סִפּוּר
לוּ עָמִי שׁוֹמֵעַ לִי
יִשְׂרָאֵל בִּדְרָכַי יְהַלֵּכוּ
(תהילים פ“א י”ד)
לִכְבוֹד
רָאשׁי בֵית יַעֲקבֹ וּקְצִינֵי בֵית יִשְֹרָאֵל
בְּנָפוֹת לִיטוֹ, רַיְסִין פָּדָלְיַה בַּת-רַבָּה. וכו' וכו'.
בְּרִגְּשׁי אֱמוּנֵי עַם סְגוּלָה מֻגָשׁ
מֵאֵת הַמְּחַבֵּר
רִבּוֹנוֹ שׁל עוֹלָם! אֲנִי שׁלָךְ וַחֲלוֹמוֹתַי שׁלָךְ! חֲלוֹם חָלַמְתִּי וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַה הוּא? יְהִי רָצוֹן מִלְפָנֶיךָ ה' אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי שׁיִהְיוּ כָּל חֲלוֹמוֹתַי עָלַי וְעַל כָּל יִשְֹרָאֵל לְטוֹבָה וכו', אִם טוֹבִים הֶם חַזְּקֵם וְאַמְּצֵם:
(מתנה בשעת ____)1
א. מַחְצִית הַשֶּׁקֶל2 🔗
ויהי באלף שמונה מאות עשרים ואחת, לחרבן ירושלים עיר הקדש על ידי טיטוס, החדש העשירי, בעשור לחדש. ואני בתוך הגולה, על נהר “מיכה” נפתחו עיני, ואראה מראות אלהים.
ואראה, ואשמע, עיני לא שבעה מראות, ואזני לא נמלאה משמוע, תנחומות אל שעשעו נפשי, ואנגש כל עצבותי, ואשכח דאגה.
הדאגה! הארורה הזאת, אסופת חוץ היא, ולא מולדת ביתי; כי מימי נעורי עד היום הזה, עד זקנה ושיבה, לא עצבֹני מצבי, לא הריתי עמל ולא ילדתי דאגה; לא מאשר כי חנני אלהים וכי יש לו רב או כל; אודה ולא אבוש לאמר בקהל עם ועדה כי גבר רש הנני, ולרש אין כל! לעג השאננים הנני; לו אבו כל בכורי דלים לשים עליהם ראש, כי אז בחרו בי; כי גדול ונורא הנני על כלם!
“חברך מת או עני חשוב כמת תאמין!” ומה גם בראותך אדוני הקורא, את דגל העוני והלחץ אשר עליו אחנה גם אסע!
– – – – – – – –
את קסת הסופר אשר במתני, לולא מנע ממני אלהי חסדי ריש וחסר ונקיון שנים, כי אז נכבדתי להמנות בחברת הסופרים העברים בארצנו…
סופר עברי, קשה יום הרימני! מה לעשות עוד ולא עשיתי? עבדתי כל עבודות זרות שבעולם. גם אפוד נשאתי לשרת את פני אליל המסחר, אשר לפי דברי סופרי דברי הימים, הוא להעברים אליל המחסור כי הפכפך הוא…
עוד אזכור כי מלאכו המקרה, אשר עיני ערומים, אליו נשואות: מתי יעלה ויבוא, נראה אלי במאור פנים, אחת ושתים, וילחש באזני: " עמוד על רגליך בו אדם, הנה עת רצון: שאוף רדוף חטוף טרוף אסוף לרוב, ואל יבהילוך שקלי זרים!" ואנכי כסיל אדם שכבתי אז למעצבה, ואישן שנתי; עצלותי או מורך לבי, נסך עלי רוח תרדמה.
רק אחרי פקחי את עיני, ונפשי היתה ריקה, שוקקה, נחמתי מאד… אבל לשוא! המלאך הגואל, מכבר חלף הלך לו, ולא יספתי לראותו עוד!..
הה לו בנתי אז לרעו – אריד תמיד בשיחי – כי אז נסתר עמל מעיני, ולא היתה את אשר הנני עתה; כי אז עשיתי מצאתי און לי, ותחת עמוד בענוה והכנעה, על במת הסופרים, אשר במת מטבח היא לבעליה, לשמוע שריקות בוז מפי קוראים מפנקים, ומבקרים אכזרים – לא ירחמם עושם – עמדתי אז על במת התיתרון הגדול, לראות חזיוני תעתועים, לאחז עינים במקסם שוא וכזב, וחנפים וכסילים מחאו כף לקראתי בתרועת כבוד ויקר, וימלא כבודי את כל הארץ.
בכל זאת לא ידעתי דרך עצב, ואשמח בחלקי אם גם רע הוא, בגלל עצלות הנפש, שפלות הידים, רפיון חשק החיים, ואפיסת כח ההרגשה אשר לכל חברי הסופרים העברים; הסופרים אשר זה דרכם כסל למו לקרוא בקול, כי בעלי רגש הם!הם ירגישו יחושו מכאובי זרים, מכאובי זולתם. ומכאוביהם המה לא ידעו…!
אבל שונות הן דאגות בני האדם בתבל: יש דואג על רבבותיו, ורבוא רבבותיו, כי ישו פרי מצער, בצוק העיתים האלה, אשר אבל נבל המסחר, ופסו אמונים מבני אדם, לרגלי התנועה הפלשתית והארגנטינית; ויש דואג על כי קמו נושכיו, ויקיצו מזעזועיו, וירדו לנכסיו, ויחבלו גם שמלתו לעורו.– יש דואג על צמד סוסיו, סוסי מרכבתו, כי הזֻוג אינו עולה יפה, כי לא ראי זה כראי זה; ויש דואג לשתי רגליו, כי מחלת הפדגורה תקפתן, ויתהפך בציריו על משכבו. – יש דואג על סבאו כי מהול במים, צוחה על יין משתהו יין צרפת, שמפניה וּמַרֶרָה כי לא עמד טעמו בו…ויש דואג על כי מכבר פנה יום, יום קיץ, ותקותו להביא ככר לחם אל ביתו זו אשתו אחרי אשר מדד בשבלו שוקים ורחובות, נשארה מעל, ונפשו עליו תשוח, בזכרו, כי אשתו, וששת הנפשות החוטאות אשר הביא על ארץ רבה, עודם יושבים בצום, ועיניהם תכלינה.
ואני הגבר ראה עני, לא לרבבותי ונכסי ומטלטלי, לא לסוסי, גם לא לאשתי וצאצאי אדאג, כי סופר הנני…רק על שבר בת עמי השברתי, הקדרתי! מצב עמי המעציב, הוא מקור עצבי ורגזי, הוא היה למפגע לי, יומם הרפה ידי מעשות תושיה, ולילה לא הניח לי לישון.
ואולם לא מצבו בעמים יחתני! הן סמוך לבי בטוח, אשר אם עם הצדק חליפות וצבא, הלא גם מספר ימי הרשע חצֻצוּ,בשגם צורריו, אנוש המה סלה!
בבית המשכית של בוצבבֿה, ראיתי בימים אלה, את פסל הכומר הדימנקני, את האב הקדוש והנורא, אב הרחמים והסליחות, “טרקב בֿ ימרה”, אשר הרוה את עפר האי הפירניי, מדם אבותי, בהתבונני אליו אמרתי אל לבי: גם שטקר, גם דרימון, ואחוזת מרעיהם לא לנצח יחיו, גם בעצמותיהם יבוא רקב, גם שמם יהי לחרפות ודראון עולם; ויוצרי פסל יעמידו גם אותם בבתי המשכית לראוה בם, ובנינו אחרינו יראו בם ויתנודדו כמוני היום, גם שנאתם וקנאתם המה, יחד כעשן תכלינה מפני רוח העת אשר בוא תבוא!..
עד נאמן סלה, הוא ספר קורות חייו: פרק אחד כתוב בכתב מכוער מאד, בעט מלא מרורות, ופרק שני כתוב הדר. – פרק שלישי – באותיות דמע ודם, מכלות עיני הקורא, ופרק רביעי – באותיות זהב, מלאות זיו, ומפיקות נגה, וכן הלאה, עד תם הספר, עד סוף כל הדורות, עד אשר יכתב ספר חדש…והראשונות לא תזכרנה עוד!– רק מצבו בביתו פנימה, ירבה אנחותי: בביתו רבה העזובה, נוראה המהפכה, בכל פינה צלמות ולא סדרים, הרס ונפץ ממסד ועד הטפחות, מבעד לחלונותיו המנפצים בידי בניו, יראו זרים קלונו, יתבוננו יצחקו למשבתו, יביטו איך בניו יגורו מלחמות, וקרבות יחפצו, ישתבבו משובה נצחת, יכו איש את רעהו בשוט לשון, בשוט נורא מאגרוף רשע! וכאשר יחלו יחלשו, ממלחמת איש ברעהו, אז ישברו באפס יד, אז תמצא יד אויב לדכאם על נקלה תחת רגליו, לפשוט על חלליהם, על חללי בת עמי!..
כי אזכרה את עמי ואהמיה, לבי יתפוצץ בקרבי: ידעתי כי לא מענג ורך ותפנוק מנער, יעשו מעשיהם זר מעשיהם; כי אם מרוב צרה ונפש מרה; רעבים הם אחי, קבתם נושה בם! מי כמוני יודע את הזוללה הזאת? היא, גם נפש יקרה תצוד!היא תעש את האדם, כזאב ערבות, כנמרי טרף; היא תשלח מדנים בין אחים, היא תחלל כל קדש, תפריע מוסר, תשבית כל רגש, כל רגש אדם!– צר לי עליכם אחי! מי יתן ויכלתי לפרוס לכם לחם! מי יתן ויכלתי לחלץ אתכם מן המצר, ולהעמיד רגליכם במרחב יה!
בְּאַוָתִי להושיע את עמי, את אחי האובדים ולא יכולתי לשחד בעדם מכספי, אמרתי אשחד מכחי בעדם! זו כוחי לאלהי! ואשב ימים רבים ספון בחדרי, לא אכלתי, לא שתיתי, ותדר שנתי מעיני, ואכתוב, וארשום, ואאסוף כל הגיוני רוחי, ומערכי לבי בספר גדול מאד, ואקרא שמו בישראל “חסן ישועות” לאמר: בו יושע יהודה, וישראל ישכן לבטח!
אולת או שגעון!
ימים שבועות גם ירחים בקשתי בְּוַרְשוֹ עיר מגורי, אשר היא מרכז הספרה העברית, ומעוז הסופרים העברים – מוציא לאור את ספרי, ולא מצאתי: מוכרי ספרי דת, דרוש מוסר וקבלה. עון פלילי בעיניהם, כעון ירבעם בן נבט להחטיא את הרבים בספרי השכלה; ומוכרי ספרי השכלה – לא עליכם – קצרי יד המה, להם היה רצון, רק רצון ולא יכלת! כגורל הסופרים, כן גורל הספרים, וכן גורל מוכריהם!
ואז השיאני יצרי, יצר לב האדם הרע, להחזיר על פתחי נדיבי עם אלהי אברהם, לאסוף חותמים, כמשפט מחברי עמי מאז מעולם; אפס כי שמתי אל לבי כי בימי רעה אלה, אשר מקורי ה“פרנסה” דללו וחרבו, היוקר יאמיר, כל ראש לחלי וכל לבב דוי, מי זה יתאו למטעמותי? אם כי ידעתי כי בימי רעה אלה, יתאוו להתקשט, ולהתיפות, וכל יקר לא ייקר בעיניהם – ומה גם כי יראתי פן אעט כלימה על נפשי; כי עצמי לא נכחד ממני, כי אין לי מצח נחושה, ולשון חלקות, ותחת הושע, משנה שברון אשבר; ולו גם ידעתי, כי בכל מקום בואי, יקדמו בכבוד את פני, וטרם אקרא אֵעָנֶה, גם אז לא נתנני לבי, ללסטם את הבריות, כי לא הסכנתי באלה.
ואחרי אשר נוחלה אבדה תקותי, יעצתי לי בשת: למכור את ביתי בכרכמיש, הוא הבית אשר עמלתי בו, כי ירושה הוא מחותני. ואם כי קירותיו מטו לנפול, וגגו, גג התבן מכבר היה טרף לְשִנֵי העזים ועדר הרחלים, בשנת בצורת זאת כאשר אפס מרעה בשדה, יבש חציר נבל ציץ. – בכל זאת ידעתי כי שלש מאות שקל למצער, אקח את מחירו, ובכסף זה הלא על נקלה אגש למלאכת הקדש, להוציא לאור את ספרי ה“יקר”, אשר יודעי חן, העידו והגידו, כי רב טוב צפון בקרבו, כמדומה לי, כי לא התלו בי!…
אך גם עצתי זאת לעמת שבאה כן הלכה; כליותי יסרוני מעשות המזמתה, למכור ירושת הורים, אם גם מצאתי און לי להשלות את נפשי כי איש חי ורב פעלים, אשר יחוש בנפשו, כי בפעלו יצליח אדם רב, יאיר ל..רץ ולדרים. – לא ירך לבו, לא יפחד כנשים, והשליך גם את נפשו מנגד; ולמופת היו לי אנשי השם אשר מעולם, בעלי ההמצאות הגדולות, כשלמון – די-קו אשר בעד המצאתו, מת בבית האסורים, פרנקלין, שטיפינזון, פולטון, סטנליי, שניצר, וכו'.
וכה הייתי כאיש אובד עצות, ימים רבים, בשאתי עלי את משא כל העם הזה!(?).
ובגלל זאת, התקוטטה בי חברתי לעתים לא רחוקות, עת לא יכלתי מלאות שפקה, (מתי יכלתי?) חברתי זאת דרך נשים לה, עיניה לא למרחוק הביטו, הלאה מחוג עולמה הקטן והשפל, המלא תעתועים, עונות ושגעונות, לא ראתה מאומה; רק לחמה ומימה, צמרה ופשתנה, שמנה ושקויה, נזמה וחליתה, הם הם היו משוש דרכה, כל זמן שהנשמה בקרבה, שעשועיה בעת ההוה, ותקותה לימים יצרו, חץ לשונה פלח כבדי וכבדי; כי כאיש אשר רוח עועים מסוך בקרבו לעת זקנה הייתי בעיניה – שיבה לא טובה לא עליכם!
– כל העולם כולו בנחת, ובעלי בצער! – כעסתני צרתי בלילה הוא – השמעתם בית ישראל אסוני? הראיתם מכאוב כמכאובי? איש אובד עצות, איש אשר קצרה ידו מהושיע לנפשו, אולת קשורה בלבו להיות עוזר ומושיע ומגן לחמש מאות רבוא? אשאלך נא תרח זקן, והודיעני: מדוע לא יעמיסו על שכמם עול דאגת הכלל אנשים כרבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחירע בן עינן, רבי און בן פלת, ורבי עיר בן אתונות, קציני כרכמיש עיר מולדתי אשר להם הגדולה הגבורה והתפארת? הם, הלא כל יכלו! מדוע ישקטו הם במכונם? ואתה קנה רצוץ, דך נכלם, מה לך כי נזעקת?
– בי אשתי! – עניתי בלב נשבר – דברי ככל העולה על רוחך, אך את שמותיהם אל תעלי על שפתיך! כי לבי יתחמץ בקרבי, מבוגדי און אלה לא תצא תורה! נעוי לב אלה, רק את נפשם יאהבו, ומה להם ולעמם? הם הם מהרסינו ומחריבינו!
– צדקו יחדו – צעקה אשתי בהמת רוחה ותרקע ברגל על הרצפה, עד כי נעו שברי זכוכית חלונות בית מעוני, וינע גם לבבי בקרבי – התחת אלהים המה? המה ידאגו לנשיהם ובניהם ובנותיהם, ואתה זקן וכסיל, מה לך אשתך ובניך ובנותיך! ישאו חרפת רעב, ילבשו קרעים, יאכל הקור בדי עורם, יחיו במצוק, יכלו ביגון חייהם, ומה ממך יהלוך? הוי רוצח! הבנים רק בני והבנות בנותי? הוי עַוָל – יוצרך לא יחנך – ראו נא, כמו לא אליו שמתי דברתי, הנהו יושב במנוחה וכותב הבליו, ומקמט את מצחו, ודואג בעד הכלל! שפות הסיר במאמריך! הה גדול כים שברי! יחד יודעי, בתולותי ורעותי, בכו עמי כי רבות אנחותי! שא עיניך וראה הנפשות הרעבות, הגויות הערומות. החרף ישליך קרחו, השלג ישליג בצלמון, אין נחלת לחמם, ואין גם תפוח אדמה להשיב נפש, קירות הבית דולפים, כמו יבכיון עלי יחד, מר יבכיון לגורל אשה עצובה וקשת רוח כמוני!..
דבריה אלה נגעו עד נפשי, ואחנן קולי:
–אל תתאונני רעיתי היקרה, כי למה יקצוף האלהים על קולך? השפילי לראות אשתי, וראית ונהרת. וידעת כי מאשרת בבנות את!
–אשפיל לראות… את אשת פלטי בן ליש?
–אכן גם אותה ראי וקחי מוסר!
–מוסר שדי! – הרימה אשתי בצחוק לעג מר קולה –
צדקת! האמללה תשא כל יד עמל! היא תאכל מעדנים, תלבש שני עם עדנים, מחלצות חדשות חדשים לבקרים, בת חמשים כבת עשרים. היום עברה ברחוב עטופה באדרת עור שועלים, ותרגז ארץ תחתה! מפלי בשרה… בעליות מרוהות…רק עונג וששון, מוסר שדי!
– ללבבה הביטי! בלבבה פצעים אנושים! מעון ביתה בור צרה. משמניה וממתקיה, יהפכו בבטנה למרורת פתנים, ותעבוה שלמותיה! כל אשר אַת רואה לא לה הוא! נושי בעלה עצמו משערות ראשו, בתכריכי זרים יבוא לא בכלח אלי קבר… ואנחנו, אשרנו וטוב חלקנו, כי אין נושה בנו, כל אשר בביתנו לנו הוא, בלעדי הנשמה, אשר אדון כל הנשמות עתיד לטלה ממנו, ולהחזירה בנו בעתיד לבוא!
– אין נושה בנו! גם ברפאים שוכני קבר אין נושה! הוא יטיף לי מוסר. אל תטיף לי! התדאג לפלטי בן ליש? אל תירא ואל תחת! כי הוא לא ידע כל דאגה! פלטי יאמר:“ידאגו אחרים! ידאגו נושיו!” אל תדאג למענו, פני אשתו לא קמטו ולא עת כפני אשתך. אשתו לא ישבה כלואה ביום השבת בבית כמוני מבלי יכולת לצאת בלי כסות בקרה ונעלים לרגליה! לא אחטא בשפתי חלילה לאמר: לשאוף מעט רוח צח תחת שמי ה'!.. גם בשבת מברכין – אוי לנפשי החוטאת – לא יכלתי לבוא אל בית אלהים לשפוך שיחי, לברך את החדש ככל בנות ישראל, אשר חלק להם בדת מורשה!
מי יגלה עפר מעיני אבי עליו השלום, אבי, אשר אדיר כל חפצו היה כי חתנו לוקח בתו היחידה, יהי ספרא רבה, מליץ אחד מני אלף, כל הונו פזר, עד אשר הצליח בידו הביא את ה“תכשיט” היקר הזה אל ביתו! בקראו את מכתביו אשר שלח אלי בימי כלולותי, משך שנתים ימים, סלסוליו ומליצותיו, אז לשחקים הרקיע; אמי – בגן עדן מנוחתה – התהללה בשערים, לבה עלץ בְּאשֶׁר בתה; הה לו קמתם היום מקבריכם לראות שפלותי ודלותי, וצרות לבבי, לו ראיתם איך הטבעתם בבוץ רגלי, איך החשכתם את עולמי, ותתנוני בידי לא אוכל קום… כי עתה מַתֶּם שנית מרוב צרה ויגון.
ובדברה דבריה אלה מעקת לבה, נשאה קולה ותבך רב בכי.
בראשונה העירו בקרבי צחוק: מקץ ארבעים שנה מאז דבקה נפשה אחרי, אחרי אשר יולד דור שלישי על ברכיה, ועוד מעט והנה דור רביעי; החלה להכיר את משוגתה, ותאמר לדבק לא טוב; אך בשמעי קול בכיה נפיגיתי ונדכיתי עד מאד! חשבתי דרכי וארא, כי צדקה ממני: היא הגידה תמיד, כי לו נתנוה הוריה, לרוכל למוזג, לסרסור, לחיט, לסנדלר, או גם לנושא סבל בשוק, או מנקה ארובת העשן, כי אז היה גורלה לשובע ולא לרזון, ותדור נדר לתת את בתי ל“יהיה מי שיהיה” רק לא לסופר עברי; ואמנם נמרצו אמריה! ערכי הושפל בעיני עד מאד, ראיתי כי גבר לא יצלח הנני, ראשון ואין שני! אכן מאושר ממני החיט, הסנדלר, וכל בעל מלאכה למינהו, כלם יראו ברכה בעמלם, אם הרבה או מעט, ולמלאכת סופר עברי, אין דורש, אין מבקש, בהמצאה לא תדרוש, ובהפקדה, לא יפקד מקומה!..מי כמוני יודע גורל נשי הסופרים העברים? הה מגפה אחת לכלן: עני ולחץ, גם נגע וקלון!..
ואשתי מרת הנפש, בראותה, כי נחתי, גם נכנעתי בפניה, ומרך בא בלבי, הוסיפה אמץ להלחם בי, ותנף עלי חרב לשונה החדה, כקטגור אשר לא ידע רחם ביום הדין, קראה אשמתי באזני:
–זה שנים הרבה, עברת חוק, הפרת ברית עולם, גם שודדים ומרצחים, ירחמו אשת חיקם, ופרי בטנם: הם ישימו נפשם בכפם, ישללו שלל, יבוזו בז, ואת שללם יביאו אל ביתם; ואתה, השלכתם אחרי גוך! אנכי הנני כאלמנה, בניך ובנותיך הנם כיתומים, יתומים חיים אשר אין להם מרחמים ומנחמים! שגעון נורא התעך מדרך הישר! ספר גדול כתבת, ומה הושעת ללא עז? הצל לא הצלת את עמך, רק לבני ביתך הריעות, השימות כל עדתך! הה זכור נא והבט!..
כזפת וגפרית בוערה בא מוסרה הנורא בקרב לבי, מחשבות רבות חשבתי, סעפים שונים, ששתי עות בנפשי, ולא מצאתי לי עצה ישרה, בלתי אם למכור את ה“נחלה” ולהוציא לאור את ספרי!
ספרי זה בטח לבי כי יחלצני מן המצר, כי יושיעני ממצוקותי! ספרי זה ידעתי, כי שאר רוח לו, כי ימצא לו מהלכים בקרב עמי; ולא רק אשר יושיע את עמי, וינחיליני שם תפארה, שם עולם אשר לא יכרת, כפלא יועץ: כי גם אמלא זהב חורי, כי עוד לא טח מהשכיל לב עמי, כאשר חרצו עליו צורריו משפט!.. עוד ידע לבחור בטוב!.. ואז… אז תראה אויבתי ותכסיה בושה! אז תדע כבוד סופר בישראל, סופר גוי קדוש!
נחרצה, נעשתה!
האשמורה התיכונה הגיעה, ועל עיני אשתי העיפה מרוב בכי וזעקה, נפלו חבלי שינה. אז לקחתי לי טליתי ותפלי, משניות, ספר חובות הלבבות, בגד שבתי, ובלט הוצאתי המפתחות מתחת כר מראשותיה, ואפתח את הארגז, ואקח לי חלוק לבן, ואשים במלתחתי, ואעזוב את הבית בצאתי על בהונות רגלי, בלב נשבר שמתי אל בית הנתיבות הכרכמישי פני, ולאור הבקר, הוא בקר יום ראשון, באתי שלום למחוז חפצי.
מי הגיד להם בואי? מאין נודע להם בית מלוני? לא אדע! לעת ערב, באו רבים לשחר פני, לא פרחי השכלה, אברכים בטלים, המרחפים בעולם התהו והדמיון, וחוזים משאות שוא ומדוחים; כי אם אנשי מעשה. קציני כרכמיש ונכבדי עשיריה. ביניהם הכי נכבדים: רבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחידע בן עינן, רבי און בן פלת, ורבי עיר בן אתונות, אשר ביום אתמול העטיתי עליהם כלימה, בהכות אותי אשתי בשבט פיה. גם רבים ממפלגת הנאורים, נלוו אתם, הלא המה: צלמונע הרופא, הנושא משרת שר אלף במדינה, כאשר העידו בגדי השרד אשר לבש וקשורי כתפיו; המודד אלמודד, העורך דין בלטשצר, הרוקח שדרך, ואבטליון הסופר, המודיע חדשות מכרכמיש כפעם בפעם בהעתונים העברים, כלם לבשו בגדי שבת ויום טוב, כיאות לקדם פני אורח נכבד ומאד נעלה… כלם השתחוו לי ביראת הכבוד והרוממות, ויתקעו לי ימינם לשלום, באהבה רבה, הבכור כבכורתו, והצעיר כצעירותו.
נבוך ומשתומם עמדתי על מקומי וזמותי נתקו:
התבין אדוני הקורא מדוע? שפק נורא התגנב אל לבי אם לא חולם הנני!.. כי מי ומה אנכי, כי זכיתי לכבוד גדול כזה?קציני כרכמיש, יראיה ונאוריה, יבואו לשחר פני סופר עברי, אשר דל מאד חלקו בחיים? את דרך אחי בני עירי אלה מאז הסכנתי! לא רק אשר לא רחש לבם לשחר פני סופרים עברים בבית מלונם, כי גם בהשפיל הסופרים את כבודם, לבוא אל בתיהם המה, ידעתי כי סגרו הדלת ונעלו. ואם אחרי אשר כתתו רגליהם פעמים עשר,מצאו פתח פתוח, לא מצאו יד פתוחה, וטרם אספתי נפוצות מחשבותי, לדעה מה יעשה בי, פנה אלי צלמונע הרופא, וידבר אלי עברית לאמר:
– מדוע זה הנך מחריש ומשתאה אדוני הסופר?
– פלא!– עניתי בהניעי את כתפי – רחוק מגבול שכלי, קטונתי מכל הכבוד אשר עשיתם לעבדכם! במה זכיתי לכבוד גדול כזה? איזו רוח עברה עליכם פתאום אדוני הנכבדים?..
– ה' עמך גבור חיל!– ענה צלמונע עברית – מה זה הדבר? הלא סופר עַמֵנו אתה, סופר נודע למשגב בכל תפוצות ישראל; הן רבות כתבת, רבות פעלת, פעלת לחוסים בספרתנו הקדושה והרחבה, ועוד תשאל: “במה זכיתי”? זה לא כבר הופיע בעירנו הרב הצדיק הקדוש מעיר מול-סין, ויעלזו חסידיו בכבוד ויערכו משתה גדול לכבודו, ויבואו האנשים על הנשים, ויביאו מנחה לאיש האלהים, וקהל חסידיו מתי מספר הם, אשר הִשּׁם אֱלֹהַ עושר, ואנחנו אשר בזקנינו ובנערינו, בנשינו ובטפנו, נאמנים אנחנו את שפתנו – לא נדע לחלק את הכבוד הראוי לסופרינו? האפס כל רגש מקרב לבנו?
כעבד נקלה בהנתן לו פתאום כבוד רוזנים, כן הייתי אז בעיני בשמעי דברי צלמונע, במבוכה נעימה לא אדע שחרה, הבטתי אל פני הנאספים בחדר משכני ואומר:
– האמנם? רוחכם נאמנה את שפתנו?
ויגש אלי אבטליון, ויוציא מתחת למדיו, ספר גדול ועב, כרוך בעור זמר, וכתבת זהב על גבו ויפתחהו ויפרשהו כשמלה לפני ויאמר:
– הנה הפנקס הזה יהי לך עד נאמן אדוני הסופר!
ואשים עיני על הכתבת אשר על שעריו וארא שלש מלות אלה באותיות גדולות ומאירות “חובבי שפת קדש”.
– אתאנו לך סופר נכבד! – קרא אבטליון וילטוש עלי שתי עינים חודרות, כמו נסה את כוחו לדלות ממעמקי לבי, את משפטי על אדות החברה הזאת, אשר היתה שעשועיו יום יום – אתאנו לך סופר נכבד כי תתן את ידך לנו, והיית חבר נכבד בתוכנו לכבוד ולתפארת!
– אם מצאה האגודה הזאת חן בעיני אדוני הסופר!– הגיד רבי פגעיאל חלקו בפנותו אל אבטליון.
– טרם אדע משפט האגודה!
– קרא נא אדוני מעל הספר!
– כמה מספר החברים? – שאלתי בחשבי כי מספר הם, ונער יכתבם.
– עשרת אלפים.
– עשרת אלפים? המגזם אתה לי רבי אבטליון?
– מספר ראשי בתי אבות בעירנו הוא מספר החברים, הלא כרכמישי הנך, וידעת היום, כי עשרת אלפים הם במספר!
– ורשיון הרוממות?..
– איזה רשיון? אגודתנו לא אגודה היא, בתכונתה האפיציזית, כי אם קהל חותמים, או קהל קוראים עתונים, וספרים חזיונים, ספרתים, ומדעיים, בעירנו יש עשרת אלפים חותמים, וכל חותם ירים תרומה, מחצית השקל לשנה, או ארבע קשיטות לחדש, או קשיטה אחת לשבוע! סך מצער כזה, הלא גם יד העני משגת!
– אכן עצה נפלאה, אבל מתי תאספו חצאי השקלים? אדמה כי לימות המשיח!..
– מדוע תרחיק את הקץ? – שאל צלמונע עברית.
– באשר נפשי יודעת מאד, כי אין כסף לישראל!
– אין כסף? בתמיה! – סתר רבי עיר בן אתונות דברי בנגון הגמרא – ההנך בוחן ובודק גנזי נסתרות? הנה רבי פגיעאל יוכיח! האף אין זאת רבי פגיעאל?..
– ואתה רבי עיר?עלי לאמר עמך “עננו”… בית החומה בעל שלש הקומות יוכיח! – ענה רבי פגיעאל כנכלם מעט.
– ושטרי האבליגציות? ושטרי המלוה הראשונה והשניה והשלישית?– קרא רבי עיר עלז ושמח, בקרצו עין לרבי פגיעאל.
– רב לכם – ענה צלמונע בצחוק – כאשר ידעתם גם שניכם לא תדעו מחסור! לו שאל אֵל עליון בעצתי, כי אז יעצתיו לחלק כספכם לחמש מאות עניים, ואז השיג למצער איש איש חלקו חמש מאות שקל!
– וכספך אתה אדוני הדוקטור? – ענה רבי עיר בצחוק – ויקרוץ אליו עיניו, וקמטים קמטים נקוו במרומי מצחו.
– רב לכם! – כהה בהם אבטליון, אשר לא אהב לשמוע לצון – שפתי סופרנו תבענה מישרים! יש כסף לישראל! ישכסף לעגל, ואין כסף למשכן! כמה יגיעות יגע רבנו עד כי עורר את עדתו להמפעל הקטן הזה: מחצית השקל לשנה! רבנו הנודע למשגב, בתורתו, חכמתו, וקדושתו, בכל ארצות תבל, קמו נגדו מרעים, להפר עצתו, ולקלקל מחשבתו, ויבקשו חשבונות הרבה, בעד מחצית השקל לשנה! ואם חיט הוציא הגה מפיו, בהלכות המחלצות, והמעטפות, והמטפחות והרדידים, אז מבלי בקש חשבונות הרבה, הקדימו “נעשה ונשמע!” ויזילו זהב מכיסם, וכל המרבה היה משובח ומפואר עדי עד. לבי יהי כמאכלת אש בזכרי את הלוקוס המכלה ממונם של ישראל, ואינו עומד להם בשעת צרתם!..
הדברים האלה דבר אבטליון בתום לב ובחימה שפוכה כאיש נצב לריב, כל הנאספים החרישו כמו הודו לדבריו, ורוח עצב רחפה על פניהם, רק אנכי – נגד רצוני – התפרץ קול צחוק מגרוני.
– למה זה צחקת אדוני הסופר? – שאל אבטליון כנכלם – האם לא מישרים תבענה שפתי? היש בם נפתל ועקש?
– חלילה, כלם צדקו יחדו! אולם מכבר היו לי לזרא! זעקת חברי הסופרים מכבר הקיפה את גבול ישראל, ובכל זאת לא יעזבו את גילוליהם, ותהי להפך: כל אשר יוסיפו להרים בכח קולם, לזעוק חמס על תעלולי המותרות, כן יעמיקו סרה!
– מדוע?
– הגד נא אתה רבי אבטליון אם ידעת!
– אנכי אגיד בלי משוא פנים: כי יתומים היינו באין אב, מאשרינו ומדריכינו, אשר מרביתם נקנה לנו בכסף מלא, לא ילמדונו ארחות חיים, ותוכחת מוסר; ורק יִוָאֵשוּ ממנו, ויעזבונו ללכת שובב, או ירדו בנו באף… ואל כן, השתובבנו משובה נצחת, על כן נעשה מעשינו, זר מעשינו! בידינו, נאבד את עמלנו, את הקיום אשר ברגלינו, בצעצועי, ושעשועי, ותעעתועי הבל, ועיני העדה יעלימו את עיניהם. הה אדוני! יש בנו אוילים נמהרי לב, עזי פנים וקשי ערף, יש בנו בעלי תאוה! ועוד תשאל: מדוע?
– הוי רבי אבטליון, הנה דרכת חצך דבר מה, לירות בלב נשיאי הדת!..
– גם לכם סופרים לא אשא פנים!..
– הה רבי אבטליון אין לנו שומע! – נסיתי להצטדק לפניו.
– לו יצאו דבריכם מן הלב, כי אז מצאו מסילות בלב העם; אבל רבים מחבריך כבר עברו ובטלו מעולם המעשה, או לא ראו אור עולם באוצר חיים, ולא יבינו את אשר ידברו, רק יעלו גרה… האחד הוציא הגה מפיו, והנה כלם יחד עליו יתמלאו, זעקה: מדוע יחיו אחינו ברחבה? מדוע ילבשו בגדי חפש? מדוע יבואו בסוד עליזים? ועוד עונות כאלה.
– ואנכי מאמין באמונה שלמה – שסע רבי עיר בן אתונות דברי אבטליון – כי לו עתקו הסופרים המוכיחים האלה, גם גברו חיל; כי אז שכחו עד מהרה את לקחם הזך!..
ואבטליון מבלי שים לב לדברי רבי עיר, הוסיף לדבר:
– אמנם עונות אלה נזכיר, להאנשים אשר על שבכה יתהלכו, אשר יגביהו פתחם, ובאחריתם יהיו נבלים, ברדתם פלאים; אבל אלה הלא תיסרם רעתם, ולא ישובו עוד לכסלה, מבלי יכלת! אולם העשירים, מדוע זה לא יחיו ברחבה? מדוע זה יחסרו נפשם מטובה, בהיות לאל ידם להטיב לה? הצדקה לכל איש להתענג על חיל עמלו, ולראות חיים, כאשר יוכל, וכאשר אהב, אם רק לא יתנגדו לחוקי אלהים ומלך! ואם הצדקה לכל אדם, הלא גם בני עמנו, נבראים הם בצלם, ומדוע ישללו מהם זכויות אדם? הלא זה הוא רצון אויביהם!
– הה רבי אבטליון, בארץ ספרד ופורטוגל נפתחה לנו הרעה בגלל תאותנו אל המותרות, בגלל תאותנו להיות דומים אל אזרחי הארץ!
– ובהארצות אשר לבשו אבותינו בגדי עִדִים, וישימו חבל במתניהם, לא נרדפו באף? לו גם נואלו עשירינו לשמוע לקול מוכיחיהם, ולו גם הוסיפו משלהם, ללבוש קרעים, ולאכל לחם נקודים יבש, הישיבו אז הצוררים ידם מבלע? הימחו כעב פשעיהם, ויטו אליהם כנהר חסד? הבל ורעות רוח! הקנאה והשנאה לעם נכרי, בדרך אחד תצאנה, ובשבעה דרכים תשובנה, אם נחיה בצר ומצוק, אז תמצא ידם לטפול עלינו עונות אחרים, הידועים מימי הבינים: “היהודים מתאמצים בכל עוז למלא זהב חוריהם, היהודים הם נבלים, כלים, וכליהם רעים, הכסף יקר בעניהם מחייהם, ומה גם מחיי זולתם”! – אנחנו בני ישראל, בני אדם הננו, בשר ודם! ואם נרגנים צרי עין ורעי לב, אשר רקב יבוא בעצמותיהם בראותם כי אחיהם הגר יחי עמם, וייראו פן יטול חלקם, ועל כן ישימו פדות בינם ובינינו, ויאמרו כי רק הם קרויים אדם ולא אנחנו; הנה הטבע אשר צדק ומשפט מכון כסאו, לא ישים פדות, הוא שוה ומשוה, את העמים הגדולים והמאושרים להתהדר ולהתיפות בחוץ, אשר תאכל את מבחר ימי החיים, והעמל תחת השמש, לא פסחה גם עלינו! בני אדם הננו ככל העמים!
– ואנכי – ענה צלמונע – כרופא חולים אגלה את אזנך אדוני, כי המגפה הזאת באה לעולם, לא רק בשביל אי נקיון בבתי הנפש, שרירות הלב, ורוח בהמה יורדת למטה לארץ; כי גם בשביל קיום העולם! אצבע אלהים הוא! המגפה הזאת, הגדילה והאדירה, את תנועת המחיה והכלכלה, בדור האחרון הזה, אשר ישוב העולם הלוך ילך וגדל, ומקורי הפרנסה הטבעיים, מעטים המה, וגם המעטים יצערו, יחרבו וייבשו; ולולא המגפה המוסרית הזאת, מי יודע אם לא באה לעולם מגפה גופנית. לרגלי הרעב ותוצאותיו. אמת כי נוצות היענה, פניני הזכוכית, מגבעות הקש, ועוד ועוד, הבל נדף הם ואין בם מועיל, תעתועי ילדים נמהרי לב, ורק תועבה יבחר בהם; והאיש אשר עיניו פקוחות על דרכי החיים, בוז יבוז להם, על כי נתעים הם בשוא, על כי טח מהשכיל לבותם; אבל מה הם החיים בעצמם, אם לא שרשרת שגעונות וסכלות ארוכה? שים נא אל לבך אדוני, כמה רבוא רבבות בני אדם ימצאו מחיתם על ידי השגעון הזה? לולא השגעון כי אז חתום היה כסף העשירים באוצרותיהם מבלי הביא כל תועלת לא להם, ולא לזולתם!
– לו משך אבירים בכחו – אמר אבטליון באנחה – כי אז לא שמתי לב לקול צוררינו, לשאון קמינו עולה תמיד, אבל הוא אכל עניים מארץ, ורמס וטרף את מדותינו הישרות והיקרות אשר הנחילונו אבותינו! ההדר החיצוני, לא יביא לנו ענג ונחת ושלות הנפש, כי אם יגון וכעס, ממרורים ונדודים, קנאה ושנאה, אכזריות ואי-אומן! אמת כשלה ברחוב, וקן אהבת האדם אשר בכבודה יתימרו בני הדור הזה, נהרס בלבנו; ואם לעתים רחוקות מאד, נעשה דבר מה לטובתה, גם אז רק ההדר החיצוני והכבוד המדומה מגמת פנינו!
ואנחנו העמקנו סרה יותר מעמי הארץ: לכל העמים ללשונותיהם, למשפחותיהם, יש מפלגות: מפלגת אצילים ואפרתים, מפלגת סוחרים ושכירים, ומפלגת פועלים ואכרים; וכל מפלגה תלך לבטח דרכה, ולא תעבט ארחותיה, ולא תלך בגדולות ובנפלאות ממנה: הסוחר לא יתחרה את האציל, והאכר לא יתחרה את הסוחר; האכר אם גם הון ועושר בביתו, וגם אם נתנה משרה על שכמו, לא ימלאהו לבו ללבוש בגדי חפש, ולא ישנה גם ערקתא דמסנא, בדעתו את ערכו ומצבו, ויודע הוא כי לא תהי תפארתו על דרכו; גם ראש עדת האכרים, אשר לו העוז והמשרה בחבל הכפרים, כשר המחוז בכל מחוז, בכל זאת לא יבוש בבגדי האכרים, ובכן יבוא הכל על מקומו בשלום.
ואנחנו בני אל חי זרע אברהם אוהבו, אם כי יש בקרבנו מפלגות מוסריות עד אין מספר: יראים, ותיקים, נאורים, משכילים, מתנגדים, חסידים, אדוקים, וגם החסידים יפרדו והיו להרבה ראשים; כדברי ירמיהו הנביא: (יב, יג.) “כי מספר עריך היו אלהיך יהודה”! בכל זאת הננו כלנו רק בעלי מפלגה אחת: מפלגת אצילים ואפרתים מלכים בני מלכים! איש איש יתברך בלבו, כי לו נאה כי לו יאה, בעל הרבבות יתחרה את בעל רבוא רבבות, ובעל האלפים את בעל הרבבות, ובעל המאות את בעל האלפים, ובעל העשרות את בעל המאות, ואביון בלה ורד את בעל העשרות, נמצא כי האביון יתחרה את בעל רבוא רבבות, ועל כן רבה המכשלה, וגדלו הפרעות בבית חיינו, ובצדק נשא עלינו אחד המושלים את משלו ויאמר:
בַּמְּסִלָּה בַדֶּרֶךְ, בַּמְּסִלָּה בַדֶּרֶךְ
עָבְרָה עֶגְלַת צָב יקְרַת הָעֵרֶךְ
עֶגְלַת צָב רְתוּמָה לְסוּסִים שֵׁשֶׁת;
סוּסִים אַבִּירִים פַּרְסוֹתֵיהם נְחוֹשֶׁת
חַדּוּ מִנְּמָרִים, קַלּוּ מִנְּשָׁרִים
בְּרַעַשׁ גִמְּאוּ אֶרֶץ, וַידוּשׁוּ הָרִים.
ואַחֲרֶיהָ לְסוּסִים אַבִּירִים רְתוּמָה מֶרְכָּבָה,
מִפִּיהֶם יַז קֶצֶף, מִפַּרְסוֹתֵיהֶם לֶהָבָה,
כַּבְּרָקִים רָצוּ, בִּמְרוּצָתָם שָׁטָפוּ.
הָאַרְבָּעָה אֶת הַשִּׁשָּה רָדָפוּ.
וְאַחֲרֵי הַמֶּרְכָּבָה, בְּסוּפָה וּסְעָרָה,
כְּעַל כַּנְפֵי רוּחַ, נִשְֹּאָה כִּרְכָּרָה
הַכִּרְכָּרָה רְתוּמָה לְסוּסִים שְׁנַיִם,
וְהַשְּׁנַיִם הַשְּׁנַיִם, רָדְפוּ אַרְבַּעְתָּיִם.
אַחֲרֵי הַכִּרְכָּרָה, סוּס חֲדַל כֹּחַ
סוּס רָז וְדַל, עִוֵר וּפִסֵחַ,
עֶגְלַת דֹמֶן מָשַׁךְ עַל שְׁפָיִים,
וַיִרְדוֹף וַיִרְדוֹף אַחֲרֵי הַשְׁנָיִם.
בַּמְּסִלָּה בַדֶּרֶךְ, בַּמְּסִלָּה בַדֶּרֶךְ,
בְּדֶרֶךְ הָעוֹלֶה גֵי בֶן הִנּוֹם,
הַנִּשְׁקָף מֵרָחוֹק עַל פְּנֵי הַיְשׁימוֹן,
נֻפְּצָה עֶגְלַת דֹמֶן שִׁפְלַת הָעֵרֶךְ
וְעַל יָדָהּ נִבְלַת סוּס הִתְגּוֹלָלָה,
וּלְפִי שְׁאוֹל נִפְזְרוּ עַצְמוֹת בַּעַל הָעֲגָלָה.
אֻמְלָל! מַדּוּעַ לֹא יָדַעְתָּ נֶפֶשׁ בְּהֶמְתֶּךָ?
וּלְהִתְחָרוֹת אֶת הַשִּׁשָה אִוְתָה נַפְשֶׁךָ!..
– המשל הזה הוא ערב, ואינו מועיל, העם באולתו ישגה, עצה הבו נא הלום! עצה ותחבולה!
– עצה? בעירנו מכבר יעץ רבנו, ואנחנו עם מרעיתו, בקולו שמענו; עירנו תוכל להיות כעת למופת לכל קהילות יעקב בארצנו! בצאתך שער עלי קרת והתבוננת בבגדי הדור הצעיר, והכרת וראית!
– מה יעץ? – שאלתי בנפש תאבה לדעת.
– רבנו יעץ ליסד חברה ברשיון הממשלה בעירנו, בשם: “מתנגדי המהדרים מן המהדרים”. ימים של שנה הטיף רבנו בכל בתי כנסיות, ובפום ממלל רברבן, בקול חוצב להבות אש, נשא מדברו על אודות מדת ההסתפקות, וצוררתה התאוה הארורה הזאת ותוצאותיה; התאוה הזאת המקברת את בעליה, המכלה את עיניו ומריבה את נפשו!
– ואתם בקולו שמעתם?..
– בני הדור הצעיר לא הקדימו אז “נעשה לנשמע”, ימים רבים היתה עירנו כמרקחה: הצעירים והצעירות, המו וילונו ויסובבו עיר, ואחדים מבני בליעל אשר ראו בעיניהם רק את צל ההשכלה, העידו ברבנו, כי יכוהו בלשון לפני שר השוטרים… אבל רבנו צחק לעג להם, כי בטרם עוד הציע ההצעה הזאת, מכבר לקח דברים, לא רק את שר השוטרים, כי גם עם כבוד שר הפלך בעצמו! שר הפלך הטוב והישר הושיט לו את ימינו באהבה, ויודה לו על מחשבתו הטובה להטיב לעדתו, לנחותה במעגלי צדק. –
– והצעתו יצאה לפעולות?
– אם רבנו יעץ, ומי יפירנה? הן בני הדור הישן הופיעו כרגע על עצתו, וישישו לקראתה, כי להם חלק הלוקוס חבלים באפו, וישביעם כעס ומכאובים מרבה להכיל, עד כי קללו את יומם, ויבחרו מות מחיים!
איש מאחינו כי שלח את בתו החוצה, בא ביון מצולה, ושבלת שטפתהו. בלויי הסחבות של משי, הכשילו את כחו, וישימו עליו עול כבד, אשר עד יום מותו לא יכול להמיש צוארו ממנו! רבים מהורים אומללים אלה אשר נאלצו לרדוף אחרי “ששת הסוסים” הומכו השפלו, ויבואו עד ככר לחם, בנפלם בידי הנושכים: ורבות בנות אשר לא אמרו הון, ירדו בדמי ימיהן שאולה, אבדו את עצמן לדעת, או נזרו לבשת… וכל העיר מלאה מֻטֶה…
ועל כן רמה קרנם כעת בהוסד האגודה הזאת, כי גם הבנים והבנות אשר יתורו אחרי לבבם ואחרי עיניהם, עזבו דרכם כסל, ולא ישובו עוד לכסלה; הראית אדוני בבנינים עתיקים לימים ספון הלבנים העגול ככפה? הלבנים תלויות על בלימה, רק כי האחת תחזיק את רעותה, אבל אם תשמט האחת, אז תפולנה רעותיה, מקצה הספון עד קצהו באפס יד; רק אחד נתץ את הבעל ויהרוס את מזבחו, ואחריו החרו החזיקו, כל בני כרכמיש!
– מי הוא האיש?– קראתי ברגש – הגד נא, מי הוא? ואבשר צדקתו בקהל רב בהעתוני הצפירה, המליץ או המגיד, להאיש ההוא נאוה תהלה, כי קדש שם שמים ברבים!
– האיש ההוא – ענה אבטליון בהביטו אל פני רבי פגעיאל אשר נהרו אז בדברי את דברי – הוא רבי פגעיאל בן עכרן היושב לפניך בזה – לפני שמש ינון שמו! – הוא היה הראשון אשר נתן ידו להאגודה הזאת, ויכתוב את ידו בספר התקנות אשר לה, גם קיים זה מה שכתוב בזה! כחדש ימים אחרי אשר נוסדה האגודה, השיא אחת מבנותיו, וביום חופתה לבשה רק שמלת קנבוס, אשר מחיר האמה רק שלשים קשיטות ולא יותר! רבי פגעיאל הסיר את אלהי הנכר מביתו, הוא הסיר את תפארת העכסים, השביסים, והשהרונים, המגבעות, ונוצות בנות היענה, הנטיפות, ובתי הנפש ( корсегы ) אשר לחצו את בנות ישראל שנים הרבה… וישימו מועקה במתניהן, ורבות בנות אשר נקטפו בלא עתן, וכמעשהו עשו כל בני עירנו!
– גם ספר תקנות יש להאגודה הזאת?
– יש ויש אדוני הסופר?
– ומי תקן את התקנות?
– אלופי עירנו, ועשיריה, למודי ה', והמשכילים! רבנו אשר נבחר לשבת ראש בהאספה, קבל האמת ממי שאמרו. פנקסי “ארבע ארצות” היו לרבנו לעינים3.
– מה טוב ומה נעים! אבל מה יאמרו החנונים, סוחרי משי סמוט ואטלס? אדמה כי מעשי האגודה לא תתן קטורה באפם!
– ומה לנו ולהם? – ענה רבי פגעיאל – אין טוב בלי רע! וכאשר ירד הגשם מן השמים והרוח את הארץ, ונתן זרע לזורע, ולחם לאוכל, לא ימצאו מתאוננים רע באזני ה‘? ובכל זאת חסדי ה’ לא תמנו! חסדי ה' נזכיר אשר יתן לנו הגשם בעתו; גם רבון העולמים לא ישחית את הכלל בעד הפרט!
– ואנכי אקוה – הבטיח צלמונע – כי הימים לא ימשכו, ולהאגודה הזאת לא תִּוָּלַדְנָה אחיות בהרבה קהלות יעקב, זכרו כי פי המדבר אליכם!
– מי יתן והיה!– עניתי ולבי עלץ בקרבי – עתה רבותי, הראיתי לדעת כי רק ביד נשיאי הדת לבצור רוח נגידים, לעצור בעד משובת ההמון, אודה ולא אכחד! הן כל דברי חברי הסופרים עלו בתהו, ורבכם באונו שרה את הלוקוס ויוכל!
– ברוב ענין שכחחת רבי אבטליון לתת מענה לאורחנו הנכבד על שאלתו – העיר רבי עיר את אזן אבטליון.
– אכן רבי עיר, נפשי אִוְתָה לדעת: מתי יאספו חצאי השקלים? מחוץ לי לדעת! אולי יצלח בידי ליסד אגודה רבת העליליה, גם בְּוַרְשוֹ עיר מגורי!..
– ביום אחד!– ענה אבטליון כמנצח – בערב יום הכפורים לעת תפלת המנחה; עת קערות הצדקה עומדות בשורה אחת על השלחנות בבתי כנסיות, אז לא יגרע גם חלקנו, אז יובאו חצאי השקלים, אחד לא נעדר! הממשלה הכירה פעלנו לטובה, ותתן לנו הרשיון בלי כל מעצור. רבים הם כיום בקרב בני עירנו, היודעים להוקיר ערך קערתנו, מקערת “הכנסת כלה” “עני הגון” “השמשים” “משרתי העדה” ועוד הרבה קערות כאלה, אשר בין כל אומה ולשון, לא נודע טבען, ותחת מחצית השקל, יתנו שקל, שנים שלשה, חמשה גם עשרה! ששת אלפי שקל תרומת השנה הנוכחית, הנם לפקדון ביד האדון הדוקטור!
– ומה תעשו בהכסף הרב?
– אנחנו לא נדע מה נעשה? לשנת 1892 מכבר נתנו מחיר מאה ועשרים גליונות “המליץ”, מאה ועשרים – “הצפירה”, מאה ועשרים – “המגיד”, מאה ועשרים – “השחר” בש“ר, מאה ועשרים – “ישראל וישרון”, מאה ועשרים – המכבש העברי”.
– בעד עשרת אלפים חותמים מאה ועשרים, מאה ועשרים גליונות?
– ואיך יחשוב לבך? לתת לכל חותם ששה עתונים. הלא רק מחיר עשרת אלפי גליונות המליץ עולה למאת שקל כסף!
– ואיך תחלקו את הגליונות?
– בגורל!
– בגורל?
כן כן בגורל! אל תמה על החפץ אדוני! אחד למאה יזכה בגורל! וכן גם יזכה אחד למאה ספרים וחוברות חדשים גם ישנים! כי הנוכל לתת לכל חותם ששה עתונים, וספרים שונים, במחיר מחצית השקל לשנה? ואם יתן כל חותם שלשים שקל, ומצא לנו?
– ותשעים ותשעה חותמים?
– הכל במשטר וסדר, בחשבון ודעת, אין פרץ ואין צוחה! הלא שמעת אדוני: אחד למאה יזכה בגורל, ועשרת אלפים יזכו מאה, ולנו מאה ועשרים… עשרים נחלק בעשרים בתי כנסיות ומדרשות אשר בכל פאתי עירנו!
– עתונים וספרי השכלה בבתי מדרשות?
– ומה זה תתפלא אדוני? לו יעצו כזאת המשכילים, כי אז אולי הופרה עצתם; אבל אם רבנו יעץ, מי יפירנה? עצת רבנו היא! כי לכונן בית מקרא ספרים, בלי רשיון הרוממות לא יתן רבנו! ולו גם נעתרה לנו הממשלה לתת הרשיון, אז ימצאו קנאים נרגנים ומפריעי שלום אשר לא יחסרו לנו, והם ימצאו תואנות להתגולל ולהתנפל עליו, ולעשות שערוריות, ועתה ישימו יד לפה! רבנו הבטיח כי אין שום מינות בהעתונים האלה4.
בבואך כיום אל אחד מבתי המדרש בעירנו, ומצאת בין ארונות ספרי התלמוד והפוסקים ושו"ת קבלה, מוסר וחקירה; גם ספרי חזיון, ספרי תולדה, וספרי מדע וְסִפְרָה, וגליון גליון מששת העתונים אשר אמרתי! הרבה הרבה עזרו להתפתחות בני עירנו, אחשוב למשפט כי גם בעד מקרא ספרים שונים, ועתונים שונים, בשלש שפות, יתן כל איש מחצית השקל לשנה בנפש חפצה!
– והעודף? אולי תוציאו לאור כתבי יד סופרים?– שאלתי בהתגנב פתאום תקוה אל לבי, כי מצאתי הפעם, גואלים נאמנים לספרי האומלל אשר במשאון יכסה שמו.
– להוציא לאור כתבי ידי סופרים, לא נוכל אדוני עד אשר יוסד ועד חכמים, אשר יעבירם תחת שבט הבקרת! כי אם נאמר לעשות כרצון איש ואיש, אז תמלא ספרתנו, ספר הבל כמים לים מכסים. סלח לי אדוני אם אומר כי רבים הם אתנו כיום סופרי אליל, כסילים ומשגעים, אשר מקומם יכירם רק בבתי חולי הנפש, כסילים ומשגעים אשר נפשם אותה מאד, להראות לכל באי עולם את אולתם ושגעונם, רוחם תציקם, ובטנם כואבות חדשים יבקע!
– ולמי כל העמל?– שאלתי, והיטב חרה לי על כי יצא עתק מפיו, וגדף כלפי הסופרים.
– אנחנו נתמוך מדי שנה בשנה ביד הסופרים, בכלל, וזקני הסופרים בפרט! לשנת 1892 קצבנו תמיכת אלף שקל למו“ל “האשכול” למען ישוה לפעלו ולעבודתו, להוציא לאור את החוברת השמינית והתשיעית. אלף שקל פרס למו”ל האסיף, למען לא יחדל לתת פריו בעתו. אלף שקל קצבנו פרס לסופר מהיר, אשר יערוך ספר חנוך שלם, מְצֻיָן; כי לבשתנו, עניה היא ספרותנו בספרי חנוך; ספרי חנוך הם אבני הפנה באשיות בנין כל עם וספרותו. ואלף שקל קצבנו לארבעה מורי עברית, למען ילמדו שפת קדשנו חנם אין כסף לכל אשר ידבנו לבו ללמוד אותה. כעשיר כעני, כגברים כנשים, כיהודים כנוצרים! כי על דעת רבנו, יושע יהודה, אם שפת קדשנו, תמצא לה מהלכים בין גויי הארץ; כי אז תפקחנה עיניהם לראות נכוחות, אז ידעו סתרינו, אז יכירו וידעו, כי לא נצמא לדמם ביום חגנו, בחג המצות, אז יוכחו, כי דתנו לא תצונו לעשוק, להונות, לקחת נשך ותרבית, ולמאס בעבודה, ומה גם בעבודת האדמה, ועוד ועוד! התאמין אדוני, כי רבים מאזרחי עירנו אשר רכשו להם בשנות מספר אלה, אשר החילונו להפיץ ידיעת שפתנו, היתה רוח אחרת אתם? ולא רק אשר יסבלו אותנו, כי גם נתנו לנו את בריתם שלום? בבתי נאורינו הדפה שפתנו את הערלה, את הצרפתית, אשר עמדה לפנים, על השלבים העליונים בסולם המנהג, ותירש מקומה!
– מי הם העוסקים והמנהלים?
– לנו אין עוסקים ומנהלים, כי עוסקים ובעלי טובה שנאה נפשנו! לנו רק שנים סוכנים: האדון והדוקטור, ורבי פגעיאל! והמזכיר והסופר. אני אני הוא, שלא על מנת לקבל פרס חלילה!
– ישלח לכם משמים אלהים חסדו ואמתו! – קראתי ממעמקי לבי, וכליותי יסרוני על תתי דופי ברבי פגעיאל תמיד, הנה הראיתי לדעת כי איש יקר הנהו, יקר ונכבד ורב העליליה, רבות פעל למען אגודת “מתנגדי המהדרים מן המהדרים” רבות פעל לטובת שפתנו, וספרתנו, וסופרינו.
– היו אחי היקרים למופת לכל אחיכם, בכל ערי ארצנו, ואז תפרח שפתנו כחבצלת, וצץ ופרח גם ישראל! מחצית השקל לשנה!.. הה לו חכמו לו השכילו רבנינו!רק מחצית השקל לשנה, ותמורתה אלף אלפי אלפים!
ואבטליון בשמעו מפי תהלה וברכה, צהלו פניו, ורוח חיים רחפה עליהם כמו נפחתי נשמה באפיו, ועיניו הפיקו נגה יקר, ואור זרוע לצדיק ולישרי לב.
וצלמונע הרופא עמד על רגליו ויאמר:
– היו ימים לישראל בעירנו, אשר תעינו תעתענו, סרנו מספרותנו, ומסופרינו הטובים, איש איש רק אל בצעו פנה, אל הבלי הזמן, אל תעתועי היופי החיצוני, אל שעשועי הבל, אל רוח היוני! ומכל תושיה, מכל רגש לאומי רחק לבנו; ספרתנו היתה עלובה, ושפתנו גולה וסורה, ככלי אין חפץ בו לכל מפלגות עדתנו; היראים הביטו עליה ביראה ופחד, כעל זאב ערבות אשר ישים שמות בעדר ה'; ובעיני אחי הנאורים, אשר גם אנכי הייתי אחד מהם, היתה כאבן נגף על דרך ההשכלה הכללית, אשר חיים בימינה, ואלה ואלה הרחיקוה מעל גבולם; ורק מתי מספר, אנשים קצרי יד היו לה זרוע סלה, זער שם, זער שם; ובהיות השפה משפלת, השפלו גם נוטרי כרמה, הסופרים! הסופרים אשר כל העמים הנאורים, יעטרום כבוד, ולכבוד שמם יקר יתנו, כי תורה יקחו מפיהם; וגם לפנים בישראל, גדול היה כבודם; הם היו בני הנביאים המתנבאים במחנה!
כי אזכור את הימים ההם, והחזיקני רטט, ובשת תכסה פני; בבתינו נקראו רק העתונים הצוררים לישראל בנכליהם, כמו התענגו לראות איך זדים יעפרו בעפר לעמתם, ויגולו על ראשם עוגות חרב, בעת אשר גם זרים אשר אֱלהַ בקרבם, התעוררו על הנבלה הזאת, כי בני אדם המתימרים בשם ההשכלה, ותקון המדות, יפרו כה ביד רמה חוקי אהבת האדם; והעתונים העברים נראו רק שנים שלשה בכל גבולנו, היש רגש כבוד לאנשים כאלה? הדור הצעיר רומם תחת לשונו את ספרי העמים ומשורריהם,מבלי דעת כי גם לעמו סופרים ומשוררים אשר לא נפלו מהראשונים לולי עמדו בשפל, לולא היה עוני ריש חלקם!
אנחה מרה וכבדה, הגיחה ממעמקי לבי, בשמעי מפי הרופא על אודות חברי הסופרים, אשר תאר מצבם בשרד אמת. והרופא לטש לי עין חודרת, כמו ידע כי נגע במיתרי לבבי, ויוסף לדבר:
– סופרי ישראל נאלצו להחזיר על פתחינו למכור את ספריהם אשר בשארית כחם הוציאום לאור, ובנינו המשכילים לא רק כי לא שמו על לב, כי חרפה לעם אשר את סופריו לא יכיר, כי עוד התאוננו עליהם כי קבצנים הם (שנוריר"ס בלעז), וישאלו בגובה אפס: מדוע לא יעשו כן סופרי העמים? ואמנם, גם אנכי שאלתים: מדוע לא יצטרכו סופרי העמים להחזיר על הפתחים? מדוע לא יהיו גם הם זריזים ומקדימים לקנות כבני העמים את ספרי סופריהם? כלימת נצח היא, כי בחירי סופרינו ישאו חרפת רעב! ואם התעוררו מוציאי העתונים העברים, להוכיח להם דרכם על פניהם, על כי יקשיחו לבם מפלטת סופריהם, המצאה תוכחתם מסלות בלבבם? כנאורים כיראים אטמו אזנם משמוע או לא שמעו באשר כי עברית דברו עליהם הצופים מעל החומה. והבינונים המשכילים, עשו את אשר נטל עליהם? הוי רודפי צדק, ורודפי שלמונים! כבוד בלי מצרים, תחת חסד של פרוטה!.. הינעם לאובד, לנקשה ורעב משען איש חסדו, אם איש חסדו ישתבח בעיר כי כן עשה? ומה גם אם יתפאר בכל קצוי תבל ע"י העתונים: "כזאת וכזאת עשיתי: “לפלוני הסופר הזקן אשר כל ימי חייו, הקדיש לחכמת ישראל, ויפץ מעינותיו חוצה. נתתי שלשים קשיטות נחשת כמתנה גמורה! ואתם בית-ישראל יראי ה' הקטנים עם הגדולים דעו וראו!” “כח מעשי הגדתי לעמי”! “פוקו גוברין יהודאין, אתיא ותמהיא, שפר קדמי להחויה”! –
לא אשים אשם נפש מוציאי העתונים, הן מחשבתם היתה לטובה! הם יודעים את נפש בני עמם כי בעבור כבוד שמם הנדפס על הגליון יתנדבו קשיטותיהם!..
הלא בוש נבוש וכלימה תכסה פנינו! ואם נעיז פנינו ונקשה ערפנו לאמר: “צדיקים אנחנו ולא חטאנו”! הלא יבואו מעשינו אלה, ויטפחו על פנינו! היתכן כי יעזוב עם את סופריו, את עיניו אשר בראשו, את עיניו אשר בלעדן חשך עולמו בעדו? היתכן כי יעזוב עם את שפתו, את נשמת אפו, אשר אם תסוף אז יחלש ויגוע ויראה השחת?
עוד אזכור את הסופר הזקן אשר עבר את עירנו, בנסעו למכור את ספרו המלא חכמה ודעת, ותורת חיים, ולא אסף מאומה בעירנו גם לשלם לבעל בית מלונו, בעד לינת הלילה. בני עירנו הצטדקו אז לאמר: “עת רעה היא! שכר האדם לא נהיה, והמשתכר, משתכר אל צרור נקוב”!ה“תירוצים” הידועים! ובמחרת היום ההוא אשר עזב הסופר את העיר בפחי נפש, באה לעירנו להקת משחקים על הבמה, אשכנזית, ובחזיונותיהם הציגו את היהודים עם חרמם מטרה לחיצי מהתלותיהם. ובלילות מספר אספה אלפי שקלי כסף, והרואים בצחוק היו כלם יהודים! מה תאמר אדני?
– יחי לבבך לעד אדוני הדוקטור כי היית לנו מליץ אחד מני אלף. מי יתן והיה לב כל העם כלבך! – עניתי בהושיטי לו ידי, ואשתומם על צחות לשונו, איך תמהר לדבר עברית.
וצלמונע הוסיף לדבר:
– בימים האחרונים אשר תלאותינו עברו ראשנו, וצרות לבבנו עברו גבול, ראינו, כי הרבה יתר, יעולל אדם לנפשו, מאשר יעוללו לו סביביו צריו; כאיש אחד, כעם, יחד נשתוו במקריהם, תמורותיהם וחליפותיהם, תלאותינו פקחו את עינינו לראות כי מעשינו לא יוליכונו אל דרך האשר, ועל כן נתנו יד איש לרעהו, בעצת רבנו לעשות סדרים טובים וישרים בבית חיינו, והם יהיו לנו מחסה ועוז מפני אויב סלה!
– ישועתנו קרבה אדוני הדוקטור! תקופה נפלאה, ורבת העליליה, בוא תבוא בחיינו ולא תאחר! הברון הירש נשא נס לקבץ גליותינו, אם רק תופיע ממשלתנו על עצתו, הנה יושעו עניינו תשועת עולמים ולא יוסיפו לדאבה עוד!
– אך אויל הוא האיש ומשגע, אשר ירעיב את נפשו בגלל תקותו להמנות בין הקרואים אל המשתה, אשר יעשה קרובו העשיר בעוד חדש ימים! עד אשר יבוא אלינו העתיד הנעים, עלינו להזהר מאד לבלי יֵמַר לנו ההוה! ומה גם כי בצפיתנו נצפה, כי גם בארצנו יבואו לנו ימים טובים מאלה, בחסדי מלכנו האב הטוב והמטיב נבטח! עלינו לשאת בדומיה את גורלנו, עלינו לבצר עמדתנו בבית.
ועל כן זכרנו גם את שפתנו לטובה, הלאה רוח קופים! הלאה בגד בוגדים, חניפה וצביעות, שמירת הבלי שוא, הלאה כל מדה לא נכונה! הלאה פרוד הלבבות, ורוח נרגנים! עושה שלום במרומיו עשה שלום לנו, רוח אחד קבצנו!
על שפתי אבטליון הופיע צחוק קל, ויפן אלי ויאמר:
–זה לך האות אדוני, כי שני הפכים היו לנושא אחד: רבי פגעיאל והדוקטור, היו יחד, כגחלים בוערות, וגלדי קרח! ועתה הנה יחד יעבדו בלב שלום לפתור שעלות קשות בחיינו, יחד יעבדו לטובת שפתנו! הדוקטור גם ביום חול, לא ידבר דברי חול, שפת קדשנו היא שעשועיו יום יום ומי מלל לנו אז?..
עיני נזלו מרוב שמחת גילי, ואביט סביבי ואניע כתפי בתמהון. יד השפק חזקה עלי אם לא חולם הנני… לא האמנתי כי רבי פגעיאל אשר ידעתיו מאז לעריץ ואיש חמסים, אשר נכון היה למכור את עמו בעד בצעו וכבודו, רבי פגעיאל אשר ידעתיו למורד אור, לקנאי נורא, רודף בלי חשך את משכילי עירו, והרופא צלמונע אשר מוזר היה לאחיו, ולא רק אשר לא דבר צחות בלשון הקדש, כי גם קרוא עברית לא ידע, ובמות עליו אמו, לא ידע גם להתפלל תפילת הקדיש על גל קברה, ובתת השמש על ידו את סדור התפלה, אחזהו הפוך:ראשו למטה, גם הודה ולא בוש לאמר: “גבר לא למד הנני”! ופתאם יתחלפו יחד כלבוש כלם?
פתאום נפתחה הדלת, ומשרת בית המלון הביא סל בקבוקי יין, מפולשים בחול ועפר, ואדוניו הביא טס כסף, וגביעי כסף. רבי עיר בן אתונות מזג הכוסות, ויחדו שתו לחיי מלכנו, ולחיי יורש העצר יר"ה, ולחיי האורח הנכבד, ולחיי השפה העברית וסופריה, ולחיי אגודתם, וגם אנכי שתיתי לחייהם, ואקרא: “הידד”!
– “הידד הידד”! – הרימו משחרי בכח קולם, בהרימם את גביעיהם למעלה, ויגירום בבת אחת אל פיהם; ורבי עיר שנה וישלש ולא נודע כי בא האדום אל קרבו ותהי עליו רוח ששון.
וכטוב לב צלמונע ביין, הציע לפני כי אטיף על הבמה בבית הכנסת הגדול בעת אשר יעשו אזכרה לנשמת אחד הסופרים העברים, אשר היה חבר נכבד לאגודתם.
– מי הוא הנעדר?– שאלתי בבהלה.
– דון פידרה קיסר ברזיליה!
– הה גורל סופר עברי, הה גורלי!– נאנחתי מרה, וסביב בת עיני נקוו מים.
אבטליון הגיש לפני את הפנקס ואכתוב את ידי בו, ואחתום בשמי ושם אבותי בסלסול נאה, מעשה כפתור ופרח, אחת למעלה ושבע למטה, כיד כשרוני הטוב עלי, ורבי און בן פלת אשר לא סופר מהיר היה, ובקריעת ים סוף קשה היה לו לחתום את שמו בכתב היתדות, אשר רק חרטומין גזרין יכלין לקרוא כתבא דנא; התפלא מאד על מעשה אצבעות איש זקן בא בימים כמוני, ופניו העידו בו, כי קנא בי מאד על כשרוני, ואחרי כן הודיתי לכלם חסדם ממעמקי לבי וגם הם הודו לי, ברכו שמי, ויושיטו לי איש איש ימינו, ויפנו ויצאו שמחים וטובי לב.
ב. תַּמּוּ חַטָאִים 🔗
–עתה ידעתי כי יהי אלהים עמדי ושמרני בדרך הזה!– אמרתי אז כטוב לבי ביין; שבע תקוה ובטחה, עליתי על משכבי, וחלומות נעימים הרווני ענג כל הלילה. קוה קויתי, כי ספרי יצא לאור, להאיר נתיב לעמי, ולהאיר גם את עולמי אשרחשך בעדי; קיויתי כי אחי בני עירי הכרכמישים, בני האגודה יקנו מידי מאה ועשרים ספרים, וישלמו לי ביד נדיבה; ומי יודע אם לא יקצבו לי פרס הגון, בעד ספרי, אשר באמת, הוא ראשון ואין שני להמשיל לו… אבל כברק באישון לילה, אשר אחרי יאר תבל, יגדל החשך בשובו לכסות הארץ, כי גדלה אז חשכת היאוש בבתי נפשי, אחרי אשר האירה התקוה רגע קטן, ותדעך כפשתה כהה.
ביום המחרת הוא יום שני בבקר השכם, בצאתי על פני המסדרון הארוך, הכרתי את בוקיה הסרסור בצאתו מחדר אחד האורחים, אשר שיח ושיג היה לו עמו.
את בוקיה זה ידעתי עוד מימי חרפי, בהיותי עוד סוחר עצי היער; הוא היה איש ימיני, כי איש מהיר במלאכתו הוא, אש אוכלה! בהריחו ריח זהב, או כסף או גם נחשת, ירוץ עד תלתין פרסי, ידוש הרים, ירוק גבעות, יוביש נהרות איתן, וארץ מלחה יהפוך לשדה תנובה, ואין כחו אלא בפיו; ואם כי רק פעם אחת בשנה יפיח כזבים: מיום כפורים זה, עד יום כפורים הבא עלינו לטובה, ויסבב בכחש וידו תמיד על העליונה; פעמים הרבה הוציא שקל מידי, בדרך כריעה, בהכנעת כלב, או ביד חזקה בזרוע הזאב, וערמת השועל, הכל לפי המקום והזמן. בכל זאת לא טפלתי עליו עון כי כלי הוא, וכליו רעים, להגדיל חילו, ולהרבות אוצרו! ומה אות כי אביון מדכא ביסורי עניות היה מעודו; וגם בעניו ידעתי כי פעמים הרבה יסרוהו כליותיו קשה, בנשאו את טרפו בשניו, כל קשיטה היתה בעיניו מזכרת עון, ותסבב לו מכשול לב נורא, אשר עצבהו יותר הרבה מאלפי קללות וחרפות בעל דינו.
בבית אלהים, התבוננתי אליו פעם, בעמדו לפני קונו, וישפוך עליו נפשו בתפילת שמנה עשרה: “אתה הוא הזן ומפרנס לכל וכו‘, המציא לי ולכל בני ביתי וכו’ בהתר ולא באסור”! ושתי המלות האחרונות “בהתר ולא באסור”, קרא פעמים הרבה בכונה גדולה, – היו שתי עיניו כשתי גולות מים, אנחותיו פלחו כליותי ולבי, הוא בכה והתחנן לאל טוב וסולח! כי יסלח לו… כי ידע פשעיו כי רבו מאד, עצמו משערות ראשו.
ואולם האלהים הוא היודע ועד, כי רק מאהבתו את אשתו ובניו ובנותיו, השחית את נפשו, ויסגירנה ביד השטן… כאשר קרא על נפשו פעם בפעם, למען יטריפם לחם חוקם, למען ילבישם בגדי כבוד, לבלי יהיו לבוז; למען ישלם שכר למוד למלמד בניו במועדו, ולמען יוכל לתת ביום השבת מלחמו לדל, ויין לקדוש ולהבדלה, בבית תפילת “חברה לויה” כמשפטו זה שלשים ושש שנה. במשך העת ההיא, הרבה גלים ומשברים עברו על ראשו, כל יד עמל באתהו, כלי ביתו נתן בלחם, ויעש שבתו חול: פת קיבר מאפה תנורי אנשי הצבא, ודג מלוח; ויין לקדוש ולהבדלה לא החסיר! במרוצת השנים הרבות הן, רבים קמו עליו להסיג את גבולו, להוציא את ה“מצוה” מידו, והוא נלחם במתקוממיו, עד טפת דמו האחרונה, ויוכל להם!
וביד מיודעי זה מסרתי את מכירת ביתי ולא בשתי משברי, כי הוא לא נח ולא שקט, ועוד ביום ההוא לפנות ערב, שב אלי בחברת איש לובש קרעים, בעל פנים נזעמים כפני רפאים עולים מן הארץ, בקסמי בעלי אוב, עד כי אל מראהו הוטלתי; ובגשתו אלי הכרתי כי הוא יוחנן הסנדלר, יוחנן אשר רבו הכין נעלים לרגלי ביום חופתי, ואז היה נער אדמוני וטוב רואי, ובגלל חריצותו, נשא בערב יום חתונתי משאות מאת פני: כוס יין דגן, רקיק שמן, ועוגת דבש, גם עשרים קשיטות נחשת! לבי זעק להאומלל: זה חלק בעל מלאכה! מלאכה המחיה את בעליה, אשר אנכי וכל חברי הסופרים, בשרנו בקול חסדה ואמתה! ידעתי כי לא מרוב תענוג ומעט עמל, נורא היה כה מראהו…
בוקיה הציגהו לפני בתור קונה את ביתי, במחיר שלש מאות שקל, מאתים במזומנים, ומאה – לשלם במניות במשך שנתים ימים, רוח קנאה חרישית נשבה אז בירכתי לבי, ותך גלים בקרבי. הגלים המו ויגעשו, ויעברו פי, אנחה מרה הגיחה ממעמקי לבי. ועיני בוקיה אשר בכל משוטטות, התגנבו אז אל בתי נפשי, ויבן את אשר עצרה בקרבה אנחתי:“אני הסופר אמכור את נחלתי בצר לי. ויוחנן הסנדלר יקננה! אם כי רע הוא ומר גורל בעל מלאכה, הנה טוב הוא מגורל סופר בישראל!” ובוקיה אשר מכבר הסכין עם עולים ויורדים, לרגל המלאכה אשר לפניו, לא שם לב לעצבי, וימהר יוצא מחיקו מטפחת חוטמו הבלה, המלאה קיא צואה בלי מקום, וישלח את הזמורה אל אפו. וברגע ההוא, עוד יותר חבלה רוחי; זכרתי כי ברגע קטן אפקיד עתותי: נחלתי תהפך לזרים, ואשתי, האמללה לא תעצר כח לשאת יגונה ובלי יומה תמלא… ואביט אל המטפחת ככבש אלוף יובל לטבוח, על המאכלת..
ובוקיה לא חדל מלטוש לי עיניו, ויגע ראש ויאמר: "אל תבז כי זקנה מטפחתי! לפנים בישראל נשאה הזקנה הבלה הזאת, משרת נטריון על שכמה: עסקים בעלי רבבות נגמרו על ידה בכי טוב, היא היתה שטר המקנה, היא היתה חומת ברזל!
כי אזכור את הימים הטובים ההם, ותתעטף עלי רוחי סלה! מוצא שפתי היהודי היה קדוש קדוש קדוש, ועתה הה! פסו אמונים מבני אדם, אין אמת ואין צדק, אין יושר ואין משפט! מבטא שפתים כנדר, ונדר בתקיעת כף, ותקיעת כף כשבועת שפתים, ושבועת שפתים, כנביחת הולך על ארבע במחילת כבודך! תקופת השטרות הביאה עלינו השאת, השוד והשבר! לפנים בישראל, לא ידעו שטרי חלוף, ושטרי העברה, נוטריונים ובתי משפט הכנענים, בכל זאת בא הכל על מקומו בשלום, ועתה, רק פרץ וצוחה ברחובותינו, צוחה על פשיטת הרגל! יללה על פלטת סוחרינו!"
ואנכי שמעתי בשים לב, אמרותיו כי נעמו, ובקרב לבי התעוררו מחשבות רבות.
– אל תחשוב הרבה!– גער בי בוקיה – מהר לקבל קנין אגב סודר, כי אין עתותי בידי, הן לא ממך לבדך אני חי וקים! עוד רבה הלילה העבודה לפני!
באתי במשעול צר מאד, משעול אשר אין לנטות ממנו ימין ושמאל, קשה היה לי לשנות דברי, ומה גם כי יראתי את חמת בוקיה, ידעתי כי לא ינקני, לשונו ארוכה מארץ מדתה, ופיו היה טיט היון, כי יפול הנופל בו, אז אין תקוה לו להנצל עוד! על כן אחזתי בּגֹעַל נפש את ה“זקנה המנֻולת”, ואניפנה תנופה, וכמוני עשה גם יוחנן הסנדלר, ופיו הפיקו רצון וגיל, בדעתו כי ברגע זה, הנה באה תקופה חדשה בחייו: הנהו בעל בית כרכמישי! שערי בית פקודות האמנים יפתחו לפניו, וגם בבית מועצות העיר, יעטרוהו כבוד, וישמיע ברמה קולו…יוחנן זה היה איש ישר ואיש מנוחות, גם מתנהג בחסידות, ביום השבת בלבשו בגד שבתו, ואזור צמר גמלים שחור במתניו, וכובע עגול על ראשו, היה כאחד מלמודי ה'; איש לא אבה האמין כי אוחז מרצע הוא. ואמנם מדי יום ביומו, בין מנחה למעריב, הקשיב לקח “בית יעקב”, ומה גם ביום השבת, בבקר השכם, ואחרי שינת הצהרים, עסק בתורה, בנפשו שבעו, וילמוד פרשת השבוע, עם פרוש אלשיך הקדוש, משניות מדרש. ומעודו נהנה רק מיגיע כפיו, ובכל זאת הלא רק בשר ודם הוא, רוח ונפש! והכבוד הוא דבר שוה לכל נפש! ויגרד בשמחה משכמו ומעלה, יפתח כפתורי שמיכתו, וקרסי אפודתו המטלאה, ולולאות טליתו הקטנה, וכתנתו אשר חשך משחור תארה, ויוצא כיס עור התלוי בחבל פשתן רק על צוארו, ויפן ויט הצדה, כמו ירא נפשו לבל תשלוט בו עין רעה, ויפתחהו, ויוצא מתוכו, צרור בלוי סחבות, ויפתחהו, ויוצא מתוכו צרור שני, ויפתחהו, ויוצא צרור שלישי, ויפתח גם את הצרור השלישי, ויוצא צרור רביעי, עד אשר נראו פני שטרי המדינה. בידים רועדות מנה את השטרות, פעם ושתים, ושלש, ואחרי כן נתן על ידי צרור שטרות, ויאמר: הא לך בזה אדוני חמשים שקל, “דמי קדימה” ויתר כסף ושטר החוב, תקבל ברצון, בבוא שטר המקנה בלשכת בית המועצה, למען יאֻשר ויקֻים כדת וכהלכה, ואתה הואל בטובך לכתוב לי “שחור על גבי לבן”, כי מכרת לי את ביתך ותקבל מידי חמשים שקל דמי קדימה.
ובוקיה הניע כתפיו וירק על הארץ ויאמר: השטרות הם תועבת נפש!.
– צדק מאד רבי יוחנן! – ענתי, ואכתוב שטר קבלה על פי הנוסח הידוע לנו ולכל בני ישראל מקדם קדמתה: “להיות לראיה ביד רבי יוחנן בן בורקה מק”ק כרכמיש, איך שאני הח“מ מכרתי להנ”ל את ביתי המסומן במספר כ“ד ברחוב ההקדש וכו' וכסף קדימה קבלתי סך חמשים רו”כ ומזומנים וכו‘. ולראיה חתמתי אור ליום ג’ שהוכפל בו כי טוב וכו‘, נאום וכו’.
ויוחנן התבונן על הכתוב ויאמר: לא רבי קרוב! לא לא! כתוב בשפת המדינה!
– הלא תבוש יוחנן! – כהה בו בוקיה – האם גם אתה סנדלר, תמנה בין יודעי דת ודין? האם עליך להגישו לבתי ערכאותיהם?
– אנכי! חלילה? אך בנוהג בעולם הוא!
ואנכי אף כי חרה אפי בו מאד, בכל זאת החרשתי אחרי אשר נפלתי מהמורה, הדבר אבד! ואקרע את השטר, ואכתוב שטר אחר בשפת המדינה, כיד “חכמת” הכתב חביבה עלי, ואתנהו על ידו, ובכן היה הכל שריר וקים!
– מזל טוב יוחנן! – צהל בוקיה קולו, ויעביר כף אל כף, וישב אל השלחן ויאמר: ועתה תנו יין לעובד כמוני, ושתו גם אתם רעים!
– זבין מצא וזבין אובד;– קראתי ואאנח מעצמת מכאובי.
– האיש אשר לו הכסף הוא כל יוכל, ואנכי ערום נשארתי כאשר יצאתי מבטן אמי!
– שניכם צדקתם או שניכם לא צדקתם!– קרא בוקיה – אך הגורל יוכיח ביניכם!
בדברו סר רגעים אחדים בקרן זוית, ופניו אל הקיר, ואחרי כן נגש אלינו בזרוע נטויה, ובמלא קמצו, אחז מטפחתו אשר נשאה משרת נטריון על שכמה, ורק שתי קצות כנפיה, נצבו למעלה בקומה זקופה, כשתי אזני הארנבת, ויקרא: "הבה משכו וקחו לכם איש איש כנפהו "; ויגר יוחנן, ויחרד ויגוע ויעמוד מרחוק, ותפעם רוחו בקרבו פן ילכד חלילה ונגזר!.. ואנכי אחזתי בשתי אצבעותי את הכנף האחת, ויפח בוקיה את ידו, ויקרא בשמחה ובצהלה: “הנה הקשר בידך! יקושתי לך גם נלכדת”! התבוננתי במטפחתו, וארא והנה שתי קצותיה קשורות… אבל החרשתי, ואתן שקל כסף לבוקיה, ובוקיה שלח את משרת בית המלון, וכרגע מלא את משלחתו. יוחנן שמח מאד כי בוקיה בערמתו הוציאו מרשת, ויחד התנפלו כזאבים רעבים, על הרקיקים והדגים המלוחים החנוטים, בחומץ ופלפלא חריפתא, ויעשו אתם כלה; ברגע קטן נבלעו, כמו נשרפו חיים, גם עצם לא הותירו בם, ויאכלו את הראש והזנב יחד ואת חוט השדרה וצלעותיו, ואת המרק לחכו, וינקו את הכף מחלאתו, ובהבקבוק בא חורב נורא, אחרי אשר שתו לחיי פעם אחת ואיש לחיי רעהו פעם שנית, ולחיי דכל בית ישראל פעם שלישית, וחזרו חלילה, עד כי נתרוקן הבקבוק, פניהם היו כגחלים לוחשות, וחוטמיהם, כאודים עשנים. אך ראו זה פלא: יוחנן הוא סנדלר, גבר לא למד, גם שתה ולעה, בכל זאת היתה דעתו צלולה מאד, ובצוות עליו בוקיה במפגיע לתת לו שכרו, מלא פיו צחוק, וידחפהו בשתי ידים, ואנכי סופר, גבר חכם, יודע יצרי מעללי איש ובוחן כליות ולב, ואת כוסי נגעתי רק על פי לצאת ידי חובתי בהפצירם בי לשתות “לחיים”, לא ידעתי כלכל דבר במשפט, וָאֵחַת מגערת הסרסור, ואתן לו משכרתו, כאשר שת עלי: עשרת שקלים! וכרגע חשתי מועקה בלבי, זכרתי כי בחפזי שכחתי, כי הבית יקרא על שם אשתי, באשר הוא ירושת אביה, ובאין בידי כח הרשאה חתום בידה, אין לי כל צדקה למכרתו; מורא עלה על ראשי כי בבוא שטר המקנה בבית המועצה, ונתפשתי כאיש און ומרמה, והבאתי עלי אשם; אשתי לא תאות למכור את נחלת הוריה, ומה גם בגלל מטרה כזאת: להדפיס ספרי! ספרי אשר היה ראש מסביה, ודמי נקפא בעורקי; ואפן במבוכתי אל יוחנן ואומר: אהה רבי יוחנן צר ומצוק מצאוני! בחפזי שכחתי להביא עמדי כתב האמנה!
– איזה כתב אמנה? – שאל יוחנן וענן כבד כסה את פניו אשר היו פני להבים.
– כתב אמנה מאשתי תחיה, כי הבית יקרא על שמה!
– מהר לערוך אליה מכתב, וביום השלישי תקבלהו!– יעץ בוקיה לתומו.
אנחת יאוש היה מענה פי.
ויוחנן שמע את אנחתי, ויבן, כי קוץ בהאליה הזאת, וישאלני: התנחם על המכירה?
– האם ילד קטן הנני כי אנחם?
– אם כן הלא תהתל בי!
חלילה לי מהתל בך רבי יוחנן! אך קשט אמרי אמת אגיד לך! הלא כל באי שער עירכם יודעים, כי לא איש תככים הנני! כה יעזרני אלהים לפנות בקר כי שכחתי…
-ה' עמך! – ענה יוחנן בחמה מסתרה, וכמקבל תחנונים בזכרו, כי אכל לשובע רקיקים ודגים מלוחים חנוטים, וישת לרויה חצי הבקבוק “קב ונקי” חנם אין כסף – חמה אין אין לי רק השיבה את כספי, את חמשים השקל!
אז באתי במבוכה נוראה, כי עשרת השקלים אשר נתתי לבוקיה, והשקל האחד אשר נתתי בעד הרקיקים והדגים המלוחים והיי"ש, כספו היה, כי כיסי היה ריק לא עליכם, עד כי מבית הנתיבות אל בית מלוני, עלי היה ללכת רגלי, ואעמוד בפיק ברכים כאסיר לפני שופטיו ואחריש.
– למה זה הנך מחריש? – צעק יוחנן בחרות אפו, ויך באגרופו על השלחן, עד כי צללו הסכינים והמזלגות, והבקבוק הריק, והכוסות, רקדו כאילים, ונפלו ונשברו.
ואנכי פחד קראני, ואתחנן אליו: הא לך כספך!
יוחנן לקח את הכסף מידי, ויספור וימנה, והנה ארבעים חסר אחד! וישלך את הכסף על השלחן, והשטרות נפוצו אלכל רוח, ויאחז בית צוארי בכפת ימינו הגדולה והרחבה המגאלה בזפת ועטרן, ויטלטלני טלטלה כבולס שקמים, ויניעני לארבע רוחות כאשר ינענע רבי מררי בעל הטכסה את הלולב ביום הושענא רבה, בהפרדו מעליו שנה תמימה.
– רבי יוחנן, רבי יוחנן, הה רבי יוחנן הרף נא!– חננתי קולי…
– עוכר ישראל! את כספי! יהודים חוסו נא, הה שוד וחמס!
– אל נא באפך רבי יוחנן!– התחננתי אליו ואחבקהו בין זרועותי, כי יראתי פן ישמעו שוכני הבית, והייתי לבוז, ואנה אוליך את חרפתי – ידיד נפש אב הרחמן, הא לך את כספך! חלילה לי מנגוע בכסף זרים, אך ישיב נא רבי בוקיה עשרת השקלים, אנא רבי יוחנן היה עוזר לי!
– לא בעל דברים דידי הוא! מה אכפת לי.? ידעתי כי קנוניא עשיתם ביניכם לנצל את יוחנן! ידעתי שקר תרמיתכם! לו נפל ונשברו ידיו ורגליו בטרם בא אל ביתי למשכני ברשתו!…
ובוקיה אשר גם בהתחנני אל יוחנן, לא גרעתי עיני ממנו, כי יראתי לבל יעשה לו כנפים, עמד במנוחה ויקטר את מקטרתו, ויבט אל יוחנן בבוז וקלסה וינד לו ויאמר:
איעצך יוחנן לטוב לך כל הימים, שובה הביתה ותן שנה לעיניך, כי לא תוכל לעמוד על רגליך, כי שתית לשכרה, וסבאך היה לך לחרפה, כי על כן דבריך לעו, על כן תדבר זרות ותהפוכות.
יוחנן לא יכול לשאת לעג השאנן, וישב חרפתו אל חיקו, ובוקיה התיצב כתרנגול ערוך לקרב מול יוחנן, ויוחנן לא זע ממנו, וינופף אגרופו מול בוקיה, ובוקיה אחז בידו האחת מקטרתו, ובשניה דפק באצבע צרדה על חוטם יוחנן, ואנכי אמלל בראותי כי סער נורא קרוב לבוא, ונבעו מצפוני, עמדתי בתוך להפריד בין הדבקים, ואקרא מנהמת לבי:
– אנא רבי בוקיה, הרף מאף ועזוב חמה!
– הסנדלר הנבל הזה, ידבר עזות, ואני אחריש אתאפק?
– אין אדם נתפס על צערו, לבו דוי על עשרת השקלים, אנא רבי בוקיה עשה זאת למעני והושיעני! השיבה את הכסף!
– תודה רבה לך!…
– הכסף הזה הלא לא עמלת בו! אנא רבי בוקיה השב הכסף!
– אני אשיב לכם: מכות בבטן! מכאוב בעצמות!– נהם בוקיה בקול עב, ומחוטמו האדום בערו גחלים – השמעתם? הוא ילמדני ארחות יושר! מי עות הישרה, אני או אתה? איזה שטן נשאך הלום? הכהתל באיש נבזה תהתל בי? התדמה כי עבדך מקנת כספך הנני? כי רגלי כלב לי? או לקח נשך ותרבית הנני כמוך? איך השיאך לבך למכור נחלה אשר לא לך היא? הידעת כי על מעשיך אלה אוכל הביאך במשפט? אולם את האלהים אני ירא! בוקיה הסרסור יודעים כל באי שער עירו, כי מעודו לא הביא איש עברי מאחיו עד שערי בית האסורים, ומה גם במקום שיש חלול השם! לעצתי הקשיבה, שכח נא את עשרת השקלים!
– איש ישר!
– ואתה הנך איש ישר! לבך לא יחרפך אם עמלי יהי לשוא! אם איש ישר אתה הואל בטובך, להשיב ליוחנן כספו, פתח כיסך ויאירו שקליך!
מדברי בוקיה הכרתי משוגתו, כי ידמה אשר הנני כעת את אשר הייתי לפנים, בהיותי סוחר עצי היער, ושקלים לאלפים חלקתה ידי יום יום, וחרפה שברה לבי לגלות לפניו חרפת מצבי, אולם ההכרח, גם בריחי ברזל יגדע! אנכי גליתי לפניו נגעי לבי, כי בלחם אמכור את ביתי, וכי אם יקטלני לא ימצא בכיסי גם קשיטה, ואז נכמרו רחמיו, וישב לי חמשה שקלים, ואתנם ליוחנן, ובעד ששת השקלים, לקח לו לערבון את שטר הקבלה על חמשים השקל, ואבטיחיהו, כי בעוד ימים מספר, אשיבם לו בתודה.
צר ומצוק מצאוני אז.המשא והמתן הארור, לא רק אשר בלע ששה שקלים; בששת שקלים, הלא יכולתי לנהל את ביתי בלחם שבוע ימים, והכסף הוא עמל יוחנן הסנדלר, האמלל לא אכל ולא שתה, ויקבץ על יד; ואנכי פחז כמים, אִבַּדתִּים בשעה אחת, ועוד כפשע היה ביני ובין בית הסהר – כי גם חִלֵל את כבודי, וישפך לארץ מררתי. ואנשי מצותי – אללי לי – היו יוחנן הסנדלר, ובוקיה הסרסור! בוקיה אשר בימי אשרי ושלותי, השתחוה אלי לאגורת כסף, ואקלל את יומי, כי גם לשוב לביתי נפלא היה ממני, באין קשיטה בידי! ואשתי, ובני ובנותי… בזכרי את הנפשות הנענות האלה נפלתי בתהום רבה, ותשטפני מצולה!
במר נפשי נשאתי תלונה על נשיאי העדה הכרכמישית, אחרי כל הכבוד אשר חלקו לי יום אתמול, הנה לא השכילו אל דל, ולא עמדו לו בשעת דוחקו; תחת היין אשר השקוני, לו הושיטו לו פת לחם!… אך כרגע השיבותי אל לבי, כי אין לי כל צדקה להתאונן עליהם, כי האם הגדתי להם צרתי, והם השיבו דך נכלם? בראשונה השיאני יצרי להגיד לאבטליון דבר בואי הנה ונעזרתי; אבל, נחמתי ממחשבתי, ואבוש מעצתי, לי אמר לבי: חלילה לך מקבל חסד, ומה גם לבקשו!
ואז חשבתי דרכי, שתי עצות בנפשי, ולא מצאתי לי דרך אחר בלתי אם לנפול בידי בני עולה, בידי הנושכים! – בנשך ותרבית אקח לי מאה שקל, והכל על מקומו יבוא בשלום! ואז חלף עצבי, ורוגזי, בזכרי כי ספרי יצא לאור, מבלי אשר נהפכה לזרים נחלתי, ומבלי אשר הכאבתי את לב אשתי, ובעודני יושב וחושב עתידותי נפתחה דלת חדר משכני, ואבטליון בא.
-טוב כי באת ידיד יקר! – אמרתי אליו בהגישי לו כסא לשבת – בעשר השנים אשר עזבתי את כרכמיש, נשכח זכר יושביה מקרב לבי, הלא תגיד לי מי ומי הם המלוים ברבית בזה? הגד לי שמותם לבית אבותם, ומי הם ישרי לב ונאמני רוח ביניהם?
– לראות ערות עירנו באת?
– ואם כן הוא?– עניתי, כי כאבי היה נעכר לגלות מסתרי מצבי, כי אמנם, היש לאדם חרפה בתבל כרישו? הריש, הוא חרפה, גם עון נורא לא יְכֻפַּר!
– לא תראה מאומה! כי לשמחת לב כל אוהב עמו ישראל, מכבר ספו תמו ואינם אבד זכרם המה!
– הֲשֻׁלְחוּ ביד פשעם?
– חלילה!
– המתו כלם במגפה?
– אל תפתח פה לשטן! הם חיים כלם בעירנו, כלם חיים וקיימים נאמנים ונחמדים!
– התחמוד לך לצון, או בחרת לך לשון ערומים?
– לא חמדתי לצון, ולא בחרתי לשון ערומים! באר הטב אגיד לך, כי תמו חטאים מעירנו ולא חוטאים! נושכינו לא חיכו עד אשר יְשֻלְחוּ את העיר, כאשר שלחו במצות שר הפלך, מהרבה ערים; נושכינו חדלו מעושק ידיהם, ברצונם סתמו מעין פרנסתם הנרפש, אשר מאות בשנים,העלה צחנה ובאשה, אדים רעים משחיתים, אשר הביאו עלינו כל מחלה וקטטה, דבר ומגפה, וכל מיני פרעניות שבעולם!
– איך נהיה הדבר? איך נעשתה הטובה הזאת בישראל?
– באונס, אדוני, ולא ברצון! כאשר גם עוינו ופשענו באונס ולא ברצון! תלאותינו הגדולות הביאונו לידי עברה ועון, לקחת נשך ותרבית, אחרי אשר אויבינו תוללינו בשנות הבינים, לא הותירו לנו מאומה על שלחן החיים, ויסירו ממנו כל משען לחם; ותלאותינו הגדולות אשר מצאנו בעשר השנים האחרונות, בכל ארצות תבל, הן פקחו את עינינו לראות כי משלח ידינו הארור, לא ינחילינו יום שכלו טוב, ולא יזכנו לימות המשיח! זעקת נושכינו רבה, וחטאתם כבדה מאד, תלאותינו פקחו את עינינו לראות כי מחוללים אנחנו גם מפשעינו, והן הן דרך תשובה הורונו. כדאמרי אנשי: “אם באישון לילה נשקה אש בביתך, הלא היא תאיר לך, גם לכבות את התבערה!”
– חדל לך אבטליון! המעט לנו דבת צוררים, כי תשית גם אתה עליהן נוספות? מדוע נאדיב לב עמנו בדברי תוכחה ונאצה, בעת אשר כל לבב דוי? מדוע נרחיב פצעי לבבם? ובין האזרחים לא ימצאו נושכים אוכלי אדם? הלא גם סופריהם יעידו ויגידו רוע מצב האכרים ובני דלת העם, בפלכי ארצנו הפנימים, אשר גם רגל עברי לא תעבר בם!
– כרצח בעצמותי לשמוע המענה הזאת מפי סופר גדול כמוך! המענה הזה נאוה הוא בפי מליץ יושר, ולא בפי הנאשם! גם אנכי נפשי קשורה בנפש עמי במוך, ובכבודו אתימר, בישועתו אגיל, ובצרתו לי צר. אבל להשלות את נפשי בשוא, לא אוכל ולא אובה! הן לא אעט כלימה עליו לעיני צורריו מבחוץ, רק נגדה נא לכל עמי בחצרות ביתו! מה בצע כי פי יגיד תהילתו? האם ישמעוה זרים, ודברי יפעלו על נפשם, כי ישובו וירחמוהו, יכבשו עונותיו? האם תרפא תהילת עצמי מחץ לבבי? מדוע זה אצא בעקבות נביאי השקר, אשר בעת הוכיח הנביא הענתותי את עמו על מעלליו הרעים, וינבא לו עתידות נוראות, קראו המה שלום שלום? ומה היתה אחריתו אז? הלא כה קונן אז נביא עליון זה: ( איכה ב. יד.) “נביאיך חזו לך שוא ותפל, ולא גלו על עונך להשיב שבותך, ויחזו לך משאות שוא ומדוחים”! האם לא הטיבו חבריך הסופרים לעשות, לו העירו את אזנינו על שגגותינו או זדונותינו, למען נטיב דרכנו ושבנו ורפא לנו? להצטדק בפשעי אחרים, אולת היא וכלימה! השופטים לא יצדיקו את הרשע בגלל אשר גם רעהו ירשע! ומה גם כי עלינו לזכור מצבנו, לבלי שְׁכֹחַ רגע כי לא ילידי בית אנחנו, כי אם אסופי חוץ, אסופים בחסד וברחמים גדולים, אשר בגלל מזג אויר הארץ עוד בל שרש בארץ גזענו: אסופי חוץ כי יתהוללו, ויעשו מעשים אשר לא יעשו בבית איש חסדם, אחריתם נגע וקלון… ועל כן עלינו לזכות את ארחנו, להרבות לנו בורית. ורבנו אשר ראה און בעדתנו, כי הנושכים אוכלים גם את אחיהם בכל פה, קרא עצרה ימים על שנה, ויטיף מוסרו מעל במתי בתי כנסיות, ערב ובקר וצהרים, עד כי אבנים שחקו מים… הנושכים בעירנו באו באלה ובשבועה, בבית הכנסת הגדול מול ארון הקדש, נרות דונג האירו בכל המנורות, קול שופר הריע, רבנו עמד על הבמה עטוף בטליתו, דלתות ארון הקדש פתוחות היו, ויקרא דברי האלה: “ארור האיש אשר יתן בנשך כספו, לבן ברית, או לשאינו בן ברית. ארור האיש אשר לא יקים את דברי הברית הזאת, ורבצה בו האלה הכתובה בספר תורת משה איש האלהים”! הנושכים קראו מפיו מלה במלה, וכל העם ענה ואמר “אמן! אמן”!
– איך תוכל עיר מרכלת ככרכמיש עמוד באין מלוים ברבית? המסחר באין מלוים כגנה אשר מים אין לה, אנכי יודע ארחות מסחר, וכל דרכיו הסכנתי בימי חיי הבלי!
– הכל נעשה בחשבון ודעת! טרם מצאנו באר מים חיים, זכים ומתוקים, לא סתמנו את המעין הנרפש, על פי הצעת רבנו נוסד בעירנו, בית מלוה כללי, בעל ארבע מחלקות, המחלקה הראשונה, בעד עניי הרוכלים ובעלי המלאכה, השנית בעד חנונים וסוחרים בינונים, השלישית בעד סוחרים גדולים, והרביעית לחלוף שטרות.
– ורבית?
– הרבית היא מצערה %⅔לחודש, או 8% לשנה.
– נעלה ומרומם הוא הרב על כל ברכה ותהלה! גדל העצה ורב העליליה הוא!
– לו נחה רוח עצה, ורוח דעת, על כל רבנינו ופרנסינו, הלא ירוממונו, אז ישובו לבצרון אסירי התקוה, מצבנו בלאומים יקבל פנים חדשות!
– שנית אבטליון, הן שנאת העמים אותנו, לא נולדה על ברכי פשעינו, רק פשעינו נולדו על ברכי השנאה, אם גם כאל נצדק, לא נקנה לב העמים לאהבה אותנו.
– אחת היא לנו! אם על האדם לעשות הטוב והישר, רק למען קבל שכר, ואם לא ימצא שכרו בצדו, עליו לחגור לבשת? לא אדוני, גמול הצדק הוא הצדק, די שלומים לנו אם נשפר מעשינו, אם לעתות בצרה לא ייסרונו כליותינו כי אשמים אנחנו בנפשנו, כי עונותינו מנעו הטוב ממנו! בבוא על האדם שואה, אז יחלה פני עליון, כי ישוב ירחמהו, ויקוה לישועה, אולם אוי לא לאיש אשר נפשו יודעת מאד, כי בעונותיו נלכד, להאמלל ההוא, אין כל תקוה, ישועה רחקה ממנו, תפלתו תהי לו לחטאה, וגם יד עליון קצרה מפדות!
לא הקדשתי עליו מלחמת שפתים, באשר כי הדברים יגעים מאד, ועתיקים לימים, אשר חכמים גדולים וטובים ממנו לא חקרום, רק שאלתיו: מי הם אנשי החסד אשר יסדו את הבית?
– אנשי חסד?– קרא אבטליון במנוד ראש – לו נוסד בית המלוה על אשיות החסד כי אז מכבר היה למעי מפלה, החסד הוא בְּעֵינַי השטן הנורא, אשר כונן חציו להשחירנו. הנצב כצד לנגד כל מפעל רם ונשא, לולא החסד, כי אז לא נמצאו בקרבנו, נחשים ועלוקות, זבובי מות, עכברין רשעין וכל שרץ ועטלף למינהו, החסד אשר בו הסכננו מנעורינו, הביא עלינו השאת השוד והשבר, גם מקור דלותנו ושפלות כבודנו בארץ מאראקא, הוא החסד אשר נואלו אחינו לבקש מהשולטן מאז מצאו מחסה ומפלט בארצותיו, הוא נטל כבוד מבית חייהם כי אין שנוא ונבזה בתבל כמבקש חסד, ואין דבר בתבל אשר לו חליפות וצבא כהחסד; לו השכילו לבקש משפט מהשולטן כי אז לא עמדו על מעמדם כעת. על זאת יתפלל כל חסיד: “מתי יתמו חסדים מן הארץ”! מתי ישכילו בני האדם, להשגב בחומת המשפט? מתי ישכילו אחינו העצלים לחדול מקוות לאיש ויחל לבני אדם?
– ואני יודע, כי עולם חסד יבנה, לולא החסד כי אז נפלו חללים ברחובות קריה, כעמיר מאחרי הקוצר!
– לא אדוני רק עם ה' החסד, וחסדי אדם כציץ השדה! החסד הוא רק תוצאות הרשע והעריצות; לו ישב משפט לכסא, כי אז היה החסד כשמן קיק, לקבה בריאה, או כדאמרי אנשי: כאופן חמישי לעגלה!
– וכי ימוך איש ומטה ידו, והחזיק בו רעהו, או כי יחלה ונפל למשכב, ובא איש טוב ויסעדנו על ערש דוי, ועוד כאלה, התשפיל ערך חסדים טובים כאלה?
– החסד הזה משפט הוא לאלהי יעקב! אהבת האדם היא חובה. רק יהירים צרי עין, ורעי לבב, יקראו תמיד בשם החסד למען ינחלו תהלה ותפארת, או למען ימשכו את ידם מכל פעל צדק, אחרי כי החסד הוא רק רשות ולא חוב; או שפלים ונבזים ירוממו ערך למען עורר רחמים… ואמנם יש מפעלים רבים ונשגבים אשר יעטרו כבוד את עושיהם, וישימו חרפה על הַמָשְׁפָּעִים: הנדיב רבי ישראל פוזננסקי בנה בית חולים גדול בעיר לודזי, והנדיב הינריקי לוי בנה בית מקלט ליוצאי בתי החולים בְּוִרְשׁוֹ, ברכות לראש צדיקים, חוננים ונותנים אלה, לפני שמש ינון שמם! ודור יבוא ויספר צדקתם. אך מה עלובות הן הקהלות האלה, אשר חכו לחסדי הנדיבים האלה, ותתנה להם מקום, להראות עליהן פעלם והדרם? ומה עשו לולא חשפו הנדיבים האלה זרוע צדקתם? או מה תעשינה הקהלות אשר לא חנן אותן אלהים, בשועים נדיבים כמוהם? האם עליהן להתעלם מבשרן? אתערב עמך אדוני, כי לו הואילו הקהלות השתים האלה לחשוך מתענוגיהן ומותרותיהן רק יומים בשנה, כי אז על נקלה הקימו בתים גדולים וטובים מאלה; לפני שנתים ימים כאשר קם שאון במחנה העברים בארצנו על אודות נדבת הנדיב הגדול הבארון הירש ליהודי גליציה, אז אמרתי:הוי עם לא יבין! הוי עם תועי לבב! הואילו נא והושעו בכח ימינכם! “חוטא חוטא מעלמא כסותא לערומא”!אלף אנשים בינונים, הם עשיר גדול אחד! לו הואלתם כי אז יכלתם ליסד בקהילותיכם באלפיכם את אשר יסד הבארון הירש בגליציה ברבבותיו:גם בתי ספר לחכמה, למלאכה, ועבודת האדמה, אז גם הממשלה תושיט לכם יד עזרה, ואז הלא יכלתם לקוות אל התכלית הנרצה יותר מאחיכם בני גליציה, אשר בטרם רדו הדבש אל פיהם, מכבר סבום הדבורים מכל עברים, ותשלחנה בהם עקיצותיהן, ותשכנה אותם לאין מרפא, הם משכו עליהם עיני מקנאים, עושי עט סופרים שקר, הצוררים לישראל בנכליהם. הבלעמים אשר בכסף נשכרו, לקלל את העם אשר לעתים ידועות יקום להם מושיע ורב: בימי קדם, איש ברוחו, ובימים האלה איש באוצרותיו! וישלחו רסן מעל פיהם לאמר: שנים עשר מילאין פראנק, אשר נדב הירש ליהודי גליציה, הנם שנים עשר מילאין מפתחות לבתי האוצר והחנויות של הנוצרים, למען יגנבו דים!..ומלבד אלה, גם לעבדים נמכרו אחינו הגליציאנים האלה בגלל החסד, אדונים זולתם בעלום!.. בעשר שנים האחרונות, בהמר ארץ, באה תמורה נוראה בחיי אחינו יושבי אוסטריה, אשר זכות אזרח להם, העלילה הטישא-אֶסלירית הנתעבה בשנת 1884: בן קם באביו, בן השוחט העיד באביו בבית המשפט העליון, כי עיניו ראו בשפוך אביו את דמי הנערה אסתא סלימוסי!ונבלות הצוררים נתגלתה בשנה הנוכחית מקץ שבע שנים! הנערה הנרצחת בידי השוחט היהודי, אסתר סלימוסי, נמצאה בנויורק, ובכן גדולים מעשי צוררינו! ומה גם הפרעות אשר התחוללו כעת בעת הבחירות במגרשי העיר ווינא, וקלימי: נפשות הרבה מישראל, נהרגו נטבעו, נחנקו. בתי תפלה נהרסו, שדי הקברות חרשו כשדה, המצבות נפצו וכו' ועוד תועבות ושערוריות כאלה, אשר כל השומע תצלנה שתי אזניו, וידעתי נאמנה, כי בארצנו לא נתנה ממשלתנו הרוממה מקום לשערוריות נוראות כאלה, ממשלתנו רבת החסד לא תְעַוֵר עיני ממלכות הארץ, בשווי זכיות לעבדיה היהודים, אבל גם לא תערצם ולא תרוצצם בסתר… כל אלה עדים נאמנים הם כי אבד מבטחם, כי שֻדַד מעוזם ואשר יקרם באחרית הימים בעלות מושל חדש על כסא אויסטריה מי יודע?… ולו הואלתם, כי אז על נקלה הושבתם אכרים ויוגבים, על הרי ישראל. גם תוכלו לעזור הרבה להישוב בארץ ארגנטינא, בעת שתעלה רצון מאת ממשלתנו הרוממה, מבלי הנשא רק על שכם הבארון הירש. אשרי האיש הנהנה מיגיע כפיו, ואשרי העם שככה לו! אחינו בני ארצנו התמכרו מאז ומעולם, לקבצנות, לבקש נדבות ידי נדיבים מרחוק בעת אשר מקרוב יש להם אחים עשירים אדירים!
– מוזרים אנחנו יקירי, לאחינו אלה! האחים העשירים יבושו באחיהם האומללים, גם דעת דרכיהם לא יחפצו!
– הוא אשר דברתי! ענה אבטליון – לו נוסד בית המלוה בעירנו על אשיות החסד, כי אז מכבר היה למעי מפלה, כי כל צדקות עשירנו כבגד עִדִים, אם יעשו דבר מה לטובת אחיהם האביון, יעשו רק למען ישימו כבוד תהלתם, אבל רבנו בחכמתו, עמל ויגע הרבה, כי יוסר רק לשם עסק! רבים מעשירי עירנו, בשמעם הצעת רבנו על אודות בית המלוה, מהרו להרים תרומה, עשרה שקלים ועשרים וחמשה, גם מאה, אך רבנו לא קבל את כספם! רבנו הגיד להם, כי אדיר כל חפצו כי ייסדו בית מלוה לשם עסק, ולא לשם חסד! העסק הזה יביא פרי תנובה למכביר. וחבריו, אשר רבים מהם, הם הנושכים אשר חדלו מתת בנשך כספם, אוכלים פרותיו, והקרן קימת להם; על פי החשבון השנתי הנדפס בחוברת מיוחדה, נראה כי הנושכים ההם, ירבו לראות ברכה במעשי ידיהם, מאשר ראו בהיותם מלוים פרטיים, ויפשטו עור משנה משור אחד, כי אז הוכו לעתים לא רחוקות שוק על ירך מהלוים ואינם משלמים, ועתה הנם שאננים מפחד רעה! ספרי החשבון ערוכים בטוב טעם בשפת הארץ, חתומים בגושפנקא דמלכא, ופתוחים בכל עת לפני פקידי הממשלה, לבקרם, אם אין בם נפתל ועקש, חסר ויתיר. מה אומר לך אדוני? עירנו החליפה כח, עור חדש קרם על בשר האובדים, אשר כל יגיעם אכל הארבה, הנשך, אשר בעליו רחם לא ידעו, אם כי באמת לא כלם אכזרים, ורודפי בצע מעשקות הם, כאשר יתארום חבריך הסופרים. יודע אנכי כי יש ביניהם טובים וישרים, אפס כי משלח ידם הארור, ישלול מהם כל רגש יושר, ורחמים, הסוחר אשר יקצוב לו שכר טוב, עשרים למאה, חמשים למאה, או גם מאה למאה, אז אין רע, הלא סוחר הוא, ולו הצדקה למכור את סחורתו, כפי אשר יוכל, כאשר יעזרהו המקרה בעלות השער וכדומה, והמלוה ברבית, אם גם ימעיט הנשך, למחצה לשליש ולרביע, יקבוהו רבים, הכל יודעים את הנושכים אשר ירשו חיל זרים, משכנות לא להם, בתים אשר בעליהם הומכו, ובצר להם, נפלו בידיהם. הנשך שגשג ויפרח, בלי טל ובלי מטר, עד כי גדל ממחיר בתיהם, אשר נתנום לערבון, הבתים נשארו לצמיתות ביד הנושכים, והנושכים עוד נושים, בהאובדים והנדחים מנחלתם, ועד עולם לא יוכלו נקיון, אבל אין רואה את הנושכים, אשר משלח ידם הארור, שרש בכל תבואתם ויציגם ככלי ריק, הנשך אשר לקחו, נשכם לאין מרפא. אנחנו הרגלנו בלי כל חשבון צדק, לקוב את המלוים, ולחמול על הַלוִים: הראשונים הנם בעינינו, התקיפים העושקים, והאחרונים החלשים העשוקים, והנסיון יראה לנו גם בין הלוים רעים וחטאים, נוכלים רשעים, אשר ימשכו את המלוים ברשתם. הלא שמעת את שיחת שני המחתנים המתהלכת בין ממשלי המשלים!
– לא שמעתי מעודי!
– כדאי הוא הדבר להשמע! שני עשירים גדולים התחתנו איש ברעהו, ויהי כטוב לבם ביין, במשתה הארושין, שאל אבי החתן את אבי הכלה: הגידה לי מחתני שאהבה נפשי: פיך ענה בך, כי הונך עולה, עד עשרים רבבה מלבד כלי כסף וזהב, ואבנים טובות ומרגליות, במה זכית לעושר גדול כזה בצוק העתים האלה, אשר כנעני ארץ רשו ורעבו?
– מעולם לא שלחתי במסחר ידי!– ענה אבי הכלה – רק מלוה ברבית הנני.– ואנכי בדעתי, את נכלי מזמות הלוים שקר תרמיתם כי מרביתם, חוב ישיבו רק בפעם הראשונה, ובפעם השנית, יפשטו את הרגל, ועל כן ערום אערים להם תמיד, וזה משפטי להלוות רק בפעם הראשונה, וכה אנצל מכל צרה ויגון ונזק! ואתה מחתן יקר, במה זכית אתה לעושר וגדולה? גם עליך שמעתי, כי לך שני בתי מרכלת, ובית חומה גדול!..
– מעולם לא נתתי בנשך כספי! – ענה אבי החתן – כי סוחר, לוה ברבית הנני, וכאשר תדע נכלי מזימות הלוים, כי חוב ישיבו רק בפעם ראשונה, כן אדע נכלי מזמות המלוים, אשר רק בפעם הראשונה ילוו את כספם, ועל כן ערום אערים להם, וזה דרכי מעודי, ללוות, ולבלי שלם גם בפעם הראשונה!
– הנה כי כן יברך גבר ירא ה'! – עניתי ואצחק.
ואבטליון הוסיף לדבר: לא רק מצבנו הוטב, כי גם כבודנו שב אלינו. רבים,מפקידי הצבא החונים בהמצודה, והאצילים בעלי האחוזות, אשר שיח ושיג להם עמם, ולבשתנו לא התהלכנו עמם במדת הרחמים, וירעצום וירוצצום, כאשר הגדתי לך, כי משלח ידם הארור, הביאם לידי עברה ועון, כי כפעם בפעם, ירדה היד אחרי הכד, אשר נשבר על המבוע, וגם הראש והרבית עלו בתהו ויאבדו; ואחד מהם השחית התעיב עלילה, כי זיף שטרות, הוליך שולל צעירים לימים קלי דעת, וכאשר הלוה להם חמשים שקל, לקח מהם שטר חוב על אלף, והורי הבנים הסוררים, זעקו הילילו גזו שער ראשם, וישלמו הראש והרבית; ובגלל זד ארור כמוהו, רכשנו לנו אויבים חדשים, חדשים לבקרים; אויבים ישרי לב, ויקירי רוח, אשר כל נברא בצלם חביב עליהם, אשר לולא הנושכים הארורים האלה, בצדק יכונו למנות אותם במספר אוהבינו. זה לא כבר בחר אחד מפקידי הצבא, צעיר לימים, מות מחיים, ובחיקו נמצא מכתב: “היהודי הארור הנושך ש., אשם במותי, רק מתגרת ידו נגזרתי, עליו יזעקו הורי הזקנים, ועליו תייליל אהובת נפשי התמה, שופטי צדק אל יכסו דמי, וינקמו נקמת דמי מאת העם הארור”! מה תאמר אדוני?… הנה כעת היתה הרוחה גם לנו גם להם! שר המצודה הלל את מעשי רבנו, בעמדו במקום גדולים.
– וכעת לא ימצא עוד בגבול כרכמיש, איש עברי נותן בנשך כספו?
– גם אחד מהם לא נותר! כי אם אין לוים, אין מלוים; מי זה יבער ויכסל לתת רבית גדולה, אם ישיג כסף ברבית מצערה?
– אשרי העם שככה לו!– קראתי ברגש – לו נקה איש איש לפני פתחו, ונקו ארץ וחוצות; לו יצאו כל קהילות ישראל בעקבות הקהלה הכרכמישית!…
– עוד אבני נגף הרבה נשארו על מקומן, וכשלו בהן רבים; אבל רבנו, פקח גם עליהן את עינו, מכבר הונו מן המסילה! גם אם תחפש בנרות בכל גבול כרכמיש, לא תמצא חולק עם גנב, מעלים מכס, מונה במדה ובמשקל, ומה גם צוררי נפשות ומחזיקי בתי זמה! אנחנו בערנו הרע מקרבנו, ונצרוף כבוד סיגינו!
– הֲשֻׁלְחוּ ביד פשעם?
– רק מתי מספר: הם זקני הגנבים, שֻׁלְחוּ הלאה מעל הגבול בפקודת אדוננו שר הפלך – יאריך ה' ימיו – הגנבים האלה הפילו חתתם עלינו תמיד, ויהיו לנו לרועץ ימים הרבה, ויתנונו לשמצה בקמינו, ואלה חיים הם אתנו!
– הלא אמרת כי הוגו מן המסלה?
– הלא הגדתי לך, כי תמו חטאים מעירנו ולא חוטאים! מעת פקחנו עינינו על דרכינו, היו הרשעים האלה כקוף מנוד בעינינו. רבנו אשר כחו בפיו הטיף יום יום מוסרו בקול חוצב להבות אש, לא רק בבתי כנסיות, כי גם בשוקים וברחובות, ובראותו כי תוכחתו תשוה לה פרי, קרא אסיפה בבית הכנסת הגדול, ועל פי בקשתו הופיע בראש האספה גם ראש העיר, וסגן הקטגור, אשר לבו אך טוב לישראל סלה, ומתי מספר מעשירי האזרחים, אשר בשלום ובמישור יתהלכו עם שכניהם היהודים; הנאשמים נקראו גם הם, ואשר לא אבו לבוא, הובאו בחזקת יד… רבנו אשר לשונו תמהר לדבר צחות בשפת הארץ, נשא מדברותיו באזני השרים, על מצבנו, ביחוסנו אל הממשלה הרוממה, והאזרחים; ויפן אל הנאשמים ויעד בם כי אם לא ישובו מדרכיהם הרעים, אז ידו תהי בם בראשונה, למסור אותם בידי שופטי צדק, ותקומה לא תהי להם בקרב עדתם, כי במשך עשרים וארבע שעות, תערוך העדה כתב החלטה לשלחם את העיר; והשרים הטובים והישרים האלה, התענגו לשמוע אמרות טהורות מפי קדוש אלהים מְכֻבָּד זה, וַיִוָכְחוּ כי שקר טפלו זרים עלינו: כי בני ישראל ערבים זה בזה, והקהל הוא הרוח החיה באופני הפשעים, והעונות; הלא ראו, כי מספר יהודי כרכמיש עולה הוא עד ששים אלף, ובני עולה אשר נכתם עונם, ימצאו רק אחד אחוז לאלף, ודעת הקהל איננה נוחה מהם!
ואז הטיפו גם הם מוסרם להם, כי יתיצבו על דרך הטוב, ולא יבאישו ריח עמם בעיני הממשלה, וכלם נשבעו אז לעיני השרים, ולעיני כל העדה, ויכתבו ידם בספר, כי מהיום הזה והלאה, לא ימצא בם עון אשר חטא. ואחרי עבור שבועים ימים, קראתי במ“ע “ידיעות הפלך” מאמר נכבד ע”ד האספה ההיא, המהפך בזכותנו, ועל החתום בא: סגן הקטגור.
–והם לא חללו שבועתם?
– רבנו יביט עליהם בשבע עינים! כפעם בפעם תפגוש את רבנו סובב הולך בשוקים וברחובות, ויוצא ונכנס בבתי המרכלת, החנויות והמקולין, ועל ידו אחד השוטרים היהודים, ומעשהו כל אבני כיס, ובודק בחורין ובסדקין, מקום אשר עושי מלאכה אסורה נחבאים שם; ואנחנו, הראינו לדעת כי כלם יכירו וידעו, כי במעלליהם הרעים, בעד ככר לחם, את נפש עמם הם חובלים. ורק אחד הפר אָלָה: איש נבל אשר מכבר נשא עונו, בהאסרו שנתים בכלא; הנבל ההוא, החזיק בית זמה בסתר, בקצה גבול העיר; ביתו היה רבץ לבנים סוררים, בית מקלט למשחיתים מאבדי הון, בזימה ושכר וצחוק הקלפים, ושולחים בעולתה ידיהם; ביום הכפורים שחל להיות בשבת, התאספו אל ביתו ריקים ופוחזים, ויכרו כרה, ויתהוללו, עד כי גם בני האזרחים, אשר עברו לפני הבית לתומם לרגל המלאכה אשר לפניהם, ויראו את עתר ענן הקטרת, ואת המחולות, התחמץ לבם בקרבם, לראות איך יהודים יחללו את קדושת היום הקדוש לכל עדת בני ישראל, ויניעו אחריהם ראש, ועל ידם נודע הדבר. ובמצות רבנו שלחו זקני העדה לקרוא לו, והבליעל דבר עזות ויקללם באלהיהם, ויחרף את כל מערכות ישראל, ואז ערכו בני עירנו כתב החלטה לגרש את הבליעל מקרב העיר, ולבל יטמאנה בתועבותיו, וכעת לא יכירנו עוד מקומו בעירנו!
– על דעתי כי להתם פשע ולכלות חטאת, עלינו להסיר בראשונה את הדברים המביאים לידי עברה ועון! העניות מעברת את האדם על דעתו, ועל דעת קונו, ובעלי “פרנסות” נתעבות כאלה, גם הם, לו מצאו לחמם בהתר לא בקשוהו באסור!
– שנית אדוני, הנבל ההוא עשה עושר! יש עניים נדכאים אשר כל יד עמל תבואם, ומדרך היושר והצדק לא יטו; ויש עשירים אשר מלאו בתיהם כל טוב, ויבגדו בהצדק, בעמם ואלהיהם! היוצר מסר את הבחירה ביד האדם אשר יצר; רק מרעים, בוגדי און, מאפס רצון לעזוב אורח רע, יתאוננו כי יְכֹלֶת להם אין! הני דאמרי אנשי: סורי הגפן נוכריה, אם על פלגי שמן תטעם, וברביבי דבש תמוגג עפרם, יעשו פרי באושים!
בשום לב שמעתי את דברי אבטליון, ואבטליון הוסיף לדבר:
– עוד אבן נגף אחת הוסרה מן המסלה בעירנו, עוד קוץ אחד כלינו מכרמנו, סלון ממאיר, וקוץ מכאיב לבית ישראל!
– אל מה ירזמון מליך?
– עבודת הצבא אדוני! שנים הרבה נעשו שערוריות בתוכנו, שערוריות נוראות: מספר צעירנו, אשר יצאו מדי שנה בשנה לעבוד בצבא, עלה בערכו על מספר בני האזרחים, ובכל זאת היינו רק אנחנו חטאים! הועד הַמְמֻנֶה על אסף הצבא, נשה בנו תמיד, כמו באמת לא שלמנו את נשיינו! אם אמנם נמצאו בקרבנו מתי מספר, אשר באולתם, או מֶמֹרֶךְ לבם, קבעו את נפש עמם, בבקשם תחבולות און להמלט מעבודת הצבא, ומרביתם היו בני העשירים, כי הון עשיר קרית עֻזוֹ; אבל לעמת אלה, הנה ידעתי רבים אשר שבו הנה מעבר לים האטלנטי וים השקט, למלאות חובתם לארץ מולדתם, גם בטרם הוטל ענש שלש מאות שקל על משפחת הנשמט מעבודת הצבא; ובכל זאת נכתם עוננו! ומי אשם בדבר הזה? רק אנחנו לבדנו! אנחנו תרגלנו לשמוע מפי ההמון איך יתאונן על ה“גלות המרה”. פתאום חסרי לב! ומי ימרר לכם את גלותכם אם לא אתם לבדכם? אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל! מעבר מזה קצינינו רודים בנו, והרבנים מטעם הממשלה אשר בידם ספרי החיים והמתים, ומעבר מזה אחינו בעלי הלשון! המלשינות, הצרעת הממארת הזאת, דבקה בנו מאד להותנו. בימים האחרונים, לרגלי האויר המשחת במעונותינו הצרים, ואי נקיון ברחובותינו; היא תשימנו סחי ומאוס בעמים; פקידי בית פקודות שר הפלך, נלאו נשוא הות לשוננו, ואיש אל רעהו יתמהו: בכל הפלך עולה מספר האזרחים, תשע מאות תשעים ושבעה אלף, שלש מאות שבעים ושנים. וגם כתב דלטוריא אחד לא הגיש אחד מהם בבית פקודת הפלך; ומספר היהודים הוא רק מאתים ועשרים ותשעה אלף, שלש מאות שבעים ושנים, והם ימטירו מכתבי דלטוריא יום יום, איש על רעהו, ויודיעו לא רק את העול הנעשה בתוכם, כי גם את העול הנכון להעשות! האם בין אחינו האזרחים לא נמצאו עושי עול ותרמית? מעלימי מכס הטבק ועשב הטהיי? או משתמטים מעבודת הצבא?.. הלא פלא הדבר: כי בני משפחה אחת, בני משפחה עניה גולה וסורה, מרדפת בלי חשך, אשר בארצות רבות, אין לה מקום להניח ראשה, אשר על בני להיות קשורים נפש בנפש, לבוא איש בעד רעהו באש ובמים; הנה יכרו איש על רעהו, איש איש מבקש את נפש רעהו לספותה, ולא ידעו כי איש בעון רעהו ימק… אין זאת כי מאת ה' היתה זאת, כי יד אל זועם היתה בם להומם ולאבדם"!
בעלות על לבי זכרוני עצב אלה, אתנודד! בודת הצבא היתה כתָו קלון על מצח עדתנו! עון רבית, עושק, אונאה, העברת מכס, לא תפקוד עלינו הממשלה יותר מעל כל עבדיה החוסים בצלה, לא תשים לב לדבת צוררינו, לחק חקים קשים מיוחדים למעננו; אולם, בעון השתמטות מעבודת הצבא, הוחקו למעננו חקים מיוחדים, כי נחטא לאלהים ואדם ולממשלתו יחד! שער בנפשך! שנים אחדות, יצאו גם בנים יחידים לעבוד בצבא, בגלל אי-סדרים, ויהי היום ויעבור דרך עירנו, אחד משרי המלוכה הגדולים, ובעברו ברחובות קריה, הגיש לו אב זקן אמלל, אשר בנו היחיד יצא לעבוד בצבא, מכתב בקשה, אשר בו יבקש ממנו לעשות משפטו ודינו. השר ציוה לרכבו, לעצור בעד הסוסים ויקרא את בקשתו, ויצחק בקול גדול ויאמר: “אל תירא ואל תחת זקן, אל תבקש משפטו, היה בטוח, כי בנך מכבר ברח מלגיון הצבא ואיננו”!
כה אדוני היינו ללעג וקלס בעמים בגלל אולתנו! אך ברוך הוא ומברך רבנו, אשר בשקידתו עצומה, להטיב לעדתו אשר אהב סלה, השכיל לגדור פרצים, ולקומם הריסות: שלשה ירחים, מדי שבת בשבתו, קרא אספה; אל האספה נקרא כעשיר כעני, כבעל בית כשכנו, ויקרא בגרון לא חשך, ואחרי כן קרא צום ועצרה, בצהרים סגרו החנויות, איש איש עזב את מלאכתו ומשלח ידו, בית הכנסת מלא היה מפה לפה, הרב עמד על הבמה עטוף בטליתו, וברוח פיו גלה את השמלה הפרושה על תועבות אנשי רשע, התועים מדרך היושר, ונותנים את עמם לחרפה וקללה, ויעד בם, כי לא תהיה להם אחרית שלום, אם לא יעזבו את אורחותיהם הנלוזים, ויקרא באזניהם את דברי השר המנוח יוזל גינצבורג, אשר התחנן על במתי כתבי העת לבני ישראל, בשנת 1874, בצאת לפעולות חק עבודת הצבא החדש, ויתאר בצבעים נוראים, את מצב אמונתנו ועמנו, ויקרע דלתות ארון הקדש ויקרא בכל בוכים:“קרעו לבבכם ואל בגדיכם”! “התודו לפני אלהי ישראל”! אז נגש החזן אל העמוד, ויקרא פיוטי יום כפור קטן, וכל העם יענה אחריו, ויתודו ויכו על חזיהם, וישפכו כמים לבם, וכמעט כלו בדמעות עיניהם, ואחרי תפלת יום כפור קטן, הטיף להם אמרי נחם וישע, ויבינם לדעת, כי עבודת מלכנו הוא עבודת מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, ויקרא לפניהם את העצה היעוצה: להרים שנה בשנה, בערב יום הכפורים, כי ראש לבית אבות, מחצית השקל לשנה, תרומה לבני עוני, היוצאים לעבוד בצבא, להיות להם משען עוז בימי העבודה, ובכלות ימי עבודתם; והכסף יאצר ויחסן ברשיון של הפלך, והיה לפקדון בבית המועצה בקופת העדה. ויקרא דברי האָלה הכתובה בספר קלף, באותיות אשוריות: “ארור האיש אשר יעשה מדחה, או יהיה זרוע לבני עולה, המבקשים תחבולות להמלט מעבודת הצבא, ורבצה בו האלה הכתובה בספר תורת משה איש האלהים, תולעתו לא תמות, ואשו לא תכבה, והיה דראון לכל בשר”!
ומאז ועד היום, שם לו רבנו לחק, להשגיח בעינים פקוחות על ספרי החיים והמתים, אשר ביד הרב מטעם הממשלה, ועל ספרי הנכתבים, ומחלקת תעודות המסע, ויותר על צעירינו מבן שש עשרה שנה ומעלה, וכל תעודות ההנחה יאשר ויקים רבנו בחתימת ידו, ומאז לא ישמע עוד פרץ וצוחה ברחובותינו, ונסו יגון ואנחה מבתינו; הצעירים אשר מומם בם, או ידועי חולי, יכתבו בספרו, וביום הכסא יראה צדקתם, ולא ילֻנו עוד בבתי החולים כנהוג. שרי הועד יגידו במו: פיהם כי העדה הישראלית בכרכמיש תשביעם רצון. וכן יעיד עלינו גם מכ"ע “ידיעות הפלך”, בחשבון אֹכֶף הצבא השנתי.
– לו אצל הרב מהודו לכל הרבנים!– אמרתי באנחה.
– מה יתאונן העִוֵר לו חזה אור שמש?– ענה אבטליון גם הוא באנחה – אם אמנם אין מרות להעם הזה: השכלת בוסר, או יד העת הנמהרה לבדה עשתה זאת: הנה יש בקרבנו עזי פנים וקשי ערף, כאשר אמרתי אתמול, פוחזים נרגנים, מפיחי קריה, אשר יקהלו על משה ועל אהרן; בכל זאת, לו חגרו רבנינו בעוז מתניהם, כי אז היתה יראתם על פניהם לבלי יחטאו. ובעירנו לא נמצאו עקשים ונלוזים, אשר נצבו כצר נגד רבנו? אבל הוא חשף זרוע עזו, ויך צריו אחור. כמה משברים עברו עליו, עד הקימו את בית הספר החדש, או כאשר יקרא בפי הכרכמישים: הפרוגימנזיום העברי?
– פרוגימנזיום עברי? כיצד?
– בעל ארבע לשכות, מלבד לשכת ההכנה, כל לשכה היא בעלת שתי מחלקות, עליונה ותחתונה, מחלקה לשנה, מחלקה לשנה, בו יבואו נערים, מבני שש עד ארבע עשרה, (עד ועד בכלל) זה שנות מספר אשר יתנוסס בתוכנו לכבוד ולתפארת.
– וחדרי המלמדים צעדו קדימה?
– חדרי המלמדים, הה, לא איש בשורה אנכי היום!
– האם גם הם, חוטאים הנם, ואת פושעים נמנו?
– חלילה! רק כי הנצוצים הנפרדים האלה, יתלכדו יחד, ויהיו לאבן גדולה, אשר היתה לראש פנה במקדש החנוך בעירנו! אגלי נטפי גשם, אשר נפלו בהצנורות הנאלחים, נקוו אל מקום אחד, והיו לפלג אלהים, לבאר גדולה, אשר ממנה ישקו כל העדרים, עדרי צאן קדשים!… אך מדוע זה פניך אדוני זועפים?
– גם אני גם אתה חניכי החדרים הננו, תלמידי המלמדים!
– הלא תלמוד קל וחמר בעצמך! ומה אם למדת בלי סדר כך, לו הקשבת לקח בבית ספר מתֻקן, מפי מורים נאורים, על אחת כמה וכמה! אבל דע לך, כי לא המשכילים הכחידו את החדרים, כי אם רבנו! בנין בית הספר, והריסת החדרים, הוא מעשה ידי רבנו להתפאר! 5
–מעשהו נפלא ונשגב ממני! לשבור למלמדים מטה לחם? ואיה חסדינו?
–הם כי לא להזכיר בשם חסד! על פי שטתנו, החסד הוא חסד!בוא נא ואראך, אנשי חסד, לא רק מתי שוא, אשר חסדם הוא חמס מתחפש… כי גם טובי לב, חומלים על דל, והם נוהגים בשגעון, שמים כזב מחסם, לוֹים ואינם משלמים, עושקי שכר שכיר, ושולחים בעולתה ידיהם… ולמופת יהיו לך הקלפנים6 הנוסעים בכל רחבי תבל לעסוק במלאכתם הנקיה והקלה, או מחזיקי בתי זמה; הן אין אנשי חסד כמוהם הם יפתחו ידם לכל פושט יד, ומה גם בבית אלהים! חמשים שקל בעד פתיחת הארון קודם כל נדרי, ומאה בעד מפטיר יונה!– וכן יש בני אדם אשר רחם לא ידעו, בכל זאת הנם אנשים ישרים, טובי לב, הולכי תם, רועי אמונה, וגם את הזבוב על הקיר לא יקציפו! החסד והחמלה ילידי הרגש הם, הרגש הקרוץ מחומר; וצדק ומשפט ילידי השכל, השכל בן החכמה העליונה, ומי לא ידע כי יתרון גדול להשכל על הרגש? הראשון הוא פקח, והאחרון הוא עֶוֵר! בנוהג שבעולם כי הפקח נוהג את העור, וכי יעזבהו רגע יתע ויוטל! מה עמקו מחשבות חכמינו ז"ל באמרם: “כל הנעשה רחמן על האכזרים, נעשה אכזר על הרחמנים”! לו היה החסד והחמלה הרוח החיה באופני ישוב העולם, כי אז עד נצח לא ראו אור ההמצאות הגדולות והנכבדות אשר הביאו בכנפיהן אֹשר וישע לתבל ויושבי בה: מסלות הברזל לא נבנו בגלל הרכבים והעגלונים, ומכונות הקטור והחשמל, בגלל הפועלים בבתי החרשת, וחכמת הנתוח בגלל צער החולים; ולו היה החסד והחמלה, מיסודי חיי אמונתנו, כי אז לא שרפו באש את עכן בן כרמי, אותו ואת כל אשר לו, בגלל מעלו אשר מעל בחרם.ולא רגמו באבנים, את צלפחד המקושש, בגלל שנים שלשה גזרי עצים, אשר קושש ביום השבת. ושאול המלך לא גדה משאתו בגלל אשר חמל על הצאן…ולו שמנו עין לחמלה על המלמדים, כי אז הקשחנו לבנו, מצאצאינו, וצאצאי צאצאינו, וצאצאי כל עמנו בית ישראל, אשר בחיקם יוטל גורל עמנו לימים יבואו לשבט או לחסד!
–אבל מה עול מצאתם במלמדיכם?
– עול? איזה עול? אך באשר כי מלאכת הקדש, דורשת מהעוסקים בה: א) תרבות. ב) רוממות. ג) לשון למודים. ד) ידיעה רחבה בלמודי קדש, בספרות ישראל, העתיקה והחדשה, וידעה מצמצמת למצער, בלמודי ושפות חול; ורק אנשים אשר אלה להם, ראוים הם להורות דת אלהים בארץ; ולהותנו, הנה מרבית מלמדי עירנו גם אח מאחד מאלה לא נמצא בם! בכל עמלנו, עד התקופה החדשה העכורה הזאת, לחקות מעשי העמים הנאורים, שבתם וקימם, ארחם ורבעם, גם שגעונם וסכלותם, לא שמנו לב, לשכלל גם את בנין החנוך כמוהם! היפקידו העמים הנאורים, את רוח בניהם ביד חונכים אשר עליהם נטל בראשונה להתחנך? האיש אשר לא הביא בחיקו תעודה מעידה על מדרגת השכלתו ומצבו המוסרי, פסול הוא לעבודת החנוך, ורישו לא יקרבהו. לאיש עני יעניקו בנדבת ידם, או ישלחוהו בטובם לעבוד עבודה! ולנו היתה עבודת החנוך, כעיר פרוצה אין חומה, שועלים הלכו בה, ועל כן היפלא איפו בעינינו, כי גלה כבוד מהמלמדים? ההורים אשר לבם ראה חכמה, הרבה, או מעט, יביטו עליהם בשאט בנפש, ויחשבום לכלי קדש, למין קבצנים, למין מִקְרְבָּיִם דתיים אי אפשר “להפטר” מהם, ומעשה אבות יירשו בנים, ועל כן שפל עמדתם, ובגלל מעמדם השפל, השפלו גם במדרגת ההשכלה והחברה, ועל כן תפוג תורה!…
אבטליון הוציא מחיקו מטפחת בד לבנה, ויעבר על מצחו, אשר בין חריציו העמוקים נקוו אגלי זיעה, ויחליף כח ויוסף לדבר בחום לב:
– יש דברים הרבה, אדוני! בחיינו הפנימים, הדורשים תקונים, אסורים, גדרים, וסיגים לסיגים, אשר לו פקחנו עינינו עליהם, כי אז על נקלה עשינום, ושלום היה לנו עד העולם, וכמה חיצים ואבני בלסטראות לא נגעו בנו לרעה… אבל אנחנו באולתנו וקשה ערפנו, נחכה עד אשר יבואו זרים בגבולנו, מתעברים על ריב לא להם, ויגערו בנו בנזיפה, וישמיעונו מוסר כלימה קבל עם; וגם אז לא נשים להם לב, עד אשר תתעורר הממשלה רבת החסד, הדואגת לאֹשֶר עבדיה החוסים בצלה, ועשתה התקונים הדרושים, ברוח נדיבה, או ברוח משפט וברוח בער… אבל גם אז סרבים וסלונים הננו!.. ובין כה וכה, קופאים בני עולה על שמריהם, באין מכלים דבר, ובבית חיינו תרב העזובה מיום ליום.
אחד מהם הוא החנוך!
שנים גם שמטות, דברו סופרינו על לב עמנו השכם והערב, וגם אתה אדוני הסופר היית אחד מהם, כי ישימו לב לפדגוגיהם, לקרב ולרחק, לכונן ועד חכמים, והועד יתן תעודות למי שעטרתם הולמתם, ולאסור אסר על אלה, אשר שמו כזב מחסם, ובני עמנו לא הקשיבו לתוכחתם, (אולי בגלל החסד) ואחרי כן התערבו בהשאלה הפנימית הזאת, גם סופרי האזרחים, והם לא דברו עליהם רכות, ולא שמרו עוד על כבודם, ותוכחתם לא היתה תוכחת חיים, כי אם חמת נקם חמת עכשוב, כי שפכו עליהם בוז ולעג מרבה להכיל. ועדין לא שבנו מטעותנו, עד כי התעוררה הממשלה, לעשות תקונים בחדרי העברים בנפות הויכסל7 בחומרי ומוסרי, והיא דאגה לנו, לא רק כי בנינו ישבו בחדרים מרוחים בעלי אויר צח, בעלי טֹהַר ונקיון, וכי ילמדו שפת הארץ, לטוב להם כל ימי היותם על האדמה הזאת; כי גם דאגה לעתידות תורתנו, שלא תשתכח מישראל, כי מלמדינו יהיו מוכשרים לעבודת הקדש, כי בל יהינו להרביץ תורתם, עד אשר אם הביאו תעודת רב בישראל כי יודעים המה חכמת ישראל שפתו לדקדוקה. האין די ביזיון וקצף, כי על ממשלתנו לדאוג לתורתנו ושפתנו, ואנחנו נעמוד מנגד! האם לא חרפת עולם היא אשר לא תמחה! הדבר הזה יראה בעליל כי עם לא בינות אנחנו, עם תועי לבב, עם תועה מדרך השכל, אשר נתיבותיו עִוָה!..
– אל נא באפך אבטליון! את האלהים ירא! ואל תדבר סרה בעמו, לכל מפעל אם טוב ואם רע יש סבה נכונה! גם אל משה לא שמעו בני ישראל מקצר רוח ומעבודה קשה!..
– הסבה הנכונה, היא אולת, שמירת הבלי שוא,חנופה וצביעות, אי-תרבות, קשיות ערף, ועוד… איך לא אדבר סרה? איך לא יתחמץ לב יהודי נאמן לאלהיו, בראותו תוצאות הפקודה, אשר גם בטרם לדת חוק, עלינו היה למלאות אחריו; בנפות ההן גזרו קהילות רבות תענית צבור, בגלל אשר הממשלה גזרה אומר, כי מלמדינו יהיו בני מוסר, ובני תורה!! והאיש אשר לא ענה בצום נפשו, את פושעים נמנה. התאמין למשמע אזניך? נשיאי הדת לא שמו על לב גם אז, לזרות ולחבר. גם ריקים ופוחזים, בורים, פורעי מוסר, אשר אחרי התגלגלם תחת שואה, בבית החיט, או הסנדלר, ולא צלחו לכל מלאכה, ויגורשו בחרפה, מצאו להם עבודה אצל מלמדי דרדקי, לשאת את השבויים הקטנים אל בית השביה ביד חזקה, ולמעול מעל בעוגותיהם ורקיקיהם, אשר נתנו להם אמותיהם, הרחמניות, לאכול ולשבעה; והעוזרים האלה ( גיהילפיר’ס, בלע"ז )גם הם פנו אל הרבנים, וישיגו תעודות כי תורתם בתוך מעיהם, ויהיו למלמדים מיסדי חדרים! כדאמרי אנשי: מה יעשה אדם שלא קרא ולא שנה, ולא יצלח לכל מלאכה, ילך למקום שאין מכירין אותו, אצל ישראל רחמנים בני רחמנים, והיה מלמד תורה! ובני עם הספר ישלחו את עויליהם אל חדרי הבורים האלה השפלים מאד במדרגת ההשכלה, והאנושית, והיהדות, הם ילמדו לבנינו תורה ומצוות, דעת ומוסר השכל, הם יפתחו את כשרונותיהם, הם ייצקו מרוחם על זרענו, הם יאצילו מהודם עליהם! הנוכל איפו לקוות לעתידות טובות מדור יבוא?…
דברי אבטליון אלה הרעישו מוסדי לבי, כי אמנם לא מלבו הוציא מלים, המכשלה הנוראה הזאת ראיתי בעיני בעיר מגורי הגדולה, כי “ביהילפירש” אשר גם קרוא לא ידעו, נהיו למלמדים, מחזיקי חדרים מלאים צאן אדם, מאה או מאתים, ויתחרו את המלמדים המובהקים, וידם על העליונה, באחזם באמצעים נתעבים. מרבית אחינו יושבי העיר הגדולה הזאת, יגששו כעורים באפלה, ולא ידעו במה יכשלו. וגם ההורים, היודעים להבחין בין טוב לרע, יכבד עליהם עול ה“פרנסה” ולא ישעו בדבר חנוך בניהם, ותהי לחוק בישראל, כי משרתי בתי המסחר והחנויות יהיו ברבות הימים לסוחרים, ועוזרי המלמדים למלמדים! והקולר תלוי בצוארי מורי ההוראה אשר לבם לא יחרפם, לתת תעודות לברואים חשוכים כאלה. וָאֹמר: מישרים אבטליון תדבר, אך מה לתבן את הבר? מלאכת קדש היא כמלאכת חול, גם בין בעלי המלאכה ימצאו רעים וטובים, בין המלמדים יש ריקים ופוחזים, בורים שאינם מן הישוב, ויש בעלי צורה, שיש בהם כל המעלות שמנו חכמים.
– ברוח קרה תדמה מלאכת קדש למלאכת חול? אם ישחית החיט את מעשה ידיו, אן רע, רק דררא דממונא! והמלמד, נפש הוא חובל! קלקלת החיט בולטת לעינים, וקלקלת המלמד הוא דבר סמוי מן העין… ובעלי צורה אשר אמרת, גם הם לא יגדילו תושיה: בגלל אשר פני החנוך כמו חרולים, ואין לנו דרך סלול ותלול לאמר, “זה דרך לכו בו”! ואם אמרתי כי יש תקוה, כי יהיה העקוב למישור, כאשר יספר לך רבנו, בבקרך בבית הספר ביום המחרת; היוטב מצב החנוך? כל זמן שהמלמדים תלואים בדעת ההורים, אין כל תקוה…את זאת ראה רבנו, ויתן אל לבו ויבקש תחבולות, עד כי עלתה בידו להקים את בית הספר הדתי, על חרבות החדרים, ובית תלמוד תורה הישן, אשר רק צלמות ולא סדרים היה בו תמיד מדור דור.
– אם בהיה כרכמיש למופת לכל קהילות ישראל, אז הלא יתמו המלמדים לִגְוֹעַ, ותבוסתם תהיה שלמה!
– צל הרים הנך רואה אדוני כהרים! המלמדים אשר רבנו התהוה על קנקנם, וימצא כי ראוים הם לאותה אצטלא, לֻקְחוּ אחר כבוד להורות בבית הספר, ואלה אשר היו כסף סיגים מצפה על חרש, הלכו באשר הלכו, לבקש עבודה או משלח יד!
– ומה פשעם אם הִשׁם אֱלֹהַ חכמת התורה? האין להם נשים ובנים ובנות, ולנשיהם ובניהם אין קיבה?
– אבל לשוא פחדת פחד! נהפוך הוא! כולם יודו לה' חסדו, כי לא חלק להם בנחלת התורה; כח אחרי אשר קבלו איש איש תמיכה הגונה מקופת העדה, יצאו מאפלה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה; הם ימצאו מחיתם, כאשר בהיותם מלמדים אמללים, אך לא בצער! לו ידעו את התורה כי אז היו מלמדים אובדים עד יום מותם!..
– אולי!..
ואבטליון לא נלאה לדבר, ולהתוכח עמדי כל הלילה, כי תשעה קבין שיחה נטל כאשה – לולא השמיע השעון התלוי על קיר חדר משכני השעה הראשונה. בפניו הכרתי כי היטב חרה לו, על כי לא יעמוד הלילה על עמדו, ויוצא השעון מחיקו, ויאמר: אכן השעה הראשונה אחרי חצות הלילה! מחר בבקר שוב אשוב אליך, למען תבקר את בית הספר בחברתי. תנעם לך שנתך!
ואנכי הודתי לאֵל חסדו, כי הצילני מרוח כביר אמרי פיו, ואעל על ערש יצועי לתת שינה לעיני, ואחלום רק על אודות התקונים הנכבדים בכרכמיש.
ג. יָקָר מִזּוֹלֵל 🔗
יש חזיונות הרבה, במרחבי הבריאה, אשר מרחוק ירהיבו בת עין, וישעשעו את הנפש, ומקרוב יראה הרואה, מקסם כזב, אור מתעה, מוליך חכמים שולל.
רבים חללים הפיל חזיון השרב! 8 כמלאך אכזרי יְשֻׁלַח בעוברי מדבר סהרא הנורא; לפני תועי בת"ו יליל ישימון זה, אשר עצמותיהם חרו מני חֹרֶב ולשונם בצמא נשתה, יֵרָאה בתמונת עיר מושב, יער צומח, נחלי מים זכים, פרדס רמונים, עמקים עוטפים בר, והם יחגרו שארית כֹחם, בחול קודח יחצו עד צואר, ובבואם כל עוד נפשם בם אל מקום החזיון, יעש לו כנפים, וימצאו למו קבר בין גלי ים חול.
ומחזות החיים בעולם השקר? האם לא יפליאו העינים רק מרחוק? ומקרוב לא יעוררו זועה וגֹעַל נפש?
את הבתולה הזקנה ידעתי, גם את דודה ורעה האמלל ידעתי, הוא היה פקח, אך עיניו התעתו! בצאתו במחולת המחנים, חמד יפיה בלבו, היא צודדה את נפשו בתכלת עיניה, שושני לחייה, לֹבֶן שִׁנֶיהָ, שכלן מתאימות כפניני ארליאן, בגובה קומתה, מבנה גויתה, המחטבה תבנית היכל, ומחלפות ראשה, אשר מראה ירקרק חרוץ להן, ונֹגַה המנורות, שפך עליה נגה וזהר ויגדיל יפיה, וילך שבי אחריה; ובנשף חשק זה פזר כסף רב כסף, עד כי מצא און לו לגלות לפניה כל מערכי לבו, כי יאהבנה, אהבה עזה כמות, ובלעדה יבחר מות מחיים! ואיך אֻשר אז בארץ כאשר שמע מפיה כי תשיב אהבה אל חיקו! כרגע שם צמידים על ידיה, רביד על צוארה, וטבעות יקרות על אצבעותיה, ויזכה במקחו!
אנוד לשברך בחור אומלל! לו ידעת כמוני את בחירתך רצתה נפשך בה! לו פקחת עינך לראות, כי כלילת היופי הזאת, היא מפלצת נוראה אשר אל מראיה יוטל גבר! כי מכף רגל ועד ראש אין בה מתום!.. עיניה רכות, צבות, זר אדום מסביב לעפעפיהן, ורק נתנו בפוך. שׁנֶיהָ נתעו עוד לפני שמונה עשרה שנה בהיותה נערה בת עשרים, ועל מקומן התנוססו שׁנַיִם מלאכותיות, מעשה ידי רופא השנים (דענטיסט בלע"ז)? ובין יקהת פניה וקמטי לחייה, כחל שרק ופרכוס, וכל אבקת רוכל מלא חפנים, ועל גויתה הרזה, כסתות פנים ואחור… ומחלפות ראשה שער פאה נכרית הנה, כי בראשה קרחה, ופחתת בקרחתה וגבחתה!..
שם פלטי בן ליש הולך למרחוק! לפני פלטי בן ליש פתוחים לרוחה כל בתי האוצר, כל בתי המסחר, וכל בתי החרשׁת, רק “קח ולך”! פלטי הוא אוצר הברזל, מבני השטה החדשה של האדון רוֹבֶּרְט בּוט בְּוַרְשׁוֹ, אוצר בטוח מאש וממים, ובתוכו יאצרו ויחסנו, ירושות, נדה, שטרותיו הם שטרי המלכות, שקל כסף עובר לסוחר! חנפים ישיתו לו בחלקות, ירימו לשמים שיאו, וכסילים יבואו לקחת עצה מפיו, ואשתי תקנא באשתו ובבנותיה, בכבוד עשרן, במחלצותיהן ומעטפותיהן, ובני משפחתו הַמְנֻוֶלֶת התלויה מאחריו כקופה של שרצים, בכבודו יתימרו, ובו יתפארו: “הגביר רבי פלטי הוא בן דודי”! “רבי פלטי העשיר הוא שאר בשרי, שארי הקרוב אלי”! “רבי פלטי האדיר, רבי פלטי זורע צדקות, הוא מחתני”! “אבי רבי פלטי שיחיה ואֵם אבי – בגן עדן מנוחתם – נחשבו ביניהם שלישי ברביעי”! אבל לו פקחו כלם את עיניהם לראות ערותו, כי עני אובד הוא, ואחריתו תבי להכרית, כי ינקש נושה לכל אשר לו, ובתכריכי זרים יקבר, כאשר הגדתי בליל שלשום לאשתי; כי אז כסו קיקלון על כבודו, ותגדל השנאה מהאהבה אשר אהבוהו.
הוי עולם שקר! עולם מלא הונאה ותרמית!
וגם אנכי בצאתי ביום המחרת, בשער עלי קרת בחברת אבטליון, נחלתי כבוד בלי מצרים, “שלום עליכם” לעשרות ולמאות, עפו אלי מכל עברים, עד כי נלאתה לשוני, ותיבש ידי, להשיב לכולם “עליכם שלום”, במשעול הרחוב פני הבתים התגודדו להקות להקות, וחנו כדור, וישיחו בי, רק בי, יחד אלי השגיחו, אלי התבוננו, ואזני שמעו מאחרי דבר לאמר: הנה הסופר הגדול רבי… אשר דבש וחלב תחת לשונו, הנה החוזה חזיונות, החופש כל חדרי בטן, היושב על כסא סופרים רם ונשא, באתונא הפולנית; רבים מהבחורים והאברכים, או כל הבחורים והאברכים הנמצאים בבתי המדרש הכרכמישים, ההוגים ושוגים באהבת ה“שפה העבריה”, שמועה שמעו בבתי המדרש ובאו, וירוצו אחרי בכל כח, בערמות השלג אשר כסו ביום ההוא חוצות כרכמיש, וירדפו אחרי וישיגוני, ויתבוננו אלי בתאות נפש, ועינם לא שבעה מראות, ואמיצי לב ביניהם, תקעו לי ימינם לשלום, וישתבחו בעיר כי כן עשו, וגם נערים שובבים, להקה גדולה מאד, נלותה על דרכי, ואהי בעיני, כשר צבא החיל, בעברו ברכבו ובפרשיו דרך הרחובות לפקד צבא מלחמה, או כאיש המופת, כצדיק, כבעל שם, כמשגע, או כנתפש בדבר עברה ביום שבתון, ביום מנוחה… וכל עובר הביט אלי ביראת הכבוד והרוממות, בחשבם כי מושך בשבט סופר “ברית משונה” הוא, וקרני ראם קרניו!..
אבל לו ידעו עקת לב הסופר הזה, אשר דבש וחלב תחת לשונו, כי ישבע מרורים, לו ידעו צרת נפש החוזה חזיונות, הרואה מומי אחרים, ואת מומיו איננו רואה; לו שמעו איך אשתו מר תיליל, כי נפלה בגורל גבר, “לא יצלח” זה; לו ידעו כי בגלל חזיונותיו, לעבד נמכר ליוחנן הסנדלר, ולא הרבה במחירו, רק בעד ששת שקלים! ואיש נתעב ונאלח, שותה עַוְלָה כמים, כבוקיה הסרסור, כסה קיקלון על כבודו, וינאצהו בזעם אפו… לו ידעו כי עני אני וְגוֵע, כי אז לא רק אשר לא כבדוני בלבם, ולא רוממוני תחת לשונם, כי אז גם בוז בזו לי, וישקצוני ויתעבוני, ושבעתים ירקו בפני, ובפני כל הסופרים העברים, והספרות העברית, וקצפו וקללו בהשכלה ובהמשכילים, ופנו אל החסידות!..
עברנו רחוב בית הרצים, ורגלינו הובילונו במרומי השוק לפני חצר הכנענים, ( Гостинныйдворъ ) היא חומת החנויות הבנויה בתבנית תבה מרבעת, ארבעה שערים, לארבע רוחותיה, לפני מבוא פתחי החנויות, עמודי ברזל מוצקים, אשר גג החומה נשען עליהם, במסדרון ארוך יקיפו את החומה מארבעת עבריה.שער הכנענים זה, הוא לב כרכמיש המשפיע חיים כל אברי הגוף המדֻלדל… לו חנויות חוצה ופנימה, בראשונות ימצאו כל מיני מטוה משי ושש, צמר ופשתה וקנבוס, כל מיני צעצועים, חוטים, פתילים, יריעות, קלעים, כפתורים, מחטים, כלי מחזה, כל מיני זכוכית, גם צלוחיות, וכוסות אדומים, ועליהם כתבת: “של פסח”. עשב הטהיי, ומגד תבואות איים רחוקים, תאנים וחרובים ( בוקשיר בלע"ז ), ובאחרונות – עורות מְעֻבָּדִים, שמן פשתה, זפת, עטרן; ונושאי סבל, ועגלונים, ואכרי הכפרים, ימשכו שמה את בתי רגליהם בתאות נפש, במחיר מצער מאד; חמאה, גבינה, דונג, קסמי גפרית, טבק המַברְקי, חבלים, מחצלות, כלי חרס, משחת אפנים, נוצות, מכנסים ישנים, ונעלים בלים, ומעילי אנשי צבא מטלאים, דגים מלוחים, גרש שעורים, פול, דוחן, עדשים וכסמת, חלות עוגות, פת קיבר, ובטבור החומה תמכורנה נשים: תבשיל חם: בני מעים, הראש והפדר, היותרת והכבד, ומרק “רגלים” נקפא, ובנות האזרחים תמכורנה, אזני החזיר וסנטרו, מעים ממלאים בגבינה ובגרש שעורים, מרק פגולים וכו'. –
ומה משתומם לבי בתוכי בלכתי לבטח דרכי, מבלי אשר הפריעוני החנונים, והחנוניות, האורבים כחטף לכל עובר לתומו, ויגדרו דרכו בעדו, וישמיעו באזניו תהלות מערבם, והחזיקו שבע נשים באיש אחד לאמר: “אלי תבוא”! ואשה אשה, תמשכהו אחריה, בהחזיקה בשתי ידיה תחת אצילות ידיו. כשוטרים מוליכים את הפושע, ויחד תריבנה, תרעישנה עיר ומלואה, ולעתים לא רחוקות, ילוו אליהן הגברים, ויקראו למהלומות, ילחמו מלחמת קיום, באגרוף או באבן, או בסיר האש9. וכל העם רואים את הקולות, ואת הלפידים, וידי השוטרים מלאות עבודה להשקיט ריב ומדון, ולשכך כעס וחמה ולא יעצרו כח, עד כי יופיע פטר בן מיכאל השר, הוא שר הרבע, הוא דַיָן ומוכיח, ויודע וָעֵד, וכותב וחותם, ויעצר בכלא, ויחתוף ומי ישיבנו? וכל מאמינים שהוא דן יחידי ואין בלתו, וזוכר למזכיריו, טובות זכרונות…
הבטתי סביבותי, ולא ראיתי מסביב כל אשה, מבעולת בעל, אשר קדקד שער יכס פדחתה, עד נערה בתולה פרועת ראש. משנים קדמוניות ידעתי, אָצלו נשי כרכמיש העבריות מהודן על השוק, הנשים היו כאבנים שואבות למשוך אליהן את הקונים האזרחים, והן הן יצאו ונכנסו בבתיהם, ובמעונות פקידי הצבא בהמצודה. ועתה ראיתי רק את הגברים, כי עמדו וישרתו את הקונים, וישקלו וימודו, וימנו ויספר ויכתבו, וקול המולה, קול רגז ונאצה, חרפה וקללה, אָלה ושבועה, לא נשמע, ושוטרים לא נראו, רק מנוחה שאננה שררה מסביב, ואהי בעיני כעובר ברחוב הדבש, או ברחובהרוזנים בְּוַרְשוֹ.
– עתה אודה לה' חסדו! – פניתי אל רעי בצחוק לצון, אחרי עברנו הלאה משער הכנענים – לדור יבוא אספר, כי עברתי בשלום במקום סכנה, בלי פגע ומכשול!..
ואבטליון ענני ברוח נכאה:
– אתה תלעג לנו אדוני, ולעגך ישביעני ממרורים; בזכרי את תעלולי שער הכנענים, ואחז בשרי שער! חנונינו עשו להם שם על פני חוץ, וישָמעו ויפָקדו לתועבה ולברכה, בְּהַסִפְרָה היומית המשטינה. רעבים הם האומללים, ועל כן אכלו איש בשר רעהו, ועינינו ראו ותכלינה; ובאָשרנו, כי רבנו אשר לא ייעף ולא ייגע, לגדור פרצות עדתו ולרפא שבריה, הערה כחו להסיר את הנגע הנורא הזה מגבולנו, ויקרא לאספה את כל חנוני כרכמיש ממוכרי משי ושש, עד מוכרי ירקות, ויטיף באזניהם; ועוד אזכור דברים אחדים:
"הן חֶנְוָנֵי האזרחים אך שלוה, אך שקט במגורם בקרבם, "איש לא יצור את רעהו, לא יתחרה, לא ירדוף אחרי הקונים, "לא יוריד מחיר כנעתו עד דיוטא תחתונה, דרך מסחרם סלול "ותלול. האזרחים יודעים, כי עמלים הם, כי חיים הם, ועליהם "לחיות! האזרחים, יעמלו להרים קרנם בכבוד, ועל כן מצבם "איתן, רגליהם לא תמעדנה, ולא ישמע בגבולם יום יום פשיטת "הרגל לנושים; ואתם אַחַי! מרביתכם חיים חיי צער, חיי שממון "ודאגה, עמלכם הוא שבר ברוח, ורקב עצמות, כי עמלכם הוא "רק לעולל בעפר קרני עמיתכם, ועל כן תשתכרו אל צרור נקוב; “ואחרי אשר תאבדו את עמלכם תפלו תוקשו, ותלכדו! ומי הסב “לכם עָנְיְכֶם? מי שלח המארה והמנערת במשלח ידכם? ה”גלות”? "לא אחי, רק אולתכם, ואי תרבותכם! אמת כי עת רעה היא "העת הזאת לכל יושבי תבל ועת צרה ליעקב; אולם, לולא "התגריתם, התחריתם איש ברעהו, לולא עִוַתֶּם פני מסחרכם "ותשחיתו מראהו, עד כי היה לבוז; כי אז אפשר היה לכם "להתקיים! החנונים האזרחים יתאוננו עליכם, כי תונו במדה "ומשקל, וטיב הסחורה, על כן תשפילו מחירה! ובריבכם איש "את רעהו, הלא תגלו איש עון רעהו, והתרגזם ושאננם עלה "באזני אלה אשר בידם עתותינו!.. במשובתכם תנפצו את "חלונות בתיכם, ושברי הזכוכית יגעו בעוברי בטח תמימים לרעה! "בלשכת הדינים, ישמעו רק דברי ריבותיכם, משפטים נבזים, “עצומות הכלב והחתול: “זה נשכני”! “זה שרטני בצפורניו”! זה “חטף נתח שמן”! זה לקק בלשונו מן החמאה”!ואיך יביטו עלינו "שופטי השלום? האמנם? הנבדלים אתם לרעה מכל משפחות "האדמה? הנופלים אתם במוסר ומדות מכל יושבי תבל ארצנו? "לא, רק אולתכם, ואי תרבותכם! כי לא תדעו לכלכל דבר "במשפט, אלה הקיפו עליכם ראש ותלאה! לכן זאת עשו אַחַי "וחיו! חדלו מהוריד שכר כנעתכם, ואל תעלוהו יותר מדי! "התאספו בבית המועצה, וראש העיר יקציב לכם שכר ידוע על כל מיני מרכלת, ולוחות המקחים מכל מיני סחורה ורשימות "בתי החרשת והמסחר, שִׂימוּ בחנויותיכם במקום ראוי לעין רואים, "הרחיקו את הנשים מגבול המסחר, כי בגלל המנהג הרע הזה "גלה כבוד מישראל… והתום והצניעות השבתו מטהרן, על "ראי-חיי-המשפחה, נראו כתמים נוראים אשר לא יכֻבסו "נצח… אל תמשכו את הקונים בחזקת היד, אל תִּמָּצֵא בכיסכם אבן “ואבן, איפה ואיפה”! וכו'.
הצעת רבנו קבלו באהבה וברצון, ויכתבו את ידה בספר לזכרון, ויקבלוה עליהם ועל זרעם באָלה ובשבועה, לשמור ולעשות את כל אשר ציוה רבנו. ומהיום ההוא, באה תקופה חדשה במסחרם, כי לא ידעו עוד עצב וקטטה, ומעין פרנסתם אשר חֹרֶב בא בו, לרגלי בתי המרכלת אשר יסדו להם פקידי הצבא בהמצודה, ופקידי שלטון מסילת הברזל על יד בתי הנתיבות וחרשת המעשה, שב מעט מעט להקיר מימיו.
אנכי נפלאתי לשמוע כחמעשי הרב להושיע.
ואבטליון הלוך הלך ודבר באזני, כיד כח הדבר הטוב עליו, עד כי עברנו את רחוב “המשמר” ונבוא אל כר נרחב במקצוע גן המלך, ואראה בנין נחמד בעל שתי קומות, מסביב לו גדר אבני גזית, קומתו כקומת איש, ועל השער אשר כּתֶרֶת ברזל ממעל לו, התנוסס שלט שחור, וממעל נשר גדל הכנפים, השלט כתוב הדר באותיות זהב בשפת הארץ:
Каркмишскоеевр. IV классноерелнгіозноеучилище.
בגשתנו אל הבית, נגע אבטליון בכפתור קטן אשר במזוזת פתח השער, וכרגע נפתחה הדלת ביד השוער, ונבוא אל חצר גדולה, אשר ידים חרוצות פנו את השלג מעליה. ושכבת חול דק צהוב, כסתה אותה מסביב. באזני עלה קול נגיד ומצוה בשפת הארץ, בלוית רעש התוף, ואשא עיני וארא, בקצה החצר לפאת צפון, יתנוססו עמודי עץ גבוהים, כעשרה במספר, ועליהם נטויה מעקה ארוכה, ומסביב לה סלמות גבוהים, מוצבים בקומה זקופה ומוטות עץ וחבלים, קשורים בטבעות ברזל, יורדים מראשיהם; ועל יד התכונה הרבה הזאת, עמד פקיד צבא ושלישו, ויפקדו צבא ילדים קטנים עם גדולים; הילדים הלכו רגל ישרה, אחת, שתים שלש, פנים ואחור, לארך ולרחב, במהירות ובעצלתים, ופעמי צעדיהם נשמעו בבת אחת; ואיש צבא אחד, בעל שפם צהוב, עומד עליהם ומכה בתוף התלוי באזור עור שחור על צוארו, להורות להם הדרך ילכו בה, ואת המעשה אשר יעשון; אנשי הצבא הקטנים האלה, לבשו כלם בגדי השרד, מדים קצרים במראה תכלת כהה עד הברכים, ועל ראשיהם – כובעים רחבים, וזֵר תכלת מסביב להם, וממעל למצחותיהם ( козерки ) נראו ארבע אותיות מתכות לבנות, סבוכות זו בזו " K. Е. Р. У.", אבטליון ראה ושמח בלבו, לקול התוף דרכה נפשו עוז, ויספר לי פרשת גדולת למוד חלוץ העצמות וסדרי עבודת הצבא, ובראותו כי נמשכו עיני, על אזני וחוטמי אנשי הצבא הקטנים, אשר אדמו כתולע מִקָרָה, הגיד לי כמצטדק, כי בעלות הקור עד שש מעלות, וברדת השלג, ובזרם המטר, ילמדו חלוץ עצמות באולם גדול ורחב ידים העשוי לדבר, ויוביליני במסדרון גדול.
משם אנו אל תא הסופרים, כאשר העידה הכתבת שעל גבי המשקוף; על קירותיו המשוחים בששר, התנוססה תמונת אדוננו הקיסר, מפת שני חצאי כדור הארץ, וחמשת חלקי תבל, מפת ארץ ישראל גדולה ממסד ועד הטפחות, באותיות אשוריות גדולות ומאירות, תמונות, חזיונות הטבע, סלעים, כפים, הררי געש, החזיון הצפוני, מערכת הככבים, ציורים גימטריים, תבנית מכונות שונות וכו'; אצל הקיר נגבה, עמד ארון עץ גדול, ומבעד וחלונות הזכוכית, אשר בדלתיו נשקפו פסלי אדם מכל משפחות האדמה, תמונות כל חיה ועוף, כל שרץ ורמש, מערכות הצומח, והדומם. כדור גדול בשלל צבעים, עמד על קטרו; בטבור החדר, עמד שלחן ארוך, מכסה במטפחת צמר ירוק, ועל ידו ישב איש בא בימים, על כסא גדול, מגבעת גבוהה כסתה את ראשו, הנחפה בכסף, ומבעד לבית-צואר מדו השחור, מול עבר פניו בין מפלשי זקנו, נשקפה שפת כתנתו הלבנה והמגהְצה, ופניו הפיקו רוממות וענוה, וירשום, ויכתוב, ובבואנו החדרה, מהר לקום מכסאו וישתחו.
אבטליון הציגנו איש לפני רעהו: “האדון הסופר”!… “האדון המנהל בית הספר”!
– מה נכבד היום אשר אראה פניך סופר נכבד! – קרא המנהל ויושט לו ימינו וישתחו בענוה, ויתן לי כסא לשבת.
ואשא עיני וארא, והנה גם רבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחירע בן עינן, רבי און בן פלת, ורבי עיר בן אתונות, באו החדרה וישחרו בכבוד פָּנַי, וישבו גם הם על יד השלחן.
– המצא בית ספרנו חן בעיניך סופר נכבד? – שאלני רבי פגיעאל.
– טרם שמתי עליו עיני, כי עתה זה באתי!
ואבטליון שאל בלחש את המנהל: מדוע בושש רבנו לבוא?
– בוא יבוא ולא יאחר! – ענה המנהל, ולבבי פחד אז ורחב: הכל בשבילי! הכל למעני! גם זקני העדה, גם הרב! את כבודו זה לא ראתה אשתי בעיניה, כי אז לא נאצה את שמי, לקרוא אותו בשם “גבר לא יצלח” ואלבש גאון, ואקום מכסאי, ואתהלך בחדר הנה והנה, ואשאל את המנהל על מספר התלמידים.
– חמש מאות עשרים וחמשה! – ענה המנהל.
– כמה שכר הלמוד לשנה?
– בלשכת ההכנה עשרים שקל לשנה; בראשונה – חמשה ועשרים; בשניה – שלשים; בשלשית – שלשים וחמשה; וברביעית – ארבעים!
– ובני העניים?
– יבקרו חנם אין כסף!
– רוח והצלה! כמה מספר בני העניים?
– מאה ושמנה עשר! ומהם חמשה ושלשים יתומים עזובים, אשר כל מחסורם על שלטון בית הספר, אכילה ושתיה, דירה והלבשה!
– לבית ספרכם נאוה שם “בית מכסה ליתומים”! חמשה ושלשים נפש למצער עולה כלכלתם שלשת אלפים שקלים לשנה!
– יותר משלשת אלפים!
– ומוצא לכסף?
– שכר הלמוד!
– שכר הלמוד הוא עמוד התוך אשר עליו הבית נשען?
– עד הנה עזרונו רחמיו, ולא עזבונו חסדיו!– ענה המנהל ויגש אל ארון הברזל, ויוצא פנקס גדול, ויפתחהו לפני ויאמר: “הנה אדוני החשבון הכולל של השנה העברה היא שנת 1890”.
התבוננתי בפנקס ואקרא:
| רו"כ הכנסה | רו"כ הוצאה |
|---|---|
| 2280 בעד 114 תלמידי לשכת ההכנה | 2880 למלמדים בעד 48 שעות ליום |
| 1725 בעד 89 תלמידי לשכת ראשונה | 480 12 שעות בלשכת ההכנה |
| 2190 בעד 73 תלמידי לשכת שניה | 2304 למורים בעד 16 שעות ביום |
| 2415 בעד 69 תלמידי לשכת שלישית | 800 למנהל |
| 2560 בעד 64 תלמידי לשכת רביעית | 600 משגיח 300, מנהל ספרי החשבון 300 |
| 600 שכירות בעד ארבע חנויות | 500 מאור והשקה מלבד נדבות עצים |
| 400 שכירות בעד מרתף | 200 שוער |
| 473 נדבות יחידים | 3380 כלכלת 35 יתומים |
| 12643 בס"ה | 11144 בס"ה |
| 1499 בס"ה נשאר |
– ועודף יאצר ויחסן?
– לא אדוני! עלינו להביא מדי שנה בשנה, אל אוצר החברה הטולית-האזובית, המלוה באחריות קרקעות, ומטלטלין דלא ניידי, סך אלף שקל 10% הראש והרבית יחדו, על חוב עשרת אלפים שקל, אשר הלותה לנו, לבנין בית הספר, אשר עלה עעד עשרים וארבע שקל. ארבעה עשר שקל, נעתר לנו שר הפלך לתת לנו מקופת מכס הבשר, אשר בתוכה נמצא יותר ממאה וחמשים אלף שקל;והשאר, ארבע מאות תשעים ותשעה, יאצרו בקופת בית הספר, לתמוך בם בידי נושאי משרת בית הספר, והמלמדים, היום אד ונכר, ומה גם לעת זקנה! גורל מלמדינו, מורינו, סופרינו בכלל, לעת זקנה ככלות כחם, נורא מאד! כגוי אשר צדקה עשה הננו בעינינו, אנחנו נתהלל תמיד במדת החסד ובמדת הרחמים, ואיה חסדינו? איה רחמנו? ברוח קרה נביט על היצורים האומללים, אשר כלו כחם בעבודת הקדש, ובאחרית ימיהם יגועו ברעב באהליהם, ואנחנו נתן להם חנינה רק אחרי מותם! ואת זאת שמתי אל לבי, אבל לבוא פומא לא גליא! הנרדפים יתאוננו על רודפיהם, ועת תמצא יד הנרדפים להחליף כֹחַ לרדוף את החלש מהם, אז ישכחו איך רע ומר להיות נרדף! אנחנו נתאונן מרה על תלמידינו הגוים אשר רע יגמלונו, תחת אשר למדנום היטב, תחת אשר כּתּוֹנו רגלינו, ונלך מגוי אל גוי, ומממלכה אל עם אחר, ונעבור ארצות ואיים רחוקים, ללמד תועים בינה ודעת אלהים בארץ; ואמנם צדקו תלונותינו, כי גם הלומד מחברו אות אחת, צריך לנהוג בו כבוד, אבל גם אנחנו לא טובים הננו מהם! גם אנחנו נַ ה אבן במורינו!.. בבוא השטן לפני כסא הכבוד לקטרג על ישראל עם חרמו, לו לו השכיל או לו שמע לקולי, כי אז די היתה לו, רק האשמה הזאת לעולל בעפר קרננו!
היטב חרה לי בשמעי כי גם המנהל יביט און ביעקב; ולא נתתיו לכלות דבריו, ואשאלהו על זכיות בית הספר.
– הראית את הנשר? לו אצלה ממשלתנו בחסדה זכויות בית ספר מחוזי!
– ושנת הלמודים מתי תחל?
– בחדש אבגוסט, כבכל בתי הספר הכוללים, אחרי תום ימי הדרור!
– ימי דרור? המתנה הטובה הזאת, לא נתנה לבני ישראל! ושכר המלמדים והמורים לא יגרע?
– חלילה הם יקבלו שכר שנתי!
– כמה משכרתם?
– המלמדים יקבלו בעד כל שעה, ששים שקל לשנה, רק שנים מלמדים בלשכת ההכנה, יקבלו בעד כל שעה ארבעים שקל לשנה, ומורי למודי חול, הם מורי הפרוגימנזיום אשר בעירנו יקבלו בעד כל שעה מאה וארבעים וארבעה שקלים לשנה!
– מורי הפרוגמנזיום? מורים עברים?
– פקודת שר גליל הלמודים היא! גם אנחנו לא נערב עניני דת ולאום בעיני תורה ודעת, המורים הראוים להורות הם יורו מבלי שאול מי אביהם.
– כמה שעות ביום יקשיבו התלמידים לקח קדש?
– שש שעות ביום! משעה השמינית בבקר, עד השעה השניה אחרי הצהרים, ומשעה השניה עד הרביעית ישמעו למודי חול!
– ומשעה הרביעית ילכו בטלים?
– ישננו את אשר למדו היום, ויכינו שעורי למודם ליום המחרת, וככלות עבודתם ימצאו נֹפֶש, כי הכל היום יחרוש החורש? רבים יתפלאו בראותם כי תלמידי בתי הספר הכוללים, המבקרים בית ספרם, רק עד אחרי חצות היום, ירכשו להם במשך שמונה שנים, ארבע חמש שפות, ולמודים נשגבים; וחניכי החדרים, אשר מבקר השכם, עד אשמורה בלילה יוכתו בחדריהם, גם במשך עשר שנים לא ישאו מאומה בעמלם, וגם שפה אחת, שפת אמם לא ידעו! סופרים אחדים, האשימו את המלמדים, כי לא ידעו את מלאכתם כראוי; וזאת לא אמת: ידעתי כי יש בין המלמדים, היודעים את התלמוד ושפת עבר, יותר מאשר ידעו מורי הגימנזיום את הספרות הרוססית או אחת החכמות, ומדוע לא ידעו תלמידיהם את התלמוד ושפת עבר, כאשר ידעו תלמידי בתי הספר את הספרות הרוססית, וחכמת המאתּאמתּיק? ואולם, ידעתי כי שלנו גדולה משלהם! כי חכמת התלמוד עמוקה היא ורחבה מני ים, אבל גם כמכחול מים לא יגרעו ממנה! אך הנה פתרון החידה: כלל גדול אמרו חכמינו בתורת הפדגוגיה, יותר מה שהתלמיד לומד מרבו, הוא מתלמד מעצמו! וכאשר נדע, הנה תלמידי בתי הספר הכוללים, הם חיים נושאים את עצמם, ותלמידי החדרים עמוסים הם על שכם המלמדים! תורת הראשונים, היא כמי בור אשר תקיר מימיה אחרי אשר חפרוה, ותורת האחרונים, כמי הגשם בצנור הרחוב! המעט מן המעט אשר ירכשו להם, היא רק עמל המלמדים, זעת אפם, חלבם ודמם; סבת הדבר היא, כי המלמדים הם עבדי ההורים, או האפטרופסים, והבנים יודעים כי מלמדיהם אחראים בעדם ואם ערומים הם עוד יתאוננו עליהם רע באזני הוריהם! “הרבי מכה”! “הרבי ישן”! “הרבי הלך לסעודת מצוה”! “הרבי צוה במפגיע להביא כסף” "הרבי! הרבי!.וההורים, אוי לנו, גם היודעים את נפש בהמתם יעיזו להתגולל והתנפל על הרבי, כאדונים קשים על עבדו הסר למשמעתו, אשר ממנו לחמו נמצא; והרבי האמלל הדואג לקיומו, ישא בדומיה את גורלו, ישא כל מכה מוסרית וידום, ויחניף, ישית בחלקות, יעבוד עבודת פרך כסיזיפוס לפי דברי הומירוס: למלאות מים את הכלי, אשר נחשתו נשברה, או לגולל אבן גדולה על שן סלע… ומורי בתי הספר הכוללים, לא ידעו גם את ההורים, ואם בניהם לא יעשו חיל בלמודם, לא ישימו אשם נפשם! ועל כן ייראו הבנים לעשות מדחה… כמדומה לי אדוני, כי הפתרון האחד לשאלת החנוך והחדרים הוא רק להקים “בתי אולפנא” בכל קהלה, והקהלה תכלכל את מחסוריהם, כי אז לא רק אשר יוטב מצד חנוך בנינו, כי גם ההורים יושעו! כי בשכר מצער ימצאו יותר מה שימצאו בשכר רב, וההורים העניים… בבית ספרנו לא יעיזו ההורים, לתת דופי בהמלמדים והמורים, והתלמידים יודעים כי אין מנוס ומפלט למו, כי גם הוריהם יעמידום במשפט, על כן ישקדו על למודיהם, בשעה הרביעית ישובו לביתם, ובביתם יש אשר יאחרו שבת עד אשמורה בלילה, כי אם יחטאו ונשאו עונם!
– ועל המלמדים יש עין צופיה?
– עוד תשאל? בחינה כוללת היא פעם אחת בשנה, ומדי חדש בחדשו יבחנו התלמידים לעיני רבנו ועוזריו, הם למודי ה' ומשכילי עירנו!
פתאום קמו כלם מכסאותם, כי הדלת נתחה והרב בא!
הרב הוא כבן ששים שנה, בעל קומה ממוצעת, עינים עגולות מלאות, וגבות ארוכות, וזקן קצר, ודל, חריצי מצחו ויקהת לחייו אצרו בקרבם הרבה הרבה, עֱנוּת נפש, שבר ברוח, גם בטחון ונחמה, הוא עטה מעיל ארוך של שועלים, ולראשו חבש כובע עור גלאקסינון10 ומטה בידו, וכל רואיו הכירו כי נשיא אלהים הוא בתוך עמו, קדוש אלהים מכבר, בבואו השתחוה ויברך את כל הנאספים, ולי פנה ויושט לי את ימינו לשלום, ויאמר:
– רק עשר שנים חלפו מאז עזבת את עירנו, והנה כמעט לא הכרתיך, כי הנה שבת זקנת, שער ראשך וזקנך הפך לבן כפף גיוך, ואנכי אפונה אם מלאו לך ששים שנה!
– לא מענג ורב טובה וברכה, רבי ומורי! – עניתי בלב נשבר ונדכה, כי זכרונות מעציבים, אתיו כשטף מים כבירים, בקרב לבי, עד כי שטפו ועברו גם את שתי עיני – בן חמשים הנני, אולם הרפתקאות דעדו עלי, הוסיפו שנים על שנותי בקפיצת העת, והריני כבן שבעים שנה… הנני יהודי, רבי ומורי, ולכך נוצרתי!..
– אל תתאונן, אל תתן את פיך לחטוא!– הוכיחני הרב בהתבוננו אל רסיסי עיני – כי אם לעושי רצונו כך, לעוכרי רצונו, על אחת כמה וכמה!
– ומה נחמתי רבי ומורי, אם גם עליהם תעבור כוס? רק נקם!..
– אם לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה!
נאנחתי במר נפשי ואדום. והרב בראותו כי חזקה עלי יד היאוש, פנה אל הנאספים ויאמר: כתיב ( תהלים לד.) “כפירים רשו ורעבו, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב”! מה נמרצו אמרי המשורר הקדוש!
– ואנכי רבי ומורי, אודה ולא אבוש כי נשגבו ממני דברי המשורר, ידעתי כי הכפירים הם הגבירים, בחלוף גיכ“ק, ובומ”ף, ודורשי ה' הם העניים, אבל עינינו הרואות כי הגבירים לא יחסרו כל טוב, ודורשי ה' רשו ורעבו!
– סוד ה' ליראיו! המשורר הטיף מלתו על תכונת הנפשות: יש עשירים אשר כמות לא ישבעו, וברוב עשרם רשו ורעבו תמיד, ולא יאמרו הון; ויש עניים מרודים אשר לא יחסרו כל טוב, כי בעיניהם, הנם עשירים מאושרים, קניני הזמן כאין בעיניהם, ונחלתם היא רק נחלת שדי: החכמה והצדק, תורה ומעשים טובים, זכוך הלב וטהרת הנפש! וכגון דא אמר שלמה בנו ע"ה, ( משלי טו .) “כל ימי עני רעים, וטוב לב משתה תמיד”! כל ימי עני, אשר עני הוא בעיניו ולא ישמח בחלקו אם גם טוב הוא; ימיו רעים תמיד, ולא ידע נחת; וטוב לב, צדיק ונכה רוח, וְשָׂמֵחַ בחלקו, אם גם ישא חרפת רעב, ישבע כביום משתה!…
– לא אקנא בעושר רבי ומורי!– ענתי בשמעי נדבות פיו, אמרותיו הצרופות אשר תוכן רצוף: מבטח ישרים, אמונה אמן, וצדקה תמימים – לא אקנא בחיי ענג, כי אם ביראת אלהים כל היום! כי אהגה בפעליך, בעלילותיך אשיחה, אז אדע מה חדל אני! אז אהי בעיני, רמש נבזה רמה ותולעה! אמנם העושר הוא רק מעשים טובים, פעולות נשגבות ורצויות, ואני עני הנני ממעש! ועני חשוב כמת… הרבה חשבתי רבי ומורי, הרבה יעצתי, הרבה כתבתי, והרבה הרבה, מרחף על ים דמיוני; ואת כלם נשא רוח ויקח הבל, צללתי בים דמיוני ואעל חרש בידי, חרש את חרשי אדמה!
– הקב“ה מצרף מחשבה טובה למעשה!– נחמני הרב במתק שפתיו – גם אנכי פעלי מאפע, אפס ותהו; להציל את הספינה המטרפת בים צרה, וכלו רק רבי החובלים, המלחים תופשי המשוט; וּלְגֹדֶל האסון והשבר, הנה ינומו שנתם כלם, ישכבו כהרוגים”, ולא ישמעו את הרעש סביבותיהם! אם אמנם להשקיט את הרוחות והזועות, להשקיט את הים מזעפו, ולשבח גליו לא יעצרו כח;כי רק יד היוצר, המושל בגאות ים, תשביח שאון ימים שאון גלים והמון לאומים; אבל לחזק כן תרנה, ורפא בדקיה, לבלי יגרע הפרץ, לא יפלא מהם! הנה התרן יתמוטט, היושבים בירכתי הספינה, עד צואר יחצו במים הזדונים, ורבים מהם הוכו בתמהון לבב, ולא רק אשר לא יקומו לקרוא לאלהיהם, ולא יבקשו רוח והצלה, כי גם נטלו מקדח בידם וקודחים תחתם!…
בְּדַבֵּר הרב את דבריו, העמיקו הרחיבו חריצי מצחו, עינו המלאות, המסתתרות תחת גבותיהן הארוכות, הפיקו תוגה חרישית. אנחנו עמדנו סביביו כחצי גורן עגולה, רבי פגעיאל הוריד את ראשו על חזהו, כמו ירעה לו נפשו לשמוע חזות קשה זאת. ובהעיפי עין אל רבי פגעיאל, נוכחתי כי אמנם, הבחירה נתנה ביד האדם, לעזוב דרכו הרע: רבי פגעיאל זה, לבו היה כמו אבן, ופעמים רבות ידעתי כי מנגע עמו עונג היה לו, ועתה בצרתו גם לו צר, לבו ובשרו, רוחו ונפשו רק לעמו!..
– צלצל פעמון התפוצץ מסביב, המנהל הודיע כי כלה שעור למוד חלוץ העצמות, והתמידים נקבצו ובאו.
שאלתי את המנהל על תכן הלמודים, ויצא מארגז השלחן גליון נדפס, ויתנהו על ידי ואקרא בו:
תכן למודי קדש, בבית הספר הדתי, בעל ארבע לשכות, ושמנה מחלקות, ולשכת ההכנה.
לשכת ההכנה.
שנה א.
a. הקריאה העברית עפ"י שטת הברת האותיות.
b. הכתב העברי.
c. תפלות קצרות, ופרושן.
d. ברכות הנהנין.
לשכה ראשונה
מחלקה א. שנה ב.
a. ספר תולדות ישראל חלק ראשון
b. מבוא הדקדוק.
c. הקריאה העברית בלי נקוד.
d. הכתב וקריאתו.
e. הלכות כבוד הורים ומורים.
מחלקה ב שנה ג.
a. תולדות ישראל חלק שני.
b. כתיבה ישרה, וצרופי אותיות.
c. ספר זכר רב.
d. דקדוק (חלק הנקוד).
e. הלכות דרך ארץ.
לשכה שניה
מחלקה א שנה ד.
a. תנ"ך (החלק הדתי),
b. דקדוק (חלק השמות),
c. ספר “זכר רב” ונתוחו,
d. הלכות ק"ש ותפלה.
מחלקה ב שנה ה.
a. תנ"ך (החלק הספורי),
b. דקדוק (חלק הפעלים),
c. משלי מוסר (בע"פ),
d. הלכות שבת ויום טוב.
לשכה שלישית
מחלקה א שנה ו.
a. תנ"ך (חלק הנבואי),
b. דקדוק (חלק הכנוים),
c. משניות, סדר מועד,
d. העתקות לשפת קדש,
e. תולדות חכמי התלמוד (התנאים).
מחלקה ב שנה ז.
a. תנ"ך (חלק מדעי),
b. משניות, סדר נזקין,
c. העתקות לשפת קדש,
d. תולדות חכמי התלמוד האמוראים, ורבנן סבוראי.
לשכה רביעית
מחלקה א שנה ח.
a. גמרא סדר נזיקין,
b. חבור מאמרים,
c. דברי ימינו,
d. דקדוק (שעורי זמרה)
מחלקה ב שנה ט.
a. גמרא, סדר נזיקין עם תוספות,
b. חבור מאמרים,
c. לשנן את התנ"ך ושני סדרי משניות,
d. תלישות, מתולדות ספרות ישראל.
ככלותי לקרוא הושטתי ידי להמנהל לאות תודה ואומר: אמנם תכן הלמודים ערוך הוא בטוב טעם ודעת, עפ“י חוקי הפדגוגיה, אבל עפ”י חוקי הניסיון, כי אין לנו ספרי חנוך; למשל: איזה ספרים נבחר לנו ללמוד הדת, ודברי הימים ודברי ימי הספרות?
– מלפני האספה יצא לאור משפט!– הבטיח המנהל.
– איזה אספה?– שאלתי.
המנהל הוציא צרור מכתבים מאוצר הכתבים, ויתנהו על ידי ויאמר: קרא נא אדוני את המכתבים האלה!
פתחתי את המכתבים, ואתבונן בם, ואכיר חתימות ידי רבני ארצנו הנודעים למשגב: חתימת רבי יצחק אלחנן ספקתור, רבי שמואל מוהליבר, רבי אליהו חיים מיזל, רבי נפתלי צבי יהודה ברלין, ועוד ועוד, גם מכתבי חכמים וסופרים מצאתי בתוכם: מו“ל המליץ, הצפירה, השחר הרוססי, רבי יהושע שטינברג, רבי שלמה מנדלקרן, רבי יהודה ליב קנתר, רבי אברהם שלום פרידברג, רבי יהודה ליב גורדון, רבי אברהם דוב גוטלובר, ועוד מכתבים הרבה מחכמי התורה והלשון, ואבירי הסופרים, ויחידי סגולה ממחזיקי בתי הספר, ותכן כל המכתבים היה כעין תשובה להרב הכרכמישי, ע”ד האספה אשר יקרא בתחלת ימי הקיץ הבא בעיר וַרְשו, ואתפלא למראה עיני.
מה זה תתפלא?– שאלני אבטליון – רבנו שיחיה, שלח קול קורא לאדירי התורה, וחכמי הלשון, בכל קהילות ישראל בארצנו, כי יתאספו יחד בימי הקיץ לורשו להתיעץ על צפונות החנוך, לקבוע הלכה לדורות, לסול מסלה ללמודי קדש, אשר ממנה לא יזועו, ולערוך ספרי חנוך, ולברוא ספרות קטנה, כמדת בני הנעורים… סופרינו חטאו, כי כל מה שטרחו, לא טרחו אלא בשבילינו הגדולים, והקטנים כאין היו בעיניהם, ולא שמו אל לבם, כי הקטנים יהיו לגדולים… סופרינו הטיפו לנו תמיד, כי נלמד מעשי העמים הנאורים, כי נעשה כמתקנים שבהם; והם בעצמם ובכבודם שכחו את מוסרם הטוב! בספרות כל עם ועם, יש מחיצות לבני הנעורים, מבן חמש שנים עד שמונה עשרה. גם כתבי עת, לימים שבועות וירחים, יופיעו להם, ואנחנו? אם אמנם לא נכחד ממני, כי אם צמקו שדי העז, אות הוא כי בעליה ירעיבו נפש בהמתם; ידעתי כי איזה סופרים נסו כחם במקצוע זה, וכל עמלם עלה בתהו, אבל לא רק בגלל אשר בני עמנו לא השכילו עוד להבין ערך ספרים כאלה; כי גם בגלל אשר כי הסופרים לא ידעו לכוֵן את רוח העם, ולא השכילו לפלס נתיב לספריהם, ויחטיאו המטרה, אשר כעת לא אפרוט לך אחת אחת! על בית הספר הזה התפלל רבנו, הרבה יגיעו יגע, עד כי זכה לראות בְּבִנְיָנוֹ, אך מתי יזכה לראות בתקונו?
– אמנם! – ענה הרב – נפשי יודעת מאד, כי רק גולם יפה ונחמד בראתי, ונשמת חיים לא נפחתי באפיו, אם כי חניכינו ישנו ויעשו חיל, כאשר תראינה עיניך!
על פי הצעת המנהל, באנו אל הלשכה הרביעית. בראותי ההוד והדר, הטהר והנקיון, השלחנות, הטבלאות, הקתדרא הרמה, ראיתי לפני בדמיוני, גימנזיום איברופי לכל משפטיו וחקותיו, אין דבר נגרע; רק דמות דיוקנו של המלמד העברי, אשר ישב על הקתדרא, וכובעי התלמידים אשר כסו את ראשיהם, הזכירוני כי בבית ספר עברי הנני!
שאלתי את התלמידים סעיף קטן בהלכה, פרק בדברי ימינו; ואם כי השיבו דבר דבור על אופניו, בכל זאת לא מצאה תשובתם חן בעיני, ראיתי כי אין סדר ללמודיהם אלה, לרגלי חסרון ספרים כאלה, אבל עניים היו במקום אחד, ועשירים במקום אחר! בשפת קדש השגו חיל, בע“פ קראו באזני פרשיות שלמות מתנ”ך, שירי רבי יהודה הלוי, רבי שלמה בן גבירל, אלחריזי, הבדרשי, לוצטו, ויזל, אדם, מהללאל, גורדון, יהלל. גם העתיקו מאמרים משפת רוססיה ואשכנז לשפת עבר צחה על פי טעמי ונמוקי שתי השפות. ויותר משך עלי עיני נער אחד בעל עינים שחורות מאזרות זיקות; במדברו הנאוה, הכרתי כי רוח השיר נוססה בו, ואציע לפניו כי יעתיק לי לשפת קדש החרוז הזה:
Изъкл ѣ тейдомовой
Соръметлоюпосмелъ,
Илошадокъзадолгъ
Посос ѣ дамъразвелъ!
הנער נגש אל הטבלא השחורה הנשענת באלכסון על מסגרתה, ויחשוב רגעים מספר ויכתוב;
מִבֵּיתְךָ שָׂטָן טֵאטֵא כָּלָה,
בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד אֲסָמֶיךָ,
וְהַסּוּסָה הָאֻמְלָלָה,
בֵּין שְׁכֵנֶיךָ הֶעֱבִיט בְּעַד נִשְׁיֶךָ!..
ראיתי ואשתומם! ברגשי תמהון נפלתי על צוארו, ואשקהו, וָאֹמר: ירבו בני כמותך בישראל, התעתיק לי גם את החרוז השני:
Вспомнивремяевое.
Какъкатилосьоно!
Пополямь, илугамъ
Золотойрѣ кой!
הנער נתפש במחשבותיו זמן כביר, ועננה שכנה על מצחו. פתאום אורו עיניו, ויתעורר ויוסף לכתוב:
אֵיךְ נָגוֹזָה זְכוֹר, שַׁלְוָתָךְ מֵאָז,
אֵיךְ חָלְפָה עִתְּךָ הַמְּאֻשֶּׁרֶת,
בְּשֶׁטֶף נַחֲלֵי זָהָב, וְגַלֵּי פָז,
בָּאָחוּ, וְשַׁדְמוֹת תִּפְאֶרֶת!
רגשי לבי עברו גבול, וָאֵפֶן אל המנהל וָאֹמַר: הבחלום או בהקיץ תראינה עיני נפלאות כאלה?
– הכה אבדה אדוני ונכרתה האמונה מקרב לבך בכשרונות בני עמך? – שאל המנהל במנוד ראש – הה אדוני! כשרונות בני ישראל נעלים ונשגבים המה, וגם צוררינו אשר ישימונו סחי ומאוס, לא יוכלו לשלול ממנו מעלות נפשנו אלה, על אפם ועל חמתם, אך בגלל שפלות מצבנו, לחצנו וענינו, או גם באשמתנו, ירדו כשרונותיהם לטמיון, יעלו בתהו, ויאבדו, ולעתים לא רחוקות יתעו ארחות עקלקלות, ואחרי כן יהיו לרועץ לנו. שא נא עיניך וראה, את יוסי המתלוצץ, את פוטי המנגן בכנור, ואת חפר גונב הסוסים; האובדים האלה, לולא נולדו על ברכי עם עני ואביון, עם מפזר ומפרד, פזור הגוף והנפש, כי אז היו תפארת מן האדם, ועתה יעטו עלינו כלימה, או למצער כבוד לא ינחילונו!
– שמע נא אדוני ואספר לך! הוסיף המנהל בהפנותו אותי הצדה – הנער הזה יתום הוא מאביו ומאמו, אביו היה חיט, תופר שמיכות אכרים בכפרים, ומלאכתו זאת החיתה נפשות ביתו, כי בשובו ביום הששי הביתה, הביא כל טוב אדוניו האכרים בידו: מעט דגן, מעט חטים, מעט שעורים וכסמת, מעט פול ועדשים, מעט תפוחי אדמה, שומים ובצלים, קשואים ואבטיחים, ולפעמים גם בצים ותרנגלת, צמר ופשתים, אשר כל אלה השיג בשכרו חלף עבודתו. וכה ראה חיי אֹשר שנים הרבה, עד יומו האחרון אשר נרצח מיד אחד האצילים הצעירים, אשר גמר חוק למודיו בהאוניוירסיתּתּ בפריש, בגלל אשר העיז לעבור בחצר ארמונו ואת מצנפתו לא הסיר מעל ראשו, ואשתו אשר היתה אז הרה ללדת11, בהגיע עדיה השמועה, נהפכו עליה ציריה ותקש בלדתה ותמת.
היתום הקטן הובא בבריתו של אברהם אבינו, ואחת השכנות, אשה עניה, אֵם לחמשה ילדים קטנים, אשר בעלה נפל חלל במלחמת תוגרמה, בשנת 1876 אצל פליבֿנה, אספתהו אל ביתה החמלה רבה, ותהי לו לאם רחמניה, אחרי כי בין נדיבי עירנו, הפותחים יד נדיבה ורחבה לכל דבר שבקדושה, המזילים זהב מכיסם, לכתוב ספר תורה, ולהביאו אל בית אלהים, בקול רינה ותודה, המון חוגג, ולקנות חתן תורה, ואתרוג קורפו מהדר12 ועוד כאלה – לא נמצא אחד בין הנדיבים האלה, אשר ישים עין לחמלה על היתום האובד הזה. ובכן מצא מחסה בבית אשת חסדו, עד השנה הששית לימי חייו, אשר אז חלתה האשה יקרת הנפש הזאת, מרוב עוני ולחץ ועבודה קשה, ותמת ותקבר, ורק אחרי מותה נמצאו לה, גואלים קרובים, מרחמים ומנחמים, אך לא ליתומיה העזובים!..והילד האומלל כאשר בחייה גדל יחד עם ילדיה, ויינק משדיה, ואכל מפתה, כן גם במותה לא נפרדו! יחד חבקו אשפתות, יחד גדלו ללא תורה וללא מוסר, ככל מרבית יתומי עמנו, עמנו השָׂשׁ לעשות צדק! הרעב למדהו בראשונה לגנוב עוגת סלת, מסל האופים, או חלת לחם; ואחרי כן בצים, או אפרוח ותרנגלת, מעגלות האכרים ביום השוק; ואחר כן עגל ומריא, וכן הלאה, עד כי עשו להם שם גדול ונורא בעולם הגנבה. וכח אבנים היה כחם, אם עצרו כח לשאת מהלמות האכרים והשוטרים, ומהלמות אחיהם, אשר לחלק מתנות יד ליתומים עזובים, אין נדיבי לב כמוהם… היתומים האמללים נפוצו אחרי כן לכל רוח, והיתום בן החיט הנרצח, אֻסף אל בית רבי גנובת, הוא רבן של כל הגנבים בכל הככר, כי מצא בו כשרונות נפלאים, להיות כלי מפץ בידו, לימים יבואו, ויקו לראות ממנו גדולות עד אין חקר. והיתום האמלל, הנה רוח השיר נוססה בו, והוא נצב לפניך בזה!…
לבי נמוג בקרבי לשמוע תולדות היתום האובד הזה, ועיני נגרה מים.
והמנהל הוסיף לדבר, עוד הרבה יתומים אבודים ונדחים, אשר עתידים היו להיות מורי הרע בישראל, ימצאו כעת מחסה בבית ספרנו, ובבית למוד המלאכה, אשר יסד רבנו, אשר אקוה לאלהי ישראל כי לא עוד יבוש יעקב בהם, ועל כל אלה חייבים אנחנו להודות ולהלל לרבנו שיחיה!
– צדקת רבי ומורי עד מרום, אשר עשית גדולות, מי כמוך!– קראתי ברגש.
– לא אעשה שקר בנפשי לשמוע מפיך תהלת שוא!– ענה הרב בענוה – כי היוכל בעל חוטם להתהדר בחוטמו, ולהתגאות בו על רעהו ההרוס? אמת כי החרום הוא בעל מום נורא ונבזה מאין כמוהו, אבל מה יתרון לבעל החוטם?..
ואנכי לא גרעתי עיני מהנער, ואמר: הנער הזה הוא אחד ואין שני להמשיל לו בבית הספר, האף אין זאת?
– עוד רבים כמוהו! בחן נא את אשר תבחן!
– קרא נא הנה את אשר תקרא!
– בחר לך אתה את אשר תבחר!
עפעעפי בחנו את תלמידי התכתק הראשון, ואצרוד באצבעי על נער אדמוני ויפה עינים. המנהל רמז לו, ויגש הנער אל הטבלא, ואנכי העברתי את כף ימיני על חלקת לחייו ואומר:העתק לי בני את החרוז הזה!
Содвораигумна;
Подорожк ѣ большой,
Поселамъ, городамъ,
Поторговымълюдямъ!
הנער הביט במבוכה, רגע עלי ורגע על המנהל, כמו בקש עזרה ממנו, ואחרי דממה שאלני לאמר: התצוה אדוני להעתיק מלה במלה, או להעתיק רק את הרעיון?
– עשה בני כאשר עם לבבך! עשה כאשר יקל לך!– עניתי רכות.
הנער הגביה את מצחת כובעו ממעל למצחו, כמו חש בנפשו, כי התיצבה לשטן לו, ותבלבל את מוחו, ואז חשב רגעים מספר ויכתוב:
מֵחָצר וָגֹּרֶן וּפִתְחֵי שְׁעָרִים,
עַל פְּנֵי הַמְּסִלָּה הָאֲרוּכָה,
הָעוֹבֶרֶת מֶרְחַקִּים עָרִים וּכְפָרִים,
בִּמְקוֹם כְּנַעֲנֵי אֶרֶץ יִמְצְאוּ מְנוּחָה.
– הפלא ופלא!יחי לבבך לעד בני! לך בכחך זה, ועשה חיל! ישמח אביך ותגל יולדתך!
עננה כסתה פתאום את מצח הנער הזך, וסביב בת עינו נקוו מים, ויעבר כף ימינו על עיניו ויפן וילך למקומו, והמנהל לחש באזני:
–בלי צדיה אדוני, האדבת את רוח הנער הזה, כי גם הוא יתום הוא מאביו ואמו.
–יתום? הה, מה אמולה לבתי!
–כן אדוני, יתום אובד! גם הוא גֻדל פרע: בימי הקיץ תלה את עצמו מאחורי המרכבות והעגלות, וירחץ את בשרו כל היום במי היאור, ויהי קל על פני המים, ובימי החרף תלה את עצמו מאחרי עגלות החרף, גם החליק על פני הקרח הנורא, בחברת נערים משולחים ונעזבים לנפשם כמוהו, וישא רעב וקור, וכל יד עמל, וילן בבית המרחץ… וכעת ימצא מחסה פה בין השלשים והחמשה יתומים! זה לעמת זה עשה האלהים! לפנים בעירנו אזכור, יצא פח-יקוש החותף ויאסוף ילדים קטנים במכמרתו, במצות רבי אחיתופל ראש הקהל וימסרם לעבודת הצבא; ובימי עבודתם נהפכו ערף לעמם!.. ועתה ישוטט גם רבנו החוצות קריה, לאסוף יתומים עזובים; ברוך משנה עתים!
ומורה הלשכה ברצותו להראות פעלו, הציג לפני נער שלישי:
–ואתה בני, התעתיק לי את החרוז הזה?
Авъполяхъсиротой
Хл ѣ бъпескошенъстоитъ,
В ѣ теръточитъзерно
Птицаклюетъего!
הנער העתיק חיש קל.
בַּשָּׂדֶה הַקָּמָה כִיתוֹמָה הִנֶהָ,
כַּפּוֹ הַקּוֹצֵר לֹא מִלֵּא מִמֶּנָה,
רוּחַ קָדִים, יְנַעֵר, יַחְבּוֹט, גַּרְגַּרֶיהָ:
וְצִפּוֹר שָׁמַיִם בְּאֵין מַכְלִים יְנַקְּרֶנָה!
– רפאות לבשרי ושקוי לעצמותי!– קראתי בעליצות נפשי – דור לדור ישבח מעשיכם!
גם בלמודי התלמוד בחנתי את הנערים, והם קראו באזני סוגיות אחדות בלי כל פלפול וסערת מלחמה, רק בבינה יתרה ועמוקה בשלות השקט, דבר דבור על אפניו, עד כי נפשי יצאה בדברם, והמנהל ראה ושמח ויציע לפני לבקר יתר הלשכות.
– רב לי רב! הנני מקיש על השאר! אך איך יעשו חיל בלמודי חול?
– הביאם לידי נסיון! וראית אדוני! גם ספר הבקרת יגיד לך!– ענה המנהל, ויצו אל אחד הנערים להביא ספר הזכרונות מתא הסופרים, אשר קראתי בו כדברים האלה:
“ברביעי לחדש דיקבר שנת 1891 בבקרי את בית הספר הדתי הכרכמישי בעל ארבע לשכות התענגתי מאד במצאי בתוכו לא רק הסדרים הטובים והישרים המתאימים את חקי שמירות הבריאות, וטעם היופי והנשגב, כי גם סדרים נכונים בעניני הלמודים בכמות ואיכות, ופעולה נמרצת מאד! תלמידי הלשכה הראשונה קוראים רוסית כרוססים מלידה מבטן בהברה צחה ומובנה, ובטוב טעם ודעת פותרים המה שאלות ארבעת יסודי החשבון, וקוראים וכותבים בלי שגיאה גם שפת אשכנז וכו‘. ותלמידי הלשכה השניה עשו חיל בשפת רוססיא, ובקיאים הם ביסודי הגיאוגרפיה, זאולוגיה, בַּטַנִיק, והיסטוריה.– וכו’ וכו'”.
“רק חסרון אחד מצאתי בתוכו והוא: חסרון בית עקד ספרים בשפת רוססיה ועברית, אשר לפי דעתי הרבה הרבה יכול הועיל להתפתחות בני הנעורים, אבל החסרון הזה יוכל המנות. על ראשי ומנהלי כרכמיש לשים על לב ולמלאות החסרון”.–
מנהל בתי הספר..
חתימת יד השר לא יכלתי לקרוא מפני הסלסול הנורא, אשר כנחש עקלתון התגלגל במעגלה, ויאחז זנבו בפיו, וירץ רצוא ושוב, הנה והנה, וַיֵתַע ארחות עקלקלות, וישם ערפל חתולתו; וּלְהַוָתִי שכחתי לקחת בחיקי את חלוני עיני, אשר לעת זקנה לא עליכם, חנני “גברא קטילא” בלעדם, ועולמי חשך בעדי!
– צדקו מאד דברי השר! – עניתי חלקי – בבית ספר מתקן כזה נחוץ מאד בית עקד ספרים!
– לא יתכן! – ענה המנהל – לכונן בית עקד ספרים, בספרי חול לבדם, הלא בית ספר עברי זה!
– ומי יעצור בעדכם להביא גם ספרי קדש, או רק ספרי קדש אל הבית?
– עלינו להכין בית עקד ספרים לקטנים ולא לגדולים!
– מי יעצור בעדכם ליסד בית עקד ספרים לקטנים?
– הבה לנו ספרים! אז הכל יודוך והכל ישבחוך! הלחכמה תחשב לנו אם ניסד בית עקד ספרים לקטנים בספרי גינצבורג, ליבינזון, שולמן, מפו, סמולנסקין ורבינוביץ? הנוכל לתת אגוזים קשים ליונקי שדים?– לחפץ בני הנעורים, דרושים ספורים תולדותיים, וביותר מתקופת הגרושים והטלטולים, למען יחם לבבם הרך! וספרים חזיוניים כספורי הופמן, המלאים מוסר ויראת שדי, או גם ספורים מדעיים כספורי יוליוס-וֶרן, ולדאבון לבנו עוד לא נמצאו ספרים כאלה בספרותנו, וגם מספר הספרים הנעתקים ללשוננו משפת אשכנז, כספורי פֿיליפֿזון, לֶהמַן קומפֶּרט, אם כי ברכה בם, אבל בגלל אשר דלתותיהם תסֻבנה, על צירי חשק ואהבה יצא שכרם בהפסדם!
בשמעי הדברים האלה, נחמתי מאד על מעשי, ונקוטותי בפני על כי לא השכלתי לערוך ספורים כאלה, ואדור נדר בלבי למלאות את החסרון הזה.
אחרי אשר בחנתי את הילדים בשפת רוססיה ואשכנז וחכמת החשבון ודברי הימים וידיעת גלילות הארץ וכו', קראתי דברי כבושין באזניהם, וארשום בספר הבקרת את משפטי על בית הספר, ושאלה גדולה עלתה אז על לבי:
מה יעשו התלמידים בגמרם חוק למודם, בבית הספר הזה?
את השאלה הזאת ערכתי לפני הרב.
– לכשתפתר שאלת היהודים היהודים בארצנו לחסד או לשבט, תפתר גם השאלה הזאת, ועד העת ההיא הנה שלשה דרכים לפניהם: א) למוד התורה. ב) למוד אומנות. ג) ולמוד עבודת האדמה. ושבח אני את האחרונה, ועל כן יגעתי הרבה עד כי עלתה בידי לכונן גם בית ספר לעבודת האדמה, אם גם תקוה טובה נשקפה לנו בארצנו, ולא אבד עוד נצחנו ותוחלתנו. בין כה וכה, נמצא תועלת בעבודת האדמה.
– והתלמידים המצֻינים בחכמת התורה?
גם “ישיבה” יסדתי ברשיון הרוממות בעדתי! כי הישיבה האחת בארצנו, ישיבת וַלָזִין13 סגורים שעריה בפני בני הנעורים, הצמאים לדבר ה', כי תמיד “בין הזמנים” יקרא ידידי הגאון ריש מתיבתא ברוזא בחיל, בכל כה“ע כי אין מקום לתלמידים חדשים. כי אמנם התוכל הישיבה האחת בארצנו לקלוט את כל צעירי בני ישראל אלתוכה? על כל קהלה גדולה בישראל ליסד “ישיבה” בתוכה! ו”ראשי ישיבה" יושבים בקתדרא לא יחסרו לנו!
הבעתיתודתי להרב והמנהל ואבטליון, ולרבי פגעיאל ורעיו, ואעזוב בשמחה ובששון את הבית, ורבי פגעיאל ורעיו לווני עד פתח בית מלוני, ויחלו פני לבקר ביום המחרת בבית החולים, בבית המחסה לזקנים, ובבית המלוה. ובשמעי שם “בית המלוה” כמו צפעוני הפריש בשרי, זכרתי איפה הנני!.. זכרתי כי בכל אלה לא אושע, ולא אפרוס לחם לנפשות ביתי הרעבות, וברוח מרה ונפש נעכרה נפרדתי מעליהם.
ד. רוֹצְחִים וְנִרְצָחִים 🔗
עוד לא פנה יום, ועבי שחקים, מהרו לכסות צעיף שדות על פני רחובות כרכמיש, אשר היתה קרית תהו אז; כלה רגל מן השוק, ובכל פנה השלך הס, וימש חשך! משרת הבית המלון הדליק נר בחדרי, אפס כי לא עצר כח להאיר מחשכי לבבי. שפכתי שיחי לפני יוצר אור, ובורא חשך, ובנפש ריקה ורעבה עליתי על משכבי, ותנחמני ערשי, ישנתי ואשכח רישי; כי זה דרכי מעודי: ביום אתמול כי יעבור, ובעת ירא מלאך השֵנה בעניי, ופרש עלי כנפיו, אז הנני מאֻשר בעיני! שלו ושאנן כאחד השרים הגדולים! כשר רבוא רבבי רבבות! אפס כי תחת אשר בין שרים אלה ימצאו עבדים, עבדי עולם, שפלים ונכנעים לדאגותיהם, ולא ידעו שלו בנפשם; הם ידאגו פן יבואם חסר, פן ירד מחיר שטרותיהם, פן תצא אש ותאכל ארמונותיהם, פן תבלע מצולה את אניותיהם, פן יאכל הארבה יבול אדמתם, פן יהרג בברד גפנם, או פן יבושו ויבהלו בהתחרות מרוץ הסוסים, או פן תמעול אהובתם בם מעל, או שמא יקדמנה אחר וכו'… הנה אנכי ביום העבר, ובעת אישן, לא אדאג לכל אלה, ושלוה ושקט במכוני!
אך בראש האשמורה התיכונה כאשר הקיצותי בחרדה, לא לקול התרנגול, ולא לקול פעמון השעון, גם לא לקול המקבת, אשר בה ידפוק יענקיל הפסח, שמש בית הכנסת על דלת ושער, לעורר מרדם ישנים, לעבודת הבורא יתברך; כי אם לקול מתקוממי "השיעול! השיעול המבקש נפשי לספותה, השיעול האכזר, אשר פני זקן לא יהדר! לעת זקנה ככלות כחי, קם לי למטה רשע, לענות נפשי הנהלאה, על משכבי בלילות – אז זכרתי כי אינני שר רבוא רבבי רבבות, כי אינני גם שר מאה, גם שר עשרה – כי אם עני גֹוֵעַ, אובד וקשה יום, וישופני חשך! חשך איום ונורא, יגון ומעוף צוקה!..
אזני צללו מדממת הלילה, זמן כביר הקשיבו אזני, הד הפעמון הענק התלוי במגדל בית תפלת עם הארץ; הד שריקת מכונת הקטור, בְּיַשׁרָהּ המסלה, הד ארוך מכנף הארץ… הקול הזה לא מוזר הוא לי, מתמול שלשום ידעתיו, מאז לקחה אזני שמץ מחכמת הפיזיולוגיה; ידעתי כי קול חצוצרת המות שמעו אזני, החצוצרה השחורה, המבשרת לבני חלוף יום עברות. כי עוד מעט יצען אהל חייהם, ינסעו יתדותיו, וחבליו ינתקו… כי עוד מעט תפרד הנשמה מן הגוף… המות, המות, הנה זכרונו בא לפני, הזכרון המר והנמהר הזה, יעל תמיד כשואה על לב האדם בכל שיחותיו מחשבותיו ודאגותיו, כמו בא להגיד לו, כי מחשבותיו מאפע וכל דאגותיו, מהבל המה יחד!
הדממה האיומה עשתה את מוחי כמרקחה! רעיונות נוראים, והרהורים רעים, התבוללו בקרבו, כגרש בסיר נפוח. עלו וירדו, ירדו ועלו ויכוני בתמהון לבב. צלמי בלהות עברו על פָני גדודים גדודים, כאנשי מלחמה לפני שר צבאם; פעם שורות שורות, במשטר וסדר, ברגל ישרה; ופעם, אחוזים ובלולים איש ברעהו, כברעש מלחמה; אלה חרקו שן, ויניפו אגרוף ויסערו להפיציני, ואלה רק לעגו לי, התקלסו בי, את פניהם עוו, ואת חוטמיהם עקמו, ויאריכו לשון ממולי, כיוסי המתלוצץ במשתה החתונה; אלה עלו מתחתית הארץ, ואלה ירדו מספון הבית, ויעמדו לנגדי, ולא הכרתי מראיהם… בריות משֻונות, כלבים נובחים בדמות בני אדם, לובשים בגדי חפש ומגבעות על ראשם, ובני אדם מעלים צחנה נוראה, להם עור חזיר, אזני חמור, לשון אפעה, ולב הארי הנמר והברדלס, לבושים בגדי משי ארוכים, ויראת שמים שפוכה על פניהם, יחד סביב שתו עלי! וביניהם ראיתי גם אשה עניה, התבוננתי בפניה, והנה שוד משדי! היא אשתי, אשת חיקי, מצי גויתי! הה מה נורא היה מראה פניה, עיניה נמקות בחוריהן, ופניה מוריקות כשני חללי החולי- רע, ומסביב לה עוללי טפוחיה, קרועים ובלועים, מזי רעב, ועורם צפר על עצמותיהם הרכות, יחד התחננו אלי, לא בניב שפתים, רק במבטי עיניהם, אשר נחתו כחרבות חדות, עמוק עמוק אל לבי.
ובפתח בביאה הכרתי את יוחנן הסנדלר, אשר מבעד לקרעי מעילו, ראיתי והנה לבוש הוא תכריכים לבנים, ועטוף בטליתו הבלה וכנפו האחת בלא גדיל, ובין אצבעות ידיו, מזלגות עץ: שבבים ממטאטא הבית, פניו לבנים ונוראים, ובעיניו המכֻסות בעפר “ארץ ישראל” תתוח, הביט אלי, ומעפר השח אמרתו: “הנה באתי להזמינך לבית דין של מעלה, כי אתה הסבות בנפשי! מהר ולך אחרי!”
ומאחריו ראיתי את בוקיה, מקטרתו בין שיניו, וקורץ אלי עין, כמו הגיד לי: “עוץ נא עצה! שים בפי דברים להצטדק לפני פמליא של מעלה”! ופתאם התגרו איש ברעהו, ויקראו למהלמות, ואחרי כן התלכדו יחד בזרועותיהם, ויחוגו וינועו והתגלגלו כגלגל בית הרחים במהירות נפלאה על רצפת החדר, וישובו ויתיצבו בקומה זקופה; ויוחנן האריך לשון בוער באש, וילכך את לחיי, ויחרוך את פני; ובוקיה עזב את חדרי, בקול צחוק, ויוחנן עלה ויטפס על התנור, ויתחבא שם בפנה.
ואנכי נבהלתי מאד ואתהפך מצד אלצד, ואסגור שמורות עיני, גם חבשתי פני בטמון לבל תראינה עיני כידי, אבל כל חשך לא החשיך ממני!..
ראיתי כבאספקלריה מאירה מסוף העולם ועד סופו… ראיתי את נהר “מיכה” והנה שטף ועבר על כל גדותיו, עד כי היה כים גדול ורחב ידים, הגשר נהרס, ערבי הנחל נעלמו, והמים המלחכים את קירות הבתים אשר על יד החוף, ואוניות בו יהלכון, האוניות הוכנו בעד אחי בני אמונתי הגולים, אשר קאה אותם הארץ, תרני האניות נראו כיער גדול לארך החוף, וסירות דוגה לאלפים שטות על פני המים, הן מובילות אל האניות, את אחי היוצאים בראש הגולים, אל ארץ אַרגנטין וקַנַדַה, האֹרחה גדולה מאד, זקנים ונערים בחורים ובתולות, עורים ופסחים, מוכים ומעונים, הרה ויולדת יחדו, הנשים מחבקות את עולליהן, והגברים נושאים צרורותיהם על שכמם, ובין צרורותיהם ראיתי שארית מחמדיהם, ספרי התורה!.. והרוח יסער, עננים שחורים העיבו פני שמים, ומי הנחל יהמו, הגלים ירומו, ויטלטלו את האניות טלטלה, וינפצום לרסיסים!.. וגברים, נשים, ויונקי שדים מתאבקים עם הגלים, ישועו לעזרה, ושועתם נשאת על כנפי רוח השמימה… ופקידי הברון הירש ילעגו לאידם וידחפום בזרוע נטויה ויחרפום ויקללום ויפליאו מכותיהם; והשוטרים, וההמון הרב הֶעְמדו על הגבעה מול החוף, איש אל רעהו תמהו, או הביטו ברוח קרה על המחזה האיום הזה, ויש אשר השמיעו גם קול צחוק פרוע, הקול הפחיד כל עצמותי, ואיקץ ואתנודד.
פקחתי את עיני ואקום ממשכבי, ואחפש קסמי גפרית להאיר נר בחדרי, ולהותי לא מצאתים! בחשכה לבשתי את בגדי, ואטול את ידי, ואגש אל החלון, וארים את יריעת המסך, ובעד האשנב נשקפתי, ואראה: והנה פני שמים, ביריעת משי במראה תכלת, מתוחה כאהל מעלפת ספירים, ונקודות הכסף, ואדמת חצר בית המלון, כיריעת משי לבנה; הירח הפיץ אורו על שכבת השלג, אשר הבריק כאגלי טל מול קרני השמש. בקצה החצר לפאת קדמה, על יד רפת הבקר, אשר צלה השחור השתרע מסביב לה, הפיצה עששית אור כהה, ולאורה ראיתי מרחוק: שנים מתאבקים בכח גדול את תמונה אחת לבושה בגדים שרוקים; התמונה שכבה על הארץ, ותיבב, ותאנח מרה, ותגעה כפר בן בקר, וקולה קרע את לבי לקרעים!
האחד לקח את העששית ויעמידנה לפניו ארצה, ובשתי ידיו אחז את ראש התמונה, והשני הוציא מאכלת גדולה מתחת למדיו, אשר הבריקה כראי מלטש, מול קרני הירח, ויתבונן בה ברוח קרה, ויעבר את ראשי אצבעותיו על פיה לראות אם הוחדה, ואם מורטה? ויכרע על ברכיו, ולאור העששית העביר את המאכלת על צוארה!..
והתמונה הנרצחה השמיעה אנקת חלל, אנחת מות, מגרונה שטף זרם דם, וימוגג את השלג סביבה.
התמונה נסתה לקום, להרים ראשה, ותהמה ותפרפר בין החיים ובין המות, כרגעים עשרה, ולא יספה, כי חיש מהר סחבוה הרוצחים אל הרפת.
כח אבנים, אחי, היה כחי, אם לא מַתִּי כרגע, לראות בעיני את הרצח הזה! קור נורא חלף בעצמותי, ומצוקת נפשי גדלה “עד שמים”, אך השפק אם לא חולם הנני, נתן לי כח וירבה לי עצמה! אבל למגינת לבי ראיתי כי עֵר הנני! אני ער ולבי ער! נסיתי להרים קולי, להעיר את יושבי בית המלון משנתם, אבל מחנק בא בגרוני, לשוני דבקה לחכי!
בחלחלת מותנים, יצאתי המסדרונה, והנה חשך ישֻפנו!
פניתי אל הפתח הפונה אל הרחוב, לצאת החוצה לקרוא לשוטרים, לאנשי החיל הסובבים בשוקים וברחובות על המשמר, והנה הדלת סגורה ונעולה! ואפן אל הפתח השני, הפונה אל החצר, והנה גם דלתו סגורה!
אז הבנתי נכלי הרוצחים, כי בעקבה כסו את אור העששית, התלויה בתקרת המסדרון, ויסגרו את הדלתות לבל ימלט איש, ואז יוכלו לשלול שלל ולבוז בז, ולשלוח את הבית באש, אחרי אשר יבצעו את מעשיהם, ואומר בלבי:
– המבלי אין קברים בעיר מגורי, כי באתי למות בכרכמיש מות אכזרי, ואשתי תשאר עגונה? ואתנודד.
ברגעים הנוראים ההם, יקרו לי החיים מאד! ואבקש רֶוח והצלה… נגשתי אל החלון הפונה אל החצר, ואשים נפשי בכפי, ואקפוץ החוצה.
אור שכלי הועם ולא שמתי אל לבי, כי בין כה וכה צפוי הנני אלי חרב הרוצחים! ואם כי נפלתי במהמורת שלג, בכל זאת התאזרתי עוז, ואקום וארוץ בחמת כחי אל מקום ההרגה, מבלי התנער מהשלג, כי לא ידעתי נפשי! רחצתי הליכותי בדם התמונה הנרצחת, ואתפרץ ברעש אל הרפת, ואתפש ברב כח בעורף הרוצח בעל המאכלת, אשר לְהַוָתִי ראיתי, והנה איש עברי הוא מאחי, לבוש בגד ארוך בטעם החרדים, ואומר אל לבי:
– אהה ה' אלוהים! גם לשפוך דם למדו בניך בארצות פזוריהם?
הרוצח נבהל מאד, ויבט מאחוריו, וינף את העששית תנופה מול עבר פני ויתבונן אלי רגעים אחדים, ויקרא בשמחה ובצהלה: מה זה תראינה עיני? רבי שמואל! כאשר מזרע היהודים הנני! רבי שמואל? שלום עליכם! מאין באת, ולאן אתה הולך? ואיך הובילוך רגליך הנה בשעה השלישית בלילה? ומדוע זה אחזת בערפי?
הבלגתי על פחדי ואתבונן בפני הרוצח אשר אחז כף ימיני, וילחצנה באהבה וברצון, וארתע לאחורי! אנכי הכרתי את חדקא השוחט! חדקא רעי, אהבי ואהובי מימי חרפי, ידידי מֶנֹעַר אשר בבית אלהים יחד הלכנו ברגש! על שלחן אחד בבית המדרש, צחקנו צחוק ה“גדי והזאב”, צחוק האסקונדרי14, ובעמדנו יחד בבית ה' בלילות, על המשמר לעסוק בדברי תורה, יחד אכלנו בחשק נמרץ תפוחי אדמה, מאפה תנור, אשר בכסף מלא קנינום מידי בחורי הישיבה, או אשר לקחנו ב“שתיקה” איש איש מביתו, ויחד הפלנו בלהות על הפרושים והבחורים העניים, אשר שנתם ערבה להם מאד, על התכתקים הקשים לישראל כספחת; פעם החרדנו מנוחתם, בלהב לפידי ניר, ופעם באבק הטבק, אשר דרך שפופרת ניר מקופלה, שלחנו הזמורה אל אפם, ודרך הנחירים פלסה לה נתיב אל המוח… ובימי האביב יחד חמדנו צל האלונים, בסתר החֹרשה, ונתענג על ספר, ל“ישרים תהלה” או “שירי תפארת”.
הבטתי סביבי וארא, והנה פר בן בקר, תלוי ברגליו האחרונות על קורת ספון הרפת, וראשו למטה ודם זב מגרונו, ומשרת בית המלון עומד עליו ומשחיז את סכינו, לפשוט את עורו ולהבקיע כרשו, להוציא את הריאה לבדיקה; ואבוא במבוכה נוראה, כמוצר היה לי, על כי לא נעשה באמת רצח אדם במקום זבח הבקר; ואנע כתפי בתמהון; ולו הייתי משמר הבלי שוא, כי אז אחרת לא חשבתי, אשר רק לצים שדי שחת, יתקלסו בי, ויוליכוני שולל במחזות שוא ומדוחים.
– למה זה תשתומם רעי הטוב?– שאל חדקא כמתפלא.
בחלחלת מתנים, ובמגינת לב ספרתי לו מבוכתי מהחל ועד כלה.
חדקא והמשרת, איש אל רעהו תמהו, וצחוק גדול התפרץ מגרונם.
– למה זה תצחקו?– שאלתי כנכלם.
– ואיך לא אצחק? – הצטדק רבי חדקא – הלא!..
– כעת אבין פשר דבר!– עניתי ואגמגם בלשוני – צדקת רעי!כעת אבין! אתם תעשו במחשך מעשיכם, לבלי יודע הדבר לבעלי הטכסה… אף אין זאת? ואתה חדקא יקירי, האינך ירא את החרם הגדול הרובץ מימי קדם קדמתה, על מעלימי מכס הבשר?…
חדקא והמשרת הביטו חליפות, פעם עלי, ופעם איש אל רעהו, ויוסיפו לצחק.
– הכהתל באיש נבזה תהתלו בי? התאוננתי באזניהם – למה זה תצחקו? אנא הגידו!
– עצור בצחוק מי יוכל? – ענה חדקא כמצדיק את נפשו, ויוסף לצחק – כי פיך ידבר זרות! איזה טכסה? איזה חרם? הטכסה מכבר שבקה חיים לכל חי! קרנות בעלי הטכסה מכבר נגדעו, ואימתם לא תבעתני!..
– ומדוע זה עשית במחשך מעשיך?
– אושפיזיכנא דידך – ענה חדקא – הוא בעל שמחה היום! יום חתונת בתו, והמלאכה מרובה בבית זה. הנה עוד ידי מלאות עבודה, עד אור הבקר לשחוט ברבורים, אוזים ואוזות, תרנגולים ותרנגולות למען יאכלו ענוים וישבעו!
בדבר רבי חדקא דבריו אלה, התגעשו האוזים ויהגו בגרונם, הברבורים התמרמרו, והתרנגולים ורעיותיהם שקשקו בכנפיהם, כמו חרה להם בשמעם כי קרוב קצם…
המשרת נשא את הריאה בשתי כפות ידיו הביתה, ורבי חדקא הלך אחריו לרגל המלאכה אשר לפניו, ויבטיחיני כי יתראה עמי פנים, ואנכי שבתי אל חדר משכני, ובתוכי השתומם לבי…
הבקר אור, ואנכי יצאתי על פני המסדרון, ואִוכח, כי כנים דברי חדקא: בעלת הבית לבשה בגדיה החמודות, בגדי “יום טוב”, בביתה לא ישכנו רגליה, פעם בשוק, פעם ברחוב, ואצל כל פנה תארוב. הנה היא רצה, רצוא ושוב, והרקחות והטבחות, והמשרתים יחד יחפזון, וגיל ורעדה יאחזון, ולהקת “כלי-הזמר” באה לנגן ברכת הבקר לכבוד הכלה והמחתנים, יוסי המתלוצץ עמד בטבור הבית תחת המנורה התלויה בספון, ויד ימינו הרים למעלה, ויטיף מוסרו בנוטריקין וגימטריאות, וחרוזים, בקול עצב מאד, ופוטי וכל הלהקה, לווהו בנבלים וכנורות בחלילים ומצילתים, עיני הכלה והמחתנת, נגרו מים, והכלה אחזה בידה מטפחת בד לבנה, ותמח את דמעות עיניה, וראשה הורידה על חָזֶהָ. ופוטי דרך קשתו על מיתרי הנבל, וקולו הערב, אשר עצר בקרבו, תחנה ותפלה, פחד ותקוה, נחם ובטחון, גם אימת יום המות, החריד גם את יגוני מרבצו, ותשתפך עלי נפשי, ולא יכולתי למוש ממקומי, ועיני נזלו מים.
והנה יד שלוחה בערפי, וקול קורא אלי לאמר:
– למה זה תבכה אדוני?
מהרתי למחות דמע עיני, ואביט בפני הדובר בי, וכלימה כסתני בראותי את אבטליון.
מהרתי לספר באזניו, את אשר קרני הלילה, ואשר שמעתי מפי חדקא על אדות הטכסה ומשבתיה.
– אנוד לך מאד!– ענה אבטליון – כי נואשת מטובה, כאסיר אל בור שנים הרבה, אשר גם אחרי הִפָּתֵחַ חרצובותיו, לא יאמין בישועתו. התדמה באמת, כי עד נצח, עלינו להיות עבדים לעבדים? עד בוא חליפתינו עלינו להתענות תחת ידי אחינו, אשר המה רק המה יזכירונו תמיד כי הננו על אדמת נכר? הטכסה לא נבראה אלא בשביל ישראל, לטובת קהילות יעקב בארצנו, להיות להם למשען, לכלכל את בית הכנסת, בית החולים, שדה הקברות, הרב, החזן וכל “כלי הקדש”; ובעלי טובתנו, תאבי ישענו, אשר מרוב טובה אשר השפיעו עלינו, בא רזון נורא בבשרנו, ושפו עצמותינו; בעלי טובה אלה, אמרו כי לא נבראה אלא בשבילם… כיצד? צרכי עדתנו עולים לשנה עד חמשה עשר אלף שקל, ואל אוצר בית המועצה הובא כסף חכירת הטכסה ששים אלף שקל לשנה ויותר!
– מה יתן ומה יוסיף להם אם יגדילו מחיר החכירה?
– “מה יתן ומה יוסיף להם”? השאלה הזאת לא נאוה למושך בשבט סופר כמוך! על הסופרים לדעת משטרי ומסתרי על עמי התבל, ואתה אדוני תם הנך ולא תדע גם את הנעשה בקרב עמך, בקרב עדת עיר מכרתך בגלוי! “מה יתן ומה יוסיף להם”? האם לא תבין כי התנינים הגדולים, יוכלו לחיות לשחות רק בים גדול ורחב ידים? אמת כי לו קצבו פרנסינו מכם מצער, קשיטה אחת מכל לטרא בשר, ומצא לנו לכל צרכינו, המס לא הכביד עלינו, וגורל המון העניים, היה לשובע ולא לרזון; אבל אז הלא היה מחיר החכירה מצער מאד, ואז היה נפלא היה מהם לעשות בלטיהם!.. מדי שנה בשנה נתן להם שר הפלך על פי בקשתם, – מלבד צרכי העדה הקבועים, הרבה הרבה אלפים, לבנינים, תקונים, ותמיכות; והבנינים, והתקונים והתמיכות, לא זכה איש לראות, כי רק הם נבנו נתקנו ונתמכו, (פשוטו כמשמעו!) מה מהם הלך, אם קצבו מכס שש קשיטות מכל לטרא בשר? שש קשיטות, אוי לנו כי שדדנו!– בשש קשיטות קנה האזרח, לטרא בשר שמן וירך, ואנחנו שלמנו פי שלש וארבע, ובימי חג ומועד, פי חמש ושש! שלשים קשיטות ויותר בעד לטרא עצמות!!
כי זה משפט בעלי הטכסה, לפני ימי החג, להשתתף עם הטבחים במסחר הבשר, ולהעלות את השער פי שנים.ובני דלת העם, מי יתאר גורלם?הטבחים אשר היו עבדים נבזים לבעלי הטכסה, גם הם משלו בנו! להעשירים התקיפים מכרו כל נתח ירך ושמן, ולעניים מרודים – בשר הראש והעצמות, אשר פגול היה להעשירים, ועיני הנשים זלגו דמעות, על גזל משפטן, והחגים היו להם לחגא.
הה אדוני, בקראי קורות ימי עמנו, איך בקקוהו בוקקים, וצועים צעהו! אם כי אתעצב על לבי, בכל זאת אשא במנוחה יגוני, ושקט ביצורי.
כי העיפותי עיני על שדה החיים, אשר מלחמת הקיום מתחוללת עליו מדור דור, נוכחתי כי אי נקי מצר ואויב! עמים רבים נגזרו מתגרת ידי גוים עריצים, תקיפים מהם, ותקיפים גם הם ספו תמו ואבד זכרם, וגם עמים כבירי כח החיים אתנו בדבר הזה, כהאשכנזים אשר הכניעו תחתם לאומים, ואשר לא יחרפם לבבם, ולא יבז בעיניהם, לערוץ גם עלה נדף, ולרדוף קש יבש, את יעקב הקטן והדל, את ישראל סבא, ולא יהדרו את זקנתו; גם הם, יספרו לנו סופרי הקורות, נרדפו לפנים באש ובחמה שפוכה, מיד גוים אכזרים, ומי יודע אם הגרמנים הנרדפים, אשר נהפכו לרודפים, אם לא ישובו עוד להיות נרדפים מנרדפיהם?
כל העם, ככל איש, ירכש לו אויבים מתנקשים בנפשו; אפס כי כל עם, כחו במתניו להשגב ממתקוממיו, ומה זה איפו אתפלא אם עם חלש ורפה כח, עם עני ואביון ואין עוזר לו, יהיה לבוז ולבז, ואין אומר: השב!? הן גם הזבובים יסֹבו, רק את החולה, אשר לא יעצר כח, להניע יד או רגל, וישכוהו לאין מרפא…
אולם בזכרי את הרעה אשר המיטו עלינו אחינו; אש עוללו לנו הרועים הרעים, אשר את חלבנו אכלו, ואת צמרנו לבשו; אז יבוא שטף נורא בקרב לבי, שטף אף, ויכבה רגע אחד את אש אהבתי לעמי! אם אובדים טובעים בים צרה, המתאבקים בשארית כחם, עם גלי מחסורם, אם הם יעשו מדחה, אוכל להמליץ עליהם, כי על פת לחם יפשע גבר! אבל סרי סוררים אלה, אשר עתקו גם גברו חיל, ועם אחיהם לא ינגעו, אם הם שחתו העמיקו, מה נאמר ומה נדבר? אנכי קנאה רחוקה ממני, חיל זולתי כי ינוב לא אשית לב, רק בעושי עולה אלה אקנא מאד! וקנאתי צמתתני! בבתיהם הרמים והנשאים, אבן מקיר תזעק! הם לא עשו מלאכה, לא שלחו במסחר ידם, לא ידעו כל עמל ודאגה, ובכל זאת מלאו בתיהם כל טוב, מחמס עניים, עניי עמם, אשר תחת החזיק בם, עוד הביאו גזלתם אל בתיהם, ועוד על פני כל העם יכבדו! מרעים אלה הם יתנו חומר רב, ליוצרי עמל, הם יתנו לכה"ע הצוררים את ישראל ענין לענות בו! עלי ועליך ועוד על אנשים כמונו, לא ימצאו תנואות!.
– כאשר אחזה לי אבטליון, אל תוכל שאת רשע, ולראות עמל ואון! לו אֵל היית כי אז כוננת מישרים, כי אז הִצְמַתָּ כל זונה ממך, האף אין זאת?
אז השמדתים ואִבִּדתי כל זכר למו!
–הרגע נא יקירי! שים אל לבך, כי לא נאוה לאֵל נאור ואדיר, לאלֹהַ כל הנפשות, ואדון כל הבריות, להיות קצר אף, מהיר חמה, וממעיט לסלוח כבן אדם תולעה!..על אֵל כביר, וגדל כח, ורב העליליה, להיות ארך אפים ורב חסד, מרבה לסלוח, ולהאריך אפו לרעים ולטובים, והיא תהילתו!.. הדברים יגעים מאד; אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך הוא בורא ומנהיג, והוא גומל טוב, ומעניש; וכל סדרי התבל ישרים הם, אם גם נלוזים הם לעינינו; הידעת כי גם הסלם ישר הוא רק בעמדו באלכסון… הרף מאף ועזוב חמה, ספר נא לי איך בא קץ הטכסה, לבי לא יתנני להאמין, כי בכרכמיש אשר יושביה קצרי יד, ורפי כח, יקום גבור כהורקוליס, אשר ימחץ באפו, שבעה ראשי ההידרא הנוראה, אשר טרף אדם אכלה מאות בשנים.
–רבנו הוא ההירקוליס אשר אמרת! גם זאת מעם רבנו יצאה! שבת הגדול שחל להיות בערב פסח היה אז! שער הבשר עלה מאד! כי רבי מררי בעל הטכסה, השתתף אז עם הטבחים במסחר הבשר כאשר ספרתי לך; נשי העשירים אשר הפילו חתתן על בעל הטכסה והטבחים, לא ידעו חסר; ונשי בני דלת העם, לא השיגו לקנות בשר גם במחיר, כי הכסף בא לידן, יומים לפני החג כנהוג… ויהי ביום השבת בבקר, התאספו בבית הכנסת הגדול, מתי מספר, בעלי מלאכה, ערומים ופרומים, ועצמותיהם כמוקד נחרו, ויעלו הבמתה, ויעכבו קריאת התורה, ויזעקו חמס באזני פרנסי העדה, על העול שנעשה להם מיד בעל הטכסה.
– הלא תגידו רבותי – דבר יקותיאל החיט משפטים – כל ימי החרף רעבים היינו גם ללחם, בשבתנו בחבוק ידים; היו ימים אשר גם עוללינו וטפנו נענו בצום, ולולא נמצא טובי לב, בין העניים המחזירים על הפתחים, אשר אצלו לנו כפעם בפעם ברכה מתרמילם: פתותי לחם נקודים, או תפוחי אדמה בלתי מבשלים, כי אז מכבר גוענו, אבדנו; ימים הרבה לא נראה בבתינו גם אש על האח, ואתם לא התעוררתם לחמלה עלינו כ; גם אנחנו לא באנו לדרוש עזרתכם; ועתה כאשר הנותן ליעף כח, החינו וקימנו והגיענו לזמן הזה, ונמצא לנו שכר מעט, הנה יאכלוהו זרים!.. אחרי עבודתנו הקשה אשר עבדנו יומם ולילה, מבלי אכול ומבלי תת שנה לעינינו, ירח ימים, הנה אחרי כל אלה שבת משוש חגנו! בליל זה יבכיון ויילילו בני! בגלל אשר בני בעלי הטכסה יֹנו מטוב לב… אתם רבותי תתענגו על רב טוב, על ברבורים אבוסים, תרנגולים, יין המשמר, ויי"ש לרויה ואנחנו אובדים, גם בליל התקדש חג, בליל הסדר, לא זכה לטעום טעם בשר, רק תפוחי אדמה יבשים, הם שמחת חגנו, לו התיר לנו רבנו למצער לאכול דגים מלוחים…
– כל המתפללים, לא הרהיבו עוז בנפשם, לענות דבר, רחמיהם המו על בני עוני אלה אך ידעו כי קצרה ידם מפדות; והחרדים הותיקים אשר בגלל אהבת השם, יבגדו באהבת האדם, עמדו כעל גחלים לוהטות, כי יראו פן יאחרו זמן האכילה, ונכרתה נפשם מקרב עמם, ותלונה התהלכה מפתחי פיהם על החיט עז הפנים הזה; רק רבי מררי בעל הטכסה, יצא כארי מסבכו מאחורי ארון הקדש עטוף בטליתו, אשר עטרתה ירדה עד קצה חוטמו בעל היבלת, ויצעק בחמה שפוכה:
– ערב רב! בני אספסוף! מלאכם לבכם לחלל את הקדש בריבות שפתותיכם? המעט מכם כי הקצפתם את אלהיכם במדבר, ותקראו: מי יאכילנו בשר? כי עוד תוסיפו סרה בזמן הזה, בימי “הגלות המרה” בעונותינו הרבים, אשר כל ראש לחלי וכל לבב דוי. בעיר הפלך נאסר על הנשים מטעם שר הפלך לכסות את שער ראשן בפאה נכרית, ועל הגברים – ללבוש מלבוש ארוך; ואחרי כן צוה להעביר מספרים על הפאות, ועוד מעט ושער הזקן יספה רחמנא לצלן!.. ועוד גזרות רעות ונוראות כאלה; אשר עלינו לגוז שער ראשנו, לצעוק ככרוכיא ולהתפלש בעפר; ואתם זוללים וסובאים, – מארץ החיים תשרשו – כל מעיניכם רק באכילה ושתיה בתאוות הגשמיות! הכזאת יעשו יהודים רדים עם אל? הוי בנים ממרים!.. לחכו עפר כנחש קבצנים עזי פנים, אכלו גללי הבקר, אבנים מאבני השדה!
בדברו דבריו אלה, עלה הבמתה, ויקרע דלתות ארון הקדש, ויוצא ספר התורה, ויעצם את עיניו ויתנענע, ויקרא בכונה ובהתלהבות עצומה: “ברוך שמיה דמארי עלמא” ואחריו ענה כל העם, והאמללים חפרו ובושו, ויצאו בפחי נפש, ועוד הצדיקו עליהם את הדין, בשמעם תוכחת מוסר כזאת!
גזל עניים ועוות דין כזה, חזון נפרץ הוא בערי ישראל הקטנות בארצנו! העשירים התקיפים ידכאו את אחיהם העניים, יעשקום ירוצצום, ואין רב את ריבם, כי רבניהם גם הם, עבדים נרצעים הם לגבירי העדה, אשר מהם לחמם נמצא, ולעזי הפנים שבדור, אשר משוט לשונם יחבֵאו; ועל כן יראו און ולא יתבוננו, ורק במסתרים תבכה נפשם. לא כן הוא רבנו, רבנו לא יהדר פני עשירים, ופני רשעים ועזי פנים לא ישא סלה! רבנו עשוי הוא לבלי חת, כי צנה וסוחרה אמתו! החרפה אשר נשא רבי מררי על דכָּיו, הרעישה מוסדי לבו.
בשעה השניה אחרי הצהרים, כאשר נאסף העם לשמוע מפיו דבר ה‘, כמשפטו מדי שנה בשבת הגדול; ולמודי ה’ פערו פיהם כאל מלקוש, לשמוע את ה“חלוק” אשר ישים לפניהם, ולשמוע מפיו חדשות ונצורות ממערכות מלחמת הפלפול. ויענקיל הפסח קרא בקולו הערב כקול תיש זקן ההולך בדרך כל הארץ: “הס כל בשר”! שלש פעמים, ויך בהלמות הכובסות ( Валекъ )על ה“כל בו” אשר לעת זקנתו, לא יצלח עוד לעבודה, לעבודת הבורא, והיה מטרה לחצי השמש ומהלומותיו, אז הובישם רבנו משברם, כי תחת מלחמת הפלפול, יצא ללחום מלחמת הצדק, ולריב ריב דלים, ויכונן חציו על יתר לירות בלב אוכלי עמו, ויפתח את פיו בדברי הנביא:(יחזקאל ל"ד.) “בן אדם הנבא על רועי ישראל ואמרת אליהם לרועים”! עד סוף הפרשה, וידבר רתת נגד הטכסה, ומחזיקיה, העושקים דלים, הרוצצים אביונים, אשר לקחו להם את המס הארור הזה, למקור פרנסה וכלכלה, ויוכח לעשירנו דרכם על פניהם, על עמדם מרחוק לנגעי אחיהם האביונים, ויבינם כי עשות משפט נבחר לה' מחסד.
– אתם רבותי! – קרא ברעשורגז – הנכם עושים חסד עם ענייכם, בעת אשר תגזלו משפטם! רק רבית מצערה תשיבו לאחיכם הנדכאים, מגזלתם אשר בבתיכם, וו עשיתם חסד לעשוקים, כי אז מעטו דורשי חסדכם!
ואז הציע לפניהם, כי ישתדלו לשבור מוטות הָעוֹל הנבזה מעל צוארם.
כאשר נפלו דברי רבנו כחצים שנונים בלב הקצינים, כן הטילו סער גדול בלב בני ההמון, אשר מצבם השפל, ורישם הנורא, עצם את עיניהם מראות מצבם השפל ורישם הנורא, איך ידֻכאו תחת רגלי אחיהם התקיפים: בני עוני אלה חשבו, כי לכך נוצרו, כהאכרים לפנים, בהתענם תחת ידי האצילים העריצים, הם נשקו ידי מכיהם, ולא ידעו גם להתאונן על מצבם, עד כי קם להם מושיע ורב, נוא הקיסר אלכסנדר השני, ויהי להם גואל חזק, ואז החלו לחוש שפלות עמדתם. וכן פקחו דברי רבנו את עיני ההמון.
לא אספר לך כל פרטי המקרים, אשר נקרו ויאתיו אז, כי אין די כח בלשוני; אך במעט מלים אספר לך, כי אחרי המלחמה הגדולה מלחמת הרשע והצדק נגדעה זרוע הטכסה! נבחרי בית המועצה ערכו כתב החלטה לבטל את מכס הבשר, ושר הפנים נתן לו תקף ועוז, ועירנו נושעה תשועת עולמים, ולא תוסיף לדאבה עוד.
– והרב התיר בעירכם, לאכול דגים מלוחים בפסח?
– למה תשאל כזאת?
– הן ספרת לי כי יקותיאל החיט, בעכבו את הקריאה בבית הכנסת התאונן, מדוע לא התיר הרב דגים מלוחים? הרב הוא צדיק אמיתי וגאון עולם, ולו נאוה להראות חסדו ואמתו!..
– רבנו לא הכריז בגלוי כי מותר לאכול דגים מלוחים בפסח, וטעמו ונמוקו, עמו, הוא בענותנותו לא יאבה לצאת בראשונה… אולם מפיו שמעתי פעמים הרבה, כי איש איש יוכל לאכול דגים מלוחים בפסח כנפשו שבעו באין מעצור, ואנכי אגלה לך, כי גם בביתו יאכלו דגים מלוחים בפסח, אך עתה כאשר ירד מחיר הבשר, נעלה הבשר על שלחננו במקום דגים מלוחים.
– ומוצא לכלכלת העדה?
– עדתנו יצאה בעקבות אחיותיה הקהלות היושבות בנפות הויכסל, ברשיון שר הפנים! על כל איש הנמנה בקהל עדתנו, להרים תרומה מדי שנה, העשיר ירבה והדל ימעיט!
– והשקלים לא יתמעכו בעברם מיד ליד עד הגיעם אל מקומם?
חלפו השנים ההן!.. הכסף יובא לאוצר בית המועצה במחלקת קופת העדה, במנין וחשבון, וראש העיר אחראי בעדו, ומה גם כי עיני רבנו משוטטות בכל! מאז בטל בעירנו מכס הבשר, חדלו עוד כלי הקדש להתאונן על שכרם כי נגדע!.. העזובה לא רבה עוד בבתי החולים, ומכסף התרומה אשר אמרתי, עוד נשאר לנו בשנות מספר, כעשרים אלף שקל לפלטה גדולה, והכסף הזה לא ילך עוד במקוםאשר הלך כסף הטכסה, הכסף הזה לנו הוא! בו נתמוך באין מעצור בעלי בתי יורדים, והחזקנו בם עד אשר ישובו לאיתנם הראשון… בו נתמוך את אחינו האמללים, אשר צר להם המקום בעירנו, ופניהם מועדות לארץ הקדושה, או לארץ החדשה, ומבקשים רשיון הרוממות לעזוב את ארץ מולדתם; בו נתמוך בידי בעלי המלאכה, בעת אשר אפסה עבודה; בו נתמוך את צעירינו אשר חוננו מיד היוצר בכשרונות נעלים ונשגבים, ובגלל מצבם, יפלא מהם לעלות מעלה על שלבי סלם המדעים; בו נתמוך את בנותינו העניות, והיתומות העזובות כי תנשאנה לאנשים בעוד מועד, כי לבשתנו, רבות בנות גזרו לבשת לרגלי עָנְיָן ומחסורן, ועוד ועוד!
מרוב חושי בי, נשאתי קולי ואבך כילד קטן.
ואבטליון התבונן בי, ויוסף לדבר: עירנו היא עיר ואם בישראל, תמיד התהללה בצדקתה; אך מי כמוני יודע? הצדקה היתה צעקה, צדקתנו עשתה פרי, כי תעתה ארחות עקלקלות; מדוע? על כי לא בלב שלם עשינו מעשינו, כי אם בלב עקוב, בלב מלא תרמית וחנופה, ואהבת הכבוד, אשר באשורו אחזה גם אהבת הבצע… רבים מותיקינו ויראינו, אשר לא יאֻמן, כי כפיהם נגאלו בגנבת כסף הצדקה; הם הם הריקו תמיד את אוצרות הצדקה! העם נתן וקציניו לקחו! העם הרבה להביא, ובעלי טובותיו הרבו לאסוף ולכנוס אל אוצרם! ועוד התאוננו תמיד על כי ירבו המקבלים, וימעטו הנותנים!.. אך כעת נשתנו העתים לטובה!..
–ושכר השוחטים?
–השוחטים יקחו שכר שנתי מקופת העדה, ועל כל איש לשלם קשיטה אחת בעד שחיטת תרנגולת, שתים בעד אוז או ברבור, חמש בעד כבש או עז, וחמש עשרה בעד פר בן בקר; הכסף הזה יקחו השוחטים בעד הפתקאות אשר יותן להם במספר, ומדי שבוע ישיבו את הכסף בחשבון אל קופת העדה; מחיר הבשר הורד, הטבחים בבתי המקולין, ימכרו טרטימר בשר במחיר שש או שבע קשיטות; ורבים מבני עירנו, יקנו להם ביום השוק, שור או כבש או עז, וישחטו להם. ועניי עירנו יאכלו לשובע נפשם, לא רק ביום שבת ומועד, כי גם ביום חול, ופניהם יצהלו משמן. ורבי מררי בעל הטכסה אשר שבתה המדהבה, ראה וכעס, שניו חרק ונמס, דרך רשעים תאבד הללויה!.
כגבר עברו יין הייתי אז! מרוב רגשי גילי, סבב עלי ראשי, השמים נפתחו לפני, צבא המרום במרום, נתנו זמירות, ולקולם יצאה הארץ במחול, הרים רקדו כאלים גבעות כבני צאן. מגדלי כרכמיש פזזו ויכרכרו בכל עוז, אור שבעת הימים האיר תבל, ולבי היה רחב כפתחו של אולם… רבות רבות הגה אז לבי!אשר לא נִתְּנוּ להכתב, כי אז נגלה כבוד האמת, וראו כל בשר יחדו…
אבטליון הציע לפני לבקר בחברתו את בית החולים, ואנכי בשמעי מפיו זכר בית החולים, נבהלו עצמי, לבי נבא לי לא ידעתי מה… בכל זאת לא המרתי את פיו ואלך בחברתו.
החזיון הנפלא גז חיש מהר ויעף. שמים נמלחו כעשן פתאום, אבלה נבלה הארץ, מגדלי כרכמיש עמדו דומם כאבלים על מקומם, ועננה הרת יגון פרושה עליהם למסך, ורעיוני עצב שבו לענות נפשי:
זכרתי את משפחת ביתי האומללה, אשר נחבאתי לברוח מפניה, ואעזבה מבלי כל משען להם, ואתנודד…
ברגע ההוא נכסוף נכספתי, לביתי לראות שלום אשתי ובני ובנותי למען אֲרַיָוֵם דמעותי, ואבקש סליחתם; אך חפצי מרום מנגדי! ידי ריקות; ולפנות אל בית המלוה, מי יערוב ערובה בעדי? הן כגר נחשבתי פה, אחרי עזבי את העיר הזאת כעשר שנים, ובלבי נשאתי אז תלונה ורגז, על כי פסו מלוי ברבית מכרכמיש; הנושכים אשר ידעתי כי בגלל הנשך לא השיבו פני ריקם; הנושכים אשר הייתי ראש משנאיהם, אשר הפיצותי עליהם עברות אפי בכתבי העת תמיד, ואור עליהם זקים חצים ומות! אין חקר לרוח האדם!..
זכרתי כי עלי לשלם שקלים אחדים לבעל בית מלוני, עלי להשיב ליוחנן הסנדלר ששה שקלים! ואז זכרתי את החזיון אשר התיצב לפני בלילה!.. זכרתי את שטר המכירה, והקבלה על סך חמשים שקל, אשר לקח לו לערבון, והשטר כתוב הוא – מעשה שטן – בשפת הארץ!.. הן איש הוא ולא אֵל! מי ודע מה ילד יום? הן איש בא בימים הוא! גם ידוע חולי, כאשר העידו פניו; והיה בבוא עליו פקודת כל אדם, יקומו נושכי ויקיצו מזעזעי, הם יורשיו, ותבעוני לדין, ודרשו ממני את הבית אשר מכרתי לאביהם, ואז אפול במהמורה בל אקום! כי אהי כמתעתע… אך לא, פחד שוא!– השליתי את נפשי – אמת מארץ תצמח! העולם הפקר הוא? ואיה בוקיה הסרסור? בוקיה יהי לי לעד סלה!.. בוקיה יעמוד לימיני ולא אירא רע! אך שוא תשועת אדם, ומה גם בוקיה הסרסור… בוקיה זה כליו רעים, כי איש עני הוא, ומי יודע אם לא ישת ידו עם אנשי חמס, לחבל ענוים באמרי שקר למען בצוע בצע? ומה גם אחרי כי לאויב היה לי, על השליכי מפיו טרף: חמשת השקלים!
וכה הוליך עלי דמיוני אימים, וילך הלוך וחזק, עד כי לא ראיתי כי עוברים ברחוב הניפו כובעיהם, ויברכוני בברכת הבקר. אך כאשר ברכני אישד בקול גדול עברית התעוררתי, וארא, והנה שר צבא אחד יושב בעגלת חרף יקרה, רתומה לשני סוסים ברודים, בעלי צואר נטוי כצואר הגמל, ומכמרת אדומה תכס מערומיהם, ותאחז דרכה עד מושב הרכב, אשר לבש נאות באחזו בשתי ידיו מושכות הסוסים, אשר ברעש ורגז רקעו ברגל ויחתרו בשלג.
התבוננתי אל פני השר, והנה צלמונע הרופא, ראש וראשון בין חובבי הספרות העברית וסופריה, בכרכמיש! הוא שמח מאד לקראתי, וירם את מכסה עור הדובים אשר כסה את רגליו וברכיו עד המתנים, ויבקש אותי ואת בן לויתי לשבת בעגלתו, אחרי ששמע מפינו, כי אל בית החולים פנינו מועדות.
ישבנו בעגלה, הסוסים מהרו לרוץ על חלקת השלג, והעגלה הלכה מדחי אל דחי ימין ושמאל, וצלמונע שאלני עברית, כמשפטו:
– מדוע פניך כה זועפים אדני הסופר?
– הה, אדוני הדוקטור! שבר כיסי נורא מאד ומי יכילנו! הוא יסבב לי מכאובים נוראים, עד כי אין בי כח לעמוד על רגלי!– עניתי גם אנכי עברית, ואשים ידי על חלצי להראות לו צלחתי הריקה, ואצחק מעט.
– שבר כיס? – שאלני הדוקטור בתמהון.
– שבר כיס אדוני הדוקטור, ואל שבר יד או רגל חלילה! שבר כיס ושבר ברוח!
– המכבר היתה המחלה הזאת למפגע לך? – שאלני צלמונע עברית בחמלה רבה.
– שנים הרבה אדוני! מאז יצאתי לעבוד עבודה בשדה הספרות העברית! לולא הסתיר אלהי המסחר פניו ממני, לולא נגרשתי מנגד עיניו, כי אז לא באה עלי כל הצרה הזאת!..
– משגה אתך אדוני הסופר! ידעתי איש סוחר אחד, סוחר ממדרגה ראשונה, ולו שבר כיס נורא! הוא שאל בעצתי ימים רבים!
– וגם אנכי יודע אנכי פנים אל פנים, סוחרים בעלי בתים גדולים וטובים, גם בעלי נכסים, והם חולים הם מחלת שבר כיס, וידעתי כי לא תהי להם אחרית שלום, כי מחלתם תפילם למשואות נצח.
– לו קדמו פני הרעה! כי אז אולי עלתה ארוכה למחלתם; ואתה אדוני הסופר, מדוע החרשת עד כה?
– החרשתי ואחריש! כי חרפה שברה לבי לגלות מחלתי המגונה מאד, אשר אין בין כל המחלות המגונות משלה!..
– שגית אדוני, מחלה מגונה היא מחלת ה“אביונה”, ושבר כיס ידעתי כי גם על רוזנים ונסיכים יכביד אכפו.
– בעיני, אני, אדוני הדוקטור מחלת שבר כיס היא מחלת האביונה, אך הגידה נא אדוני היש תרופה למחלתי זאת? היש תקוה להרפא!
– אין תרופה, אין תקוה, רק אזור הוא יעזרך!
– אין עוזר לי אדוני!..
– הלוך וקנית לך אזור אֶליקטרין, אצל אלכסנדר, בּוַרְשׁוֹ, ברחוב הפרור הקְרַקִי, ושמת על מתניך, ובמים אל תביאהו!
בשמעי איך משיח הוא לפי תומו, נוכחתי כי בתבל ארצנו, יש הרבה הרבה סוסים מלֻמדים: צלמונע אשר גמר חוק למודיו בבית מדרש החכמה, ויקרא ספרים הרבה, ויבן שיחת עופות, שיחת דקלים, שיחת רוחות; ושיחת חולין של תלמיד חכם לא הבין! ואצחק בקרבי, ואוסיף להוליכהו שולל, והוא עוד הרבה לדבר באזני עברית עח אודות המחלה הזאת, כיד חכמת הרפואה הטובה עליו, עד כי נצבה עגלת החרף, על יד העמודים התומכים בגאותם את מעקת בית החולים.
בית החולים הוא בנין חדש בנוי על חרבות בית החולים, אשר מט לנפול מזקן; בית אבנים בעל שתי קומות, כליל בהדרו, בתבנית בית החולים “הילד ישוע” בּוַרְשׁוֹ; עצי אלון ותרזה, עומדים על יד חלונותיו, אשר שמשותיהם מבריקות כמראות מלטשים – כאנשי החיל על המשמר, משלשת עבריו יסֻבהו גן נחמד, אשר בימי הקיץ יתן פרי חמד וְיַזִיל בשמיו, להשיב נפש שוקקה ולהחיות לב נדכאים, רק אז בימי החרף עמדו עציו פשוטים ועורים, ועליהם התעלם שלג. צלמונע קפץ מהעגלה, ויעבור לפני, לרגל המלאכה אשר לפניו, לבקר את “חוליו”; ואנכי עליתי במעלות אבני השיש, נשען על יד אבטליון.
הדלת אשר עליה מקלעת כרובים ופטורי ציצים, נפתחה ביד שומר הסף הלובש מדי תכלת ארוכים, מלאי כפתורי נחשת קלל, על ראשו כובע בעל שלש צלעות, ונוצת תוכי בצדו, בידו אחז מקל ארוך כמדתו, ועל ראשו גולת כסף. ביראת הכבוד נכנסתי אל האולם הגדול אשר רצפתו, בהט ושש, לוחות לוחות מרבעות, ובעלי שלש צלעות, בתבנית “מגן דוד”. מסביב להקירות עמדו כסאות עץ אלון בעלי ידות גבוהות מחטבות, ובטבור האולם, – שלחן גדול, ועליו צבורים, ספי קשדש וחול, עתונים שונים, צנצנת בדלח מלאה מים זכים, וכוסות אחדים. ממול הפתח בביאה, עמדו שתי שורות גברים ונשים כשני חשיפי עזים, אשה מול רעותה, הגברים לבד, והנשים לבד; הגברים, מרביתם צעירים לימים, לובשים כתנות עור, וצונפים מצנפות וירטיקליות, והנשים גם הנה מרביתן צעירת לימים “דם וחלב”, לובשות בגדי שרד, צעיפים לבנים, ואפודות שחורות! ואיש בא בימים הדור בלבושו, התיצב לפני בתור מפקח על בית החולים, ואחרי אשר מצא חן בעיני להכירהו, הציג לפני את הגברים והנשים בתור משרתי בית החולים ויקראם בשם לפני.
כלם השתחוו לי בענוה, וגם אנכי השתחויתי, ואושיט את ידי לכלם, ואעמוד על מקומו ואשתומם. ראיתי כי בני ובנות עשירי העיר המה, ואיך נמכרו לעבדים ולשפחות בבית החולים, לשרת חולים נגועים ומוכי אלהים?..
המפקח העיף עלי עין ויאמר:
– מדוע זה הנך מחריש ומשתאה אדוני הסופר?
– חידה בעיני, אדוני! הלא בני ובנות עשירי העיר המה. מחוג האינטליגנציה!
– אכן אדוני, גם בת רבי פגעיאל, ואשת רבי אחירע הצעירה, ובת צלמונע תסעדנה את החולים על ערש דוי, וכל משכבם תהפכנה בחלים.
– לא האמנתי כזאת לולא שמעתי מפיך!
– הלא גם עיניך רואות!
– שלא על מנת לקבל פרס?
המפקח הרים ראשו כלפי מעלה ויצחק בקול ויאמר: עוד יסיתך בשפק? הנדיבים והנדיבות האלה, עוד ישחדו מכספם בעד בית החולים, כאשר ישחדוהו מכחם!
– האזלת ידכם לשכור לכם משרתים ומשרתות?
אבטליון עמד על מקומו כעל גחלים לוהטות, ראיתי כי נפשו אִבְתָה לפצות פיו, אפס כי לא הרהיב עוז בנפשו, לדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה ומנין.
והמפקח בעביר את ידו על מצחו, על פניו וזקנו ויאמר:
– היטבת לשאול אדוני, אך מה אענך? אם אספרה כמו, הנה דור בניך בגדתי, אז אהי כבוגד, כהולך רכיל בעמי… אבטליון ידידי, הבה מענה לאדוננו הסופר!
כמשא כבד נגול מעל לב אבטליון, ויקרא ברגש:
– אנוכי אענך אדוני, אך צר לי מאד כי אהי בענינך כצר ואויב לעמי אשר אהבתי סלה אשר בהזכירי מומיו, אך בחרפה גם לחיי, אך מה לעשות? והאמת לא תכיר פנים! אנכי אשוב להגיד לך, כי עם לא בינות אנחנו עם לא אמון בו15 מכף רגל ועד ראש אין בנו מתום! גם בבתי חסדינו רק צלמות ולא סדרים, עשק רש וגזל משפט; את בית החולים הזה, ככל בתי החולים העברים הבקיעו אליהם אנשי חמס, בני עולה, ויעשו שערוריות, ותועבות נוראות, אשר כל השומע תצילנה שתי אזניו, מקום בצדק והרחמים, היה מקום התפת, גיא-ההרגה; החולים העניים אשר לא השיגה ידם לשחדם מכספם חדשים לבקרים, מתו כלם מצער רעה ויגון, מזלעפות רעב, מאי נקיון; את אכלם גזלו ויחלקוהו יחד את הרקחות והטבחות, אשר יחד שמנו עשתו ויעשו פימה עלי כסל, והיותר החרימו… איש כי בא לבקר את קרובו החולה, עליו היה לשחד את לשומר הסף, וְהֵמְמֻנֶה היה אבי אבות הטומאה. החולה אשר בא, או הובא בידים ריקות, לעמת שבא כן הלך; ואם גם חזקה עליו פקודת הגבאים, לא בטל רצונו מפני רצונם, כי תמיד מצא טעם לפגם… ואם אספהו על אפו ועל חמתו, אז אוי ואבוי היה להחולה האובד ההוא! כי המטה אשר עלה עליה לא ירד עוד ממנה; ואם נמלט בעור שניו, אז הודה לאל גומר עליו! החולים שמעו מפי המשרתים והמשרתות, רק קללה ונאצה, ובגשתם לשרת אותם, ענום באכזריות חמה, ויטלטלום טלטלה, גם לבם לא חרפם להרים יד; ולולי נשי חסד אשר הביאו כפעם בפעם להחולים, מעט יין להשיב נפש, או ממתקים ופרי מגדים, מעט מרק או גם לחם סלת… כי אז גועו לשחת, הודות להנשים הכבודות כי נתנו להחולים רוח ונשמה, עוז ותעצומות.
– ושועי העיר? למה הביטו בוגדים? מדוע לא התעוררו על תועבות הרשעים האלה?
– הה אדוני, שועינו העוסקים בצרכי צבור, יָראו את חמת הממונה, הם ידעו כי הממונה יודע אשר גם הם לא ינקו מפשע רב, ועל כן שמו יד לפה… וגם ברי לבב, אשר פקחו עין, היתה עינם כעין הבדולח המלטש, בעל שלש הצלעות, אשר בעדו לא יראה הרואה נכוחות, רק מחזות שוא ומדוחים, כמה וכמה גונין, כרפס תכלת וארגמן, ומראה הקשת בענן… והחולים אשר בית החולים היה להם בור עוני, לא התאוננו רע, ביראתם את חמת הממונה, ומשרתיו, אשר היו בידיהם כחומר ביד היוצר; ומה גם כי מרביתם כצאן לשאול שתו, וכל הכתוב לחיים הודה לאל גומר עליו כי יצא לאור באור החיים, ומה לו לדרוש משפט? די היה לו כי חי הוא, ולו דרש משפט! ההיה לו שומע? הן:
אֵל דַּר בַּמָּרוֹם,
וּמוֹשׁל צַדִּיק מִמֶּרְחַקִּים,
יַד הָרָשׁע תָּרוֹם,
וַעֲשׁוּקָיו לַשׁוְא צוֹעֲקִים!..
מי ישים לב לדברי העני? אמנם דברי העשיר נשמעים, אבל העשירים לא נסו לבוא עד שערי בית החולים; לא רק בגלל אשר לא צר להם המקום בביתם, כי גם באשר כי לא ידעו כל מחלה; כדאמרי אנשי: חסדי ה' כי לא תמנו: “העניים יחלשו, העניים יגועו, העניים יקברו!”
בין כה וכה האריך רשע ברשעתו, וראה נא אדוני איך האמת נעדרת! פעמים הרבה קבלו ראשי עדתנו טובה וברכה משר הפלך, בעד הסדרים הטובים והישרים השוררים בבית החולים, כי לפני בואו כרכמישה נתן צו להסיר בגדי החולים הצואים, ולהלבישם מחלצות, לנקות את המטות והמשכבות, וכלי הבית, הרצפות והמעלות, ולהכין בבית הבישול ממבחר הזבח; ופקודה נמרצה יצאה אל כל החולים, לבל ימלט מפיהם דבר מר, ואם ישאל אותם שר הפלך דבר וכו'. ושר הפלך בבקרו את בית החולים, חשב הוא בלבו כי עומד הוא על מעמדו, במקומו כהלכתו! אבל עונותיו ילכדוהו את הרשע! אֶל קנא ונוקם יאריך אפו, אבל גם ישלם לשונאיו.
איש מסכן אחד זקן בא בימים, מחזיר על הפתחים, חלה ויאָנש, ואיש אחד מבני דלת העם, הֶיָשׁב בקצה העיר, אשר בביתו מצא מחסה, הביאהו אל בית החולים, והממנה לא שעה אל תחנוני הזקן, אשר בכה והתחנן לו לרחם עליו, זמן כביר עמד על רגליו עד כי ברכיו כשלו ויפול באין אונים על התכתק העומד על יד הפתח בביאה, ויחר אף הממונה בו, וירב בו לאמר:
– איך נועזת לפרוץ פה ביד חזקה? די לנו חולי עניי עירנו, ולא עניי בני האספסוף הבאים משוט בארץ!– ויצו על אחד המשרתים לשים מקומו אחרי הדלת והמזוזה, והמשרת הואיל הלך אחרי צו, ויחזיק תחת אצילות ידי הזקן ויוליכהו החוצה.
– נבלה נוראה! רשע ואכזריות! הבאמת שורר חוק און כזה, לבלי קבל גרים נודדים לבית החולים?
– חלילה! אך באשר לא שחדהו מכספו, כי זה משפטו תמיד לקבל בעד כל חולה הבא אל הבית מתן שכר!
– הוי רשע עריץ!
עוד לא שמעת אחרית דבר! היום ההוא היה יום חרף, הכסף החי ירד עד מעלת שמונה עשרה, רוח ים שתה עליו נוספות, לעת ערב; החולה צפצף מעפר אמרתו, בכה והתחנן: “חוסו נא ישראל בני רחמנים! חוסו נא כי כל עוד נפשי בי”! והמשרת לא נתן לו חנינה, וירעם עליו בקולו וידחפהו מהמעלות, והאומלל נפל תחתיו ולא הוסיף קום!
– שוד ורצח!– קראתי וארקע ברגל.
– ביום המחרת יצאו שנים מהעוסקים במצות בעירנו, ויאספו מספר שקלים להכין תכריכים לאיש הֵלֶךְ עני, אשר מת בבית החולים, בלילה הראשון בבואו להרפא; הזקן הובא אלי קבר ביום ההוא, כי אין לך מצוה גדולה מזו לקבור את אחינו העברי.
ישראל בני אחמנים, אשר דאגו לנשמת המת, שלחו תעודת מסעו להרב דק"ק עיר מולדתו, למען ידרוש ויחקור, אם לא השאיר המנוח אחריו בן, אשר יתפלל בעד נשמתו תפלת הקדיש.
ואמנם המנוח השאיר אחריו בן יחיד, עני ונכה רוח, רבן של תינוקות, הבן התאבל על אביו שבעה ימים כמשפט, וכעבור ימי אבלו קבל תנחומים, בזכרו כי ירש את הון אביו, מאתים שקל, אשר כתב לו אביו במכתבו האחרון, כי בם יכלכל את נפשו ביתר שנותיו בארץ הקדושה, אחרי אשר מכבר נלאה בימי הזקנה להחזיר על הפתחים, וברשתו את הכסף הרב והיתה לו הרוחה; על הכסף לא דאג גם רגע, בדעתו כי שארית ישראל לא יעשו עולה, ויפן אל רבנו במכתב חתום ביד הרב דעירו, אשר בו בקש להשיב אליו מאתים השקלים, ורבנו אשר לא ידע עד מה, חקר ודרש בבית החולים, ובבית האיש אשר מצא מחסה, ולא יכול להציל מפיהם דבר אמת.
ואז החלה חליפות מכתבים בין רבנו, ובין יורש המנוח, אשר לא נתן לו מנוח, שנה תמימה. ולתקופת השנה ביום מות הזקן, בא היורש כרכמישה, אחרי אשר נטל רשות הורי תלמידיו, באמרו כי נוסע הוא להציב מצבת אבן על קבר אביו, ובבואו כרכמישה סר אל בית רבנו, אשר הסיע כעץ תקותו, ויצא בפחי נפש, וישם אל בית החולים פניו.
השעה התשיעית בלילה היתה אז, התינוקות שבו מבית רבן, ויצהלו קולם, וירונו בגאון עוזם, אחרי צאתם לחפשי מבית כלאם. הירח הנשקף מבין ערפילי טהר בחוג שמים, האיר את הלילה; צללי האלונים הגבוהים, אשר לפני חלונות בית החולים, פרשו צללים ארוכים ושחורים על שכבת השלג המלא זיו ומפיק נוגה. הממנה יצא אז מבית החולים בלוית אחד המשרתים, כי מאז עשותו המזמתה, נקר יתוש הנוחם את מוחו, ובהביטו על המקום אשר נפל הזקן חלל, פלצות בעתתהו תמיד, בזכרו כי רצח וגם ירש, כי את מאתים השקל הוציא הוא מחיקו במששו את בגדיו, ועל כן ירא לצאת יחידי בלילה, וביום ההוא גבר עליו פחדו בזכרו כי היום הזה הוא יום מותו, וברדתו מהמעלות, קפץ ממקומו, ויצעק צעקה נוראה ויפול ויתעלף, כי בהקיץ ראה את האומלל אשר מתגרת ידו נגזר! לאור הירח הכירהו בזקנו הקטן, בשכמו הכפוף, ועיניו הגדולות, ולא שם אל לבו כי יורד שאול לא יעלה, וכי רק בן המנוח הוא, אשר קלסתר פניו דומה היה לקלסתר פני אביו, תואר אחד להם כשני אגלי טל.
– הפלא ופלא! ומה היתה אחרית הבהלה?
– הממנה הובא אל בית החולים, והזעקה הקיפה בלילה את כל העיר, כי רפאים עלו מן הארץ, להחריד עיר ומתים. היראים צעקו קול אחד לשלוח בבקר השכם עשרה אנשים על קבר ההלך, לבקש ממנו “מחִילה” למען ישוב אל מנוחתו. והבן היורש לא מצא מנוח לכף רגלו, כי בכל מקום עברו היתה זועה, קול פחדים, וזעקת שבר, ילדים אחז השבץ, נשים התעלפו, מחלת הסְפַּזְמוּס תקפתן, גם גברים אמיתי לב, חתו וינוסו מפניו מנוסת חרב, ותהי מהומה גדולה ונוראה מקצה העיר ועד קצה! הזעקה הקיפה את בית פקודות המשטר ובית רבנו, ורבנו בראותו את המהומה והבהלה, יצא אל מעקת ביתו, ויספר להם בקול גדול, כי בן המת הוא אשר בא לרשת הון אביו!
ובין כה וכה בא פטר בן מיכאל שר הרבע בלוית שוטרים אל מקום המעשה; ומשרת בית החולים אשר עזר אחרי הממנה לרעה, ופלצות בעתתהו, בשמעו כי המת יצא מקברו לערוץ הארץ, ויודה על פשעו – הורד אלי בור. ואחרי כן באו גם פקידי המשטר אל בית החולים, למען הביא את ה?מ?ה16 בשערי הרחמים אפס כי הוא נתן לו ערובה נאמנה כי לא יברח… אם גם יחרץ עליו משפט מות!.. הידעת איזו ערובה? את נשמתו! כי גם אחרי אשר השיבוהו הרופאים לתחיה, בעזרת עלוקות, ותחבושת זבובי ספרד כרב גדלו, ויפקח את עיניו, הודה על פשעו, כי רצח גם ירש את מאתים הכסף, ואחרי התודותו נפחה נפשו.
ביום המחרת כאשר הובלה גוית הממנה אל שדה הקברות, בא שר השוטרים ועוזרו פטר בן מיכאל השר, סגן הקטגור, ורופא המחוז, ויוציאו את ההלך הזקן מקברו, וינתחוהו לנתחיו. והבן אשר בא, לקחת ירושת אביו, היליל, ויגז שערת ראשו, בראותו את החרפה אשר הסב לאביו, והעיר כרכמיש נבוכה.
ואז אחרי אשר זרחה השמש על התועבות והשערוריות בבית החולים, ועיני העדה נפקחו לראות את העמל והאון; הוסרו כל נושאי משרה, בבית החולים מפקודתם, ואם כי נמצאו בני בליעל, אשר נסו לצאת המערכה להלחם בעדם.. אבל הפכו ביום קרב!
רבנו קרא בקול גדול: “מי לה' אלי”! ויתאספו אליו כל בני ובנות עירנו קהל גדול מאד, ויציע לפניהם, כי אם יש את נפשם לקים מצות “בקור חולים” בגופם, ישרתו בבית החלים מסח! ואחרי אשר קבלו באהבה וברצון את הצעתו, בחר מהם שלש מאות וששים גברים, ושלש מאות וששים נשים, כמנין ימות השנה, ועל כל איש ואשה לשרת יום אחד בשנה. ואחרי כן בחר רבנו עוד שלש מאות וששים גברים, ושלש מאות וששים נשים, ויקראם בשם “כמקום המשמרות”! אם יחלה איש או אשה, או כי יצאו את העיר, ומלאו הם את מקומם.
– איש ואשה שנים ליום? איך יעצרו כח לעמוד על רגליהם עשרים וארבע שעות מבלי תת שינה לעיניהם, ועוד לשרת חולים?..
– אל תבהל ברוחך אדוני! כי הכל נעשה בחשבון ודעת! שלש מאות וששים גברים, ושלש מאות וששים נשים, יתחלקו לשלשים משמרות. ארבע ועשרים נפש לכל משמר, שנים עשר גברים ושתים עשרה נשים; וכל משמר יתחלק לשנים עשר משמרות, גבר ואשה לכל משמר, נמצא כי על כל איש ואשה לעבוד עבודה בבית החולים שתי שעות בחודש, וארבע ועשרים שעה בשנה! אחשוב למשפט כי גם החלש יאמר: “גבור אני” לעבוד עבודה קלה כזאת!
– יה אֵלי וגואלי! וגדולתו אין חקר! פלא יועץ הוא!
– התאמין אדוני, כי בעד הבנין החדש הזה, עלינו להודות הרבה הרבה לבעלי המשמרות?
– גם בממונם ישחרו בעד בית החולים? האם חולם הנני?
– לא בחלום אשמיעך דברי אלה, כי כן, גם בממונם! כל אנשי המשמר יתנו תרומה מצערה, חמש עשרה קשיטות לחדש, וקשיטותיהם מצטרפות למאתים וששה עשר שקל לחדש, או לאלפים חמש מאות תשעים ושנים שקל בשנה!
– מי עוררם להמפעל הקטן והגדול הזה?
– הם בעצמם התעוררו! הלא ידעת את נפש אחינו בני בריתנו, כי אוהבים לחקות מעשי רעיהם, וכאהבתם את החקוי, כן יאהבו גם ההתחרות! החקוי וההתחרות, שני אלה, הרבה הרבה, עזרו לְהַוִתֵנוּ, וישפילו עד עפר את מצבנו החומרי והמוסרי, וישפילו מאד את ערכנו בעמים. לא רוכלא אני ליזול ולחשוב, אבל אין רע בלי טוב! בשני היסודות הרעים והמשחיתים האלה, טמיר ונעלם כח נפלא, סגולה יקרה אשר תצילנו מיד הכליון! בעד כל פעולות הצדקה והחסד, הטוב והתושיה, עלינו לשבח לשני היסודות האלה! חברה כי תוסד באחת הערים, חברה “סומך נופלים” “מלביש ערומים”, זוקף כפופים“, חברה “חיי אדם”, עין יעקב”, “חברה משניות” “חברה ש”ס" ועוד ועוד. הנה עד מהרה תולדנה להן אחיות הרבה! קהלה אחת תחקה את מעשי רעותה, ועוד יקחנה לבה להתחרות עמה!
העתונים העברים הודיעו כי נוסדה חברה אחת בשם “חובבי ציון” או “תומכי עובדי אדמה בסוריא ופלשת”. והנה מכנף הארץ זמירות שמענו! מפנים אפריקה ואיי אוסתרליה, כי גם שם נוסדו חברות כאלה; דבר שלח בן יהודה בירושלים, להפוך לכל העברים שפה אחת, "שפה ברורה ", ונפל בישראל באודיסה, בורשו17 וכל הקהלות הגדולות והקטנות, ומלאו חברות “שפה ברורה” את הארץ כמים לים מכסים, ויש תקוה כי בשוב בנים לגבולם, או אם גם ימצאו מנוחה בארץ ארגנטין בעזרת ממשלתנו האדירה, אז תהי שפת עבר שפת המדינה, בשפת קדש יערכו שטרותיהם, פקודותיהם, עניני המדינה והארץ וכל צבאם, ולמוד החכמה בבתי המדרש אשר יקימו להם… וכן פעל החקוי וההתחרות בעירנו!
עירנו כרכמיש אלהים יְכוֹנְנֶהָ עד עולם סלה, היא אֵם לששים אלף בישראל, גם אחרי אשר משפחות למאות, מרחוק נדדו. הלא תבין כי עוד נמצאו רבים אשר נכספה גם כלתה נפשם, להמנות בין אנשי המשמרות, מה עשו? החלו להתחרות! כאלפים נפש, איש ואשה, התאספו מסביב לבית הרב, אשר בחצר בית הכנסת הגדול, ויקראו קול גדול: “אנחנו נקנה בכסף מלא, את עבודת הקדש הזאת”! ואז החלה התחרות! ואנשי המשמרות הוסיפו חק בספר התקנות אשר להם, כי על החברים והחברות להביא לקופת בית החולים, חמש עשרה קשיטות לחדש, לגלגלת!
בשמעי את הדבר הנפלא הזה קפצתי ממקומי ואקרא:
– אַיָם איפוא רבנינו? אים איפוא פרנסינו? מדוע לא יפקחו גם הם את עיניהם? מדוע לא ידעו גם הם את חובתם הקדושה לעמם האובד בתהו לא דרך? מדוע לא יעשו גם הם סדרים טובים וישרם כאלה בקהלותיהם? הן לא בשמים היא, ולא מעבר לים! הן קרוב הדבר לעשותו! אמנם אין עם קשה ערף כעמנו, אבל גם מקשיב שומע מוסר אין כמוהו! “ציתן” הוא, ציתן ומוכשר לקבל טהרת הקדש!
ואבטליון קם מכסאו וילך אחת הנה ואחת הנה, ופניו העידו כי עם לבבו ישיח, ויעמוד ויבט בפני המפקח כמו שאל עצתו בשקור עין, ואחרי כן פנה אלי ויאמר:
– למחיה שלחך אלהים הנה! אנכי אקח דברים את רבנו, בקופת אגודתנו חובבי שפת עבר, יש כסף לאלפים, ואתה אדוני תשים קסת הסופר במתנך, ומכרכמיש תצא תורה. אך עוד חזון למועד!
–אנכי בנתי לרעו, ותקוה טובה החיתה את רוחי אז, כי אֵעָזֵר במשאת כסף, שכר עבודה אשר יעמיסו עלי, ולביתי אשוב ברכוש גדול, ולבי המה כמו יין, בלכתי אחרי המפקח, אשר הוליכני בכל חדרי בית החולים, ויראני את אלמיו ואולמיו תאיו ויציעיו, בית המרקחת, בית האמבטאות, ובית המלתחה, ולבי מלא היה רצון על כל גדותיו, ואהי אך שמח.
פתאום נעכרה רוחי מאד:
בעברנו על פני המסדרון, ראיתי והנה ארבעה גברים צעירים לימים, נושאים מטה שחורה בארבעת בדיה, המטה מכֻסָה בבגד שחור, ויחד הָפנו בעד הפתח הפונה החצרה אל חדר המקרה, הוא “אהל המתים” אשר לפני גדר הגן משמאל.
פניתי בבקשתי אל המפקח כי יתנני לראות את המשטר השורר באהל המתים.
– לך ושוב אדוני! ואנחנו נחכה לבואך בתא הסופרים! – ענה המפקח, ופניו העידו כי לרצון היה לפניו להפרד ממני רגעים אחדים…
ואלך אחרי נושאי המטה.
הם באו האהלה, ויורידו את המטה מעל שכמם, ויניחו את גוית המת לארץ, אחרי אשר מתחתיו יֻצע שבלי תבן אחדים, ויכסוהו בבגד שחור, וידליקו נרות במנורות נחשת קלל, ויעמידום על הארץ סביבותיה, ועשרה זקנים אשר בגדיהם העידו כי ימצאו מחסה בבית מקלט לזקנים, באו האהלה, ויוציאו ספרי תהלים מחיקם, ויתיצבו מסביב לגוית המת, ויקראו מזמוריו בקול עצב מאד, ואנחת יאוש.
בעוד רגעים אחדיםבאה האהלה אשה זקנה כפופה, אשר פניה צמקו כגרגרת, בגדיה היו נקיים, וצעיף ראשה לבן היה כשלג, כמו התהדרה בלבושה לכבוד יום “חתונה”. ברוח קרה נגשה אל המת ותכרע על הארץ, ותגל את פניו, תשפוך שיחה באזניו, בקול דממה דקה:
– קבל נא ברצון את קרבני, את קרבני האחרון אֵל רחום וחנון! צדקתך צדק לעולם ומשפטיך אמת, אוי ואבוי לאֵם שכולה! האחרון!… אלהים אמת ומשפטו אמת!
בדברה דבריה אלה, הוציאה מצלחתה תיבת טַבַּק קטנה, עשויה מקליפת עץ לבנה, ותפתח אותה במנוחה, ותרח ריח האבק ותנע ראש, מבלי אשר הורידו עיניה גם נטף אחד.
ואנכי לבי נמוג מדבריה, יותר מנחלי דמעותיה, נגשתי אליה ואשאל אותה:
– מי אַתּ זקנה? מי את עניה וקשת רוח?
– אוי לשברי אנושה מכתי! – ענתה הזקנה במנוד ראש ותוסף להריח אבק הטַבַּק – אם שכולה, אם אמללה הנני! שמונה בנים ותשע בנות ילדתי, בימי חיי חבלי! הריתי, חלתי, ילדתי, הינקתי, גדלתי רוממתי, ואת כלם הקרבתי לאדון כל הנפשות! כלם היו קרבנות, עולות תמימות, וזה הוא קרבני האחרון, בני האחרון, בני היחיד אשר קוה קויתי, כי ישים ידו על עיני, כי יתפלל בעד נשמתי החוטאת, ותהי להפך! ואנכי טפה סרוחה, רמה, ותולעה, חלילה לי מהתאונן, ה' נתן וה' לקח, אלהים אמת ומשפטו אמת!
הזקנה הוסיפה לכרוע על הארץ ותגל את פני המת ותשפוך שיחה, וכל הגה יצא מפיה, פלח כליותי ולבי, ולמרות רצוני בכיתי רב בכי, עד כי בושתי בפני, ואסור הצדה, עד אשר קלו מי עיני.
– צעיר לימים היה בנך? – שאלתיה בקומה מכרוע על הארץ.
– בן ארבעים ושש ותשעה ימים! כיום אתמול כי יעבור, אזכור את יום הולדתו: בימי החנוכה בליל הנר השני! הה כמה גלים, כמה משברים עברו על ראשי מאז ועד היום הזה! ואנכי אשה רפת כֹחַ עוד לא נצמתי מפני חשך! אלהים אמת ומשפטו אמת.
– מה היה מעשהו?
– הוא היה בעל מלאכה, אבל ירא אלהים, ישר ותמים, יגיע כפיו אכל, ועולתה לא נמצא בו, הוא למד מלאכה, כי אביו מת עליו בהיותו בן שש, ואנכי אֵם אמללה, רבת שבעה לה נפשי, עד כי גדלתיו, רוממתיו; עבדתי כל עבודת פרך בשבתי אלמנה, נסיתי ללוש עריסות, לנקות רצפות הבתים, לנכש בגן הירק, לכבס, למרק, רבות נשאתי עד כי הצלתיו מכף כל העריצים: מיד פח יקוש החותף – הנה הוא כעת בעולם האמת – רבי אחיתופל נשיא העדה – עליו השלום – היה אחד משלומי אמוני ישראל, גדול בתורה, אך – אל יהיו עליו דברי למשא – הוא הכביד אכפו על אלמנה ויתום, ופני עשירים הדר, על בני לטש עין למסרהו לעבודת הצבא, למכרהו בכסף, ואנכי אלמנה אמללה, ורפת כחַ, נלחמתי בגבורי כחַ כמוהם, ואנצחם במלחמה, ולא נח שבט הרשע על גורלי! עוד אזכור כיום הזה, כי ביום חרף אחד, ביום קרה וסערה, אשר גם צפור שמים נקפאה, ואנכי ערומה ויחפה, רעבה וצמאה, רצתי עם בני, דרך שלשה ימים, ומבשרי שטפו נחלי זעה, ואחרי רדפו עורב וזאב, שני משרתי העדה, בעגלה רתומה לשני סוסים אבירים, ואנכי את רגלי רצתי, וָאַלְאֵם! אמנם כחי עזבני, אך כֹחַ אהבת אם, עוד חדש היה עמדי! אלהים אמת ומשפטו אמת!
לשמוע זכרונותיה אלה, נעכרה רוחי בקרבי. והזקנה הוסיפה לדבר:
– אֵל דעות ה' וכל דרכיו משפט! אנכי זקנה בת שמונים וחמש, אתהלך באשמי, ואתה בני, נגדעת בלא עת! קבל נא ברצון אֵל רחוםוחנון את קרבני האחרון, הה יוחנן בני, אלהים אמת ומשפטו אמת!
– שם בנך המת הוא יוחנן? יוחנן שם בנך? – שאלתי, ודמי נקפא בעורקי.
– יוחנן יוחנן! – ענתה הזקנה במנוד ראש, וַתָּרַח את אבק הטבק – שמו כשם זקני – זכר צדיק לברכה – רבי יוחנן זקני היה דיָן ומוכיח פה כרכמיש, הוא היה צדיק בכל הדורות, אשר בֵּרָךְ בּרָךְ, ואשר אָרַר אֹרָר, זכותו יעמד לך בני, כי מלאכי שלום, מלאכי עליון, יקדמו פניך, ויובילו נשמתך בשמחות וגיל, לחסות בצל כנפי חסין יה! הה אם שכולה, אלהים אמת ומשפטו אמת!
– המכבר נפל למשכב? – שאלתי, ולבי נמוג מפחד.
– שואת פתאום, אללי לי! פחד פתאום משואת רשעים: יומים חלה את חליו, בליל שלשום יצא יחידי, מבית אורחים בקרבת בית הנתיבות החדש, ויתנפלו עליו פועלי און, פועלי בית חרשת למכונות הקטור, ויכוהו, וישללו את כספו, הכסף הוא ה“ירושה” אשר נתתי לו בעודני בחיים, כי אין חפץ לי עוד בכסף, אחרי אשר הכינותי לי “בגדי החתונה”… בית ונחלה אִוְתָה נפשו,מקום להניח את ראשו לעת זקנה! בבוא בוקיה הסרסור לבשר לו, כי הקרה אלהים לפניו בית “במקח השוה”, שמח מאד לקראתו; הידע בן אדם תולעה כי מלכדתו עלי נתיב? אלהים אמת ומשפטו אמת!
עוד הרבתה הזקנה האמללה לשפוך שיחה, אפס כי ברגע קטן חרשו אזני, חשתי בנפשי כי הנני טובע, הנני יורד במצולה ושבלת שטפתני… ולא שמעתי מאומה, גם קול הזקנים נחבא מפני, ברגע קטן שכחתי עצבי, רגזי ופחדי, כי שֵנה מתוקה אחזה שמורות עיני ואישן ושנתי ערבה לי מאד! אך פתאום חשתי קור נורא בבשרי ומועקה ברקותי, ועורקי ידי, ואבהל! ואפקח את עיני, וארא והנני נשען בזרועות חובש בית החולים, ובבהונות ידיו ילחץ את רקותי, וירחץ בשלג את זרועותי, כפתרי אפודתי פתוחים, וחרצבות כתנתי מותרים, והזקנים הביטו בי, ויתנענעו מסביב לגוית המת, והזקנה שפכה מרי שיחה:
– באהבה וברצון אקבל עלי את הדין! כל דרכיו משפט, עונותי הטו אלה! אלהים אמת ומשפטו אמת!
כשוב רוחי אלי אספתי נפוצות מחשבותי, ואזכור את החזיון אשר הראה לי דמיוני בלילה, כי יוחנן נראה אלי עטוף בתכריכים, ויזמינני לבית דין של מעלה, וָאִוָכַח כי יש כֹחַ טמיר ונעלם בנפש בן תמותה לדעת עתידות…
ובין כה וכה מהרו האהלה, שנים מהעומדים על המשמר, ואחריהם, אבטליון, צלמונע, גם רבי פגעיאל, רבי אחירע, רבי און, ורבי עיר, כלם נבהלים ונרעשים, ובראותם כי לא כצעקתה הבאה אליהם, וכי שבתי לתחיה, ותחי רוחם.
נשען על יד הדוקטור שבתי אל תא הסופרים, ובמצותו השקני החובש מיין הרקח, ותאורנה עיני.
והמפקח בא אל תא הסופרים ויבקש סליחתי, כי טרוד היה לשלוח דברו אל פקיד שדה הקברות לחצוב קבר ליוחנן הסנדלר.
– האם גם גבאי חברה קדישא אתה? – שאלתי, ולבי נתר ממקומו בשמעי שם יוחנן.
– חברה קדישא? השם הזה מכבר נמחק מספרנו! כאשר רחץ רבנו את צאת עירנו, ואת דמיה הדיח מקרבה ברוח משפט, אז כבס גם את הכתם הנורא הזה!
– ומה זה תתפלא? – הגיד אבטליון חלקו בראותו כי אניע כתפי, לקים דברי המפקח – הן גם בנפות הויכסל עומד שדה הקברות תחת שלטון העדה, ובכל זאת לא יתגוללו שמה המתים בראש כל חוצות, וקבורה תהי להם, גם בלי חברה קדישא.
– גם בחברה קדישא, הגומלת חסד של אמת מצאתם עול?
– מאי גם? – ענה אבטליון כגוער בי – הלא לשמוע תועבותיה, שמים ישומו, והארץ תרגז תחתה! מכל המכות אשר הֻכִּינוּבית מאהבנו, נוראה היא המכה הזאת! התָּו האדום הזה, עוד נראה על בשרנו! קרא נא בספרי העתים לישראל וראית מעשים בכל יום, מעשים אשר תוצאותיהם נוראות היו, לא רק חלול שם ישראל, כי גם אבוד נפשות!… גבאי חברה קדישא, אח היה לבעל משחית, לראש הקהל; האחרון פשט עור החיים מעל עצמותיהם, והראשון – עור החיים והמתים יחד! הוא פשט תמיד על החללים ויבוז… שמע נא אדוני את אשר קרה בעירנו!
– דבר כי שומע אנכי?
בניהו בן יהוידע חלה פתאום את חליו ויאנש מאד.
– בניהו בן יהוידע? – שאלתי, ולא נתתיו לכלות דבריו, – בניהו, הוא היה משכיל נסתר, גם יְשַׁר לב, ותְמִים דרך, אך בכרכמיש היה שמו מנואץ בגלל שבתו בגפו.
– איכא דאמרי כי בימי חרפו נשא אשה ויגרשנה מדעתה, כי כאשר ידעתו, היה בעל מום נבזה, כי פיו עקום היה הצדה, אמנם משכיל ומלֻמד היה, ודבר לא היה לו עם אחיו הכרכמישים, הוא “הלך לדרכו” באשר לחמו נמצא מהאצילים הקטנים והאכרים, אשר היה עורך דינם בבתי ערכאותיהם ויהי איש מצליח, ויבן לו בית רם ונשא על יד בית הנתיבות.
– אכן ידעתיו, מדי נפגשנו גרע לפני שיחה, וידבר עמי גבוהה גבוהה במושכלות, מרגלא היה בפיו תמיד: “על היהודי לחיות בין עם הארץ, ובין אחיו היהודים למות”!
– הוא שגה מאד אדוני! מותו בין אחיו היהודים רע ומר היה מאד! כי רבי מררי בעל הטכסה אשר היה אז בעל בעמיו, בא אל בית הגוֵעַ ויערוך שם צואה מזֻיפת בחתימת יד המת, כי הוא מנחיל את הבית להעדה הכרכמישית, בתנאי כי רבי מררי יהיה אפוטרופוסו, ויקרא אליו שני יוסף בן שמעון, אנשים ריקים ופוחזים, אשר לא רק בעד שקל כסף, כי גם בעד מלא לוגמא ימכרו את אלהיהם, ויחתמו על הַצַוָאָה בתור עדים נאמנים, ועוד הוסיף רבי מררי, כי בעד הבית הזה אשר מחירו היה כששת אלפים שקל כסף, נתנו לו אחוזת קבר על יד הגדר, כי אחרי מותו נמצאו מליצי יושר בעדו: כי בסבבו בכפרים התגאל בפתבגם…
– ועל כן?
– חכה נא מעט אדוני! את אגור החיט ידעת? ואת רבי גוריון, ואת רבי שפופם?
ידעתים היטב! את תמונת האחרון הצגתי פעם במכה"ע הצפירה לראוה בו. – בימי הפורים – אזכור הציגו תמיד הנערים “המתחפשים” מחזה התולים אחד, הנקרא בשם “צחוק רבי שפופם”… ומה קרם?
– אשת אגור החיט חלתה את חליה ותמת, ויבוא הבעל אל בית רבי גוריון, שהיה אז גבאי חברה קדישא, לבקש אחוזת קבר, לקבור את מתו מלפניו, ורבי גוריון זה, אם כי חכם הוא בתורה, חוקר ומבקר, ומליץ נפלא בשפת קדשנו, וחובר חברים מחכם, ואין דומה לו בכרכמיש; בכל זאת – יאמרו משנאיו – הנהו כאחד העם בהגיעו עד נקודת הכסף, ומה אות – יאמרו – כי רדף תמיד עסקים בצרכי צבור, בעת אשר העסקים ברחו מפניו… מעות הצבור הפקר הם, וכל הקודם בהם זכה, ואנכי לא אגדיל חלילה על עונו, כי גם משה רבנו, נתעשר מפסולתן של לוחות!.. ורבי גוריון שלח את אגור, אל הסופר והמזכיר של חברה קדישא, הוא רבי שפופם אשר על פיו ישק כל דבר, עליו אין להוסיף, וממנו אין לגרוע, ועל כן קראו לו רבים “כלב חברא קדישא”! ואגור ידע כי רעה נגד פניו בהסגיר אותו רבי גוריון ביד עויל! אך נשא בדומיה את אשר נטל עליו, ויבא ויתיצב לפני רבי שפופם.
את תואר פניו הלא ידעת! פניו לבנים, כפני ידוע חולי, ועיניו קטנות, זקנו קצר וצהוב, ושפם אין לו – בעונותינו הרבים –, בגלל חוטמו ההרוס עד היסוד בו מחטאות נעוריו… על כן יקרא בשם ה“חרום”. אוי למי שפגע בהערוד הזה בשעת כעסו, ומה מאשר היה אגור בעיניו, בראותו כי השעה ההיא היתה שעת רחמים ועת רצון לפניו.
– מה לידינדי בבינתי? (מה לידידי בביתי?) – שאל רבי שפופם, בקול חתולים, כי אכזר הוא האיש, ומנגע זולתו עונג לו.
– הה רבי שפופם אלופי ומיודעי! – ענה אגור בקול בוכים – הלילה עלה המות בחלונותי, ויקח ממני את מחמל נפשי, את אשתי אשר ראיתי עמה חיים, שלשים ושבע שנים, נורא הוא אסוני, שברי גדול כים, ומי ירפא לי!
– בנגן ענדן תהין מנונחנתה! – (בגן עדן תהיה מנוחתה!) – ענה רבי שפופם במאור פנים.
ואגור בראותו כי יהתל בו, חלף קור נורא בעצמותיו, ותרגז בטנו.
ורבי שפופם הוסיף לדבר: מין ינתן וענשו כאנשתנך כל נשין גבינרנו! – (מי יתן ועשו כאשתך כל נשי גבירינו!)
– אל תפתח פה לשטן רבי שפופם אלופי ומיודעי! – נאנח אגור בפנים מעוררי רחמים.
– פנתי! הנלא באנשרך יקנאו רנבים! (פתי הלא באשרך יקנאו רבים!)
– כל אויבי המבקשים נפשי לספותה, יאשרו בארץ כמוני!
– אנכין אנדנבר בנך נכבנדות! כנלה נאה וחסונדה, ולה ענשרת אנלפים שנקל כנסף! (אנכי אדבר בך נכבדות: כלה נאה וחסודה, ולה עשרת אלפים שקל כסף!)
– אנא רבי שפופם, – התחנן אליו אגור בקול עצב קורע לב – אל תהתל במר נפש וקשה יום כמוני! הלא עוסק בתורה אתה, וזכרת את דברי חכמינו ז"ל: “אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו”, ומה גם להתל בו, לחתות גחלים בוערות על מכותיו הטריות!..
חמת רבי שפופם, נתכה כאש לוהט, הפטוס הקטן אשר על חרבות חוטמו ההרוס, הלבין כסיד ויגוע, ועיניו עופפו בחוריהן כעיני החתול, ויתרומם מעל כסאו ויתן בקולו: חניט שנקץ ענז פנים! (חיט שקץ עז פנים!).
פני אגור נהפכו לירקון, ועיניו נגרו דמעות רותחות, טפות טפות אשה אחרי רעותה כעיני ילד קטן, וידום.
– הנחלנק הנחמנשי מנהנדוניא יהין קנדש לחגברה קדינשא ואנת מנתך קבונר! (החלק החמישי מהנדוניא יהי קדש לחברה קדישא ואת מתך קבור)! – ענה רבי שפופם כשוך חמתו.
– איזה חלק? איזה נדוניא? חלק חמישי? כמה הוא החלק החמישי?
– אלפים שנקל!
– אלפים שקל? אוי לי כי נדמיתי!
– אלפים שנקל! (אלפים שקל!)
– אלפים שקל?! – צעק אגור ויקפוץ ממקומו ויחרר וינוע – אלפים שקל? האם שודדים ומרצחים הנכם? אנשי חמס? האין אֱלֹהַ בקרבכם? יעבור עלי מה! אלפים שקל לא אתן! לא אתן! כי אלפים שקל אין לי! אלפים שקל? שוד ורצח! רצח נורא!
– אנם לא תנתן, אנז במנלח תמלנחנה, והינתה לנך למנשמנרת ינמים רנבים! (אם לא תתן אז במלח תמלחנה והיתה לך למשמרת ימים רבים!).
ואגור, לשוא התחנן אל גוריון כי יעש משפטו ודינו, לשוא התנפל לרגלי אחדים מנכבדי העדה כי יעתירו בעדו! רבי גוריון ועוזריו באחת: אגור הוא איש אוצרות, לו חמשים אלף שקל, ומאז עלה לגדולה, לא לקח גם חלק קטן לדבר שבצדקה, ולא רק מהכלל יקפוץ ידו, כי גם מאחיו האביון; ועתה שעת הכשר היא, כי ישלם את נשיו בעד כל השנים הרבות ההן… ולא אכביר במלים, אחרי בכי ותחנונים, אחרי קללות וזעקות נתן שמונה מאות שקל, בדעתו היטב, כי עצת רבי שפופם, למלוח את אשתו המתה במלח, למען תהי לו למשמרת ימים רבים, לא נכונה היא!
– אנכי אתן צדק לְפֹעַל רבי גוריון! מדוע לא ישא איש עשיר כמוהו במשא העדה!
– גם אנכי, גם כל העיר נתנו צדק לפעלו, לו הובא הכסף אל קופת העדה, אך… הנה שמענו דבת רבים!..
– ועל כן?
– שמע נא ואספר, אך אל תבהל ברוחך! ריב עולם היה לרבי גוריון ברבי מררי, רבי גוריון הלא אמרתי לך: כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו! שני מיני מכס היו בעירנו, מכס גבול העיר, ומכס הבשר, על שני “כלי חמדה” אלה לטשו עין כל קציני עירנו, בכל דור ודור, כי העשירו את בעליהם, ורבי מררי היה המוכסן, הוא זכה לשני שלחנות, למכס הגבול, ומכס הבשר, ויצר רבי גוריון התגבר עליו, ויבוא ויתיצב בשער ההתחרות ( ΤορгЬ ) ביום הכסא ויוסף עשרת אלפים שקל, ויוצא את מכס הבשר מיד רבי מררי! ואז התגלע ריב ביניהם, “ריב הכלבים בעד העצם” ועד שרי המלוכה הגבוהים הגיע דבר שניהם: רבי מררי גלה בכתבי דלטוריא את עונות הטכסה, ורבי גוריון גלה את ערות מכס הגבול. וכתום שלש שנים, בא רבי מררי, ויוסף ששת אלפים שקל, ויוצא את הגזלה מיד רבי גוריון ויבוא רבי גוריון ויוסף ששת אלפים שקל, ויוצא את מכס גבול העיר מיד רבי מררי! וכה נלחמו שני האיתנים האלה איש ברעהו. וכדי היה בזיון וקצף! מחיר הבשר עלה ביוקר, מקורי הצדקה והחסד דללו וחרבו, עניני העדה הובאו במבוכה נוראה, ואנחנו עונותיהם סבלנו, אנחנו וכל העם!…
ויהי אחר הדברים האלה אחרי מות בניהו בן יהוידע, ואשת אגור החיט; מצאו בעלי חוב אלה לגבות את חובותיהם איש מרעהו: רבי מררי כתב דלטוריא אל שר הפלך, כי רבי גוריון לקח בלא משפט שמונה מאות שקל מיד אגור החיט בעד אחוזת קבר, וישם את הכסף בכליו. ורבי גוריון שלם לו על יתר, ויכתוב דלטוריא, כי ערך צואה מזויפת בשם בניהו בן יהוידע, ויירש את נחלתו… מובן מאליו, כי כבוד ישראל חֻלל מאד, וכבוד עירנו בפרט… כי בוקע עצים יפיל שבבים! עירנו היתה כמרקחה ימים רבים, שרים גדולים בתור שליחים מיֻחדים, שֻלחו כרכמישה, לחקור ולדרוש הדברים, ברוב עמל ויגון ושפיכת דמים (תרתי משמע) נמלטו מרשת טמנו איש לרעהו, אך נענשו בשלילת זכיות להמנות בין חברי בית המועצה ולשאת כל משרה בעדתם, ולהתיצב בשער ההתחרות… שני יוסף בן שמעון אֻסרו בגדוד האסירים. ורבי מררי אשר המלחמה הנוראה הזאת הריקה את אוצרו מאד, מלבד כעס ומכאובים, פחד ושבר ברוח, יגון וחרפה, בגלל אשר נפקד מקומו בבית המועצה, ובבית פקודת העירונים, ובלשכת הטכסה, ומקומו לקחו אויביו ומתנקמיו; חרה אפו בתבל ויושבי בה, ויברח מפניה עד שערי מות!..
אולם גדולה היא הנקמה אשר נקם מאנשי ריבו במותו, מאשר נקם מהם בחייו! כי בראותו כי בא קצו, קץ כל בשר. מהר ויבוא וַרְשַוָה, וימת באחד מבתי האורחים, ויקבר במחיר לא רב, ופרנסי כרכמיש שמעו ויחרקו שן, כי הסב להם נזק רב: כשלשת אלפים ויותר! ורבי שפופם קרא אז מנהמת לבו לאמר: “חנבל עגל דאנבדין דנלא מנשתנכחין”! (חבל על דאבדין דלא משתכחין!) ובצפיתו הבל, צפה כי אשתו האלמנה תשלם נחומים לו!..
ואז חגר רבנו בעוז מתניו, ויבטל את “חברא קדישא”, והנהגת שדה הקברות מסר בידי האדון המפקח, וחק כתוב בספר התקנות החדש: "שלשה שקל בעד אחוזת קבר, והעניים ימצאו להם קבורה בתוך אחיהם חנם אין כסף!..
– אבטליון אבטליון! – אמרתי אליו – ארחמך מאד כי לב טהור ברא לך אלהים, ואמרותיך נעמו, אך רפיון עצביך יהיו בעוכריך! הנך פיסימיסט נורא מאד!..
– הה אדוני – ענה אבטליון כנכלם – לו יצאתי לשפוט, כי אז צדקת בדבריך, אבל אנכי הלא ספרתי לך מעשים אשר נקרו ויאתיו! מה מאֻשר הייתי בעיני בבשרי צדק; ומה אמולה לבתי, כי עלי להוציא את הפגרים מקבריהם, ולשטחם לעיני השמש!..
כשעה תמימה עוד ישבתי בתא הסופרים. המפקח פתח לפני פנקס בית החולים, ואחרי רשמי את אשר ראו עיני, צוה צלמונע על רַכָּבוֹ, להוליכניבעגלתו אל בית מלוני, ויחדו לווני עד אשר ישבתי בעגלת החרף, ואחרי אשר הרכב הפך בסוסים וינהג, הרימו כובעיהם מעל ראשם בדרך כבוד, עד אשר עברה העגלה מעליהם.
ה. יֶשׁע וּפִדְיוֹם 🔗
שנים ילוונו על דרך החיים, מיום צאתנו מרחם אמנו,עד יום בוא חליפתנו:הפחד והתקוה! – הם יאחזונו בשתי זרועותינו מימין ומשמאל; מאז נוכל לטפס ולעלות על ההר הנורא, המלא חתחתים ומכשולים, וסירים סבוכים – מעבר האחד; והם לא ירפונו עד רדתנו מעבר השני, בשלוח השמש קרני אורו האחרונים, על פני תהום, התהום הנורא אשר יהי זבול לנו, וחשך עולמים ישופנו! הפחד דוב אורב הוא לנו, ארי במסתרים, אל מראהו נֻטל, בשאגתו ירגז לבנו, בינתנו תסתתר, וידינו תרפנה מעשות תושיה, והתקוה היא אילת אהבים ויעלת חן, דריח ירוונו בכל עת, משוד תנחומיה תיניקנו, וגם רעה תמתיק בפינו.
אבל שני אלה, יחד יסֻבונו בכחש! כל ימי חיינו יהתלו בנו, ותמיד יהפך לבנו לאהבה את אויבינו, ולשנוא את אהובתנו…כי טוב פחד שוא מתקות שוא! אחרית תקוה נכזבה מפח נפש, ומחלת לב; ואחרית פחד לא היה פחד, גיל וישע!..
פחד קראני ורעדה, בהוָדעי בבית החולים כי יוחנן מת! ראיתי כי את אשר יגורתי בא לי! מתני מלאו חלחלה, לא בגלל אשר מכשול עוני היה לנגד עיני, כי אנכי הסבותי בנפשי..הן ידעתי כי חף אנכי ולא עון לי; כי לו גם הבאתי בידי שטר אמנה מאשתי, והבית קם לו לצמיתות לאחוזת עולם, או לו כחדתי תחת לשוני כי אין בידי שטר אמנה, האם לא התנפלו עליו אז הפועלים ההוללים בלילה להכותו באגרוף רשע, ולגזול את כספו? רק הערבון אשר השארתי בידו בעד ששת השקלים, הרעיש מוסדי לבי! ובגלל שטר המכירה והקבלה על סך חמשים שקל, השיגוני כמים בלהות! פחדי גבר עלי, והדמיון שת עליו נוספות, ויחש לי עתידות נוראות, שואה ושבר גדול, אשר גם יד צר ואויב לא תעצר כֹחַ להמיט עלי כאלה!
בדמיוני, מכבר הובאתי בשערי בית הסֹהַר, ויום יום הנני מובא, דרך רחובות כרכמיש ההומים מאדם, בהעגלה השחורה, המוקפת משלשת עבריה, אנשי חיל הדְרַגִוּנים, נושאי קובעי נחשת קלל על ראשיהם, וחרבות שלופות בידיהם, – אל לשכת חוקר הדין, אשר ימוגגני תושיה, ויענה את נפשי עד מאד, בחקירותיו ודרישותיו. מכבר ישבתי על ספסל הנאשמים, בבית דין הגליל, והסנקתדר עומד על רגליו, ומגיד פשעי, ופשעי כל עמי בית ישראל, לאמר:
– אם הסופרים העומדים בראש העם, הסופרים המורים לו דרך לצדקה, אם הם יעשו תועבות כאלה, מה נוכל לקוות מבני ההמון החשוכים?
וכל נכבדי כרכמיש אשר באו לשחר פני בליל שלשום, באו לשמוע דבר המשפט. ואיש אל רעהו תמהו לאמר:
– אנחנו כבדנוהו, למען גדלו ותפארתו בעולם הספרות, ומי מלל לנו כי סופר בישראל יְחַבֵּל תחבֻּלוֹת און? כי יהיה איש נוכל ובליעל?
ורבי פגעיאל יעץ להפר ברית האגודה, היא אגודת חובבי “שפת עבר”, כי הסופרים אינם כדאים לתמוך בידם, וכל רעיו הופיעו על עצתו. רק צלמונע כהה בם לאמר:
–חלילה לנו מעשות כדבר הזה! איש אחד יחטא, ועל כל עדת הסופרים יצא הקצף? הלא גם בין הסוחרים, גם בין הרופאים ימצאו אנשי בליעל!… ואבטליון אשר גם הוא נמנה בקהל הסופרים, מצא אתכבודו מחֻלל, ויעמוד בפתח בביאה, ועיניו נגרו מאין הפוגות. הסנגור לא מצא און לו להצדיק משפטי, השופטים עזבו את אולם המשפט, ויתמהמהו כחצי שעה באולם השני, וישובו ויחרצו משפטי לשבטו! היושב ראש קרא פתשגן הדת, כל הנאספים עמדו על רגליהם באימה וביראה, וכרגע הקיפוני אנשי החיל ויוליכוני שבי, ואשתי ובני ובנותי – לא ידעתי מאין באו הנה פתאום – הלוך ילכו ובכה, יגוזו שׂער ראשם, יתפלשו בעפר. בתי הבכירה מתופפת על לבה וּמָכָּה את ראשה בשתי ידיה, “הה אבי עכור עכרתני ביום הזה! גם בוז משפחות, גם עור ופסח ימאס בי, בת עובד עבודת פרך! בתולה גלמודה אשב עד בוא חליפתי”! וקולה קרע את לבי לקרעים, וגם אחרי אשר השלכתי אסור באזיקים אל ירכתי הספינה הגדולה, המובילה את הפושעים והמורדים סוּכַלִינָה לעבוד עבודת פרך כל ימי חייהם, גם אז קולה שמעתי! שמעתי ותרגז בטני!
ומה גדול היה ששון ישעי, בראותי שקר תרמית הפחד ועוזרו הדמיון! הלצים הזדים האלה, יחמדו להם לצון, רק להרגיז מנוחת בני האדם!
בשובי בעגלת צלמונע לבית מלוני, והנה משרת בית המלון לקראתי וימסור מכתב על ידי.
בידים רועדות לקחתי את המכתב ואשתומם; אחרת לא חשבתי, כי רק ידי אשתי כתבוהו, וצלא הוא קנים והגה והי, תוכחה ונאצה; אבל מאין ידעה כי בכרכמיש הנני? ומי הגיד לה כתֹבתי? שמתי עיני על הכתֹבת, ולא הכרתי מראהו, גם חותם בית הרצים, לא מצאתי על המעטפה, בחלחלת מתנים קרעתי את המעטפה, ואהי כמשֻגע ממראה עיני: לנגדי הופיעה תמונת הקסרית היפה יֶכַּתֶּרִינַה השניה אשר באור פניה חיים חן וחסד ורחמים! גם שטר המכירה והקבלה, אשר נתתי ליוחנן הסנדלר עליו השלום. ומכתב קטן אשר בו כתוב כדברים האלה:
"לכבוד הסופר רב הנוצה, אשר מעינותיו יפוצו
"חוצה, מספר ספורים, יודע יצר כל היצורים,
"חוזה חזיונות, מגלה עונות, מוכיח בצדק, מְיַשׁר
"כל חדק, ומתקן כל בדק, בטוב טעמו, פותר
"שאלת עמו, נודע לתהלה, בכל הקהלה וכו' וכו'.
“על פי צוָאת שכיב מרע, הוא רבי יוחנן ע”ה; מושב לכבוד מעלתו, השטר הרצוף בזה, ששת השקלים הושבו ליד יורשי המנוח. מפי איש אחד נודע לי המשא והמתן, שהיה בינו ובין המנוח, צר לי מאד כי רוע מצבו לא נודע לי עד עתה, עד הרגע האחרון אשר אערוך דברי לכבודו! אנחנו לא נתֵּן למוט רגליו! כעת יקבל שטר בן מאה שקל, אשר לפי שעה יחלצהו מן המצר!..
“עבדו עבד לחכמים, פלוני אלמוני”!
שטר בן מאה שקל! בינתי הסתתרה! ראשי סבב עלי! התבוננתי בהשטר, במראה הקשת בענן, באותותיו בציוניו, בצרופיו ובמספריו, התבוננתי בחתימת יד הסוכן והגזבר. הסתכלתי בפני הקיסרית, בקווצות ראשה, ותלתליו היפים והנחמדים, פרשתיו מול החלון, מששתיו באצבעות ימיני ושמאלי, ואראה והנה שטר בן מאה שקל כדת ובהלכה!
קראתי שנית את המכתב, ושטר המכירה והקבלה אשר כתבתי באצבעות ימיני התבוננתי על חתימת ידי, שמי ושם אבותי, וארא כי לא חולם הנני!
ובכל זאת הנה הכסף הפודה ומציל ומפרנס ומרחם בכל עת צרה וצוקה, לא רק אשר לא שׂמַח את נפשי הנוגה, כי גם שפך עלי רוח עצב! רוחי נבקה בקרבי,בזכרי כי אנכי, אנכי אשר מימי חרפי הסכנתי לתת, ולעת זקנה עלי לקחת! העל כן הארכתי ימים על פני האדמה? כאֵבי היה נעכר מאד, ואל אלהַ דלפה עיני! ואהי נכון להשיב את הכסף ליד בעליו, אך לא ידעתי מי הוא? מי הוא איש חסדי ומטיבי? גמרתי אומר לקרוא לבוקיה ולשאול את פיו, בחשבי, כי הוא האיש אשר מפיו נודע ה“משא והמתן” לפלוני אלמוני; אפס כי כלימה כסתה את פני, בזכרי כי בוקיה ידע חרפתי, כי אקח מתנות באדם!.. ואקרא למשרת בית המלון, ואבקשהו כי יגיד לי מי מסר את המכתב על ידו? אך המשרת הגיד ולא כחד, כי השבע השביעהו בעל המכתב לבל יגלה שמו.
המשרת יצא, ואנכי ישבתי על מקומי סר וזעף, ונפשי מאנה לנגוע בהכסף; בקרב לבי נלחמו שני האיתנים: הכבוד, וההכרח, ההכרח הזכירני אמרת אבטליון הצרופה: כי את אשר יקראו רהבים ושטי כזב, בשם חסד, משפט הוא לאלהי יעקב; ואם כן, הלא רק חוב ישיב לי מיטיבי הטוב והישר, ומדוע זה אמשוך את ידי ממנו? והכבוד הבינני לאמר: אם פלוני אלמוני רק חוב ישיב לי, מדוע זה חפץ בעלום שמו? אז חרץ ההכרח משפט לאמר: פלוני אלמוני יודע, כי אם ימוך איש ומטה ידו, ובא רעהו והחזיק בו, לא חסד יעש עמו, כי אם חוב ישיב לו; אבל לא ידע אם גם אנכי השכלתי לדעת את המשפט הזה!…
וכה נלחמו שני אלה בקרב לבי עד בוש; ובאחרונה גברה יד ההכרח!.. ואקח את הכסף ואטמנהו בחיקי, ולא רק מנוחתי שבה אלי; כי גם היתה עלי רוח ששון, ואגמור אומר לבלי חקור ודרוש הרבה, ולסדר את נסיעתי לביתי:
שקלים אחדים היה עלי לשלם לבעל בית מלוני, ומתן להמשרת, ושני שקלים ושמונים ושמונה קשיטות, מחיר המסע במסלת הברזל, ותשעים שקל בערכך, אביא לאשתי! שלשה ימים שהיתי בדרכי, בשלשה ימים תשעים שקל, שלשים שקל ליום, אלמלא לא באתי אלא בשביל זו דיי! מה תאמר אשתי אז?..
ובעודני חושב והוגה ומסדר נסיעתי, והנה קול דופק על הדלת.
– יבוא! – קראתי בקול רם.
הדלת נפתחה, ובעל הבית ואשתו, צעדו על סף החדר, לבושים בגדי יום טוב ופניהם צהלו, ועל ידם התנהלה נערה נחמדה לעינים כשושנה פורחת, לבושה שמלת קנבוס צחורה משבצה בדודאי תכלת וארגמן, מקלעת פרחים התנוססה על ראשה בין מחלפותיה, וצרור המור בין קרסי אפודתה, יחד השתחוו, והאֵם קפצה בראש, ותקרא בעוז וחדוה ממקומה:
–היום הוא יום חתונת בתי למזל טוב ושעה מצלחת, היום מלאו לה תשע עשרה שנה, עד מאה ועשרים שנה! הרחמן הוא יזכני לראות “נחת” ממנה, בנים ובני בנים עוסקים בתורה, ולא איגע לריק, ולא אבוש ולא אכלם לעולם ועד, ויראו שונאי ויבושו"!
ובעלה אשר הכרתי כי ירא לכנס לתוך דברי חברתו לא יכול עוד נשוא אולתה, וידבר אליה בלאט: רב לך להלאות בלהג הרבה את האדון הזה! דברי דברך וישמעהו!
– בתי הכלה, תרהיב עוז בנפשה לבקש מכבודך אורח נכבד, כי תופיע על ראש שמחתה!– קראה האשה בהכירה משוגתה.
– החופה תהיה בשעה החמישית בערב היום הזה!– הוסיף הבעל.והנערה השחה ראשה בענוה, ותאמר:
– אמצא חן בעיניך אדוני הסופר!
– מי הגיד לך גבירתי כי סופר הנני?
– מי? כבוד שם תהלתך אדוני הסופר ילך לפניך, בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים,ומה גם בכרכמיש עיר מולדתך! פעמים רבות שמחתי בפעליך ואעלוז ואצחק; ורבות פעמים העצבת את רוחי, ותפתח מסגרות מי עיני… זה שנות מספר אשר אדיר כל חפצי היה, לראות פני היוצר האמן אשר השכיל לברוא נפשות כאלה, והנה בא יום שקויתיו!
– התקראי גברתי ספרי שפת קדש?– שאלתי, ואתענג לשמוע תהלה מפי נערה צעירה לימים.– אין חקר לרוח האדם! –
הכלה הורידה את עיניה, ובלחייה אזל חורא ואתי סומקא, וארא כי בלי צדיה הכלמתיה.
– סלחי נא גברתי! – נסיתי להצדיק את נפשי.
– לא חטאת לי! – ענתה הכלה – אך שאלתך מוזרה היא לי, האם בת אל נכר הנני? בת ישראל לא תדע שפתה? מי מבנות כרכמיש אשר לשונה לא תמהר לדבר צחות בשפת קדש? מבת רבי פגעיאל בן עכרן הגביר, עד בת הלל שואב מים, כלן מדברות שפת קדש, ונשבעות לה' צבאות!..
לבי נמוג בקרבי בשמעי מענה פיה התמים! על לבי עלה זכר בנות עמי בכל ערי ישראל הגדולות והקטנות בארצנו: הנאורים, ההולכים קדימה, עוד אולתם קשורה בלבם להתרחק מעל גבולם, ולהתקרב אל גבול זרים, אל המקום אשר יזרום כמו דוה, כי כל רגש כבוד מת בקרב לבם: אבל היראים, החרדים, אשר דרך אמונה בחרו, אשר יתברכו בלבם כי הנם העידית משדה היהדות; גם הם ילמדו את בנותיהם רק שפות איברופיות לכבוד ולתפארת! והבנות האלה, תמלאנה קדים בטנן, ספרי עגבים; ובהנשאן לאנשים, אשר בחרו בם הוריהן, נחשבות הן בעיניהן כשבויות חרב, ונוספו גם הן בסתר על שונאינו, ומי שִׁנָה את רוח העם הכרכמישי? הלא רק הרב! אמנם רק ביד הרבנים להחזיר את העם למוטב!..
– לעשות רצונכם חפצתי, ואתכבד לקחת היום חלק בשמחתכם! – אמרתי אליהם בראותי כי למוצא פי ייחלו, אם כי עיני חסה על מספר השקלים אשר עלי להוציא בעת המשתה: לכלי הזמר, להבדחן, להחזן, למשורריו, להמלצרים, להמבשלים והמבשלות, וכל כלי הקדש, וכל מיני קבצנים שבעולם אשר יתורו אחרי מרעה בסעודות מצוה כאלה, ומה גם מתנת הדרשה! אין פוחתין משלשה שקלים!
בעזבם את חדרי, מהרתי וארחץ בנקיון כפי, היטבתי שערות ראשי וזקני, משרת בית המלון נקה אבק מעילי, וכובעי, ויצחצח מנעלי עד היות להם ברק, ואשים על בשרי כתנת מגֹהָצה, אשר לקחתי מביתי, ואתיצב מול המראה, להיטיב בית צוארי ולעשות שפמי, ואבהל מאד בראותי כי שער ראשי וזקני הפך לבן, וחריצי מצחי, וקמטי לחיי שחתו העמיקו… ואהגה נכאים, כי קֻמטתי בלא עת, כי זקנה קפצה עלי מרוב כעש ומכאובים אשר אשאם במנוחה… ובהיותי תפוש במחשבות יגון אלה, שמעתי קול מדבר אלי לאמר:
– הפעם השלישית הנני בא הנה היום!
במראה ראיתי את פני אבטליון, ואומר כמתקן שגיאה – הלא רק הפעם השנית!.. –
פני אבטיון חורו, ויען במבוכה:
– אמנם אדוני רק הפעם השנית! צדקת! שגיתי:
בהעיפי עין אל פניו דבר אלי יגֻנב, כי הוא מסר את המכתב ליד המשרת.
– מה לך אדוני כי תסלסל בשערך?– שאלני אבטליון.
– “בעל שמחה” הנני היום!הכלה בכבודה ובעצמה, בלוית המחותן והמחתנת, חִלְתָה את פני!
– בעל שמחה הנני כמוך! – ענה אבטליון כמתפאר, ויוצא מחיקו כרטיס הקריאה, להראות לי כי כנים דבריו.
התבוננתי בהכרטיס ואקראהו ואתפלא:
– כרטיס קריאה כתוב עברית? ומלא שגיאות!…
– חלפו השנים ההן – ענה אבטליון ברגש – בעירנו כרכמיש החזירו עטרה ליושנה: נבלים בוגדים, או כסילים חסרי לב – אמרתי עליהם בשכבר הימים – מדוע זה שוא תהבלו? הלא יהודים אתם, ושיח ושיג לכם עם אחיכם, יהודים כמוכם, ומדוע לא תכתבו אליהם עברית? אם גם תתכחשו לשפתכם, ואם תקראו עד כי יחר גרונכם, כי לא מזרע היהודים הנכם; לא יהיה לכם שומע!– אך איזה שגיאות מצאת בו? הכרטיס הוא מעשה ידי הכלה להתפאר, שפתה צחה ונעימה!
– רק שתי שגיאות – עניתי בלצון – “מרים בת נח” וצ"ל מַרְיַנַה ניקוֹלַיֶבְנַה, “ומרדכי בן גרשון” הוא שם החתן, תחת מקסים גריגוריביץ, הלא ידעת כי מנהג ישראל תורה היא!..
– הפעם צדקת – ענה אבטליון ויצחק – לפנים, לפני שמטה אחת, בכרכמיש עירנו, נקרא גם רבי יונה הגבן, מוכר דגים מלוחים בשער הכנענים, בשם אִיבַן; התבין אדוני? רבי יונה הגבן הוא אִיבַן! אִיבַן ותיק וחסיד; איבן יגמא ברעש ורגז את הזהר ו“רעיא מהימנא” מדי שבת בשבתו; איבן בוכה כתנים לראש אשמרת בתיקון חצות; איבן לובש מצנפת שער וטלית קטנה עד הברכים; אִיבַן יענה בצום נפשו בימי בה“כ וסליחות של שובבים ת”ת; איבן ירא ורך לבב, ומוכה במחלת הטחורים במחילה מכבודך! עצור מצחוק לא אוכל! מעי מעי אוחילה!
– יונה הגבן? יונה הוא יהודי רד עם אל. מי יתן והיו כמוהו כל פושעי ישראל! איך יצא לתרבות רעה?
– האומלל לא ידע בכל אלה, כי מאת בתו היתה שומה! בתו היתה עלמה משכלת, בקיעה גדולה בספרה היהודית, וכה הואילה להקרא בחברת בני ובנות הנעורים: “בַּרְתּוֹלֶימֶיַה אִיבַנוֹבנַה”. מה נוראה היא התמורה ברגשותינו! איך פג טעמנו! לפני אלפים, מאתים וארבעים שנה, קרא נבוכדנצר מלך בבל, את שם היהודי “דניאל” כשם אלהיו: “בלטשצר” רב סגנין על כל חכימי בבל; ורב סגנין זה, למרות משמרת פקודתו הגבוהה, ואויביו מקנאיו, ומכיו בסתר, הודה ולא בוש: “אנא דניאל”! לאמר: “עברי אנכי, ואת אלהי השמים אני ירא”! ובימינו אלה, גם צעיר ונבזה משרת בית אורחים, או עוזר בית מסחר, אשר עזרתו היא לטאטא את הדֹמן… יבוש בשם אבותיו אברהם יצחק ויעקב, משה ואהרן, דוד ושלמה וכו‘, הוא יבושבמלכים, רוזנים, גבורים, נביאים, חכמים, משוררים וכו’, ויתימר בכבוד שכור, מנקה בית המחראות, או עורף כלבים! בלי כל רגש וחשבון נעלה נפשם בשלהם ויחמדו של אחרים!.. ברוח קרה אביט על הסכלות או השגעון הזה! תוצאות החקוי וההתערבות הוא! ושני אלה נולדו על ברכי חנוכנו הרע; לו ידעו אחינו ואחיותינו מושג מתורתם, לא ידעו את שפתם, לו ידעו קורותיהם, כי אז השכילו להוקיר את כבוד שמם, ואז הוקירוהו גם העמים אשר בקרבם הם יושבים; ועתה איך יוקירו הגוים את ערכם, אם הם בעצמם ינאצוהו ויחללוהו?
– התדע אבטליון, כי חזון שנוי השם נפרץ היה בעמנו מדור דור? גם בתקופת התנאים והאמוראים על נהרות בבל, ובתקופת המשוררים והפילוסופים בספרד, איטליאה, ופרובינצה?
– שגית אדוני, לא הם שנו את שמותיהם, כי אם מלכי הארצות, והחכמים הגדולים, אשר התהלכו עמם תמיד כרעים באחים, וישבו יחד אל שלחן אלהים, אל שלחן החכמה!.. ואנחנו לא שֵם לנו על פני חוץ, אך באימים נתהלל! אך שים נא אל לבך כי שִלֵם להם אלהים! תחת אשר לא אבו שמוע תורת מדריכיהם; הנה עליהם לשמוע לקול הממשלה, אשר אסרה עליהם שנוי השם!..
– אכן, חברי הסופרים דברו אליהם השכם והערב!..
– חבריך הסופרים? – ענה אבטליון, וילטוש לי עין חדה, - הן אין זר בינותינו אנכי אגלה לך את אשר עם לבבי, כי רק הסופרים התעו את ההמון!
– אנחנו? – קראתי כמצטדק, ולבי נפל בקרבי עד הברכים.
אתם! אתם! בשנות הששים: בימי תסיסת ההשכלה הליטאית, הייתם כמשֻגעים ממראה עיניכם, ותחזו לנו משאות שוא ומדוחים! תחת אשר עליכם היה לערוך לנו ספרי חנוך, ספרי חכמה ומוסר, ספרי תולדה; נתתם לנו ספרי התולים ועגבים. זה החל ללעוג לקדשי אמונתנו, למנהגים אחדים, אשר אם כי לא ממקום קדוש יהלכון, אבל גם נזק לא הסבו לנו, וידרוש תקונים בדת; כמו רק המנהיגים האחרים האלה, היו השאור שבעיסה המעקב גלותנו ושווי זכויותינו; וזה לעג לשמותינו, אשר אם כי לא כל איש לב יודע כי אין יופי, ואין גנאי בשמות! גרונם, תנחום, טודרוס, היו חומר, לחוזי מהתלות. וזה השליך שקוצים על כל לובש בגד ארוך, וזה נתן דופי בתופשי התורה, בנשיאי הדת, ומה גם בהצדיקים אשר בארצנו, הם רבי החסידים. ואלה ואלה, בערו הכרם, עקרו נטעי נעמנים, ויזרעוהו זמורת זר!
– הסופרים? מה זה תדבר? מי העיר למוסר אזני העם? מי יחזירהו למוטב? מי יתמכהו? מי ינהלהו בעצתו? הגידה נא אם ידעת!
– אתם הסופרים – ענה אבטליון בלעג, ויקמט את מצחו, וילטוש לי שתי עינים כמתלוצץ וכמתקלס בי.
– אכן אנחנו! אנחנו היינו הראשונים אשר נלחמנו מלחמת תנופה, את המתבוללים, את השטופים בתאות המותרות! אנחנו אנחנו!
– אכן, אתם!– ענה אבטליון בחמה מסתרה, ויקם מכסאו, כמו חש בנפשו, כי בעמדו על רגליו יקל לו להשמיע אמרותיו – מי בקש מידכם לעִוֵת ולתקון? ולו גם לא עִוַתֶּם גם אז, לא התוכחה תשוה לה פרי, כי אם מופת המעשה! את אשר יפעל איש תמים ובר לבב, על לב הנלוזים במעגלותיהם, בהיותו למופת להם במעשיו; לא יפעלו אלפי מוכיחים בשער בתוכחתם, אם גם חלק משמן חכם! אתם הסופרים תלחמו בקסת גבורים את ההתבוללות, ואהבת המותרות, ואתם הנכם לאומיים? או מסתפקים במועט?.. הלא דברים קל וחומר: אם אתם לא תשמעו דבריכם, איך ישמעום אחרים?
אמץ לבי עזבני, בשמעי איך אנחנו הסופרים נטמינו בעיניו, איך ידבר בלי משוא פנים, ודבריו – ידעתי בלבי – צדקו מאד… ואגמגם בלשוני:
– מי הוליד את התנועה הפלשתית? הלא רק אנחנו! מאמרינו הרבים והעצומים בכתבי העת לבני ישראל! המשא אשר נשאנו, ותחבולותינו!
– אתם הולדתם את התנועה הפלשתית, כאשר יביא הדרור את האביב!– צחק אבטליון בקול גדול – האם לא הצחוק הוא לשמוע?.. לא אדוני הסופר, לא מאמריכם הולידו את התנועה הזאת, כי רק התנועה הולידה את מאמריכם! מדוע לא הולדתם את התנועה הזאת בשנות החמשים הששים והשבעים? לא בעצתכם עזבו רבים את ארץ מגוריהם, וילכו ארצה פלשת, כי אם העת! יד התקופה החדשה אשר הסיעה כעץ תקותם ותהפך אותה משרש! ומה אות כי בימי שלותם, בעטו… וגם כעת, הנה אלה אשר הרעה עוד לא נגעה עד נפשם, הנם יושבים על מקומם, וקולם הוא כקול קורא במדבר?! ובמה תצדקו אם אשאל את פיכם על אודות חבריכם הסופרים, אשר דברו אלינו השכם והערב, על אודות הישוב בארץ הקדושה; מדוע לא שמו המה פניהם אליה, וינועו לארץ החדשה; הארץ אשר היא הרת ההתבוללות והחפש? בימים האחרונים, רחש לבכם דבר טוב: להעמיד מוכיחים בשערינו; האם לא יצחק כל שומע? האם לא היתה כזאת לפנים בישראל? האם לא עמדו בני ההמון כזקנים כנערים, צפופים בבתי כנסיות, מדי יום ביומו בין “מנחה למעריב”, ומה גם ביום שבת ומועד, לשמוע דבר ה' מפי המוכיחים והדרשנים? וגם היום בערי הפרזות הקטנות אשר לא נגע עור ההשכלה..? ומי שת קציר להם? מי נתנם ללעג ולקלס? מי הבאיש ריחם בעיני המון? אם לא אתם הסופרים? בהמגיד הקילמי החילותם, וברבי אליהו הלידי ורבי חיים הרומשישקי כליתם!
–המגיד הקילמי? עניתי בלעג – אין אנחנו נזקקים למגידים כאלה!
–שאני, אדוני הסופר! המגיד הקילמי נכבד הוא בעיני, הרבה יותר ממטיפיכם החדשים מקרוב באו! תוכחת פיו פעלה הרבה הרבה על לב העם, הרבה יותר מכל דרשות מטיפיכם, ומכל מאמריכם מאז ועד היום הזה! העלינו לעשות את העם לחוקרים, ולפילוסופים ומשכילים? או לאנשים ישרים, מועילים לחברת מין האדם? עוד אזכור בימי נעורי, דרש המגיד הקילמי בבית הכנסת הגדול בעירנו, וביום המחרת ראיתי תוצאות דרשתו: וחנונים והחנוניות, השליכו במצולות נהר “מיכה”, את אבני כיסם, וכל מדה לא נכונה, ויקנו להם אבני צדק, הין צדק ואיפת צדק. הנושכים חדלו מעשק ידיהם. נשי הגבירים הפרוצות בהמדה, אשר יצאו ברחוב העיר קוממיות, נטויות גרון ופרועות ראש, ומקֻשטות בפתילי משי, וחרוזי פנינים; ומהן נפתחה הרעה לכל נשי עירנו, כי גם להן עינים ולב, העין רואה והלב חומד; בחיי המשפחה נראו פרצים נוראים, ואֻסף גם שלומה והעיר מלאה מֻטה, אחרי אשר מדת ההסתפקות והענוה, גֹרְשׁה כגנב מגיו: – הנשים האלה לבשו ענוה ימים רבים!..כל חברות הצדקה ועבודת אלהים, החליפו כח, התורה אזרה חיל.. ואתם! הכנסתם בנו רוח שטות, רוח יְוָנִי, רוח בער! הרוח הזאת עשתה שַׁמות בשדה היהדות, עקרה משורש כל אלוני זקן, אשר היו לנו צל כבוד בארץ עיפה; האות החיים בלב הדור הצעיר, עברו גבול, והן שטפו את היהדות, סחפו את תורת המדות והמוסר, גם שרשו בכל תבואתנו, עד כי נשארנו דלים וריקים… צא נא השדה, שדה המסחר, והתבוננת בעינים פקוחות, כי הסוחרים עצרת בוגדים, לא רק מרמת כנענים, אשר בלעדה לא יכון המסחר, כי אם עשק וגזל, שוד ורצח, פשיטת הרגל ונושים, בליעת חיל זרים; וההרגל טמטם כה את לבנו, וישלול רגשותינו, עד כי חדלנו מהביט עליהם בעין בוז… האנשים האלה עוד על פני כל העם יכבדו!.. עתה נפקחו עיניכם לראות, את האסון אשר הסבותם, לנו הסוסים, באחזכם מושכות רסננו בידכם! הנכם רואים כי הטבעתם בבֹץ רגלינו; עתהתשרקו לנו גם תניפו עלינו שוט, למען נצא למרחב, על דרךסלול; אבל אחרתם המועד אדונַי? כי כחנו עזבונו!.. ומה גם כי עצלים אנחנו מאז ומעולם!..
ואנכי לא מצאתי מענה, ואדום.
בין כה וכה פנה היום, ויאת לילה, זכוכית החלון בחדרי משכני עדו מקלעת פרחים, ופטורי ציצים, מעשה ידי אמן, ולבנה ממכון שבתה שפכה עליהם נגה וזהר. ואבטליון הוציא השעון מחיקו, ויאמר:
– הנה השעה החמישית, לכה דודי לקראת כלה!
לבשתי אדרתי ואלך בחברתו.
ברדתנו ממעלות בית המלון, קרבה חיש מהר עגלת חרף לפני הפתח. הרכב הלובש שמיכת עור כבשים צהובה, ואזור צמר אדום במתניו, אשר שתי קצותיו ירדו משני עבריו ימין ושמאל, ובימינו שוט ארוך – האיץ בנו לשבת בעגלה, כי נלאה לחכות.
– אנה אנחנו נוסעים? שאלתי את אבטליון, ואשב בעגלה בלי חמדה, כמו נבא לי לבי רעה.
– לבית הכנסת הגדול!
– החופה היא בבית הכנסת? מנהג עתיק לימים שורר בכרכמיש!– שאלתי ואעקם את שפתי.
– המנהג לא ימצא חן בעיניך? ענה אבטליון בעוז משפט – והמנהג לזלזל בכבוד החופה, לפנות לה מקום, אצל שפך האשפה, או גם אצל בית המחראות בחצרות בתינו הקטנות והצרות, ימצא חן בעיניך? דמוע תדמע עיני בזכרי, איך ירדנו פלאים! אנחנו בני העם הנאור מראש מקדם, אשר לאורו הלכו גוים רבים; אנחנו אשר קדשי אמונתנו התאימו את רוח היופי והנשגב; אנחנו אשר סדרינו הטובים והישרים, בכל מקצועות החיים הפשוטים, היו למופת לכל העמים הנאורים; הנה אנחנו נהיה כעם אשר אין אלֹהַ בקרבו, בעם פרוע ומוזר אשר אין כל רגש בלבו! מה יאמר בן הארץ בראותו כי גם הרגעים הקדושים להאדם בכל ימי חלדו, נקלים הם בעינינו עד מאד, ולא נשים לב להם? הראית מימיך חגיגת החופה בין המון עמנו? הלא מעוררת היא זועה וגעל נפש בלב כל בעל נפש! לא רק אשר לא יכירו מקומה, כי גם יעטו עליה כלימה: “חופת כבוד” היא פרכת קרועה ובלה, אחוזה בארבע כנפותיה על ארבעה מוטות עץ; נערים שובבים יחזיקום, ויחד יהמו ירעשו, יריעו, יצחקו, יתקלסו בהחתן והכלה, ידקרו במחט ובמרצע את בשרם; בימי החרף ישליכו עליהם, כדורי שלג, גלידי קרח, גללי צואת הבקר ותיש העיר ופלגשיו הרובצים על יד פרוזדור בתי כנסיות, נקפאים. ובימי הקיץ, ידו בם אבני חצץ, גרגירי הקוצים, והחתן והכלה האמללים, ישאו בשרם בשניהם… ולא רק על החתן והכלה תעבור רעתם, כי גם על המחתנים והקרואים! פה ירכסו שמלת בתולה, במעיל איש זקן; אדרת בחור צעיר לימים, מסלסל בשערו ושפמו, בשמיכת אשה בלה מזקן; ושמה ידו אבן בכוֹבעיהם, או גם ישפכו על בגדי “בעלי השמחה” – כנוח עליהם הרוח – חומץ גפריתי, ובגדיהם החמודות תהינה לשרפת מאכלת אש. החזן ולהקת משורריו ישירו כקול הסירים תחת הסיר, ומסדר הקדושין יאלם דום פתאום, כי אבן הלמה ומחצה רקתו, וקול צחוק יתפרץ מסביב, ועוד שערוריות ותעתועים כאלה: ובני הארץ יתבוננו בהמחזה, ישומו, וישרקו, ויניעו ראש, ויאמרו: אך צוענים המה, תועי רוח, פראים!..
בתאר לפני אבטליון את המחזה הזה עלו על לבי מתהום הנשיה, זכרונות ימים עברו, זכרון יום חופתי, איך גם אנכי נשאתי זעף בני “החברה הלבנה” אשר הקיפו עלי ראש ותלאה, וישימו נשף חשקי לחרדה… ובעקב זכרונות אלה, אחזו עוד זכרונות הרבה, גם טובים גם רעים, ואקרא מעל לוח זכרוני, כמעל ספר, את קורות ימי חיי מאז ועד היום הזה, זה ארבעים שנה: זכרתי את אשתי, זכרתי לה חסד נעוריה, זכרתי איך קרן עור פניה, שתי עיניה האירו כמאורות השמים, וכל מבט עיניה היה כקוי שמש בתחלת ימי אביב, פניה הזהירו כזֹהַר הרקיע ויפיקו תקוה וחיים, כל אומר, כל הגה יצא מפיה צלצל באזני כרננת בני אלהים, ויהי שקוי לעצמותי; והיא, לבה הלך בגדולות!… אלוף נעוריה הוא בעל יכלֶת גדול, משכיל מְלֻמד, ספרא רבא, אשר דבריו ישׁמְעו מסוף העולם ועד סופו; ולמי תחפץ ההצלחה לעשות יקר יותר ממנו?.. ולו ידעה אז את גורלה ימים יֻצרו?.. עתה הועם עור פניה, ואש עיניה נדעכה כפשתה כהה… זכרתי את התמורה אשר הביאה העת בחיי, ובחיי דכל ישראל, ואתנודד! לבי הגה אימה, פן יבואו לנו ימים רעים ומרים עוד מאלה… כי אין מתעורר בצדק, ואין מחזיק בפרץ. –
וכה צללתי בנבכי תהום רעיוני עצב, עד כי התעוררתי פתאום, כי עגלת החרף נדחפה לאחוריה, ותעמוד תחתה, וארא, והנני לפני מעלות בית הכנסת הגדול, אשר דלתיו פתוחות היו לרוחה, ואור הנרות במנורות הנחשת התלויות בשרשרות ארוכות בספון ההיכל הרם, הפיצו אור יקרות מסביב, כבליל שמחת תורה, ורבים עלו בחפזון על מעלות בית הכנסת. אבטליון משכני אחריו, ויוביליני אל הקדש פנימה, וינחני עד כֹּתֶל המזרח, ומשם אחז דרכו תחת מעלות במת ארון הקדש, אשר שמה יעתי מאז, היה מבוא אל החצר הפנימית, ומה השתוממתי בראותי, כי הפתח הובילני אל צלע נחמד, בעל ספון זכוכית עגול, מרהיב בת עין? בעדו נשקפו שמי תכלת, ירח וככבי אור, קירותיו מכסים ברקמת ארגמן, ויריעת צמר גדולה בשלל צבעים, פרושה על הרצפה, וחופת כבוד יקרה, במראה תכלת וארגמן, משבצה, בפרחי זהב וככבי כסף, ועל ארבע קצותיה מלילות זהב, וממעל לה התנוססו “שבע ברכות” באותיות זהב; מוטותיה נחפו בכסף, ויעמדו בטבור הצלע, גם מבלי אשר החזיקו בה בני “חברה לבנה”; מסביב לה עמדו הקרואים והקרואות הכי נכבדים, ואבוקות עבותות בשלל צבעים בידיהם – כחצי גרן עגולה, אור יקרות האיר מסביב, ודממת קדש שררה.
פתאום, הרימו הקרואים את האבוקות למעלה, כי הרב בא בלוית נכבדי העדה; הלא המה: רבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחירע בן עינן, רבי און בן פלת, ורבי עיר בן אתונות, צלמונע הרופא, אלמודד המודד, בלטשצר עורך-דין, וכו'. ובין רגע הובל החתן והכלה תחת זרועות הוריהם, ובחורים ועלמות אין מספר, לבושות בגדי קנבוס לבנים, פשוטים; הנאספים פנו דרך ויתיצבו כחומה ימין ושמאל; החתן והכלה הובלו תחת החופה, ויענקיל הפסח הוא שמש בית הכנסת, עבר גם הוא בחפזון, ובידיו נשא אשישה יקרה וכוס כסף גדול, על טס כסף מֻזהבה; המקהלה בעמדה על במת ארון הקדש בפנים ההיכל, השמיעה במרום קולה, ואחרי המקהלה קול דממה דקה, דממת קדש. הרב סדר את הקדושין כדת, וסדר החגיגה תם.
המקהלה השמיעה שנית במרום קולה, והד נעים מעורר לב, ענה מירכתי ההיכל. יענקיל הפסח אשר פניו היו מכֻסים ביזע, ונפעם ונרעש מרוב עבודה, פתח בשקידה רבה ובתהירות נפלאה, את דלתות הצלע; על יד המעלות ראיתי שתי שורות: גברים ונשים, הגברים לבד והנשים לבד,ואבוקות בֶּנְגַלִיוֹת בידיהם, ואחד מהם עמד בראש, ויאחז דגל הקדש בידו, מועף ביעף; לאור האבוקות קראתי על הדגל:“חובבי שפת קדש”, ומעבר השני אחזה נערה צעירה לימים גם היא דגל בידה, ועל הדגל קראתי: “דגל משמרות הקדש בבית החולים הכרכמישי” ואדע כי הכלה הוא אחת החבֵרות! ורבים מהצעירים והצעירות הכרתי, כי בבקר ראיתים בבית החולים, החתן והכלה עברו בתוך, ובני ובנות הנעורים שררו יחד במקהלה:
– – – – – – – –
– – – – – – – –
–– – – – – – הַגֶּפֶן,
וּמֵאַדְמַת נֵכָר יַסִּיעֵהוּ,
וְעַל אַדְמָתוֹ יִטָּעֵהוּ;
עַל הַרְרֵי צִיוֹן וִירוּשָׁלִִַם,
וְיַפְרִיחַ מֵרֵיחַ מַיִם…
וּכְגֶפֶן אַדֶּרֶת בְּכֶּרֶם חֶמֶד,
כֶּרֶם ה' צְבָאוֹת,
יָצִיץ וְיִפְרַח, וְיִפְרֶה הַצֶּמֶד;
וִישַגְשֵֹג וְיָנוּב, וְיַעַשֹ נִפְלָאוֹת,
וּפְרִי קֹדֶשׁ יִהְיוּ אֶשְׁכְּלוֹתָיו
וּמֵרָחוֹק, מֵרָחוֹק יִשְׁלַח פֹּארוֹתָיו
וִיהִי רֵיח כַּלְּבָנוֹן וְהוֹדוֹ כַזַּיִת,
בָּרוּךְ בַּשָֹּדֶה, וּבָרוּךְ בַּבָּיִת!
וִימֵי סַגְרִיר, – – –
– – – – – – – –
– – – – – – – –
ואחרי כן עלה באזני קול צלצלי נשיקות שפתים, בלוית ברכות, וקול שריקות הרכבים, אשר הוליכו את הקרואים. ואנכי עיני שוטטו בבית אלהים, ולא יכלתי למוש ממקומי; כמו צר היה לי להפרד מהמקום הקדוש הזה, אשר היה ששון ישעי, וכל חיי רוחי לפנים, בהלו נר הילדות עלי ראשי!…
זכרתי את העונג הקדוש והטהור אשר חשתי אז בנפשי בערב שבת בהעלותך, בעלות להקת “כלי זמר” על הבמה לנגן “לכו נרננה” ו“לכה דודי”18 ורגשי עליצות נפשי בליל שמחת תורה עת אלפי מנורות חומר, המנורות אשר עצבו ידינו נערים; האירו את ההיכל ככוכבי השמים לרוב; הענג הנעלה אשר מלא את כל חדרי לבי, בשמעי זמר הדלקת נר חנוכה מפי החזן רבי קהת זכרונו לברכה; בשמעי זמרת יה זאת, ראיתי בעיני-דמיוני, רשעת אנטיוכוס, אכזריות לב היונים העריצים, ונצחון החשמונאים! ראיתי את יהודה המכבי רוכב על סוס קל, אחריו גבוריו עליזי גאותו, מצדם יפילו אלף ורבבה בימינם, וישמידו אויב!… – ברעש גדול התגלגל קולו הרחב כפתחו של אולם, עד ספון ההיכל העגול, ובהגיעו עד מרום קצו של ירד מטה מטה, בקול דממה דקה, כחוט השערה, ויגע במיתרי לבבי הרך, ובחברת הגדולים עם הקטנים עניתי ברגש “אמן”: לבי המה כמו יין, פתילות המנורה יחד עם שמש, הפיצו אור כהה; אך לי האיר אור שבעת הימים, זיו גן עדן! האח ימי חנוכה! דודי נתן לי מתנת חנוכה שלש קשיטות, ודודתי שתים, אבי הזקן ואמי הזקנה עשר קשיטות, גם אמי חורגתי, אם כי לא הראתה לי אותות אהבה כל ימות השנה, בכל זאת לא הובישתני משברי, ותאציל לי בחסדה קשיטת אחת. בס"ה קוראים חביבים, הידעתם כמה עלה רכושי אז? עשרים ואחת קשיטות! מלבד אשר קויתי לרכוש לי בצחוק המתנענע, אין קצה לאוצרותי! עד כי כיס קטן תפרתי לי, ואשימהו בחוט על צוארי, ואשאהו כחותם על לבי, והעושר הגדול הזה לא הניח לי לישון! והלביבות?– הוי טעם גן עדן!
אך מה כל אלה לעֻמת החֹפֶש?.. שמונת ימי חנוכה ימי חפש הם, וסר עול “הרבי” מעל צוארי!.. לעיניו אצחק, אתהולל, אדלג אקפץ, והוא לא יכהה בי, ודלוגי עליו אהבה!..מחשבות ענג אלה המו אז בקרב לבי הרך, כל העולם כֻּלו היה כֻּלו שלי! מחשבות ענג, ורגשי גיל כאלה נסתרו כעת; לא רק מאובד נקשה ורעב כמוני היום, כי גם מעשירי ארץ מאֻשרים, אשר ברוב עשרם יתהללו, ועל חילם יתענגו!..
ובהתעוררי מתרדמת זכרונותי, החזיקתני שמה! נרות המנורות כֻּ , רק משמאל הפתח אצל “כסא של אליהו” הגיה “נר התמיד” חשכת ההיכל; פתילת השמן הפיצה אור כהה, ודממת שאול מסביב..
אמץ לבי לא עזבני.
בצעדי און נגשתי אל הדלת, והנה: עמוד! פה עמוד אורח!.. סֻגרו הדלתות!.. במר נפשי נאנחתי, ואאזור כגבר חלצי, לשאת המנוחה את גורלי!הלילה, אם כי ארוך הוא, הלא לא שנה הוא… בחרתי לי מקום מנוחה על אחד התכתקים, אגרוף ימיני שמתי מראשותי, ואסגור שמורות עיני לנום שנתי, ואסגור בתי נפשי לבלי יתגנב כל רעיון זר אל קרבם, להחריד מנוחתי; אך לשוא! שנתי נדדה מעיני! כל אשר הוספתי לגרש מנגד עיני את הדמיון, כן הוסיף להתיצב בפני, ולהוליך עלי אימים.
הוא הראני, כי רפאים עולים מן הארץ, כזרם מים כבירים התפרצו אל ההיכל פנימה, עטופים בתכריכים לבנים, וטליתים, ואבוקות אש שחורה בידיהם, אשר להבן עלה עד ספון ההיכל כעמודי אש גבוהים, ויתיצבו מסביב להקירות וישמיעו קול ברמה, ויתנענעו, ושפת לא ידעתי שמעתי, וקול יליל נורא הקשיבו אזני מהיציעות העליונות, הן עזרות הנשים; הכרובים הסוככים בכנפיהם על ארון הקדש, שטו עפו במרומי ההיכל וישקשקו בכנפיהם; לקול האות הזה, עלו עשרה זקנים אשר זקניהם הלבנים ירדו עד הרצפה, במעלות ארון הקדש, ויוציאו את הספר התורה הגדול אשר רק פעם אחת בשנה, ביום הכפורים יקראו בו, ויפרשוהו על שלחן הבמה; הקורא בתורה קרא כהן לוי ישראל, בנגון יום הכפורים, בקול עצב ופחד, ואחרי כן שמעתי אומרים: “האיש הזה אשר עם יושבי חלד חלקו, יקרא אל התוכחה”!
השמש נגש אלי, ובכף ידו אחז בערפי להעיר אותי משנתי, וארא והנה עוטה הוא מעיל תכלת, ובמקום שתי עיניו האירו שני כדורי אש קטנים; למראה פניו המשֻונים, נבהלה נפשי מאד ואקיץ בחרדה, ואקפוץ מהתכתק, והנה החזיון הנורא גז חיש ויעף, ונר התמיד שב להאיר את חשכת ההיכל הנוראה.
יד שכלי גברה על הדמיון, והקור החל לענות נפשי, עד כי שִׁנַי בפי השתקשקו וארכובותי דא לדא נקשן! במר נפשי הרימותי קולי, מבלי שים לב, כי לא יהיה שומע לי, רק הד נורא ענני בקול גדול, כמו התל בי על אולתי! ואז נשאתי תלונה על אבטליון ועל המחתן והכלה והמחתנת, ועל שמש בית הכנסת, וגם על נפשי אני; ואגמר אומר בלבי לטפס ולעלות על אחד החלונות ולקפוץ החוצה, מיראתי פן יאכלני הקור, ובגשתי אל המלאכה, והנה קול דופק במקבת על הדלת שלש פעמים19 ואחרי שלש הדפיקות הקשיבו אזני לקול צלצלי מפתחות, ובריח המנעול בהעתקו ממקומו; הדלת נפתחה ברעש, וקול קורא בשמי, הקול קול יעקב, יענקיל השמש הפסח, בידו נשא עששית גדולה, ואחריו שמעתי קול אבטליון מדבר אליו:ו מה? הישנו פה?
–הנני, הנני!– קראתי בשמחה וארוץ לקראתו, ואפול בין זרועותיו כילד קטן בין זרועות הוריו, אשר לא ראה אותם ימים הרבה.
אנכי הבנתי, כי אבטליון לא הרהיב עוז בנפשו לשאול את פי על אודות המקרה הזסה אשר נאוה הוא לילד קטן, ולא לאיש שיבה כמוני… ועל נסיתי אנכי להצדיק את נפשי:
– אנכי לא עצרתי כֹח לפלס לי נתיב בתוך ההמון הרב, ואחכה מעט, והנה רבי יענקל מהר ויסגור את ההיכל.
אבטליון הוכיח ליענקיל פחזותו על פניו, ויענקיל נשבע בשבועי שבועות כי לא בצדיה עשה זאת.
– חדל ממני חדל!– גער בו אבטליון–, מאז ידעתיך כי אל כל אשר תפנה תרשיע! מהר “והבא” עגלה זוחלת הנה!
אנחנו עמדנו בשער החצר, ויענקיל הרים פעמיו בצלעו על ירכו, ויעמוד במקצוע רחוב “בית הפקודות”, ויקרא בקול גדול: “רכב! רכב”! אך אין קול ואין עונה, בלתי אם הד דממת הלילה; ויענקיל חרק שן ויקלל הרכבים באבותיהם, ואבות אבותיהם עד עשרה דורות, ויפן אל מקצוע רחוב “המגרש” ויוסף לקרוא בקול גדול עד כי נחר גרונו, והשיעול שם מחנק לצוארו, וישב אלינו בפחי נפש, ומפתחי פיו התהלכה תלונה:
– ירדו לבאר שחת אנשי דמים ומרמה! תאלתי להם! כמו מתו כלם במגפה אחת!
– על מי תשפוך חמתך רבי יענקיל?
– הרכבים השכורים – נהם יענקיל אחרי אשר הרפה ממנו השעול מעט – בני בליעל! כחי עזבני, והשעול אחזני לא עליכם! בני בליעל! מדוע קראתי ואין איש?
– מאין להם לדעת כי סגרת איש נקי אחד על מסגר בבית הכנסת, ובאשמורה התיכונה קראת לו דרור, ועליו לשוב לבית מלונו?
– האשמורת התיכונה הגיעה? שאלתי.
– כן אדוני! שעה השתים עשרה מכבר חלפה; זה שלש שעות, אשר אשוטט בחוצות לבקשך ולא מצאתיך, עד כי נחה עלי רוח עצה לבקשך בבית הכנסת!.. הבה ונלכה אדוני, כי לשוא נחכה פה, חצות לילה!
ואנכי מלאתי זעם – אם כי לא מהיר חמה הנני. – כי רעב הייתי מאד, כל היום לא בא אכל אל פי! הוא אשר אמרתי: הקבה, הזוללה הארורה הזאת, גם נפש יקרה תצוד, היא תעש את האדם לזאב ערבות… אך מבליגיתי עלי יגון בזכרי כי לפום צערא אגרא: עוד מעט ואמלא כרשי מעדנים בסעודת הנשואין, וגם מזג לא יחסר!.. ואשא רגלי ואלך, ואלך: פעם מעדו קרסלי, בעברי על חלקת הצנורות, ופעם נפלתי במהמרת שלג. ואבטליון תמך בימיני, ולא נתן למוט רגלי; וכאשר הקרבנו לבוא, אל בית המלון, ועינינו ראו אור גדול הנשקף בעד חלונות הבית, ולאזנינו הגיע קול זני זמרא, והמית תופים – נשמע מאחורינו, קול מצלת סוס, וקול קורא בכח: “הצדה, הצדה”! ועגלה זוחלת עברה לפנינו. הרכב עצר במושכות הסוס ויקרא אלינו יהודית: לבית הנתיבות יהודים! מהרו ועלו! חמש קשיטות לגלגלת!
בדברו הפנה ממושבו את ראשו מאחוריו, ובידו הסיר את יריעת העור הפרושה על המושב.
–איפה היית רבי קרוב, כאשר קראתיך!– ענה יענקיל אשר הלך מאחרינו, כמזכיר עונו.– עתה אֵחַרְתָּ המועד!
העגלון משך המושכות וינף השוט, וברגע אחד נעלמה העגלה מעינינו, אך קול המצלה עוד נשמע מרחוק, ובלבי חשבתי אז: גם ההצלחה אשר אליה ישאו בני האדם את נפשם תמיד, גם היא תאחר מועד בואה תמיד!
כל עוד נפשי בי באתי אל חדר משכני. בכליון עינים חכיתי להקרא אל הלחם… כי הרעב הציק לי עד מאד, אך תקותי היתה מפח נפש!
אבטליון ישב על יד ימיני, ויפתח את פיו, וידבר על גוי ואדם יחד כאשר אהב, אך דבריו לא נכנסו באזני, ורק למשא היו עלי, ואחרי אשר לא מצא לו שיחה חדשה, הציע לפני כי אלך אחריו לראות את המשתה.
חידות היו לי דבריו: לראות ולא לטעום!?
ואלך אחריו.
כבואי אל החדר הראשון, ראיתי המון בני עוני, לבושים בגדי עדים, פניהם שחורים כשולי קדרה, בפניהם הכרתי כי מחזירים הם על הפתחים, יושבים אל שלחן ארוך ערוך, ועליו מכל מאכל אשר יאכל: דגים שונים, ובשר, בשר שור ועגל, וברבור ואוז, ותרנגלת, לפת, ומרקחת, יין דגן, שכר, מים הזדונים, ריח המטעמים עלה באפי ואבלע את רירי; ובחדר השני, היו מסובים, זקנים קמוטים וכפופים מרוב ימים, עורים ופסחים, וכל מוכי אלהים. ובחדר השלישי ראיתי מסביב להשלחן ילדים קטנים, וגדולים, לבושים בבגדי תלמידי בית הספר אשר ראיתי ביום האתמול. העיפותי עיני עליהם, ואכיר ביניהם גם את “המשוררים הקטנים” אשר הרווני עונג בהביאי אותם לידי נסיון גברים צעירים לימים, גם נשים צעירות לבושות בגדי קנבוס, וממעל להן תחגורנה סינורי בד כהנשים הרקחות והטבחות, רצו הנה והנה, רצוא ושוב, וישרתו את הקרואים, ויגישו קערות, ספות, אגרטלים, כפות, סכינים ומזלגות, הסירו את כדי השכר הריקים, ותביאנה מלאים על מקום הנעדרים, וקרואים יאכלו בשמחה וטוב לב; להקת כלי זמר תשמיע לרגעים מנגינה חדשה, אשר לפניה תרוץ דאבה, המחתן והמחתנת עברו הנה והנה בחדרי הבית טרודים, ולא ידעו נפשם. כובע המחתן התרומם ממעל למצחו, אשר טל זעה כסה אותו, והוא נלאה להשיב ברכה, ולנענע בראשו לקרואיו אלה, אשר בהריקם את הכוסות אל פיהם, הביעו לו ברכתם. ואשתו אחזה צרור מפתחות בידיה, ועשר פעמים ברגע אחד פתחה את ארון המכֹּלֶת, ותסגרהו, ותשאל המאור פנים את המסובים, אם לא יחסר להם דבר, אם ישבעו רצון, וכו'.
ואנכי עמדתי על מקומי ואהי כמשוגע ממראה עיני, או כחולם.
ובעודני שקוע במבוכתי, שב אלי אבטליון – אשר כפי נראה הלך להודיע דבר בואי – בחברת בעל הבית ואשתו, ובתם הכלה. ולימינה עלם גבה קומה אשר פניו העידו בו כי “חתן” הוא. ואיש בא בימים ואשה כבודה אשר בקלסתר פני החתן הכרתי כי אביו ואמו הם, ועוד נשים צעירות לימים, עלמות עדינות חוגרות סינר, אשר לפני רגעים אחדים עמדו לשרת את הקרואים. ואבטלין הציגני לפניהם, גם אותם הציג לפני, לאמר:
– את בעל הבית ואשתו ובתם הכלה, הלא ידעת; ואלה הם: החתן, הוריו; בת אדוננו הדוקטור, בת המנוח רבי מררי, נכדי רבי עזריהו, בת רבי פגעיאל הצעירה, ואשת רבי אחירע הצעירה, וכו' וכו'.
כלם השחו ראשם הענוה.
– בבית החולים סופר נכבד – ענתה בת צלמונע – נכבדתי אני ורעותי, לראות את פניך, כאשר הציגנו לפניך המפקח היום בבקר.
– מבנות אגודת המשמרות אַתֶּן בנותי?
חֲבֵרוֹת הן לכל האגודות אשר בעירנו – ענה אבטליון אשר לא אהב מעודו כי ידבר זֻלתו.– חברות נכבדות הן לאגודת “המשמרות”, חברות נכבדות הן לאגודת “מתנגדי המהדרים מן המהדרים”, חברות נכבדות הן לאגודת חובבי שפת עבר וכו', וגם הכלה הכבודה היא אחת מהן, ועל כן באו לשחר פניה, לשיש אתה משוש ביום חתונתה ולשרת את קרואיה!
אנכי הניעותי כתפי, ואשוב ואעיף עין על קרואיה אלה.
– האדון הסופר ישתומם למראה עיניו – לחשה אשת רבי אחירע, באזני רעותיה אשר מבטיהן התגנבו אלי.
–– אך תשוב תתפלא בנו!– פנה אלי אבטליון בצחוק בשמעו דברי אשת רבי אחירע – דור חדש, ומנהגים חדשים, לפני עשר שנים לא ראית כזאת בכרכמיש, האף אין זאת?
– חדשה לא שערוה אבותינו!
גם זאת מעם רבנו יצאה! הוא הכחיד מגבולנו את המשתאות, אשר הפשיטו את עור העם מעל עצמותיו, ועוד הרבו חללי קנאה ושנאה, כאשר ידעת אדוני! על אבות העשירים לא אדבר, כי מתי מספר הם, והם יוצאים תמיד מן הכלל. אולם המון העם, כמה יגיעות יגע “בעל השמחה” האמלל, עד אשר הביא אל ביתו את צרכי המשתה, כמה ימי עוני קדמוהו, וכמה לילות עמל מנו לו, כי כל איש, כבודו יקר בעיניו, איש איש יחגור שארית כחו למען לא יבוש ולא יכלם… כמה טרח? כמה אנחות התפרצו מחזהו? והכל בשביל אלה אשר אין להם חפץ בנתח דג, או בחצי תרטימר בשר וכוס יין דגן! ורעבים, עניים ומרודים, דכאי רוח, לא נקראו, בלתי אם עניים מחזירים על הפתחים, ו“בטלנים” ו“כלי הקדש” אשר היו אורחים לא קרואים, ואם נקרו שלש או ארבע חתונות בלילה אחד, לא פסחו גם על אחת, ואם מכבר מלאו כרשם, השכילו למלא את צלחת הבגד העליון והתחתון, והמכנסים – במחילה. זאת לך לדעת אדוני, כי הקרואים הנכבדים, שלמו כפל כפלים בעד הארוחה, הרבה יותר מאשר בבתי המרזח היותר גדולים, בערים היותר גדולות!מס גדול כבד מנשוא הושת עליהם! כלי-הזמר, הנער המתופף, הבדחן, החזן ומשורריו, השמש העליון, והשמש התחתון, המלצר, הרקחות, הטבחות, השפחות, או קבצנים בעלמא, אשר לקחו נוספות מכל איש ביד חזקה, בעד הארוחה אשר אכלו, ואשר מלאו את תרמילם, גם מקום “גבאים” ו“גבאיות” מאספי נדבות לא נפקד אז! ואחרי אשר נמלטו הקרואים האומללים בעור שניהם מצפרני הטורפים והדורסים האלה; והנה “סדרה חדשה”! מתנת הדרשה! הה ששאול ואבדון! אין מנוס, אין מפלט! הבדחן עמד על השלחן, במצח גלוי, ויקרא בקול גדול, בקול נעים ונפלא, בנגון כזה, אשר תזמר החיה המזמרת לפי דברי הגדה קדומה, בהריחה עקבות אדם, אשר מנעַם זמרתה תפרד הנשמה מן הגוף… בנגון מוצץ דם הלב ומוח העצמות: מתנת הדרשה! מתנת הדרשה! מצד החתן! מצד הכלה, צד צד צד!.. “רבי פלוני ברבי פלוני דוד החתן, נותן שלשה שקלים מתנת הדרשה להחתן!” “רבי פלוני ברבי פלוני “שני בשני” של הכלה, נותן שקל אחד מתנת הדרשה, להחתן”! והבדחן בפרשו את שטר השקל כשמלה על הקערה, יקמט את מצחו, וקורץ עין, אל בני המשפחה הקרובים, העומדים מסביב לו, ומפיהם תתהלך תלונה: “שקל אחד נתן ה”דבר-אחר" הזה! יתן לו ה' כל מחלה וכל מדוה!"
קול צחוק התפרץ מגרון אשת רבי אחירע הצעירה, ואחריה צחקו רעותיה קול המולה, וגם אנכי “נפש שוקקה” ו“נשמה רעבה”, אם כי לא עת צחוק היתה לי, לא יכולתי עצור מצחוק, ואצחק גם אני.
אבטליון מבלי שים לב הוסיף לדבר:
– ורבי פלוני “הדבר אחר” נתן רק שקל אחד, לא בגלל היותו “דבר אחר” כי אם בגלל אשר גם השקל הזה קצרה ידו מתת! אך מה יכול לעשות?.. מי זה יוָאל לכסות קלון על כבודו? בתת האמלל את השקל חש מכאוביו, כמו עקר אחת משניו;השקל ההוא נועד לקנות לחם לפי הטף…מה תאמר אדוני? דרכי נועם!.. נתיבות שלום!..
ו“בעל השמחה” האמלל, ממחרת ליל המשתה, בעבור המהומה, לא די אשר החל לחוש מכאוביו, לפרוע חובותיו, ולבקש מאֵל אכלו, כי גם היתה לדבת רבים: פלונית לא השיגה “חלק” לפי כבודה, ופלונית לא ישבה לפי כבודה, לפלוני היה יין דגן מעט, ולפלוני שכר במדת רזון זעומה, בעיני פלוני לא מצאו הדגים חן, בעיני פלוני הבשר, אלה נתנו דופי בהכלה, אלה בהחתן, ואלה ואלה, בהמחתנים. והמכשלה הזאת, המנהג הרע השפל והנבזה, עשה שַמות בעירנו ימים רבים, מבלי אשר נמצא איש אשר יבצור את רוחו; עד אשר אזר רבנו כגבר חלציו, וַיאֲבֵּד כל זכר לו.
– ובכל זאת, איך הרהיב הרב עוז בנפשו להכחיד מנהג קדוש זה אלפי שנה? תורתנו הקדושה תספר לנו, כי גם לבן הארמי עשה משתה, ביום חתונת בנותיו!
– בדור ההוא אדוני, לא נודע חזון העלוקות, אשר קראתין לפניך בשם! בדור ההוא לא נודע חזון המסחר הארור, והחיים מן הרוח! הדור ההוא לא ידע יסורי המחסור! הדור ההוא ישב שׁלֵו על אדמתו! על הדור ההוא לא קפץ רוגזה של כת “מתנגדי בני שם” ועוד ועוד… הימים ההם היו טובים מאלה!.. לבן מכר את בנותיו ליעקב, וירבה במחירן:עבודת עבד ארבע עשרה שנה, ויעקב היה איש תם, בן הורים ישרים, נודעים למשגב בתבל, בעשרם בצדקתם וחכמתם; ועתה ימכרו ההורים את בנותיהם גם לבוז משפחות, ולא רק אשר לא ירבו במחירן, כי גם יִזֹלו זהב מכיסם להקונים!.. כמו לו היה המין היפה הזה מין סחורה נשחתה ונפסדה!
– עוד גואלנו חי! – צהלה אשת רבי אחירע קולה – מי פלל כזאת, כי מליץ ישר ונאמן ימצא לנו בין הגברים!
– תודתנו נתונה לך! – ענו העלמות קול אחד ותשתחוינה ממולו.
– אל בנותי!– קראתי בצחוק – הוא ימליץ בעדכם בהיותו אב לשלש בנות, אשר תגדלנה בלי טל ובלי מטר; ולו היה בגפו כי אז בלשון אחרת דבר אל העם הזה!
– אנחנו באולתנו הפכנו לצלמות בקר!– הוסיף אבטליון לדבר, סבלי שים לב ללעג לשוני – אנחנו בידינו הרסנו את סדרי תבל, וחוקי הטבע! לא אזכור ימים מקדם, בשבת ישראל על אדמתו, או גם בהיותו נודד בגוים!– רק את אשר יספרו לנו אבותינו מדור העבר, אשר אזכור גם אני:
בבית הורי לא היה הון ועושר מעודם ואנכי מבלי התהלל בשקר, הייתי נער בעל כשרון, בתורה עשיתי חיל, גם רכשתי לי ידיעות רבות בכל ענפי המדעים; בשפת עבר ושפת הארץ, דברתי, כתבתי, באין מעצר, גם תאר פני לא העיר זועה וגעל נפש בלב רואי… ואבי לו חפץ להעשיר את בנו, או לו הוקיר ויכבד את הכסף; כי אז לא נפלא היה ממנו לקחת הון רב מחירי, אולם אבי – עליו השלום – נתן יתרון למעלות הנפש! הוא בקש למעני אשה טובת טעם, תמה וברה, צנועה וכשרה, צופיה הליכות ביתה, גם בת הורים ישרים! ואשר בקש מצא!..וצעירי הדור הזה אשר אפוטרופסים המה לנפשם, גם בחיי הוריהם! בעיניהם המה; כאין הנה מעלות הנפש, תֹם וקשֶׁט, צניעות וענוה, שכל טוב, ומתינות, וגם היופי כאין בעיניהם, וכשחק מאזנים נחשב לעמת הכסף! הכסף הוא הרוח החיה באופני חייהם! והכסף הזה, הנה לא ידעו איך להתהלך אתו. ויפזרוהו להבל ולריק!! כמה בנות ישראל כשרות, יפות משכילות, אשר בהן נמצאו כל המעלות שמנו חכמים, יושבות שוממות, בגלל מחסור בית הוריהן?
עוד אזכור ביום הזה, כי בהציעהסרסור, הוא בן בוזי השדכן על אודותי לפני חותני, אז קדם כל דבר, שלח אל בית אבי, שנים ממכיריו: האחד היה ראש הישיבה, והשני היה המזכיר בבית המסחר אשר להגבירים ס… ויחד סביב שתי עלי: הראשון העמיס עלי עול שאלות התורה כבד מנשוא. וישת לי מוקשים, אולם אנכי ידעתי הִזָהֵר, וַיָשַֹר לי ולא יכול לי, והשני נסה את כחי בידיעת שפת עבר ודקדוקה, ושפת הארץ, בחכמת החשבון, ובכל מקצועות המדעים, וידבר עמי בעניני אמונה ודת, מוסר ודרך ארץ, וכיום תמים עֻניתי תחת ידי “בעלי נסיון” אלה.
ועתה בדור עקש זה נראה תהפוכות! כל רגש קדש, כל רגש נעלה, מת בקרב הלבבות, כבהמות נדמו! אי תורה אי חכמה? אי יראה ומוסר? אי יחש משפחה? הכסף הוא אבן השואבת אשר ימשוך אחריו לב ההורים והבנות יחד! הכסף או צל כסף!.. עינינו הרואות אחרית הסוחרים, או עוזרי הסוחרים, וכל בעלי משלח יד אשר בם בטחו הורי הבנות!.. ההשגחה וההצלחה תובישנה אותם ממבטם!..
– דבריך נאמנו מאד רבי אבטליון – עניתי כמתיאש – אבל היש לאל ידינו לתקון מְעֻוָת? הנוכל להראות לעם קשה ערף זה את שגיאתו הגדולה?
– מדוע לא נוכל?– החליט אבטליון.
– אבל היודה לנו? היכיר משוגתו?
– מדוע לא? הלא תראה כי רבנו פעל במוסרו הטוב על לב בני עירנו! הוא פקח את עיני האבות והבנים לראות נכֹחות! הבנות לא תבקשנה להן מפרנסים ומכלכלים, כי אם אנשים ישרים ויראי אלהים, בריאים בגופם ושלמים בנפשם! אשר יצלחו למלאכה ומשלח יד; העושר הוא ביד רבון העולמים, אשר לו הכסף והזהב, כפעם בפעם נראה עולים ויורדים, יורדים ועולים, שבעים ירעבו, ורעבים ישבעו כל טוב; והבנים הם לא יבקשו נדה, כי אם אהבה ואמון, תום וענוה, צניעות והסתפקות! לו ידעת אדוני, איך שבו בעירנו סדרים רבים על מכונם?
ואולם עירנו כרכמיש היא מכחול מים שאל נא אדוני, הנסו מָתִי רבינו לְלַמֵד חוקי חוקי אלה לצאן מרעיתם, או הֶעָלה גם מתי הרעיון הקדוש והנעלה הזה? וסופרינו, הנסו גם פעם לנגוע בקצה עטם בהשאלה הגדולה הזאת? הסופרים יתוכחו עם הצוררים הצרפתים, המַדְיַרִים, האשכנזים בשפת עבר, אחרי הדלת והמזוזה!.. או ידברו גבוהה גבוהה, דרבים שאינם תלוים בנו, כי אם ביד ה', אשר לב מלך ושרים בידו!.. ידעתי נאמנה כי לו רעו רועים נאמנים, את עדר ה', כי אז לא תעה, לא שגה!..
– בהעיפי עין אל הקרואים האלה – הוסיף אבטליון לדבר אחרי אשר מחה במטפחתו זעה מעל מצחו – תעלוזנה כליותי, כי הנה זה בא יום שקויתיו! ב“סעודות מצוה” כאלה בחלה נפשי! לפנים בישראל, נדברו יראי ה' איש אל רעהו, וישתעו יחד בדבר תורה וחכמה, והשלחן היה שלחן אלהים, ועתה במשתה החתונה ישבו בני עמנו כמשפט היוָנים… ומצחקים בקלפים, ודברי לצון, שירי עגבים, ומהתלות, נשמע על פיהם!.. הלא תראה אדוני כי גם בעינינו אנחנו, יום זה מכֻבד מכל ימים; משתה גדול נעשה לכבודו, אך לא שבעים נקרא אליו, כי אם רעבים! בני עוני, המתפרנסים מעט מן הצבור, ומעט מיגיע כפיהם, אשר נמציא להם כפעם בפעם, לבלי יצטרכו לבזות צלמם, צלם אלהים, ולהחזיר על הפתחים; וזקני בית המקלט, ויתומים עזובים, הם חניכי בית ספרנו, הגד נא אדוני איך ייטב בעיני אלהים?..
– אכן מפעל כביר הוא! אבל השאלה במקומה עומדת: מה יעשו בעלי השמחה אשר אין ידם משגת?
– האם בכספם יעשו המשתה? ואדננו בעל הבית הנצב לפניך בזה, בכספו הכין את המשתה?
– לא בכספו? ובכסף מי? חידות לי דבריך רבי אבטליון – עניתי, ואניע כתפי בהביטי אל פני בעל הבית, בתמהון.
– רבי אבטליון לא בחידות תדבר!– ענה בעל הבית בתום לב – תקנת רבנו היא! שבוע ך ימים קודם החופה שלחתי מכתבי קריאה לכל ראשי בתי אבות בעירנו, וכל הקרואים שלחו לי ביום ההוא, איש איש ח"י קשיטות, העשיר לא הרבה, והדל לא המעיט; ובכסף הזה כלכלתי את המשתה, ולא רק אנכי אדוני, כי גם רבי און בן פלת, אשר הונו עולה עד מאתים אלף שקל, גם הוא הכין משתה לעניים וזקנים וחניכי בית הספר, בכסף קרואיו! אולם רשות לבעל השמחה, לתת תמורת הכסף מכספו לדבר צדקה! ולקבל נדבות גדולות כאלה, נתן לנו האדון שר הפלך הרשיון! מכסף הנדבות האלה, הרימונו תרומה, זה שבועים ימים, שבעת אלפים, לתמיכת הרעבים בפנים ארצנו.
– ראשי בתי אבות הלא יש בעירכם עשרת אלפים! – שאלתי!
– עשרת אלפים! – ענה אבטליון בהוציאו מפי בעל הבית מלים.
– אם כל אחד ישלח, ח"י קשיטות, אז הלא יאסוף בעל השמחה הון רב, ומצא לו גם לתת מֹהַר ושלוחים לבתו! צא וחשוב: 1,800,000 = 18 X 10,000!
– אכן מחכמה שאלת זאת!– ענה אבטליון – אבל רבנו ראה זאת מראש; ויעש התקנה במועצות ודעת: עשרת אלפי ראשי בתי אבות בעירנו, יתחלקו לעשר מחלקות, אלף לחדש, אלף לחדש; למשל: אדוננו בעל הבית, שלח אלף מכתבי קריאה, אל אלף בתי ראשי בתי אבות, אשר עליהם עלה אז הגורל להמנות בין קרואי חדש טבת, ובכן יאסוף רק מאה ושמונים שקל.
– גם מאה שמונים שקל די והותר!..
– כשליש, יתחלק תמיד בין הקרואים העניים האלה.
– בשנה הלא יש שנים עשר חדש! – שאלתי.
– שננא!– ענה אבטליון וינע ראש – השכחת כי בשנה יש שני ירחי אבל? “ימי הספירה” “ובין המצרים!”
– אכן צדקת צדקת! פלאים עדותיכם! יקרה ונפלאה היא התקנה! אך גם התקנה הזאת להמציא עבודה לעניים, ולהושיע להם גם בתמיכה ידועה מקופת הצדקה, לבלי יצטרכו להחזיר על הפתחים, לא נופלת היא מרעותה! נקל מאד להרוס, אבל לגדור, ולבנות!.. בערים הגדולות, מכבר שורר חוק, כי אסור לעניים להחזיר על הפתחים, פשוטו כמשמעו, לבלי יהיו למשא, על השאננים! על פתחי החנויות והבתים יתנוססו שלטים קטנים, “כל עני – כלומר: כל עור ופסח, כל מכה אלהים, כל נקשה ורעב–לא יבוא אל הבית”! והיצורים האמללים האלה, יגועו ברעב באהליהם הצרים; להם אמנם נוסדו בתי מלון, ובעד שלש קשיטות ישיג גם חצי לטרא לחם, וכוס חמים, אך לא רק אשר לא על הלחם ולינת לילה יחיה, כי מה יעשה האדם אשר לו אשה עצורה בבית? או גם ילדים קטנים?…
– רב לכם רב! – גערה בנו בעלת הבית בעברה על פנינו, ותשא טס כסף גדול בידה, ועליו בקבוק יין וכוסות וכל זני מרקחה, וחלת דבש ונפת – לא להתוכח באתם הנה, לכו ונלכה אל חדר הקיצון!
– מה לנו ולחדר הקיצון? פה על יד השלחן נשב! עלינו לדעת כי העניים האלה הם בני אדם כמונו, אנכי לא אבוש בם! – ענה אבטליון, ויאחז בימיני ויוליכני על השלחן; וקרואים אשר טרודים היו בעבודתם הנעימה, בראותם את פנינו, קמוכלם מכסאותיהם בחרדה, ויניחו מידם את מזלגותיהם וסכיניהם; אך בעל הבית כהה בם, ויצו עליהם כי ישבו איש איש תחתיו, ויאכלו בשמחה, וישת לחייהם וימזוג כוסית לי ולאבטליון, ולהחתן ולהמחתן, ולכל המסובים אל השלחן, ויחד שתינו לחיי הזוג הצעיר, ולחיי הוריהם, ואחרי כן שתינו איש לחיי רעהו;ובעלת הבית נגשה אל השלחן ותצו עלינו במפגיע גם לטול את ידינו! ובין רגע העבירה כל טובה על פנינו: דגים שונים, ברבורים, תרנגולות, ויין משֻׁמר, ואנכי לא חכיתי עד אשר תפציר בי וָאֹכַל וָאֵשְתּ, ולא רק אשר שבעתי ענג חומרי במלאי את בטני הריקה, כי גם ענג רוחני, ענג נעלה, בשבתי בחברת בני עוני אלה. הרבה חומר אספתי לי אז! ביניהם מצאתי בני שועים ונדיבים כנענים נכבדי ארץ, אשר באחרית ימיהם הָהֳפךְ עליהם הגלגל, וביום מותם, אספו בני עירם למענם מספר שקלים, להכין להם תכריכים; ובניהם אחריהם, טבעו בטיט היון עד צואר. ביניהם מצאתי כשרונות נעלים: ידיעה רחבה בתורה, וכל ענפי המדעים, נפשות יקרות וטהורות, זכות מפיקות נגה, אך חלודת העניות השביתה אותן מטהרן מעט…
– לו השכילו בני האדם– אמרתי אז אל לבי – כי אז לא נתנו לברואים בצלם כמוהם לרדת פלאים, כי הלא צלמם יבזו!..
עד יומי האחרון לא אכח את הענג אשר שבעה נפשי אז!… אחרי ברכת המזון, ושבע ברכות, פִּנו משרתי הבית את השלחנות והכסאות אל מקום אחד בקרן זוית, הקרואים עמדו במעגלה שלובי יד, ולהקת כלי זמר, השמיעה בבת אחת כקול רעם בגלגל, מנגינה אחת מנגינת המנצח בנגינות הרוססי גלינקי אשר לפניה תדוץ דאבה, ואז יצאו הקרואים במחול, ויפזזו ויכרכרו בכל עוז, על פני אבטליון רחפה רוח ששון וגיל, וילָוה גם הוא אל המחוללים, וימשוך אליו גם את החתן והמחתנים, וגם אותי משך אחריו בכח גדול, וכאשר סרבתי לו, קרא בקול עלז:
– אל תבוש באחיך אלה! הלא אב אחד לכלנו, אֵל אחד בראנו!
בלי חמדה, נלויתי גם אנכי אליהם, ואבטליון פני אל בעל תוף ה“צלחת”, ויקרא בעוז וחמדה ממקומו:
– הכה בתוף! הכה ואל תחמול!
אז חגר התופף שארית כחו, ויך על ימין ושמאל, והתוף הָמה בקול עב, ורצפת הבית רגזה תחת רגליהם, ואחרי אשר עיפה הלהקה, עמדו כלם, בחצי גרן עגולה מסביב, והלהקה החליפה כח, ותשמיע מנגינה חדשה, תלישא גדולה מחזיון ה“אפריקנית” משיר המחול, וחניכי בית הספר, יצאו במחול, בכשרון נעלה, על פי ערך השווי וטעם היופי והנשגב. והנשים מחאו כף ותקראנה: “הידד”! ואחרי המחולות הָעֳמדוּ השלחנות והכסאות על מקומם, ובעלת הבית נתנה צו, כי ישבו איש איש על מקומו, ועל השלחנות הובאו ביד העלמות הכבודות משקה הטהיי, ומיני מרקחת, ופרו מגדים; חניכים אחדים, שוררו בקול נעים שירים לאומיים בשפת קדש גם בשפת יהודית. הגות לב המשוררים הלאומיים: זאב זבַּריזער, מיכל גרדן, אליקים צונזיר, ואברהם גולדפֿדן בלוית כלי הזמר, ואזנינו לא נלאו משמוע.
האשמורת השלישית הגיעה, והקרואים הגדולים עם הקטנים, יצאו במסדרון בית המלון הארוך, והתיצבו לארך המסדרון שלש שורות, כאנשי צבא, בעת ילמדו ידיהם לקרב. ואשת רבי אחירע נשאה סל גדול מלא כל מיני מאכל אשר יאכל, ותחלק לכלם מנות, למען יביאו אל צאצאיהם ונשיהם; ואחריה הלכה בת צלמונע, בשמאלה נשאה צרור כסף, וביד ימינה הענוגה, חלקה לכל אחד מטבע כסף, ואחרי החלוקה, ברכו את החתן והכלה והמחתנים, ויצאו שמחים וטובי לב. ואנכי עמדתי על יד מזוזת הפתח, ואראה והנה ארבע עגלות גדולות עומדות הכן, והעליזים האלה, עלו על העגלות, העגלונים הניפו שוט, העגלות נעתקו ממקומן, וקול תרועת ששון נשמע ברחוב, בלוית ברכות מאליפות.
– ומה תאמר אדוני הסופר עתה? איך מצא המשתה חן בעיניך?
מה אומר ומה אדבר? אכן יש אלהים במקום הזה! כרכמיש היא המטריפולין, קריה נאמנה, מלאתי משפט צדק ילין בה! מי יתן והיתה למופת, לכל קהילות ישראל בארצות פזוריהם, ואז יאמרו בגוים: רק עם חכם ונבון הגוי הקטן זה!..
אחרי אשר שבת שאון תופים, רעש החצֹצרָה, המית הכנורות והנבלים; אחרי אשר חדל שאון עליזים, צלצלי הכוסות, המזלגות והכפות; שררה דממה נעימה בחדר משכני, בשבתי לבדי, שקט ושלוה! אך בבתי נפשי פנימה, עוד נשמע הד.. הד נפלא.. עד כי שתי אזני צללו!
השעה הששית הגיעה, עוד שעה אחת, עד אור הבקר, ועל כן לא עליתי עוד על ערש יצועי, ואקח לי ספר, “חובת הלבבות”, הספר היקר והנעלה, אשר היה מנוסי ומפלטי בעת צרה, ביום אשר פְּגָעַי הדריכוני מנוחה, ויעבידוני בפרך, ואשתי נגשה בי… אחרי כי הספרה העברית החדשה, והספרה הרוססית והאשכנזית היו לי לזרא! הספר היקר הזה, אשר מאז החלותי לבוא שעריו ולעבור בין שורותיו, שגור היה על פי כ“אשרי”; הנה אז היה לפני כספר החתום! לשוא קמטתי את מצחי ואעמיק בו חקור! כי זמותי נתקו, ורעיוני סליקו! גם מספר נטפי היין, אשר גרעתי בפי מהכוס אשר מזג לי בעל השמחה; גם הם עזרו להותי!
אז ידעתי בנפשי כי חלפו ימי האביב, ימי הבחרות ועמם כֹּחַ העלומים: ותחתם באו ימי הזקנה, ימי החרף!.. רוחות רעות מנשבות, עננים שחורים יכסו זהר הרקיע, ויחתמו בעד קרני שמש, ואחוש כי עמודי גויתי יתפלצו, וקורות בתי נפשי החלו להתמוטט!.. בימי אָשרי לפנים, תיתי יין בכלים מכלים שונים, ולא ידעתי שכרון, ועתה הה, סבב עלי ראשי…
מראה עיני ומשמע אזני, אשר ראיתי ואשמע בשלשת ימים אלה אשר באתי כרכמישה, הכוני בתמהון… השפק תקע אהלו בקרב לבי, השפק אם לא חלום הוא, אם לא חולם הנני…
אז קמתי ממקומי, ואלך בחדר משכני הנה והנה, ועיני נמשכו אל מודעת בית פקודת השוטרים, על דבר תעודת המסע, הדבוק במסמרים קטנים אל הקיר, ובעד האשנב נשקפתי, וארא מרחוק אור הלבנה את בית הנתיבות הכרכמישי, הנבנה זה כשש שנים; ואת הגשר הנטוי ממעל לרוחב מסילת הברזל, אשר הכרכמישים יספרו, כי האדריכל אשר בנה הגשר שם קץ לחייו בכדור קנה רובה, כי הגביה אותו שלש אצבעות יתר על המדה הדרושה; שמעתי שריקות מכונת הקיטור, גם ראיתי את העגלות אשר רצו על המסלה הנה והנה רצוא ושוב; גם שמעתי קול מקבת, מקבת יענקיל השמש אשר בדפקו על דלת חלוני פתאום, קפצתי ממקומי; גם פתחתי את כיסי ואוציא ממנו את שטר המאה, אשר לא החלפתיו עוד, ולבי עלץ בקרבי, על כי לא היה למשסה ביד שוסים בעת המשתה; ולבי רחש תודה וברכה להרב. וכל אלה הראו לי בעליל כי לא חולם הנני…
ובכל זאת לא עצרתי כֹח לגרש כלה את השפק מקרב לבי, עד כי העברתי תחת שבט הבקרת, את כל אשר ראו עיניואשר שמעו אזני מהחל ועד כלה, אם לא רחוקים הם מגבול השכל והמציאות?
ואשאל את נפשי:
היפלא הדבר להיות חובבי שפת עבר? ולתת מחצית השקל לשנה בעד קריאת עתונים שונים, וספרי תולדה, וספרי חכמה וחזיון? ולתמוך ביד הסופרים בכלל, וזקני הסופרים בפרט? ולקצוב פרס לסופר מהיר אשר יחבר ספר חנוך מְצֻיָן? היפלא הגבר ליסד ברשיון הרוממות אגודה בשם “מתנגדי המהדרים מן המהדרים”, וללבוש בגדי קנבוס פשוטים תחת בגדי משי, אשר הציגונו ככלי ריק, ויגזלו שלותנו ויביאו צוארינו בעול כבד ונורא? היפלא מבעלי הנשך, לחדול מנצל את אחיהם, וליסד ברשיון הרוממות בית מלוה בעל ארבע מחלקות, ולקצוב רבית מצערה, שמונה לשנה? היפלא מאחינו להתרחק מכל דבר רע, מאונאה ותרמית, מאבן ואבן, מאיפה ואיפה, ממסחר אסור על פי חוקי הממשלה, ומכל פרנסה נמבזה, כציד נפשות, והחזקת בתי זמה? היפלא מאחינו לעשות סדרים ישרים, בתרומת עבודת הצבא? היפלא מחֶנוָנינו, לעזוב את דרכיהם, לעזוב את ההתחרות, ולהרחיק את הנשים מגבול מסחרם? היפלא מראשי כל עדה, להקים ברשיון הרוממות בית ספר בעל ארבע לשכות ושמונה מחלקות, ולכלכל יתומים עזובים לבלי יגורו לבשת? או הדבר נמנע הוא כי נערים בני שתים עשרה ושלש עשרה, יכתבו עברית ויחרזו חרוזים? הלא גם אנכי אזכור כי בהיותי בן תשע, מכבר כתבתי על טהרת לשון הקדש בסגנון ה“דביר” ואחרוז חרוזים בסגנון “לישרים תהלה”; או היפלא הדבר לכונן בית למוד מלאכה? או היפלא הדבר מראשי הקהלות בחבל ליטא, רייסין וזמוט, לערוך כתב החלטה בבית המועצה ולבטל את הטכסה הארורה? או היפלא לעשות סדרים טובים וישרים בבית החולים, להעמיד משמרות, למען ישרתו את החולים? היפלא מפרנסי ישראל לשים קץ לתועבות חברה קדישא? או היפלא מהם להסיר חרפה מעל “החופה” לבלי נהיה לבוז בעיני אזרחי הארץ, ובעינינו אנחנו? היפלא הדבר, להוציא לפעולות את התקנה הנפלאה, בדבר משתה “החתונה”? היפלא הדבר לדאוג לעניי העיר, להמציא להם עבודה ולתמכם ולסעדם בצדקה לבל יצטרכו להחזיר על הפתחים?..
וגם על אודות רבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחירע בן עינן, רבי און בן פלת, רבי עיר בן אתונות, וגם על אודות צלמונע הרופא, לא נפלא היה אז בעיני! הלא הבחירה מסר היוצר ביד האדם, מדוע לא אאמין כי שבו מדרכיהם?
ואז כאשר הכרתי את משוגתי או אולתי לפון כי חולם הנני, הרימותי שתי כפות ידי תכופות אשה אל אחותה, באצבעות זקופות למעלה, ואקרא מקירות לבי:
– ארוממך אלהי! אודה שמך, כי עשית פלא! כי שלחת לבני עירי את מלאכך להורות להם דרך! ואני אמרתי בחפזי, כי גוי אובד עצות הננו, ואין בנו תבונה; עתה נפקחו עיני לראות כי שגיתי ואחטא! עוד לא אבד נצחנו ותוחלתנו! כי אם בבתנו יהי שלום לנו, אז לא נירא מהצר הצורר אותנו מחוץ!..
הבקר אור, ואנכי עבדתי את ה' בשמחה, ואקרא למשרת בית המלון, לפרוע את חובותי, ואשים חפצי במלתחתי, ואהי נכון ללכת אל בית הרב, לקחת את ברכתו בטרם אצא את העיר, ולראות גם את פני רבי פגעיאל, רבי אחירע רבי און, ורבי עיר, וצלמונע, ורעיו, ומה גם את פני אבטליון, אשר קנה את לבבי לאהבה אותו, ולהודות להם חסדם, ולהבטיחם, כי אבשר צדקתם בקהל רב – בהעתונים העבריים, למען יהיו למופת לכל קציני בית ישראל. והנה אחד ממשרתי צלמונע מסר מכתב על ידי, ובו כתוב היה כדברים האלה:
“אדוני הסופר”! וכו'
"מזכיר בית המועצה קבל הלילה ידיעה טלגרפית, כי כבוד ראש האזרחים, ( Голова )החדש הגרף… יופיע בעירנו בשעה העשירית בבקר.
"המזכיר ונושאי משרה ונבחרי בית המועצה, כבוד רבנו, גם אנכי, ורבי פגעיאל ורבי אחירע ורבי און ורבי עיר, נקבל את פניו בבית הנתיבות, ובערב בשעה הששית נערוך משתה לכבודו בבית האורחים “ויקטוריה”!
"ועל כן זה חפצי, וחפץ כל ראשי עדתנו, כי תואיל גם אתה סופר נכבד להמנות בין הקרואים ".
“בתקותי כי חפצנו יהי לך לקו אקצר”.
ברגשי כבוד ויקר, צלמונע".
Dr. Med.
ואשב על יד השלחן, ואכתוב לו מכתב קטן אשר בו הודעתיו, כי לעשות רצונו חפצתי, ואמסרהו על יד משרתו אשר השתחוה, ויפן ויצא.
– – – – – – – –
האולם הגדול בבית האורחים “ויקטוריה” מלא היה מפה לפה, הרבה אזרחים, אצילים בעלי האחוזות, שרים ופקידים, ביניהם הכרתי את שר השוטרים, ושני עוזריו, הם פקידי שתי מחלקות העיר, שר המחוז; וגם את אחינו צלמונע הרופא, הנושא משרת שר אלף, ראיתי, והנה הוא לבוש מעיל שחור, בעל כפתורי זהב, וקשורי הכתף, וחרב יקרה, בעלת נצב זהב, ומלילות כסף ירדו ממנו – מצֻמדה על ירכו, וישתעה עם הפקידים; ובבואי, בחברת רבי פגעיאל בן עכרן, רבי אחירע בן עינן, רבי און בן פלת, ורבי עיר בן אתונות, ואבטליון, ועוד רבים ונכבדים, השתוממתי על הדר האולם.
הספון היה כעין רקיע תכלת נטוי על ראשינו, ובתוכו הזהירו כוכבים נוצצים, לאור המנורה המשלשת, אשר כדורי חומר האלבסטר, למסך לה; תמונות יקרות, מראות מלטשים בעלי מסֻגרות זהב, מחֻטבים במקלעת פרחים, כרובים ותמורות, מוצבים ארצה, וראשם מגיע עד הטפחות. קלעי משי ושש, סככו בכנפיהם על החלונות וסרח העודף כסה את יריעות הרצפה, אשר מרחוק נראתה לעיני, כים זועף עת גליו יתנשאו, ומימיו יהמו יחמרו; בארבע פנות האולם עמדו פסלי שיש על עמודי שש יקרים; ובטבור האולם עמד שלחן גדול מכֻסה במטפחת בד לבנה כשלג היורד מן השמים, ועליו מנורת כסף בעלת הרבה קנים, ומגביעיה ירדו גבעולי זכוכית הבדלח, בעלי הרבה צלעות, וקרני אור הנרות בּהִשׁבְרָן עליהם הפיצו אור יקרות שלל צבעים כמראה הקשת בענן.– כלי כסף יקרים, יינות משׁבחים, וכל מיני טעמים.
הנאספים הושיטו את ידיהם לראשי העדה, וישיחו ויתלחשו, ואנכי כגר מסכן עמדתי על עמדי, ביראת הכבוד, ולא נועזתי גם לשאוף רוח.
ראה זאת צלמונע, ויגש אלי ויאחז בידי ויגש לי כסא לשבת.
בשבתי בין שרים, אז מצא און לו השפק האכזר, ויחליף כח וישב לענות את נפשי, להגיד לי כי רק בחלום תראינה עיני כאלה, ואז הבטתי בעין חודרת על סביבי, ואתעזר עוז ואלחם אתו ואגרשהו כלה מקרב לבי.
פתאום קמו כל הנאספים מכסאותיהם, וישתחו עד אזור חלציהם, ויתיצבו כחצי גרן עגולה מסביב לפתח האולם השני:
כבוד ראש האזרחים החדש נראה עליהם!
הוא היה איש בא בימים ושיבה זרקה בפלגות זקנו, עיניו הפיקו עוז משפט, חכמה וענוה, תום וצדק. בפנים מאירים השתחוה גם הוא לעמתם, ויושט את ימינו לכלל משחריו, אשר ברכוהו לכבוד יום קחתו על שכמו את המשרה הכבודה, מגדול ועד קטן; ועלי אשר נחבאתי מאחורי ערף רבי עיר בן אתונות, באשר לא הרהבתי עוז בנפשי לעמוד במקום גדולים; העיף עין חודרת. ויפן אל צלמונע ויאמר:
– מי הוא אדני הדוקטור, האיש הזקן הלזה?
– מושך בשבט סופר, גרַף! – ענה צלמונע ביראת הכבוד – סופר לעם ישראל, וחובר חברים מחכם!
אז נאלצתי לצאת ממחבואי, ואתיצב רגל ישרה לפני הגרף, ואשתחוה ואומר:
– מה מאֻשר הנני בעיני היום, בהתיצבי לפני הדרת כבודך גרף נכבד! כפני אלהים אראה פניך!
הגרף הרכין ראשו, ויושט לי ימינו.
אחרי אשר נשא מדברותיו כחצי שעה, על אודות עניני בית המועצה ביחוסו אל הממשלה, ועל אודות תקוני העיר החומרים והמוסרים, וכל הנאספים מחאו כף ויקראו “הידד”, וישבו מסביב להשלחן ויאכלו ושתו ויתענגו בדשן נפשם; פנה עלי הגרף ויאמר:
– הנך זקן נכבד, אחד מסופרי העתונים העבריים?
– כדברך הגרף!
– גם ספרים כתבת?
– כתבתי!
– איזו ספרים? ספרי מדע ובקרת, או ספרי חזיון?
– ספרי חזיון, אדוני, ראש האזרחים!
פעולך רצויה מאד! על דעתי טוב ספר חזיון אחד מעשרה ספרי מדע ובקרת! כן כן הוא, רב הוא מאד ערך ספרי חזיון, וגדולה תועלתם! עליכם סופרים לפעול על לב העם ורוחו, ולא על מוחו וראשו. עליכם לעשות אותם לאנשים ישרים ובניי תרבות, ולא לחכמים ומשכילים! אם יהיו כל בני עמך, מקצה ועד קצה, אנשים ישרים ובני תרבות, אז יביאו תועלת רצויה לחברת מין האדם, לארץ מולדתם, ומה גם לנפשם המה; יותר מאשר יהיו כלם חכמים, כלם נבונים! חכמים יש גם להרע!.. ואולם ספרי חזיון גם הם, שונים למיניהם, יש אשר יהיו מרפא לבשר הקוראים ושקוי לעצמותיהם, ויש – אשר ישקו את קוראיהם שכרון, ומסכו בקרבם ריח עועים!..
– לסופרנו זה – נועז צלמונע לענות דבר – אקרא דוֹסְטָיֶבסקִי העברי, גרף!
– קטנתי מכל התהלה! – עניתי כנכלם – חגב הנני לעמת הענק הגדול הזה!
– השמעת על אודות התקונים אשר תקן רבכם הנכבד בכרכמיש זה שנות מספר? – מפי שר הפלך שמעתי תהלתו.
– שמעתי גם ראיתי, אדוני ראש האזרחים!
– ואיך מצאו חן בעיניך?
– מי יאמר לטוב רע? בשמעי ובראותי את התקונים הנפלאים. הייתי כחולם ולא האמנתי למשמע אזני, גם למראה עיני
– מדוע לא האמנת? הלא קרוב הדבר לעשותו, הלא יכֹלת יש, לו היה גם רצון!
– בעד כל התקונים הטובים האלה, חייבים אנחנו להודות להלל ולהדר כבוד מעלת שר הפלך, אשר הופיע על עצת רבנו!
אם אתן עבודה ספרתית על ידך, תהי נכון לקבל עליך?– שאל ראש האזרחים, ועפעפיו בחנוני.
– עבד נאמן הנני לכבוד מעלתך, גרף!
– הדבר הוא לטובת עמך!
– ולו גם רק לטובת ארץ מולדתי, גם אז אעמיס עלי העבודה באהבה וברצון!
– אכן גם לטובת ארץ מולדתנו היא! כי בשלום עבדיה החוסים בצלה גם לה שלום! זאת עשה. כתוב התקונים האלה זכרון בספר, והוציאוהו לאור במספר רב, הפיצותו בתחום מושב אחיך היהודים, חנם אין כסף, למען יהיו מעשי אחיהם הכרכמישים להם למופת! רק אל תדבר במליצה וחידות, כי אם בשפה קלה, צחה, ופשוטה, אשר ירוץ כל קורא בה, השמעת אדוני סופר?
– שומע עבדך אדוני ראש האזרחים, אבל!..
– מאי “אבל”?
– סלח נא, גרף! אם אמר לך כי נפלא ממני הדבר: העבודה הזאת דורשת למצער אלף שקל כסף, ואנכי, גרף! סופר עברי הנני, ידוע חולי המחסור, שכר עבודתי לא אבקש!
הגרף הניע ראשו כמתפלא, כמו שמע חדשה אשר לא שער: סופר ומסכן, שני הפכים בנושא אחד!..
אחרי דממה קצרה, פנה אל צלמונע ויאמר:
– היש את נפשכם לתת אלף שקל מקופת הצבור להוציא לאור ספר כזה?
צלמונע קרץ עין לרעיו, והמה נענעו לו בראשם.
– יש ויש אדוני ראש האזרחים! נחוץ לערוך כתב החלטה ולהגישו לפני שר הפלך!– ענה צלמונע.
– וחמש מאות שקל שכר סופרים?
– שכר סופרים נתן לו מאוצר האגודה “חובבי שפת עבר”.
– אחת היא לי! – ענה ראש האזרחים – עִרכו כתב החלטה בבית המועצה, ועד מהרה אערכהו לפני האדון שר הפלך.
– שא נא אדוני הגרף לפשע עבדך, אם יעיז לשאול את פיך!– אמרתי בענוה – למי כל העמל? אחי בני עמי יצפו בצפִּיָתם, כי הממשלה הרוממה תתן בקרב הימים הרשיון, ליסד ועדי היציאה, כמבואר בהעתונים; אחי הנם כעת בעיניהם כאורחים נוטים ללון, אשר לאור הבקר ילכו באשר ילכו!
– למרבר גְרַן טְשַקא עיניהם נשואות?
– כן גרף! כלם הם נושאים את נפשם אל הארץ ההיא! על שפתיהם נִשא רק שם הברון הירש, וצירו אואייט, וכו'.
– אם יעזבו איזה עשרות אלפים את ארצנו למען היטיב מצבם, מצב פרנסתם, אין רע! הן גם האשכנזים והאנגלים יתורו להם ארצות נכריות ליסד מושבות, למען ירוח להם; אולם אם יעזבו אחיך את ארץ מולדתם, רק בגלל אשר יבקשו להם ארץ מולדת חדשה, אמור בשמי לתועי רוח אלה, כי אם לא יעזבו את דרכיהם, מעלליהם ומנהגיהם, בבואם אל הנחלה ואל המנוחה בארץ מולדת חדשה, אז לא יוטב מצבם כאשר בהיותם בארץ מולדתם הישנה!
ואם ישפרו מעשיהם?
– אם ישפרו מעשיהם – ענה ראש האזרחים ברגשי תֹם ואמונה – אז אך לשוא ישימו נפשם בכפם, להיות נעים ונדים ימים רבים לבקש הצלחתם על ים השקט, אם ישפרו מעשיהם, אז לא אפונה כי ההצלחה תמצאם גם בארץ מולדתם זאת, הלא שמעת או קראת את התלאות המוצאות את אחיך האומללים אשר נואלו לעלות מן הארץ; לא רק אלה אשר לא מצאו מחסה בצל כנפי ועדי הצדקה של הברון הירש שלכם; כי גם אלה אשר מצאו מחסה, קללו את היום הארור, אשר עזבו את ארצם! רבים מפקידי הברון לא מלאו את פקודתם כראוי, ובאכזריות חמה, ובחמת קרי התהלכו עם האומללים, ואחד מהם היה הדוקטור ליבינתַּל, אשר עשה שַעֲרֻרִיוֹת נוראות! רבים הם האומללים, השבים ממושבות ארגנטינא, כל עוד נפשם בם!
– אמת ויציב אדוני ראש האזרחים! גם בהעתונים העברים קראתי זאת.
והגרף הוסיף לדבר:
– הלא תדע כי מלכנו הרחמן לא יקפח שכר כל בריה! בחסדו הגדול הואיל לתת אותות כבוד לאחיך אלה אשר להם יאתה! הלא שמעת כי כבוד הדר מלכותו, הואיל לאשֵׁר ולקים ביום התשיעי לחדש דיקבר החלטת סוד המלכות, על דבר בעונש בעד התנפלות מפלגת האזרחים על רעותה? הידעת כי גם לכם, או רק לכם! נוגע החוק הזה?..
– ידעתי אדוני ראש האזרחים! גם כל אחינו בית יהודה יודעים כי מלכנו הרחמן והחסיד, אב רחום וחנון, טוב ומטיב הוא לכל עבדיו הנאמנים, החוסים בצל כנפי מלכותו, אבל המון העם!..
– אין מביאים ראיה מבני ההמון החשוכים! זכור נא את אזרחי ארצנו הישרים! בפנים הארץ ידעתי, יחזיקו תמיד האזרחים בידי אחיך, ויתמכום בימינם, ויאהבום נדבה. כל עוד אשר לא ימצאו בם ערות דבר, וגם מספר החקים המגבילים הלא רק ידי אחיך יצרו!..
– שא נא אדוני ראש האזרחים! – עניתי בחלחלת מתנים – אנכי יודע את אחי, וכל דרכיהם הסכנתי, ולא אשא פנים להם; אולם האמת נתנה להגיד: רבים הם אתנו הטובים והישרים בלבותם, מהמטים עקלקלותם!
– אכן כן הוא! אבל כבשה נגועה אחת תְּנֵגֵע את כל העדר בנגעים גדולים ונוראים!..
מפי נתקו מלים, ותחת מענה שפתים נאנחתי מרה.
– צר לי מאד – הוסיף הגרף ראש האזרחים לדבר – עמך הוא בעל כשרונות, בעל מדות טובות, ובמעלות הרוח הרבה חונן מיד היוצר, אבל מגרעותיו הרבות מכריעות את כלם! אחיך יתאוננו על העתונים השולחים בהם לשון אפעה, בחשבם, כי מהם למצבם הרע תוצאות; ואם כי משגה אִתָּם; כל משכיל על דבר יבין כי לא יעצרו כח לברוא גם יתוש אחד… שרי הממשלה לא ישימו לב לדבריהם! הם יודעים כי לא אהבת אמת, היושר והצדק, והרחמים, תשים את הדברים האלה בפיהם; כי הלא גם לתועים מדרך השכל, תצונו אמונתנו רק לנוד, ולא לבוז; יודעים הם השרים כי לבעלי העתונים האלה, יש שטה מיוחדת!… ולו אם גם יעזרו להותם; מדוע זה יתאוננו עליהם? מדוע זה לא יתאוננו על נפשם המה? אשר במלשינות וכתבי שטנה ודלטוריא, יגולו על ראשם אשמות ביום אחד, יותר מהעתונים האלה במספר שנים? העברי מ. שלח כתב דלטוריא אל בית פקודות שר הפלך כי נ. שם מפל בר בשקי הבר, והעברי נ. הלשין את העברי מ. כי השמיט את בנו מעבודת הצבא בהנחה מזויפת, ובין כה וכה נכתם עון שניהם!.. שער בנפשך! גם על רבכם הנכבד, שמעתי; קמו מרעים וַיַלְאו את שרי המלוכה בכתבי שטנה, ויטפלו עליו עונות חרב, ומה גם על אחיהם ועל פקידי הממשלה, ופקידי מסילות הברזל, הפוסט, והטלגרף; לו ידעו השרים מי הם המלשינים; כי אז מדו פעולתם אל חיקם! זה כבר נִתַּן צו לשרי בית הפקודות, כי לכתבי דלטוריא בני בלי שם, לא ישימו לב, וישימום על האח.
בשמעי דברי הגרף הישר הזה, נאנחתי המרירות; כי אמנם בשרד אמת, תאר את מעשי אחי אלה, ואומר: הה אדון מרומם ורב חסד ואמת, ידענו רשענו, עון אחינו! על זאת דוה לבנו, אך לא נוכל הועיל, מארת ה' רובצת עלינו!
– לבצור רוח המלשינים יפלא מפרנסיכם ורבניכם, גם מכם מושכים בשבט סופר! אולם לעשות סדרים טובים וישרים בביתיכם פנימה; לעשות את אחיכם לבני תרבות, למקבלי מרות, לאוהבי מנוחה, למכירים את מקומם, לאוהבי סדר ונמוס, יש ויש לאל ידכם! קרב אל המלאכה אשר אמרתי, ואנכי הנני חותם ראשון, אנכי אקבל אלף חוברות לחלק בערים הקטנות בסביבות כרכמיש, במחיר שקל כסף החוברת!
ובדברו פנה אל בן משק ביתו, אשר עמד מאחוריו על יד הפתח וילחש דבר באזניו.
ועבדו נכנס אל האולם השני, וברגעים אחדים יצא, וצרור שטרות בימינו, וימנה על ידי עשר שטרות בני מאה.
אנכי נערתי את כפי מתמוך בהכסף, סביב בת עיני נקוומים, ואביט אל פני הגרף ברגשי תודה וברכה, ומפי נעתקו מלים.
– קחה נא את הכסף! – פקד הגרף – הלא צויתיך! ואתה אדוני הדוקטור, חמש מאות השקל שכר סופרים, הלא תוכל לתת לו בלי כתב החלטה!
– כדבריך גְרַף! גם האלף אוכל להלוות מכיסי עד אשר יותן תקף לכתב ההחלטה!
– טוב מאד אדוני הדוקטור! ביום המחרת, קים את הבטחתך!
– גם ברגע זה, גרף!– ענה צלמונע, ובדברו הוציא מחיקו תכריך שטרות, וימנה חמשה עשר שטרות בני מאה, ויתנם על ידי!
מרוב חושי בי סבב עלי ראשי כגלגל, ואהי כגבר עברו יין, ולא ידעתי נפשי, ובמעט נפלתי ארצה, באין בי כֹח לעמוד על רגלי.
כן הוא דרך ההצלחה, להתרחק מאיש חרמה, אשר שמה בו עינה לרעה עד קצה האחרונה, או להתקרב עד הקצה האחרונה, להיות צלו על יד ימינו, אחרי אשר הסירה ממנו חרון אף וכעש!
שנים הרבה, הרבה, הסתירה פניה ממני, ותתחמק הבת השובבה הזאת! וכל אשר הוספתי לבקש אותה, כן הוסיפה לשטות מעלי ולעבור!
אז מה שפל היה מצבי? מה רע ומר היה גורלי? דרכי היה חשך וחלקלקות, משטח חרמים על כל מדרך כף רגל מֹרֶך לב וכשלון; אלכל אשר פניתי, פגעתי מכשולים וחתחתים, גם כלי כסף טהור, נהפכו בידי לנבלי חרש מְנֻפָּצים, ובני אדם הפטירו בשפה ויניעו ראש אחרי:
– חסר לב הוא ואין בו תבונה, אולתו סלפה דרכו! אֵתיו הנה חכמי לב! אשאלכם נא והודיעוני! החכמתי פתאום בשלשתהימים האלה? או הבאמת עֻמַם אור שכלי כל העת ההיא, שנות ראיתי רעה?..
לא לא אחי ורעי! אני הייתי אז, את אשר הנני עתה ברגעי אושר אלה! והנני כעת את אשר הייתי אז! לא הסכלתי אז, ולא השכלתי עתה! רק ההצלחה! אשרי איש שלא תשכחנו, ואוי ואבוי להאיש אשר סר צלה מעליו!
עוד ביום ערב שבת העבר בשעה השניה אחרי הצהרים, בעוד שעות שתים הדליקו בבתי היהודים נר של שבת, ובביתי היתה רק ‘התחלה’ של שבת, “זוג” מים (שני דליים) אשר הבאתי בטרם האיר הבקר, בכבודי ובעצמי במוט על שכמי, מבאר החצר של מעוני בקומה הרביעית בעלית הגג; ומלבד כד המים לא נראה עוד “סימן שבת” בביתי!.. אשתי ישבה בחבוק ידים שוממה ועצובה, ולא דברה דבר, ולא הוציאה הגה מפיה, רק שתי עיניה דברו!.. הן הגידו בשפה ברורה את אשר עם לבבה! עיניה התגנבו אלי ותרא, כי הנני יושב על יד השלחן, וספרי “חסן ישועות” אשר קראתיו בלי כל שפק מאה פעמים ואחת, פתוח לפני – הניעה פעמים את ראשה, כמו חשבה אז בלבה, כי “חסן ישועות” זה הרחיק ממנה כל ישע! ושתי טפות גדולות ירדו מעיניה בבת אחת, ותתגלגלנה על לחייה; וגם ילדי הקטנים ידעו את אשר לפניהם, הם ישבו במנוחה על יד התנור הקר, ויחממוהו בכפות ידיהם הקטנות, אשר הקור כסה אותן במראה תכלת וארגמן, איש איש ראשו על צדו, או תלוי על חזהו, רק לרגעים הגיחה אנחה מירכתי לבבם הרך, האנחה ההיא היתה הֵד קבה ריקה הֵד מֵעַיִם נפוחי רעב!.. דלת הבית סגורה ונעולה היתה, כי אשתי יראה את שכנותיה, לבלי יראו קלון ביתה… הרעב, המחסור, חרפה נוראה, עון כבד! ואנכי, עיני ראו ותכלינה!.. לבי היה ברזל עשת, אם לא התפוצץ אז לרסיסים!
אז הייתי איש אומלל, גבר לא יצלח! ישבתי ואחשוב מחשבות, ואבקש תחבולות, אך הבל היו מחשבות בער מאיש, ואמלל בתבל, אשר דרכו סבוכה בסירים! ועתה, אל אלהי ישעי! איש חיל הנני! גבר חכם בעוז! אלפים וחמש מאות שקל בחיקי! שכחתי!ושטר המאה אשר קבלתי אתמול מיד פלוני אלמוני! אלפים ושש מאות שקל! ימים הרבה הרבה, לא ראו עיני סך גדול כזה!אם גם יעלה מחיר שלשת אלפים חוברות, בנות שלשה גליונות, שלש מאות שקל – הלא אלפים ושלש מאות שקל בחיקי! בשלש מאות שקל אגרש בחרפה את ה“מחסור” אשר התערה כאזרח רענן בביתי, ואלפים שקל? באלפים שקל אמציא לי מקור מחיה וכלכלה, ועוד יש תקוה, כי עוד יד ההצלחה נטויה!
ואז שב השפק אם לא חולם הנני להחריד מנוחתי, ואוציא את צרור השטרות מחיקי וָאֶמְנֵם אחד אחד, ואראה וָאִוָכח, כי ער הנני.
בצאתי בלוית קציני העדה מבית האורחים “ויקטוריה” שׂבע כבוד, נחת ותקוה, נדבני לבבי לפַיֵס בממון את בוקיה הסרסור; להשיב לו חמשת השקלים אשר השיב לי אז בלילה, בליל שלשום.
בבואי אל בית מעונו הצר, אשר דגל העוני מרחף ממעל לו, נכמרו רחמי עליו; הוא ישב על יד התנור, וילמוד חומש ורש"י, הנגון נעים; ובראותו את פני, הפסיק ממשנתו וישם כלי מחזהו על מצחו, ויגש אלי ויתבונן אלי, ויקרא: “ברוך הבא”! מה לידידי בביתי?– ויתפלא וינע כתפיו, ויאמר, – חדשות הבאת עמך אדוני, האף אין זאת?
– אל תבהל ברוחך רבי בוקיה!
– מי ומה הביאך הלום אדוני?– התחנן בוקיה בנפש גרסה לתאבה. תחת מענה שפתים, נתתי על ידו שטר בן חמשה שקלים.
– מה זאת?– שאל בוקיה, ולבו פחד ורחב.
– חמשה שקלים! אשר נשית בי בליל שלשום! התזכור רבי בוקיה?..
שמע בוקיה ותחי רוחו, ויקרא:
– צדקת כהררי אל! אנכי לא נשית בך, באמונתי נשבעתי! אך זכות על ידי זכאי, אתה כִּוַנְתָּ את השעה! בביתי אין גם פרוטה לפורטה! מאז, ידעתי כי נדיב אתה, ועל נדיבות תקום.–
בדברו קרץ עין לאשתו הנדכאה, אשר כרעה על ברכיה לפני פי התנור, ותבקע עצים; כי תנקה את השלחן מחלאתו. ויתן לי את כסאו לשבת, והוא עמד על רגליו, ויאמר:
– אחרי כי באת בצל קורתי הבה ונשתה “לחיים”, ונסעד את לבנו ברקיק שמן, ודג מלוח חנוט בחומץ ופלפלא חריפתא, צפורה אשתי! מהרי ולכי “על רגל אחת” לכבוד אורחנו היקר! –
ויתן על ידה את שטר החמשה.
והאשה בשמעה מצותו להביא יי“ש ודגים מלוחים וכו' חרה לה עד מות, אך בראותה את ה”מטבע" אורו עיניה, ותתנער מעפר, ופניה לא היו לה עוד, ותהי נכון לעשות את רצון בעלה, אך אנכי כהיתי בה:
– עתותי אין בידי, אשת רבי בוקיה!– אמרתי אליה – הנה רציתיך! יהי רצון כאלו אכלתי ושתיתי, ה' יברך אתכם בשלום! הנני הולך, עלי לעשות דרכי! היו שלום, ומאֻשרים עד העולם!..
– לך שלום! יברכך ה' בממון וישמרך מן המזיקים! – ענה בוקיה בדברים יוצאים מן הלב, ויקח את מנורת הנפט וֶיָעמדה על השלחן, אשר עשנה עלה כעשן הכבשן, על זכוכית המוקד, ויאר לפני הדרך, ויזהירני לבל יהלמני משקוף הפתח, השפל.
עוד פעם הושטתי לו ימיני, והוא הוציא אנחה מקירות לבו, ויאמר:
– הה אדוני, איש טוב וישר אתה, אך זכרון נורא השאיר בואך הלום בלבי! הידעת כי יוחנן הלך לעולמו? צר לי מאד, איש ירא אלהים וחרד על דבריו היה מעודו!
– ומדוע זה העטית עליו כלימה בליל שלשום? התראה רבי בוקיה כי שומר פיו ולשונו שומר מצרה נפשו?
– אל תירא, אנכי בקשתי ממנו “מחילה”!– ענה בוקיה בהורידו את ראשו ארצה כמכיר עותתו – אך סלח נא כי הלאיתיך, כי הדאבתי את נפשך, איש נדיב וטוב אתה, לך לשלום! לא אעצרך!
בהרחיקי כעשרים ושלשים מביתו, עוד הקשיבו אזני ברכות פיו.
לבי נדב אותי לחונן גם את אלמנת יוחנן – עליו השלום – ואמו; אך חשבתי דרכי ליום המחרת, ואמהר לשוב בעגלת חורף אל ביתמלוני, ואקרא לבעל בית המלון, וכרגע נראה על סף חדר משכני לבוש בבגדי יום טוב, בידו האחת אחז פסת ניר, ועליה כתוב החשבון המגיע לו: שקל ותשעה קשיטות, ובשנית אחז גליון “הצפירה”.
פרעתי את חובי לבעל הבית, ובנפש שוקקה לקחתי את “הצפירה” מידו, ולעיני התנוסס החלק “ילדי יום”.
ועיני נמשכו עליו בהיותי מאז שואף חדשות, ואקרא בו כדברים האלה:
" מקרה מעציב קרה בעירנו: בליל מוש"ק העבר יצא סופרנו “כהן-ותיק מביתו, ברחוב הפראים רחוב כ”ה, ולא שב עוד, "ועקבותיו לא נודעו זה שלשת ימים. רבים משערים, כי “נטבע או נרצח נפש וכו‘. הננו מחלים פני קוראינו הנכבדים, "אשר שנים הרבה העניק להם מטובו, ודבריו היו בפיהם "כדבש למתוק, כי אם ישמעו או יראו וכו’, והודיעו להמו”ל “על פי הכתבת הזאת: רחוב המלכים מספר מ”ט ".
עיני חשכו, וכמו רעם הלמני! קפלתי את הצפירה על העֵבר השני, ואושיט את ידי לבעל הבית, ואברכהו לשלום, ואבטיחהו כי בעוד ימים מספר שוב אשוב אליו.– עוד לא לקחתי ברכת הפרידה, מהרב, מרבי פגעיאל ורעיו, ומה גם מאבטליון, כי דרכי נחוץ מאד –! הצטדקתי לפניו, ובעוד חצי שעה, מכבר ישבתי באחת העגלות על מסילת הברזל.
קול הפעמון נשמע, ואחריו שריקת החליל. המסע נעתק לשמחת לבי ממקומו, ואנכי לבי המה בקרבי, גם נמוג כדונג בזכרי את מצב אשתי וצאצאי, בזכרי את אשר עוללתי להם! למצער עלי היהלערוך להם מכתב; אפס כי מצאתי נוחם לנפשי, בזכרי את השמחה במעוני, לאור הבקר, בשובי הביתה, ברכוש גדול!
מרכבת הקטור עפה כעל כנפי נשרים, אנכי הבטתי בעד חלון העגלה, ואראה את עמודי הטלגרף כגדר עצים עומדים; הרים וגבעות, שדות ועמקים, התגלגלו לעיני כגלגל בית הרחים, אך לרגעים נעלמו במשאת העשן, היוצא מארובת מרכבת הקטור, וכידודי אש אשר התמלטו לרגעי מפיו.
ואנכי תפוש הייתי ברוב שרעפי, ולפני עברו בלי סדרים, אחוזים ובלולים איש ברעהו, כל המראות הגדולות אשר ראו עיני: החתונה, המשתה, הקרואים העניים, הזקנים, הצעירים, חניכי בית הספר היתומים, ושיריהם הערבים, והיתום המשורר ושירתו:
מִבֵּיתְךָ שָׂטָן טֵאטֵא כָלָה,
בְּמַטְאֲטֵא הַשְׁמֵד אֲסָמֶיךָ,
וְהַסּוּסָה הָאֻמְלָלָה,
בּין שְׁכֵנֶיךָ הֶעֱבִיט. בְּעַד נִשְׁיֶךָ!..
הה, מה נמרצה היא השירה הזאת! השטן הנורא, פרוד הלבבות, חלוק הדעות; הוא החריב את ארצנו, ובעד נשיינו – פשעינו – נהפכה לזרים נחלתנו! – בית הספר, בית החולים, פנקס חברת חובבי שפת קדש, בעלי המשמרות, יוחנן הסנדלר באחזו אותי בבית צוארי, ובשכבו על שבלי התבן בחדר המקרה; תמונת אמו; הרצח בלילה, ורבי חדקא הרוצח, חי חי הא! יענקיל הפסח אשר סגרני על מסגר בבית הכנסת, המשתה והמחולות; וגם אנכי כסיל זקן לא ידעתי בשת, נלויתי עמם ואתהולל וארקוד כאיל, בעת אשר לאשתי ובני ובנותי, היה צום ובכי ומספד… אבטליון, רבי פגעיאל ורעיו; ואשת רבי אחירע הצעירה… מבטי עיניה רשפי אש, יפה ונחמדה היא עד מאד! צפור יפה בכלוב… אך תועבה היא לי, אשה יפה וסרת טעם, היא מכרה את גויתה, להזקן, אשר נאוה היה כי תקראהו בשם אֲבִי-אֲבִי-זקני, בעד שרשרת טבעות צמידים, עגילים ומחלצות, ויום טוב!.. אך מי יודע אם לא תבך במסתרים נפשה? אם לא הוריה עשו את התועבה הזאת? הוי נבלים מתעמרים בפרי בטנה! מי יתן, והוקעתיכם לעיני השמש וכל עובר ישום ושרוק. אולם מי יודע? לא מענג ורוב טובה עשו זאת!ההכרח גם בריחי ברזל יגדע! העָני בשבט עברתו; אוי לי! האשה הצעירה והיפה הזאת תאהבהו? לא לא אאמין, גם אם יוסר ראשי מעלי! היא תחכה למותו, כאשר יחכו שלומי אמוני ישראל לביאת המשיח!.. “כתובתה” היא בלי ספק בעלת רבבה, במות התיש הזקן והשמן, תקח את חלבו!.. או תתעורר לחיים חדשים… הוי תועבה! הוי זמה ו?ֶ?ֶל! לו הייתי רב בישראל כי אז לא נתתי לסדר קדושין כאלה! והזקן? איך לא יבוש להתרועע את ה“יצר הרע” בעמדו על עברי פי פחת? – מה יאמרו בניו ובנותיו? אותה יקללו, וגם אותו לא ינקו!..
ובהתעוררי ממחשבותי, הוצאתי לרגעים את השעון מחיקי כי נדמה לי אשר מרכבת הקטור תעשה בעצלתים דרכה או הרגעים גדלו פי שנים.
בראש האשמורה השלישית, עמד המסע בהתחנה ל. לזמן חמשה עשר רגעים, כי התחנה הזאת, היא חצי הדרך: בה יפגשו שני מסעות: מסע נוסעים כרכמישה, ומסע נוסעים לוַרִשו, נפשי היתה יבשה, וארד מהעגלה, ואבוא אל בית הנתיבות לשתות כוס חמים, והנה נגש אלי איש נכבד אחד, לבוש אדרת שער, ויאמר: הבה נדבת ידך אדוני, ותקנה לך “עולם הבא”! אשה עניה אחת עצובה וקשת רוח, נסעה מוַרְשו לכרכמיש. בהמסע הזה נעתק זה רגעים אחדים ממקומו, ותרד לקנות כוס חמים להשיב נפש עוללה. ובעשותה הנה והנה, נשמע קול פעמון שלישי; ראש פקידי המסע תקע בחליל, והמסע נעתק ממקומו, האמללה נסתה לעלות ולטפס על מעלות העגלה, אך הזנדרמים עצרוה כמשפט, לבלי יקרנה אסון, ועתה עליה לחכות עד בקר יום המחרת בבוא המסע השני; אך ידיה ריקות ומי יודע אם פקיד התחנה יואל לאַשֵר את כרטיס המסע אשר נשאר בידה?
נתתי לה נדבת ידי ואומר: מי יודע? מי היא האשה הזאת? אין קץ לערמת ערומים!
– אל תחשוב כזאת אדוני, עיני ראו ולא זר את אסונה! בפניה הכרתי כי אשה תמימה וברה היא, ולא הסכינה לקחת מתנות באדם, ואפונה אם תקבל מידי את הכסף, לקנות כרטיס חדש כרכמישה; אם יש את נפשך אדוני, שאל נא את פיה!
בדברו אחז בזרועי, ויוליכני עד העמודים התומכים בגאותם את ספון הבית, וארא והנה האומללה יושבת על יד התנור, וראשה בין ברכיה, וילד קטן שוכב אצלה על התכתק, ואגש אליה, ואחז בזרועה להעיר אותה, והיא הרימה ראשה ותלטוש לי עין, וקול צעקה התפרץ מגרונה, וראשה נשמט מאחוריה ותתעלף. – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – –– – – – – – – – – – – – – – – – – –
האומללה היתה אשתי!
מהומה היתה בבית הנתיבות, הזַנְדַרמים הבהילו את הרופא, ועד מהרה השיב את נפשה לתחיה.
– התאוששי אשתי היקרה – לחשתי באזניה כשוב רוחה אליה, ותפקח את עיניה – ראי נא הנה עשרתי, מצאתי און לי, עוד לא תדעי מחסור!הנני שב אליך ברכוש גדול!.. ובדברי הוצאתי מחיקי תכריך השטרות, ואפתחהו לנגד עיניה, והיא פקחה עיניה, ותחי רוחה, ותשאל:
– מאין בא לך העושר פתאום?
– הלא ידעת כי לא שלחתי בגנבה ידי, אשתי היקרה! פרי עמלי הוא. מחיר הֲבָלַי אשר כתבתי!– אך לא עת דברים היא, הנה קול הפעמון השלישי!
ואֹחז בידי האחת תחת זרועה, ובשנית לקחתי את בני הילד, ואעל בעגלה על מקומי.
ואז ספרתי לאשתי את אשרי ועשרי, וכבודי בכרכמיש, ואשתי ספרה לי יגונה, עצבה, רגזה, ועמלה בארבעת הימים; וכי נסעה כרכמישה, לדרוש עזרת בני משפחתה, ועיניה שטפו כנחלים, ואחרי אשר תמו שיחותינו, נשענתי על התכתק, ואישן מעט, כי בליל האתמול לא נתתי שנת לעיני, בהיותי “בעל שמחה” ובאשר ערבה לי שנתי מאד, שמעתי קול פקיד העגלה קורא בכֹח:
– התחנה פְרַגַא! הכרטיסים!
ואנכי עודני נרדם; רק חשתי אז בנפשי כי הפקיד נגש אלי, ויגע – לא בדרך כבוד – בארבות ידי, ויקרא בקול נגיד ומצוה:
– קום יהודי רד! ואת הכרטיסים הבה הלום! מהר נא!
ואנכי גם בשנתי, חרה לי היטב על עזות האיש הזה, ועל זדון לבו, לקרוא אותי בשם “יהודי”; אם כי אמנם “יהודי” אנכי, ולא תַּתַּרי או צועני; אך אין דבר אשר לא ינעם לאזני שומעיו כדבר אמת! – ולמען הכעיסו, סגרתי בעקבה שמורות עיני, ואַשמע קול נחרה כאיש עיף אשר נפלה תרדמה עזה, ובלבי צחקתי לעגתי לו!..
פקיד העגלה התקצף ויחרוק שן, ויוסף להעיר אותי משנתי, ולשוא היה עמלו!
אז אחז בערפי ויפצפצני…
ואנכי עודני נשען על מסעד התכבק ומשמיע קול נחרה, ובלבי חשבתי אז לאמר:
– חכה נא בן בלי תרבות! אל תדמה בנפשך כי מצאת הפעם יהודי בער מאדם, חלש ודל! הידעת מי אנכי?. הנה אשלם לך כרשעתך; ומדותי פעולך אל חיקך, כי כחי במתני!.. בספר ההתאוננות – Жалобнаякнига ב. –יהי נכתם עונך, ואז תתנפל לרגלי, ותבך ותתחנן לי!
ובהסתער בקרבי מחשבות נקם אלה, נפלה עלי באמת תרדמה, ואישן שֵׁנה מתוקה מאד, עד כי נגשה אלי אשתי ותאחז באהבה את כף ימיני, ותאמר:
– מה לך נרדם אישי? הנה המסע נצב! קום רד!
הרימותי ראשי, ואביט בפניה, וראשי נפל שנית על מסעד התכתק, ואישן ואישן…
פתאום הרעיש הפעמון בקול גדול עד כי חרשו אזני, אז ידעתי כי אמנם, התחנה פְּרַגַא, עת לרדת! ואזכור את רוב עשרי וכבודי, ואמשש בכף שמאלי את צלחת בגדי; והנה בלהה! שוד ושבר! שבר גדול כים! צרה וצוקה! איד ונכר! ואיקץ, ובעינים פקוחת עד חצין, צעקתי בקול בלהות, ואגוז שער פאותי, ואקרא בקול אדיר איום ונורא:
– צלחתי ריקה! ריקה צלחתי! אוי לי! אללי לי! שכול לנפשי! כספי! ריקה צלחתי! צלחתי ריקה! אבדתי נגזרתי! אלפים ושש מאות! זַנְדַרמים! קונדוקטור! גוספודין נַצַלנִיק! אוי אוי אוי! אוי לי כי נדמיתי! הרים כסוני!
והנה יד שלוחה אלי, ובחזקה הניעה את כתפי, ואפקח את עיני, והנני יושב: לא בעגלת מרכבת הקטור; כי אם בבית מעוני בחדר משכּיתי, על יד שלחן הסופרים; ולא פעמון בית הנתיבות כי אם השעון המעורר ישנים, העומד על השלחן, צלצל בקול גדול, ואשתי ובתי הבכירה, ושתי בנותי הצעירות, ושני בני הילדים, נצבים עלי, אשתי תעמוד בידים שלובות על חָזֶהָ, כנמוגה מפחד, ובתי הבכירה תצחק בקול גדול:
– מה לך אבי? מה זה צעקת? איזה כסף? איזה אלפים ושש מאות? מי גנב? החלום חלמת? טפו! טפו!
– כן בתי, חלמתי, חלמתי, חלום איום ונעים! – עניתי כגבר עברו יין.
ואשתי הורידה את ראשה, פעם על חָזֶהָ, פעם על ערפה, ופעם על כתפה הימינית, ופעם על כתפה השמאלית, ותיבב:
– נעויתי משמוע, צירים אחזוני! זעקת שבר זאת, הרגיזה בטני, עמודי גוי התפלצו!
– החלום חלמת אישי? – פנתה אלי בשאלתה, אחרי אשר התאוששה מעט, ותשאף רוח – ספר נא חלומך, הלא לאלהים פתרונים!
– מחר, רעיתי, מחר בבקר! ועתה לכי שכבי, ושובי למנוחתך!
– רבונו של עולם, רק לטובה! לטובה ולברכה אב הרחמים!– קראה אשתי בעינים נשואות אל ספון הבית, בעלותה על ערש יצועה.
במבוכה הבטתי סביבותי, לוח השעון הראה השעה העשירית; את כוס הַטְהֵיי אשר עמד לפני על שלחן הכתיבה, אחזתי בידי, והנה הוא כצנת שלג; אז שערתי בנפשי כי חלומי הנפלא, התעני בתהו לא דרך, זמן חצי שעה! ובזכרי את הרפתקאות דעדו עלי, ואת העושר והכבוד, הגדולה והתפארת, אשר נחלתי בכרכמיש – בשבתי על כסאי; נשאתי גם אנכי עיני אל הספון ואקרא:
– רבונו של עולם! אני שלך וחלומותי שלך, חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא? יהי רצון מלפיך ה' אלהי ואלהי אבותי, ישהיהו כל חלומותי, עלי ועל כל ישראל לטובה! אם טובים הם חזקם ואמצם!
אך טב חלמא בישא מחלמא טבא – אמרי אנשי – הראשון כי יֻדד, ישביע את בעליו ענג ונחת; והאחרון – דאבון לב ושבר רוח.
ואחרי כי חלומי בלול היה מטוב ורע יחד, על כן שמחני, גם העציבני חליפות; אך כאשר אספתי נפוצות מחשבותי, ואדע כי לא סופר מסכן הנני ח"ו, וגם זקן אינני, אז היתה שמחתי שלמה.
הזקנה! כל בני תמותה יבקשו מאת האלהים, כי יגיעו עד זקנה ושיבה, ובכל זאת – הלא נפלא הדבר – יגורו מפני הזקנה, ולזכרה תעכר רוחם! לא רק המין היפה והכושל!..
הן אין כבוד בתבל לנשים, ככבוד העלומים; ואין חרפה להן כחרפת הזִקנה!.. גם אשת מדנים וכעס, אשר צופניה צפן רוח; אשה סרת טעם, אשר על שפתיה כאש צרבת, ולפני זעמה מי יעמוד; הנה בשמעה חנֶף מפי גבר, כי חן עלומים שפוך על פניה, או בשמעה כי אחד הגברים יגרע מספר שנים משנות ימי חייה, אז ברגע אחד תשקע האש! ברגע אחד, תהפך לאשה טובת טעם, שפתיה אשר מראה תכלת להן, יכס אותן כרגע, אודם חכלילי כשושנים נחמדות, ופניה יצהלו משמן ועיניה מאירות – כי גם בעיני הגברים היא מפלצת נוראה, סמל הפגעים, תקופת הכליון, פרוזדור השאול והאבדון!..
ושלמה בן דוד מלך ישראל אמר: עטרת תפארת שיבה…
שפק חדש בא אז אלי לענות את נפשי:כי חולם הנני אחרי הקיצי מתרדמתי!.. אז קמתי בחרדה מכסאי ואגש אל המראה אשר באולם האורחים, ואתבונן לאור המנורה, בעין חודרת אל צלם דמותי, והנה שיבה לא זרקה בי! בשמחה נגשתי אל אוצר סְפָרַי, ואתבונן מעבר לשער השמאלי אשר במשניות סדר זרעים, ואמצא תחת ה“שייך” הכתוב ביד אבי, גם יום הולדתי, ואז ידעתי כי רק הבל ימי!
ממחרת הבקר ספרתי לבני ביתי את הקורות אותי בכרכרמיש במחזה, ואשתי רכת הלב, אשר לאוצרות דמעותיה אין קצה, בכתה רב בכי, בשמעה כי יוחנן הסנדלר מת, כי את יוחנן הכירה מימי ילדותה – ולדברי אמו הצדקנית אשר דברה בלב מתנה בעמדה אצל גוית בנה המת, נבקעו מעינות עיניה; ומה גם בשמעה את אסונה הנורא, כי שלשת ימים היתה עגונה מאישה, ועלי יצא הקול כי נהרגתי או נטבעתי וכו‘, וכי איש טוב ומטיב בבית הנתיבות, אסף נדבות בעדה, לקנות לה כרטיס המסע, אז כלו בדמעות עיניה! וכו’. אך לפתור את חלומי לא יכלה!..
מה תאמרו אתם אדוני הקוראים?
אולי אמצא בכם איש חכם ונבון, איש אשר רוח אלהים בו, אשר בחכמתו יפתור לי את חלומי, חלומי המוזר והארוך, אשר כל עוד נשמת שדי תחייני, לא ימחה מלוח זכרוני?..
מי בכם איש כזה? יעלה הבמתה, יפתח פיו ויאירו דבריו! ותברכהו נפשי, גם ברכת רבבות אובדים עליו תבוא, והיה לגאון ולתפארת, לפלטת ישראל!
הנני יושב דומם ויחיל… אבל הה, אין גם אחד!
אין קול ואין עונה! אין יודע לפתור! אין חפץ לפתור!
– החלומות שוא ידברו!
– שוא וכזב! הבל ורעות רוח!
– מי הוא בעל החלומות הלזה?
– בעל החלומות? בעל החלום הזה? מתמול שלשום ידעתיו! הוא איש מכאובות וידוע חולי – רחמנא לצלן – בעל קבה נשחתה, בעל קבה מקֻלקֶלת מאד…
– ועל כן?
– על כן! חכמת הרפואה תגיד לנו, כי האדים הרעים, העולים כפעם בפעם מקבתו אל מוחו, הולידו את החלום הזה!
שיחות כאלה תשמענה אזני מאחרי על אדותי, על אדות חלומי!
ולפעמים יגיע לאזני גם קול צחוק, צחוק וקלסה, ולעג השאננים, צחוק חמלה ויאוש, צחוק מכאיב לב ופולח כליות, צחוק מוכה בשגעון ותמהון לבב, אשר גם בעת יתקלסו בו נערים שובבים, ומנוחה ידריכוהו, לא ידע, לא יחוש, כי משוגע אמלל הוא ויתברך בלבו, כי הוא, רק הוא, בריא ברוחו ונפשו, וכל באי עולם הנם משוגעים אומללים!.. ולא רק רודפיו, כי גם רופאיו הנם משוגעים אוילים, אשר שמו לו עלילות דברים…
ירחי מספר אחרי ליל חלומי, הייתי כחידה גם בעיני אני!
מי תִּכֵּן את רוחי כמוני? מי כמוני יודע, כי לבי טהור ונקי מכל חלאת הבלי שוא, כי אינני מאמין בחלומות. כי לא יפְתּ לבי אחרי הדמיון? ובכל זאת, אודה ולא אבוש, כי נפלתי בידו! הדמיון הלץ ההולל נשאני על כנפיו, וירקיע עמי לשחקים, ובהגביהו עוף בשמי שמי קדם, שמה שמה במרחבי אין קץ, השליכיני פתאום ארצה… ואפול ואפול, ועל הנהר “מיכה” עמדו רגלי; אך לא בחלום, כי אם בהקיץ!…
מספר ימים התמהמהתי שמה ומה ראו עיני? הה! ההפך מאשר ראיתי בחלום…
נכנסתי לחורבה אחת, ואראה והנה העכביש אורג קוריו בידים חרוצות, רשת הוא פורש לרגלי הזבובים, הזבובים החלשים, למוץ דמם. וּלְפַגֵל את נבלתם; על גל גלל בקרבת בית מחראה, ראיתי שרצי זבובים, ותולעים, למעצבה ישכבו יחד, צנפה כדור (קנייל בלע"ז) ואיש את רעהו ירמוס, איש אל רעהו יזחול, איש אל רעהו יתנשא, איש בשר רעהו יאכלו, יאכלו ולא ישבעו!.. ושמה אצל נקרת צור ראיתי נחשים צפעונים, ישלחו לשונם בסתר, בבשר איש חרמם, ישופו עקבו, והארס הנורא, הרעל הממית, יעבור עד מהרה בדם עורקי הגויה, גוית כל עם ישראל… והלאה ראיתי, כפת המנעול של בית המועצה, ידים שלוחות בקופת העדה, שתדלנות, סרסרות, טכסה, צרות עין, תחרות, קנאה, שנאה, חמס וריב, רגלים יחפות, המית נערים שובבים עזובים, כשרונות מתגוללים אצל שפך האשפה, ראיתי העֲני השבט עברתו, שפלות ידים, טיח תפל, מרך לב, עצלה ויאוש, רפש וטיט, ואד הבערות עולה ממנו, והשקה לענה ורוש, את כל פני הככר… ראיתי גלולי הַמִדֶה, פנים יפים ונחמדים, ובתי נפש מלאים חלאה נוראה רפש ודומן…ראיתי תאות המותרות, תעתֻעים וצעצֻעים ממין חומר נוזלי, אשר מראה דמעות ודם, ומוח העצמות, לו… ראיתי שמיטת חובות הלבבות, רוח יְוָני, ראיתי בגד בוגדים, שפלות כבוד התורה והאמונה והחכמה, ראיתי ברכים כורעות לבעל ה“מטבע”, שמעתי חֹנֶף, דברי הוות, שמעתי צעקת ענוים, אנחות דכאי רוח, בכי ישרי לב, שמעתי שאון קמים, ראיתי דמעות יתום ואלמנה, ראיתי, שמעתי ראיתי, אך אוי לאזנים שכך שמעו, ואוי לעינים שכך ראו!..
בחלום רק בחלום ראיתי את רבי פגעיאל בן עכרן, את רבי אחירע בן עינן, און בן פלת ורבי עיר בן אתונות, בתור שלומי אמוני ישראל, עוסקים בצרכי צבור באמונה, ונתוניםנתונים לישראל עמם, ואת צלמונע כגואל חזק לשפת קדש; ובהקיץ ראיתי, כי ארבעה אלה מכבר הנם בעולם האמת! אך מעפר צמחו רבי פגעיאלים, רבי אחירעים רבי אונים, רבי עירים אחרים! ובכל מקום שיש עדה או קהילה ישראלית, בכל מקום בכל עת, שם ישתררו גם ישתרר! אפס כי פרצופיהם אינם דומים זה לזה, הלא תאמינו אדוני בגלגולים!.. וכה יחיו, ולא יסופו, עד כי יבוא גואל צדק, וישים קץ ותכלה לכל צרותינו! – וצלמונע, הה בושתי גם נכלמתי להרים ראש!.. צלמונע לא רק אשר לא ידבר צחות בלשון הקדש; כי גם אותיות לשון הקדש לא ידע! וידעתי כי בבואו פעם אחת בשנה, ביום הכפורים אחרי סעודה של שחרית, אל ה“מנין” אשר יצרפו מספר חצאי היהודים הנמצאים הבכרכרמיש, בימים נוראים, ויתמהמה שם כחמשה עשר רגעים; יתברך בלבו לגומל חסדים טובים לאלהיו! והוא איננו אוהב את אחיו בני עמו, אבל גם איננו שונא את ממונם!..
ומכל גבורי חלומי ראיתי רק את בוקיה הסרסור, את יוחנן הסנדלר ואת אבטליון: בוקיה הוא סרסור כאז כעתה, רש ואיש תככים, אבל אנכי אנכי אערבנו: לולא עני ומחסורו, כי אז היה איש תמים וישר! בוקיה זה הוא דמות דיוקנו של המון ישראל; אפס כי בזה שונים הם: המון עם ישראל נזיר הוא, ומלבד שבתות למנוחה ומועדים לשמחה, לא יבוא יי“ש אל פיו; והוא ישתה כוס יי”ש יום יום, ערב ובקר וצהרים, ישתה וישכח רישו כי רעב הוא!.. בוקיה כמוהו תפגשו אדוני הקוראים הרבה הרבה איש איש בעיר מושבו בחוטמיהם האדומים תכירום!..
ויוחנן הסנדלר, הוא איש עני ונכה רוח, תמים וענו, נהנה מיגיע כפיו, ומלחמו הצר אשר יביא אל ביתו בזעת אפו; יתן לדל, וחבר הוא לחברה “תהילים” ו“חיי אדם” ולחברה “לויה”. ומעודו לא נהנה מהסעודה אשר תעשה ב“פרשת חיי שרה”; וחבר הוא גם לחברת המכבים. ובכרכמיש היה היהודי הראשון והאחרון, אשר זכה לכבוד כזה להמנות בין חבריה! ובנפול דלקה – רחמנא לצלן – בעיר, אז הוא מטפס ועולה על הגגות, ושופך מים בארובות העשן, ומציל משור עד פרה, עד שה עד שלמה, וכרים וכסתות, מכלי הנבלים עד האגנות; ופעמים הרבה שם נפשו בכפו ויצל נפשות מיד להבה, נפשות לקוחים למות, ועל כן יקר ונכבד בעיני שר גדוד המכבים, ושר השוטרים, ויכתבוהו בספר החברה.
אולם בעיני אחיו בני בריתו נקלה מאד מאד!.. מקומו בבית הכנסת הוא אצל השלחן, אשר על יד הדלת, ולתורה יעלוהו פעם אחת ב“יובל” אחר קודם האחרון. ופעם מלא מקום יונתן השמש, להקרא אל ה“תוכחה”, והנעלב האמלל לא תבע את עלבונו, גם אחרי אשר הסיתוהו, לצים מחרחרי ריב, ולא רק אשר לא התקצף, כי גם בֵּרֵךְ ב“שבתא טבא” את רבי דן המוזג, העמד אז על הדגל.
מה פשעו ומה חטאו לא אדע!. רישו? או אומנתו? כי סנדלר הוא, ולא מוזג או נושך, או “בעל דעה רחבה” בחדר הקהל, או בבית המועצה!
ואבטליון בןלויתי בחלומי, אמנם היה משכיל לפנים בימי אברכותו, בעת אשר שלחנו היה ערוך בבית חותנו, ויקרא את העתונים העברים, גם נסה את כחו לכתוב פעמים אחדות חדשות מכרכמיש, אך מאז שם עול ה“פרנסה” על צוארו, שכח את ה“הבלים” האלה, והנהו שט בעולם המסחר, ולא רק אשר לא בא אל בית מלוני לקבל פני בכבוד; כי גם בהפגשו אתי ברחוב, לא שמח לקראתי, וברוח קרה הושיט לי ידו לשלום, וכאשר שאלתיו לשלומו, התאונן באזני על המסחר, על ההתחרות, ובכלל על העת הרעה הזאת; ובכל זאת – הגיד לי – מאֻשר הוא בעיניו כי לא בין הסופרים והפדגוגים חלקו, כמוני!..
ומה צדקו דבריו, רק אנכי היודע ועד!..
ורשו, צום העשירי,
אלפים ושלש לגלותנו.
-
המלה מטושטשת במקור המודפס.אולי “פרעון”? [הערת פרויקט בן–יהודה] ↩
-
מקצת הפרק הראשון הזה נדפס לדוגמה ב“הצפירה” שנת 1891 לגליון 167, 168, 169, 171. ↩
-
תקנות ד' ארצות, נדפסו בהמאסף השנתי “כנסת ישראל” שנת תרמ"ה. ↩
-
בחדש טבת בשנה הנוכחית היא שנת תרנ“ג, יצאו קנאים ונרגנים אחדים, בורשו, נגד המו”ל את הצפירה בכתבי פלסתר, ויסיתו את העם לבל יאספו את העתוני הנ“ל אל ביתם, סבת הדבר היה כי זקן החכמים ”חז'ס" יצא לבקר אחת ההגדות העתיקות, וכותב הטורים שאל את אחד הקנאים האלה בדברים האלה: מדוע לא תקנאו לתורתכם ואמונתכם ולמקור מחצבתכם? מדוע תקראו לכל אות נפשכם את העתונים הצורר לישראל ותתמכום בימינכם? ↩
-
בתחלת ימי האביב בשנת 1891 הודיעה לנו ה“עת החדשה” כי יש את לב ממשלת ארצנו לשית קציר לכל חדרי ישראל – ואחריו יצא ה“ציר הריגיי” – ולכונן בתי ספר מיוחדים לב"י בכל עיר זעיר. אמנם הם הפיצו שמועות שוא בחשבם להאדיב את לבנו, ולא ידעו הסתירה הזאת, בגין היא. ↩
-
הם המצחקים בקלפים, אשר איתן מושבם היה בעיר נישויו בפלך מינסק. ↩
-
בית ספר מתוקן, עפ"י חוקי שמירות הבריאות, וחוקי הפדגוגיה, הקים כותב הטורים האלה, בורשו בשנת 1884 בעזרת השר הנאור והישר, האדון טולסטוי, ההיה שר השוטרים בורשו, הוא השתדל לפני שר גליל הלמודים להטיב מצב החדרים. ↩
-
לפ“ד הח' שולמן הוא חזיון ”Fatamorgana“ ובלשון ערבי שֵרֵב, וע”ז כיון הנביא (ישעיהו ל"ה) והיה השרב לאגם מים. ↩
-
סיר האש, הוא סיר ברזל או חרש, מלא גחלים לוחשות, עפ“י רוב יסתתר תחת שלמות החנויות בימי החורף, ולעתים לא רחוקות, יהיה ”כירה" לצלות בו דגים מלוחים. ↩
-
זאבעל (ב"ר כא) כתונת עור, ריש לקיש אמר גלאקסינון. ↩
-
“ללת” במקור המודפס, צ“ל: ללדת – הערת פב”י. ↩
-
בשנת תרנ"א בא קץ לאתרוגי קורפו עיר הדמים, בארצנו, הוא השנה אשר היונים יושבי האי, רצחו נפש ילדה עבריה בת שמונה שנים, אחרי אשר התעללו בה ויחללו כבודה, וישחיתו תואר פניה, ויעלילו על יושבי האי, כי רצחו נפש ילדה נוצרית, למען קחת דמה לצרכי מצוה, ויתנפלו עליהם, וישללו שלל ויבוזו בו, ויהרגו כמה נפשות בענוים קשים ומרים, ואלה אשר נמלטו מחרב, מתו בדבר ורעב. ↩
-
ביום 3 פעברואר 1892 מסר מנהל בתה"מ פקודת שר ההשכלה לסגור את הישיבה, ותקונים חדשים תקן שר ההשכלה, אשר רק על פיהן תוכל להפתח. ↩
-
שאך, איסקאקי, (בקידושין כ"א) כי הויתו בי רב שמואל באסקנדרי אטללתו. ↩
-
ערציהונג. ↩
-
המקור אינו ברור – הערת פב"י. ↩
-
בורשו נתפרדה החבילת “שפה ברורה” בגלל אשר אבני הפינה בבנין החברה היו אבני גיר מנופצות. ↩
-
בנפות ליטא. שורר המנהג הזה עד היום, לנגן בערב שבת בהעלותך “לכה דודי” בבית הכנסת הגדול על הבמה. ↩
-
כה נוהגים השמשים עפ"י המסורה להודיע לרפאים כי ישובו אל מנוחתם. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.