יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יוסף אהרונוביץ כותב במסגרת דבריו בנושא "לתפקידה של חברת העובדים", שם הוא מתחבט בדילמת הדרך בה יעבדו את קרקע הציבור:

להפקיד את העם לשומר על הערכים שלנו, זה אומר, איפוא – להסתלק מהם.

אני מסופקת אם הוא ראה משפט זה כאוקסימורון. כשהוא אומר "הערכים שלנו", הוא לא מתכוון לערכים שלנו, של העם היהודי, אלא שלנו, בעלי החזון. המשפט אינו אוקסימורון מכיוון שהוא חדור אליטיסטיות. התפיסה הנובעת ממנו היא כי העם – עמך, אספסוף – אנשים חלשים שנוטים לקפיטליזם, מובל בידי בעלי חזון ציונים סוציאליסטיים אידדיאליסטיים, שרק תפיסתם נכונה, ועליהם מוטל להכריח את העם לפעול ולחיות לפי תפיסה זו, גם במחיר האינטרסים הכלכליים של הפרטים בעם. ההתלבטות היא רק באשר לשיטה – נדר או חוזה?

אני מוצאת את גישת האוקסימורון בריאה יותר. אם לעם יש ערכים אמיתיים, שהם מערכי היסוד שלו, ואנו העם, הרי שלתת לעם לשמור על ערכיו זה כמו לתת לפרה לשמור על החלב – השמירה הטובה ביותר.

שבוע טוב!

החודש התווספו למאגרנו יצירות מאת שלושה יוצרים חדשים בפרויקט: המחזה גבורת שמשון, מאת שמשון צוקרמנדל, אודות הגיבור התנ"כי; מאמרים מאת המחנך ד"ר יוסף הלוי זליגר, וכן מאמרים ונאומים מאת יוסף אהרונוביץ' – עיתונאי, עסקן ומנהיג תנועת "הפועל הצעיר" בפלשתינה-א"י.  בנוסף פורסמו החודש:

• "ארץ הצבי" – ספר עיון המגולל את מסעותיו של מנחם מנדל איילבום לארץ ישראל, שנכתב בשנת תרמ"ג (1882), וכולל תיאורים של האחראים על קבלת והקצאת כספי החלוקה.
• "מבין הערפל", רומן מאת יחיאל לבונטין, אודות מדענים יהודים מתבוללים במזרח אירופה והתמודדותם עם האנטישמיות הגוברת.  אני ממליצה בחום!
• שירים מעניינים מאת אברהם רגלסון (מחבר "מסע הבובות לארץ ישראל"), עם הערה ביוגרפית.
• הפואמה "קהל רפאים" מאת משה ליב ליליינבלום, בליווי הערות המחבר.
• הפרק השני מתוך ספר הכוזרי, מאת ר' יהודה הלוי בתרגום יהודה אבן תיבון.
• מאמרים מאת נחום סוקולוב, פרץ סמולנסקין ומתתיהו שהם.

ועוד!

והנה טעימה מהיצירות החדשות החודש: קטע מעזבונו של יוסף אהרונוביץ', אשר נכתב בעת מחלתו, בשנת 1937. קטע זה מעניין מאוד – האם אתם מכירים מאמרים נוספים התומכים בעבודה בשבת למטרת עידוד התעשיה המקומית?

עלינו לעשות את שבתנו חול ובלבד שלא נצטרך לבריות.

ככה למדונו – ואנחנו הננו עם של שבת. נדדנו בין עמים תרבותיים, הורגלנו להנות מההתקדמות התרבותית של העמים שביניהם התגוררנו, ועכשיו, כשבאנו לכונן לעצמנו בית ולחיות על חשבון עצמנו, נמצאנו נתונים במצב משונה: צרכינו גבוהים ויכלתנו ליצור עדיין קטנה.

לפנינו הברירה: או לנחות דרגה, או להמשיך להתפרנס מתוצרת של אחרים. כי צבת בצבת עשויה: כדי להגיע לתוצרת משובחה, צריך קודם כל להשתמש בתוצרת זו, צריך לתת לה מהלכים בקהל הרחב, וככל שהתצרוכת תגדל – תשובח גם איכותה. אבל אם לא נשתמש בה, לא תהיה לה אפשרות של קיום וממילא – לא תוכל להתפתח.

וכבחומר כך בעניני רוח: אם נתיחס לערכין התרבותיים שלנו בזלזול למפרע ונרצה להשוות אותם לערכין של עמים אחרים, שקנו את התפתחותם במסיבות נאותות ובמשך מאות בשנים – לא תהיה לנו אפשרות לפתח אותם, ואנחנו לא נגיע לעולם למשהו עצמי, כי אם נצטרך תמיד להתפרנס משולחנות זרים.