תגית: יהודים

  • יהודי בניו-יורק קובע שמוצא הפלשתינים מיהודי התנ"ך

    בשנת 1917, שהה דוד בן גוריון בניו-יורק, ופרסם מאמרים שונים.  באחד מהם, ושמו "לבירור מוצא הפלאחים", הוא כותב —

    המסקנא ההגיונית הנובעת מאליה מכל האמור עד כאן היא זאת: הישוב החקלאי שמצאו הערבים בא"י במאה השביעית לא היה אלא הישוב העברי שנשאר בארצו למרות כל הנגישות והרדיפות והגזירות של קיסרי רומא וביצנץ. חלק מהם קבל לפני כך הדת הנוצרית, לכל הפחות למראית עין, אבל עוד רבים מהם החזיקו בדת אבותיהם ומזמן לזמן התקוממו ונלחמו נגד משנאיהם ומציקיהם הנוצרים.

    אך למרות רבוי התערובות הללו הרי רוב מנינם ורוב בנינם של הפלחין המוסלימים במערב ארץ-ישראל משַווה לפנינו טפוס גזעי אחד וחטיבה אתנית שלמה, ואין כל ספק שבעורקיהם יזרום הרבה דם יהודי – דם אותם האכרים היהודים "עמי הארץ", שבחרו בצוק העתים להתכחש לדתם ובלבד שלא יעקרו מעל אדמתם.

  • אהלן וסאהלן?

    שמי חנה טל, ואני מתנדבת בפרויקט בן-יהודה.  לאחרונה נפל בחלקי להקליד הרצאה של דוד בן-גוריון, מועידת בילטמור, ניו-יורק (1942). כשקראתי את הדברים, ראיתי בעיני-רוחי את ההיסטוריה בהילוך אחורי… הרבה מן ההסברים בעניין היתכנות קליטת עליה יהודית בארץ-ישראל ויישוב אזורים שנחשבו אז לצחיחים ובלתי ניתנים לעיבוד, קיימים היום כעובדות בשטח, בעוד שבימים ההם ודאי נראו למאזינים כחלומות באספמיא.

    יש גם קצת פיקנטריה כאשר קוראים את ההשגות של חלק ממדינות/ישויות ערב של הימים ההם.  למשל –

    במכתב שנשלח ב-3 למרס 1919 לפליקס פרנקפורטר בשם המשלחת החיג'אזית כתב פיצל: "אנחנו הערבים, וביחוד המשכילים בתוכנו, מתיחסים לתנועה הציונית באהדה העמוקה ביותר. משלחתנו בפריס יודעת בפרוטרוט את ההצעות שהוגשו אתמול על ידי ההסתדרות הציונית לועידת-השלום ואנו רואים אותן כמתונות והגונות. אנחנו נעשה את כל אשר בידינו במידה שאנו נוגעים בדבר, למען עזור עד גמירה. נקדם בברכה את היהודים החוזרים למולדת".

    או גם –

    הופיעה בועידת השלום גם משלחת ערבית סורית, שייצגה את כל העדות בסוריה, כמושלמים, כנוצרים, כיהודים, בתוכה היה גם אחד שהיה אחר כך ראש הממשלה בסוריה, ג'מיל מרדם ביי.  בסיום הרצאתו בפני ועידת השלום (13 לפברואר 1919) אמר שוכרי גאנם, ראש המשלחת, כדברים האלה:

    "המותר לנו להגיד מלה אחת על ארץ-ישראל, אם כי הנידון הוא מקובל להיות רב-חתחתים? פלשתינא היא בלי ספק החלק הדרומי של ארצנו. הציונים תובעים אותה. אנחנו סבלנו יותר מדי סבל הדומה לסבל היהודי, ולא נוכל להמנע מפתוח לפניהם לרווחה את שערי הארץ. כל אלה היהודים המדוכאים בכמה ארצות נחשלות – ברוך בואם. יעלו ויתישבו בארץ, אולם בארץ-ישראל אבטונומית, הקשורה לסוריה בקשרי פידירציה. כלום ארץ-ישראל הנהנית מאבטונומיה פנימית לא תשמש ערובה מספיקה בשבילם?"

    …נשמע מבטיח, הלא-כן?


    (פרויקט בן-יהודה מודה למכון בן-גוריון על הרשות לפרסם את כתבי דוד בן-גוריון ברשת, לרווחת הציבור. בקרוב יעלו למאגר כתבים ראשונים מאת בן גוריון.)

  • עדכון מרץ 2010, או: אתרוגים ורצח בקורפו

    כמדי חודש בחודשו, העשרנו החודש את מאגר היצירה העברית של פרויקט בן-יהודה בעשרות יצירות עבריות ישנות:

    החודש חנכנו את אגף בר טוביה, שם העט של ד"ר שרגא פייבל פרנקל.  בר טוביה היה מבקר ידוע בשעתו, והיה בין הראשונים לכתוב על נושא הסוציאליזם בעברית.

    בשאר האגפים, השלמנו את מדור הדרמה של משה חיים לוצאטו (רמח"ל) עם המחזה לישרים תהילה; הוספנו את המונוגרפיה הגדולה של משה גליקסון על משה בן מימון (רמב"ם); את הנובלות מא. עד מ. מאת יוסף חיים ברנר, ומטריפולין מאת שמואל נחום כהנובסקי; הסיפור בלא ניב מאת צבי שץ, לצד שני מאמרים שלו, מאמרים נוספים משל א"ש שטיין, שמריהו לוין, שמואל ליב ציטרון, שלמה רובין, וכן קבוצת שירי חול מאת משה אבן-עזרא.

    והנה הטעימה החודשית — בסיפורו "מטריפולין", מזכיר כהנובסקי פרשה משונה:

    בשנת תרנ"א בא קץ לאתרוגי קורפו עיר הדמים, בארצנו, הוא השנה אשר היונים יושבי האי, רצחו נפש ילדה עבריה בת שמונה שנים, אחרי אשר התעללו בה ויחללו כבודה, וישחיתו תואר פניה, ויעלילו על יושבי האי, כי רצחו נפש ילדה נוצרית, למען קחת דמה לצרכי מצוה, ויתנפלו עליהם, וישללו שלל ויבוזו בו, ויהרגו כמה נפשות בענוים קשים ומרים, ואלה אשא נמלטו מחרב, מתו בדבר ורעב.

    במה דברים אמורים? קצת על הפרשה אפשר ללמוד מן הסעיף על יהודי קורפו בדף הויקיפדיה על האי קורפו.

    פירוט רב בהרבה (אך סובל מבעיות פיסוק וסדר) אפשר למצוא ברשומה מעניינת מאת אלי אשד על "מלחמת האתרוגים" ועל פרשת הרצח בקורפו.