עוד מספר אביגדור המאירי בספר זכרונותיו משיחות עם ביאליק:
– אתה הרווחת במלחמה זו ריווח נקי, – אמר לי – למדת רוסית עד כדי קריאת ספרות רוסית. מה ידעת למשל על פושקין קודם לכן?
אמרתי לו, שקריאת פושקין היתה בבית-הספר אחת מקריאות-החובה מן הספרות העולמית. אך מובן מאליו, שאינה דומה הקריאה בתרגום לקריאה במקור. ושמתוך קריאתי את פושקין במקורו עמדתי על עובדה, שאינני יודע אם מישהו כבר עמד עליה, ושדרושה זהירות רבה לקבוע אותה, אך אני מוכן לקבל עלי את כל האחריות עליה: אין בשירה העולמית מוזיקאליות כזו שבשירי פושקין. וגם לא בשירת גיתה. – נדמה לך, שנישא אתה אפקרדן על גלי-ים, בגלינה, שדוֹק של שמן-זית פרוש עליה – ואת זה לא יתן לך שום תרגום בעולם.
ביאליק הרהר רגע ארוך, אחר-כך אמר:
– זאת אומרת, שהוא עולה בעיניך על גיתה.
– לא. אני דייקתי בדברי: מוזיקאליות כזו. בה עולה הוא עליו.
(שאלותיו התחילו ללבוש צורה של חקירה. עלי להיזהר!)
– ובמה לא?
– כהוגה דעות, כפילוסוף, כמעמיק בחקר-הנפש ובחקר-הטבע ובמכמני-הבריאה.
כאן שוב הרהר.
– לפי דעתך, יש לו לגיתה שירים בינוניים בערכם?
– לפי דעתי, אפילו פחות מבינוניים. אך זה אינו מפחית מערכו אף כמלוא נימה. דעתי היא, שאין למדוד את היוצר לפי השלילה שבו.
וכיוון שלא את עצמי רציתי לשמוע, אלא אותו, החלטתי להסב במפתיע את השיחה ישר אליו; ובלי חכיכה אמרתי, שגם הוא יש לו שירים לא טובים…
הוא הופתע בעין, עד כדי כך, שלא ידע איך להגיב. לבסוף אמר:
– טוב, טוב, אדרבא… למשל?
– ציינתי לי אחדים – אמרתי – למשל "ברכת עם"… "מכתב קטן לי כתבה"… "העינים הרעבות"… אמנם, באיזו זכות אני…
– לא-לא! אני באמת מעוניין לדעת… כי… הלא בוודאי יש לך נימוקים לכך…
– זהו, שאין אני יכול לנמק… משום שכל הנימוקים בביקורת אינם אלא או בורות של עם-הארץ "שקורא לאהבה איבה, כגון 'ואהבת-ואייבת'", או חיפוי לחוסר כשרונם ליצירה, ותחת כל זה מסתתרת התאווה לשלטון. ועדיין הם מדברים על ביקורת אובייקטיבית!
כאן הפתיע אותי:
– רבניצקי מסר לי, שאתה… יש לך השגות על "מגילת-האש"…
השאלה הביאה אותי במבוכה. מצאתי מוצא: שאלתי אם בין מכיריו יש מישהו המחווה לו, או חיווה לו פעם דעה שלילית על יצירותיו?
– יש; גם רבניצקי עושה זאת לעתים. אך מי שעושה זאת בהנאה ממש, זה שניאור. הלא אתה מכיר אותו מאותו זמן שהיינו יחד בווינא.
– אם כן… הוא… מה דעתו שלו על "מגילת האש"?
– שניאור הוא גס כשק של זבל, אך אינו מתגנדר בגסותו, הוא באמת שחצן. פעם אמר לי, שאני כבר חושב, שמותר לי לגבב מליצות נבובות ולהכריז עליהן כעל "מגילת האש", שתהא בפי-כל כדבש למתוק. –
אמרתי, שזוהי גוזמה. ראשית, יש שם שורות, ואפילו קטעים אמיתיים… למשל: "או שמים חדשים אברא לך ותכלת חדשה וזוהר חדש אסובבך, וקבעתיך כשמש בגלגל חיי – – – ועד שמשות רחוקים צוחת, אשרי תגיע…". ושנית: "אין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה".
– מחמאה לאו-דווקא. מחמאה לאשה מכוערת: "יש לך אף יפה!" – משמע, שגם אתה אינך מתפעל מ"מגילת האש". ובכן, גם אני לא… מובן מאליו, שאני רוצה, שתנמק את דבריך… ואני אגלה לך את "הסוד": חזן ראוי לשמו מזלג-קול יש לו, וקודם שפותח בזמרה, מקיש במזלג הנותן קול באזנו – ועל-פי הקול הזה פותח הוא בהתאם לקולו שלו. והנה קרה לו לביש-גדא, ששכח בבית את המזלג, ופתח בטון גבוה יותר, וכשהגיע למעלה מכפי יכלתו – יצא לו "פֶּטוּשׁוֹק": היק: ברוסית זה קרוי פטושוק, כלומר, תרנגול-קטין, שקריאתו משתבשת לו בגרונו! – (הוא מלווה את כל דבריו בתנועותיו ובקולו). זה קרה גם לי: פשוט, התחלתי בטון גבוה לא בהתאם לסולם-הקולות, ויצא לי פטושוק. זה הכול. ובכן רואה אתה, שאני בעצמי יודע את הפגימות שבאתרוג שלי. והלואי ושניאור יידע את החסרונות שבשיריו ויטול את הקורה, שהיא כקורת בית-הבד, מבין עיניו, ולא יתנקש בקיסם שבין שיני!
