ) וחבריו אשר עמדו אז בראש חובבי-ציון בבקשה הזאת. הנדיב נאות להם וכל הששה התקבלו לזכרון-יעקב. במושבה הזאת היו הם באמת הפועלים העברים הראשונים, כי פקידותה לא התחשבה כלל עם בקשת חובבי-ציון ויעבידו את הצעירים האלה עבודות קשות…

אחד מהם, מר הלפרין, לא יכול לשאת את העבודות האלה, חלה וימת. השני, מר יצחק אפשטין, אשר התמחה אחרי כן בתור מורה ופדגוג מפורסם, גם-כן החליט לא לחכות עד אשר יקבל משרה באחת המושבות אשר חובבי-ציון עוד לא חשבו לבנות, ויקבל משרת מורה ומנהל בבית-הספר חדש אשר נוסד בעיר צפת. שלשה מהם היו סוף-סוף לאכרים על חשבון הנדיב, ה"ה גרשון הורביץ ומיכאל פוחצ’בסקי בראשון-לציון, ומשה ורהפטיג ביסוד-המעלה.

השישי בהם היה איגלי. הוא היה חי לפני זה [בפטרבורג] וכמדומה לי היה מזמר בתוך מקהלת האופרה שם. ובעיר הזאת גרה גם אחותי [אולגה] אשר לקחה חלק חשוב בתוך חוג חובבי-ציון אשר שם. כמובן, כאשר נסע הוא לארצנו, מסרה אחותי על ידו מכתבים ודרישות שלום לי, לאחי ולאחותי, אשר גרו בראשון-לציון, ובעת אשר היה הוא בזכרון-יעקב החלפנו בינינו מכתבים. העבודה בזכרון-יעקב היתה לו קשה מאד, ויהי מבקש אותי תמיד שאחלצהו ממצבו. השתמשתי בהשפעתי על הפקיד אוסוביצקי ופעלתי שיעבירו אותו מזכרון-יעקב לראשון-לציון. הצגתיו לפני הפקיד, והוא כבר לא היה נאלץ לעבוד עבודה קשה. הפקיד אהב מוסיקה, ואיגלי היה אחד מבאי ביתו התמידיים. זה היה באותו הזמן אשר שהה בראשון-לציון המשורר אימבר ויהי מחבר שם את שיריו, וכמובן לקח על עצמו איגלי להתאים נעימות לשירים האלה.

כל המושבה החלה לעסוק אז בשירה ובזמרה. אימבר היה מחבר שיר חדש, איגלי היה מתאים לו נעימה והיה בפעם הראשונה משמיע אותה בביתנו. עלי אומרים, ובצדק, כי אינני יודע לשיר, אך מקבל בנקל את הנעימה ששמעתי ומוסר אותה לאחרים… לכן הייתי יוצא מהבית, אוסף את כל ילדי המושבה ונותן להם שעור בשיר. הייתי מבטיח צוכריות ושוקולד לילדים אשר ילמדו על-פה את השיר ואת נעימתו. לעתים קרובות הייתי מושך אל העבודה הזאת את אחד האכרים, מר ראובן יודלביטש, אשר היה מנגן בכנור למען לעשות תעמולה לשירים החדשים. ילדיו של יודלביטש זה היו אצלי הזבינים [הקונים] היותר טובים לשוקולד…

וכיון שכבר גליתי את הסוד, כי אינני בקי בעניני מוסיקה, אוכל להגיד כי אינני יודע עד כמה היו הנעימות של איגלי מתאימות, עד כמה היו עבריות. אוכל רק להבליט חסרון אחד ביצירותיו, חסרון מהצד המעשי ואולי מעלה גדולה מצד האמנות. הוא היה מחבר לא נעימה אחת בעד כל השיר, כי אם נעימות מיוחדות כמעט לכל בית ובית של השיר, ולכן היה קשה ללמדן… גם לשיר “התקוה” חבר הוא נעימות שונות לכל בית ובית, ולכן קבל הקהל את הנעימה הפשוטה והחד-גונית אשר באה מחוץ-לארץ ונעימותיו של איגלי נשכחו לגמרי.

איך שהוא עסקו אכרי ראשון-לציון בתקופה ההיא לא מעט בשירה ובזמרה וגם התקדמו בהן במובן ידוע. אחי הפקיד ארגן תזמורת טובה אשר בה לקחו חלק הרבה מהאכרים, ולא דוקא מהיותר צעירים בהם.

ההתקדמות הכללית של המושבה, השירה של אימבר והמוסיקה של איגלי לא השפיעו כלל וכלל על מצבם הפוליטי והכלכלי של האכרים הפרטים, ולהם היו די סבות להתאונן.

 

ה“שיטה” הנפסדת של הפקידות    🔗

כל הכח במושבה היה בידי הפקיד, כל הנהלתה היתה בידיו. לאכרים לא היתה שום דעה, אותם לא שאלו, עם דעתם לא התחשבו. בית-הספר התנהג בצרפתית, בשטה של האליאנס. בימים ההם המורה, מעלותיו וחסרונותיו, היו תלויים במקרה. רצה המקרה – היה המורה טוב ונאה למקומו, אבל לעתים קרובות היה מורה גבר לא-יצלח. הפקיד קבלהו למען למלא בקשת פלוני או אלמוני, מבלי להתחשב עם כשרונותיו. גם בית-הכנסת היה ברשותה של הפקידות, חלקו האזרחי היה במדרגה או בשתים יותר גבוה מיתר חלקי האולם וגדר בינו ובין יתר החלקים. במקום הגבוה ישבו חברי הפקידות, ולאכרים לא היה שם מדרך כף-רגל. גם מנהל בית-הספר לא יכול לעלות שמה, ומעצמו מובן כי הבימה עמדה שם, אצל ארון הקודש, כמנהג המתקנים אשר בגרמניה.

בפרט הרגישו האכרים את עצמם מושפלים ונעלבים על-ידי שטת התמיכה, אשר רבים היו קוראים לה “חלוקה” הדומה לחלוקה אשר היו מקבלים בני הישוב הישן בארצנו, ומלבד זה היתה התמיכה הזאת בלתי מספקת לצרכיהם… הרווק היה מקבל שלשים פרנק לחדש; זוג צעיר – ארבעים, ועל כל ילד וילד הנולד להם היו מוסיפים חמשה פרנקים. לא לכולם היתה האפשרות לקנות פרה. למען להשיג דבר כזה, היתה צריכה שתדלנות מרובה, היה צריך להיות “מקורב”…

גם אישיותו של הפקיד גרמה הרבה למצב הרוחות במושבה. האכרים היו אומרים עליו כי הוא מתעשר מהכסף הרב, העובר דרך ידו. אבל זה אי-אפשר להגיד בהחלט, טרם תהיינה ראיות ברורות בידינו. וידוע הוא כי קל מאד להחשב לגנב בעיני הקהל גם לאיש ישר, גם לאיש חף מפשע.

אבל השמוש בכסף הנדיב היה נורא, וזה היה נראה לעין-כל. היו מוציאים כסף תועפות על דברי הבל, על דברים אשר לא הביאו שום תועלת. האנשים אשר סחרו עם הפקידות, רובם גרמנים וצרפתי אחד ביפו, התעשרו במהירות רבה. האיקונומיה היתה זרה [כלומר, לא נהגו חסכון בהוצאות], ובעת אשר האכרים היו חיים בדחקות, היו דברים רבים אשר בעדם שלמו כסף רב מתגלגלים תחת קרני השמש או תחת מי הגשם ונרקבים בלי תועלת…

מלבד זה היה הפקיד קטן-מוח וקל-דעת. פעם אחת קנו לאכרים [סוסים] למען עבודתם. לא חסו על הכסף, והסוסים היו טובים. וקרה המקרה כי פעם אחת נסע הפקיד בכרכרה ליפו. מאחוריו נסע אחד האכרים בעל סוסים טובים ויעבור את הפקיד, והנה אחרי ימים מעטים, ודומה לי כי למחרתו, יצאה פקודה כי למען איקונומיה צריך למכור את הסוסים ולקנות שורים במקומם. כמובן, הפסידו במכירה הרבה מאד. אחרי זמן-מה נמכרו השורים, ושוב נקנו סוסים.

והפקיד אהב לקבל רכילות, מסירות, ויהי נוטה להן את אזניו ומעט-מעט נוצרה במושבה קבוצת מקורבים. הגדולים בהם השתדלו להשתמש במצבם ובהשפעתם לטובתם הפרטית, והקטנים נהפכו פשוט למרגלים והולכי-רכיל…

לא מעט היו רגשי האכרים נפגעים מזה כי בחוגי הפקידות היו תמיד לועגים לנדיב וללבו הטוב, ויהיו קוראים לו פשוט “משוגע” על אשר היה מוציא כסף לישוב ארצנו; יחד עם זה היו מבטלים את אידיאלנו, את ארץ-ישראל, ויהיו מדברים על אודות פריס כמו על גן-עדן התחתון, האמתי.

במשך זמן קצר שאפו אכרי ראשון-לציון רוח, כאשר פתאום בא אל המושבה מפריס פקיד חדש, מר ליאון, ואת אוסוביצקי העבירו לעקרון. הפקיד החדש הזה החל דבר דבורים לגמרי אחרים. הוא צחק לשטת הפקידות הקודמת, הוא דבר על יסוד בתי חרשת אחדים בראשון-לציון למען לתת לאכרים מקורות פרנסה אחרים. הוא דבר על אודות סלילת כביש דרך החולות אל הים, למען להפוך את המושבה לעיר חוף. הוא מלא רבות מבקשות האכרים ודרישותיהם. האכרים לא האמינו פשוט למשמע אזניהם. אך כל מי שהיו שיכים לפקידות הקודמת התאחדו למען להפטר ממר ליאון זה. מה עשו, מה קרה – איש לא ידע. ספרו כי ליאון השתגע, ובעזרת הממשלה שלחו אותו מהמושבה. כאשר אחרי כן היתה בראשון-לציון גב' ראטהשילד, ספרה היא לחבורת הנשים אשר באו לבקרה, כי עם מר ליאון קרה אסון והוא השתגע.

אחריו שב הפקיד הקודם למושבה ואתו יחד גם הסדרים הקודמים. כל תכניות ליאון בטלו ועברו מן העולם. רק הפרות אשר בינתיים קבלו אחדים מהאכרים נשארו בידיהם, והם היו מוכרחים להגיד: גם זו לטובה…

 

מ“רודפי שלום” ל"קלוב יעקבינים "    🔗

ליסד ועד אשר יקבל את עניני המושבה לידו, כמו שעשו האכרים בזמנו של דיגור, היה עתה אי-אפשר. בזמנו של דיגור שלטה באמת בראשון-לציון אנארכיה, ופקידות קבועה טרם נוצרה. אבל עתה היתה הפקידות בכל תוקפה. ראשון-לציון כמו כל מושבות הנדיב, היתה דומה לדספוטיה (עריצות) קטנה אשר כל הכח בה היה ביד השלטון. המלך, לאמור הפקיד, היה הכל והאכרים –כלום. ההוצאות הכלליות של המושבה, כמו ההוצאות הפרטיות של כל אכר ואכר, ניתנו מאת הנדיב, לאמור מאת הפקידות, ואיזה כח יכול להיות בידי צבור האכרים?

למען שתהיה להם השפעה כל-שהיא על עניני המושבה, למען לרפא את הקרעים בין האכרים עצמם, נולד הרעיון לאחד את כל בני ראשון-לציון לחברה אחת, אשר קבלה את השם “רודפי שלום”. מטרה כפולה היתה לעיני מיסדי החברה הזאת. טרם כל חפצו הם להשכין שלום בין כל בני המושבה ולעשותם לגוש מוצק אחד, ושנית חפצו הם לארגן את דעת הקהל בכל הארץ. לתכלית זו קבלו הם אל החברה לא רק את בני ראשון-לציון, כי אם גם רבים מחוץ למושבה. נכנסו אל תוכה רבים מבני המושבות הסמוכות, בפרט כמעט כל אכרי גדרה אשר היו בכלל קרובים ברוחם לבני ראשון-לציון, וגם האלמנטים היותר חשובים מתושבי יפו בזמן ההוא. גם הפקיד עם כל הנלוים אליו נכנסו אל תוך החברה.

והחברה נהלה את עניניה בכשרון רב… אחדים מהאכרים אשר היו במריבה ביניהם במשך זמן, השלימו ביניהם לפי דרישתה. כל החברים נשאו על חזיהם שכת [סיכת] זהב או כסף, אשר תמונתה היתה ש (האות הראשונה של המלה שלום) בתוך שתי כפות תמרים. כולם היו מחויבים לבוא לאספות החברה, ומי שלא בא, היה נדרש למשפט.

מעט-מעט החלו להשמע בתוך אספרות החברה דברי בקרת חריפים נגד הפקידות והנהגותיה, נגד המלשינים והולכי רכיל, נגד הנרגנים ומחרחרי ריב במושבה, וסוף-סוף נשמעו בנאומים דברים אשר הפכו את החברה לקלוב יעקבינים ¹⁵.

הפקיד [אוסוביצקי] הבין לאיזה צד הולכים העניינים, הוא הריח את ריח המלחמה ויחל להתרחק מן החברה, וסוף-סוף יצא ממנה לגמרי. בעקבותיו יצאו כל אלה אשר היתה להם שיכות לפקידות, כל המקורבים. למען למשוך עוד יותר אנשים מתוך “רודפי שלום”, יסד הוא בחורף התרמ"ז חברה אחרת בשם “אגודת רעים”. מטרת החברה הזאת היתה להתאסף בכל מוצאי שבת בבית הפקיד ולבלות את הזמן בנגינה ובזמרה. אספות “רודפי שלום” היו גם כן במוצאי שבתות, ובאופן כזה היה בולט מאד הפרוד בין בני המושבות. “רודפי השלום” היו קוראים לסיעת הפקיד “אגודת מרעים”, ואלה היו אומרים כי מתנגדיהם “רודפי שלום”, לא רודפים אחרי השלום כי רודפים אחריו למען לגרשהו מן המושבה…

חומר שרפה הצטבר באופן כזה הרבה מאד במושבה, והיה צריך רק נצוץ אחד למען להבעיר בתוכה תבערה גדולה, והנצוץ הזה לא אחר לבא…

לארץ-ישראל בא אז בפעם השניה מיכל הלפרין הידוע. זה היה אחד הטפוסים המענינים אשר הולידה חבת-ציון והציונות. רבים היו קוראים לו “הלפרין המשוגע“. מובן, כי הוא היה רחוק משגעון, אבל היה נלהב ובעל מזג סוער. הוא היה צעיר לימים, מיוחס גדול, נכד הרב מלבי”ם המפורסם, ויורש של סכום כסף הגון של שבעים או שמונים אלף רובל. ויחשב לעשות נצורות בארץ ישראל, אך הקב"ה עזר לו כי נשא בת איש אחד אשר היה בעל הזיה כמוהו, ובהתאמצות שניהם התפטרו מכספם בעסקים שונים, בפרט ביסוד “נס-ציונה”…

כאשר בא לראשון-לציון היה הוא בראשונה נכנס ויוצא בבית הפקיד ואחרי אשר היה ביחסים טובים עם רוב האכרים, שם את לבו להבאת שלום במושבה. והנה פעם אחת ישב הוא באספת החברה “רודפי שלום”, וכאשר נואמים אחדים הראו לו על אחדים ממעשי הפקיד ובני סיעתו, קם הוא פתאום ובפוזה תיאטרלית נתן את ידו ליושב-ראש האספה ויקרא ברוסית: “יא ואש”, לאמור שלכם אנכי! בזה רצה להגיד, כי עוזב הוא את סיעת הפקיד ועובר אל סיעת האכרים.

ימים אחדים אחרי זה כתב הלפרין מאמר ברוסית אשר בו בקר באופן חריף את הפקיד ואת יחסו אל המושבה. המאמר הזה לא נדפס בשום עתון, כמו שבכלל לא נדפס כלום ממנו בשום עתון, אך הוא קרא אותו באזני כל איש אשר רק רצה לשמוע. ובאופן כזה הגיע תכנו עד אזני הפקיד [אוסוביצקי]. ויחר אף הפקיד ויוציא פקודה כי אסור לאכרים להשכיר לו, להלפרין, דירה במושבה. את הפקודה הזאת תלה הוא בתור מודעה בתוך הרחוב; וילך הלפרין ויקרע את המודעה הזאת. כדרך הטבע צוה הפקיד להדביקה שנית אל מקומה. אך בינתים נפגשו שניהם ברחוב ויחלו לריב. בסוף דבריו אמר הפקיד להלפרין: “אני אגרשך מן המושבה”. – “נראה מי יגרש את מי”, ענה הלפרין. וכמו להכעיס, גר הלפרין בחדר אכר צעיר אחד אשר שכר את החדר מאת אחד האכרים, דוקא בקרבת בית הפקיד, מצד השני של הרחוב, ועד שעה מאוחרת בלילה נשמעו שירים בחדר הזה, וקולו החזק של הלפרין נשמע בכל פנות המושבה, למען להרגיז את הפקיד ולגזול את מנוחתו.

 

מרידה    🔗

למחרתו, זה היה ביום השישי בראש-חודש אדר [תרמ“ז], שלח הפקיד פקודה לבעל הבית, מר מנדיל אברמוביץ, שיגרש מביתו את שני שכניו. האכר היה נאלץ לעשות את דברי הפקיד מיראה פן יענש עונש כסף, ויחל להוציא החוצה את חפציהם בעת אשר לא נמצאו בבית. אך טרם יספיק לגמור – שבו הם ויחלו להפריעו מעבודתו זו. והפקיד [אוסוביצקי] עוד לא הסתפק בזה. האכר הצעיר היה מאלה אשר עזרו הרבה ליסוד ההסתדרות של הפועלים “אגודת פועלים”, לכן שלח הפקיד לקחת חזרה אשר נדב לפני ימים אחדים לטובת הפועלים. בינתים הגיעה שעת הצהרים. הפועלים שבו מעבודתם בשדה ויראו כי לקחו מהם הקרשים. יחד עם זה שמעו הם קולות אצל הבית אשר שם גר ידידם, האכר הצעיר, כמובן מהרו הם לרוץ אל הבית הזה וכאשר ראו את החפצים ברחוב, והאכר יחד עם הלפרין מתאבקים עם בעל-הבית, תפסו הם את החפצים, למען הכניסם אל תוך הבית. ויחל בעל-הבית להתחנן לפניהם שלא יעשו זה, כי עשה מה שעשה על פי פקודת הפקיד. “אם כן, נלך אל הפקיד והוא יקח חזרה את פקודתו”, צעקו כולם.

בראשונה היה מספר ההולכים אל הפקיד כעשרים איש, אבל עד מהרה נוספו הרבה אנשים אחרים, ילדים, ערבים… הפקיד אכל אז ארוחת הצהרים. בראותו את ההמון הרב ההולך וקרב אל ביתו, עלה במוחו טרם כל רעיון הפוגרום, וימהר לסגור את הדלת. תחת לחץ כתפיים נפתחה הדלת. למען להפחיד את האנשים, ירה הפקיד פעמים באקדחו וכמעט שהרג ילדה קטנה אשר עמדה אצל הבית יחד עם כל הסקרנים. ראש המדברים היה האכר הצעיר אשר אצלו גר הלפרין. הוא דרש מאת הפקיד שיבטל את גזרתו על אודות גרוש הלפרין מן הבית, ויבטיח כי ביום הראשון יעזוב הוא, הלפרין, בעצמו את המושבה. הפקיד הסכים לדרישה הזאת, והענין היה כמו נגמר. אך באותו הזמן שלח מכתב ליפו בדרישה שישלח לו שוטרים, למען לשמרו מפני הפועלים אשר התנפלו עליו בביתו… כאשר שקטה המושבה ולאכרים נודע כי אוסוביצקי דרש לשלוח לו שוטרים, למען לאסור את הפועלים ולמסרם לרשות, נכנסו אליו אחדים מזקני המושבה וידרשו שהוא ישיב את בקשתו. הם הראו לו את התוצאות הרעות אשר יביא הדבר למושבה ולו לעצמו, והוא ענה על זה: “תמות נפשי עם פלשתים…”. שוב רעשה המושבה כאשר נודע ליושביה כי שלח הפקיד לקרוא ל“חיילים” (שוטרים רוכבים), והתשובה אשר נתן לאלה אשר בקשו כי יבטל את דרישתו הזאת. איש לא יכול לתאר לעצמו כי אפשר שיבואו שוטרי הממשלה לאסור יהודים בתוך מושבתם. את הבקשה לשלוח “חיילים” שלח הפקיד לא ישר לממשלה כי אם אל הירש, מנהל מקוה-ישראל, והוא מלא את ידי מר הרצנשטיין לפנות בענין הזה אל פקידי הממשלה. על אודות הרצנשטיין כבר היתה לי ההזדמנות לדבר, כאשר ספרתי על אודות הועד אשר עזר להירש לנהל את עניני חובבי ציון. הוא היה סוחר גדול ביפו ובנקאי, היה באמת בעל לב וחי בידידות רבה עם כל אכרי ראשון-לציון. כמובן, היה הוא גם ידיד לפקיד ולכן לא יכול להשיב ריקם את פניו, בשאלתו לשלוח לו שוטרים.

ופה קרה מקרה מענין. את המכתב להירש ולהרצנשטיין לקח עליו למסור אכר צעיר אחד, לא מראשון-לציון. אנכי הייתי ביום ההוא בראשון-לציון והייתי עד ראיה לכל אשר קרה שם. אחרי אשר שקטה המהומה הראשונה, שלחתי אני מכתב אל הרצנשטיין ובו הדברים האלה:

“בשעת המהומה שלח אוסוביצקי לקרוא לראשון-לציון ‘חיילים’ למען לאסור את קבוצת הפועלים. עתה עברה המהומה הזאת, ולכן הנני מבקש בשם כל הקדוש לנו להשתדל שלא יבואו השוטרים. טוב שתבוא אתה בעצמך אלינו…”.

יצאתי מן הבית לראות, על-ידי מי אוכל לשלוח את המכתב הזה. ראיתי חיט אחד יפואי יושב על סוסו ופניו ליפו. נתתי לו את המכתב ואבקשהו למסרו להרצנשטיין תכף בבואו ליפו, והוא הבטיח לי את הדבר. והנה בהכנסו בתוך רחוב העיר, פגש הוא את השליח של הפקיד רץ בחפזון. “אנה תרוץ?” שאלהו.

– “אל הרצנשטיין!” ענה לו השליח. “אם כן, תמסור לו בבקשה את המכתב הזה”, אמר לו החיט וימסור לו את מכתבי. והשליח הזה בא ביתה הרצנשטיין ויצעק בקול חזק: “מהר חיילים” וימסר לו את מכתבי. הרצנשטיין החל לקרוא את המכתב ויראה כי אני מבקש לבלתי לשלוח, ולא הבין כלום. אז זכר השליח כי ישנם בכיסו עוד מכתבים, גם מאוסוביצקי, גם מהירש, וימסור גם אותם להרצנשטיין. ואחרי אשר הוא עזב את ראשון-לציון בשעת המהומה, החל לזרז את הרצנשטיין כי לא יחמיץ את הדבר וימהר לשלוח את השוטרים, להציל את הפקיד מהסכנה הגדולה אשר נשקפה לו.

באופן כזה הוטל הגורל. הרצנשטיין לא שם לב למכתבי, וילך לעשות את רצון אוסוביצקי והירש, לדרוש מאת הממשלה שתשלח חילים להציל את הפקיד… מידי המתנפלים עליו.

בשעה שלש אחרי הצהרים הופיעו שני החילים הראשונים בראשון-לציון. בכפרים הערבים היה קורה לעתים קרובות כי שוטרי הממשלה נפגשים במטר אבנים וגם ביריות. לכן נוהגים החילים לא לבוא כולם יחד וגם לא בדרך-המלך, כי אם מעברים שונים. הראשונים באו למושבה דרך הכרמים. האחרים באו מצדדים שונים, ומספר כולם היה ששה. הם עמדו אצל בית הפקיד ויחכו למפקדיהם. אחרי עבור זמן קצר באה עגלה ובה קצין המשטרה, שני פקידים אחרים וגם הרצנשטיין. העגלה היתה מלאה חבלים, אשר בהם היו צריכים להאסר הפועלים למען יובלו ליפו.

במהירות הברק התפשטה הידיעה במושבה כי באו חילים לאסור יהודיס בתוך ראשון-לציון וימהרו כלם אל מקום המעשה, אל מול בית הפקיד. כולם היו נכונים להציל את המושבה מהחרפה אשר נשקפה לה. כל אחד ואחד הביא איזה דבר מתחת למדיו: מי אקדח, מי מקל עבה, מי איזה ברזל חד. סכנה גדולה רחפה על המושבה ועל הישוב כולו, כי לא דבר קטן הוא לעמוד נגד חילי הממשלה ביד רמה. כבר קבלו החילים פקודה למלא רוביהם כדורים והם עשו זה לעיני כל הקהל. דם היה קרוב להשפך באותו היום, אך ברגע האחרון קרה נס, נס במלוא מובן המלה.

כבר ספרתי כי מנהל מקוה-ישראל, הירש, לא היה דומה להירש הזה בתקופת הריבולוציה הראשונה. על פי דרישת אוסוביצקי הוא היה מוכרח לשלוח לו עזרה בשעת סכנתו, כמו שתאר הפקיד לו. אך לבו היה חרד. לכן מהר גם הוא [הירש] לראשון-לציון. אנכי הייתי הראשון אשר פגשתיו ברחוב. הראיתי לו על הקהל הסוער ובקול גדול צעקתי לו: “בשם ה', שלחו מפה את החילים!” הוא הבין תיכף את המצב וימהר להכנס אל תוך הבית אשר בו פקידי הממשלה, ויגיד להם כי הדבר נגמר, והחילים יכולים לשוב ליפו.

צריך לזכּור כי אדמת ראשון-לציון היתה כתובה על שם ארלנגר, אזרח צרפתי, והירש היה בא-כחו. ולפי החוקים אשר שררו אז בתורכיה, יכול היה הירש להרשות לחילים להמצא שם, או לאסור [זאת]. החילים ומפקדיהם עזבו את המושבה ויקחו אתם את החבלים אשר נועדו לאסירים היהודים.

הערב ויחד אתו השבת היה כבר קרוב לבוא, ולכן מהר גם הירש לשוב למקוה-ישראל אחרי אשר הבטיח לאכרים לבוא ביום הראשון לחקור את הדבר. עימו יחד נסע למקוה-ישראל גם הפקיד. לא היה לו, כמובן, נעים להשאר במושבה אחרי מאורע היום, וגם מתוך הקהל נשמעו קריאות כי ילך לו למקוה-ישראל. משפחתו נסעה עוד לפני זה לעקרון. כאשר התעתדו הם לנסוע, נשמעו קריאות מתוך הקהל, כי יסע אתם גם הרצנשטיין. כמו שספרתי, היה הוא בידידות עם רוב האכרים. הוא חשב להשאר לשבת בראשון-לציון וגם קוה כי יעלה בידו להביא שלום בין יושביה ובין הפקיד. אך יושבי ראשון-לציון לא יכלו לסלוח לו על אשר הביא את החילים וגם בא בעגלה אחת עם פקידי הממשלה, באותה העגלה אשר היתה מלאה חבלים למען לאסור יהודים, ולכן דרשו שילך מהמושבה. הוא נסה לפנות אל הקהל ולשאול: “האם באמת רוצים אתם שאלך מפה?”–“כן, כן”, צעקו כולם. ויסע גם הוא.

 

מערכה להשקטת הרוחות    🔗

בראשון-לציון עברה השבת ההיא במנוחה, ובמוצאי-שבת, באסיפה כללית של כל תושביה, החלט פה-אחד לבלתי לתת לפקיד לשוב אל המושבה.

לעומת זה היתה העיר יפו כמרקחה. באה ידיעה כי באניה, ביום הראשון, יבוא לארץ אורח חשוב מאוד מאירופה לבקר את המושבות, ובתוכן, כמובן, ראשון-לציון; וידיד הפקיד ובכלל האנשים המתונים, היו מעונינים לבל יפרץ סקנדל (שערוריה) גדול, אם יעמדו בני ראשון-לציון על החלטתם לבלתי לתת לפקיד להכנס אל המושבה. האורח הזה היה זיגמונד זמל מברלין, איש חשוב, עסקן צבורי ידוע לא רק בברלין כי אם בכל מערב אירופה. הוא בקר אז את המזרח, ובדרכו יסד לשכות האגודה הגדולה “בני ברית” בקהיר אשר במצרים ואחרי-כן בירושלים. הוא נסע דרך פריס ושם התראה עם הנדיב אשר נתן לו מכתבים לכל פקידיו בארץ-ישראל, למען שיקבלוהו בכבוד ויבארו לו את מצב הישוב והמושבות בכל פרטיו. כמובן, קבל גם פקיד ראשון-לציון הוראה לקבל את פני האורח בכבוד הראוי לו.

המתונים היפואים לא מצאו עצה אחרת למען למנוע את הסקנדל [אלא] לפעול על בני ראשון-לציון על-ידי לחץ דעת-הקהל של יתר המושבות אשר ביהודה. ורצים יצאו דחופים אל המושבות האלה, להגיד ליושביהן כי ביום הראשון בבוקר הם צריכים להתאסף כולם בראשון-לציון, לקבל את פני האורח. זה היה גיוס כללי נגד אכרי ראשון-לציון. לאכרי כל המושבות הודיעו כי הם צריכים לקבל את פני האורח החשוב, ובאמת חשבו כי תחת השפעתם לא יוכלו בני ראשון-לציון להוציא את החלטתם מן הכח אל הפעל.

ומושבות ביהודה, מלבד ראשון-לציון, היו אז ארבע: עקרון, גדרה, ודי-חניןופתח-תקוה. המושבה עקרון נוסדה מאת הנדיב ובה שלטה שטת הפקידות בכל תוקפה. פקיד ראשון-לציון היה גם פקיד בעקרון. אכריה אמנם לא לקחו חלק בתנועת המרד של ראשון-לציון, אך [למרות ש]הם ידעו היטב מאד את טעם הפקידות ואת מנהגיה לא [היה] איכפת להם מאורעות ראשון-לציון ולא חפצו להתערב בדבר. אכרי גדרה היו תמיד קרובים ברוחם לאכרי ראשון-לציון, הם הצטינו תמיד ברוח החופש ובהתנגדותם לשטת הפקידות, ויהיו כמעט כולם מרגישים אהדה לבני ראשון-לציון במלחמתם בפקידות. ומספר אכרי ודי-חנין היה אז קטן מאד ולא יכול לבא בחשבון.

אחר היה מצב פתח-תקוה. המושבה הזאת היתה אז בעצם ימי גידולה והתפתחותה, והעזרה אשר היתה מקבלת מאת חברת חובבי-ציון היתה קטנה ובלתי מספקת. היו מספרים על התפתחות המושבה הזאת את הדברים האלה: יהודי בא באניה ליפו, הוא היה תכף קונה לו סום ומחרשה, שוכר לו דירה במושבה, ובו ביום פונה אל ועד חובבי-ציון בבקשת תמיכה. אין ספק כי יש גוזמא בדברים האלה, אבל אין ספק בזה, כי פתח-תקוה היתה המושבה היחידה אשר אל תוכה יכלו לבוא מתישבים חדשים. לא היתה בה פקידות אשר יכלה להפריע את הדבר. למיסדים הראשונים היו שטחי אדמה רחבי-ידים למכירה, ולכן גדל מספר אכריה מדי יום ביומו; וזה השפיע הרבה מאד על התפתחות המושבה ועל גידול מספר יושביה, ויעש את המושבה הזאת למושבה היותר גדולה, למושבה היותר עשירה במושבות. אבל בימים ההם סבלו אכריה מחסרון האמצעים ומהתמיכה הרזה של חובבי-ציון, ולכן חלמו הם תמיד, כי סוף-סוף יכניס הנדיב גם אותם תחת כנפיו ויעזרם בידו הנדיבה. והנה אמרו להם כי מאורעות ראשון-לציון יכולים לשים לאל את כל תקותיהם, ויהיו הם אפוא היחידים להתערב בעניני המושבה הזאת ולהשיב בה את השלום על כנו…

ביום הראשון [3 במרס 1887] בבוקר באה מיפו הידיעה, כי האניה מאלכסנדריה כבר באה, ומר זמל נמצא כבר במקוה-ישראל ומתעתד לבוא לראשון-לציון יחד עם הירש ועם אוסוביצקי.

ותחל המושבה רועשת. איש מהאכרים לא הלך ביום ההוא לעבודתו בשדה, אבל גם בבית לא ישב איש. כולם הסתובבו ברחוב הראשי של המושבה, כולם הביטו צפונה אל הדרך מיפו, כולם היו אומרים: מצפון תפתח הרעה…

בשעה עשר ראו הם מרחוק מחנה גדול הולך ומתקרב למושבה. לפי התלבושות הכירו כי מחנה של יהודים זה, ולא של ערבים. מיד יצאו מן המושבה פרשים אחדים, לחקור ולדעת מי המה בני המחנה הזה. וישובו הפרשים ויספרו כי באים כל בני פתח-תקוה, מי רוכב על סוס, מי על חמור, מי בעגלה ומי פשוט רגלי… רק אז ראו האכרים כי במושבה נמצאים כבר במספר בלתי רגיל אכרים מעקרון, מגדרה ומודי-חנין, גיוס כללי של כל בני המושבות; אך אלה באו מדרום ולא במחנה אחד, ולכן לא ראו אותם מקודם או לא שמו להם לב. מלבד זה האכרים אשר באו מדרום, איש איש אל מכרו בראשון-לציון, לא נגעו בשאלות הפוליטיקה, וישאירו באופן כזה את התפקיד העקרי לאכרי פתח-תקוה.

מאחורי מחנה הפתח-תקואים הלכה עגלה ובה ישבו האורח מר זמל, אוסוביצקי פקיד ראשון-לציון, והירש מנהל מקוה-ישראל.

בקרבת המושבה עברה העגלה את המחנה ותסע בראשו או בין השורות הראשונות, הלוך והתקרב אל הגבעה אשר עליה בנויה המושבה.

כאשר ראו בני ראשון-לציון את הפקיד יושב בעגלה, ירדו גם הם במחנה צפוף מהגבעה ויגידו לזמל ולהירש כי בשמחה רבה מברכים אותם לבואם אליהם, אבל בשום אופן אינם יכולים להרשות לאוסוביצקי להכנס אל המושבה, כי כך החליטו פה אחד. והדרך במקום הזה צרה מאוד, משוכת עצים דוקרים מזה ומזה, ואי-אפשר היה לעגלה לנטות הצדה ותעמוד על מקומה. עמד גם מחנה בני פתח-תקוה.

כשלש שעות עמדה העגלה לרגל הגבעה ולא יכלה לעלות אל תוך המושבה. כשלוש שעות עמדו שני המחנות, מחנה ראשון-לציון מצד אחד ומחנה פתח-תקוה מצד שני, אחד נגד השני, כמו מחנות אויבים הנכונים להתנפל אחד על השני, הנכונים להכות זה את זה. אבל להתנפלות ולהכאה לא הגיע הדבר – הלא יהודים היו בשני המחנות! כל הנזק החומרי היה בזה, כי צעיר אחד מבני ראשון-לציון קרע מרוב התרגשות את כובע הקש מעל ראשו הוא. עוד, כי הצעיר הזה ירק בפני אחד מבני פתח-תקוה… בדרך כלל היה המחזה מענין ויחיד במינו…

סוף סוף נתן מר זמל את דבורו כי הפקיד לא ישאר בראשון-לציון, כי הוא יקחהו אתו בעזבו את המושבה, והאכרים נשאו את פניו ויפנו את הדרך לעגלה וליושבים בה. הפתח-תקואים שבו אז למושבתם, ורק אחדים מהם נשארו בראשון-לציון עד הערב. בעת אשר הפקיד היה בביתו, מסדר את נירותיו, התאספו האכרים לאסיפה יחד עם זמל ושם שפכו הם את כל לבם לפניו. מהאסיפה הזאת נשאר במושבה זכר אחד. נשים אחדות נכנסו אל תוכה ותחלנה גם הן לדבר ולהתאונן, ויקרא להן זמל: “פרויען אין די קיכע!” לאמור: הנשים אל המטבח! ותשארנה המלים האלה למשל בראשון-לציון.

לפנות ערב עזבו האורחים את המושבה, ועמם יחד גם הפקיד, אשר לא הוסיף יותר לבוא אל ראשון-לציון.

 

ביקורו של הנדיב    🔗

שוב באו לראשון-לציון זמנים קשים. התמיכה החדשית נפסקה, והיה צריך עוד לעשות פסח. ואם יכלו האכרים לעבוד את התקופה הזאת בשלום, חיבים הם תודה בעד זה לקרדיט [אשראי] אשר היה להם בארץ. הם לא היו יותר גרים בארצם, כמו בתקופת הריבולוציה הראשונה. הם הספיקו כבר להכות שרשים בארצם, וזה שעמד להם לגבור על מצבם הרע.

ידידים במלחמתם הקשה לא היו כמעט להם. כל העסקנים הצבוריים ה“מושבעים” היו נגדם. בפרט אחד ממשכילי ירושלים, עסקן צבורי ידוע אשר הראה תמיד אהדה לאכרים בראשית מלחמתם נגד הפקידות והפקיד, ואשר היה תמיד מיעץ להם כי האמצעי היותר טוב, אשר בהם צריכים הם להשתמש, הוא לתפוש את הפקיד בלילה בעת אשר יצא מביתו, להובילו למקום ריק מאדם ולהענישו שם במלקות, נהפך עתה למתנגדם כאשר פרצה המלחמה בגלוי…

מושג נאמן מהאמצעים אשר בהם השתמשו עסקנים רבים נגד ראשון-לציון תוכל לתת העובדה הזאת: אחרי אשר עזב מר זמל את הארץ קבלתי ממנו תלגרם: “השלטת שלום בראשון-לציון –שאלת החיים לגדרה”. מה ענין גדרה לראשון-לציון, ולמה בני ראשון-לציון צריכים לפיס את פקידם למען גדרה, אינני מבין גם ביום הזה…

הפעם לא שלחו האכרים מכתבים לפריס. מהנסיון של הריבולוציה הראשונה ידעו הם, עד כמה זה ללא הועיל, אבל החליטו לשלוח לפריס שני צירים אשר יוכלו לדבר בשמם ולבאר שם את המצב האמתי. הצירים האלה היו ישראל נימצוביטש וברוך פפירמייסטר, שניהם בעלי אחוזות ב“עיון”, לאמור באותו חלק האדמה אשר נקנה לראשון-לציון. שניהם היו אמידים ולא היו מקבלים תמיכה מאת הפקידות. עבר זמן ידוע עד אשר יכלו הם לשים לדרך פניהם, כי היה צריך להשיג כסף להוצאות הדרך. סוף-סוף נסעו הם, אבל נסיעתם היתה לשוא: הם לא מצאו כבר את הנדיב בפריס – הוא ורעיתו היו כבר בדרך לארץ-ישראל!

לאכרים לא היו קשרים עם פריס ורק מאת הצירים נודע להם, כי עתידים הם לראות את הנדיב ואת רעיתו פנים-אל-פנים.

ולא היה להם לחכות לזה זמן רב. כשלשה שבועות אחרי חג הפסח [9 במאי 1887] בקומם בבקר משנתם, ראו הם על מגרש ריק בתוך המושבה שורת אהלים, ובהם היו כבר האורחים. ופקודה היתה להם מקודם כי לא רוצה הברון שיערכו לי קבלת-פנים נאה. הפקודה הזאת היתה מין עונש לאכרים, על מעשיהם והנהגתם עם הפקיד.

עוד באותו הבוקר התאספו כל האכרים, והנדיב הטיף להם דברי מוסר. הוא דבר להם כמו שצריך לדבר איש אשר שמע רק צד אחד, כמו איש השואב את כל ידיעותיי ממכתבי הפקיד. הוא אמר להם כי הם כפויי טובה. הם צריכים להוקיר את הפקיד המבקש רק את טובתם, הם צריכים להיות אסירי תודה בעד כרמיהם היפים שגינֵן קָבַלָּן. הוא קבלן אשר בזמן הראשון היה נוטע את הגפנים–הראש למטה ואת השרש למעלה… בפרט הוכיח הברון את יוסף פיינברג, אשר משך אותו לבוא לעזרה לאכרים ועתה היה אחד ממנהיגי המרד נגד פקידו. אחרי הנאום הזה מצא פיינברג לטוב למכור את נחלתו בראשון-לציון ולהתישב בעיר לוד, אשר שם קנה את בית החרשת הראשון “שמן” מאת מיסדו נימצוביטש. גם אנכי זכיתי להזכר בפי הנדיב, כי הוא אמר שלא ילך לגדרה, מפני כי שם נמצא המורד הראשון בלקינד.

נאומו של הנדיב עשה על האכרים רושם מדכא מאוד. הם ראו כי שומע אין להם, כי לשוא היתה כל מלחמתם בפקיד, בפקידות ובכל שטתם. הם ראו כי הפקיד ישוב על כנו ואז תתחיל שורה חדשה של רדיפות ונגישויות, כי לא ינקה הפקיד את כל מתנגדיו, ויקם מהם את נקמתו… אך רוח והצלה עמד להם מצד שלש נשים…

בפעם הראשונה נסע הנדיב לעקרון לבדו, בלי רעיתו אשר נשארה בראשון-לציון. בהזדמנות הזאת השתמשו שלש נשים ותבאנה אליה בתור דפוטציה (משלחת) מאת נשי המושבה. ופה, בשיחת נשים פשוטה, מבלי להכנס אל שאלות הפוליטיקה, ספרו הן לה את כל סבלותיהן וצרותיהן, את כל המצב הקשה של המושבה בגינו של הפקיד. וסוף-סוף פעלו עליה, והבטיחה היא להן כי תשפיע על הברון, שיקח את הפקיד הזה מראשון-לציון.

והיא הצליחה. למחרתו, לפני אשר נסעו שניהם לעקרון, הודיע הברון כי מעביר הוא את אוסוביצקי להיות פקיד בראש-פנה. אומרים כי הברונית לא חפצה בשום אופן לנסוע לעקרון, טרם יודיע לאכרים את החלטתו הזאת.

בחומר לא הפסיד אוסוביצקי כלום. אדרבא, בראש-פנה היה כחו עור יותר גדול. אבל זה לא היה איכפת לבני ראשון-לציון. הם היו שמחים מאד כי יכולים הם לקים את החלטתם, לבלתי לתת לפקיד המביא חילים למושבה לאסור יהודים, לפקיד אשר אמר “תמות נפשי עם פלשתים”, להכנס שוב אל מושבתם. ולכן כאשר שבו הברון והברונית בערב מעקרון, עשו להם קבלת-פנים נהדרה. כל המושבה היתה מוארה באורים. הזקנים יצאו לקראתם בספרי תורה, תלמידי בית-הספר בשירים וכל בני המושבה בקריאות: “הידד! יחי הברון, תחיה הברונית, יחי הנדיב! תחיה הנדיבה!” החגיגה נמשכה עד שעה מאוחרת בלילה וחדלה רק בעת אשר הודיע הברון כי עיפים הם, וכי מחר בבוקר הם חושבים לעזוב את המושבה.

שניהם היו שמחים ונרגשים מקבלת הפנים הזאת. והאכרים בהתפזרם החליטו ללוות אותם בצאתם מן המושבה בכבוד גדול, אחרי אשר לא יכלו לתת להם כבוד בבואם. אך כאשר השכימו בבוקר, כבר לא מצאו על מקומם את האהלים: עוד לפני צאת השמש עזבו האורחים הנעלים את ראשון-לציון ויסעו הלאה לדרכם לזכרון-יעקב.

בנאומו הראשון אמר הברון כי הביא לראשון-לציון מתנה יפה, אך מכעסו עליהם לא יתננה למושבתם, ולא יכלו בני ראשון-לציון לפתור את החידה, מה היא המתנה אשר אבדה להם. אך עד מהרה נודע להם, כי לעקרון קרא הנדיב “מזכרת בתיה” על שם אמו. בסתר לבם שמחו בני ראשון כי לא אבד למושבתם שמה המצלצל. גם בני עקרון ועמהם יחד כל הצבור העברי בארץ לא שמחו לחילוף השם הזה. כולם אמרו: יפה מאד לתת בארץ-ישראל שם וזכרון לאמו של הנדיב, אך הקצר קצרה ידו ליסד בשביל זה מושבה חדשה ולא למחוק ממפת ארץ-ישראל את השם ההיסטורי “עקרון”? הלא גם כבוד הנדיב דורש שישאר השם עקרון למושבה אשר יסד, כי לכבודו דרשו את הפסוק: “והיה (הנדיב הזה) כאלוף ביהודה ועקרון כיבוסי (כירושלים)” ¹⁶. לכן נשאר השם עקרון למושבה הזאת בפי יושבי הארץ, ורק במכתבי הפקידות ידועה היא כמזכרת בתיה…

 

"כפויי טובה "…    🔗

האכרים נצחו; אבל שלמו מחיר גדול בעד נצחונם. דעת הקהל היתה נגדם, והעתונים בימים ההם התנפלו עליהם במבול של חרפות וגדופים. קראו להם “כפויי טובה”, אשר אינם יודעים להוקיר את הלחם הניתן להם; הטיפו מוסר ויבארו להם כי לו העמיד הברון מקל, היו הם צריכים להשתחוות לפניו ולתת לו כבוד.

סופר אחד גלה אמריקה חדשה. במכתב אל עורך “המליץ” כתב הוא: “בסוד אגיד לך, כי כל הריבולוציה בראשון-לציון עשתה אלגא בלקינד, אשר חפצה לעשות את אחיה ישראל בלקינד לפקיד עליון בראשון-לציון…”.

אינני רוצה להגיד בזה מה היה הסופר הזה צריך להיות למען להגיד טפשות כזו, אבסורד כזה! לא הייתי צריך להצטדק לו לקחתי חלק חשוב בריבולוציה השניה, כמו שלקחתי בראשונה, אבל לא יכולתי לעשות זה מפני טעם פשוט, כי בעת ההיא הייתי אכר בגדרה ולא בראשון-לציון. יכולתי [להביע] לאכרי ראשון-לציון את אהדתי ולא יותר. אבל גם את אהדתי הזאת לא יכולתי להביע בגלוי, יען כי, כמו שכבר אמרתי, הייתי אז חבר לועד חו“צ [חובבי-ציון] ובא כחה של המושבה גדרה. ובועד הזה היה תפקיד חשוב למנהל ראשון-לציון. כאשר נסע מר הירש בקיץ שלפני הריבולוציה לפריס, היה אוסוביצקי ממלא את מקומו בתור יושב-ראש, ואי-אפשר היה לי לריב עם מנהל ראשון-לציון מדאגה פן יבלע לגדרה אשר עניניה הייתי צריך לשמר. לא פעם ולא שתים היו מנהיגי “רודפי שלום” דורשים ממני דין וחשבון על אשר לא הייתי מקיים את חוקי האגודה, לא הייתי בא תדיר לאספותיה וכדומה. רק ביום ה”חילים" יצאתי גלוי נגד אוסוביצקי.

מכל זה אפשר לראות, כי לאכר בגדרה, מגורש מראשון-לציון, היה הרבה יותר קל להיות שולטן בקונסטנטינופול (קושטא) מפקיד בראשון-לציון; ולו הסכלתי [כך במקור] לשאוף אל המטרה הזאת, בשום-אופן לא יכולתי להגיע אליה דרך ריבולוציה במושבה. ברור היה לכל, כי לא האכרים היו יכולים להחליף את הפקידים, כי הפקידים היו נמנים בפריס, ורק ילד השוכב בחתוליו או איש נבער מדעת יכול לחשב אחרת…

ומה ששיך לאחותי: היא באה בתור אורחת לארץ-ישראל בעת אשר כבר גמלה הריבולוציה ובתור אורחת לא יכלה להתערב בעניני המושבה. אבל היא היתה ידועה בחוגי חובבי-ציון בפטרבורג, היתה ידועה בתור בעלת שכל ובעלת מרץ, ולכן “נטווה” ונארג בראש הסופר הנ"ל רומן שלם, ויכתוב מה שכתב. ומפני כי חמש שנים לפני זה היה הוא בראשון-לציון, היה הוא נחשב למומחה, לבעל סמכא בכל עניני ארץ-ישראל, ובפרט לעניני ראשון-לציון…

לעתים קרובות סובלת עבודתנו הלאומית מ“בעלי-סמכא” כאלה. פלוני הנוסע היה במשך זמן קצר בארצנו, ובשובו הביתה לוקח הוא לו את הרשות לשפוט, לחוות דעתו [כראות עיניו], כי נהירין לו כבר שבילי ארץ-ישראל…

לכל היחס הרע של חובבי-ציון הרשמים והבלתי רשמים לאכרי ראשון-לציון, לכל הגדופים והזלזולים היתה סבה אחת: הפחד פן יפנו האכרים האלה לעזרתם הם, פן יהיה צריך לגשת אל העבודה לטובת המושבה הנחנקת בעול הפקידות. מוטב היה לציונים של הזמן ההוא שתשקע המושבה יותר ויותר בתהום העבדות ובהפקרות מצד הפקידים השונים, רק לא ירגיזו את מנוחתם, רק לא יהיו נאלצים הם להכנס לעבי-הקורה, לעמוד בפרץ, להגן על חלוציהם ולתמכם בעת צרתם… ומן החטא הזה אינם נקיים גם הציונים של הזמן הזה ובדברי ימי “תחיתנו הלאומית”, אפשר למצוא דוגמאות לא מעט של ההופעה הזאת…

 

שלושה אינם נכנעים    🔗

ובפריס הטו אזן לכל מה שכתבו ודברו על אודות האכרים ומעשיהם, וכאשר ראו ויוכחו כי דעת הקהל נגדם היא, החליטו להתנהג אתם בכל חומר הדין. ובערך חודש ימים אחרי בקורו של הנדיב, באה פתאום פקודה כי ישובו לתת לאכרים את כסף תמיכתם, [רק] אחרי אשר יחתמי על ההצהרה בת סעיפים אחדים. והיותר חשובים בסעיפים האלה היו:

א) כי הם רק פועלים [שכירי-יום] על אדמת הפקידות ובכל שעה ושעה יש לה, לפקידות, הרשות [לפטר אותם מהעבודה] ולהוציאם מהמושבה.

ב) כי אין להם רשות לאכסן בבתיהם אנשים זרים למושבה, בלי רשות הפקידות, יותר מעשרים-וארבע שעות.

מצב נפש האכרים היה נורא!

יותר משלשה חדשים ארכה המלחמה הגלויה נגד הפקידות. במשך הזמן הזה לא קבלו שום תמיכה, ורבים סבלו לפעמים חרפת רעב. כל העולם הגדול בארץ ובחוץ-לארץ היה נגדם. כל מי שיכול, השליך עליהם אבנים ומה שיותר רע – שקוצים. הפלא הוא כי היו הם נאלצים להכנע לפני רוע הגזרה אחרי אשר לא היה יותר כח להמשיך את המלחמה? הם התבישו אחד מפני השני, ובחשאי, כמו גנבים, הלכו אל הפקידות לחתום על ההצהרה המבישה ולקבל בעד זה פרוטות כסף לכלכל בתיהם. הדבר היה בחודש מאי [1887], וזה הזכיר לאכרים את “גזרות מאי” המפורסמות של המיניסטר איגנטייב על היהודים ברוסיה.

רק שלשה אכרים לא חפצו להכנע ולחתום. הם שאלו את הירש מה יהיה אם הם לא יחתמו, ויען להם הירש כי לא יעשו להם כלום, אלא לא יקבלו שום תמיכה מאת הפקידות, שום דברים חדשים. ויאותו האנשים לזה. שלשה האכרים האלה היו יהודה ליב חנקין (הדיאדקא), לוי יצחק איזנבנד ושמשון בלקינד.

בתור מנהל ראשון-לציון נמנה מר חיים, יהודי ספרדי או יותר נכון, יהודי מערבי [ממרוקו], אשר היה עד העת ההיא מורה במקוה-ישראל. הוא היה אחרי-כן אחד הפקידים העליונים בארגנטינה, וכאשר עברו מושבות ארץ-ישראל של הנדיב תחת השגחת יק"א [החל משנת 1900], היה מטעם החברה הזאת למנהל ראשי לכל המושבות. הוא היה טוב, רך המזג ואינו עומד על דעתו. מספרים עליו כי פעם אחת באו אליו בתור אורחים ערבים אחדים מנכבדי יפו, וישלח הוא פרש למקוה-ישראל, לשאול את הירש אם מותר לו להציע לפני האורחים בירה (כי הערבים היו נוצרים). בראשון-לציון נשאר הוא רק חדשים אחדים, ובזמנו הוצג המחזה האחרון של הדרמה הארוכה הידועה בשם “הריבולוציה השניה”.

עברו שלשה חדשים מיום אשר חתמו האכרים על התנאים הידועים. השלשה אשר לא חתמו, ישבו במנוחה במושבה, ודבר לא היה להם עם הפקידות. הפקידות מצדה התיחסה אליהם כמו אל זרים ותשגיח שלא יקבלו הם ממנה שום טובת הנאה. הגיע הדבר לכך כי פעם אחת לא חפצו בבית-המרקחת למכור לאיזנבנד בכסף מעט שמן-קיק, וביום השבת היה הוא נאלץ להביא את הרפואה מיפו…

אבל השלשה האלה היו מרוצים במצבם ושמחים בחרותם מעול הפקידות. בבתיהם שררה תמיד שמחה ועליזות, כי הם – רק הם – יכלו לקבל אורחים הבאים לבקר את המושבה או להתישב בה.

בעת ההיא בא לארץ-ישראל הסופר והעסקן הצבורי הידוע מר יהושע איזנשטדט (ברזילי) ¹⁷. הוא התישב בראשון-לציון ובראשונה שכר חדר אצל מכרנו מר ראובן יודלביטש. אך חובב-ציון ועסקן צבורי כמו איזנשטדט לא יכול להתיחס בקורת-רוח אל תנאי החיים אשר בראשון-לציון ופעמים רבות הביע את מחאתו. מובן כי זה לא מצא חן בעיני הפקידות ואיזנשטדט היה נאלץ לעזוב את בית יודלביטש ולהתישב בבית חנקין.

בשנה ההיא בשלו הענבים הראשונים בראשון-לציון, לאמור הם יצאו משלש שנות ערלה. הרבה עוד לא הכניסו הגפנים, ולכן לא שמו להם לב במושבה. אבל אצל חנקין, אשר יחד עם שני האכרים האחרים היה צריך לחיות על חשבון עצמו, היה הדבר חשוב מאד. מלבד זה הוא היה היחידי במושבה אשר ידע לעשות יין, מפני כי קודם הוא גר הרבה זמן בדרום רוסיה ויהי שם חוכר אחוזות, ולכן הוא היה הראשון לעשות יין בראשון-לציון.

הוא ובניו היו יוצאים בכל בוקר אל הכרמים. אתם יחד היו נוסעים גם אורחים אחרים. הם בוצרים את הענבים בשירה ושמים אותם בחביות על עגלות להביאם אל המושבה. זאת היתה שמחה אמתית, שמחת הבציר כמו שמתואר בתנ"ך. אבל זה היה מביא דיסונאנס בתוך חיי המושבה, והפקידות לא יכלה לסבול את זה. בכלל היו חיי שלש המשפחות בראשון-לציון מחאה נגד כל המצב ונגד הפקידות. בעיניה היו שלשת הבתים האלה קן של רבולוציה,והיא היתה נאלצה להלחם נגדם.

פתאום באה בכ“א אלול [תרמ”ז] מפריס טלגרמה, אשר בא נאמר, כי אם שלש המשפחות לא תחתומנה במשך עשרים-וארבע שעות על הסעיפים אשר חתמו יתר האכרים, יגרשו אותם בחזקה, לאמור ע"י הממשלה, מהמושבה.

בעת אשר בסוף הרבולוציה הראשונה דרש הברון שהאכרים יוציאו אותי מהמושבה, לא היה לי שום קנין פרטי בה. מלבד זה הייתי בלי משפחה, ולכן היה לי יותר קל לעזוב את ראשון-לציון, אם גם זה היה לי כבד מאד. מלבד זה היו צריכים בשבילי לסבול כל האכרים ואהיה נאלץ להקריב את עצמי לטובת המושבה. עתה המצב היה אחר. יתר האכרים לא היו אחראים בעד השלשה. הם השלשה היו במושבה בעלי נכסים אשר יצרו בעבודתם ובהבנתם. חנקין ואיזנבנד קנו את אדמתם ויבנו את בתיהם בכספם הפרטי, ולגרש אותם מהמושבה היתה פשוט גזלה. לחתום הם לא חפצו בשום אופן. הם אמרו שאם יכולים לגרש אותם בעת אשר לא חתמו כי הם רק פועלים שכירי יום ויש רשות לגרשם בכל רגע מהמושבה, מה יהיה אם הם יחתמו על התנאים האלה. ולכן הודיעו הם כי לא יחתמו וגם לא יצאו מהמושבה. כאשר הלך הירש בשם פקידות המושבה לבקש עזרה מאת הקונסול הצרפתי כדי שיפעל שיגרשו אח שלש המשפחות מראשון-לציון, לא נשאר לשלש המשפחות האלו אלא לבקש חסות בראשונה מאת הקונסול הרוסי. הקונסול ביפו ואז גם [הקונסול הרוסי] הירושלמי לקחו את האכרים האלה תחת חסותם, ויבטיחו להם כי בלי משפט לא יתנו הם להוציא אותם מתוך בתיהם.

על-ידי ההתערבות של הקונסולים היה המצב מסובך מאוד. מפריס הוסיפו לדרוש ללכת בכח, אבל להוציא זאת לפעל היה אי-אפשר. סוף-סוף נמצא מוצא. נמצאו אז בא"י יהודים אשר חפצו להתישב בראשון-לציון, והירש היה נאלץ להרשות לשלש המשפחות האלה שתמכורנה מה שהיה להן בראשון-לציון.

אחי מכר את אשר היה לו בעד שנים-עשר אלף פרנק. מזה, הוא שלם שבעת אלפי פרנק לפקידות, לאמור כי החוב של שבעת אלפים פרנק עבר אל האכר החדש בהסכם של הפקידות. הוא קבל חלקת אדמה מאת חובבי-ציון בגדרה, ובעזרת חמשת אלפים פרנק שנשארו לו, הסתדר שם בתור אכר.

חנקין התישב ביפו ויפתח שם בית-מסחר. שם נודע בנו יהושע בתור מיסד המושבות רחובות, חדרה ואחרות. איזנבנד נסע בראשונה לרוסיה, אבל שם הצטנן ויקבל שחפת. הוא שב לא"י, אבל מת בחיפה ומשפחתו נמצאת עתה בפריס.

 

מעבדות לחרות    🔗

בזה נגמרה הרבולוציה. אבל האכרים הרגישו את מכאוביה עוד זמן רב אחרי-כן. ידוע כי אחרי המרד הפולני בשנת 1863 שלחה הממשלה הרוסית לוילנא, בתור נציב עליון, את מורביוב, ויתנו עליו את העבודה להוציא את המרד מן השורש. וגם ידוע כי מורביוב בעזרת תליותיו משך לו את שנאת הפולנים וקללתם מהגנרלים והחילים אשר דכאו את המרד. מורביוב כזה בעד ראשון-לציון היה בלוך, אשר בא לקחת את מקום חיים. מאין בא ואנה הלך אחרי אשר עזב את ראשון-לציון אין איש יודע, כפי הנראה מאמריקה המרכזית. לכל הפחות במראהו החצוני ובאפיו הוא היה דומה לפלנטטורים וסוחרי העבדים בימים קדמונים באמריקה, כמו שהם מתוארים על-ידי מיין ריד או ביטשר סטו. הוא היה קצר-קומה, שמן, כמעט עגול, עם עינים אשר אי-אפשר היה לשאת את מבטם. הוא הוציא מן החדר אשר שמה היו צריכים לבא האכרים לראותו, כל סמן של כסא או ספסל, למען שלא תבוא שום מחשבה לאיש לשבת בחדרו. הוא נטל מהאכרים גם את הכבוד לברך אותו ברחוב. היה אסור לעמוד לפניו ולהסיר את הכובע. פעם אחת קרה מקרה התנפלות על המושבה גדרה. מר מ. פינס אשר היה בא כח חובבי-ציון נמצא דוקא בגדרה. הוא שלח אחד האכרים לבלוך לספר לו את הדבר ולבקש כי יפעל מיפו על הממשלה להגן על המושבה. בלוך לא עשה כלום. ימים אחדים א"כ [אחר-כך] היה פינס בראשון-לציון וישאלהו למה לא עשה שום דבר. “לא ידעתי כלום מכל המעשה”, ענהו. “כיצד?”, אמר פינס, “הלא שלחתי לך שליח מיוחד לספר לך את הדבר”. “כן”, אמר בלוך, “האכר היה אצלי וספר לי, אבל האם אפשר להאמין לאכר?”

בזמנו של בלוך התפתחה שיטת הפקידות בראשון-לציון בכל הדרה. בזמנו בקר את א“י בפעם הראשונה אחד העם. לאכרים לא היה שום כח להלחם נגד הפקידות, אחרי הצרות הרבות של שתי הרבולוציות. ופה אפשר לראות מחזה מענין. בשנת תרמ”ז היו חובבי-ציון ברוסיה מחרפים את האכרים בעד כפית טובה לברון ולפקידותו. וארבע-חמש שנים א"כ האשימו אותם חובבי-ציון את האכרים, על אשר הם נושאים בדומיה את התנהגות הפקידות, ועל זה שהם הסכימו לשטה זאת ואינם מרגישים את חרפתה.

אם מהפקיד הקודם נגאלו האכרים בעזרת ארבע נשים: אשת הברון והדפוטציה (המשלחת) של שלש גברות, כך נגאלו מבלוך בעזרת אשה אחת. הגנן הצרפתי קבלן נסע פעם לצרפת ויביא לו משם אשה צעירה. היא היתה אשה יפה ועליזה, ובלוך היה מבלה את הזמן במשחק בקלפים בנוכחות בעלה או בלי נוכחותו. צדיק גמור לא היה בלוך והיה רחוק מלקים כל מצוות התורה. ולמען להכין לעצמו מקום כל שהוא בגן-עדן, הוא בחר מצוה אחת אשר בעדה הוא הקריב גם את כסא מלכותו בראשון-לציון. המצוה היתה לעשות נקמה בגויים. ובבקר יפה אחד הוא נסע מראשון-לציון יחד עם אשתו של קבלן. מובן כי זמן קצר אחרי כן עזב את המושבה גם המורה לטעת [לנטיעת] גפנים, קבלן.

אחרי בלוך נתמנה למנהל ראשון-לציון יהודי ספרדי, חזן. אחרי בלוך היה טוב כל פקיד, אבל חזן היה באמת איש רך-המזג, איש שקט, והאכרים יכלו לשאוף רוח. הוא היה גם הפקיד האחרון.

סוף סוף ראה הברון כי כל הפקידים שלו, כל המנהלים רק מקלקלים ומביאים רק רעה, ולכן מסר אז את הנהלת כל המושבות בא“י לחברת יק”א. והעבודה הראשונה של החברה הזאת, היתה לשלח את כל הפקידים הגדולים וגם הקטנים. ראשון-לציון כמו יתר המושבות, היא עתה כנסיה חפשית. האכרים בוחרים בכל שנה ועד המנהל את כל עניני המושבה. הפקידות עברה בראשון-לציון. רבים מן הדור הצעיר אינם זוכרים אותה. אבל בעת אשר הזקנים מספרים לצעירים מה שהיה להם לסבול בשנים הראשונות, כאשר הם מספרים על דבר הרעב והצמאון, על דבר חסרון בלחם ובמים, הם מספרים גם-כן מה שהיה להם לסבול מהפקידות ומהפקידים השונים.

הישוב העברי בא"י היה די חזק לסבול את כל הצרות, ובטח יהיה חזק גם בעתיד לסבול כל מה שיקרה לו ולהשאר עמוד האש אשר יראה לעם העברי את דרכו לארצו.

 

פינס מייסד את מושבת הביל"ויים    🔗

אחת המושבות היפות והיותר חשובות בארצנו, מושבה אשר איננה מצטיינת בשטח אדמתה ובמספר יושביה, אבל מפורסמת בדברי ימיה והשפעתה על הישוב העברי כולו בארץ, היא המושבה גדרה. יושביה ומיסדיה הראשונים וחלק מיושביה בזמן הזה הם חברי הסתדרות החלוצים הראשונים בתנועתנו הלאומית, הם החלוצים אשר בקריאתם הגדולה: “בית יעקב לכו ונלכה” הועילו הרבה מאד להעיר את עמנו משנתו העמוקה בארצות הגולה למען יקום וילחם בעד קיומו, בעד שיבתו לתחיה בארץ אבותיו, בעד שיבתו להיות עם חפשי יושב בארצו ועובד אדמתו. מלחמה קשה היו נאלצים החלוצים האלה להלחם בארץ בעד קיומם ובעד חלקת-האדמה אשר נפלה בגורלם. נלחמו ויצליחו, ומושבתם נהפכה לאחת מאבני-הפינה אשר עליהן [נבנה] בית ישראל בארץ-ישראל!

הקבוצה הראשונה של החלוצים האלה, אשר קראו לעצמם בני ביל“ו, באו לארץ [כמסופר בחלק הראשון, למעלה], עוד בשנת תרמ”ב (ביום י"ט לחודש תמוז). אך מלבד אהבתם לארץ ומסירותם לרעיון תחיתה לא הביאו אתם כלום ויהיו נאלצים לעבוד עבודה קשה במקוה-ישראל ובראשון-לציון עד אשר יכלו לבוא אל הנחלה בראשית שנת תרמ"ה. כן, בזמן ההוא הם באו אל הנחלה אבל לא אל המנוחה, כי עליהם היה עוד לסבול הרבה מאוד עד אשר יכלו לשבת בבתים ולחיות חיים מסודרים, חיי בני אדם מן הישוב…

בגורלם התענין אחד העסקנים הצעירים בתקופה ההיא, יחיאל מיכל פינס, אשר היה אז גם בא-כח ועד חברת חובבי-ציון, אשר נוסדה ברוסיה ומרכזה היה באודסה. בכסף אשר לוה מאת אנשים שונים, קנה הוא בשנת תרמ"ד חלקת אדמה בת יותר משלשת אלפים דונם מאדמת הכפר קטרה בתוך שפלת יהודה. את החלקה הזאת חלק הוא לעשרים-וחמישה חלקים שוים, מאה עשרים-וחמשה דונם החלק וישלח איש אחד בתור בא-כוח לרוסיה למכור את החלקים האלה לאנשים אשר חפצו לרכש להם נחלה בארץ-ישראל.

השליח הזה מכר חלקים אחדים לאנשים פרטיים, אבל רוב החלקים נקנו מאת אגודות חובבי-ציון אשר התקימו אז בערים שונות ברוסיה, כמו בביאליסטוק, מוסקבה, פולטבה, חרקוב ועוד. ובעצתו של מר פינס מסרו האגודות האלה את חלקיהם לביל"ויים. רק אנשי פולטבה התנו כי ינתן חלק אחד מאדמתם לאחד משלהם, למשפחה צעירה אשר נמצאה כבר בארץ בעת ההיא. דבר כזה עשו גם אנשי חרקוב. בעת ההיא עוד לא היה בארץ-ישראל מהנדס מודד-אדמה מומחה, מלבד גרמני אחד, ובחרקוב נמצא אז יהודי צעיר, מרדכי לובמן, אשר היה גם חובב-ציון נלהב וגם מודד-אדמה מלומד. לכן נתנו לו חבריו אשר בחרקוב לנחלה את אחד מחמשת חלקי האדמה אשר קנו, והוא עלה אז לארץ-ישראל, ואדמת המושבה החדשה הזאת היתה האדמה הראשונה אשר מדד בארצנו.

חלק חשוב מבני ביל“ו התנחלו לפני זה בראשון-לציון על חשבון הנדיב ההוא, הברון רוטשילד, ובתוכם הייתי גם אנכי, כותב הטורים האלה. אך אחרי אשר הייתי מוכרח לעזוב את ראשון-לציון מחמת פקידי הנדיב, קניתי גם אני בעזרת חובבי-ציון אשר ברוסיה חלקת אדמה בתוך חברי בני ביל”ו האלה, ואקח חלק חשוב ביסודה ובצעדיה הראשונים. בי“ט תמוז שנת תרמ”ד חגינו בשמחה רבה את חגנו, חג הביל"ויים, הוא היום אשר באתי אני ושלשה עשר חברים אתי לארצנו, ולמחרתו נסענו אחדים מאתנו עם המהנדס [לובמן] למדוד את אדמתנו ולחלקה לעשרים-וחמשה חלקים.

עוד כששה חדשים נשארו הביל“ויים לעבד את עבודתם במקוה-ישראל, כי העבודה הזאת היתה מקור פרנסתם העיקרית. רק בחודש כסליו [תרמ”ה] יכול מר פינס להבטיח את קיומם במושבתם בעזרת התמיכה אשר נקצבה להם מאת ועד חובבי-ציון באודסה, ובחמשה-ועשרים לחדש הזה, ביום הראשון לחנכה [13 בדצמבר 1884] עלו תשעה חברים אל המושבה ויתישבו בה ישיבת קבע וידליקו בה את נרות חנכה, הם הנרות אשר האירו לעמנו את חשכת הגלות במשך אלפים שנה. הדליקו אותם במקום אשר ראה את מדליקיהם הראשונים, את החשמונאים הגבורים אשר נלחמו בגבורה נפלאה בעד דתם, ארצם וחרותם!

כי אין ספק כי הכפר קטרה היא העיר גדרה הנזכרת בין ערי יהודה אשר בשפלה ¹⁸, והיא היתה מפורסמת בימי הבית השני ונזכרת במלחמות החשמונאים פעמים רבות. השם קדרון, היא העיר אשר בצר קנדביוס מהירקנים בעלותו למלחמה על ארץ יהודה, ויתן בה מצב חזק של חיל רגלי ופרשים, הוא גדרה בכתב היוונים. יוחנן הורקנוס, אחרי הכותו את קנדביוס ואת חילו, לכד את קדרון ויהרוס את המבצר אשר בנה ¹⁹. יש גם להוסיף כי הנחל המלא מים, אשר הפריד בין צבא היהודים והאויב ואשר גבורי יהודה ויוחנן הורקנוס בראשם עברוהו למען להתנפל על האויב ולהכותו מכה נצחת, הוא נחל שורק או ודי צראר בפי הערבים, הוא הנחל אשר עובר על אדמת המושבה העברית. הנחל הזה באמת ימלא בעת הגשמים מים הזורמים אליו מכל צד, ואז דומה הוא לנהר גדול, השוטף בהמולה גדולה אל הים (בחלקו התחתון בקרבת יבנה יהפך הוא לנהר תמידי הנקרא נהר נבי רובין, על שם הנביא ראובן, אשר הערבים מראים את קברו בקרבת הנהר). צדקו אפוא הביל"ויים בקראם למושבתם גדרה.

מקום המושבה נהדר מאוד. מראש הגבעה אשר עליה בנויים בתיה נשקפת השפלה היפה והפוריה המקיפה את המושבה משלשת עבריה. מצד מערב מבריקה רצועת התכלת של הים הגדול וממזרח מתרוממים בשיא חסנם, עטופים מעטה תכלת, הרי יהודה. על האפק מצד צפון נראים הבתים של ראשון-לציון וגם של נס-ציונה, ומזרחית-צפונית במרחק לא גדול – המושבה עקרון.

מן הכפרים [הערביים] הרבים המפוזרים בתוך חבל השפלה ההוא יש לציין את הכפר יבנה במערבית-צפונית מגדרה. יבנה או יבנאל היא העיר אשר היתה במשך זמן ידוע המרכז הרוחני של עמנו אחרי חורבן ירושלים. מדרום ליבנה גובלת את אדמת גדרה אדמת הכפר [הערבי] בשית, אשר לפי דעת אחדים מחוקרי הארץ היא בצקת ²⁰, עיר מולדת ידידה בת עדיה, אם יאשיהו מלך יהודה.

עוד לפני זה [פעולת העליה לקרקע] בנה מר פינס על אחת הגבעות בית-עץ אחד, צריף, חמישה מטרים ארכו וחמשה מטרים רחבו. לכתחילה נבנה הצריף לשמור בו את רבע התבואות, אשר הערבים אריסי-האדמה בשנה ההיא הכניסו בתור שכר האריסות. הצריף היה בנוי קרשים אשר לא היו מדבקים היטב אחד אל השני, לאמור בוניו דאגו כי הרוח אשר יכנס אל תוכו מצדו האחד יוכל בנקל לצאת מצדו השני. בצריף הזה התישבו חלוצי המושבה החדשה. להעמיד מטות בתוכו לפי מספר המתישבים היה אי-אפשר, ולכן שמו פשוט רצפת קרשים בגובה של מטר אחד מעל רצפת הבית ויכסוה מחצלאות, ועליהן ישנו גרי הבית; רוחב הרצפה העליונה היה כשני מטרים בערך. בחלק השני של הבית עמד שולחן עם ספסלים אחדים, ובאופן כזה היו לבית תפקידים רבים: בלילה היה הוא לחדר השינה וביום, ובכלל בכל הזמן אשר לא ישנו כולם, היה לחדר האכל, לחדר האספות, לחדר השיחות, לחדר הקריאה והכתיבה וכו'. לעתים קרובות גם לחדר הרקודים וקונצרטים. ואל יחשוב הקורא כי עמד בביתנו פסנתר או היו רבים אשר ידעו לנגן על אחד מכלי-נגינה. פחי הנפט היו לנו לתופים. שפופרות-הפח אשר בהן משתמשים האכרים לזריעת שומשום היו לנו לחצוצרות, ועוד כלים ממין זה שמשו לנו לכלי-נגינה. לקולותיהם ולקולות השירים שלנו היינו לפעמים רוקדים כל הלילה, גם במרחק אשר בין הרצפה העליונה והקירות וגם על הרצפה הזאת בעצמה. לעתים קרובות זה היה האמצעי היחידי להתחמם בלילות החורף…

למען האמת צריך להגיד כי האכר אשר הושיבו בגדרה בני פולטבה [שמעוני] היה מנגן על הכנור, אבל צריך להודות כי המרחק היה רב מאוד-מאוד בינו ובין פגניני או יהואכים ²¹… אל הקיר המזרחי של היכלנו זה הוספנו שלשה קירות עם גג רעפים בלי תקרה, ויהיה הבנין החדש הזה למחסן אשר בו [שמרנו] את כלי העבודה, וגם היה למקום מנוחה לחמורנו אשר היה הקשר היחידי אשר היה מקשר אותנו עם העולם החיצוני. על גב החמור הזה היינו מביאים כל מה שהיה נחוץ לנו מראשון-לציון.

 

גדרה "נפדתה מנגע הפקידות "    🔗

הדרך היתה די ארוכה ולא חסרה גם סכנה. וקרה כבר פעם אחת כי התנפלו שלשה ערבים על חברנו אשר רכב יחידי בדרך על החמור הטעון דברים שונים למען המושבה. לחבר הזה היה אקדח, אבל בשבתו על גב החמור צנח האקדח על חגורתו ויהי תלוי מאחוריו, ולא יכול הוא להשתמש בו בעת ההתנפלות. הערבים לקחו את החמור ואת כל הכבודה וילכו להם. אבל אחרי אשר ירד חברנו זה (מר צבי הורביץ) מעל החמור יכול הוא להשיג את אקדחו ולהוציאו מתערו, וירדוף אחרי הערבים ובאימו עליהם בנשקו, השיב את הגזלה ויבוא בשלום הביתה.

בראשונה היו מביאים מראשון-לציון גם לחם. אך עד מהרה נוכחנו כי זה כרוך לנו בסכנה גדולה למות ברעב בשעת הגשמים. אדמת השפלה השמנה נהפכת בשעת הגשמים לבצה עמוקה, אשר לא רק חמור אלא גם סוס איננו יכול להוציא את רגליו ממנה. מלבד זה היה הנחל נהפך לנהר איתן ויהיה סוגר לפנינו את הדרך לכמה ימים. לכן הוחלט לעשות תנור אצלנו ולאפות בו את לחמנו. חפרנו בור בעומק ידוע ובתוך אחד מקירות הבור חצבנו חור אשר היה דומה לתנור. את התנור היו מסיקים במין קוצים אשר חכמי הבוטניקה שלנו קראו להם סירים ²². הסירים האלה, הלחים כרגיל, היו נותנים עשן כל-כך חזק, עד כי היו מעורים את עיני המסיקים, והלחם היה יוצא מן התנור על-פי מזל היום. פעם היה יוצא כולו שרוף באש ומראהו כפחם, ופעם היה יוצא בצורת חתיכת בצק. אך קיבתו של ביל"ויי יכלה לעכל הכל.

עתה, כמובן, אינם משתמשים יותר בתנור הזה. אבל האורחים הבאים לבקר את גדרה אינם נמנעים לסור לראות את הבור ואת החור בתוכו, וקשה להם לתאר לעצמם איך יכלו בני אדם מן הישוב לאפות להם לחם באופן כזה, בתנאים כאלה ²³.

הנני חושב למותר להדגיש, כי התושבים הראשונים של גדרה היו רק גברים. הם היו המבשלים, הם האופים ²⁴, הם המכבסים, והם העושים כל המלאכות בבית, אשר רגילה האשה לעשותן. בבנין הצר אשר בו גרו תמיד כשנים-עשר איש, לא היה מקום לאשה. אולם כאשר עברה עונת הגשמים החלט להוציא את החמור מארוותו ולשלחו למעון קיץ, לאמור פשוט מאוד העמידוהו מתחת כפת השמים ואת מקומו תחת הגג לקח זוג צעיר. זאת היתה המשפחה הראשונה במושבה. נשארו בראשון-לציון עוד שלוש נשים אשר התיחסו אל חלוצי גדרה. למענן עוד לא היה מקום במחננו ורגילים היו הגברים לנסוע בכל יום ששי לראשון-לציון, לבלות את השבת יחד עם משפחותיהם. הגברים האלה קבלו את השם “שומרי שבת”, סבתניקים ²⁵ברוסית…

בחורף הראשון עוד לא יכלו המתישבים בגדרה לגשת אל עבודתם בשדה מפני שני טעמים. ראשית, עוד עבדו בשנה ההיא הערבים את האדמה לפי החוזה אשר היה להם מקודם, ושנית, עוד לא היו לאכרים הצעירים לא בהמות עבודה ולא כלי-עבודה. הם יכלו רק להחל לטעת כרם-גפנים קטן, על אחת הגבעות אשר קבלה את השם “יהודית”. היתה אז השנה אשר בה חגגו בכל תפוצות ישראל את חג המאה של הנדיב משה מונטפיורי. לכן קראו הביל"ויים לגבעה אחת “משה” ולשניה “יהודית”.

אחרי חג הפסח עלה לארץ-ישראל מטעם ועד חובבי-ציון מר ק.ז. ויסוצקי,אשר היה נחשב בין הטובים והנדיבים בין חובבי-ציון אשר ברוסיה. ועד חו“צ [חובבי-ציון] התעניין בעת ההיא בשלוש מושבות: בגדרה, פתח-תקוה ויסוד-המעלה. אבל מר ויסוצקי התעניין בפרט בגדרה ובביל”ויים יושביה.

ופה קרה דבר אשר כמעט איננו ידוע בחוגי חובבי-ציון והציונים. בזמן ההוא היה זמן פריחת הפקידות במושבות הברון בכל תקפה והדרה, ומר ויסוצקי רצה מאוד להכניס את הסדר הזה גם בגדרה. וכבר נמצא איש אחד אשר חפץ לשים את עטרת הפקיד במושבה על ראשו, וידבר על לב מר ויסוצקי שיוציא את מחשבתו מן הכח אל הפעל. אך הביל"ויים ענו פה אחד ובאופן הכי מוחלט, כי בשום אופן לא יקבלו עליהם מרות פקיד. אם רוצה מר ויסוצקי לעזור להם בלי עזרת פקיד – יהיו לו אסירי תודה, ואם דוקא בפקיד רצונו אז מוטב להם לבלתי לקבל את העזרה אשר הבטיח להם בשם חובבי-ציון. הדברים הנמרצים האלה פעלו את פעולתם, והמושבה גדרה נפדתה מנגע הפקידות אשר הביאה רקבון אל תוך מושבות הנדיב וגם אל תוך לבות רבים מתושביהן.

לחזק עוד יותר את המושבה קבל מר ויסוצקי עוד שלושה אכרים חדשים מצעירי ראשון-לציון אשר הצטיינו ברוח גבורתם ועזוזם – את ישראל פיינברג אשר היה ידוע בכל הארץ בין היהודים ובין הערבים בשם לוליק ²⁶ואת שני האחים חנקין ²⁷.

מר ויסוצקי עשה בארץ ישראל כשלשה חדשים. הוא סדר את העזרה לבני גדרה ואת התמיכה החדשית, ויעזוב את הארץ אחרי אשר מסר את כל עניני חובבי ציון למר אברהם מויאל ולמזכירו, מר אליעזר רוקח.

 

התנגשות עם השכנים הערבים    🔗

אם נרצה להגיד תשובה אחת על השאלה, למה היו צריכים אכרי גדרה לסבול יותר מאכרי יתר המושבות, למה היו הם צריכים לחכות יותר מכל אכרי ארץ-ישראל העברים עד אשר הגיעה שעתם להושע ולעמוד על רגליהם, למה היו צריכים לפעמים להלחם מלחמת יאוש בעד קיומם ובעד קיום מושבתם, תהיה התשובה עניותם, עניותם הם ועניות תומכיהם חובבי-ציון אשר ברוסיה.

אבל אם נרצה להיות יותר דיקנים, נהיה נאלצים להראות שלש סבות אשר היו בעוכרינו, שלש סבות אשר במשך זמן רב הפריעו בעד התפתחות המושבה. ושלש הסבות האלה הן חוסר בנינים, חוסר מים והאיבה מצד שכניהם הערבים.

כאשר החלו לבנות את ראשון-לציון, לא ידעו הפקידים המקומיים בעצמם כי למען לבנות עיר חדשה צריך לקבל רשיון מיוחד, “רוכסיה” בערבית, מאת הממשלה העליונה בקושטא. אבל מעט-מעט החלו הפקידים לתת לב לשאלה הזאת וירבו המכשולים ותרבינה הצרות. הפקיד הראשון אשר בו היה תלוי גורלה של גדרה היה הקימאקאם אשר בעיר עזה. וזה היה בעדם רע מאוד. ביפו, בחיפה, בצפת ובטבריה, אשר בסביבותיהן נמצאות מושבות היו תמיד קיימות קהילות עבריות, ובתוך הקהילות האלה היה תמיד אפשר למצוא איש בעל השפעה, מקורב לפקידים, עסקן ציבורי אשר יכול להגן על המושבות הקרובות ועל יושביהן. אבל בעזה לא נמצאה אז קהלה עברית, מלבד יהודים אחדים בודדים. העיר היתה רחוקה, בקצה דרום ארץ-ישראל וגם אירופאים לא מבני-ברית חסרו בתוכה. פקידי הממשלה היו ברובם אנשים פשוטים בלי השכלה, לפעמים גסים וקנאים גדולים לאמונתם, לאמור לבני אמונה אחרת. והמושבה גדרה היתה המושבה היחידה במחוז הזה. לכן סבלו הגדרתים הרבה מאוד מיחס הממשלה אליהם. ופקידי הממשלה הזאת צוו על שכנינו הערבים שישגיחו עלינו בשבע עינים ולהודיע להם תכף ומיד אודות כל צעד אשר נוכל לעשות ביחס לבנינים.

כמו שאמרתי, צריך היה לקחת רשיון לבניה מקושטא. אבל לפי החוק, אם לא השתמשו במשך זמן ידוע ברשיון הזה, היה כחו אובד וצריך היה לקחת רשיון חדש. לכן, בעת אשר רק מבקשים הרשיון, צריך כבר להיות מוכן הכסף לבנות; והכסף הזה חסר לנו לגמרי. גם הרשיון בעצמו היה עולה בכסף, ולכן לא יכלנו גם לחלום אודות רשיון רשמי לבנין. יכלנו רק לעשות דברים קטני-ערך, ובאמת, בקרוב הוספנו עוד בנינים ליד בניננו הגדול. אל כל אחד הקירות דבקנו בנינים חדשים, אשר היו למעונות לבעלי המשפחה אשר בנו. נשאר חפשי רק הקיר הצפוני, כי לא יכלנו לסגר את החלון היחידי אשר בבית. במשך קיץ שלם גרה אחותי [פאני] אשר היתה נשואה ללוליק, לאמור לישראל פיינברג, בבית-שיער, לאמור באהל אשר קירותיו וגגו היה מצמר שחור הנטוה ונארג משערות עזים, הוא הצמר אשר משתמשים בו הבדואים לאהליהם ²⁸.

וגם בנין כמו בנינים אלה הביא אותנו פעם להתנגשות רצינית עם שכנינו הערבים. וכך היה הדבר. אצל פתח “ביתנו הגדול” בנינו לול למען העופות. כאשר הבנין המפאר כבר נגמר, ראינו כי הוא יותר מדי יפה בעד תרנגולים ותרנגולות, וכי אפשר להושיב בו זוג צעיר, וכך עשינו. לדירה הנהדרה הזאת קראנו “שם” או “השם” ²⁹, אשר היה צריך לבטא בנגינה מיוחדת. היינו אומרים: פלוני הלך אל “השם”, פלוני נמצא ב"שם "…

ביום אשר נגמר הבנין, עוד בטרם יתישב בו הזוג הצעיר אשר לו היה נועד “השם”, תפש אחד מחברינו גנב בגורן, אשר היה קרוב לבתינו ³⁰. הוא כבד אותו ביד נדיבה בעזרת השוט אשר היה בידו, והערבי ברח אל הכפר [קטרה] בצעקה גדולה ומרה: “קטלוני אל יהוד”, לאמור הרגוני היהודים. לא עבר זמן רב וכל אנשי הכפר, והשיך בראשם, באו לדרוש את משפט הנעלה. מספרם היה בטח כשבעים איש, מלבדי הנשים והילדים אשר הלכו בעקבותיהם. אנחנו היינו אז במספר שנים-עשר איש. כאשר ראינו את המחנה ההולך ומתקרב אלינו, יצאנו לקראתם איש ומעדרו בידו, כי המעדר היה הנשק היחידי שלנו. עמדנו בשורה אחת לפני בתינו ואת המעדרים שמנו על הארץ לפנינו.

כאשר ראו הערבים כי נכונים אנו למלחמה, עמדו על מקומם במרחק ידוע ממנו, והשיך פתח בשאלה: “למה הכיתם את אחד מאתנו?” מיודענו לוליק הנזכר, אשר היה גבה-קומה וידוע לערבים כגבור חיל, והוא ידע גם לדבר היטב ערבית, ענה לשיך כי הלז נתפש כמו גנב וישא את עוונו. החלו להתוכח בראשונה בענין הזה, והנה פתאום שאל השיך: “למה בניתם את הבית הזה?” מראה בידו על “השם”.—“ומה זה עסקך?” שאלהו לוליק. – “כיצד?” צעק השיך, “הלא הממשלה פקדה עלינו שנשגיח עליכם לבל תבנו.” – “ולמה ישנתם ולא שמרתם?” היתה התשובה. אחרי וכוח קצר הסיר פתאום השיך מעל כתפיו את אדרתו ויקרא: “יללא יא ולאד איקסרו”, לאמור: מהרו, חבריא, שברו! כל אחד מאתנו תפש אז את מעדרו בידו ולוליק חשף את זרועותיו ויקרא: “מי הראשון?” כראות הערבים את התנועה הזאת, לא זזו ממקומם ולא מהרו למלא את פקודת השיך, ולוליק החל לחרף את השיך כמנהג הערבים ובלשונם עד כי פנה השיך עורף ויברח בחרפה גדולה, ואחריו כל אנשיו…

הפעם גם לא הלכו לעזה להלשין עלינו, כי סוף סוף ראו כי הבנין אשר בנינו איננו גדול ולא שוה בשבילו לכתת רגליהם בדרך הארוכה עד עזה!

 

אורווה שכזאת…    🔗

קרב החורף השני [תרמ“ו], קרבה עונת העבודה. ה' מויאל צוה לקנות סוסים וכלי חרישה. אבל פה התעוררה שאלה, איפה יעמדו הסוסים? ידוע הוא מקדמות דנא כי קרבנות אפשר לדרוש מבני-אדם, אבל לא מבהמות. אנחנו יכלנו לשבת בצריפינו הצרים והקרים, בבנינים אשר היו נועדים לחמור או לתרנגלות, אבל לסוסים לא יכלנו למצוא מקום. הם לא יכלו לעמוד תחת כפת השמים. הם יכלו להצטנן ולמות, הם יכלו להגנב. היה אפוא נחוץ לבנות ארווה. אבל איך להשיג על זה רשיון? ונבוא אז אל הרעיון לבנות ארווה באותה השטה כמו שעשינו את התנור. אם היה אי-אפשר לבנות קירות אבן, היה אפשר לחפור בור ולכסהו בגג… חשבנו בראשונה כי אם נקח פועלים ערבים, נעשה את הדבר במהירות יותר גדולה, אבל כפי הנראה הרגישו יושבי הכפר כי מתרחש איזה דבר ו”חילים", לאמור שוטרים רוכבים, באו ויגרשו את הפועלים הערבים וגם אסרו אחדים מהם. אז יעשו זה האכרים בעצמם. הם חפרו בור עשרים מטר ארכו, חמשה מטרים רחבו ומטר ועוד עמקו. בינתים הכינו בראשון-לציון את הגג ויעבירוהו לגדרה יחד עם מספר הרעפים הנחוץ, ובלילה אחד העמד הגג על מקומו, ויהיה הבור לארווה נהדרה ורחבת-ידיים! הערבים לא האמינו למראה עיניהם כאשר ראו את הבניין החדש, ופקידי הממשלה לא יכלו לעשות מאומה, כי חוק הוא בתורכיה כי דבר בנוי אסור להחריב. הגג היה די גבוה, ובינו ובין התקרה היה מקום גדול למען התבן, אשר הוא יחד עם שעורים המאכל העקרי של הסוסים. מלבד זה סדרו חדר באורווה למטה, אשר בו יכלו לגור ארבעה צעירים, וחדר כזה תחת הגג, אשר בו התישבה משפחה שלמה.

והאורווה היתה בטוחה מפני גנבות. קורה לפעמים כי גנבים שוברים קיר באורווה או ברפת לגנוב משם את הבהמות. אבל לאורוותנו לא היו קירות, ולא היה מה לשבור. להעלות סוס מתוך בור אי-אפשר. הסוסים יכלו לצאת רק דרך הדלת היחידה אשר היתה ננעלת היטב, ואצל הדלת הלא היו החדרים אשר בו ישנו אנשים.

דבר בנין האורווה הזאת צלצל כמעשיה יפה בכל הארץ ויגדיל את כבוד הגדרתים בעיני הציבור העברי בארץ-ישראל.

האורווה הזאת, התנור, ה“שם” וכל בנינינו יכולים לתת תמונה מחיי מיסדי גדרה הראשונים. הם יכלו להעיד, כמה סבלו מחסרון בתים להם, ואורוות לבהמתם!…

 

מים לחץ וזבל לרוב    🔗

עוד יותר קשה היתה לנו שאלת המים. הן, אמנם, אדמתנו היתה ששית אדמת הכפר [קטרה], ולכן היה לנו החלק הששי גם בבאר הכפר. אך מפני כי השותפים שלנו, יושבי הכפר, היו יותר מרובים, יותר תקיפים, היינו נאלצים לסבול צרות גדולות ביחס למים.

טרם כל, לא היו הערבים שותים כלל את מי בארם בימי החורף ויהיו מסירים ממנה את כל המשאבים [כלי השאיבה] וכל הכלים הקשורים בזה, ונהיה נאלצים גם אנו לשתות כמוהם את מי הנחל, הוא נחל שורק. בימי הגשמים היה הנחל נהפך, כמו שכבר הזכרתי, לנהר שוטף, ומימיו היו גודשים רפש וטיט, פשוטא כמשמעא. אך כעבור הגשם ונשתו המים מן הנהר, והנחל היה נחרב ויבש. רק במקומות עמוקים היו נשארים אגמי מים קטנים, ומאגמי הבצה האלה היינו צריכים לשאוב מים לשתיה. אל המקומות האלה היו באות גם נשי הכפר לכבס את הלבנים, אם אפשר לקרוא בשם “לבנים” את כתנותיהן ושמלותיהן המזוהמות; עוברי-דרכים היו רוחצים במים האלה את רגליהם היחפות מן הבוץ אשר היה נדבק אליהן בדרך. לא חסרו במים האלה תולעים, עלוקות וכל מיני שרצים אשר היו לנו לגעל-נפש… ימי-חג היו לנו בחורף ימי הגשם. אז היינו ממלאים מים טובים ונקיים, מי-גשם, את הכלים אשר היו לנו, ובמשך יום או יומיים היינו שותים מים לרויה. לצערנו לא היו לנו די גגות וגם די כלים לשמור בהם את המים האלה…

רק בחדשי קיץ, כאשר היו מתיבשות טפות המים האחרונות בתוך הנחל, היו שבים הערבים לשאוב מים מבארם. אבל הרבה נחת לא שבענו מזה. הכפר היה נותן את הבאר לחכירה לקבלן אחד, והוא, הקבלן, היה מעמיד גמל לשעות קבועות ביום להניע את הגלגל אשר היה מניע את המשאבה. בעד זה היה הקבלן מקבל מאת כל ערבי וערבי מעט חטים או שעורים בעונת הקציר. ממנו, היהודים, היה הוא דורש כסף ובכל שנה ושנה היה מגדיל את הסכום אשר היינו נאלצים לשלם לו. לעתים קרובות מאד לא היינו מוצאים את הגמל בעבודה, כאשר היינו באים לקחת מים. אז היינו אוסרים אל קורת הגלגל את סוסינו אנו, המים היו נשאבים בעזרת חבל ארוך ולו היו קשורים כדים קטנים אשר חלק גדול מהם היה חסר, כי נשברו. והחבל היה מתוצרת הכפר עצמו, חבל [עשוי] חצב אשר בהיותו נתון אל תוך המים היה נותן להם ריח רע וטעם לא-נעים. מלבד זה, אחרי כל מריבה ומריבה עם שכנינו הערבים היו הם גוזרים על המים ובמקרים כאלה נאלצים היינו להביא ממרחק מימינו, מן הכפר בשית, דרך שעה שלמה מן המושבה.

וסוף הדבר היה, כי בקיץ היינו אומרים מי יתן חורף, ובחורף היינו מחכים בקוצר-רוח לקיץ!…

מצב המושבה החל להשתנות לטוב אחרי אשר בקר את המושבה מר אליהו שיד, מי שהיה במשך שנים רבות המפקח העליון על מושבות הנדיב. הוא בא בלוית מי שהיה פקיד ראשון, מר אוסוביצקי, והגנן הצרפתי קבלן, וירא את לחצנו ואת דחקנו. [אך] שמע את אשר ספרנו לו על אודות מצבנו הרע, ותהי ראשית מעשהו לתת לנו מתנה בשם הנדיב שש עגלות גדולות, כל עגלה לזוג סוסים. וכיון כי לכל אחד מאתנו היה רק סוס אחד, היתה העגלה משותפת לשני אכרים.

המתנה הזאת היתה לנו נחוצה מאד והביאה לנו תועלת רבה. אחרי שנה אחת של עבודתנו נוכחנו כי אדמתנו בכלל היתה טובה מאוד, אבל נחלשה מדי ודלה על-ידי הערבים, בעליה הראשונים, אשר נצלו את כל כחה. היה אפוא נחוץ לזבלה. וזבל היה הרבה מאד בסביבותינו. הערבים אינם מזבלים את אדמתם. כל הזבל של הכפר מתאסף ערמות ערמות אצל הבתים; מעט מעט ריחו הרע יפוג, ואז ישמשו הערמות האלה לבני הכפר למקום לאספותיהם הרגילות בשעות הפנאי, אשר בהן ידברו אודות העולם וכל שאלות הפוליטיקה, הפוליטיקה המקומית והפוליטיקה העולמית.

בראשונה היו הם מרשים לאכרים היהודים לקחת זבל כאוות נפשם. אבל מעט מעט למדו לקחת גם כסף בעד הזבל.

סביב לכפר קטרא היו ערמות זבל גדולות מאד, ואנחנו לטשנו את עינינו להן, ואדיר חפצנו היה להעביר את הזבל הזה על אדמתנו. אבל לזה היו נחוצות עגלות, ואת העגלות האלה קבלנו מאת הנדיב!

מהרנו, כמובן, למען להשתמש בהן. שלמנו לשכנינו סכום כסף בעד ערמה גדולה אחת ותכף הסתערנו עליה בסערת מלחמה. כל אחד השתדל להגדיל עד כמה שאפשר את מספר עגלות הזבל אשר יביא על אדמתו, ולכן היו עובדים מהבוקר השכם עד שעה מאוחרת בלילה, והעבודה היתה קשה מאוד! אצל הערמה לא ראו את האנשים, כי ענן כבד של אבק שחור היה מקיף מסביב ומכסה את הפנים וכל חלקי הגוף, היה נכנס אל תחת הבגדים ואל תוך הפה והנחירים. חשך משחור תואר העובדים, והיורק ירק בליל שחור, אשר היה יוצא מתוך נקבי ריאתו. ואם יחשוב הקורא כי בערב יכלו לקחת אמבטיה, להתרחץ ולהחליף את הבגדים ואת הלבנים, אינו אלא טועה. כי גם לעתים קרובות מאד לא היה די מים לרחוץ מעט את הפנים ואת הידים. עבודת פרך עבדו הגדרתים במשך הקיץ, אבל השיגו את מטרתם. אדמתם הוטבה הרבה ותוכל לתת ברכה רבה לבעליה-עובדיה.

 

תנופת בנייה במושבה    🔗

בקורו של מר שיד הביא בעקבותיו עוד טובה גדולה לנו, אולי עוד יותר גדולה מהראשונה. הפקידות של הנדיב, אשר היו לנו יחסים בקושטא, החלה לעזור לנו בהשגת הרשיון לבנית בתים ולחפור באר. הצעדים הראשונים למטרה הזאת נעשו בארץ בעזרת מר נסים בכר, מי שהיה אז מנהל בית-ספר של חברת “כל ישראל חברים” בירושלים. הוא היה ביחסים טובים עם פחת ירושלים בזמן ההוא, ראוף-פשה… בקיץ תרמ"ו נסעתי אנכי ירושלימה, ומר בכר הציגני לפני הפחה בתור בא-כוח המושבה גדרה. מסרתי לו, לפחה, שתי בקשות: אחת מכל בני המושבה, כי חפצים הם להתעתמן, לאמור לקבל עליהם את נתינות תורכיה (זה היה התנאי הראשון לקבל את הרשיון), ובקשה שניה, להרשות לנו לבנות בתים. את בקשתנו הראשונה יכלו למלא בארץ, בבית הפקידות בעזה, והשניה נשלחה לקושטא. שם תמכו בה באי-כוח הנדיב, ואחרי שנה וחצי התבשרנו כי נתן לנו הרשיון לבנית בתים לפי התכנית אשר בקשנו, וגם לחפור באר במקום אשר נבחר.

גדולה היתה שמחתנו!

בחרנו לנו מקום מושב חדש, אותו המקום אשר שם עומדת המושבה עתה, מעט יותר רחוק מן הכפר הערבי. שני הבתים הראשונים היו בתי עץ, אבל היו בתים עם חדרים נאים וכל מה שנצרך להם. את הבנינים אשר היו קיימים פרקנו, ונשתמש בחומר לבנות בתים חדשים, וכך עשינו גם עם גג האורווה הגדולה.

את ה“בניין הגדול”, את הצריף המרכזי, העברנו כמו שהוא למקום המושב החדש ונעמידו בתוך רחוב המושבה, וזמן רב שמש הוא לנו לבית-כנסת.

יחד עם הרשיון לבנין התבשרנו כי הנדיב נדב לנו את סכום הכסף הנצרך לחפירת באר. שמחתנו היתה שלמה!

קשה היתה עבודת הבאר. היה צריך לחפור ויחד עם זה לבנות עד ארבעים ושמונה מטר בעומק; היה צריך לעבור דרך שכבת סלע ולהשתמש באבק שרפה למען לשבור את הסלע. אבל כל העמל לא היה לשוא. מצאנו מים מתוקים, קרים, זכים וגם מרובים.

היינו כלנו מלאי רגשות תודה לנדיב מטיבנו ונקרא לבאר “באר בנימין”. ועל הבנין הסוגר את פיה הדביקו לוח שיש ועליו כתוב: “באר בנימין בן יעקב ידי אל”, וכל המלים האלה הן בגימטריה תרמ"ח, שנת חפירתה. הבאר נמצאת בבקעה עמוקה לרגל הגבעה אשר עליה עומדת המושבה, אך מנוע של קיטור [שהותקן מאז] מביא את המים למעלה ומביא אותם אל כל בית ובית ואל כל חצר וחצר.

הזקנים זוכרים עוד את כל הצרות והתלאות אשר היו קשורות עם שאלת המים. אבל הדור הצעיר של המושבה וגם המתישבים החדשים אינם יכולים לתאר להם, איך היה אפשר להתקים במשך כמעט ארבע שנים במים המעופשים של נחל שורק או של באר הכפר קטרה!

יחד עם המכונה המביאה מים למושב סודר גם מרחץ עם אמבטיות ומקלחת, סודרה גם טחנת קמח. האיש אשר לוקח את הטחנה הזאת בחכירה, צריך בתור תשלום להספיק למושבה את המים הנחוצים לה.

מעניין להזכיר כי רק נבנתה הבאר, החלו ערבים מן הסביבה לבוא לקחת ממנה מים. בפרט השתמשו בה הרועים הבאים להשקות את עדרים. האכרים -היהודים לא היו משלמים להם מדה נגד מדה ולא מנעו מהם את המים.

ביחס אל חיינו בשנים הראשונות היתה לנו, כמובן, הרוחה. אך להשאר תמיד בבתי עץ הקטנים, בפרט באלה אשר נבנו מהחומר אשר בא מפרוק הבנינים הראשונים, היה עוד קשה מאד. אבל האכרים היו נאלצים לחכות עוד כשתי שנים עד אשר החליפה כח חברת חובבי-ציון ורק בשנת תר“ן נבנו במושבה, בהשתדלות מר זאב טיומקין, בתי אבן יפים וטובים הדומים לבתים אשר בכל המושבות. זה היה חמש שנים אחרי אשר עלו הביל”ויים להתישב במושבה הזו, בחנוכה שנת תרמ"ה.

 

התקפת ערבים שנהדפה בגבורה    🔗

יותר מכל המושבות סבלה גדרה מאיבת שכניה הערבים. אמנם בכל מושבה ומושבה היו בתקופה הראשונה של הישוב התנגשויות עם השכנים הערבים, אבל ההתנגשויות האלה היו מקריות, וסיבותיהן היו אי-ידיעת לשון יושבי הארץ, אי-ידיעת מנהגיהם, אי-הבנה הדדית. אבל בגדרה היתה להתנגשויות הערבים עם היהודים שטה קבועה, מחשבה תחלה. וזאת היא הסבה העיקרית ליחס הרע הזה.

אדמת המושבה היתה מקדם קנין שש-עשרה משפחות מצריות, לאמור פלחים אשר הושיב בארץ איברהים-פשה אשר כבש את ארץ-ישראל וסוריה בשם אביו מושל מצרים, וימשול עליה במשך שמונה שנים (משנת התקצ“ב עד הת”ר). הפלחים האלה, אף כי הם בני אמונה אחת עם פלחי ארץ-ישראל ומדברים אתם שפה אחת, חיים בהרבה כפרים מבלי להתערב עם יושביהם הקודמים, אינם מתחתנים אתם ובכל מקרה רע עוזבים את הארץ ושבים מצרימה. בעד חובות נלקחה אדמת המצרים האלה היושבים בקטרה על-ידי אחד הנושים, איש מתקיפי הארץ, והאיש הזה מכר את אדמתו לצרפתי אחד, פוליבר שמו, ומפוליבר קנה אותה מר פינס. מזה אפשר לראות כי לא אנחנו נשלנו את המצרים מאדמתם, אנחנו קבלנוה מיד שלישית. אבל כל זמן שהאדמה היתה בידי אחד ערבי או צרפתי, היו בעליה הראשונים מוסיפים לעבדה. אמת, הם היו משלמים דמי אריסות, אבל לזה לא היו שמים לב. העיקר, כי היתה להם האילוזיה [ההשליה] כי עובדים הם את אדמתם הם. אבל האכרים היהודים החלו לעבד את אדמתם בעצמם ואז, רק אז, הרגישו הערבים כי אבדה להם לגמרי האדמה, אשר מכרו הרבה לפני זה. הם ראו את אסונם, ולא היה להם על מי לשפוך את כעסם אלא על בעלי האדמה האחרונים, ומי היו אלה האחרונים? שנים-עשר בחורים עניים בלי בתים לשבת, בלי מים לשתות, יהודים זרים להם באמונה, זרים להם בשפה, לובשים מלבוש נכרי… ויחשבו הפלחים כי אם יציקו לנו, יעשו לנו כל מיני נגישות, נהיה סוף-סוף מוכרחים לעזוב את המקום.

זאת היתה הסבה העיקרית של כל מעשי איבה אשר היו עושים לנו: גזרות על המים, התנפלויות, מלשינות לעזה וכו'. וכל צעד וצעד אשר היינו עושים קדימה היה מגדיל את כעסם. בנין ה“שם”, בנין האורווה ודומיהם, כל זה היה מחזק את עמדתנו, כל זה היה מחליש את תקותם להפטר ממנו… הרשיון לבנות והתחלת חפירת הבאר הראו להם כי אנחנו לא מתעתדים כלל וכלל לעזוב את המקום, ולכן החליטו לעשות נסיון חדש. נסיון של יאוש לתקפנו, למען לגרשנו משכנותם. אך לא ינום ולא ישן שומר ישראל! קרה לנו נס במלא מובן המלה ויצילנו וישם לאל את כל מחשבות שונאינו.

ומה שהיה כך היה. פעם הלך אחד מאתנו להביא לבנים מהמחצבה אשר היתה קרובה לבתים, אבל לא נראית מן המושבה. ויתנפלו עליו שלשה ערבים ויגזלו ממנו את סוסיו ויברחו להם. כאשר נודע הדבר במושבה, מהרו רוכבים אחדים לרדוף אחרי הגנבים וישיגום. הם הצליחו לא רק להשיב את הגזלה, אלא גם תפשו אחד השודדים ויביאוהו למושבה. הוחלט למסר אותו לפקידי הממשלה בעזה, אבל מפני כי בינתים היה ערב, דחו את הדבר עד יום מחרת ואת השודד, קשור בחבלים, סגרו למשך הלילה בבית הכנסת, כי מקום אחר לא היה בגדרה לבית אסורים… באותו הערב [28 באוקטובר 1888] בא למזלנו מר פינס אל המושבה.

כמו שכבר ספרתי היה פינס ידידם של הביל“ויים. הוא יסד את גדרה והוא היה בזמן הראשון המתווך בינם ובין ועד חובבי ציון. אך ויסוצקי לא התפשר אתו וימסור את כל עניני חו”צ לאברהם מויאל. כאשר חדשים אחדים אחרי זה מת מויאל, נמסרו הענינים האלה למר הירש, מנהל מקוה-ישראל. הירש זה קבל את העבודה הזאת בתנאי שלא הוא לבדו יהיה מנהל את כל העסקים, כי אם בעזרת ועד מיוחד לזה. בועד לקחו חלק, מלבד הירש בעצמו, אוסוביצקי פקיד ראשון-לציון, הרצנשטין אשר היה בנקאי וסוחר עצים ביפו, שני צירים מפתח-תקוה וציר אחד מגדרה. במשך שתי השנים אשר היה קים הועד, הייתי אנכי בו ציר גדרה ואקח חלק בכל עבודתו. אחרי המאורעות הידועים בראשון-לציון, בטל הועד ושוב היה ועד חו"צ נאלץ להשתמש בשרותו של פינס ביחסיהם עם ארץ-ישראל.

הגדרתים ובפרט הביל"ויים שמחו מאד לבוא פינס, ולכבודו לא מהרו ללכת לישת ויהיו ערים עד חצי הלילה.

ובחצי הלילה נשמע פתאום איזה רעש אצל הבאר או, יותר נכון, אצל המקום אשר שם חפרו את הבאר. וימהרו שנים מן הנאספים לרוץ אל המקום ההוא לראות את סבת הרעש. בידיהם היה רק אקדח אחד, ובאקדח רק כדור אחד. בדרכם ירו הם מן האקדח, ויראו כי ערבים אחדים מהרו לברח. לפי ראות עיניהם היו שם כשמונה ערבים. כאשר התברר תכף, היתה התנועה אצל הבאר רק תכסיס סטרטגי, ומטרתה היתה למשוך בני המושבה או את שומריה אל המקום ההוא הנמצא במרחק די גדול מבתי המושבה, בבקעה עמוקה לרגל ההר, כי באותו הרגע נשמע פתאום קול מטר אבנים וצעקה גדולה מאת מחנה ערבים: “הוציאו אלינו את אישנו!” לאמור, את הגנב האסור במושבה.

האכרים מהרו לצאת לקראת האויב. הם אספו את כל הנשים אל תוך הבית המרכזי של המושבה, יחד עם מר פינס, וכולם יצאו למלחמה. מספרם היה ארבעה-עשר איש, וביניהם שני זקנים, אבי ע“ה והשוחט הזקן, גם כן אבי אחד הביל”ויים, מר ליבוביץ. משערים כי מספר הערבים היה חמש-שש פעמים יותר גדול. אחדים חושבים, כי הם היו כמאה איש.

כשתי שעות ארכה המלחמה. האכרים היהודים השתמשו בכל כחם, לבלתי לתת לערבים להכנס אל תוך המושבה פנימה, אל בינות הבתים, והדבר עלה בידם, כי היה אור ירח (ט“ו חשון תרמ”ח) ואפשר היה לראות את שדה המערכה. כל הזמן נלחמו בעזרת אבנים אשר היו קולעים מחנה על מחנה. גם נשי חיל אחדות לא יכלו להתאפק ותצאנה מתוך הבית למען לקחת חלק במלחמה. תפקידן היה לאסוף אבנים ולהביאן אל הלוחמים אשר עמדו בחזית. סוף-סוף החלו מצד הערבים להשמע גם יריות. על זה ענו גם היהודים ביריות, למרות מעוט הנשק אשר היה בידיהם. לאחרונה התקרב אחד האכרים בזחילה ממש אל קבוצת ערבים ויורה אל תוכה. אחד המתנפלים נפצע. נשמעה אנחה הדומה לצעקה, וכל המחנה פנה עורף וינוס!

הנס אשר קרה למושבה הקטנה היה כפול. הודות לבוא פינס לא הלכו לישון יושביה, ויהיו כולם ערים בשעת ההתנפלות. מלבד זה, הודות למריבות התדירות בין היהודים והערבים במושבה הזאת, החלו רבים בארץ להאמין כי חיבים [אשמים] גם האכרים [היהודים] במריבות האלה. הפעם היה פינס עד ראיה למלחמה הזאת ויכל להעיד כי הערבים היו התוקפים…

האכרים הצעירים יצאו בנצחון גמור, כי לא סבלו כלל מן היריות ומהאבנים. רק אבי ע"ה קבל מכת אבן ביד.

למחרתו היה כל הישוב היהודי בארצנו כמרקחה. מר פינס שלח שני אכרים, לראשון-לציון וליפו. מהעיר הזאת תלגרף השליח אשר בא ליפו לפקידי הממשלה בעזה, להודיע להם את כל הנעשה, גם קנה מספר אקדחים וכדורים להם למען להיות נכונים לכל מקרה. בראשון-לציון ספר השליח את כל המאורע לפקיד המושבה מטעם הנדיב, ובשם מר פינס בקש אותו שישפיע על פקידי הממשלה לשים לב לכל העובדה. אך זה לא עשה כלום. לעומת זה ישבו עשרים צעירים מבני המושבה על סוסיהם וירכבו לגדרה, למען להגן על המושבה במקרה התנפלות חדשה עליה… גם מעקרון באו עשרה אכרים מזוינים; לא צעירים קלי-תנועה, כי אם עשרה יהודים בעלי זקן. הם באו להגן על קהלה עברית הנמצאת בסכנה, הופעה מענינת ומשמחת מאוד! אות נאמן הוא כי אוירה של ארץ-ישראל ורעיון תחיתנו נתנו לנו יהודים חדשים, יהודים אשר אינם מתחבאים במרתפים ותחת הגגות בבוא עליהם אויב, כי אם יהודים נלחמים, יהודים עומדים על נפשם, מגינים על כבודם, יהודים עוזרים איש לרעהו בשעת סכנה, יהודים גבורים אמיצי לב, אשר לא יבושו לדבר את אויביהם בשער!

לשבת ההיא התאספו אפוא לגדרה ארבעים-וארבעה איש. זה היה מחנה עצום לעומת קומץ האנשים אשר נלחמו בלילה הקודם. גם נשק היה בכמות מספקת. כולם היו בטוחים כי יבואו הערבים בלילה השני ויהיו מוכנים לקרב. הערבים השכנים [מקטרה] כיחשו כי הם היו המתנפלים ויאשימו בזה את אנשי הכפר הרחוק, אשר ממנו היה הגנב הנאסר במושבה. אבל אכרי גדרה היו משוכנעים כי כל זה היה מעשה השכנים יושבי כפר קטרה. הם ראו כי הרבה מהשכנים האלה היו מכסים את פניהם, למען לא תראינה החבורות והפצעים מהאבנים אשר קלעו בהם. רבים מהרגילים לבוא אל המושבה בכל יום ויום לא באו ביום ההוא. לכן החליטו אחדים מחיל היהודים לארוב אצל הדרך המובילה מן הכפר אל המושבה, למען יוכלו לקחת בשבי אחדים מהמתנפלים, ואז יהיה ברור ידי מי היא במעל. וכך עשו. האורבים אומרים, כי כבר שמעו עקבות עם רב המתקרב אל המושבה… אך פתאום הופיעו ששה “חילים”, שוטרי הממשלה, ויחשבו האכרים כי השוטרים האלה כבר באו מעזה לקריאה אשר קרא להם האכר אשר בבקר תלגרף מיפו, ויקבלו את החילים האלה בשמחה ויספרו להם את כל המאורע. החילים האלה עברו במקרה במקום ההוא, אבל בהודע להם דבר ההתנפלות, נשארו במושבה, ובזה נגמרה המלחמה.

ביום הראשון באו פקידי הממשלה מעזה. הם קראו אל המושבה את אנשי הכפר למען לעשות חקירה ודרישה. אך רבים מהם לא באו, כי יראו להראות את פצעיהם וחבורותיהם… הפקידים אסרו רבים מזקני הכפר ויסחבום לעזה ושם שלמו הם מחיר גדול בעד התנפלותם ביד רמה.

המאורע הזה היה האחרון במעשי האיבה ליהודים מצד שכניהם הערבים. אלה האחרונים נוכחו כבר לראות כי אי-אפשר לדחוף את היהודים ממחיצתם, כי היהודים הכו שרשים עמוקים במקום ההוא: יש כבר להם באר מים, ואם עוד לא היו להם בתים טובים לשבת בהם, אבל רשיון לבנות בתים היה מעיר הבירה – וישלימו עם העובדה. ומלבד מקרים קלי הערך בין שכנים, נגמרו ההתנגשויות בינם ובין שכניהם היהודים.

כל הענין הזה יכול להיות ללקח טוב לכל מצבנו אנו בארצנו. כל זמן שמספרנו קטן בארץ, כל זמן שכחותינו דלים בה, כל זמן שאפשר לחשוב כי אנחנו רק אורחים אשר נטו ללון בארצנו, יש מקום למחרחרי ריב להסית בנו את המוני-העם הפשוט. אבל כל צעד וצעד המחזק את עמדתנו בארץ, מקרב את עם הארץ אל הרעיון, כי אם רוצה או לא רוצה, נחיה יחד בארץ הזאת, וכי טובתם היא להשלים עם הרעיון הזה, טובתם היא לחיות אתנו בשלום כשבת אחים גם יחד!…

 

לחיי שגרה והתרחבות    🔗

גם בעד אכרי גדרה נגמרה התקופה הראשונה של חייהם במושבתם, תקופת הגבורה, תקופת היסורים, תקופת ההגנה על עמדתם בארץ. מן העת ההיא החלו להם חיים נורמליים, חיי התפתחות טבעית של מושבתם. מעט נבנתה כל המושבה בתי-אבן טובים, והצריף הראשון עם כל הנוסף עליו, “השם”, התנור והאורוה עברו אל חיק ההיסטוריה!

אדמת המושבה הכילה שלשה אלפים מאה עשרים-וחמשה דונם. כל חלק וחלק היה אפוא בן מאה עשרים-וחמשה דונם. מכל השטח היו חמש מאות דונם, או עשרים דונם לכל חלק, במרחק ידוע מהמושבה, וערכם לא היה גדול בעיני בני המושבה (הערבים קוראים לחלק האדמה אשר בו נמצאים חמש מאות דונם האלה “חנזריה”, לאמור חזיריה…). ממאה וחמשת הדונמים הקרובים אל מקום המושב, שלשים וחמשה היא אדמה פוריה הטובה לזריעת תבואות. יתר האדמה היא אדמת גבעות ועמקים, במקומות אחדים אדמת חול ובמקומות אחרים אדמת סלעים, ומתאימה בכלל למטעי כרמים: כרמי גפן, שקדים וזיתים. לפי תכונת אדמתם הזאת, נמשכו בני גדרה אחרי ראשון-לציון וישימו את כל תקותם בכרמי הגפן אשר נטעו. בראשונה היו הם צריכים לשלוח את ענביהם ליקב הגדול אשר בראשון-לציון. אך המקום היה להם יותר מדי רחוק, ולכן החליטו לעבד את ענביהם בתוך מושבתם לקוניאק, ויחלו לשלח ליקב ראשון-לציון רק את הקוניאק הזה. לתכלית הזאת בנו הם גם יקב, קרוב לבארם, יקב המספיק לצרכי התעשיה של המושבה.

כאשר רבו כרמי הגפן במושבות ארץ-ישראל ותרב גם כמות היין באופן כזה אשר אי-אפשר היה למצוא לו די קונים, החליטה פקידות הנדיב לתת לכורמים סכום כסף ידוע למען יעקרו את כרמי-הגפן ויטעו עצים אחרים על מקומם. גם בני גדרה עקרו חלק מכרמיהם, ובכסף אשר קבלו, קנו שטח אדמה הגון מצפון לנחל שורק, קרוב לכפר מערה. השטח הזה הכיל כאלף ושש מאות דונם. ואנשים פרטים, בעזרת חובבי-ציון, קנו את שמונה מאות הדונם אשר היו מפרידים בין אדמת גדרה הישנה ובין החדשה. באופן כזה הגיע שטח כל המושבה עד חמשת אלפים וחמש מאות דונם. יחד עם זה גדל מספר התושבים במושבה.

כאשר החלה התנועה לסדר משפחות תימניות במושבות, בנו הגדרתים בתים אחדים למענן ומשפחות אחדות מהתימנים התישבו בהן. אבל להתקים הרבה זמן במושבה לא יכלו, מפני חוסר עבודה תמידי. לעומת זה נמצאת במושבה קבוצת פועלים ופועלות, והיחסים בינם ובין האכרים די טובים. את היחסים הטובים האלה אפשר לראות מהעובדה, כי חמשה צעירים מבני האכרים לקחו להם נשים מבין החלוצות…

רוח הביל"ויים עוד מרחפת במושבה, אף כי הם כבר המעט בתוך תושבי המקום. והרוח הזאת איננה נותנת ליאוש למצוא קן בלבותיהם. זקנו הגפנים, והנה זה שנה ושנתים נוטעים הם להם גפנים חדשות, גפנים צעירות. זקנו מיסדי המושבה אחרי מלחמה קשה, והנה בא כבר דור צעיר, המוכן ללכת בדרך הזקנים ולחדש כנשר את נעורי המושבה.

קץ שם לחושך! סוף סוף יעבור [כל] משבר והמושבה היפה תהיה כמו שהיא צריכה להיות, אבן-חן בבנין ארצנו, ואבן-היסוד אשר עליה יבנה בית ישראל בארץ-ישראל!