תגית: ראובן בריינין

למבקר והסופר העברי ראובן בריינין אין סבלנות למבקרים, וגם לא לרוב הקוראים.  ברשימה "במקום הקדמה", שהקדים לכרך א' של כל כתבי ראובן בן מרדכי בריינין: ישנים וגם חדשים, הוא מטיח את ספרו בפנינו באופן שהיום היינו מכנים פאסיבי-אגרסיבי:

בִּמְקוֹם הַקְדָּמָה

את הדברים שרציתי, ושהייתי אולי גם מחויב, להקדים לספרי זה הנני משאיר בשביל הקדמתי לאחד החלקים הבאים.

מצב בריאות גופי ומעמד רוחי בשעה זו, שעת גמירת ספרי בדפוס, אינם מרשים לי לכתוב את ההקדמה הדרושה אולי במקום זה. ואולי דוקא במקום זה ובשעה זו אין שום הקדמה נחוצה כלל. הרי הספר כמו שהוא לפניכם, קוראי החביבים.

אותה ההקדמה שרציתי בעצמי לכתוב, ובאותה צורה שעלתה במחשבתי, יהיה אולי מקומה היותר נכון דוקא בהכרכים הבאים.

להמבקרים, אשר יבקשו בכרך זה את החסרונות שבמאמרי הבקורת שלי, הנני מרשה לי להעיר את אזנם, כי בל ימהרו לעשות מלאכתם זאת בטרם אשר יהיו מונחים לפניהם הכרכים הבאים, המוקדשים להבקרת הספרותית (אם בכלל נוהגים הם לקרוא מקודם את דברי המבוקר ואחר-כך לשפוט עליו), כי יכול אנכי להבטיחם כבר בזה, שבהכרכים הבאים ימצאו מקורות יותר עשירים ויותר רחבים לחסרונותי במדת הבקורת שלי; ולמה להם, לבני אומנותי, להסתפק במועט, במדה זעומה, של חסרונותי במקצוע הבקורת, אם נתּנה להם היכולת לשאוב במלוא חפנים מאוצר שגיאותי וזדונותי, מגרעותי וחסרונותי. כמובן, זו היא רק בקשה קטנה, מין הצעה ספרותית של חבר, ואין זו מחייבת כלל את החברים המבקרים להיות סבלנים באמת ולהמתין במשפטם עד אשר יהיה כל התוצר בידם; עוד יותר: אין הם מחויבים כלל לקרוא גם את ספרי זה, אם משפטם עלי כבר נכון בידם. עם חבר, עם אחד מבני האומנות, אין נוהגים נמוסים יתרים.

להקוראים – אין לי שום בקשה, ולא אבוא לפתּותם בדברים ובהבטחות. אם ימצאו חפץ בספרי – יקראו להנאתם או לצרכי רוחם הם; ואם לא ימצאו חפץ בספרי – אז אין לי חפץ גם בהם. כל ספר וספר מושך אליו, אם באופן זה או באופן אחר, אם בדור זה או בדורות הבאים אחריו, את הקוראים שבשבילם הוא נוצר; ואין על המחבר לעמוד על פתח ספריו ולפתּות את הקוראים העוברים על פניו, כי יכנסו פנימה. אולי טוב לשניהם, גם להמחבר וגם להקוראים, כי יעברו איש על פני רעהו ולא יתודעו זה לזה מקרוב.

[…]

ראובן בריינין

ניו יורק, י"ח תשרי, תרפ"ג

לשאר כתבי בריינין בפרויקט בן-יהודה.

ידועה קינתו של י"ל גורדון על חוסר התוחלת שבכתיבת שירה בעברית, בשירו למי אני עמל?, על דימוייו הנוגעים אל הלב.  לשמחתנו, תוגתו של גורדון היתה מוגזמת, שכן (גם בזכותו עצמו) קמה ספרות עברית חדשה, וקמו לה קוראים.  דור או שניים אחריו, כותב ראובן בריינין בניו-יורק רשימה בשם וידויי נפש, שאותה הוא חותם בהתרסה כנגד מיעוט הביקוש לספרות עברית בימיו:

השפה העברית היא שפה של שלשום ושל מחרתים – וזה יתרונה, על כן לא ידבק בה סחי החיים המרופשים של היום.
הז'רגון סופג אל קרבו בצמאון נורא את כל אדי השוק, את כל חלאת חיינו המכוערים והמזוהמים של שעת-ההוה.
על כן תהיה נא הספרות העברית למצודה לאצילי הרוח, להגאון הלאומי, להתחיה העברית.
בני השוק, ההמון הגדול לא יקרא את פּרי רוחנו. טוב. רעיון של עונג הוא להסופר העברי לדעת, כי אותם הקוראים הקופצים על ספּורים וציורים, המלאים נבול-פּה וזמה, או דברים של מה בכך ומעשיות של הבלים סתם, – כי אותם הקוראים לא יקחו את ספריו בידיהם ולא יגעו בהם.
יש ספרים שהמה מטמאים את הידים, ויש ידים שהנה מטמאות את הספרים .
לא כמותם של הקוראים כי אם איכותם הוא העיקר. ומי יודע אם לא אותה הספרות העברית המנוצחת של היום, אם לא תהיה המנצחת של מחר?
מי יודע?
אני מאמין, עוד יותר: אני יודע כי כן יהיה, יען כי כן מוכרח להיות.
בכל אופן: אחרי הקוראים לא נרדוף, בכנף בגדם לא נסחב אותם אל בית מקדשנו.
אלה הצריכים לבוא, – יבואו מעצמם.

 

לא רק אהוד מנור חושב שלמלים בעברית יש כוח מיוחד.  הנה גם על ראובן בריינין מהלכת השפה העברית קסם; ראו כמה הוא מתרגש ממנה, במסה הקטנה הזו:

ידידי,

אל נשמתך הנני פּונה היום… אשפּוך שיחי לפניך… בשפת נשמתי אדבר אליך. עברית אני כותב אליך, ואני יודע ומרגיש כי כותב אנוכי עברית.

הנני קרוב לזיקנה, ואולי באמת הנני כבר זקן (ואם כן, אין הזיקנה נוראָה כל-כך, כמו שמשערים אחרים), ואני יודע ומרגיש כיום, כי אין לי בעולמי הפּנימי אלא שפה אַחת, השפה העברית, אַף כי למדתי, קראתי וכתבתי בלשונות שונות.

אין מהותי הפּנימית יכולה להתבטא אלא בשפתי העברית, השאובה מתוך אוצרות-רוחנו העתיקים והחדשים. ואם גם בשפה העברית אין אני מתבטא כל-צרכי, עד היסוד, עד תהום-תהומותיה של נפשי, הנה לא בה, בשפה העברית, האָשָׁם או החסרון והפּגם. נשמת-האָדם בכלל אינה יכולה להתבטא בכל גילוייה והברקותיה, בכל ניחושיה הדקים ובכל הרגשותיה העמוקות; אין היא יכולה להִשְׁתָאֵב במלים וניבים עד הטיפּה האחרונה.

כל דבר שהוא מוצא את ביטויו המלא והמעוגל במלים, אינו דבר חשוב ועיקרי, כי-אם מוגבל ושטחי, והנהו חסר גרעיני צמיחה וגידול.

אָמנם אין נשמתי מתבטאת בכל זעזועיה הדקים ובכל לחישותיה ורמיזותיה גם במלים עבריות, אבל המלים האלה וצירופיהן הנפלאים במינם מרמזים, בכל-זאת, על המתרקם ומתהוה בנפשי. ואם לפעמים אין האספּקלריה של שפתי זו מאירה ובהירה כל-כך, הנה היא, בכל-זאת, ראי מלוטש בשביל קרניים בודדות, בשביל שביבים וניצוצות הניתזים משלהבת-יה. – –

אני מרגיש בחוש פּנימי, כמעט מסתורי, את כל ההוראות והרמזים הדקים שבדקים, אשר לכל מלה עברית ולכל אַחת מהברותיה, תגיה ונקודותיה. הנני מרגיש את האוירה המקיפה את הניב העברי ומרחפת עליו כרוח-אלהים, רוח היצירה הנצחית.

גילויי לשוני העברית והברקותיה הם-הם גילויי נשמתי וברקיה. הרוך, הפּינוק, העידון, הזוך והצמצום, המיוחד במינו, של השפה העברית נובעים ממקור נשמת אומתנו, מקור הרחמים והחסד.

הקצב, הריתמוס, העז והשוטף של הסגנון העברי הוא-הוא הריתמוס של דמי הנוזל בעורקי, דם הגזע העברי…

זה כדוֹר שלם נשמעת התביעה הלשונית במחננו: דַבְּרו, כִתבו בשפה עברית מדויקה וברורה, בהירה ומלוטשה כל-צרכה! דיוק, בהירות! בענייני-חיים פּשוטים, בעניינים גשמיים או בעניינים מדעיים הניתנים לשיעוּרים ולתּשבּוֹרת, יש אמנם לבקש את הדיוק והבהירות במדרגתם היותר גבוהה, בחינת "לא תוסיפו ולא תגרעו". בעניינים שכיחים, בענייני-חול, יש אמנם לדקדק בשפה כחוט-השערה. המוסיף או הגורע מלה אחת הוא מקלקל או מזייף את הביטוי הדרוש.

ואולם כמה קשה להשתמש בדיוּקה ובהירותה של השפה העברית בדברים הנוגעים אל מחבוֹאי-הרוח והמתייחסים אל הנשמה, נשמת-האָדם ונשמת-העולם. כל דיוק מיותר וכל התאמה של בהירות בענייני הנפש הם דבר והיפּוכו, ואינם אלא זיוף גס. רק אותן המלים ואותם הניבים שיש בהם מלבד הפְּשַט הפּשוט, גם סוד, רק על-ידם יש לרמוז על המתרחש ומתהוה בעולם-הנשמות. הן כל הפּסיכולוגיה שלנו מגששת עדיין בחושך וחוקרי הנפש, הישנים כחדשים, אינם אלא משתעשעים במלים ומושגים, בוֹדים הם שיטות שונות מליבם, והם, סוף-סוף, מרחפים בכל חקירותיהם על השטח החיצוני, אבל אל העוֹמק, אל התהומות ואל רזיה הכמוסים של הנשמה מעולם לא הגיעו ולעולם לא יגיעו. הן יש קץ וגבול לחוצפּת שׂכלו של האָדם, שערי הנפש היו תמיד נעולים בפני החוקרים. במפתח המדע, בעזרת מסקנותיה של הפיזיוֹלוגיה, לא יפתחו את השערים האלה, הנעולים בפני כל הסקרנים המדעיים.

ניתן לשאוב גם את ים-האוקיינוס באֶצבּעוֹן – זו היא רק שאלת הזמן. אך אין לשאוב מתְּכָניה העמוקים של הנשמה, תכניה של ההויה העולמית, אפילו טיפּה אַחת בעזרת המלים, אפילו לא בעזרתם של כל אוצרות-המלים אשר לשפות החיות והיותר עשירות. ברשֶׁת-המלים של ההגדרות החדות והחריפות, אשר אָרגו החוקרים בלשונות המערביות, – ברשת כזו לא תצודו אַף קרן אַחת מזיו הנשמה ונוגְהָה הגנוּזים גניזה בתוך גניזה…

אין השפה יכולה להיות בחינת נרתיק לתוכן נשמתי. כל הרודף במתכוון אחרי גילוי סודותיה של נשמת האָדם, היא בורחת ומתחמקת ממנו ב"עלמָא דִאִתְכַּסְיָא". רבוא-רבבות צעיפים לה, לנשמת האָדם; יש אולי לעשות סדק צר באחד מצעיפיה, אך לעולם לא תגַלוה ערטילָאָה לעין בּשר.

ובכל זאת, היא, הנשמה, מתגלית מעצמה יום-יום, רגע-רגע במלים, בהברות, בצלצולים, בתנועות ובקריאות; היא מתגלית דוקא לא באותו רגע שאָנו ממתינים בקוצר-רוח לגילויה, ודוקא במקום שאין אָנו עתידים כלל להאזין לה, והיא מתגלית דוקא בצורה שאיננה מסוגלה כלל למשוך את העין או את האוזן…

אם אני מקשיב לפעמים לגילוייה של נשמתי, הנני מקשיבָם במלים עבריות הנופלות כמו מאליהן לתוך פּי או לתוך עטי. אין חפצי לאמור, כי נשמת האָדם אינה יכולה להתגלוֹת, אפילו גילוי כל-שהוא, באיזו לשון אחרת. בודאי ובודאי שהיא מתגלית, באופן זה או באַחר, בכל לשונות העמים, כי כל לשון, כשהיא לעצמה, היא אחד מגילויי נשמת האָדם, אבל, כמדומה לי, הלשון העברית היא היותר נוחה לה, היותר נשמעת לה והיותר טבעית לה. צרכי בני-האָדם היום-יומיים, שיש בהם הרבה מן החולין ומן הטומאָה, לא הוציאו עוד מתוך שפתנו את נשמתה לשער-האַשְׁפּות. החוקרים והבלשנים לא חיללו עוד את יִפעָתה ולא המיתו את תוּמתה וקדושתה על-ידי פּקחיוּתם ההגיונית….

בכל-אופן אין אני שומע קול-אלהים אלא בשפה העברית, שפת נשמת אומתי. אין קול-אלהים מדבר אל האָדם (והקול הזה אינו פוסק לעולם, והולך הוא מסוף העולם ועד סופו, מראשית ועד אחרית הימים) אלא רק בשפתו הוא, של בן-האָדם, בשפה שהיא ירושה לו מדורי-דורות. מעולם עוד לא ניבּא נביא בשפה נכריה לו.

אני מרגיש בהרגשה עמוקה, כי נשמת כל דורותינו, נשמת יצירתנו הלאומית, עצורה וגנוזה בחביוני שפתנו העברית. כל מלה ומלה עברית רווּיה וספוגה מרוחם, מיצירתם של אבותינו הגדולים בכל הדורות. "הסנה בוער באש ואיננו אוּכּל" – סמל הוא גם לשפתנו. אש-קודש יוקדת בכל מליה וניביה גם היום.
אני שומע ומאזין בשפתנו את דפיקות-לבה של האומה העברית…

וכל עוד ששפתנו חיה, לא ישתתק הלב העברי. – – –

כל זאת ועוד באוסף המכתבים של בריינין שנוסף למאגר בתחילת החודש.