Posts Tagged ‘ערבים’

אהלן וסאהלן?

יום רביעי, אוגוסט 29th, 2012

שמי חנה טל, ואני מתנדבת בפרויקט בן-יהודה.  לאחרונה נפל בחלקי להקליד הרצאה של דוד בן-גוריון, מועידת בילטמור, ניו-יורק (1942). כשקראתי את הדברים, ראיתי בעיני-רוחי את ההיסטוריה בהילוך אחורי… הרבה מן ההסברים בעניין היתכנות קליטת עליה יהודית בארץ-ישראל ויישוב אזורים שנחשבו אז לצחיחים ובלתי ניתנים לעיבוד, קיימים היום כעובדות בשטח, בעוד שבימים ההם ודאי נראו למאזינים כחלומות באספמיא.

יש גם קצת פיקנטריה כאשר קוראים את ההשגות של חלק ממדינות/ישויות ערב של הימים ההם.  למשל –

במכתב שנשלח ב-3 למרס 1919 לפליקס פרנקפורטר בשם המשלחת החיג'אזית כתב פיצל: "אנחנו הערבים, וביחוד המשכילים בתוכנו, מתיחסים לתנועה הציונית באהדה העמוקה ביותר. משלחתנו בפריס יודעת בפרוטרוט את ההצעות שהוגשו אתמול על ידי ההסתדרות הציונית לועידת-השלום ואנו רואים אותן כמתונות והגונות. אנחנו נעשה את כל אשר בידינו במידה שאנו נוגעים בדבר, למען עזור עד גמירה. נקדם בברכה את היהודים החוזרים למולדת".

או גם –

הופיעה בועידת השלום גם משלחת ערבית סורית, שייצגה את כל העדות בסוריה, כמושלמים, כנוצרים, כיהודים, בתוכה היה גם אחד שהיה אחר כך ראש הממשלה בסוריה, ג'מיל מרדם ביי.  בסיום הרצאתו בפני ועידת השלום (13 לפברואר 1919) אמר שוכרי גאנם, ראש המשלחת, כדברים האלה:

"המותר לנו להגיד מלה אחת על ארץ-ישראל, אם כי הנידון הוא מקובל להיות רב-חתחתים? פלשתינא היא בלי ספק החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה. אנחנו סבלנו יותר מדי סבל הדומה לסבל היהודי, ולא נוכל להמנע מפתוח לפניהם לרווחה את שערי הארץ. כל אלה היהודים המדוכאים בכמה ארצות נחשלות – ברוך בואם. יעלו ויתישבו בארץ, אולם בארץ-ישראל אבטונומית, הקשורה לסוריה בקשרי פידירציה. כלום ארץ-ישראל הנהנית מאבטונומיה פנימית לא תשמש ערובה מספיקה בשבילם?"

…נשמע מבטיח, הלא-כן?


(פרויקט בן-יהודה מודה למכון בן-גוריון על הרשות לפרסם את כתבי דוד בן-גוריון ברשת, לרווחת הציבור. בקרוב יעלו למאגר כתבים ראשונים מאת בן גוריון.)

ערבים קטנים שרים "חדידו!"

יום שלישי, פברואר 9th, 2010

בספר זכרונותיו בנתיב הביל"ויים, מספר ישראל בלקינד:

צריך לזכור כי המערבים הראשונים אשר באו במספר חשוב בזמן האחרון לארץ-ישראל היו אמריקאים, אשר באו בשנת ה'תרכ"ו במספר מאה וחמישים נפש וייסדו את המושבה הסמוכה ליפו (עתה היא בתוך העיר), אשר אנחנו קוראים לה "מושבה גרמנית", מפני כי יושביה גרמנים [טמפלרים]. אבל הערבים קוראים לה עד עתה מושבה אמריקאית.

אפשר לתאר, איך היו הילדים הערבים רצים אחרי האנשים הזרים האלה, מבקשים מהם בקשיש ומסתכלים בהם. עד מהרה שמעו הם, כי שנים מהאנשים האלה הנפגשים ברחוב, אומרים איש לרעהו "האו-דו-יו-דו". תפשו הילדים את המלים אשר נהפכו בפיהם ל"חדידו", ויהי להם למנהג לקדם פני כל איש זר במלים האלה.

כמובן, אין במלים האלה שום כונה זרה, שום גדוף, אבל בנגון ובטון אשר הם משתמשים בהם יחד עם מחיאות כפים, נשמע איזה לעג, איזה זלזול… לא היה נעים כלל לאחד מאתנו בעת אשר באחת מפנות העיר היה רואה את עצמו מוקף עשרות ערבים קטנים וכולם מוחים כף ושרים: "חדידו, חדידו!"…

מהעיר עברה השירה הזאת גם לכפרים הסמוכים ליפו, לאמור רק לסמוכים ליפו. בגליל וגם בירושלים לא נשמעה כלל…