Posts Tagged ‘מאמר’

חיקוי והתבוללות

יום חמישי, יולי 24th, 2008

הקטעים הבאים לקוחים מתוך מאמרו של אחד העם (אשר צבי גינצברג, 1856-1927), "חיקוי והתבוללות", שנכתב בשנת תרנ"ג – 1893.

בשם 'חקוּי' אנו מכנים, על הרוב לגנאי, כל מה שאדם אומר ועושׂה חושב ומרגיש, לא ממעמקי עולמו הפנימי, כתולדה מוכרחת ממצב כוחותיו הנפשיים ויחוסם אל העולם החיצוני, כי אם מפאת הנטיה הטבועה בו להדמות אל אחרים, ומפני שהם כך, אף הוא כך.

[…]

אבל לא לעולם מצטמצם החקוי רק בתוך חוג כל חברה בפני עצמה. התפתחות החיים מביאה סוף סוף את החברות השונות להתקרב זו לזו וללמוד לדעת אשה רעותה, ואז מרחיב החקוי את גבולו ועובר מחברה לחברה ומעם לעם.

תכונתו של חקוי זה תלויה בתכונת אותן החברות עצמן שפגשו זו בזו. אם שוות או קרובות הן במדת כחן ומדרגת השׂכלתן, אז דרכן להתחיל שתיהן תיכף בחקוי של התחרות: לומדות זו מזו דרכים חדשים להתגלוּת רוחן ומשתדלות לעבור זו את זו בדרכים אלו. לא כן אם אחת מהן קטנה וחלושה הרבה מחברתה בכוחותיה הגופניים או הרוחניים, עד שתרגיש חולשת הדעת והתבטלות [מלשון ביטול עצמי – נ.א.] הישוּת, בראותה פתאום את רעוּתה הטובה ממנה, – אז מביאתה ההתבטלות לחַקות הליכותיה של האחרת לא לשם התגלוּת רוחה העצמית, כי אם מכּבוֹד והכנעה בלבד, ועל כן – חקוי שלם, בלי שנוי, ולא רק באותם הענינים שגרמו לה את ההתבטלות ושהחברה המחוּקה הגיעה בהם באמת למדרגה גבוהה, כי אם גם בדברים שזו האחרונה עצמה אינה מחזיקה בהם אלא בעקב התבטלותה מפני העבר הרחוק שלה, שמצד עצמו לא היה כוחו גדול כלל לגרום התבטלות לחברה אחרת.

מצב כזה מסוּכּן מאד לקיומה של החברה הנמצאת בו. ההתבטלות החדשה, מפני החברה הנכרית, מחלישה מעט מעט את ההתבטלות הישנה, מפני ה'אבות'; מרכז החקוי עובר על כן יותר ויותר מן האחרונים אל הראשונה, ורגש הישוּת הלאומית או החברתית, באין לו על מה שיסמוך, הולך וכלה מאליו, עד שלבסוף מגיעה החברה לאותו המצב הזר, שאינו לא חיים ולא מות, 'שׂרפת נשמה וגוף קים'. ואז מתחילים אישיה להוציא איש איש את ישותו הפרטית ממצב זה על ידי התבוללות גמורה בתוך החברה הנכרית.

כשסבּת ההתבטלות היא הכוח הגשמי, ולהחברה החלושה אין תקוה להגיע גם היא לכוח גשמי גדול, אז באמת אין לה תקנה אלא התבוללות. ובדרך הזה אבדו וכלו בימי קדם כל אותן האומות הקטנות שנכבשה ארצן לפני גדולות מהן. כוח הזרוע, האידיאל היותר מכוּבּד בימים ההם, הביא תמיד את האומה המנוצחת לידי התבטלות ישותה מפני המנצחת, וכשעברו עליה ימים רבים בעבדות ושפלות וידה קצרה להושיע לעצמה, אבדה בלב בניה 'יראת־הרוממות' מפני ה'אבות', ואחד אחד עזבוה והתבוללו בתוך אויבתה החזקה ממנה.

[…]

והנסיון הזה סופו על הרוב לפקוח עיני ראשי החברה וחכמיה – ואשרי להם ולחברתם כשהגיעו לכך בעוד מועד! – לראות ולהבין, כי לא החקוי מצד עצמו מביא לידי התבוללות, כי אם ההתבטלות היא המסבּבת את ההתבוללות באמצעוּת החקוי, וכי על כן, תחת לעצוֹר בעד האחרון, צריך לבטל את ההתבטלות עצמה, וגם זה באמצעוּת החקוי, רק בצורת ההתחרוּת. כלומר, צריך לסגל לחברתם אותו הכוח הרוחני שגורם לה התבטלות, באופן שלא תמצא עוד סבּה להביט ביראת הרוממות על החיים הנכרים שבהם נתגשם הכוח ההוא, אלא אדרבא, תשתמש בכוח זה עצמו, כדי 'לגלוֹת את רוחה העצמית באותן הדרכים שעשׂה כן המחוּקה לרוחו הוא'. – ומכין שהתיצבה החברה על דרך־החקוי הזה, תביאנה האהבה העצמית להאמין בכוחה ולחבּב את מעשׂי חקוּיה המיוחדים לה יותר מהמצאותיה של האחרת. וכל מה שמוסיפה לחקות באופן זה, כן מוסיפה היא לגלוֹת את רוחה בחקויה, לשנות יותר ויותר ממטבע שטבעה החברה המחוּקה, וכן הולך ומתחזק בקרבה רגש ישותה, – וסכנת ההתבוללות עוד אינה.

[לקריאת המאמר השלם, לחץ כאן].

אחד העם מבדיל בין שני סוגים של חיקוי: האחד הוא חיקוי דרך התבטלות וטשטוש המאפיינים היחודיים של עם, דבר המוביל להתבוללות, והשני הוא חיקוי דרך תחרות, אשר דווקא חושף את המאפיינים האלה ומביא לגילוי ושלהוב מחדש של רוח העם. במאמר, אשר נכתב כאמור לפני יותר ממאה שנה, הוא מגיע למסקנה שעם ישראל נמנע מהתבוללות במהלך כל הדורות מפני שידע כיצד לנצל את התחרות על מנת להתעלות על עצמו – מבחינה תרבותית, טכנולוגית, ורוחנית.

גם היום כדאי לקרוא את אחד העם; עוד יש לו משהו לומר לנו.


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו על יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.

המעפילים והכושלים / נחום סוקולוב

יום ראשון, מאי 11th, 2008

לכבוד יום העצמאות בחרתי לצטט מאמר נהדר של נחום סוקולוב – מנהיג ציוני, סופר, ומחלוצי העיתונות העברית.
נזכור כי המאמר נכתב הרבה לפני מלחמת העולם השנייה, ולכן ההעפלה שאליה מתייחס סוקולוב היא לא ההעפלה הבלתי לגאלית כי אם נסיקת הנוסעים ב"מגדל הפורח" (הכדור) למעלה אל השמיים – ובהשאלה, ההעפלה אל הגשמת החלום הציוני, חרף ההתנגדות של חלקים מהציבור היהודי דאז. ניכר בסוקולוב שאינו עוסק כאן בקשיים שצפויים למפעל הציוני מצד יושבי הארץ, או אף מעלה אותם על דעתו.

המעפילים והכושלים (שיחת חולין) / נחום סוקולוב

…ולא אוכל לשכוח זכרון סיפור קטן אשר קראתי זה ימים רבים, ועתה גם את שם מחברו לא אזכור עוד, אך את תוכו אני זוכר היום: מורה לחכמת הטבע מטיף את לקחו באזני נער קטן, והנער מקשיב ומשכיל על דבר.

[…] ואז החל המורה לספר לתלמידו גם דברים אחדים מקורות המגדל הפורח באוויר, שהיה בתחילתו אך משחק ילדים, ועתה מייחלים ומצפים לשכלולו ולסידורו בכליון עיניים. […]

זה יותר ממאה שנה בנו האחים מונטופליר את המגדל הראשון נייר ובד, ויבעירו תחת החור קש וצמר למען החם את האויר בתוך המגדל, ויתנשא המגדל ויעף, וגם השמועה על אדותיו עפה ותעבור בכל ארץ צרפת, ויקם הפרופיסור לחכמת הטבע בפאריז ושמו שארלס וייבן גם הוא מגדל וימלאהו מימן, ומשפט המימן הוא, כי משקלו קל מאוד כאשר ידעת, וקל הוא מן האוויר, ויעלו שארלס ורעהו רוברט במגדל, והוא כבר היה מצופה שכבה עשויה מתכת, מעשה רשת, וסל קשרו תחתיו לשבת בו, ויהיו הם הראשונים אשר עלו למרום במגדל.

[]

מדוע עלה הסיפור הזה על לבי, ודבר מה העלה אותו בזכרוני?

רעיון תחיית הלאום העברי! תחיית הלאום העברי הנאור, בעצם תומו, כמשפטו, במאור אשר בתורתו, זה רעיון משא נפשנו, זה חותם תכניתנו, זה רוח אפינו.

עוד הוא פורח, כמגדלים הראשונים שפרחו באויר, עוד זה מקרוב היה הרעיון הזה אך משחק ילדים, ואין יודע מתי יגיע היום, ויכולנו לשמש בו לצרכי כל הגוף וכל הנפש.

עד היום עושים אנחנו בחינות ונסיונות… עד היום עולים מגדלים ריקים. יתנשאו למרום ויאבדו דרך… יש שאנו מעלים אחד הכבשים… גיבור בעל כרחו… וכפעם בפעם רואים אנחנו מגדל יורד, מתגלגל באשפה, נופל לתוך הבור, לתוך הנהר, לתוך מי מדמנה.

[…] ובין יושבי הכפר ישנם אנשים שונים, אוהבי ישנות ואוהבי חדשות והצד השווה שבהם, שהם צוררים לכל איש אשר ירד בגבולם ונגע באשר להם, והיה הקול היוצא מפי אוהבי הישנות קול נאצה וזדון, לאמור: אלה אשר נפלו פה או אשר יאמרו לעבור דרך פה, הם שואפי חדשות, ועל כן בואו ונסקלם, והקול היוצא מפי אוהבי החדשות הוא להיפך: אלה העוברים דרך פה הם נסוגים אל ישן נושן, בואו ונסקלם.

ומהומה בכפר.

ושארלס ורוברט, או קראו למו כאשר תקראו, אינם חשים כאב מרקיקת הנער אשר מאחוריהם, הרוקק בשם אלה מבני הכפר האוהבים נושנות, ולא מחטיפת הנער, בשם אוהבי החדשות, שחוטף דבר מה מן המגדל, וקורא ומבשר כי אלה הם תרפים וכשפים של בעלי הנושנות, או מאלה המדברים "מוסר", שהכפר הוא להם, ולא לזולתם.

קשה לחוש כאב מדברים וממעשים כאלה.

אך הם חשים בלבם הרגשה אחרת, והיא: התגברות התאווה לעלות. לא טוב היה המגדל הזה ואם כן יש לעשות בו תיקון זה ותיקון אחר.

הרבה מגדלים יפלו – אך כולם הכנות אל המגדל השלם, אשר לא יפול.

[לקריאת המאמר השלם לחץ כאן]


אנחנו מעוניינים לפרסם יצירות אשר אתם מעוניינים לקרוא. כתבו לנו אודות יצירה שאהבתם, צרפו כמה מלים משלכם (מה מעניין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן.