תגית: הומור

במסתו "הספרות והחיים", כותב י"ל פרץ (בתרגום שמשון מלצר) —

כבר אמרתי וחזרתי ואמרתי, שלפי טבעי אין אני לץ, אלא דוקא בעל-בכי, ורק פרנסתי השחורה שלי היא-היא שעשׂתה אותי לץ ומתלוצץ.

יש לי וידוי – אף פעם לא התחברתי לשירת ספרד.
אף מורה בתיכון לא השניאה עלי את השירים האלה – להפך, אני זוכרת שדווקא בתכנית הלימודים הייתה שירה מעניינת, ואהבתי לדמיין נשפים יהודיים בספרד שבהם יהודים חשובים ועשירים הקריאו שירה זה לזה. אלא כנראה שמאז קראתי את השירים הלא נכונים, ובאופן כללי, השירה הזאת הייתה די משעממת בעיני.

לכן הצבתי אתגר בפני אסף העורך – הראה לי שיר משירת ספרד שאוהַב!  אוכל לפרסם אותו ביומן הרשת לטובת כל אותם שלא מכירים, כמוני, ונזכה להכיר ולאהוב עוד חלק מהמורשת התרבותית שלנו.

אסף ענה לאתגר בצורה יוצאת מן הכלל ושלח לי לא שיר אחד, אלא שלושה. מיותר לציין שאהבתי את כולם.
לכן, בלי הקדמות נוספות, הנבחר הראשון, שיר שנינה נחמד:

אני בהחלט גיליתי שאני אוהבת את שירת ספרד, ואם גם אתם, כדאי ללחוץ כדי לקרוא עוד מכתבי הראב"ע. תהנו!

לוּ רב בישראל הייתי, כי עתה הייתי גוזר איסור על יינות כרמל בלילי פסח, לא מפני שאני מטיל, חלילה, ספק בתוקף ההכשרים של הגאונים יחיו, אלא מפני שהם (ר"ל היינות ולא ההכשרים) מושכים את הלב ועלולים להביא אדם מישראל לידי נסיון לשתות כוס חמישי וששי ולשכוח גם את האפיקומן.

מתוך "חזיונות והרהורים – כרך ראשון", הפרק "חד גדיא" מאת יהודה ליב קצנלסון (בוקי בן-יגלי). נכתב בתרס"ג (1903).

נתקלתם ביצירה מעניינת, מחכימה או משעשעת? שלחו לנו פסקה מובחרת, צרפו כמה מלים משלכם (על הענין ביצירה, מה אהבתם, וכו') ואנו נפרסמה כאן!