תגית: יוסף אהרונוביץ'

  • אילו רק

    במאמרו "סיקריקין", רצה יוסף אהרונוביץ' להניא את הנוער מלנקוט באלימות. אולי המטרה מקדשת את האמצעים (גם אותו נוער ודאי היה אומר זאת), אך בדרך אל מטרה זאת בנה אהרונוביץ' כמה מגדלים פורחים באוויר.

    כיצד היו מתפתחים הדברים אילו נשמעו אז לדורשי-השלום – אפשר רק לשער השערות. ואולם אנו רשאים לתאר לעצמנו שאילו הצליחו להפסיק את המלחמה בזמנה ולהציל את בית-המקדש – הסמל היחידי בזמן ההוא לקיום פוליטי לאומי – היו מתפתחות אחר-כך מסיבות שונות לטובתנו.

    יש שיטענו כי רק בזכות חורבן המקדש שמר עם ישראל על צביונו במשך אלפיים שנות גלות. לולא חרב המקדש, היה נותר עם ישראל, כמו יתר עמי התקופה, מחובר רגשית ופולחנית למקדש מוחשי. הפזורה, אשר לא יכלה להגיע פיזית למקדש, היתה נחלשת באמונתה ומפוצלת ממתי המעט שכן יכלו להגיע למקדש. רק חורבן הבית אילץ את עם ישראל לשנות את אופן פולחנו ולפתח את תפיסת "המקדש שבלב", אשר יש לה רגליים גם מהלך אלפי פרסאות מירושלים.

    רומא היתה מעונינת להשקיט את המרד שהוקם, אבל לא היה לה כל ענין בהפסקת קיומנו הלאומי. ואילו הצליחה האומה להחזיק עוד מעמד ולהמשיך את המצב הקיים, מי יודע לאיזו תוצאות היינו מגיעים ברבות הימים. הן באותה שעה כבר שמורה היתה באוצרות הנשק של האומה הפצצה הידועה (הנצרות) שעתידה היתה לפוצץ את מבצרי-העולם העתיק, בתוכם גם את רומא, ולשנות את תרבות-העולם מיסודה. השנאה לישראל היתה אז, אמנם, גדולה, ואולם התסיסה הדתית, הנטיה ליהדות, שהחלה להתפתח אז אצל עמים שונים, יכלה לשמש לעתיד משען חזק לקיומה הלאומי והמדיני של היהדות בארץ-ישראל. התעודה שהועדה עוד בימי שלמה – לפי המסורת – לבית-המקדש, שיהיה בית-אלהים לכל העמים, ושהנביאים פתחוה וטפחוה, היתה אז כאילו קרובה להתגשם. אלמלי נשאר המרכז המדיני-לאומי קיים, ולוא גם במצבו העלוב, אפשר שהיתה גם הנצרות מקבלת פנים אחרים – היא לא היתה רוכלת אל עמים ומדינות ומסתגלת אליהם, כי-אם מתבצרת בתחומי הארץ וקוראת את הגרים אליה. ומי יודע אילו פנים היתה מקבלת אז ההיסטוריה העברית ואתה יחד כל ההיסטוריה האנושית.

    הנצרות כפצצה? הנצרות כמוקד מושך? האם זהו התרחיש הסביר? הנצרות שונה מהותית מן היהדות במיסיונריות שלה. היהדות מקשה על המצטרפים לשורותיה. בתקופת שלמה המלך אף אסרו היהודים על התגיירות, מכיוון שמצב היהודים היה כה מורם, שקיים היה חשש, שמא יתגייר אדם מתוך שאיפות כלכליות ולא מתוך אהבת אלהים. האם יכולה היתה הנצרות לחיות בקרב היהדות כגורם מושך?

    מצד שני, הנוצרים הוקעו בקרב היהודים. עד היום מקוללים המינים בתפילת שמונה עשרה. עצם ההוקעה היא שיצרה את הבידול המשמעותי בין שתי הדתות, שהרי ישו ראה עצמו כיהודי. בגלל שהוקעו, גלו הנוצרים הראשונים וחיפשו להם בית חליפי. לולא הוקעו, לא היו נחשפים למאמינים חדשים רבים כל כך, וודאי שלא היו ממירים את דתו של קיסר רומא, ועמו את כל האימפריה. יוצא כי כח המשיכה של הנצרות טמון ראשית כל בדחייה היהודית: על פניו, לא היתה הנצרות "פצצה שמורה באוצרות הנשק".

  • מי אנחנו?

    יוסף אהרונוביץ כותב במסגרת דבריו בנושא "לתפקידה של חברת העובדים", שם הוא מתחבט בדילמת הדרך בה יעבדו את קרקע הציבור:

    להפקיד את העם לשומר על הערכים שלנו, זה אומר, איפוא – להסתלק מהם.

    אני מסופקת אם הוא ראה משפט זה כאוקסימורון. כשהוא אומר "הערכים שלנו", הוא לא מתכוון לערכים שלנו, של העם היהודי, אלא שלנו, בעלי החזון. המשפט אינו אוקסימורון מכיוון שהוא חדור אליטיסטיות. התפיסה הנובעת ממנו היא כי העם – עמך, אספסוף – אנשים חלשים שנוטים לקפיטליזם, מובל בידי בעלי חזון ציונים סוציאליסטיים אידדיאליסטיים, שרק תפיסתם נכונה, ועליהם מוטל להכריח את העם לפעול ולחיות לפי תפיסה זו, גם במחיר האינטרסים הכלכליים של הפרטים בעם. ההתלבטות היא רק באשר לשיטה – נדר או חוזה?

    אני מוצאת את גישת האוקסימורון בריאה יותר. אם לעם יש ערכים אמיתיים, שהם מערכי היסוד שלו, ואנו העם, הרי שלתת לעם לשמור על ערכיו זה כמו לתת לפרה לשמור על החלב – השמירה הטובה ביותר.

  • עדכון חודש אוגוסט

    שבוע טוב!

    החודש התווספו למאגרנו יצירות מאת שלושה יוצרים חדשים בפרויקט: המחזה גבורת שמשון, מאת שמשון צוקרמנדל, אודות הגיבור התנ"כי; מאמרים מאת המחנך ד"ר יוסף הלוי זליגר, וכן מאמרים ונאומים מאת יוסף אהרונוביץ' – עיתונאי, עסקן ומנהיג תנועת "הפועל הצעיר" בפלשתינה-א"י.  בנוסף פורסמו החודש:

    • "ארץ הצבי" – ספר עיון המגולל את מסעותיו של מנחם מנדל איילבום לארץ ישראל, שנכתב בשנת תרמ"ג (1882), וכולל תיאורים של האחראים על קבלת והקצאת כספי החלוקה.
    • "מבין הערפל", רומן מאת יחיאל לבונטין, אודות מדענים יהודים מתבוללים במזרח אירופה והתמודדותם עם האנטישמיות הגוברת.  אני ממליצה בחום!
    • שירים מעניינים מאת אברהם רגלסון (מחבר "מסע הבובות לארץ ישראל"), עם הערה ביוגרפית.
    • הפואמה "קהל רפאים" מאת משה ליב ליליינבלום, בליווי הערות המחבר.
    • הפרק השני מתוך ספר הכוזרי, מאת ר' יהודה הלוי בתרגום יהודה אבן תיבון.
    • מאמרים מאת נחום סוקולוב, פרץ סמולנסקין ומתתיהו שהם.

    ועוד!

    והנה טעימה מהיצירות החדשות החודש: קטע מעזבונו של יוסף אהרונוביץ', אשר נכתב בעת מחלתו, בשנת 1937. קטע זה מעניין מאוד – האם אתם מכירים מאמרים נוספים התומכים בעבודה בשבת למטרת עידוד התעשיה המקומית?

    עלינו לעשות את שבתנו חול ובלבד שלא נצטרך לבריות.

    ככה למדונו – ואנחנו הננו עם של שבת. נדדנו בין עמים תרבותיים, הורגלנו להנות מההתקדמות התרבותית של העמים שביניהם התגוררנו, ועכשיו, כשבאנו לכונן לעצמנו בית ולחיות על חשבון עצמנו, נמצאנו נתונים במצב משונה: צרכינו גבוהים ויכלתנו ליצור עדיין קטנה.

    לפנינו הברירה: או לנחות דרגה, או להמשיך להתפרנס מתוצרת של אחרים. כי צבת בצבת עשויה: כדי להגיע לתוצרת משובחה, צריך קודם כל להשתמש בתוצרת זו, צריך לתת לה מהלכים בקהל הרחב, וככל שהתצרוכת תגדל – תשובח גם איכותה. אבל אם לא נשתמש בה, לא תהיה לה אפשרות של קיום וממילא – לא תוכל להתפתח.

    וכבחומר כך בעניני רוח: אם נתיחס לערכין התרבותיים שלנו בזלזול למפרע ונרצה להשוות אותם לערכין של עמים אחרים, שקנו את התפתחותם במסיבות נאותות ובמשך מאות בשנים – לא תהיה לנו אפשרות לפתח אותם, ואנחנו לא נגיע לעולם למשהו עצמי, כי אם נצטרך תמיד להתפרנס משולחנות זרים.

    אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא.  כתבו לנו על אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.