לְאָלדוֹ, נֹעַם, יָעֵל וְעֹמֶר

בכל יום שישי באחת וחצי טוּלי בא לאכול אצלה צהריים, כמו שהם רגילים מאז שאבא שלו מת. וכמו שהיא רגילה, כבר־כל־כך־הרבה־שנים, היא אופה בשבילו כל יום שישי כיכר של עוגת שקדים ותמרים בניחוח קינמון וציפורן, עוגה פריכה שטעמה נימוח על הלשון ואת המתכון שלה היא שומרת לעצמה בקנאות. התנור מצפצף. היא מחליקה את יד ימין לכפפת הבד הנוקשה, מתכופפת, שולפת מן התנור את תבנית האלומיניום ונועצת בבצק התפוח קיסם עץ בהיר. היא מרחיבה את נחיריה, הריח נפלא, מסיגה את העוגה בחזרה אל סורגי הברזל וסוגרת את דלת התנור בחבטה. היא מנמיכה מעט את החום ומוסיפה עוד עשר דקות, שתזהיב. ועד שהתנור מצפצף שוב היא מספיקה להדיח את הכלים ולהעביר מטלית לחה על משטח העבודה העשוי שיש חברון משורג. היא מכבה את התנור ומניחה את העוגה שתתקרר על קרש החיתוך העגול, אחר כך מעבירה את ידיה בהיסח הדעת על הסינר לאורך ירכיה, וכשהיא רואה את האדים העקשניים המיתמרים מעל הכיריים היא נפנית לבדוק את העוף המתבשל ברוטב החום, מנערת קלות את הסיר כדי שהבשר לא ייחרך, מטה אותו על צדו ויוצקת מן הרוטב שבתחתיתו על נתחי הבשר המשחימים והולכים. אחר כך בוחשת בתפוחי האדמה המיטגנים במחבת, זורה עליהם עוד קצת פפריקה אדומה ושום שכתשה קודם, ובוחשת עוד. וטועמת. חסר מלח. ובוזקת מעט מלח וטועמת שוב. בדיוק כמו שצריך. היא מביטה סביבה בשביעות רצון, עוד מעט הכול יהיה מוכן.

היא מושיטה את ידיה לאחור, מתירה את הקשר הכפול ותולה את הסינר על הוו. אחר כך היא מחליקה בידיה על חצאיתה ומתיישבת על הכיסא שבין פינת האוכל והמטבח, גבה אל הקיר. מן הקיר שמולה מחייך אליה ליאון חיוך מסוים מתוך מסגרת עץ רבועה ושחוקה וממקד אליה מבט מונה־ליזה שעוקב אחריה ככלב מסור באשר תלך. היא פוטרת אותו במנוד־יד ומציתה לעצמה סיגריה. מן הרחוב פולשות אליה צהלות הילדים החוזרים הביתה מבית־הספר, ועשן אפרפר מיתמר נכחה כשהיא נזכרת בימי השישי ההם המאושרים לפחות למראית־עין, כשטולי שלה עוד היה ילד קטן. כהרף־עין היא שקועה עד צווארה בזיכרונות. היא הייתה קמה אז מוקדם בבוקר בחריצות ובהתמדה שאת מקורן או את מניעיהן היא עדיין איננה מבינה לעומקם, כל כך מוקדם בבוקר כדי לבשל ולאפות לנקות ולסדר וגם להספיק לקנות במכולת חלה מתוקה ובקבוקי סודה ועיתון, ולגמור הכול עוד לפני שליאון חוזר מהעבודה. מהר מאוד היו ריחות המאכלים המתבשלים במטבח שלה ממלאים את חדרי הבית, אחר כך פלשו אל הרחוב, ולקראת הצהריים התפשטו באוויר גם הניחוחות המתוקים־מרירים של הציפורן והקינמון והדבש שבעוגה הנאפית בתנור. בשתים־עשרה בדיוק נישא באוויר דנדון הפעמון בידו האמונה של שרת בית־הספר שמעבר לכביש, ממש בשולי שדה הבר המצהיב. מיד אחר כך היה הרחוב מתמלא בהמולת אַגדֵי הילדים שפרצו בריצה דרך שער הברזל החלוד, בילקוטים החומים המרופטים מיטלטלים על גביהם, והם שוטפים את הרחוב בדרכם אל החופש. היא הייתה מנגבת את ידיה במטלית, נשענת על אדן החלון ומסתכלת בלב נכמר ביצורים המיוזעים ופרועי השיער, סוקרת את פניהם ובגדיהם, יודעת שלא תמצא את בנה ביניהם. הם היו רצים זה אחר זה, צוחקים וצוהלים, נעצרים לפתע כאילו ריסן אותם מישהו בהנף יד נעלמה, מסתודדים דבוקי־קרקפות כאגד מטאטאים, מחליפים ביניהם גולות צבעוניות בעבור קלפים מקומטים או מחזיקי מפתחות, מתנהלים בינם לבינָם כסוחרים מיומנים, אחר כך משתופפים על העפר בַּמקום שתהיה בו פעם מדרכה, מרוכזים עד־כלות בקן מזדמן של נמלים שחורות או בחפירתו הממלכדת של ארינמל סמוי מעין. לפלא היה בעיניה מעשה הארג של הילדוּת. ההתבוננות במושאיה אדומי הלחיים חידדה בה את תחושת ההחמצה של ילדותה ונעוריה שלה והיא מיהרה לגרשה מלבה. היא לא הבינה מעולם למה טולי אף פעם לא נשאר בחוץ לשחק, אפילו קצת, עם הילדים. כל כמה שדחקה בו, ידעה תמיד שעשר דקות אחרי צלצול הפעמון, שזה הזמן המדוד לצעוד משער בית־הספר הביתה, טולי שלה יפתח את דלת הכניסה, יאמר “שלום־אמא” רפה, אפו מוליך אותו כבחבלי קסם אל האור הדולק בתנור, פניו זורחות מהעונג הצפוי, ויגיד לה בחיוך חסר־חן, “אימא־את־יודעת־שביום־שישי־אני־הכי־רעב־מכל־ימי־השבוע?”

בכל יום בצהריים היא הייתה מביטה בבנה בהשתאות: הילד שחצה את מפתנהּ היה העתק מדויק של הילד שהיא שילחה לבית־ הספר ברבע לשמונה: חולצתו ומכנסיו ללא רבב, השביל בשערו ישר ומדויק, גרביו משוכים עד אמצע השוקיים, עניו עיני כלב מוכה. היא הייתה חוזרת אל הכיור והוא היה עומד נוכח התנור מתוח, ילקוטו הכבד על גבו, “נו, אימא, אני כבר עוד יותר רעב מהריח, מתי העוגה תהיה מוכנה?” והיה מסתכל באיבריה הנעים כשהיא חצויה לשניים מעל ומתחת לקשר הכפול של סינר הבד הפרחוני, מתבונן בריכוז בתנועותיה המיומנות והנמרצות, בהליכתה הנוקשה והבוטחת, בידיעתה הכּוּלית, ולבו נמלא חרדה סתומה.

כשהתנור זמזם סוף־סוף את זמזומו קצר־הרוח, טולי היה מכבה אותו בשבילה תחת עינה הפקוחה והיה עוקב אחריה בדריכות כשאחזה במטלית, פערה את דלת המתכת לפיהוק שחור ועקרה מתוכו את העוגה השחומה והתפוחה. על פני שניהם ניצת אז חיוך של שביעות־רצון, ולרגע אחד הייתה ביניהם איזו אחווה לא־ברורה שנעמה לשניהם, עד שהתפוגגה. כשהניחה את התבנית המבעבעת על קרש העץ שעל השיש, הוא מיהר לאמץ אל ליבו את המטלית החמה, אחר כך בחן יחד איתה את התוצאה, הביט מכל עבר במבט הרציני והמרוכז שלמד ממנה ואמר לה: “אמא, העוגה נפלאה, אני רעב.” והיא ענתה לו כתמיד: “קודם־כול תוריד את התיק מהגב. את שני הסנדוויצ’ים ששמתי לך בתיק־אוכל אכלת היום עד הסוף? כן? אז למה הרעב הגדול הזה?” והוסיפה ברוגז: “אתה רואה שהעוגה לוהטת! רוץ לשטוף ידיים! ועד שהיא תתקרר, תאכל מרק.”

טולי חזר למטבח בידיים נוטפות, הציץ אל תוך הסיר, העדשות שלעיניו מלאו אדים, והוא מחכה בהכנעה לגערתה: “טולי תזוז מהכיריים! אתה לא יכול לראות ככה כלום, אתה לא רואה שהסיר רותח? הנה אני כבר מוזגת לך מרק, לֵך, שב לשולחן,” והדפה אותו מעט לאחור. היא הוציאה מהארון צלחת וכוס, וכשהסתובבה נתקלה בטולי שעדיין עמד נטוע במקומו ונחרדה: הוא אף פעם לא עושה מה שהיא אומרת לו, רק מסתובב לה בין הרגליים. פתאום נבט בה אותו רוע לא־מוסבר שהיא תמיד התחרטה עליו אחר כך אבל אף פעם לא מצאה בתוכה כוח לגבור עליו בזמן, והיא צעקה לעברו צעקה חדה, עד שנחרד גם הוא וגופו הזדעזע ועיניו מלאו דמעות ולבה יצא אליו, אבל היא לא אמרה לו את מה שרצתה, וקולה חרג מגרונה סדוק וקשה: “שב כבר לשולחן! ואם לא שטפת ידיים בסבון – אין פרור מהעוגה בשבילך!” אחר כך ניגבה את הידיים וליוותה במבטה את הבן שלה שגורר רגליים דקיקות לכיוון השולחן, כל כך שדוף למרות כל הבישולים שלה והאכילות הבהולות שלו, חולצת בית־הספר הכחולה רפויה על איבריו, שכמותיו בולטות ועורפו בהיר ודק.

היא שואפת שוב מן הסיגריה. אם כן, הכול מוכן. טולי עוד מעט יבוא. היא משכלת זוג רגליים שהשנים חסו עליהן מאוד ומביטה בשולחן הערוך בשביעות־רצון, אך גם בחוסר־אמון מסוים: לה לא הייתה אימא שתלמד אותה איך לבשל, איך לנהל משק־בית, שתיתן לה כוחות ללדת ילד ולגדל אותו ולהתאלמן בגבורה ולהתגבר על השבר ולהתחתן עוד פעם. ולאבד גם אותו. כן־כן, היא עושה ניסיון נוסף, נואש, לדכא את הרחמים העצמיים העולים בה, אבל היא באמת ובתמים תמיד עברה הכול לבדה, לא היה מי שייתן לה דוגמא או יעזור לה. החיים עצמם לימדו אותה מה שצריך. ואם היא כל כך גאה בעצמה, הִקשתה וטעם המחשבה מר בפיה, אם היא כל כך גאה בעצמה מדוע הולך ונפער בלבה כל השנים האלה החור השחור הגדול הזה, כאילו היה כתם דיו שהולך ומתפשט במים? היא מציתה לעצמה סיגריה חדשה באִשוֹ של הבְּדל הרושף האחוז בין אצבעותיה. ואיך זה בדיוק קרה שטולי־שלה כבר בן שלושים, לאן לעזאזל ברח כל הזמן הזה? כל החיים האלה? ואיך זה שדבר אחד לא השתנה – שטולי עדיין צנום בצורה מחפירה כל כך, ממש כמו אז, בגיל עשר, אולי אפילו שדוף יותר, וחוץ מהמשקפיים והגובה הוא בעצם נראה כמו טולי הקטן שלה: גרום, פיקח כמו שד, בעל תיאבון מעורר פליאה ושתקן חסר־תקנה. ילד בן שלושים שנמלט מן העולם בגרירת רגליים, כמו כלב שמוט־זנב שהטילו לעברו נעל־בית. ועדיין רווק וביישן. ומרוחק ממנה וסגור מפניה כקופסת הפתעות נעולה, לא נותן להיכנס. האמת הזאת עולה בה כְּבועה עכורה שסופה לפקוע, לא לפני שהיא מכירה בקיומה: יש ביניהם אוקיינוס של זרות, במיוחד מאז שמוֹרְדִי מת. היא מביטה בשעון הזהב הזעיר שלה שוב ושוב בפיזור דעת, ומעבירה מן המצח טל העורף על שערותיה הצבועות בשחור־פחם שתי כפות ידיים למודות שנים שוורידיהן משורגים והעור המתוח עליהן מנומר בכתמים חומים, למרות שנזהרה כל השנים מן השמש הקופחת של הארץ בזאת. ואולי היא מפריזה במחשבות האלה שהיא חושבת על בנה באכזבה ובפיכחון צובט שמפתיעים אותה בעָצמתם ומחדדים בה איזה רגש־אשם ישן שאורב לה תמיד בחתול בְּלום־שרירים: התפוח אינו נופל רחוק מהעץ, טולי הוא יציר־כפיה, שלה ושל אביו, וסך־כל טעויותיהם המתנקזות אליו על כורכו כמים עכורים. וגם: איך הזקתי לו כל כך? ומיד היא מסרבת לאמוד את הנזק, רק מסכימה להכיר בקיומו.

היא שואפת מן הסיגריה שאיפה אחרונה, מרה וצורבת, מניחה לעשן להינשף מנחיריה כאילו היא דרקון כבוי. ובנה־יחידה זה, שלבו לב־אבן, האם ידע אהבה של ממש? ואם ידע, האם צרבה האהבה בלבו? ואם כָּאַב, כמה אנוּש היה כאבו? כתמיד, כששקעה כך בהרהוריה על חייה ועל טולי, ניצת בה איזה רגש מהוסס של חרטה, מסוג הרכויות שמעולם לא הגיעו עד קִדמַת פניה. למה, בעצם? זה כבר סיפור אחר, נשכח. עכשיו נותרה להם רק ארוחת הצהריים של יום שישי. לבצוע ולחתוך, ללעוס ולבלוע. אבל בשבילה זו גם הזדמנות כמעט יחידה, הודתה בפני עצמה, לאכול ארוחה חמה, מזינה, עשויה היטב, ולא את השאריות שהיא מוציאה בשאט־נפש מן המקרר ואוכלת אחר כך בגפה, קרות וסרות־טעם, מול מלבן הטלוויזיה.

היא מושיטה יד ומיישרת את קצות המפה שעל השולחן הערוך. ממרכז השולחן קורץ אליה אגרטל הבדולח הענק, מלא עד צווארו מים צלולים, ממתין לפרחים שטולי יושיט לה בבואו בחיוך אווילי, כאילו יש בקנייתם מעשה לא־ראוי שגורם לו מבוכה שאינה נהירה לה לגמרי, עד שעולה בדעתה לפרש את מבוכתו בתפקיד שטולי לקח על עצמו באי־רצון, שהרי ככה היה מורדי עושה תמיד בימי שישי – שב הביתה מן העבודה עם זר ענק של גלדיולות ארוכות, עטופות בנייר צלופן מרשרש. מורדי מת. כך גם מוכר הפרחים מקרן הרחוב שחנותו הקטנה נסגרה כבר מזמן, והיא תהתה מאיפה בנה קונה לה עכשיו את הליליות המנומרות היפהפיות האלה שהוא מושיט לה בַּהיסוס הזה לפני שהוא מתיישב אל שולחנה.

בשעה אחת וחצי טולי מצלצל בפעמון. הצלצול החפוז מעורר בה שמחה ותרעומת כאחת. היא רואה בעיני רוחה את אצבעו הגרומה נשלחת לכיוון הפעמון ולוחצת פעם אחת, בזהירות, על הכפתור האדום, כאילו מי־יודע־מה מחכה לו מעבר לדלת החתומה. פעם, קצת לפני הבר־מצווה שלו, היא הראתה לו איך לוחצים יד לאורחים לחיצה ארוכה, נמרצת ואיתנה. “תלחץ כמו גבר,” גערה בו. “מה יש לך. לא ככה. כן, ככה. כמו שסבא שלך היה לוחץ ידיים.” כשעלה שֵם סבו שמעולם לא הכיר, טולי התכווץ לתוך צווארונו כחילזון מבוהל ולחץ את ידה־המושטת־לדוגמא לחיצה רפה והססנית. למה, חשבה בצער, למה היא לא סיפרה לו אף פעם על סבו וסבתו, אבא ואימא שלה, לפחות את מה שזכרה. אבל בפעמים המעטות שהזכירה את שמם נפרש מיד בינה לבין טולי נהר לבן גדול של חוסר־ודאות, והיא באמת לא ידעה מי מהם נחוש יותר להימלט מאימת עומקו, היא או הוא. לפני שהיא מוצאת את התשובה, מוחהּ מסיט אותה למחוזות אחרים ובנפתוליו נובט לפתע זיכרון אחר: טולי חוזר מאחד ממפגשיו המזדמנים עם ילדי השכונה, מתנשף ומרוט, חבול כולו ושפוף מעלבון. היא מיישרת לו את מסגרת הקרן החומה על האף, מכניסה לו את החולצה בחזרה למכנסיים ואומרת בתקיפות: “טולי, פעם אחת! פעם אחת תוריד את המשקפיים מהעיניים, תיתן למאיר או לנתן שישמרו לך עליהם ותחזיר להם! כן, תחזיר להם, אתה מבין? תיתן מכות בחזרה, אם מרביצים לך. אין לך מה לפחד! פעם אחת תחזיר – ולא ירביצו לך יותר!” ואולי רק רצתה להגיד לו את כל זה כי טולי היה עומד מולה, עיניו בחרטומי נעליו הגבוהות, על סִפּוֹ של הבכי החרישי שיבכה אחר כך במיטתו בינו לבינו, והיא הייתה הודפת אותו מעליה באצבעות נרעדות, מתקשה להסתיר את מה שעולה בה, חמוץ וצורב. עליה. לא עליו.

“טולי תיכנס, הדלת פתוחה!” היא קוראת אל מעבר לדלת הסגורה. ידו מהססת רגע על הידית, מוחו מפענח לו באי־רצון את מורת־הרוח שלה, מכיר בעובדה שכל הגוונים בקולה נהירים לו וכי כל חייו הוא רק מגיב עליהם כנחש מהופנט אל חליל אדוניו. הדלת נפתחת לרווחה והאיש־שהוא־נהפך־להיות עומד בפִתחהּ. הוא גבוה כאביו, ראשו סגלגל כביצת יען, פניו חיוורים כקליפתה. יש לו עיניים חומות, כמו שלה, אבל שקטות ועדינות, בלי רשפי־האש שהיא רואה כל חייה בראי, כשהיא מתמרדת כולה על זמן־חייה שהושחת לריק, על שאיש לא קרא את מה שכתוב בלהבות שבאישוניה ולא הטיל עצמו לתוכן. חוץ מליאון. אבל ליאון מעולם לא שגה באשליות, ועד יום מותו ידע היטב שאין בכוחו לשחרר, אף לא לרגע אחד, את הנערה הכלואה בתוכה אל החיים שניתבו אותה לשבילים שפעם לא שיערה בנפשה שתיאלץ להלך בהם. ויום אחד אפילו ליאון נטש אותה. דפקו בדלת, העירו אותה משנתה, וסיפרו לה שליאון נהרג מפליטת כדור במילואים. ואחרי שליאון נפל – כמה נתעב בעיניה המושג “נפל”, כאילו היה בידו לקום ולא קם – התגברה הלהבה במבט שבראי לכדי אש שחורה והיא נחרדה ממנה ומָלאה רגשות נקם. אבל זאת עובדה שאפילו היא אינה חולקת עליה, שאת מורדי היא הכניסה לחיי אלמנותה רק כשגילתה שהוא ראה את ריצודי האש ההיא. בהתחלה חשבה שהוא נכנס למיטתה ולנשמתה וגם שהעביר את חפציו אליה ועבר לגור בביתה אך ורק בגלל הגוף שלה, השדיים והמותניים, שבגילה אז עוד היה לחמוקיהם מה להציע, וגם, הודתה בפני עצמה בחשש, בגלל הכסף שהיה לה, הקצבה מהצבא והפיצויים שלה מגרמניה, כסף שחסכה כל השנים. מהר מאוד היא גילתה שיש למורדי יותר כסף ממה שהוא יכול לבזבז על שניהם גם יחד וכי דווקא אותה חמד, את גופה, את מעמקי ראשה ואישוניה, ולא עבר זמן רב עד שלמד לקרוא בה כבספר פתוח.

“שלום טולי, בוא תשב,” היא מחייכת לעבר בנה, וכשהוא קרֵב אליה בוקעת בה בהלה: העיניים שלו כל כך שקועות. עצמות הלחיים שלו כל כך בולטות. עור פניו כל כך חיוור. אולי יש לו איידס? היא דוחה את האפשרות הזאת על הסף, כי הבן שלה, נדלק בה צחוק מר, עוד בטח בתול… היא דוחקת את המחשבה לעומק ראשה שמא יצוץ רישומהּ על פניה, ומבחינה לשמחתה בעניבת המשי ההדוקה לצווארונו, עניבה שתואמת להפליא לצבע חולצתו. טולי מושיט לה בקבוק יין כהה ודק־צוואר.

“יֵין מַאסי,” הוא אומר לה, “אני מקווה שתאהבי אותו.”

היא מרימה גבה, תוהה, “ומה קרה לפרחים השבוע?” כאילו השתבש משהו בטקס שכבר הורגלה בו, מה גם שאגרטל הבדולח יישאר ריק והשולחן ייראה היום רחב מתמיד.

“מַאסי, טולי? תודה רבה, מהיין הזה עוד לא שתיתי.”

היא ממששת את גוף הבקבוק וקוראת את התווית הצהובה המודבקת עליו: “בציר 96”.

“יופי. נשתה אותו בפעם הבאה. הוא צריך להיות קצת יותר קר מאשר באוטו שלך, נכון?” היא מטביעה נשיקת־תודה חזקה על לחיו והוא מחזיר לה בנשיקה מרפרפת, לא־מורגשת מתנצל על שלא היה לו זמן לקנות לה פרחים בגלל איזו פגישה חשובה שהייתה לו. אחר כך הוא מתיישב בסלון בכורסא של מורדי שעל יד קיר הזכוכית הפונה לגינה. היא מזעיפה גבות. כל ימי השבוע הכורסא ריקה כמו פה פעור שעצורה בו צעקה, כיאה לעובדת חסרונו של בעליה. מאז שמורדי מת היא אינה מעזה לשבת על הכורסא הזאת, שמא אצורים בין קווי־המתאר שלה, היפים, תבניות גופו של בעלה המת, וריחו וכובד משקלו, ותנוחת ידיו על המסעדים, וכל אלה – ההולכים ונעלמים ממילא ככל שהזמן חולף – יימחקו מכובד גופו של בנה לבלי שוב. היא מביטה חליפות בו ובכורסא, פוכרת ידיים, מופתעת מהעזתו, גאה בה בהסתר. טולי אינו קורא את מצוקתה. הוא יושב זקוף, מרפקיו על המסעדים הדהויים, מבטו חודר את קיר הזכוכית, עיניו נתונות בשיחי הוורדים הלבנים שבעבר האחר.

היא מניחה אותו שם להתפעל מפרחיה ונכנסת למטבח. מועקה רובצת על חזה. היא משכיבה את בקבוק היין בצד עוד שלושה־ארבעה בקבוקים ענוגי צוואר, מלאים בנוזל אדום־כהה כדם עורקי. כשהיא חוזרת לסלון, טולי מזדקף בכורסת אביו החורג, מעביר את שתי כפות ידיו במין רכות קדימה ואחורה, הלוך ושוב, על שני מסעדי הקטיפה המרוטה, כאילו הוא קורא בְּרַכּותהּ איזה מסר שנועד רק לו. “ריח טוב,” רוחֲבים נחיריו ובטנו מקרקרת. הוא רעב, היא יודעת. כתמיד. היא מוזגת קוקה־קולה צוננת לתוך שתי כוסות זכוכית גבוהות והמשקה הכהה מזעזע את קוביות הקרח שבקרבו ולוחש כל הדרך אל שפת הכוס. כשהיא פוסעת נמרצות לכיוונו, המגש עם הכוסות בידיה, הוא עוצר את מסע ידיו על הבד.

“הנה,” היא אומרת לו, “תשתה.”

טולי אומר תודה, ולא נעלמת מעיניו התנועה קצרת־הרוח שסיבותיה לא התפענחו לו ממש מעולם, שבָּה היא מניחה לפניו, כל חייו את אוכלו.

“עם מי הייתה לך הפגישה היום?” היא אינה מתאפקת.

“אה, עם איזה סטודנט מהטכניון שרוצה לעשות אצלנו תואר שני, שום דבר מיוחד.” הוא מדבר אליה בשוויון־נפש מעושה, או לפחות כך נדמה לה, ואפו שוקע עמוק במשקה.

“לשים לך לימון?”

לא־לא, תודה. אני מסודר."

אמו שותקת רגע ומשיבה למקומו תלתל סורר שמאפיר על מצחה.

“ומה עם הכנס בפרינסטון? אתה נוסע או לא?”

היא יודעת שהוא מצטער בכל לבו על שסיפר לה על הכנס, כי היא אינה מרפה ותוחבת את אפה לנסיעה הזאת לפחות פעמיים בשבוע, שזה פחות או יותר סכום השיחות שהיא מנהלת איתו מיום שישי עד יום שישי. אז שיהדוף אותה באלגנטיות, היא מתרעמת, שיעמוד על שלו. גם את זה הגיע הזמן שהוא ילמד. ושוב מתחילות לבעור בה המילים האלה של מי שהחיים חידדו לה את משמעותם יתר־על־המידה: שהחיים קצרים כל כך, שאסור לבזבז אותם וכי מה שטועים בו לא ניתן לתיקון, שהיא מרגישה שאין בחייו טעם של ממש. וגם, הייתה רוצה להגיד לו, שהיא אוהבת אותו יותר מכול, רק שהיא לא יודעת איך להגיד לו את זה.

“כבר אמרתי לך,” הוא משיב לה בנחת והדמות של ליאור עולה בו כחבל הצלה. “אני עוד לא יודע אם אני נוסע לפרינסטון,” ומוסיף ואינו מפרש: “יש לי התחייבויות קודמות.” וכדי לרצותה אומר עוד: “יהיו עוד כנסים אחרים.”

טולי לוגם מן הכוס לגימה ארוכה וממקד באמו מבט מפתיע בנחרצותו. האם משהו מן האנרגיה ההיא שבוערת בה כל השנים זורם ממנה אליו, חסר דמות אך מלא כוח? היא מגרדת את סנטרה ולוגמת אף היא מן המשקה. ומושכת בכתפיה. אולי היא מפריזה בכוח השפעתה עליו.

לפתע עולה באפה ריח חריכה. היא שומטת את הכוס על השולחן ואצה למטבח, מרימה את מכסה הסיר ומטח של אדים חמים מקדם את פניה. היא מרחיקה את ראשה ובוחשת בתוכן הסיר, חורצת בקצה הכף את תפוחי האדמה שנחרכו והשחירו. “הכל בסדר,” היא צוחקת במבוכה אל בנה שבא אחריה, “היום נאכל תפוחי אדמה כמו בקומזיץ, קצת שרוף.” ולא מתאפקת ומוסיפה: “לך לשטוף ידיים, טולי עוד רגע נאכל.”

טולי חושק את שיניו ונבלע בשירותים. היא שמה אוכל בצלחות ושומעת אותו משתין ארוכות, מדיח את האסלה שוטף את ידיו. כמה מרנין הדבר בעיניה: גבר משתין אצלה בבית. קול חיים עולה מעבר לדלת הסגורה. דלת השירותים נפתחת וטולי יוצא. ראשו כמעט נוגע במשקוף.

היא מזמינה אותו לשולחן, וכשהוא מתיישב מולה, בא בנחיריה הניחוח הדק של סבון הטואלט שלה שדבק באצבעותיו. הם אוכלים בדממה. בין שיניה, בצד נתחי הבשר שהיא לועסת, עדיין רובצים בצורה מסודרת, מחכים לשעת כושר, כל הדברים שהיא רוצה כבר שנים להגיד לו. טולי מוזג את היין הלבן והצונן מהבקבוק שהיא העמידה על השולחן, והנוזל הצהבהב ניגר אל תוך הגביעים המבהיקים. היא אומרת לו, “לחיים ובתיאבון,” ניקוש כוסותיהם זו בזו משמיע צליל ענוג, והיא מחייכת אליו מעומק לבה. היא לוגמת מן היין, טולי חותך פיסת בשר רבועה ומעלה אותה על מזלגו. היא מתבוננת בדרך שעושה הבשר מצלחתו אל תוך פיו. הוא משפד במזלגו פלח של תפוח־אדמה חרוך מעט ומהמהם לעברה, “טעים מאוד.” והיא יודעת שפיו ולבו שווים. טולי אוכל בפה מלא, אמו מנקרת בצלחתה. “את אוכלת כמו ציפור,” ככה ליאון, אבא שלו היה סונט בה ולחייו תפוחות ודחוסות באוכל הנגרס בין שיניו, כאילו היה לואי ארמסטרונג בהופעה.

היא קמה, אוספת אליה את הצלחות והולכת להביא את הקינוח. “טולי תוציא מהשידה מלמטה שניים כאלה לקינוח,” היא קוראת מעבר לכתפה. טולי מוציא מהשידה שני גביעי זכוכית מוברשת עם עיטורים חלביים של פרחים קטנים ומניח אותם בזהירות על המפה הצחורה. בכל גביע אמו מעמידה אגס כרסתני אפוי שאת רצועות קליפתו פשטה מעליו בתנועות מדודות ועתה רק פטוטרתו עוד כְּתוּרָה לראשו. היא מגירה רוטב יין סמיך וריחני על האגסים ובשוליהם ומגישה לטולי את מנתו. טולי מחכך את ידיו בהנאה ואומר “וואאו, אימא, את זה אני נורא אוהב. גם אבא נורא אהב, לא?”

“כן.” היא מודה אך מסרבת להיזכר ממש בליאון.

“אבא שלך אהב לאכול הכול והרבה,” היא אומרת לו ביובש. “כמה שלא שמת לו בצלחת, הוא ביקש עוד. בסוף הכולסטרול עשה לו התקף לב!”

פניו של טולי מתכרכמות. פתאום היא קולטת את הטעות ולבה נחמץ. כך בהיסח הדעת, היא בלבלה בין אביו־מולידו שנהרג מפליטת כדור לבין אביו החורג שאהֵבו כבנו שלו ומת לילה אחד בשנתו כשפקע לבו. שני אבות איבד טולי. בשתי הפעמים איבד אותם בחטף, כמו שאיבדה היא את הוריה שלה ואת אחֶיה. ואחותה. ודודיה. ונשותיהם. וילדיהם. והיא עוד לא בת שש־עשרה. היא שותקת במבוכה, לא יודעת מה להגיד לבנה דווקא עכשיו, כשהיא חשה בחוטים הנעלמים, דקים וחזקים כחוטי משי, הנמשכים ממנה אליו וגדֵלים לעבותות של אשם, חפים מאהבה. טולי שותק, אבל עווית קטנה, מוכרת להחריד, חולפת בקצה פיו, וקמט דק, מכר ותיק אף הוא, נובט במעלה אפו, לא הרחק מגבתו הימנית. הוא לועס בעדינות את פלח האגס האחרון. היא מתעשתת.

"טולי, סליחה, התבלבלתי לרגע, זה מוזר, הוא הרי – "

“אבא לא מת בגלל מה שהוא אכל,” טולי בולע ורוטן לעברה, כאילו שהיא לא יודעת.

“אני מצטערת, טולי, איזו מין שטות זאת להגיד את זה.”

“הכולסטרול היה אצלו תורשתי,” טולי מוסיף ועיניו רושפות, “אבל כדור חמישה מילימטר, את יודעת, עושה עבודה קצת יותר יסודית מבדיקת דם.”

“אל תהיה כל כך ציני,” היא מחייכת אליו במאמץ ומוצאת את הפתח החוצה: “ומתי אתה עשית בדיקת דם בפעם האחרונה?” שוב היא מערבת איש באיש.

“אימא, תפסיקי,” הוא פוטר אותה בלאות, “בלי כל קשר, אני לוקח סימובִיל כבר שנתיים”.

ואיך יכול להיות שרק עכשיו היא מגלה את זה? מה עוד היא לא יודעת עליו? ומה, בעצם, היא כן יודעת עליו? היא דוקרת בחוד המזלג את פלח האגס המסוכר שבגביע שלה, עד שהוא נופל על צדו, ובוחנת את פניו של טולי בתשומת לב. תוויהן אינם מפענחים לה דבר. בנה אבוד לה לעולמים.

אחר כך מתפשט באוויר ניחוח הקפה המתבשל. טולי ישתה את הקפה המריר עד תום, ישֵב איתה עוד שעה קלה, אחר כך יֵלך לדרכו. היום השיחה אינה קולחת ביניהם. אבא שלו נעמד בין שניהם וחוסם בגופו הגדול את חלל האוויר. היא מושיטה אליו את ספלון הקפה, וכדי לפוגג את הסמיכות האופפת את שניהם היא שואלת: “אתה יודע מי מתחתן בשבוע הבא?”

“לא, מי?” הוא שואל ואוחז ביד אחת בספל וביד האחרת בתחתית.

“עדי. אתה רוצה לבוא לחתונה שלה?”

הוא מושך בכתפיו ושפתיו נרתעות בחָפזה מן הקפה הרותח. “לא ראיתי אותה, אני חושב, איזה עשר שנים, אבל אולי. קיבלת הזמנה?”

“כן,” היא מהנהנת. “הם עושים את החופה באיזו מסעדה קטנה, לא משהו גרנדיוזי, רק עם סכסופון ופסנתר.”

ואז עולה בה הרעיון. הם שותים בשקט, הוא נוגס בהנאה גלויה בפרוסה שנייה של עוגת השקדים והתמרים שאפתה והיא מציתה סיגריה ומשתעלת קלות, וככל שהיא הופכת עוד ברעיון שעלה במוחה, הוא נראה לה יותר ויותר מזמין, וכבר אוחזת בה התרגשות וממלאה את קרביה והיא הודפת את ספל הקפה שלה ממנה והלאה ואומרת לו: “טולי, בשבוע הבא, במקום ארוחת צהריים, אני רוצה להזמין אותך בערב לבר־קפה. מה דעתך?”

לפני שישיב הוא מביט בה בחשדנות לראות מה היא זוממת, וכשהיא משפילה את עיניה הוא שואל: "לאן בדיוק את רוצה ללכת?

מה זה חשוב," היא מנסה לרסן את התלהבותה, “האמת היא שאני מכירה מקום יפה ליד הים, מנגנים בו ג’אז, אתה אוהב ג’אז, נכון? אז תיקח פעם אחת את אימא שלך לבלות. בכל אופן, יש שם בירה טובה וקוקטיילים מעניינים.” היא צוחקת צחוק שובב ומטה את ראשה לאחור, ועווית הצחוק מעלימה לרגע את קפל סנטרה. אור חדש ניצת בעיניה. היא מרפרפת באצבעותיה על מחרוזת הפנינים הקצרה שלצווארה ומטלטלת את רגליה המשוכלות.

“אתה חושב שאימא שלך יושבת בבית כל החיים? אז לא.”

“למה דווקא בבר?”

“למה לא? אל תדאג, אף אחד לא יחשוב שהבאתי איתי איזה ג’יגולו צעיר, אנחנו יותר מדי דומים,” והיא צוחקת שוב ומוסיפה: “אני מזמינה. ואני מבטיחה לקחת אותך ישר הביתה, אם תשתכר –”

טולי משחרר את העניבה המפוספסת ופותח כפתור ראשון בחולצה.

“אני לא חושב, אימא.”

“מה, שתשתכר? לא, לא, אני סתם מתבדחת. אבל אני לא מוכנה לקבל סירוב, לא הפעם.”

אחרי שנכנע לה, הלך. אחרי שהלך והשקט ההוא המעיק המשיק אל בדידותה שב והתייצב באוויר, היא ניערה את המפה אל הכיור, הכניסה את הכלים למדיח והעבירה מטלית על השיש, קשובה אל סמיכות הדממה ואל עקתהּ, שמופרות ברעש המכוניות הנוסעות במעלה הרחוב. כשגמרה לסדר את המטבח, הלכה אל חדר השינה הגדול שלה ושל מורדי וקודם־כל הסיטה את הווילון ופתחה את כנפות החלון לרווחה. פרץ־אור פלש אל החדר וסימא את עיניה, לא לפני שהבחינה בפינת־השמים בדמותו הזעירה של נילס הולגרסן האוחז בנוצות האווז, מנמיך טוס, אחר כך שב ונוסק אל השמים הכחולים, פניו הביתה. היא התיישבה אל הראי בפינת האיפור שלה. קרני האור חידדו את קווי המתאר של בבואתה. קמטי פניה חרצו אליה לשון. היא העלימה מהם עין וירתה מלבה אל הדמות המשתקפת במראה: ביום שישי הבא אני רוצה לראות אותךְ שותה כהוגן, רוצה לראות אותך מזיעה, מעשנת, רוקדת, מסתחררת, צוחקת צחוק של שיכורים, ואני רוצה לראות אותךָ מזיע, מעשן, רוקד, מסתחרר, צוחק מעומק הלב, ואני מבטיחה להחזיק את עצמי בכוח ולא להתפתות ולהזמין לך את בטי מהמלון שמול הבר. כשעלתה בה דמותה של בטי, נפלו פניה. היא הוציאה כדור צמר־גפן קטן מקופסת פרספקס שקופה, טבלה אותו בקרם חלבי וניקתה את פניה ביסודיות. טולי הוא העונש שלי, או שאני העונש שלו, תהתה. היא העבירה אצבעות פרושות על הקמטים שבזוויות עיניה, על החריצים העמוקים שנחרתו מעל לשפתה העליונה, על פניה החרבות, מגרש־המשחקים הבלוי של הזמן, זה שעשה בהם שמות בטרם מיצתה את חלקותן. עייפות גדולה, פתאומית רק למראית־עין קבעה בגופה עובדה מוגמרת. היא השעינה את ראשה על הזכוכית וזו השיבה לה בקרירות הראויה.

ימי השבוע שבאו אחר כך חמקו ממנה על בהונות זה אחר זה, כמאהבים החוזרים לנשותיהם. הקיץ היה בשיאו. הימים היו יפים ובהירים. היא טיילה ארוכות לאורך החוף שנוּמָר בשמשיות, הביטה בחרדה סתומה בסירות המפרש הלבנות ששטו אל קו האופק, ולא הבינה מדוע העלו בה אי־ודאות. בכל זאת ראתה את כל המראות הקטנים ואלה איזנו בה את התחושה ונסכו בה שלווה שבני־אדם לא היו חלק ממרקמהּ: היא עקבה בקורת־רוח אחר דרורים קטנים שבאו ברפרוף אברות לשתות ממי־ברז מטפטף בחצר קטנה של בית דירות, היא ליטפה בעיניה את קימורי הבאוהאוס של הבתים הישנים והיפים, ואפילו דימתה לשמוע מסוכת האבטיחים שבמורד הרחוב את כרסֵי האבטיחים פוקעות כמורסות שריפויָן קרב ובא.

על אף שנותיה, גופה היה חזק ורגליה לקחו אותה לאן שרצתה. כשלא נכנעה למכאובי הלב ודחתה מעליה את פסק דינו המחמיר של הראי, דומה היה שהחיים מאירים לה פנים ומקבלים באבירות את תודתה. וכשמלאה כך בחיוניות מחודשת, היא חבשה לראשה כובע קש רחב־תיתורה, הסתתרה מן האור המסנוור מאחורי משקפי השמש השחורים שלה והאריכה בטיוליה על שפת הים. ביום חמישי אחרי הצהריים היא ירדה למרכז העיר וקנתה במחי אחד שמלה שחורה קטנה והדוקה, מתעלמת ממבטיה המפקפקים של המוכרת. ברחובות העיר ההומה אדם, שקית הפלסטיק השקופה בידה, התפוגגה בדידותה לכדי סילואטה, אך יותר מכול היא שאבה עידוד מיום שישי הממשמש ובא.

למחרת, בשעה עשר וחצי בערב, כשטולי הגיע, היא כבר הייתה מוכנה. היא בחנה את הופעתו והחמיאה לו על חולצת הכותנה הוורדרדה שהייתה תחובה היטב למכנסיו הלבנים. הוא הביט בתימהון בשמלתה השחורה ההדוקה לגופה, בחגורת הלכּה שרצְעה את מותניה, בשערה השחור המורם מעלה, בשפתיה שנתחמו בקו אדום מבריק. הוא חייך אליה במאמץ. “את נראית טוב, אמא.” היא שילבה את זרועה בזרועו, מוכנה ללכת, והוא נבוך והתחרט מעומק לבו על שהסכים לכל השטות הזאת. “בוא, נרד,” האיצה בו כחוששת שמא יתחרט וייסוב על עקביו.

כשהגיעו לבר, הוביל אותם מלצר צעיר קירח ולבוש־שחורים לשולחן צדדי, מול קיר זכוכית גדול. מעבר לו האירו להם פנסים רבי־עָצמה את חלקת המים האפלים. הם התיישבו זה לצד זה, פניהם אל הים. מרמקול חבוי צָרַד אליהם קולה הדשן של בסי סמית'. הבר ביב עדיין ריק למחצה, אך כבר אפוף עשן. לשמאלם גבהה במה קטנה וחשופה ועליה פסנתר שחור.

“עוד מעט יש הופעה,” אמרה לו אמו והציתה סיגריה. טולי העווה את פניו, אבל היא התעלמה. מלצר אחר, מחוטט־פנים, שסינר שחור ארוך כרוך למותניו, קרב אליהם, הניח לפניהם שני עותקים של תפריט המשקאות, אחר כך שלף מכיסו מצית פלסטיק והדליק את נר החלב הקטן שבבועת הזכוכית שעל שולחנם. ממגע האש ניעורה בועת הזכוכית לחיים חדשים ועֵינָהּ המעפעפת בחנה את פניהם בסקרנות: האיש ישב בפנים מכורכמות ואישוניו רצו על פני האותיות הקטנות שבדף התפריט שלו, האישה קראה בריכוז את השמות המופרכים המודפסים בטור על הדף שלה.

“אם תסלח לי טולי, אהה, אני אקח אורגזמה באדום,” החליטה. וצחקקה במבוכה, “ומה אתה מזמין?”

“בינתיים שום דבר.”

טולי שיחק באצבעותיו בקיסם שיניים חד עד שהקוקטייל שלה הגיע, קולה האכול של בסי סמית' עוטף אותו כל אותו הזמן בשכבת מגן דקה ושברירית. לבסוף חזר המלצר אל שולחנם והניח מול אמו כוס גבוהה מעוטרת בשתי מטריות נייר צבעוניות וצלוחית שקדים מלוחים. המשקה שבכוס קרץ אליהם בשלושה גוני אדום: זה שבתחתית בהיר כמי־ורדים, שכבת הביניים אדומה כמו השפתון המשוח על שפתיה, השליש העליון של המשקה אדום־עמוק כדם, והוא עורר בו גועל פתאומי. היא לגמה מן הקוקטייל ארוכות, אוחזת בכוס הגדולה בכף יד שציפורניה שלופות וּורידיה משתרגים לאורכה כענפי גפן נפתלת.

“אתה נהנה, טולי?” שאלה בעיניים מצועפות. טולי הקשיב לזמרת הג’אז רוב קשב והנהן בראשו לאמו.

“לא,” צמצמה גבותיה, “לא מהג’אז הנפלא הזה, ממנו אני יודעת שאתה נהנה. מהחיים, אני שואלת. אתה נהנה מהחיים?” היא ערבלה את המשקה בכוס, והנוזלים שבה הסתחררו רגע לפני שנהפכו לארגמן עכור. טולי בלע את רוקו. אחר כך נשם לרווחה, כי באותו רגע הושתקה בסי סמית' ואל הפסנתר התיישב בחור לא־צעיר לבוש מכנסי ג’ינס הדוקים וחולצה שחורה. הוא סקר את הקהל שרחש סביב לשולחנות כאומד את טיבו, היטיב את ישיבתו על השרפשף, ובלי לומר דבר הניח את ידיו על הקלידים והחל לנגן בזריזות. כשנגמרה המנגינה הקצרה, אמו מחאה כפיים בהתלהבות. מסביב נשמעו מחיאות כפיים קלושות. הפסנתרן חייך בסלחנות והטה את ראשו הטיה זעירה לאות תודה. גם את המנגינה הבאה הוא ניגן בלי להגיד דבר. דייב בְּרוּבֶּק הישן והטוב, ציין טולי לעצמו בהנאה וריכז את הקשבתו בצלילים הקצביים העולים מתיבת התהודה השחורה. בתוך כך שב ליאור וחמק אל מחשבותיו, רטוב כולו ממי המקלחת החמים, עורו מבריק מן המים הניגרים עליו, ראשו מוטה לאחור, עיניו עצומות, המים זורמים על שערותיו, זורמים לכל אורכו, רוחשים מטה כנחשי־ים נפתלים, צלילי הפסנתר נימוחים באפרכסותיו כַּחֲלקה שבגלידות.

הוא כל כך נהנה מהמוסיקה, התמוגגה אמו בלבה. “מעניין מה הוא מנגן עכשיו,” היא אמרה לטולי ופוגגה את דמותו של ליאור בבת־אחת. היא נופפה בידה למלצר.

“יש לכם בירה אמסטל? כן? אז תביא שתיים,” צרדה אליו.

טולי מחה, “אימא, אני חושב ששתית מספיק,” אך היא ענתה לו שאם הוא לא רוצה את הבירה שלו היא תשמח לשתות אותה במקומו, ותקעה בו עיניים לחות.

“מותר לי,” יצאו המילים מפיה לאות וכבדות כעופרת. “אני כבר עברתי את גיל שמונה־עשרה אתמול בצהריים…”

בדיוק כשהפסנתרן מכריז על הפסקה, הבירות מגיעות. היא פותחת את קופסת הסיגריות ושולפת ממנה עוד אחת. המאפרה העגולה שלצדה רוחשת תולעי־בדלים מעוכות שריחן מאוס, מוכתמות בקצותיהן בשפתון אדום. היא מקרבת את הסיגריה שבפיה המכווץ אל הנר הבוער בבועת הזכוכית, קצה הסיגריה רוחש ומאדים מצריבת הלהבה והיא שואפת אל קרבה את העשן האפרפר. טולי רושם לעצמו את שבריר־הרגע הזה שבו שפתיה מכוּוצות כפי־טבעת, פניה מוארות מלמטה באור צהבהב וזר, להבה כפולה בוערת באישוניה, מבטה נתון בטיפת־האש כאילו היא קוראת בה עתידות. היא שואפת אל ריאותיה עשן מר ומרימה אל בנה מבט מצועף. אדי האלכוהול שבראשה וצלילי מנגינת הריקודים הבוקעת מרמקולים סמויים מעלים את מצב הרוח שלה לגבהים לא־צפויים. תחושת אושר מציפה אותה, כאילו כל פיסות התצְרֵף המסוכסך של חייה נופלות עכשיו בכוחו של איזה חסד מופלא למקומן הנכון. פתאום היא יפה, וקלה, וכאילו מתמקדת בה העדשה שדרכּה היא ראתה כל השנים רק תמונות מטושטשות. והנה, היא מרגישה, הנה היא מצליחה להיות ולו לרגע, תְּאוֹמַת הנערה שנבלה בה עוד לפני שתפרח. היא מביטה בערגה בזוגות שנעים באִטיות על הרחבה הקטנה הקרובה לפסנתר, דבוקים בחלציהם זה לזה. היא רוקעת בקצב ברגל אחת מתחת לשולחן, רואה בדמיונה את טולי מושך אותה אליו ורוקד איתה בצעדים גמלוניים, עד שמורדי מתופף באצבעותיו על כתפו ושואל בחיוך: “אפשר?” וגופו העגלגל אך המיטיב־לנוע נצמד אל גווה, ומורדי אוחז בזרועה בביטחון ומסיע את שניהם אל רחבת הריקודים, מוביל אותה בצעדי ריקוד מדודים, מסובב אותה עוד ועוד, עד שלבה הולם בחזקה; ובעודה מסתחררת כך בזרועותיו, אפופת עשן והדי צלילים צרודים של סכספון מוזהב, היא לא מצליחה לעצור על סִפה תחושת צער חסר־גבולות והוא מתגנב אל לבה ומצייר לה בחדריו הריקים את פניו של ליאון. תחושת הקלילות חומקת ממנה בבת אחת, כמו שבאה. כך גם התרוממות הרוח. היא משעינה את מרפקיה על השולחן ומשקיעה את מבטה בספל הבירה הריק. במשקע הצהוב, המקציף, אין לראות דבר. היא מרימה את עיניה במאמץ אל הים האפל שמעבר לקיר הזכוכית, רואה אותו תוקף את החוף בחמת־זעם, פעם אחר פעם, עד שעולה בה משהו מן השקט ההוא המופיע על פניו של אדם כשצג המשגוח מצייר קו ישר וארוך מלווה בצפצוף חדגוני, אקורד אחרון שמשמעותו ידועה לכול.

הרוקדים עייפו ושבו אל השולחנות. הנגן חזר אל הפסנתר ובידו גביע זכוכית מלא עד חציו יין אדום. הוא הרים את הגביע לעבר הקהל, לגם מן הנוזל האדום לגימה ארוכה, צקצק בלשונו, וכשהניח את הגביע על גב־העץ של הפסנתר, הכריז: “עכשיו אנגן לכם מה שאני באמת אוהב”. טולי הביט באצבעותיו הדוהרות על הקלידים. אמו טלטלה את פניה הנפולות בקצב המנגינה ולא הפסיקה לשתות. המלצר הלבוש שחורים התקרב אל שולחנם ושאל בנימוס אם הכול בסדר. טולי פטר אותו בזעף והביט בשעונו. השעה כבר הייתה כמעט חצות. שעה טובה להתפכח.

את כבר שיכורה לגמרי," אמר לאמו בפה קפוץ ואחז בבשר זרועה הרופס. “אני מציע שנשלם ונלך.”

“לא, לא, מה פתאום,” מחתה ושחררה את זרועה. “אני לא שיכורה והלילה עוד צעיר, כמו שאומרים.” היא צחקה, אחר כך הרצינה וכמתפכחת אמרה, “אבל אני רוצה לשאול אותך משהו, טולי. יש משהו שאתה מתחרט שעשית או שלא עשית בחיים? כי אני כן, על הרבה דברים. למשל על זה. תשמע: הייתי בת שלוש־עשרה, הייתי בתנועת־נוער, איזה חיים היינו עושים שם! כמו שאתה היית יכול לעשות אילו שמעת בקולי והסכמת ללכת לנוער־העובד־והלומד! בכל אופן יום אחד המדריך שלנו, פֶּטר, לקח אותנו ליער. הוא הוביל אותנו בשבילים בין סרפדים ופרחי בר, עד שהגענו לבית הרוס באמצע היער. לבית היו מדרגות חיצוניות שבורות לגמרי, ולמעלה הייתה מרפסת שכבר לא היה לה מעקה. פטר הוציא יריעת ברזנט מהתרמיל הגדול שלו,” גיהקה והמשיכה, “פרש אותה על האדמה ואמר לכולם להחזיק חזק ושכל אחד יעלה בתורו למרפסת ויקפוץ למטה, לברזנט. כולם קפצו. היו ילדים שביקשו עוד פעם. כשהגיע התור שלי עליתי במדרגות בברכיים רועדות. עמדתי למעלה ובקושי העזתי להסתכל למטה. הילדים עמדו במעגל והחזיקו את הברזנט מתוח. הם שאגו אלי: ‘תקפצי, תקפצי, את יכולה!’ אין לך מושג כמה מתתי לקפוץ. אפילו עכשיו אני רואה את עצמי בקצה, הראש שלי מסוחרר, הפה יבש, הלב דופק חזק…” היא לגמה לגימה ארוכה מכוס הבירה השנייה והמשיכה בעיניים עצומות, “מסביב שמעתי את כל הצעקות. פטר עמד בצד, עם הידיים על המותניים, וקרא גם הוא: תקפצי! למה את מחכה? את יכולה לעשות את זה! כמו כולם!' אבל אני לא הייתי כמו כולם, טולי. אף פעם לא הייתי כמו כולם! הילדים צרחו וצרחו עד שמרוב פחד בקושי ראיתי אותם והתכסיתי זיעה. בסוף נמאס לכולם. הם זרקו את הברזנט הצדה והלכו לשחק. פטר עלה למעלה ומצא אותי משותקת מפחד. הוא אחז בידי והוריד אותי במדרגות בזהירות. אף אחד מהילדים לא בז לי ביום ההוא כמו שאני בזתי לעצמי. וגם…” אמו השתתקה, כאילו ניתק חוט־מחשבתה בבת אחת במספריים חדים ופקחה את עיניה. טולי נעץ בה מבט נוקב.

“וגם מה?” הסתקרן.

אבל היא רק השעינה את לחיה על כף יד ימין ושוב עצמה את עיניה. גיהוק ארוך, עמוק, גח מגרונה. טולי הביט לצדדים, כמתנצל, אבל הוא והאישה המבוגרת שלצדו לא עניינו איש.

“אימא, בואי נלך,” ביקש, “את שתויה לגמרי.”

“לא!” היא שבה והודפת אותו. “אני צריכה לדעת: כששמים אותך גבוה, אתה קופץ? אתה קופץ?” ובלי לחכות לתשובתו היא מוסיפה כנזכרת פתאום בדבר־מה חשוב: “ואני עוד צריכה להזמין לך את בטי שעובדת עשרים שנה, אם לא יותר, במלון פה ממול,” והיא מחטטת בארנקה, מוציאה את הטלפון הנייד שלה ומתחילה ללחוץ על המקשים.

“את לא רצינית, אימא!” הוא מרים את קולו, “השתגעת?”

“אל תסתכל עלי ככה! בטי היא זונה פירסט־קלאס! אבא שלך היה הולך אליה קבוע לפחות פעם בשבוע במשך הרבה שנים! גם אתה יכול, אולי תאבד אצלה סוף־סוף את הבתולים שלך!” היא צוחקת בפרצופו בקול מרושע, בהנאה, וכשחודרות מילותיה שלה להכרתה, היא ממהרת להניח את ידה על פיה להשתיקו, אבל המילים כבר חמקו החוצה.

“טולי בבקשה אל תקשיב למה שאימא שלך אומרת,” היא מבקשת בקול עייף, “אני כבר לא יודעת מה אני מדברת.”

“אבל זה נכון?” הוא מקשה.

“בוא נלך הביתה, אולי כבר באמת שתיתי יותר מדי.”

“על מי את מדברת?” הוא אינו מרפה, על אבא או על מורדי?"

אמו בולעת בכוח את הקבס שעולה בה וגם את הדמעות הממהרות בעקבותיו, ומהנהנת בראשה. “על אבא אני מדברת, בטח שעל אבא! כל השנים האלה, כשאתה היית מסתכל עליו מלמטה למעלה כאילו שהוא איזה סכר איתן, אבא היה הולך לזונה הזאת. בפעם הראשונה ראיתי אותם במקרה, עומדים בפתח המלון מחובקים כמו מכרים ותיקים. כבר אז היא הייתה יותר שמנה ממני ואפילו טיפת חן לא הייתה בה! פעם אחת, כשחזר הביתה באמצע הלילה והתנפלתי עליו בשאלות, הוא אפילו לא טרח להכחיש. אני הייתי אז צעירה ויפה, ואבא שלך התאהב בזונה מקומטת! כל השנים האלה הוא סירב לוותר עליה! אפילו להלוויה שלו היא באה, תתאר לך! אחרי שהוא נהרג בצבא עשו ממנו גיבור גדול, ‘איש־משפחה למופת’, ‘עובד נאמן’, אבל האמת היא שהאבא שלך,” היא מושכת באפה פעם ופעמיים, “היה חרא של בן־אדם, אם תסלח לי על המילה! חרא של בן־אדם!”

ופתאום היא צוחקת במרירות שעולה על גדותיה כקצף לבן על שפתיו של כלב חולה: “זו הסיבה שאין לך אחים, טולי. יותר לא הסכמתי להיכנס איתו למיטה אף פעם, עד שהוא מת!”

טולי זע על הכיסא באי־נוחות ומהדק את לסתותיו. צלילי הפסנתר מוחזרים ממנו כקרני־אור מקיר לבן ואינם חודרים אליו עוד. למה היא מספרת לו את כל זה? האם תכננה מראש להביא אותו הנה ולשתף אותו בְּרזֵי חייה? להכאיב לו כך ולירוק על אביו, או אולי רק אדי הקוקטייל והאמסטל מדברים מגרונה? בכל זאת הוא חש שמציפה אותו אהדה מסוימת לאמו והוא מניח כף פשוטה על זרועה. בשרה הבּלֶה מחזיר לו מגע קמטוטי וקר וטולי נרתע ומשיב את ידו לתחומו. וכשהוא קושר את בגידתו של אביו לגערותיה התכופות, לרוע־הלב שנהגה בו תמיד, למרירות שאיכלה את כל ימי ילדותו, מתפוגגות בו אהדתו הרגעית וכל חמלתו.

טולי מביט באמו ולבו מסוכסך. וכי מה באמת הוא יודע על אהבה? התמונה שעולה בו ישָנה, אך חדה כתער: יום קיץ חם, שטוף אור. אחד מני רבים. הוא יושב בחצר הריקה, נשען בגבו על גזע האזדרכת ההיא שבגומחתה טמן בקדחתנות אין ספור פתקים סודיים לילדה אחת בהירת־שיער. הוא יושב לבדו, לועס את קצות עלי הכותרת הוורדרדים והחמצמצים של פרח הבוהיניה, שמותירים תחושת קהות על הלשון וניחוח עדין בנחיריים. כל הילדים כבר הלכו הביתה. הוא נשאר בפינה האהובה עליו לחשוב מחשבות. הוא חשב וחשב עד שפתאום הבחין בעכבישה גדולה שאחזה בתינוק שלה בעדינות בשתיים מזרועותיה הקדמיות וערסלה אותו בקצב. הוא נפעם מן המראה וקירב את ראשו עוד וראה שהעכבישה עוטפת את הגוף הזעיר עוד ועוד באהבה גדולה. הוא המשיך להתבונן בעניין רב עד שפתאום, בבת־אחת הכתה בו האמת: לא הוא רואה שם, אלא טורפת וטרפּהּ! ולא תינוק מעורסל, אלא זבוב טיפש או חרק ביש־מזל שפוּתה אל פתח האוהל, הרעיד בבלי־דעת את הקורים הדביקים והסתבך בהם, ומיד ניצוד מוכש ומשותק בארס, ונכרך, חסר־אונים וקרוב אל מותו, התכריכים דקים ונטולי־רחמים… טולי חש מחנק. הוא קם בבעתה קטם ענף קטן ודביק משיח הרדוף שהשתפל מעבר לגדר הנמוכה, הכה בו בחזקה בעכביש עד שזה שמט את טרפו ונמלט ממנו בזינוק אחד מרהיב. הוא אחז בעדינות בזבוב השבוי בקורים הדביקים וניסה לשחרר את כנפיו. לזוועתו ברגע שנגע בגוף המשותק, הוא התפורר כמומיה שהסירו את כריכיה. טולי זינק אל קן העכביש, הרס במחי יד את קוריו ולא נרגע עד שמצא את העכביש המקפץ ומעך את גופו בעקב סנדלו. ומאז ועד היום אין הוא שבוי עוד בהנחות בלי שהפך בהן אבן על אבן. והוא לעולם אינו טועה עוד ורואה אהבה במקום שיש בו מלכודת־פתאים. מכל מקום, תמיד עמד על המשמר.

"מספיק הוא אומר לאמו בטון נחרץ, “אני משלם ולוקח אותך הביתה.”

הוא מאותת למלצר ומבקש את החשבון בתנועת יד קצרת־רוח. ועד שהחשבון מגיע, אמו עוד מוחה במרץ, ומסרבת להביא את הערב אל קצו. טולי מוציא את ארנקו ומשלם את החשבון, משאיר שטר של עשרים שקלים על הצלוחית וקם בחפזה, בלי לחכות לעודף.

“טולי, אתה רוצה לרקוד?” אמו מושיטה אליו את ידה, קולה צרוד. סבלנותו של טולי פוקעת בבת־אחת.

“אם את רוצה להישאר, תישארי,” הוא אומר לאמו ומבטו מצמית. “אני הולך.”

“טוב, טוב,” היא קמה מתנודדת והודפת את הכיסא שלה לאחור.

וכשהם יוצאים מן הבר, המילים נושרות מפיה כמו מחרוזת של שיניים רקובות:

“אז־אני־לוקחת־אותך־לבטי־הזונה־השמנה־ממול־כן־או־לא?”

בנה מייצב אותה בכתפו ונושם עמוק. אוויר ליל הקיץ לח ומעיק, הם חוצים את מגרש החנייה, ידו כנגד עורפה, מוכנה לתמוך בגופה ברגע שתמעד. כשהם עוברים סמוך לבית־המלון הזול, קורץ אליו שמו הקצר משלט ניאון צבעוני ואמו יורקת יריקה פתאומית אחת מטֻוָוחת היטב אל הפתח האפלולי: “כלבה!” וכשהם מגיעים אל המכונית, טולי שומט את הגוף הרופס אל המושב האחורי וראשה מוטח במסעד. הוא חוגר אותה בחגורת הבטיחות למרות מחאותיה ונוהג אל ביתה במהירות ובנוקשות. כל הדרך, ראשה שעון על המסעד ועיניה עצומות, היא תוקעת מילים לתוך ראשו כמו שתוקעים מטבעות כסף אל תיבת חסכון. תחילה היא ממלמלת אליו משפטים קטועים וחסרי־היגיון, שברי־מחשבות, מילים סדוקות, מבולבלות, מעורבבות בפרצי־צחוק קצרים קרובים לבכי כדרך השיכורים, וכשהוא קץ בקולה הוא מדליק את הרדיו ואוטם עצמו מפניה. פתאום היא נרגעת ומשתתקת לגמרי, וכשהוא חושב שהיא נרדמה הוא מגלה לחרדתו שאין זה אלא השקט שלפני הסערה, כי היא מזדקפת בתנועה חדה ומתחילה לדבר במהירות בתנועות ידיים בהולות, מערבת בעברית את שפת־אמהּ, והוא קולט אל תודעתו שמות, שמות של אנשים ושמות של מקומות, כולם פיסות עלומות מִתּצְרֵף־חייה שהיא קורעת כנגד עורפו בפעם הראשונה בחייו, והמילים מתחברות למשפטים, והמשפטים לפסקאות, והפסקאות לפרק־חיים שלם ושבור. וכשהיא מדברת עוד ועוד על השנה ההיא הנוראה, מארבעים ושלוש עד ארבעים וארבע ועד עולם, נדבקות המילים כעלוקות או כעוֹר שני, והוא יודע שהנה היא שוברת בשיכרונה את קשר השתיקה רב־השנים על קורות השנה ההיא, שנחרתו בבשרה ובלבה והטביעו את חותמן הצורב גם בחייו־שלו. כל השנים הִתאווה שתדבר. אילו ידעה כמה נזקק כל חייו לתמונה אחת, ברורה וממוקדת, של האימה חסרת־הדמות ההיא שהטילה את צלה על ילדותו. אילו ידעה, אולי הייתה שותה לשוכרה ופותחת את הצוהר הזה אל אימתה לפני שנים.

טולי הסיט את ההגה בתנועה חדה, נכנס לרחוב שומם וכיבה את המנוע. גם בשיכרונה היה קולה ברור וצלול. אט־אט קיבלה אותה שכבה סדוקה ושברירית שריצְפָה את חייו ושעליה הילך כעל חבל דק את צורתה הסופית. הוא הקשיב לקולה היוצא אליו, עולה ויורד במנעד, עד שנכנע ונענה לקריאתה האילמת וטולי־הקטן־שלה ניתָק מתוכו ובא לשבת לצדה. היא חיבקה את הכתף הגרומה של ילדהּ הקטן והניחה את לחיה על ראשו. לשבריר רגע פיתה שוב העכביש מעץ האזדרכת את הילד המביט בו בעיניים כלות להאמין שהוא עוטף את פעוטו בְּקורים של אהבה. אמו הטביעה נשיקה מרפרפת על שערותיו הבהירות ופערה נוכח שניהם אלבום־תמונות ישן. היא רפרפה באצבעותיה על תמונה מלבנית בשחור־לבן שניבטה ממנה נערה רזה וארוכה, ענודה בצמד עגילי פנינה זעירים ומֵישירה מבט אל מי שמצלם אותה, צמה בהירה ועבותה יורדת על כתפה, סנטרה שעוּן על כרסו של כינור וידה אוחזת בבטחה בקשת המורמת מעלה. אחד לאחד העבירה אמו את הדפים המרשרשים והציגה לפניו זו אחר זו את הנפשות המתות של חייה: גברים חמורי־סבר בשפמים ובמגבעות לבד מישירים אף הם מבט עז אל המצלמה, ארבע נשים עליזות בחליפות הדוקות למותניהן ובכובעים מטורזנים, מחייכות, הולכות שלובות זרוע בכיכר גדולה שבמרכזה פסל ברונזה של סוס ורוכבו, ילדים בחליפות מלחים עומדים על מרפסת אבן, מימינם ומשמאלם עציצים פורחים, נערות בשמלות רקומות ובסינרים רקומים יושבות על מלבני תבן גדולים, פעוטות בבגדי חג עומדים באולפן־צילום לצד פיל־צעצוע ענק ובעיניהם הגדולות פחד מפני הצלם ושמא מפני הפיל, נופים רחוקים של צריחים ומגדלים ובנייני אבן עתיקים ונהרות רחבים שגשרי אבן יפֵי־מעקים מתוחים מעליהם, עוד ועוד תמונות בשחור־לבן שצבעיהן עזים. לבסוף סגרה אמו את כריכת האלבום המרשרש והוא נמוג בחלל האוויר. אחר כך פג גם הקסם. במכונית השתרר שקט כּוּלִי. נמוגו המילים שנפלטו מפיה כעטלפים שחורים, כאִבְכוֹת עשן, מוקאות בכוח ובכאב אל חיקו, עד שרצה לאטום עצמו מאימתן ומכובדן, עד שקרסו בה המילים והיא נרדמה בבת אחת במושב האחורי, ידיה שמוטות בחיקה, תסרוקתה הגבוהה סתורה ורק נחרות שלוות וקטועות עולות מפיה הפעור. טולי המשיך לשבת במקומו. הוא ישב כך אולי דקה, אולי שעה, אולי חיים שלמים, ידיו אוחזות בהגה בחזקה. פתאום התעשת והתניע את המכונית.

המראה הארוכה במעלית השיבה לטולי את מבטו המיוסר. הוא גירד את סנטרו וחיכה שהדלת תיפתח. כשהגיע לקומה החמישית הוא הוציא מפתח קטן מכיס מכנסיו ואחז בו בחזקה. המסדרון היה שקט. מדירה סמוכה עלו קולות צחוק עמומים. הוא נכנס הביתה ונעל את הדלת בשקט, עושה ככל יכולתו שלא להקים מהומה. ליאור השאיר בשבילו את מנורת נייר האורז דולקת והפינה שבה דלקה הייתה שטופה באור צהבהב. המחשב שניצב על שולחן העבודה בצד, מתחת לחלון הרחב הפונה אל הים, רטן בשקט. טולי לחץ לחיצה קצרה על מקש אקראי, העיר את המחשב, נתן את פקודת הכיבוי, והעין הפתאומית שנפקחה שם נעצמה מיד בלי קול. טולי כיבה גם את המנורה שבסלון וגישש את דרכו אל המטבח. הוא פתח את דלת המקרר ולאורו הקלוש מזג לעצמו כוס חלב. ראשו כאב. הוא לא אכל ולא שתה דבר כל הערב. הוא נשען אל הקיר הלבן, הופך בלבו במראות הערב לפני שבא על סיומו: גופה השעון עליו, נוקשה וכבד, בדרך מהמכונית אל המעלית; אמו המתכופפת ומקיאה בחטף כשהם עולים לקומה השנייה; הכתם הקטן, שריחו רע, המתפשט על שרוול חולצתו רגע לפני שהתכופפה שוב וטינפה גם את חרטומי נעליו בנוזל עכור. שניהם עקפו בגועל את השלולית העיסתית, והוא אמר לה, “תעזבי אימא, אני תיכף אנקה את זה…” ופתח את הדלת, מכוון את צעדיה אל חדר־האמבטיה, עוזר לה לשטוף את פניה ולנגב אותם, אחר כך מניח אותה במיטתה בבגדיה. וכשהיטיב עליה את השמיכה הדקה, היא נאחזה בצווארו, ריח חמוץ עלה מפיה, ואמרה לו בעיניים עצומות: “מורדי, אתה בא למיטה?”

לשווא הוא מנסה למחות ממוחו את מראות גופה הרפוי הספוג אלכוהול, את מסע מילותיה שנגלו לו בשיכרונה, את שער ראשה השחור שמשורשיו מבצבץ הלובן הבלתי ניתן להכחשה, את צווארה הפועם המתעקל על הכרית כאילו הייתה אווז שבור־מפרקת, את שדיה הנבולים שנחשפו פתאום, למרבה מבוכתו, רגע לפני שהסב את ראשו וכיסה את גופה וכיבה את האור ונסע לביתו, מנורת־אלדין המשתלשלת מחגורתו פקוקה היטב, השֵד הכלוא במעמקיה מתדפק על דופנותיה כמשוגע.

טולי לא הצליח להתעלם עוד מאותות הרעב שעלו מקיבתו והוא אכל בחפזה נתח עוף קר שמצא במקרר ושתה את כוס החלב עד תומה. כשהניח את הכוס בכיור היא נשמטה מאחיזתו ונחבטה בחרסינה. צליל יחיד, חד, ליווה את היחבטותה, וסדק ארוך, סימטרי להפתיע, נִבעה בה. אור נדלק. קולו של ליאור הגיע אליו מן החדר הסמוך, מנומנם ומופתע.

“טל, זה אתה? מה השעה?” ושתק שתיקה קצרה ואחר כך לָאַט: “מה, עד עכשיו בילית עם אמא שלך?”

“שְשש… תחזור לישון, ליאור,” טל לחש לו בחזרה, “אני תיכף בא.”

הוא הרים את הכוס מהכיור והיא נבקעה לשתי פיסות זכוכית גדולות, כאילו היה הסדק כתוב בתוכה מיום היווצרהּ והיא לא חיכתה אלא לשעת־הכושר הזאת להיחצות. הוא מצץ את הדם שפרץ מכף ידו, אחר כך לחץ בחזקה על החתך, אסף את השברים בזהירות והשליך אותם לפח האשפה. כשהלך לחדר השינה, החתך בידו עוד שתת דם. ליאור שכב על צדו מכורבל בשמיכה, וכשראה באור הקלוש שבא מן החלון את הצללית הארכנית המסתמנת על הקיר, הדליק את האור ושפשף את עיניו. טל התיישב על קצה המיטה.

“איך היה?” שאל אותו, “נורא כמו שחשבת שיהיה?”

טל משך בכתפיו, קם והחל להתפשט. הוא שחרר ממכנסיו את החולצה עם כתם הקיא על השרוול, נזהר שלא להכתימה גם בדמו. הוא חילץ את זרועותיו משרוולי החולצה המוכתמת בלי לפתוח את שאר כפתוריה, כמשתחרר מכתונת־משוגעים. “היא השתכרה,” הסביר.

“ואחר כך?”

“כלום. אבל יש לי משהו מצחיק לספר לך ואל תשאל אותי למה אני נזכר בזה באמצע הלילה.”

הוא שִחרר את מכנסיו והם החליקו על הרצפה. אחר כך שב טל והתיישב ליד ליאור בתחתונים ובגרביים, גוו גרום ושפוף. ליאור הביט בו בשתיקה. הוא היטיב להכיר את הקמט האנכי שתמיד נבט במצחו כשהיה אומלל, הוא אף היטיב להכיר את השתוחחות הגב הזאת, כשישב כך והמחשבות מציפות את ראשו במהירות עד שנדמה שהוא שוקע במים עמוקים, זקוק נואשות לחבל הצלה, לעולם אינו מבקש. ליאור זרק מעליו את השמיכה והתיישב במיטה לצדו.

“אני שומע,” אמר.

“אז תשמע: פעם גרנו בבית ישן, בקומה השנייה. יום אחד עשיתי ניסוי. תפרתי מצנח מקרעים של צעיף משי שלקחתי מהמגירה של אימא שלי וחיברתי אותם בחוטים לבובה של חייל. אחר כך התיישבתי על הקצה של המרפסת, זרקתי את הצנחן עם המצנח וקפצתי יחד איתו למטה.”

ליאור הביט בו, משועשע. “ולמה עשית את הדבר הנועז הזה?”

“רציתי לראות מי יגיע ראשון.”

“ומי הגיע ראשון?”

“אני.” צחק טל. “בטח שאני.”

“ולא קרה לך כלום?”

“לי לא.”

“ולצנחן?” הצטרף ליאור לצחוקו.

“הצנחן הוא לא יצא מזה בשלום. הוא הסתבך עם חוטי המצנח בענף של שיח קוצני ושבר את המפרקת. מצאתי אותו תלוי, הפוך, בין שמים וארץ. ואימא שלי – עד היום היא מחפשת את צעיף המשי שלה…”

“אתה בא למיטה?” לחש ליאור לטל והחליק אל הסדין שכבר התקרר. הוא הרים את אגן הירכיים והחליק את תחתוניו מטה. טל הזדקף. ליאור חייך, עיניו הבריקו, כל אבריו גלויים. טל העביר אצבע לאורך גוו. גם שערות הערווה של ליאור בהירות כשער ראשו, חשב, בהירות ורכות. הוא רכן אליו וליטף בידו הפשוטה ובכריות אצבעותיו את חלקת בטנו השטוחה, את אברו המתקשח. החתך בכף ידו כאב. הוא העביר את ידו לאורכו, עוד ועוד. אחר כך פשט את תחתוניו ונותר בגרביו, גרום, גמלוני, טולי. ליאור אחז בעורפו ומשך אותו אליו. אור המנורה נפל על שניהם ממוקד וצלול, מטיל שני צללים מלופפים זה בזה על הקיר הלבן. מבעד לחלון הפתוח, במרחק לא רב, שילח הים את גליו אל החוף, עוד ועוד. בתנועות קצובות וברעש עמום התנפצו גלי הים אל הסלעים הירקרקים, זעמם עצור, דכיים עמום. בצד המִשבָּרים הגדולים חמקו גם האדוות הזעירות, הנינוחות, נסוגו ושבו ללקק את גרגרי החול בלי לאות, מביטות בקנאה בנֵדֵי־המים הסוערים הפורקים את מטעניהם הקוצפים בזעם, בכוח, מתמלאים עָצמה ברוח הגוברת.

ינואר 2000 – יולי 2001

“אני אוהב אותך, נשמה, תתחתני איתי?” הוא צועק בנייד. “נו, מה את אומרת? כּפּרה! אז מה אם ארבע בבוקר, עכשיו בא לי הרעיון, באימא שלי!…”

עיניה אפופות שינה, שערה סתור ולשונה וְחִכָּהּ יבשים. קהות מרה ממלאה את פיה. החושך סמיך, רק ריבוע החלון מואר מבחוץ באורו הקלוש של פנס רחוב. מה השעה, היא תוהה אבל אינה מצליחה לראות את מחוגי השעון.

“למה, יא־ֿרוחי? מה את צריכה לחשוב כל כך הרבה?” היא שומעת אותו נוהם לתוך המכשיר, “לא כל הזמן את בוכה שרע לך בבית עם ההורים, נשמה? אז מה אם אין לי מקצוע, ולך יש?” היא יָשנה שינה עמוקה וחלמה שהיא שוקעת לאִטה למעמקי ים כשהקול הצעקני הזה חדר דרך זגוגית החלון והלם ברקותיה ופלש אל תוך ראשה והחזיר אותה אל הכרתה, אף שהיא לא רוצה להתעורר, רוצה לישון כמו חיה פצועה על מצע עלים

יבשים במערה חשוכה: כל החורף, או לפחות עד שיצמחו לה השערות מחדש, אולי לישון חיים שלמים.

היא פוקחת את העיניים בקושי רב, כעסה גואה בה על הבחור שמעיר אותה בצעקותיו כבר שלושה לילות רצופים. היא קמה מן המיטה בפראות, הודפת מעליה את שמיכת הפּוך, מתרוממת בתנועה אחת מתמרדת, גופה שוכח לגמרי שאין בו כוח ופתאום נזכר, וראשה מסתחרר מן הקימה החדה ומיד היא נשמטת בחזרה אל המיטה. בחילה זוחלת בה לכל אורכה וחולשה איומה תוקפת אותה, אבל כעסה על הבחור גובר על מכאובי הגוף. אין היא יודעת מיהו זה שחומד את קרן־ֿהרחוב הזאת כבר כמה לילות ומשלח לחלל האוויר מילים צעוּקות, מלוות בגרגורי מנוע של מכונית. ולמה דווקא עכשיו? למה בדיוק כשהיא חלמה שהיא שוקעת ושוקעת בתוך ים כחול?

היא לא מוצאת גרביים, לכן היא תוחבת את כפות רגליה היחפות לתוך נעלי הבית המשובצות שלקחה מרננה, מתרוממת שוב, בזהירות, אוחזת במעקה העץ ויורדת במדרגות, מזרזת ככל יכולתה את תנועותיה הנוקשות ופותחת את הדלת בתנועה חדה. נעל בית אחת נשמטת לה מהרגל. הרצפה קפואה. עד שהיא מסיטה את לשון הבריח העליון ומסובבת את המפתח במנעול שמתחת לידית ועד שנפער מולה החושך הנחרץ של אשמורת אחרונה, רגע לפני שרִמזי אור קלושים של בוקר מתחדש מפיגים מסף דלתה את האפלה, עד שהיא עושה את כל הפעולות האלה ־־ הבחור נותן גז והג’יפ מתחיל לנסוע, וקור פריך וחד מכה בפניה. רעד עובר בה לכל אורכה.

היא יוצאת אל המדרכה וקוראת אחריו בקול רפה קללה ששמעה רק אתמול נזרקת לאוויר מן הבית הסמוך, “יחרֵבּ בֵּיתַכּ! למה להעיר את כל השכונה?!” ונענית בשובל אפור־ֿלבן מצינור המפלט של הג’יפ המתרחק. העשן מיתמר, מעלֶה ריח רע, מתפוגג. היא נטועה על המדרכה, מנסה להסדיר את נשימתה. רגלה הימנית, היחפה, נהפכת בן רגע לגליד קרח, וכשהיא מסתובבת בכיוון הבית היא נחרדת לשמע קול קלוש, מאווש כנחש… הדלת! היא ניתקת ממקומה וממהרת אל הדלת, מושיטה את שתי ידיה קדימה, אבל גם הדלת מהירה ממנה: כמו עפעף של קיקלופ שעוצם את עינו האחת היא נגררת בכל כובד משקלה אל המשקוף ובתנועה רצופה ונחרצת צָרָה רבע עיגול ונטרקת בשקט.

היא טופחת על ירכיה בזעם עצור. במעלה גרונה מטפס צחוק כבוש, והיא מטה את ראשה לאחור וצוחקת אותו החוצה בייאוש, צוחקת על הבחור הצעקן שבגללו נפלטה מביתה, על מכאובי גופה, על איך שהיא נראית, ומה יהיה עליה ואיך כל זה ייגמר… עיניה מתלחלחות, אבל היא בולעת את הדמעות בכוח, אומדת בעיניה בחוסר־ֿאמון את דלת העץ המוגפת. “סֶיסָמִי, הִיפתחי!” היא לוחשת, צוחקת עוד צחוק אחד, מרוסן בכף קטנה של יד גבעולית, שפלסטר מכסה את הווריד המחורר שלה: ככה נפלטה מביתה בחטף, נשארה לבדה בעבר הטעוּי של הדלת, אסורה בחוץ. היא לוחצת על ידית הברזל הכבדה הקפואה. ללא הועיל. הדלת סגורה ומסוגרת כמו פה חשוק, עקשנית וממאנת.

בשמים האפלים נשמע טרטור עמום ושני אורות אדומים מהבהבים במרחק בטוח זה מזה, נעים במהירות מדרום לצפון. שני הליקופטרים בשעה כזאת? זה לא סימן טוב. דמותו של בנה השוכב במארב עולה בה, פניו צבועים בצבעי הסוואה, לגופו אפוד מגן ועל הקסדה שלו אמצעים משוכללים לראיית לילה, גופו נוקשה מהקור כמו גופה שלה, אצבעו על ההדק.

היא מניחה את כף רגלה היחפה על נעל הבית השמאלית ומחככת אותה בבד הלֶבד המשובץ. עכשיו כבר כל גופה רועד: היא משפשפת גם את עיניה, שדוק שינה לבנבן עוד נסוך עליהן, ומרימה את ראשה לראות מאין יבוא עזרהּ. בחדר השינה שלה החלון סגור והיא יודעת שבִּפנים הווילון משוך, וכי רק נשימותיו העמוקות של עודד מפֵרות שם את החושך הנחרץ. אולי תצליח להיכנס מחלון המטבח? אך על חלון המטבח מתפתלים סורגי הברזל הירקרקים המשתרגים מעלה כענפי גפן נפתלת, קצותיהם חִצֵי מתכת משוננים. ממקומה נראה חלון הקומה השנייה גבוה ללא תקנה. אולי הקירות והדלתות והחלונות וגג הרעפים, כולם כאחד, גדלו וגדלו הלילה הזה וביתה נהפך לבית ענקים. ואולי היא קָטנה וקָטנה, ורק בכוחו של שיקוי קסמים תוכל לעבור בחור המנעול ולשוב אל הבית המוגף.

משב רוח לֵילית גח אי־ֿמשם וגבה נרעד. השערות שעל זרועותיה סומרות. היא לבדה באפלה הסמיכה, אבל אפשר בקלות לטעות ולחשוב שיצאה, אמנם בנעלי בית, בעצם בנעל בית אחת, לצעדת בוקר נמרצת כמו האזרחים הוותיקים המשכימים קום. לה אין כוח לצעוד. היא בקושי יכולה ללכת, יעברו חודשים עד שיחזור אליה כוחה. אם יחזור. היא מעבירה יד זהירה על קווצות השיער הדלילות שעל גולגלתה. כשרצה במדרגות אפופת שינה, שכחה לקשור לראשה את המטפחת. עכשיו מי כבר יכול לראות, היא לוחשת לעצמה בפנים נפולים, אין בחוץ אף אחד. כמעט אף אחד: מזווית העין היא קולטת תנועה קלושה: לרגליה זוחלת חשופית קטנה, שמותירה אחריה ריר שקוף ודק באשר תזחל. היא מביטה בסקרנות בתנועה האִטית הסבלנית המחושבת של היצור הרירי שלרגליה, ונעור בה צחוק חדש: הנה, עוד חסרת בית. דמעות עולות בה לרגע על שתיהן.

ופתאום, כאילו ניתן איזה אות, פנס הרחוב הקרוב כבֵה בלי קול. איתו נכבית כל מחרוזת הפנסים העגולים של הרחוב ומשתרר סביבה חושך עכור, מהול בכתמי האור ההולכים וכובשים את מקומם ביריעת השמים במזרח. היא מושיטה את ידה כדי לטלטל את אשכול פעמוני הנחושת הקטנים התלויים על הקיר מימין לדלת, מתחת לשלט שחרותים עליו שמות ארבעתם.

אבל מי שיש לו בן ביחידה קרבית אינו מעז לטלטל פעמוני נחושת בארבע בבוקר, גם אם צליל ענבליהם ענוג במיוחד, גם אם הוא חולה ומותש, ואפילו אם קר לו מאוד. תמשיכו לישון, עודד ורננה, נוקשות שיניה.

היא מנסה לנשום עמוק, אולי ייחם לה, אבל עצמותיה רוחפות ממגע האוויר הצונן, ואפּה מתמלא ליחה. מולה, ברחוב הצר, רובצים גופי המכוניות שורות־ֿשורות כחיות בשנתן. היא חשה על פניה משב רוח מתחדש, ושיח הדוּרָנְטָה נרכן אל ענפיו הקירחים של שיח נמוך ממנו, ועליו הירוקים עוטים לו לרגע פיאה נכרית ירוקה בהירה. פתאום עולה מן המרחק קולו של מואזין, בהיר וצלול, כאילו עמד סמוך אליה, ידו סוככת על פיו הקורא, והוא משלח את מיליו הרכות המתחנחנות אל אוזנה.

היא מכווצת את כתפיה ומשפשפת את כפות ידיה זו בזו, שפתיה מכחילות. כתפיה מתכנסות עוד פנימה ופטמותיה מתכווצות לשני כפתורים קשים מתחת לחולצה. עכשיו כל גווה רועד רעדה לא נשלטת. אסור לך להתקרר עכשיו, לוחש בה קול, אסור. היא הופכת את פניה אל הרחוב, נשענת בגבה על הדלת הקרה ומחליקה לאט אל מחצלת הקש המונחת על המפתן וטומנת את ידיה בין ברכיה. למה התעוררה? הרי כל מה שהתאוותה לעשות היה ליפול וליפול אל הבורות חסרי התחתית שאליהם היא צונחת כל ערב, מיד לאחר שעיניה נעצמות.

ציוץ מהוסס מפלח את השקט. תחילה מצייצת ציפור אחת, משלחת פסוק מוסיקלי קצר אל השקט השוֹרֶה בכול, ולאחר אתנחתא קצרה היא מצייצת עוד פסוק שאינו אלא וריאציה מעודנת על הראשון, ואיזו ציפור עלומה עונה לה כהד דק מעץ אחר במרחק, ובמהרה מתחיל שיג־ושיח קדחתני שמשתתפות בו כל הציפורים דרות עצי הרחוב. ציוצי השחר האלה כה ענוגים לאוזניה, ללבה, עד שממריאה בה עליצות לא־ֿקרואה ונוסקת אל חלקת האור המתעצם בשמי הבוקר. לרגע אחד היא שוכחת שקר לה.

הציפורים משתתקות. נשמע קול מכונית מתקרבת ושני פנסים מסנוורים תופרים במהירות תַּכֵּי אור על הקיר מולה. הטנדר חולף על פני ביתה בלי להאט, ומתוכו נזרקת שקית לבנה ארוכה ונוחתת לרגליה, כמעט פוגעת בה. היא קורעת את השקית, מוציאה את עיתון הבוקר המקופל, פורשת את דפיו הגדולים על ברכיה ועוברת על הכתוב ברפרוף. שורות שורות של נמלי ֿדיו קטנות חוצות את הנייר והיא קוראת במאמץ: מתנחלים השחיתו עצי זית בכפר ערבי לפני המסיק, ניסרו ללא רחם את כל ענפיהם. בתחתית הכתבה מודפסת תמונה רבועה של אישה בגלבייה שחורה שחיג’אבּ לבן מלופף על ראשה וכתפיה: ידה האחת על לחיה, האחרת שלוחה אל גדמי הענפים ועיניה קרועות; רונה רמון תבוא לארץ לעוד טקס לזכרו של בעלה האסטרונאוט המת; איראן מציגה לראווה את טילי שיהאבּ החדשים שלה במצעד גדול ברחובות טהראן ־ היא מפסיקה לקרוא. האור עמום ואינו טוב לקריאה, ומשקפי הראייה שלה נשארו מונחים על השידה שלצד מיטתה. היא מקפלת את הדפים המרשרשים ומניחה את העיתון לצִדה על השקית הקרועה. התינוק החדש של שכניה מתחיל לבכות. פס אור דק מופיע בחלון חדר השינה של הוריו, ואחר כך נדלק אור צהבהב במטבח – אודליה מחממת חלב ליובֵל. היא מתרוממת בתקווה, אבל האור במטבח כבה ויובל מפסיק לבכות. אחר כך משתרר חושך גם בחדר השינה.

היא צונחת בחזרה אל המחצלת, מיישרת את רגל ימין ואחריה את רגל שמאל ומעסה את שרירי הסובך, ואחר כך מתכופפת קדימה במאמץ ומעסה גם את כף רגלה היחפה, שאצבעותיה נוקשות וצבען נהפך לסגול־כחול. היא נאחזת בידית הדלת, מתרוממת על רגליה ומתחילה לקפוץ במקום קפיצות קטנות וזהירות. שדיה מיטלטלים מתחת לחולצה. הקפיצות מכאיבות לה והיא מפסיקה לקפוץ. היא מרימה את העיתון, תולשת ממנו כמה עמודים, מגלגלת אותם לשני כדורים ותוחבת אותם לתוך נעל הבית שלה. את שאר הדפים היא מלפפת סביב רגלה החשופה.

אם זה טוב לחסרי־בית, זה טוב גם לה. כל גופה כואב, ספירת הדם שלה נמוכה, למה היא צריכה צרות. בייאושה היא מותחת את ידה וחופנת באצבעותיה את הפעמונים, ומיד מרפה מהם ומבטה נודד אל מעבר למדרכה, אל ביתו של הפרופסור: חורבה שהולכת ומשנה את פניה. שער העץ החתום נוטה על צדו, ומימינו ומשמאלו ברושים תמירים וכמה שיחי אוֹג ירוקים שעלוותם סמיכה. ככה היא כורעת עוד שעה ארוכה, מצונפת כאוזן, ציוצי הציפורים מתרבים שוב והקור הולך ומתעצם. שתיים־שלוש מכוניות עוברות במהירות על פניה ונעלמות במעלה הרחוב. הפס הוורדרד הענוג שהסתמן בשולי הרקיע נהפך בבת אחת למשיכות מכחול נועזות. עכשיו כל חלקת השמים הפרושה לעיניה מרוחה בצבע עז בוהק. עוד מעט בוקר.

המסחרית של מיקי השיפוצניק מגיחה מעיקול הכביש, מהצד של האין ֿכניסה. הנהג, אולי מיקי, מחנה את המסחרית בניגוד לכיוון הנסיעה. כמה פועלים יורדים ממנה בקפיצה, מוציאים מאחור כלי עבודה ושקיות ניילון גדולות וטורקים את שתי כנפות הדלת האחורית. המכונית נוהמת ונוסעת לדרכה ברעש גדול. היא מכירה אותם, את חליל, סמי, דאוד ואיברהים, בייחוד את איברהים, איש גבה־ֿקומה שעיניו חודרות וחיוכו עצור. אבל הבוקר הם רק שלושה – דאוד, הצעיר שבהם, חסר.

כבר שבועות שהם עמלים בשיפוץ ביתו של ארנון יבין, המלומד עטור הפרסים ששמו הלך לפניו בארץ ובעולם ובתחילת החורף מת מדלקת ריאות פתאומית בגיל מופלג. דמותו החכמה והנדיבה העלתה בה חיוך וגעגועים. ממקום רבצה ראתה את מתווה הבית – מעטפת אבן ותו לא – לאחר שקירותיו הפנימיים נהרסו עד היסוד, על פי תכנית. כשהתרעמה על ההרס והלכה לדבר עם מיקי, הוא שאף שאיפה ארוכה מן הסיגריה שאחז בין אצבע לאגודל ואמר, “עִזבי, הקירות זה לא העיקר. הכול ישן ורקוב. העיקר האדמה. זה מה ששווה.” היא מחתה בתוקף והוא נשף את העשן הצדה מזוויות פיו, הסתכל בה במבט נוקב ואמר לאט ובהטעמה, “מה. את. רוצה. שבועיים אחרי שהבעל־ֿבית מת, הילדים שלו הלכו ומכרו את הבית! לא הזיז להם יפה־לא־יפה, אז מה זה העסק שלך? הבעל בית החדש רוצה בית ירושלמי רק מבחוץ. בפנים שהכול יהיה סופר דוּפֶּר, עשר!” וצימק את לחייו ושאף שאיפה נוספת של עשן מר והלך לפקח על הפועלים שלו. לפחות התעלם מהמטפחת המהודקת לראשה ולא סקר אותה במבטו אף לא פעם אחת.

בתוך כמה ימים הרסו הארבעה את הבית מבפנים בידיים מיומנות ובפנים חתומים, כמו קריוסים ובקטוסים מרושעים שאינם יודעים שאם ימשיכו בהרס ובחורבן, סופם שימוטטו את הגג על ראשיהם. מבחוץ לא ראו כלום, והרחוב התמלא רעש ואבק.

מיד לאחר ה"שבעה" שכרו שני בניו של הפרופסור משאית גדולה ומרופטת, והסבלים באו ורוקנו את הבית מתכולתו במהירות וביעילות. אחד לאחד נישאו מִפתח הבית על כורחם כל רהיטי העץ הישנים והכבדים של אביהם: שני ארונות חומים כהים שדלתותיהם מלאכת מחשבת עשויה מעוינים ומעליהם כרכובים מדורגים שמוסיפים להם הדרת כבוד, שולחן אוכל דהה, שישה כיסאות שבד מושביהם האדום־ֿכהה התרפט ודהה עם השנים. את מיטת היחיד של אביהם המת – אמם הלכה לעולמה לפני שנים – נשאו הסבלים בשתיקה, לאחר שהסירו מעליה את מצעיה ונִגלו לעין־ֿכול כתמי קלונהּ על מזרנהּ וקרביה הבָּלִים. הסבלים סחבו את המיטה במאמץ, אוחזים בארבע פינותיה בידיים חסונות, בהולים וזהירים כשני סניטרים שמובילים חולה אנוש לחדר הניתוח. זה אחר זה פשטו על חדרי הבית בידיים ריקות ויצאו בידיים מלאות, נושאים בידיהם ארגזי קרטון חתומים, פסלוני חֹמֶר וברונזה ושני ציורי שמן גדולים, עטופים ביריעת ניילון: אחד של מאירוביץ', שהיה תלוי שנים בחדר האוכל, והאחר של רייזמן, שהיה שעוּן על שידת העץ בחדר האורחים.

כשראה אותה אחד הבנים עומדת בפתח, פוכרת ידיה ואפופה ענן אבק גדול, הוא נזכר כמה חיבב אותה אביו וכמה שעות יקרות בילה בחברתה בערבי חורף ריקים וארוכים. על כן ניגב את ידיו במכנסיו וניגש אליה ושאל אותה בנימוס אם היא רוצה להיכנס פנימה ולקחת לעצמה כמה ספרים או משהו והשפיל את מבטו, וסביבם הוסיפו הסבלים לקרוא זה אל זה קריאות כיוון בדרכם אל לועה הפעור של המשאית החונה מול השער.

תחילה היססה, אחר כך עברה את המפתן, ונעליה טבעו עקבות בשכבת האבק הלבנבן. היא פנתה היישר אל חדר הספרייה שקירותיו חוּפּו במדפי עץ ארוכים גדושים ספרים, מחברות וכתבי עת, ועליהם נערמו ערֵמות של דפים מצהיבים. כמגדל־בבל הייתה ספרייתו של ארנון. הוא קרא שבע או שמונה שפות, כי העדיף לקרוא בשפת המקור, ונראה שלא היה ספר מעניין שלא בלע לתיאבון בשפה שנכתב בה, ועיניו הקטנות המימיות נצצו כשהורה באצבעו על אין־ספור הכרכים שברשותו והצביע גם על רקתו ואמר, “אבל הבית האמִתי של הספרים זה כאן, רק כאן, ואם זה לא כאן, זה עורבא ֿפרח…”

שיניה נקשו. היא נזכרה בראש הסב הנרכן לעברה, באצבעות הנרעדות המברישות בעדינות חלקת ספר גדול שדפיו הצהובים בלים ומקומטים כעורו, ובזיק השובב שניצת באישוניו: “הנה, מיידעלע, הביטי, כאן זה כתוב, שחור על גבי לבן –”

עכשיו הודתה לבנוֹ וקירבה אליה ארגז קרטון ריק וסרקה את המדפים לכל אורכם והטתה את ראשה וקראה את שמות הספרים והשתעלה ונשנקה מן האבק ואוזניה נחרשו מהלמות הפטישים. היא התקשתה לבחור, ובתוך כך נעלבה בשם הפרופסור על שבניו מניחים לה לחמוס כך את ספריית אביהם. אחר כך נתנה דרור לידיה ואספה אל חיקה ספרים כלבבה, מניחה בארגז החום אנתולוגיה לספרות אנגלית, את שני כרכי “עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי” שדפיהם מדיפים ריח עובש ומלאים סימונים והערות בכתב היד המסודר של בעליהם, גם שלושה מילונים מצוינים וגדולים שהורידה ממקומם בלי היסוס, את “המילים” של סארטר, קובץ סיפורים קצרים מלנכוליים של אנדרֶה דובּוס – היא בכל זאת תקרא אותם שוב – כרכים גדולים ומתפוררים על תולדות האיסלם, וספר אחד על פאקירים בהודו שבין דפיו היו מוצנעים כמה מכתבים שנכתבו באנגלית ועוררו את סקרנותה.

כשגבהה ערמת הספרים, היא שאלה את אחד הפועלים, החסון והגבוה שבהם, אם יוכל לעזור לה לסחוב את הספרים עד למדרכה. הוא הניף אל כתפו את הארגז העולה על גדותיו כאילו היה טנא של ביכורים והניח אותו ליד השער ואמר, “מה פתאום, אני יביא לכּ אחר כך עד לבית.” היא הודתה לו, סקרה בעיניים כלות עוד פעם אחת את מדפי הספרים הגדושים ונחפזה ללכת בשביל ככל שהתיר לה גופה החלוש, רואה בזווית העין את שער הבית ששלט עץ קטן תלוי בצדו האחר, וארבע מילים חרוטות שם: משפחת שולמית וארנון יבין. לרגע דימתה לראות את ארנון שקוע בכורסתו העמוקה, מקטרתו הכבויה בין שפתיו, להבות אש מלאכותיות מרצדות נִכְחוֹ בתנור החשמלי דמוי הקמין, פיו מחייך אליה והוא מזמין אותה לשבת לצדו לשיחה קצרה – שכן אין בדעתו לגזול, חלילה, מזמנה היקר – וממנה תחזור הביתה כעבור שעה ארוכה, לחייה בוערות מתנור החימום ועיניה נוצצות מעונג השיחה.

כל השבוע עבדו הפועלים של מיקי ברעש גדול מבוקר עד ערב. אחר צהריים אחד נקש הצעיר, הנמוך מכולם, על דלתה וביקש ממנה במבוכה נייר טואלט. היא נתנה לו שני גלילים וגם קופסה קטנה עם עוגיות סומסום. אחר כך הופיע על מפתנה הבחור הגבוה שעזר לה לסחוב את הספרים ושאל אם אפשר לטעון את הנייד שלו אצלה כי פתאום אין להם חשמל. “ברצון,” ענתה לו, והוא הושיט לה מכשיר טלפון כסוף מדגם ישן והביט בתוך כך על ראשה החבוש ועל פניה החיוורים, גירד בראשו, ניקה בתנועת יד מהססת את מכנסיו המוכתמים בצבע ואמר, “תודה רבה,” והלך.

היא מיטיבה את נייר העיתון על רגלה החשופה, משפשפת את זרועותיה כדי להמריץ את הדם ומוחטת בגזיר עיתון את אפה המגיר נוזל שקוף אל שפתיה. רק אתמול גברה עליה שוב סקרנותה והיא חצתה את המרחק הקצר שבין שער העץ לבית, חלפה על פני גינת הוורדים ששִׁמְעָהּ יצא למרחוק ועמדה בפתח ביתו הגדול של הפרופסור, שדמה לפצע פתוח מן הרגע שדלת הכניסה הוסרה מציריה. ניחוח פרחי האלמון הוורודים־ֿלבנים שענפיהם השתרגו על קיר המבואה בא באפה, מעורב בגרגרי האבק העומדים באוויר. באוזניה עלה קול מהלומות קצובות: הארבעה הִכו בקורנסיהם וחצבו במכושיהם, ומחצו קורות וניתצו מרישים, ועקרו ברזלים וצינורות ואריחים וזעזעו את אמות הסיפים עד שמכל חדרי הבית המפולשים לאור לא נותרו אלא ערֵמות גובהות והולכות של פסולת בניין, וסביבן ניצבו באומץ קירות האבן החיצוניים, נאחזים זה בזה בחזקה. בחוץ הלכה וקמלה גינת הוורדים של ארנון ושולמית, שהיו בה ארבעים זנים של שיחי ורדים ושושנים. הענפים, שבורים וחבולים ומאובקים, נטו מטה, ואפילו שִׂכֵּיהֶם השלופים לא שרדו מן השיפוץ.

גווה נרעד. סמי, חליל ואיברהים פתחו את שער העץ הירוק והוא חרק על ציריו כשנכנסו זה אחר זה. הם השעינו על אחד הברושים את שקיות הניילון שלהם, התכופפו והתעסקו במשהו ודיברו בינם לבינם בערבית רכה, ופתאום ניצת גפרור ולהבה עולצת גבהה ועלתה ביניהם. סוף־ֿסוף, נאנחה בהקלה. היא התרוממה לאט מן המחצלת, ונייר העיתון שעטף את רגלה היחפה נשר אל מרצפות האבן. מגע כף רגלה ברצפה הקפואה העביר לאורך גופה סכינים של כאב. היא דידתה אל השער של ארנון, הדפה אותו ביד רועדת והתקרבה אל הזרדים המתפצפצים באש. גל חום עלה והציף את פניה ואור האש נהר עליהם. ריח העשן צרב בעיניה. “אפשר ?” שאלה בשיניים נוקשות והושיטה את שתי ידיה קדימה מעל ללהבות בלי לחכות לתשובה. לשונות האש כמעט ליחכו את אצבעותיה, החום התפשט בכפות רגליה והיא חשה שעוד מעט יפשיר גופה הדואב, אף ששריריה הוסיפו לרעוד תחת עורה הסמור.

סמי ואיברהים הרימו אליה עיניים מופתעות. עבר רגע ארוך עד שהבינו שזו היא. חליל ישב על האדמה ברגליים משוכלות והתעסק בשקית קפה מקומטת ולא טרח להביט לעברה מתחת לגביניו המכווצים. איברהים קירב את ידו אל הלהבות והביט בשעונו בתימהון. אחר כך בחן את רגליה ואת לבושה והשפיל את עיניו שלא ייפגשו בקרקפתה החשופה. “תפדאלי,” אמר לה בקול מזמין וקירב אל עקביה בלוק בטון אפור, כמו זה שעליו ישב הוא עצמו. “תפדאלי,” חזר ואמר, “אנחנו עושים קפה. רוצה לשתות?” היא התיישבה על הבלוק בכבדות. החום שהפיצה האש המשיך להתפשט סביבה כמו גלי ים, ואור הלהבות השתקף בזוגות העיניים שננעצו בהן ובה חליפות.

שׂערו של איברהים שחור ומקורזל ושיניו חבולות, בגדי העבודה שלו קרועים ומלוכלכים, העברית קולחת מפיו כאילו הוא בןֿ־המקום. סמי כלכל את האש בידיים זריזות ודחק אל לבה הרושף עוד ועוד זרדים יבשים, ואלה האדימו מיד ואור האש התגבר ובאוויר הסתלסל עשן אפרפר. אחר כך הוציא מאחת השקיות ארבע כוסות קלקר לבנות והניח אותן בשורה על האדמה. הוא סובב את פלג גופו העליון לאחור, חיטט בתיק צד שחור ושלה ממנו זוג גרביים אפורים, כמו הגרביים שהיא מכבסת לעשרות כשבנה בא הביתה מהצבא. “זה בשביל הרגל עם הבְּלִי־נעל,” צחק והושיט לה את הגרביים כבדרך אגב. עילגותו הצחיקה אותה דווקא בגלל הדיוק שבביטוי: הרגל עם הבלי נעל. הראש עם הבלי־ֿשערות. האישה עם הבלי־ֿמפתח. היא מיהרה לגרוב גרב אחד על כף רגלה הקפואה, אחר כך גרבה עליו גם את האחר ועיסתה מעט את כרית הרגל, נזהרת שלא לגעת באצבעות הכואבות.

איברהים מוזג מעט נוזל שחור ומהביל לכל אחת מכוסות הקלקר, אחר כך שב וממלא כל אחת בתורה עד שפתה. הניחוח המתוק והטוב מעורר מחדש את הרעב שכרסם בבטנה בשעה שישבה על המחצלת בפתח ביתה. הוא מושיט לה את הכוס הלבנה בזהירות, לבל ייכוו אצבעותיה, והיא מחייכת אליו בעיניים נוצצות. ורק חליל מסתכל בה בספקנות, עיניו חודרות וקרות וחסרות רחמים. “למה את בחוץ? מה את עושה כאן?” הוא שואל לבסוף בנחת ולוגם מהקפה וממשיך להביט בה בעקמומיות. “אני פליטה,” היא עונה לו בהתרסה ומקרבת את הרגל עם הגרביים של סמי אל האש המרצדת ומספרת להם איך התעוררה באמצע הלילה, ואיך יצאה החוצה, ואיך נטרקה הדלת בפניה…

היא לוגמת עוד מהקפה הטוב ובזווית עינה היא רואה את התנועה העצבנית העצורה שבה חליל שולף ומקפל את הלהב הקצר באולר שבידו, וצחוק חרישי עולה בה כנגד מבטו המצמית. כשהוא בוחר קרש גדול מתוך ערמת הקרשים שלצד המדורה ואוחז בו באגרוף קמוץ, נקטע צחוקה באִבּוֹ. הוא אוחז בקרש ביד קשה, מתחבט מה בדיוק יעשה בו, אחר כך מסמן בו כמה סימנים סתומים באדמה, ומבטו מתהרהר. כעבור רגע, כאילו הגיע לכלל החלטה, חליל מניף את זרועו ונועץ את הקרש בלב האש, והלהבות גובהות ורוחשות כאילו עבר בהן גל כאב, ושובל גִצים אדמדמים ניצת באוויר וכבֶה בלי קול. היא נעה על בלוק הבטון באי נוחות. התחושה הטובה ששרתה באוויר בינה לבינם מתפוגגת כעשן מר. מה היא עושה כאן, באתר בנייה, בפיג’מה, בקור, בלי נעל, ראשה חשוף, לבדה עם שלושה פועלים ערבים מהשטחים?

איברהים מוציא מכיס הדובון שלו טרנזיסטור קטן ומדליק אותו. האוויר נשטף בקולה החם של אום כולת’ום, כָּאוּכָּב אָ־שָׁרְק. “חַ־ֿבִּיבִי, חַ ־ִּיבִּי, יא־אָלְבִּי…” היא מסלסלת להם בקולה, שולחת לשונות קטיפה אל האוזניים הכרויות אל שירתה. קולה צלול וברור, ורק האש לוחשת ורוחשת.

חליל קוטע את קולה של הזמרת ומניד בראשו בכיוון הבית שהוציאו את קרביו. עיניו אפלות. “את פליטה? אימא ואבא שלי מרמלֶה, הסבא של סמי מהגליל, וגם אני מ ־”

“מגיע לדאוד אח שלי מַבְּרוּכּ,” איברהים קוטע את חליל בקול נוקשה. “את יודעת שאתמול נולדה לו ילדה ראשונה?” עיניו נוצצות אבל סבר פניו עגום.

“כבר יש לה שם?” היא שואלת, ואיברהים מהנהן בראשו ואומר, “כן, שיהאבּ,” ומפרש, “שיהאבּ זה אור גדול, כוכב,” ומצביע לשמים. היא מרימה את ראשה, אבל השמים כבר בהירים לגמרי ואין בהם עוד כוכבים.

“מזל טוב לדאוד,” היא אומרת במאור פנים, ואינה מבינה למה התכרכמו פני היושבים מולה. חליל שב לשחק בלהב האולר. היא מקרבת את רגליה עוד אל הלהבות וחושבת בלבה: אני רוצה הביתה. ומשהו נוקשה מתגבש בגרונה כשהיא חושבת שנפלטה לא רק מביתה אלא גם מגופה, שהיא גולם שהיה לפרפר ושב להיות גולם, ואולי לעולם לא תוכל עוד להצמיח כנפיים.

היא בולעת את מרירתה ולוגמת משארית הקפה, שתיקתו הרועמת של חליל בגבה. היא עוצמת את עיניה: אין לה כוח לשנאה. אולי עוד יבוא יום ושוב יהיה לה כוח לשנאה, לאהבה, אבל לעת עתה, מוּדרֶת מכוחה ומחיוניותה, כל רגשותיה קהים ונעולים עמוק בתוכה, אין יוצא ואין בא.

“איפה דאוד?” היא שואלת ומניחה את כוס הקלקר על האדמה. הם שותקים. רק הרמץ לוחש באש הגוועת לאִטה. רק הוא וקולה החם של “כוכב המזרח.” “איפה דאוד?” היא שואלת שוב.

איברהים בולע את רוקו ואומר, “בבית חולים.”

היא מזדקפת ושואלת בחשש, “מה קרה לו?”

“באמצע העבודה קיבל טלפון דחוף,” הוא אומר וקולו חלול. “הודיעו לו שאשתו מתחילה ללדת והוא מיהר לחזור הביתה.”

“לקח אותה לבית חולים?” היא שואלת.

“לא,” הוא עונה, “ירו בו במחסום.”

בקושי עולה בידה לשאול למה.

איברהים שותק רגע ארוך, מבטו מתעמעם, כאילו עיוורון פתאומי מחשיך מולו את המראות ורק עיני רוחו עוד מראות לו אותם: דאוד רץ, מכניס את היד לכיס להוציא את הטלפון שעוד פעם מצלצל, החייל מרים את הנשק ומכוון.

“ירו בו לפני שהספיק לדעת שנולדה לו הילדה,” אומר איברהים. חליל שב ומצמצם את שתי עיניו לשני חרכים צרים, מבטו מזרה לעברה את מה שפיו תאב לירות בה. אחר כך הוא מסב את ראשו ממנה ואינו מביט בה עוד.

היא מרימה את כוס הקלקר ולוגמת לגימה אחרונה, חשה על לשונה את הטעם המר של הקפה שהתקרר ואת החספוס של גרגריו הטחונים. בבת אחת נעמד ביניהם אור הבוקר גלוי ובוהק, חסר רחמים, מאיר את עיניו הכהות של חליל הסוקרות במבט נחרץ את ראשה החשוף, את ערמות הפסולת הגובהות סביבם ואת עלי הוורדים המכוסים שכבה דקה של אבק.

“יאללה לעבודה,” אומר איברהים ומנער את מכנסיו. גבה נרעד שוב. היא קמה על רגליה במאמץ, מודה להם וחוצה את הרחוב. כשהיא מניחה את אצבעותיה על הידית, הדלת אווֶשת ונפתחת לה כמו מעצמה. עודד ניצב בפתחה הלום שינה. הוא מגרד בשערו הסתור ואומר, “אל תגידי לי שעוד פעם שכחו להביא לנו את העיתון.”

היא עוקפת אותו בשתיקה ונכנסת הביתה. מאחור מדביק אותה קולו המשתומם, “תגידי, לא קר לך?”

רחובות, 2006

התקשרנו פעם, פעמיים ושלוש, ובכל פעם אמרו לנו סבלנות, אי אפשר לעשות כלום עד שיתפנה קוד. וכשהתקשרנו שוב ושוב ברווחי זמן מתקבלים על הדעת לשאול אם כבר התפנה הקוד, נענינו – במשך כל אותם חודשים ארוכים – שעוד לא. בתחילה לא הבנו למה כיוון אותו הקוד. כיום, בעידן המחשב, מה הבעיה לפנות קוד, או, לחלופין, להמציא קוד חדש? אך דברים סתומים טבעם שהם מתחוורים בסופו של דבר. מתהייתנו קצרת־הרוח הבינה הפקידה במשרד הבריאות שבאמת איננו מבינים בסך הכול, בשיטת המיטה החמה. במהרה קלטה תודעתי שאנו ממתינים, שלא בטובתנו, למותו של אדם.

לכשימות אותו אלמוני או אלמונית בבית המרפא באשקלון או בגדרה, מיד יתפנה קוד – דהיינו, גופה תועבר זמנית להקפאה, שם יימחק מן הרשומות, תעודת פטירה תיחתם, מצעי מיטה יוחלפו בידיים מיומנות, ארונית המתכת תרוּקן במהירות מחפצי הערך המיותמים של בעל הקוד: נעלי בית מרופטות, מברשת שיניים, משקפיים. ואז, כשהאלמוני יחל את מסעו בשבילי האבדון, כשבני משפחתו יקרעו קריעה ויחלו במסעם האִטי והכואב של הירפאותם ממותו ומאבלם, אז יוכל אבי להיכנס אף הוא לתור האינסופי שבקצהו משפחה אחרת, לעת־עתה סמויה מעין, שממתינה בסבלנות הולכת ומתקצרת למותו של אבי, כדי שתוכל להכניס את יקירה לאותו תור עצמו, בדרך אל החשֵׁכה הסופית, הבלתי נמנעת.

בהמתנה הארוכה הזאת, הקש ששבר את גב הגמל – יותר נכון את רוחה של אמי – היה היהפכותו של אבי לאבן, פשוטו כמשמעו, מין סלע גדול וכבד, בלתי ניתן להזזה, שפועם בו לב רחב, מוסתר ועדיין מובן, בְּמקום שהתפורר בו הכול, לבד מאותה פעימה מעֲמקית, עד שהייתה לשתיקה ריקה וארוכה. כשמחשבותיו סירבו להתגלם למילים ומילותיו הסתומות סירבו להיתרגם למשפטים, סכר אבי את פיו ולא דיבר עוד. מעיניו החומות־ירקרקות עוד הבליח מבט נבון, ותקופת־מה עוד דיבר אלינו בעיניו ושבר את לבנו מאהבה ומרחמים, אחר כך עממו גם עיניו ורק שביב מזדמן וחמקמק היה מבליח בהן לפרקי זמן קצרים ובלתי ניתנים לצפייה מראש.

כשנהפך אבי לאבן, בטרם הבינה אמי את אימת כובדה היא הייתה מדברת אליו עוד ועוד, מבקיעה, כביכול, את החומה שהתבצרה בתוך ראשו, מפלחת לכאורה את אימת האבדון שהעמיקה בעיניו, מתחננת אליו בקול רך שירים את ידו כדי שתוכל לדחוק אותה לשרוול, שיפתח את הפה, אפילו לכדי סדק, כד שתוכל להכניס אל לועו הממאן עוד כף מרק, שיזיז את הראש טיפ־טיפה לצד שמאל, כן ככה, כדי שתוכל לגלח לו את זיפי הזקן בלי לפצוע את בשרו.

בוקר אחד, לאחר שהלכה המטפלת שהביטוח הלאומי הקציב לשלוש שעות עלובות של עזרה יומית, נכנסה שכנה אחת, אישה גדולת גוף וחמימה, לפטפט קצת ולבקש שלוש ביצים. מבטה נתקל בגופו של אבי היושב בכורסתו, ידיו נחות על המסעדים, והוא בוהה אל האיִן. היא התקרבה אליו, וכשראתה את קליפתו המרוקנת מתוכנה, נרתעה לאחור, הניחה יד פשוטה על פיה ועיניה מלאו פחד קמאי. אבי כבר היה מעבר לכל פחד. מעיניו לא נשקף דבר. הוא המשיך לרכז את מבטו באותה נקודה קבועה דרך האישה, כאילו אין איש בחדר. השכנה הלכה למטבח, קיבלה בידיה בזהירות את שלוש הביצים שביקשה ומלמלה לעבר אמי, “זה נורא, ממש נורא, עכשיו זה כבר ממש כמו לטפל בתינוק.” הטיפשות, הפלצות ותום־הלב שכל רוע ממנו והלאה, כולם כאחד דיברו מגרונה. אבי ותינוק – היו שני קצוות של חבל שאי אפשר לקשור עוד זה לזה.

בלילות היה אבי שוכב במיטתו על גבו, ידיו מונחות לצדי גופו, מאושר. את הפירוש הדחוק הזה לאושר נתנו אנחנו, כי רק בשנתו, הלום מתרופת ההרגעה שרשם לו הרופא, שריריו רפויים ונשימותיו חרישיות, רק אז חשנו כי הוא קרוב לאושר קִרבה שאין גדולה ממנה וכי המילה אלצהיימר אולי אינה אלא שמו של אדם.

וכך יש בכל לילה, כאבן, שקית הקטטר שמתחת למיטתו מתמלאת בעצלתיים, והתמלאותה הקצובה ונשימותיו השקטות הן סימן החיים היחיד שיש בכוחו להפיק. אמי הייתה מתעוררת משנתה פעם אחר פעם, רוכנת מעליו בדאגה כמו סייסמולוג שבודק את הרישומים העדינים של מחטיו. היטב ידעה – באבי אין עוד כל זעזועים מעמַקיִים. כמו שהניחו אותו, כך הקיץ בכל בוקר אל המציאות הכפויה של מוחו האכול והמרוקן, שאינו מניח לו אפילו בדל של תודעה שבכוחה יוכל להגות את המשפט: “מוחי אכול ומרוקן.”

לפעמים אני מנסה לדמיין את הכלא הזה, הסוגר מכל עבר, שאבי כלוא בו. מעצם המחשבה הזאת, המצטיירת בי בכל פעם כתמונה ברורה ומוחשית, אני מתמלאת בעתה, ומחוזק הסורגים שקבעו להם משכן בראשו נהפך ראשי שלי לדבר חלול וכבד, שתמצית הוויתי כלואה בו. בכל ניסיון שלי להיחלץ ממנו מצחי פוגע במצחי ואני כמי שסובב והולך ובאשר יפנה אין הוא פוגש אלא את עצמו. כל השאר, עולם ומלואו, מחוקים בי אז כלא־היו. בכוח אני עוקרת מהכרתי את העקה הזאת, הבלתי נסבלת, שבקיומו של אבי, כי יְכולתי להיספח אליו באופן מוחשי כל כך היא בלתי נסבלת באותה מידה. צהלות השמחה והצחוק הצלול, פרצי האנרגיה והעיניים החקרניות של בני הקטן הם מפלטי היחיד. את כל כוחותי אני שואבת ממנו.

לאמי אין מפלט. ערב אחד גמלה בלבה ההחלטה שהכניסה את אבי, בסופו של דבר אל התור לקוד המיוחל: היא החליטה לעשות לו אמבטיה. בעמל רב הפשיטה אותו מבגדיו, הסירה את החיתול מחלציו ודחקה את גופו הרופס אל המים החמימים. אבי שכב באמבטיה שעה ארוכה, עורו המגורה מפצעי לחץ מנוחם בחוּמם של המים. אמי ישבה לצדו על שרפרף העץ הצבוע כחול שאבי בנה לנו, הילדים, בימים רחוקים, סיבנה את עורו בזהירות וטעתה שוב כשראתה גם בזה אושר קטן. היא צדה בעיניו הבלח קצר של תבונה, כששאלה אותו ברכּות אם המים נעימים לו. ואולי רק נדמה לה שראתה. שלווה נדירה ירדה עליה. חדר האמבטיה הקטן הקיף אותה ואותו מכל עבר, והם אפופים אדים ונתונים בשקט גדול שלא הופר אלא בנגינתן הקצובה של הטיפות הנוטפות מהברז אל חלקת המים. כל טיפה שהסתחררה וצללה במים הרטיטה את פניהם להרף־עין כאילו היו קורי עכביש. צליל פגיעתן היה דק וענוג. אמי גהרה מעל דופן החרסינה, שטפה את פניו של אבי, יצקה מכפה מים על כתפיו הכחושות, שטפה את הסבון מגופו ודיברה אליו דברים של מה־בכך, מילים שאומרים בינם לבינם בני אדם שחולקים את מערומיהם זה עם זה כבר שנים ארוכות.

אחר כך שילמה אמי את מחיר האושר הרגעי. שעה ארוכה עמלה לבדה, ומשנואשה נעזרה בבן־השכנים שהזעיקה מן הבית הסמוך, כדי למשות את הגוף הממאן מתוך המים הקרים כמתוך חול טובעני. רטובה מטיפות המים שניתזו לכל עבר ומדמעותיה, מושפלת השפלה כפולה, זו שלה וזו של אבי במערומיו, הודתה אמי לצעיר המחלץ, שזעזוע עמוק נחרת בפניו. אחר כך נפנתה במהירות לכסות את גוו של אבי, ששכב במיטה על גבו, רועד, עירום כביום היוולדו. “זהו,” מלמלה אמי בבכי, “אני לא יכולה יותר.” אחר כך נרגעה, אך לא שבה עוד לעשות לו אמבטיה, וחיכתה ימים רבים בטרם אזרה עוז ונסעה באוטובוס לאשקלון והתוודעה אל מילות הקוד “כשיתפנה קוד.”

כבר קרוב לחודשיים שרוי אבי בבית המרפא. כתמיד, אין תוכם של דברים כברם. הדרך אל בית המרפא יפה להפליא, מתפתלת בין בתים שלווים, אדומי גגות, ובין שדרות ברושים תמירים שגשמי נובמבר ניקו אותם מאבק הקיץ. במרחק, מעבר לשדות התלוּמים, אפשר לראות את הרי יהודה שקמרונותיהם עדינים, תכלכלים, רחוקים מהישג יד.

את בית המרפא מצאתי בקצה הדרך, בראש גבעה, מוצנע בין בתי המגורים כאילו הוא אחד מהם: צבוע בלבן מסנוור, מוצל בחלקו בצמרותיהם הרחבות של צאלונים שחורי גזע ומתנאה בגינה פורחת. הדשא הרבוע והדשן שבמרכזה נתחם בשורות ארוכות של שיחי ורדים ולמרגלותיהם נשתלו רקפות חממה יווניות לבנות, ורודות וסגולות. עוד לפני בוא החורף כבר עלו בגינה בכל תפארת פריחתן.

כבר קרוב לחודשיים ספון אבי בבית המרפא הזה, היפה כל כך מבחוץ, וזה רק ביקורי השלישי. חותם שני ביקורי הקודמים טבוע בי עמוק ואין ביכולתי למחות את רישומם. גם היום שאבה אותי הדרך אליה על כורחי למנהרה צרה וארוכה שאין לפנות ממנה ימינה או שמאלה, רק קדימה וקדימה, עוד ועוד אל הבלתי נמנע. כוח הרצון שלי הולך ונמוג ככל שאני מתקרבת אל המקום. רק האהבה שמושאהּ הולך ומתפוגג לנגד עיני ורגש החובה כלפיו הם שמניעים אותי לצאת מן המכונית, לפתוח את השער הלבן ולעבור דרכו. לבסוף, נדחפת מאחור בידיים נעלמות, אני עולה במדרגות המובילות אל דלת הכניסה, ומכל העברים רושפות אלי הרקפות מבטים עזים. אני פותחת את הדלת וזו נענית לי בחריקה. כתפי מתכנסות מאליהן כששב ומכה באפי הריח הזה שבאוויר, ריח שאין לתאר את טיבו, מתקתק ומוזר כריחו של חומר ניקוי ריחני לשירותים או לרצפות, שהוא נעים ומעורר גועל כאחד. המעלית הרחבה לוקחת אותי אל הקומה השנייה, אלף גימ"ל, וכשדלת המתכת נפתחת אל האולם המלבני הגדול שחדרים קטנים דחוסים משני צדדיו, אני מעבירה את מבטי על שברי האנשים הפזורים בו, עד שעיני פוגשות באבי, גופו שמוט בתוך כיסא גלגלים כרכוש נטוש, והוא קשור מִבִּטְנוֹ ברצועת בד עבה אל גב הכיסא לבל ייפול.

יחזקאל בא לקראתי. יחזקאל זה, החולק חדר עם אבי ועם עוד חוסה ששמו אינו כתוב על הדלת, הוא בר־מזל שעדיין יכול לעמוד על רגליו ולהסיע לפניו את ההליכון שלו בתנועות שבורות ולהתקדם צעד אחר צעד לעברי. כבר בביקורי הראשון הוא ניגש אלי, קירב את פניו אל פני קִרבה יתרה ואמר לי במאור־פנים, “אני יחזקאל. אני הולך הביתה, מחר אני הולך, יבואו לקחת אותי הביתה.” עניתי שאני שמחה בשבילו, ובאמת הרגשתי הקלה על שיש אדם אחד לפחות ששהייתו כאן זמנית. יחזקאל חשף אל פרצופי המופתע שיניים אכולות וחייך באושר. מעבר לדלפק שבעמדת האחיות יצאה אלינו בצעדים נמרצים אחות גדולת ממדים. על תו מוכסף שהצמידה לדש חולצתה הלבנה התנוססו שמה ותפקידה: אנה, אחראית־מחלקה. אנה הלכה היישר אל יחזקאל והניחה יד מיומנת על כתפו. במבטא רוסי, שכבר החל להישחק משנים של דיבור עברית, היא הרחיקה אותו ממני אף שלא ביקשתי הגנה מפניו, ואמרה לו, “בסדר יחזקאל, מחר אתה הולך הביתה. מחר. עכשיו תשב, עוד מעט אוכל.” אחר כך הביטה לעברי במבט עקמומי, עיוותה את שפתיה בחיוך עקמומי כמבטה ואמרה לי, “מה פתאום הולך הביתה, בחיים לא.”

מהר מדי גיליתי שיחזקאל זה, שביכולתו המוטורית ובמבטו הממוקד מצאתי לי אישוש למשאלת לבי שאולי עוד יש תקווה להיאחז בה, יחזקאל זה התגלה כמי שמהלך על החבל הדק שבין שפיות לבינה שנסתתרה. הוא היטיב לבטא את התקווה הכמוסה, היקרה מכול, שמחר יבואו לקחת אותו הביתה. אין ספור פעמים שב וחזר עליה כעל מנטרה, ולבי נחמץ כשראיתי אותו נעמד עם ההליכון שלו מול הטלוויזיה התלויה באוויר על זרוע מתכת וקורא לעברה: “אני הולך הביתה. מחר אני הולך הביתה.” מנגד ריצדו אליו מן המסך אינספור נקודות מטושטשות.

אני עומדת לצד כיסא הגלגלים של אבי, מחכה שיביאו אוכל. האולם מלא רחשים. מנקה עטויה כפפות גומי צהובות מגיחה מן המעלית, מעמידה את הדלי שלה הנוטף מים במרכז האולם ומתחילה להעביר סמרטוט על הרצפה מצד אל צד, מזיזה כל מה שעומד בדרכה: שולחנות פלסטיק, כיסאות פלסטיק, כיסאות גלגלים עם יושביהם. זזתי גם אני, דוחפת את אבי לפני. המנקה סחטה את הסחבה בדלי ומימיו נעכרו, ואחר כך המשיכה לאִטה במלאכת הניקיון כאילו היא לבדה באולם הגדול. עמדתי לצד אבי, נאטמת אט־אט מפני המראות והריחות, מפני דמותו של אבי שמביקור לביקור נגרע עוד צלם אנוש שהיה לו, ומפני הצווחה העזה שמפלחת מדי כמה רגעים את הפעלתנות השקטה של המנקה – צווחה ארוכה, פצועה, שחומקת מאחד החדרים. אני מפנה את ראשי אל הקיר ומבטי נופל על לוח מודעות קטן עשוי שעם. בצִדו העליון נעוצים כמה תצלומים צבעוניים דהויים של קשישים בתחפושות פורים. מתחת לתמונות מהודק בסיכות ריבוע בריסטול דהוי בגודל של דף מחברת עליו כתוב, שורה אחר שורה, בכתב יד ברור ובאותיות גדולות: היום: יום שני. השנה: 1994, העונה: קיץ. היום לא יום שני. השנה אינה 1994. עכשיו חורף בחוץ

המעלית פוערת את פיה והמנקה נבלעת בה. הרצפה הולכת ומתייבשת. “את רוצה לתת לאבא לאכול?” שואלת אותי האחות אנה, ותוך כדי דיבור היא דוחפת את כיסא הגלגלים של אבי בעדינות, אולי מפני שאני בסביבה, לעבר שולחנות הפלסטיק הלבנים המסודרים באמצע האולם. אחר כך אנה מסיעה לשם כיסא גלגלים שני ושלישי, עוד ועוד, עד שכל יושביהם מסבים אל השולחנות הריקים. אני מושכת אלי כיסא לבן ויושבת לצדו של אבי. ועד שהביאו את האוכל על מגשים קטנים הוסיפה עליסה ליפול במהירות לעומקו של הבור, שמלתה הכחולה מתרוממת אל פניה, והיא אינה מבחינה בארנב המביט בבהלה בשעונו בטרם יחמוק לדרכו; עד שהביאו את האוכל המשיך אבי לשבת בכיסאו בלי ניע ואני דיברתי אליו בקול רך. רחמים גדולים שטפו אותי, על עצמי. עליו לא יכולתי לרחם עוד.

“אבא,” אני שואלת אותו, פני סמוכים לפניו, “איך קוראים לי” אבא, איך קוראים לי? זו אני, הבת שלך," ואני שבה ומשננת באוזניו את שמי הישן, זה שנתן לי כשנולדתי ואיתו גדלתי עד שהמורה דליה החליטה בכיתה אל"ף שכל הילדים העולים־החדשים צריכים להחליף את שמם לשם עברי. האם הכיר אותי? האם עמוק בפנים ידע מי אני, כשלאַטתי באוזניו את שמי שנתן לי?

כשהובא האוכל בתוך מכלי נירוסטה חמים, התעוררה פתאום לחיים אישה קמוטת פנים, שעד אז נמנמה בכיסאה. ברגע ששבה אל הכרה הזויה לא פחות מתנומתה, ספקה כפיים, הרימה את ראשה מעלה ובכפות ידיים צמודות זו לזו כמו בתפילה החלה לקרוא בהונגרית בקול מלא תחינה, “ילדַי, פרחי־פעמונית שלי, בואו־בואו, אני לא רוצה להיות קתולית, לא רוצה להיות קתולית.” מרגע שנעורה לא פסקה האישה לקרוא אל ילדיה, כפות ידיה צמודות זו לזו, וגם כשהגיעו יש מאין כמה אחיות להאכיל את החוסים וגם אחרי שדחקו את האוכל המרוסק לתוך גרונה במזרק רחב כאילו היא אווז לפיטום, גם אז לא שמטה את ידיה ולא פסקה מקריאתה. “פרחי פעמונית שלי,” קראה והדייסה הכתמתמה ניגרת על סנטרה ועל המפית שהצמידו לצווארה, “בואו פרחי־פעמונית שלי, אני לא רוצה להיות קתולית –”

האכלתי את אבי בעדינות, עושה כמיטב יכולתי שלא להגיר על סנטרו את טיפות המרק הנוטפות מן הכף, נזהרת שלא לראות יותר ממה שכבר ראיתי סביבי. כף אחרי כף האכלתי אותו, עיני על פיו. אבי אכל בדממה. אם ערב האוכל לחִכּוֹ, מי יודע. כשהתרוקנה צלחתו מן העוף המרוסק וממחית תפוחי האדמה, הרמתי אל פיו כף מלאה לפתן סגלגל וסמיך שהדיף ריח נעים של ג’ל פֵרוֹת. אבי הזיז את ראשו במקצת, ואחות אחת הביטה בו מזווית העין בעודה דוחסת אוכל בלי חשש לתוך לועה של אחת החוסות ואמרה לי, “תמשיכי, תמשיכי, את הלפתן הזה אבא לא אוהב, אבל אל תוותרי לו, זה חשוב, כי זה במקום מים.” היה בפיה הסבר מוזר שלא שמעתי עד כה, שאסור לתת לאנשים האלה מים כי ממים הם נחנקים. על כן המשכתי להערות את הנוזל הסגלגל אל פיו הממאן, גאה בשבילו בכל פעם שהזיז את ראשו הצדה ולו במקצת למגע הכף בשפתיו, כאילו עוד יש בו יכולת התנגדות ורצון כלשהו.

“זהו,” אמרה האחות והחלה לפנות מן השולחנות את שאריות האוכל ואת המגשים המלוכלכים. אחר כך עברה מחוסה לחוסה והסירה בזריזות מצוואריהם את מטליות הבד הרבועות שנכרכו סביבם כמפיות של תינוקות, והרחיקה את החוסים מן השולחנות, פיותיהם מללוכלכים ובינתם מסתתרת. אחר כך ניקתה בגסות את פיו של אבי במטלית ואמרה,“עכשיו תגידי שלום לאבא או שתחכי בחוץ עד אחרי ההחתלה,” וגלגלה את הכיסא בכיוון החדר שלו. הלכתי אחרי שניהם ורפרפתי בידי על עורפו של אבי. “אחר כך הם הולכים לישון עד חמש,” היא אמרה. כבר הכרתי את הרוטינה. החלטתי לחכות עד שישכיבו את אבי במיטה כדי שאפרד ממנו לפני שישקע בשינה.

עברו כמה דקות. הדלת נפתחה וראשה של האחות הציץ, “את יכולה להיכנס.” אבי שכב על מצעים נקיים, ידיו לצדי גופו ועיניו פקוחות. פניו היו רפויים. עיניו נעצמו ונפקחו ושבו ונעצמו, כאילו ביקש להירדם. שתי המיטות האחרות היו ריקות. יחזקאל עוד שוטט במסדרון, ואת החוסה השלישי שוב לא ראיתי. האחות יצאה מן החדר, אוחזת בחיתול פלסטיק גדול. עמדתי לצד אבי, פֵיית השינה למראשותיו, זורה על מצחו אבקה קסמים ברחמים גדולים. העברתי אצבע מרפרפת על לחיו. בן שבעים ושש היה, עור פניו רך וחלק. בקצה סנטרו נפער החתך הארוך והמכוער שנחתך, כך התנצלה האחות, כשגילחו את פניו והוא הזיז פתאום את ראשו.

כשנעשו נשימותיו של אבי שקטות וסדורות, פרחה הפֵיה מן החלון. לחשתי לו, “שלום אבא,” ואף שרציתי בכך לא הצלחתי לקרב את פני אליו ולהטביע נשיקה על לחיו. סגרתי את החלון ומשכתי עליו לכל אורכו את הווילון המקומט. עכשיו היה החדר אפלולי וריק עוד יותר. מתחת למיטה קרצו אלי נעלי הבית המשובצות של אבי, רכושו היחיד.

בדרך אל המעלית, בעודי מקנחת את עיני ואת אפי בממחטת נייר ריחנית, ראיתי את יחזקאל מדדה לקראתי עם ההליכון ונוקש ברגלי המתכת הדקות על הרצפה. הוא נשען קדימה, מחייך כקודם, ואמר לי בשמחה גלויה: “מחר אני הולך הביתה גִיברת, מחר אני הולך הביתה.” עברתי על פניו ונדתי לו בראשי במהירות, יחזקאל בעקבותי, ממלמלת אליו בלי להפנות את ראשי לאחור, “בסדר, יחזקאל, אתה הולך הביתה מחר, אני הולכת הביתה עכשיו, עכשיו אני הולכת הביתה.” הדפתי את שתי כנפות הזכוכית בכוח ויצאתי החוצה וירדתי מהר במדרגות. מכל העברים רשפו אלי רקפות צבעוניות מבטים עזים, “היא הולכת הביתה עכשיו. עכשיו היא הולכת הביתה.”

ספטמבר 1998

יא ראבּ, יא ראבּ, איך כואב לי הגוף כל היום. לדפוק את הראש בקיר. רציתי לשים לי תחבושת על כל הגוף, ולא נתנו. אמרו לי, מה את רוצה? להיות כמו מומיה בתכריכים, מה יעזרו לך התחבושות, שהפצע שלך בלב? כל השכונה יודעת שאין לך כלום בגוף, את יותר בריאה מעשרה גברים, ורק איפה שאת נושכת את היד כל הזמן כבר נהיה לך שמה צורה של פרסה, תיתי, בגלל זה נשפך לך המזל מהידיים. תפסיקי כבר לנשום, תיתי, אחרת באמת יותר טוב שישימו לך תחבושת. תנשכי אותה בִּמקום, מה יש.

מה הם מבינים כל האלה שבאים עם המילים והדיבורים. חנניה זה, אליהו מהמכולת והפרֵיחה הזאתי, מזל, שכל היום מועכת פרחים של יסמין ומורחת על השערות השחורות שיש לה מתחת ליד. מה, הם לא יודעים שלא כואב לי איפה שאני נושכת? לא כואב בכלל. אני מכירה אותם. ישימו לי תחבושות על שתי הידיים, כמו שעושים לגנב או למשוגע. תיתי־מהבולה הם קוראים לי. איך שאני עוברת על יד המִתחת־לעמודים של השיכון, יוצאים משמה כל הילדים עם הנזלת מהאף והבְּלי־נעליים ומתחילים לרדוף אחרי, רצים וצוחקים עלי שאני לובשת שמלה על שמלה, לפעמים אפילו זורקים עלי אבנים או חתיכות אדמה. הם חושבים שאני אפילו לא יודעת שאני משוגעת, אבל בטח שאני יודעת, טוב־טוב אני יודעת. שרק יקלפו לי את הכאבים איפה שבוערים לי חזק, בידיים, בשדיים, בראש. עכשיו בבטן. שיקלפו כמו שמקלפים ביצה קשה או בצל ויראו שהלב שלי חמוץ ומר, מר. ראבּי, ראבּי. כמה כואב הכאב.

כשהייתי קטנה וכבר משוגעת, באו אמרו לאימא שלי שלא צריך לשים אותה במוסד, חבל על הכסף. זאת לא עושה נזק לאף אחד, רק מסתובבת בשכונה, וכשלא בשכונה, הולכת לשדה ורק יושבת בקבינה של הטנדר שזרקו שמה. מה, אני לא יודעת שהיא רצתה לזרוק אותי מהבית כבר ממזמן, שחבל לה על האוכל? איך שנולדתי, ישר רצתה לעשות ממני חבילה ולשים בפח־זבל. חושבת שאני לא שומעת כל פעם שהיא אומרת את זה ככה בשקט לשכנות שלה ועושה את עצמה לא שמה לב שמזל ומרים עושות לה אוי־ואבוי־לך־שככה־את־מדברת־ירחם־השם! ומנדנדות עם הראש שלהם, והיא ממשיכה וצועקת שאני שוברת לה את החיים, שהכול אני מקלקלת לה, מורידה אותה עד הבלטות. אבל אני לא שוברת ולא מקלקלת. זה היא שמקלקלת אותי.

לבית־הספר הפסקתי ללכת אחרי איזה שנה־שנתיים, אז מה הבעיה. לפחות היא לא צריכה לבכות עלי כמו שהיא בוכה על בֶּבֶּר ושאר האחים שלי, שכל הזמן הם צריכים בגדים יותר גדולים ותלבושת אחידה ומחברות ועטיפות. הכול היא קונה להם, רק שילמדו טוב. אני רק מסתובבת בחוץ עם החתול השחור־לבן הזה, מוּרְקָה, שמתנהגים אליו כמו למלך ונותנים לו בעיטה טובה בתחת רק אחרי שהוא שורט או נושך. כל הימים אני מסתובבת עם מוּרְקָה, מלטפת לו את הפרווה עד שנשארות לי בידיים השערות, מגרדת לו את הגב אם הוא מבקש, והכי אני אוהבת שהוא נשכב על האדמה עם הרגליים שלו באוויר ואני מגרדת לו בגרון עד שהוא עושה קולות של מבסוט או עד שהוא פתאום תופס לי את הידיים בציפורניים, שורט אותי קצת ותיכף מתהפך ובורח לפני שאני יבעט לו בתחת.

ושבאו להגיד לה שאין מוסד בשבילי, אז היא אמרה להם, לא צריך. תעזבו אותה, שתגדל ככה, זה המזל שלי שהתלכלך, ונתנה לעצמה סטירות חזקות בּפָּנים באצבעות ישרות, עשתה פרצוף מסכן לשמים וגם לשכנות מהאזבסטון שעל־יד, למה עשית לי ככה, היושב במרומים, כל החיים שלי אני שומרת־שבת, עושה מצוות, אף פעם לא באתי לבעל שלי טמאה, הושיעה־נא, והייתה מסדרת את המטפחת שלה על הראש וקושרת עוד הפעם מאחורי הראש ומתחילה לילל אין דבר, אין דבר, היא העונש שלי.

ואת זה אני לא יודעת למה היא אומרת. אני, מה אני עשיתי לה בכלל. והייתה נכנסת לבית ומשאירה אותי בחוץ, לא מעניין אותה שאני יתחבא עד מחר מאחורי הבּלוני־גז.

לפעמים שאני גומרת ללטף את מורקה, מתקרבת אלי הקטנה של השכנים, שכחתי איך השם שלה, זאתי שתמיד השערות שלה נראות כמו דבק והרגליים שלה עקומות והפרצוף שלה מלוכלך ויש לה ריח של חרא בחיתול־בד. זאתי לא פוחדת ממני. עוד קטנה־קטנה, ומתקרבת. אז אני עושה למורקה קישטָה שלא ישרוט אותה, ואחרי שהוא בורח עם הזנב למעלה, אני מרימה את הילדה בזהירות ושמה אותה על הרגל שלי ועושה לה סבתא־בישלה־לך־אורז עם מנגינה על היד הפצפונת שלה, והיא מתפוצצת מצחוק כי זה מדגדג לה על היד. אבל אם האימא שלה חס־ושלום רואה את זה, ישר היא מתחילה לצעוק כאילו ששחטו לה את הילדה וזורקת עלי את מה שיש לה ביד באותו רגע, ואני בורחת מהר־מהר, חצי צוחקת חצי בוכה. וגם הקטנה, מסכנה, מתחילה לבכות מזה שהאימא שלה משתגעת לה ככה פתאם. הילדים האחרים, הם לא מתקרבים. כל הזמן הם לוחשים, בת־כמה־תיתי, בת־כמה־המהבולה. זה מה שמעניין אותם עלי. אבל אני בעצמי לא יודעת, אולי יש לי שתי־עשרה, אולי מאה. היא אף פעם לא אומרת לי, רק צועקת מרוגזת שהיא לא זוכרת. שהיא רק רוצה לשכוח מתי שהולידה אותי.

יש לי על הראש הרבה שערות לבנות לא יפות. הרבה. כשהיא הייתה מסרקת אותי בכוח, אפילו שאני לא רוצה, היא הייתה מראה לאחים שלי, לכולם, איך השערות שלי נראות, כאילו שאני עשיתי את זה בכוונה. בהתחלה היא הייתה תולשת לי חזק מהשורש שערה־שערה, אחר כך כשחצי ראש כבר היה לבן, ברוך השם היא הפסיקה. באלוהים, איך שכואב לי היום הכאב. מה שאני לא עושה לא עובר. כל הבטן שלי תפוסה כמו בחבלים שחורים. כואב־כואב, אחר כך מפסיק ואחר כך שוב פעם מתחיל. איי.

היום ברחתי ממנה מהר ולא הספיקה להרביץ לי. גם שאני לא עושה כלום היא מרביצה לי רק כדי שאני אדע את הטעם של המכות, לא רק את הדבש של הלהסתובב כל היום בחוץ במרכז על־יד החנויות. שלא ינעמו לך החיים! מה זה לא לעשות כלום כל היום. שאת לא עוזרת לי, לא לומדת לחתוך עוף, לקשֹקשֹ דגים לשבת, לעשות ממולאים, רק עושה לי את המוות! והייתה מוציאה זרד אחד ארוך, צהוב דק, מהחובט־שטיחים שלה, ומרקידה אותי עם זה ככה, איי, איי, איי, בכל החדר, שאני יראה מה זה הלוקסוס הזה של להיות משוגעת! אני יוציא ממך את השיגעון! והייתה מרביצה ומרביצה, הורגת אותי במכות עד שהייתה מוציאה עלי את השיגעון שלה ונרגעת. בסוף אני, תיתי, הייתי בורחת ממנה, כל הגוף שלי שרֵפה וכל הפרצוף שלי דמעות, ואני, בחיי בא לי לחנוק אותה.

ולמה אבא שלי שותק על כל זה, למה. אמרתי לו פעם, תגיד לה שתפסיק, אבל הוא כל היום עסוק בפרנסה בנגרייה, ויש לו עוד ארבע ילדים, חרוצים, ממושמעים, מסורקים, סוּכּר. הוא לא מרביץ לי אף פעם, זה נכון. רק פעם אחת, שעצמתי את העיניים וסחבתי ביד את התנור־נפט מהסלון לחדר. תפתחי את העיניים, יא תיתי, אמר לי. חראם, יישרף הבית. סכנת נפשות! אבל אני ידעתי את הדרך לחדר גם בלי לראות, ולא פתחתי. ופתאום נורא רציתי שיראה שגם אני יודעת לעשות משהו, ככה ללכת בעיניים סגורות עד החדר. המכה שהעיף לי בראש פתחה לי את העיניים. תורידי עכשיו את התנור, תיתי, ותלכי מפה.

רצתי לחדר בלי התנור, ובמיטה שאני יושנת בלילה עם עוד אח אחד נשארתי קרה עד שהאצבעות שלי נהיו קרח, ורק בלב נהיה לי חם כי הפרצוף שלי בער מהמכה. עד היום אני מתגעגעת לסטירה הזאתי שהעיפה לי את הראש מצד לצד ופתחה לי לכמה דקות את העיניים שיבוא לי השכל, וראיתי שאבא שלי זקן כבר ועייף, והוא באמת רק דאג שהאזבסטון יישרף. כשנשכבתי במיטה, בבר ועוד שני אחים שלי היו עושים שיעורים. מוחקים את הנזלת מהאף וכותבים. שמתי את היד על המקום של המכה והחזקתי את הפנים עם השיניים שלא יצאו לי דמעות. כשהלב שלי בוכה, הפרצוף שלי שותק כמו מצבה.

וגם בלי שהוא בוכה, יש דברים שאני לא מגלה לאף אחד. אצלי בִּפנים, גודלת ילדה קטנה, פוחדת־פוחדת. בסדר, לא ברחם. לא שמה. אני יודעת. האמא שלי הזאתי, כבר אלף פעם אמר לי ששמה לא יגדל לי כלום, איך יגדל, ששמה תמיד יישאר ריק. אז מה. אז אני יכולה לגדל לי אותה במקום אחר ובלי טובות מאף אחד. בכל הגוף שלי היא גודלת הילדה הזאת, בלב, בידיים בראש, בציפורניים. יא רֵית, תגדל עוד. כל לילה, אחרי המכות או אחרי שהסתובבתי על יד החנויות במרכז, אני משכיבה אותה ומכסה אותה בשמיכה כזאתי רכה־רכה כמו פרווה של חתולים, כמו שאף פעם לא נותנים למהבולות. אבל אני, האימא שלה, מרחמת עליה שלא יהיה לה קר, שלא יהיה לה כואב מכלום, שיעבור לה הפחד, שלא תהיה הבְּלָה. איך הם כל הזמן זורקים לי בפרצוף: אינתי מגנוּנה פי עַכְּלַק וּוָאפִי זָ’סְמֵק, יעני משוגעה בגוף וגם בשכל, אומרים לי. שיישרף להם הלשון!

לא יודעת למה, אבל הילדה הזאתי שגודלת אצלי בפנים מפחדת מהכול. מהחושך, מהרעש של הטנדר של דוֹד שלום, מהאבנים של הילדים. מהכול. לא תלך בלעדי לאף מקום. כל הזמן אני צריכה לשמור עליה חזק. מאימא שלי, כשהיא מרביצה לי, וממני, כשאני משתגעת. אין לי שם בשבילה, אולי אף פעם לא היה לי. לאחות הקטנה של נתן, הילד מהשיכון על ידנו, יש שם יפה. אבל היא, למה היא צריכה שם, אני בחיים לא יגלה עליה לאף אחד. מכל העולם רק אני יודעת שהיא כזאתי יפה־פיה, שהיא עושה לי חיוך. יש לה עדינות של פרחים מהשדה שלנו, של הברחשים שעפים באור של המנורה בַּבֵּית־שימוש. והעיניים שלה כחולות־כחולות, או שחורות־שחורות, תלוי אם יש שמש או עננים. פעם אחת אולי אני יראה אותה, את הילדה הפוחדת שלי, איך שגדלה ולא נהייתה מהבולה כמוני אלא אחת עם שכל, ככה אני חולמת עליה שאני יושבת על הברזלים ממול החנות צילום במרכז ונושכת חזק את היד.

היום יום שני, זה היום של השוק. סוף־סוף אמא שלי הולכת ממני קצת, ואני יכולה להסתובב בבית לבד בלי שתגרש אותי בצעקות. הלכה להביא ביצים מהמושב ותרנגולת שאבא אחר כך שוחט מאחורי הבית בסכין שהוא שומר רק בשביל זה. אמרה שתביא כרישה ותעשה קציצות. את אלה אני אוהבת לאכול. גם שהיא לא בבית, אני יכולה לאכול חופשי כמה שאני רוצה. כבר כמה זמן שהיא צועקת עלי שבזמן האחרון נהייתי שמנה כמו פרה. אז מה. אני רעבה כל הזמן, וכמה שאני אוכלת לא נסגר לי התיאבון. היא השאירה לי בכיור ערֵמה עם צלחות וסירים מלוכלכים שאני ירחוץ עד שהיא חוזרת. תמיד היא משאירה לי כשהיא הולכת לעשות שוק ותמיד אני לא רוחצת. משאירה בדיוק כמו שהיא עזבה. ככה אני מרגיזה אותה בחזרה.

ותמיד שהיא באה עם הסלים, רותחת מהחום והמטפחת שלה עקומה לה על הראש, היא תיכף נכנסת למטבח לראות שעוד הפעם לא עשיתי את הכלים. ישר אני בורחת החוצה לפני שהיא זורקת את הסלים על הרצפה ורצה למקל־שטיחים וצועקת מְדְרוֹבָּה! מְדְרוֹבָּה! עד הערב אני לא חוזרת. יש ימים שאני בורחת לפסי־רכבת, או לסברסים של הר־גוליַת. לפעמים אפילו כמעט עד למושב של התימנים. רק שאבא שלי בבית היא לא מעיזה להשתולל עלי ככה, אז בערב אני מתקרבת לאזבסטון ומחכה עד שאני רואה את האש של הסיגריה שלו מתקרבת, ואני יודעת שהוא בא. אז אני נכנסת איתו ורצה ישר למיטה, ככה עם הבגדים, בלי ארוחת ערב ובלי בטיח. לפעמים, אינעל־אביה, היא מרביצה לי כל כך חזק שאני מפחדת שהיא תהרוג לי מהמכות את הילדה שבגוף שלי. בגלל זה עשיתי משהו סודי: התכסיתי באבן שלא רואים. בגלל זה אני לובשת שמלה־על־שמלה־על־שמלה, וזה הסוד שאני מחביאה מכולם: שאני לובשת שתי שמלות מבד ובאמצע שמלה מאבן, חוּמה וחזקה כמו החומה של עכו שבלוח־שנה שעל הקיר, מעל הגז במטבח. לשמה המכות של המקל־שטיחים לא מגיעות.

כמה גשם יורד מהעננים על הכול. מזל שיש לי את המעיל־פלסטיק השחור שמצאתי זרוק בזבל. הוא לא נותן חום, אבל הגשם מתגלץ' עליו עד למטה ולא נכנס. הידיים שלי כבר נהיו כחולות מהקור, אבל לי לא קר. אני אוהבת לשים את המעיל שלי, לשים על הראש שלי את הכובע שנראה בקצה כמו השפיץ בעיפרון של בֶבֶר. אני יכולה להסתובב ככה בגשם אל היום, מהבוקר עד הערב. איך שמתחיל הגשם, כל האנשים בורחים מהרחוב כמו משוגעים עם ניילונים ועיתונים על הראש, ורק אני וכמה חתולים שלא רוצים להפסיד מהפח־זבל נשארים בחוץ וגם מוּרְקָה. ואיך נהיה לי שמח שמורקה עוזב את החתולים האחרים ובא אצלי ומשפשף את השערות שלו על הרגל שלי ועוד הפעם עושה קולות של מבסוט, ואיך שמתחיל הגשם הוא בורח ומתחבא, המָכְלוּע, מתחת לעמודים של השיכון. כשאני נעולה ככה במעיל והגשם דופק עליו מבחוץ טוּק־טוק ולא נכנס, זה מרגיע לי את הכאבים, והכול־הכול נהיה בסדר.

יש שלוליות גדולות על יד התיבת־דואר וגם באמצע הכורכר, וכל הזמן באים לשם ציפורים ונחליאלים לשתות מים. חבל שאין לי לחם לתת להם, אין דבר, אבל אני אוהבת להסתכל עליהם מתי שהם מתרחצים או שותים מהמים, או משחקים אחד עם השני ועפים נמוך. ומה שאני הכי אוהבת לעשות, זה לעמוד בקצה של השלולית, להסתכל לתוכו ולראות אותי שמה עם המעיל והכול, גדולה והפוכה וכמעט נופלת לבור עמוק־עמוק שלא רואים בכלל את הסוף שלו. ישר מסתובב לי הראש, אבל מסתובב לי ככה טוב שאני מורידה אותו ומסתכלת בעומק של השלולית ורואה אותי צוחקת שמה. קודם הנעליים, אחר כך המעיל, ובסוף הפרצוף שלי עם הכובע המצחיק על הראש, ומאחורי זה אני רואה את השמים עם כל העננים הלבנים ועוד רגע אני נופלת לתוכם, וישר אני זזה צעד אחד אחורה מרוב פחד שאם אני ימשיך להסתכל, אולי אני באמת ייפול פנימה.

כל הילדים הלכו לבית־הספר. אין בכביש אף ילד. היום כבר הסתובבתי מלמעלה עד למטה בירידה של שדרות גת, מהקיוסק של ההוא בלי־היד עד הרכבות איפה שגר המתקן־אופניים, ולא ראיתי את יקוב. דווקא חיפשתי אותו כי אין לי מישהו אחר לגלות לו שמשהו נושך אותי מהבטן מהבוקר ושזה הורג אותי מכאבים. רוצה להגיד לו על זה. מוכרחה.

בהתחלה הייתי רואה אותו נוסע על האופניים שלו עם הפח־סיד והסולם, תמיד מלוכלך בפרצוף מהסיד, גם החולצה מלוכלכת והמכנסיים, ותמיד נותן לי חיוך עם הסיגריה בפה והיא לא נופלת לו, ואומר לי בלי לעצור, תיתי, מה שלומך. וכמה פעמים, שהוא היה מסייד בבלוק על יד, הייתי באה ומתיישבת עם הגב לאזבסטון ומסתכלת עליו ככה מהעוקם, עד שהוא היה צוחק. ויום אחד שהוא היה בהפסקת אוכל בין כל הפחי־צבע והסיד, הוא הוציא חצי לחם לבן עם שקשוקה בפנים ועם עָרִיסָה שהרחתי עוד מרחוק והתחיל לאכול, וכשהוא גמר את הרוב הוא הוציא מהשקית־ניילון שלו ביצה קשה וקילף אותה ועשה לי עם הראש להתקרב. הייתי רעבה, אז באתי, ויקוב נתן לי מהלחם וגם חתיכה מהמלפפון, ועוד הוציא אחרי זה פיתה ואכלתי.

כשזה קרה, כבר לא נשאר כלום מהחורף. כל הפרחים בשדה כבר היו פורחים, אדומים, צהובים, לבנים, בשמים לא היו עננים בכלל, ואני הייתי כל היום בשדה, מריחה כמו חיה את הריח הזה שמשגע את הראש, של העלים והפרחים עם כל הצבעים, ושוכבת ממש באמצע של השיבולים שכבר היו גבוהים ומוצצת להם את הגבעולים ולועסת את הירוק שלהם ויורקת וחוזרת מאוחר בצהריים עם בוץ, לַמכות. ובדיוק התיישבתי עם הגב לאזבסטון וניקיתי את הבוץ מהנעליים לפני שהיא תצעק שאני מלכלכת לה את הבית, ואז יקוב עוד פעם נתן לי לאכול מהאוכל שלו. כשגמרנו לאכול הוא עשה גרפס חזק וניגב את הפה שלו בחולצה, ואחר כך התקרב לי קרוב ותפס לי ביד חזק ואמר, הביצה הייתה טעימה, הה? וסחב אותי מהר מאחורי הבית השני, איפה שהסבתא הזקנה עשתה לעצמה גינה עם נענע וריחן ועם העץ־לימון שבחורף שמתחילים הברקים והרעמים, הילדים תמיד מברכים על הלימונים שלו מרוב פחד. יקוב שם אותי עם הגב לקיר ואני הרגשתי את השפריץ של הקיר דוקר לי בגב כמו קוצים. הרגליים פתאום השתתקו לי כשהוא שם את הפה שלו על הפה שלי בלי להגיד כלום, וטעמתי את הטעם של הרוק שלו והשיניים שלו והלשון, והיה לו ריח חזק של זיעה וסיגריות, והפנים שלו, שהיה להם קצת זקן, דקרו לי בפרצוף והרגשתי איך אני נעשית אדומה. ופתאום נהיה לי חם בראש ובאוזניים, והבטן התחילה לרתוח לי מלמטה, ובפעם הראשונה בחיים שלי ידעתי שאני לא מהבולה, שאני משתתפת בעולם. אם יקוב הסייד, שהוא חזק בשכונה, לא שם לב לנשיכות שיש לי על הידיים וככה מנשק לי את הפנים והשדיים, אז אני בסדר, אני בסדר, קוס אימה שככה היא החליטה עלי! למה הולידה אותי, למה. ופתאום באו לי דמעות בעיניים והייתי בוכה בִּפְנים, אבל יקוב לא מסתכל ולא עוזב אותי לרגע וכל הגוף שלו דבוק בגוף שלי. ואמרתי לי בלב, כמה טוב שעכשיו בדיוק הוא סוגר את העיניים וככה לא מרגיש שהשמלה שלי, הראשונה מהשלוש, מלוכלכת נורא. וזה פעם ראשונה בחיים שלי שאני נותנת למישהו לגעת לי בשמלה, והוא לא נגעל ממנה.

קודם כול הוא הרים לי את השמלה הזאתי, הראשונה. ואחרי זה נתתי לו, רועדת כמו כלב, להרים לי גם את השמלה האמצעית, זאתי מהאבן, והילדה הקטנה שהייתי מגדלת מתחת ברחה לי מהראש לגמרי. אחרי השמלה השלישית הוא הוריד לי קצת את התחתונים המסריחים, אבל לא עד הסוף, ופתח את המכנסיים שלו ואמר לי בקול צרוד, תפתחי את הרגליים קצת, תיתי, אני יעשה לך נעים, ואז, כמו הסטירה שאבא שלי העיף לי, הרגשתי כאב אחד חזק עובר לי את הבטן מלמטה למעלה כמו עקיצה או נשיכה, ורציתי לצעוק אבל הכאב עבר מהר ויקוב זז עלי ועשה קולות של משוגע עד שהפסיק בבת אחת והדקירות של השפריץ הפסיקו לי בגב.

רק אז הוא הפסיק את הנשימות שלו והסתכל עלי עוד הפעם והעיניים שלו היו כאילו רק עכשיו הוא התעורר מהשינה. הסתכלתי לו על השערות בין הרגליים ועל הבשר האדום שהציץ מביניהם והיה לי חם בין הרגליים שלי ורטוב, והתחיל לנזול לי למטה. פתאום שמענו שהסבתא מתחילה לרדת לאט־לאט במדרגות שהם פתחו מהמרפסת, בטח באה להוריד את הכביסה. יקוב מהר הרים את התחתונים שלו ואת המכנסיים והייתה לו בהלה בעיניים, ואני מהר סידרתי את השלוש שמלות ובקושי הספקתי להרים את התחתונים על הרטוב, וככה ברחנו משם.

אחר כך הוא המשיך לסייד כאילו כלום, הסיגריה בפה והראש שלו עוד הפעם מלא נקודות לבנות של הסיד. אני ניגבתי את הדם שפתאום היה לי בתחתונים וזרקתי אותם לפח־האשפה ונשארתי בלי כלום למטה, רק עם השמלות. התיישבתי על האדמה על יד הנענע, וקטפתי ומעכתי ביד והרחתי הרבה־הרבה. וככה הייתי מסתכלת על יקוב מסייד, והוא עושה את עצמו שלא רואה אותי מרוב שהוא עסוק. וככה עד הערב הרגשתי טובה ושקטה כמו מים, ובלב שלי קראתי יקוב, יקוב, נהיית כמו קיפוד בלי הקוצים, ילדה בלי המכות. ואחרי שאכלתי בבית יצאתי החוצה מהר, אבל הסולם לא היה שם, וגם יקוב כבר לא היה שם. בטח גמר והלך.

לא מפסיק לרדת הגשם. פתחו מלמעלה ברז ולא סוגרים. עוד מעט קיץ, ופתאום מבול כזה. הלכתי את כל הכביש־כורכר מלמעלה עד למטה ועוד הפעם וחיפשתי את יקוב. כל פעם שעברו על ידי עם אופניים חשבתי שזה הוא, והלב שלי התחיל לדפוק חזק, אבל לפני שהספקתי להגיד יקוב, ראיתי שזה היה שלום, הבן של עובדיה מהמכולת שהשפריץ לי בוץ על הנעליים. אחר כך זה היה האופניים של אברם שעובד במוסך על יד הנגרייה, ועוד הפעם דפק לי הלב כמו משוגע.

שעות אני בחוץ ואף אחד לא מחפש אותי. אף אחד לא חושב, אולי הילדה, חס־וחשש, הלכה לאיבוד, כבר חושך יָא־בָּא, עוד לא חזרה. לפעמים בחורף הייתי נשארת בחוץ בכוונה, רטובה עד העצמות, רועדת, הנעליים מלאות מים, והייתי אומרת מהשיניים אבא, אבא. ושאף אחד לא שומע הייתי נושכת את היד עוד יותר חזק, אולי ישמעו, עד שהכאבים בסוף היו עוברים לי מהלב ליד, ונהיו סימנים אדומים כמו מנשיכה של כלב וירד לי דם.

דווקא הכלבה של השכונה לא נושכת אותי אף פעם. זאתי כלבה שחורה גדולה של שמחה התוניסאית, שמלמדת אותה כל היום שַפְּ־לֶה! שַפְּ־לֶה! שתנשוך ותכניס בהלה בכל מי שירצה להיכנס לארטישוקים שהאימא שלה מגדלת על יד הפלפלים החריפים והשום, מאחורי המחסן־פח. אבל אני, תמיד שאני רוצה, אני נכנסת לשורות של הארטישוקים, והכלבה רק מרימה את האוזניים שלה גבוה, הלשון שלה נוזלת לה הצִדה מהפה עם הרבה רוק, והזנב שלה זז חזק מרוב שמחה שבאתי. כלבים אוהבים אותי, יא־מָא, אוהבים. וגם החתולים.

יקוב, יקוב, איך הבטן שלי משגעת אותי היום! תופסת אותי מבפנים כמו החולצה שהיא סוחטת ביד חזק־חזק, עד שיצאו לה כל המים, וזורקת אותה בפיילָה וצועקת שאני יתלה בחוץ על החבל. יָאוֵוילִי, איך כואב לי… הנה עוד הפעם עבר.

יש אצלנו ילדה אחת שגרה ממול השכונה שלנו. שמה אנחנו גרנו לפני שעברנו לאזבסטון, כשהפקיד הסכים לתת לנו את שני הצדדים שלו כי יש לנו הרבה ילדים בבית וגם סבתא. בבלוק של הרומנים, איפה שהילדה הזאתי גרה, גודל דשא ירוק־ירוק מאחורה, ואחרי שהילדים מהאזבסטונים באו לשבת שמה הרבה ולעשות רעש, אז הם שמו גדר עם הרבה חוטי ברזל וקוצים שלא יעברו לצד שלהם ויהרסו להם את הדשא. אצלנו, מהדשא ששמו מהמועצה, בקושי נשר קצת ירוק מרוב שדרכו עליו ואף פעם לא השקו, וגם העיזה של אלמליח אכלה את מה שנשאר. אז הילדה הזאתי, איך קוראים לה, יום אחד אחרי הצהריים היא נעלמה מהבית שלה. אמא שלה הוציאה את הגרון שלה אותו היום מרוב צעקות. קראה את השם שלה, קראה לה אולי שעתיים, ושמעו את הפחד שלה מהצעקות, עד שבסוף באו כל השכנות שלהם, והזקנה, שתמיד הייתה יושבת בשמש בלי לזוז על כיסא מקש, ככה מחממת את העצמות שלה, שמה את היד על הפה, ואני ידעתי שאם היא עושה אוי־ואבוי עם היד, אז באמת משהו קרה. ובאו גם אבא של נתן וגם נתן והרבה ילדים שקודם היו משחקים בְּמכולת מתחת לעמודים של השיכון, וכולם־כולם הלכו לחפש את הילדה. אני טיפסתי בעץ הזה שהפֵּרות שלו צהובים ועגולים ויקוב אמר לי תיתי, אסור לאכול, וראיתי הכול. איך שחיפשו וחיפשו, ואמא שלה כבר רעד לה הקול לגמרי, וכולם היו מסתובבים יחד איתה בין הבלוקים, וחלק הלכו גם לכיוון של השדה. אחרי איזה שעתיים חזרו, ואבא של נתן אמר שאולי כדאי לנסוע על האופניים שלו למשטרה, אפילו שזה על יד סוגת ורחוק.

שמעתי איך נתן סיפר לכולם מה שבסוף קרה: איך שאימא שלה כבר לא יכלה לצעוק ולא יכלה לחפש, והלכה לבית שלה ונכנסה לחדר לקחת תרופה נגד בהלה ופתאום היא ראתה שהילדה שלה, שקודם אף פעם לא הייתה הולכת לישון בצהריים, פשוט שכבה על המיטה והיית יושנת כמו תינוקת. ואימא שלה, איך שראתה אותה מיד ירד לה אבן מהלב, וישר כיסתה אותה בשתי שמיכות ובכלה בשקט־בשקט שלא תעיר אותה, והשוטר שהגיע אחרי איזה שעה אמר ברוך־השם, ברוך־השם, העיקר שנמצאה האבֵדה, וחזר לתחנה. אז היא הלכה לאיבוד או לא? בטח שהלכה. כי חיפשו אותה. אם לא היו מחפשים לא היו מוצאים.

יקוב, יקוב, איפה אתה. איפה אני יחפש אותך, איפה. רציתי שעוד הפעם תלחץ לי את הגב לשפריץ של הקיר על יד העץ לימונים של הסבתא, שאני ירגיש את הפה שלך על הפה שלי, ככה רטוב ועם ריח של עָרִיסָה, ויהיה לי נעים. איי. הבטן שלי קשה כמו ברזל. יא ראבּ, איך כואב לי כל הגוף. הכל לוחץ לי. מה אני יעשה. מזל שהגשם הפסיק. איך שהתחיל פתאום, ככה נגמר והלכו העננים. בסוף לא יכולתי יותר לעמוד. רצתי לשדה, לטנדר המעוך שזרקו שמה בלי הגלגלים ובלי הדלתות ובלי הזכוכיות והכול חלודה, נכנסתי לקבינה שלו והתחלתי לצעוק כל פעם שהבטן נתנה לי מבפנים מכה כמו אגרוף. הגשם הפסיק אבל הרוח לא, ואני הזעתי והזעתי והיה לי חם וקר בבת אחת.

כל כך כואב עכשיו שאפילו לנשוך את היד זה כבר לא עוזר. יקוב, אני הולכת למות. הכאב הולך ואחרי זה איזה דקה בא כאב עוד יוותר גדול ועוד יותר חזק. הבטן הענקית שלי כל הזמן זזה ולוחצת ואני יודעת שאת זה אתה עשית לי על יד העץ־לימון, יקוב, אבל לא איכפת לי. איי. איי. אני מחזיקה איפה שהיה ההגה של הטנדר ולוחצת ולוחצת שיצאו ממני כבר הכאב והפחד. כי עוד מעט תישבר לי הבטן לחתיכות או שתתפוצץ, ואני מפחדת כמו שלא פחדתי בחיים שלי ובוכה, ובוכה.

ופתאום אני מרגישה שעל ידי ממש זוחל משהו בשקט ואני מסתכלת לאט־לאט הצדה רק עם העיניים, בלי לזוז, הרגליים שלי פתוחות והידיים על המקום של ההגה, ואני רואה שזה גוף זז של נחש ארוך ומגעיל, עם הגב מלא צורות וצבעים וראש כמו אוזן־המן ועיניים רעות, שבטח גר בקבינה ואני תפסתי לו את המקום, והוא מתחיל לזחול לי על המעיל ועל השמלה הראשונה, הלשון שלו הארוכה, חתוכה באמצע לשתיים, עושה סימנים באוויר. ואני כבר לא בוכה ורק הזיעה ממשיכה לנזול לי על הפנים שלי הרטובים, וכל הגוף שלי קופא מבחוץ ואפילו את העיניים אני כבר לא מזיזה כשהוא ממשיך לזחול אלי ורק הלב שלי דופק כמו משוגע והצעקה נתקעת לי בגרון. ובבטן, בפנים, משהו ממשיך ללחוץ ולבעוט ולחתוך אותי בסכין, אימא.

פליסיידס, ניו יורק 1986

היו דפיקות בדלת. חָלִימָה שטפה את הסלון כחתול קמור, בזרועות ישרות ובעכוז מוגבה. היא עברה בין מים למים, נזהרת שלא להחליק, אף לא להשאיר את עקבות סנדליה השחוקים על הרצפה ההולכת ומתמרקת. כרסה הענקית עמדה להתפקע תחת שמלתה השחורה המרופטת, הרקומה בצבעים עזים. חלימה שטפה בתנועות רחבות והשמלה נשרכה אחריה על הרצפה ושוליה כבר רטובים. הנקישות בדלת רמו. “רק רגע,” קראתי והנחתי את התאנה הסגלגלה, הנגוסה בחלקה, על שולי קערת החרס. הקערה הייתה מלאה בתאנים כרסתניות, מתוקות, תאבות לפקוע, שחלימה הייתה מביאה לי בחודשי הקיץ מעץ התאנה שלה, מיום שהבשילו פגיה. חלפתי בזהירות מעל לשרידי המים האחרונים שנקוו על האריחים הצבעוניים השקועים. מי זה יכול להיות? המשלוח של הסופרמרקט כבר הגיע, את האיש בשחורים ששוב בא הבוקר לבקש תרומה למשפחה נזקקת כבר שילחתי לדרכו בידיים ריקות, ואילו רונה חוזרת מבית הספר רק באחת. פתחתי את הדלת. מיד הושטה אלי כף יד מיומנת ונמרצת מתוך שרוול ארוך. “שלום גברת. שמי לבנה וזו מוריה,” הציגה הגבוהה את עצמה ואת רעותה. “אנחנו יכולות להיכנס?” והיא צעדה צעד אחד קדימה. “לא,” אמרתי, מופתעת, לגברת בפיאה ולנערה החיוורת שעמדו בפתח. “אי אפשר להיכנס, עכשיו שוטפים את הבית.” כדי לתת תוקף לדברי פסעתי קדימה אל המחצלת ומיד מלאנו, אני ועובּרי, את פתח הבית בכל גודלנו. בטני השלוחה קדימה, שהייתה רק במעט גדולה מבטנה ההרה של חלימה, התריסה מתוך מכנסי הטריינינג הכחולים שדורון הרשה לי להרחיב. חיל החלוץ הזה הדף מעט את שתי הנשים מפתח ביתי, אך הירתעותן לאחור לא הייתה הנסיגה שהתאוויתי לה.

הגבוהה, זו שדיברה, שפעה סנטרים ושדיים והייתה רכוסה עד צווארה בתוך שמלה ירוקה־כהה תפורה בקפידה, שלפי כל אמת מידה אחרת לא הייתה צנועה כלל וכלל. כל כך הייתה הדוקה על גזרתה עד שהבליטה, שלא בטובתה, את קפלי בטנה העגלגלה ואת חזהּ הגדול וצרה את קווי המתאר של גופה, שדיים־מותניים־ירכיים, ובעיקר את השדיים הגדולים שלא היה אפשר לפטור אותם בלי מבט בוחן, אף שהוחנקו ללא רחֵם בבד המלופף סביבם.

הצעירה עמדה ושתקה וחייכה נכחה חיוך נבוך. היא הייתה נמוכה מאוד, נערה ממש, וכל־כולה כעין צללית אפורה, מעוררת רחמים. בניגוד מפתיע לאפרוריותה הכּוּלית, קרנו פניה אור גלוי. לרגע חשתי שנהרה זו מזמינה לגעת בה, כאילו היא צמר־גפן מתוק או הילת־הקדוש הצבועה זהב סביב ראשיהם של ישו הסגוף ומריה הקדושה שראיתי בציור קטן של בוטיצ’לי. עמדתי מול הציור הזה דקות ארוכות דקת גזרה בפירנצה, ואולי היה זה ברומא. גם עכשיו עוררה בי נהרה זו השתאות, והנמוכה, שאולי הבחינה בה אם כי בוודאי טעתה בפירושה, הרחיבה את חיוכה השאול עד שדבק לפרצופה מאוזן לאוזן. פתאום עלו בתוכי קוצר־רוח ועצב לא מוסבר. המבוגרת הטתה את גווה לעברי. בכפה המושטת היו שני ריבועי נייר זרועי מילים שחורות ושני נרות קטנים. “תּזַכי אותנו במצווה,” אמרה לי לבנה, “תדליקי נרות לכבוד שבת.” ידה המושטת שמנמנה וּוְרודה. קולה מתוק.

נעלי ההתעמלות שלרגלי עשו ככל יכולתן להסתיר את המילה welcome השזורה בסיבי מחצלת הכניסה. פני וגופי אמרו את שלהם בגלוי. בינתיים הנמוכה אימצה עוד יותר את שרירי פניה, עד שהגיעה לכלל חיוך־החיוכים שלה וענדה אותו לפרצופה בגאווה, כמו שעונדים תכשיט נוצץ, ורק עמידתה הכנועה והטיית ראשה השיבו אל תודעתי ביתר שֵאת את ישו ההוא המצויר. “לא תודה,” אמרתי בנוקשות, “אתן לא בכתובת הנכונה,” ובמין דחיפות קראתי אחרי גביהן המתרחקים, “ויותר טוב שתשלחו את הבנים שלכם לצבא!” ונכנסתי הביתה והגפתי את הדלת.

חזרתי למקום רבצי על הספה. בצד רוגזי, הייתי גם משועשעת משתי המליצות־יושר האלה של אלוהים. לזכּות אותי במצווה היא רצתה! כמה מחוכם: אם אסרב – זו אני שמנעתי ממנה מצווה. כמו הסוכנים של קירבּי: “גברת, כבר יש לי ארבע עשרה נקודות. אַת האחרונה שצריכה לקנות שואב בשביל שאני אקבל בונוס ענק – טיול ללאס וגאס.” עייפות גדולה נתלתה לי על הצחוק הפנימי שכבר חלחל במורד גרוני, והתינוק שלי התעורר בתוכי והחל בוטש בי במרץ, מתגלגל ומתהפך ברחמי כאילו הוא מגרש משחקים מְלא־מציאוֹת.

חלימה התרוממה מרכינתה, התיישרה ועמדה רגע, מותחת את גבה לאחור ומתנשמת. לפני שהספקתי להציע לה לשבת ולנוח, כבר קימרה שוב את גבה וחזרה לשטוף את הרצפה, שתי ידיה האוחזות בסחבה מסמנות בהיסח הדעת שביל של נחש לא־נראה. איך היא מתכופפת ככה, חשבתי בלבי. רחמנות. ראיתי שכפות ידיה אדומות וצרובות היום יותר מהרגיל. “חלימה רגע,” התחננתי אליה, “איסתּני, בואי.” היא סירבה לנוח ופטרה אותי במנוד יד, “חלאס צריכה לגמור.”

חלימה עקשנית אפילו יותר ממני. הכרתי בכך כבר מזמן. נגסתי בתאנה והתבוננתי ארוכות בדמותה המשתוחחת.

חלימה נדיבה להפליא. מעולם לא באה אלי בידיים ריקות. אם אין תאנים על העץ היא מביאה לי שקדים גדולים מרים בקליפתם הירוקה והשעירה, וכשחולפת עונת השקדים היא מביאה לי צנצנת גבוהה ובה זיתים כבושים, גדולים כעיניים שחורות, או בקבוק קוקה־קולה ובו שמן זית סמיך שעינו כעין הירקן. לפעמים היא מגיעה בבוקר מתנשפת מהעלייה בוואדי, אחר כך מן המדרגות העולות עד הקומה הרביעית, מורידה מראשה את החיג’אב הלבן ומושיטה לי שקית ניילון אפופה אדים ובה מיני פיתות שהיא אופה עם גיסותיה בטאבון שבחצר ביתה. תמיד היא מביאה אותן חמות ומדיפות ניחוחות מעושנים. מאז הריתי אינני יכולה לעמוד בריח הניחוח הזה של הבצק החם הפריך ואני מתנפלת על השקית, מבתקת את שוליה בלי בושה, קורעת נתחים מאחת הפיתות ואוכלת לי בכל פה כמו פליטה מורעבת, הבצק נימוח תחת לשוני בפי טעם העשן, בשיניים נגרסים גרגרי חול ואבק מעמקי הטאבון.

אני גומלת לחלימה ככל יכולתי ומשלמת לה בנדיבות על עבודתה וגם על כל מה שהיא מביאה לי בלי שנתבקשה, והיא מברכת אותי תמיד בערבית רכה. לפעמים, לפני לכתה בעת שידי כבר מושטת אליה עם הכסף, היא אומרת לי, “זה יותר מדי, דנה, וואללהִי־לא־צריך,” עד שהיא מתרצה ולוקחת את השטרות או את שקית הניילון הצבעונית שאני תוחבת לידה, סגורה שלא לביישה, ובמעמקיה בגדים טובים שכבר קטנים ממידותיה של רונה.

מן הרדיו במטבח נשמעו חמישה פיפסים קצובים, וצבי סלטון הכניס את ארועי היום אל שלוות הבית המתמרק. שוב נורה חייל בנצרים. טנק מרכבה עלה על מטען צד בציר פילדלפי. שלושה פלשתינים חמושים נפצעו בחילופי אש עם כוחות צה"ל. צרור יריות נורה אל שכונת גילה בירושלים. קריאתו של סלטון קרה ונוקשה.

חלימה אינה אומרת דבר. בינתיים גם אני שותקת. כמה זמן עוד נוכל לשתוק. הצצתי בה שוב מזווית העין, מנסה לנחש את עָצמת מחשבותיה. האם ייתכן שבין שתינו, בינתיים, הכול בסדר? רק הרצפה הולכת ומתמרקת, חלקה, ברורה, אילמת להחריד.

הנחתי את כף ידי הפשוטה על כרסי, מנחמת את התינוק החבוי בתוכה נחמות־שווא, ושבתי לנגוס בתאווה בתאנים המתוקות. אבל ההנאה כבר נפגמה, נעכרה בעגמומיות ובייאוש שכבדו על חזי מרגע שחיפשו השתיים ההן את אלוהים על סף דלתי, מרגע ששב וגבה הר לא־נראה בינינו לבין הוואדי.

באחרונה גם איבדתי את הבושה. אתמול, כשעליתי לאטי במדרגות לקומה שלנו, תלשתי שתי מדבקות מהדלת של משפחת שוורץ, שתיים מלבניות של חברון־מעתה־ועד־עולם ו־לא־זזים־מן־הגולן, ובחנייה קרעתי שתיים מהפגוש של איזו מכונית ישנה, אחת של אין־לנו־על־מי־לסמוך־אלא־על־הקדוש־ברוך־הוא ואחת של עקירת־יישובים־קורעת־את־העם. את הסטיקר של כל־אישה־וכל־בת־מדליקות־נרות־שבת השארתי לפעם אחרת, כי הוא סירב בעקשנות לרדת. “לא תנצחי אותם בזה,” הִקשה דורון וקילף לעצמו בנחת תפוח.

הכל הולך ומשתנה. שוב יש ריח שרֵפה באוויר. בשבוע שעבר נורה מטח אש קצר אל אחד מבתי השכונה, ובערבים אחרי שרונה הולכת לישון, דורון ואני שבים ודשים בלחש בצורך הדחוף לעבור מכאן למקום אחר, משתעשעים באשליה שאולי נוכל סוף־סוף לגור קרוב יותר למרכז העיר, ברחביה או בנָיוֹת, אבל המחירים שם מייאשים ושוק הדירות מת לגמרי.

“אבל גם להישאר כאן כבר אי אפשר,” אני דוחקת בדורון, ידי על כרסי, והוא מיטיב את משקפיו על אפו ומשפשף את ערפו. וחושב.

חלימה שפכה בקול גדול את המים המקציפים מן הדלי לאסלה ומילאה את הדלי במים נקיים. חלימה הולכת ובאה, ואני עוד יושבת על הספה בסלון. ריח הניקיון הולך ומתפשט בחלל הבית והסדר שהיא משיבה על כנו מיישר את ההדורים גם בתוכי. הספה שקועה מכובדי, ראשי שעוּן לאחור לחוש ברוח הנעימה המפיחה חיים בווילון התחרה. קראתי לחלימה לבוא לשתות איתי ממיץ התפוחים שהתחלתי למזוג לכוסות. היא קראה לעברי, “לָחְדָ’ה, עוד לא גמרתי לייבש,” והסחבה התפתלה תחת ידיה כילד מתמרד, צמידי הזהב שלה משקשקים על מפרקי ידיה וצמתה הדקה נעה הנה והנה כמטוטלת. היא עבדה במהירות וביסודיות.

על אף הריונה המתקדם, חלימה עושה ברגל את כל הדרך מבית ג’אלה אל ביתנו שבפאתי השכונה. כבר חמש שנים היא באה אלי בשמש וברוח ובגשם פעם בשבוע דרך כרם הזיתים בין הסלעים החשופים, עולה במעלה הדרך מן הוואדי אל הכביש, ומשם המרחק קצר אל ביתנו.

פעם אחת הראתה לי דרך חלון חדר־השינה שלנו את הבית שלה, שניצב בראש גבעה חשופה במרחק, בית אבן גְּדול־מידות שקומתו השנייה פוצעת את השמים במוטות ברזל ארוכים. “הקומה השנייה,” סימנה באצבעה על הכפר, “אללה יודע מתי נבנה אותה,” והרימה את ידיה בייאוש. “אין כסף, מָפִיש אלפוּלוּס.” ככל שניתן לראות מחלוני, הבית הזה הלא־גמור מרשים ומרווח אבל מסיפוריה ידעתי שאך מראית־עין היא. חלימה ובעלה ובני משפחת בעלה ישנים בסלון, חמשת ילדיה ישנים על מזרנים בשני חדרים, ולא אחת הם רעבים ללחם. לא מזמן חלימה תפסה את בטנה העגלגלה בשתי ידיה ואמרה, “מוּש עָרְפָה, בשביל מה יהיה לי עוד ילד. כולו מן אללה, אבל למה, בשביל מה צריך?” העזה להרהר הרהורי כפירה בקול וחייכה בהשלמה.

חלימה בת ארבעים, אולי יותר. היא עצמה איננה יודעת בדיוק, אבל פניה כבר חרושים קמטים. כשהיא מחייכת את חיוכיה התכופים, העייפים וגלויי הלב, מתעצב מערך הקמטים שבזויות עיניה עד שהם דומים למניפה בהיפתחה. גם הבעל שלה עוֹמאר, כל הזמן מחייך. יש לו חיוך ארוך ומקושת שחושף שיניים חבולות כשל אשתו, איזו אירוניה עצמית דקה ואולי שמץ מן המבוכה והזרות הנכפות על בני אדם שאינם דוברים זה את שפתו של זה על בוריין. ואולי גלום בחיוכו דבר אחר לגמרי: אולי אף התנשאות ובוז שאין הוא יכול לירוק בכיווני בשל הנסיבות. כך או כך, תהיה משמעות חיוכו אשר תהיה, עומאר רימה אותי בלי להניד עפעף, ולא הפסיק לחייך לרגע.

הבית שלנו סחוף רוחות, כאילו אנו נתונים במפגש הדרכים של כל הרוחות כולן, בעיצומה של מריבה קשה בין משביהן. באחד הימים נשברה זגוגית החלון בחדר של רונה. רוח עזה באה מן הוואדי וטרקה את כנף החלון כנגד הקיר. רונה, ששיחקה על השטיח זינקה ממקומה בבהלה. חלימה שמטה מידה את המטאטא ורצה אל החדר של רונה, ואני מיהרתי בעקבותיה. מצאנו את הילדה בריאה ושלמה, עומדת קפואה כנגד הקיר, בעיניה מבט מבועת ועל הרצפה פזורים שברי זכוכית ארוכים חדים כסכין. מסגרת החלון המשיכה לרקד ולהיחבט כנגד הקיר, ריקה מתוכן. חלימה אחזה ברונה ובדקה אותה מכף רגל ועד ראש. “כולו כּואיֶיס, כּואייס, יא־רונה.” הרגיעה אותה וליטפה את פניה מן הלחי אל הסנטר פעם ועוד פעם באצבעותיה הלמודות ניסיון. אחר כך סידרה במיומנות את הקוקו של רונה שנפרע, ואני התכופפתי ואספתי בזהירות את שברי הזכוכית והשלכתי אותם לפח. כך נודע לנו שבעלה של חלימה זגג. היא ביקשה שארשום לה את מידות הזגוגית על פתק והבטיחה שבעלה יבוא מחר לתקן את החלון. היא עוד לא גילתה לנו אז כי לעומאר יש כשרונות מגוונים שניתן לנצלם בעת הצורך, וכי הוא אינסטלטור כשיש סתימה בכיור, רַצָף כשהמרצפות מתרופפות וצבּע כשהקירות מתלכלכים. מובן שעומאר לא הוכשר ממש אף לא לאחד מן המקצועות שעסק בהם, הכול לימדו אותו החיים ונסיבותיהם. ומובן ש"מחר" לא היה מחר, וחלימה חייכה ומשכה בכתפיה במבוכה ואמרה, “בּוּכְּרא בּוּכְּרא.” עברו כמה ימים. בינתיים חבשנו את מסגרת החלון במגבת, ובלילות, שכבר הלכו והתקררו, כיסינו את רונה בשמיכה נוספת. בוקר אחד ראיתי מהחלון דמות קטנה פוסעת בנחישות בוואדי, עולה לאִטה במתלול היישר בכיוון הבית שלנו. לא היה קשה לנחש שזה עומאר. לא ראיתי אותו מימי, אבל מלבן זכוכית הבהיק תחת זרועו בקצב פסיעותיו וסנוור את עיני לסירוגין, כאילו הוא מאותת לי מן המרחק סִדרה של סימנים מוסכמים.

אחרי כמה דקות דפקו על הדלת. כשפתחתי ראיתי שעומד מולי החיוך ההוא, שעד עכשיו איני יודעת את טיבו, ומאחוריו ניצב עומאר, בגדיו בלויים ומטונפים. הוא אמר לי, “סלאם גיברת,” בקול עמוס ניקוטין. בידו האחת החזיק את מלבן הזכוכית כתלמיד האוחז ספר גדול בדרכו לספרייה. הבעת פניו העידה בו שלא ידע כי בלכתו בוואדי הוא רתם את קרני השמש אל זגוגיתו וקרץ אלי בה קריצות סמויות. בידו האחרת עומאר החזיק דלי ובתוכו כלי עבודה ושקית אבקה לבנה. בזווית חיוכו הסתלסל עשן הסיגריה שלו, ואני הנחתי לו להיכנס איתה לביתי והשתעלתי בהכנעה ולא בקשתי ממנו לכבותה. בתוך פחות מרבע שעה היה החלון של רונה מתוקן. הוא נקב סכום אסטרונומי לתשלום ולקח את השטרות בחיוך. “שוקראן גיברת,” אמר וטמן אותם עמוק בכיס מכנסיו. הורה, “לא לגעת ברוֹבָּה עד שיתיבש,” והלך לדרכו.

לא, משום מה לא חשתי שרומיתי ממש, אף לא כשהתברר לי שעומאר לקח ממני בעבור התיקון סכום כפול ואף יותר מכפול. תהיתי אם שנא הוא אותי, בייחוד מאז נורה ג’מיל בנו ונפגע ברקתו מכדור גומי ואיבד את השכל שלו, כמו שחלימה אמרה באנחה. אם שנא – לא ביטא זאת לא בתנועות איבריו, לא במבטו, אף לא בחיוכו.

שלושה ימים לאחר שעומאר תיקן את החלון והמרֶק כבר יבַש, נפלה פתאום הזכוכית לרצפה ונשברה לרסיסים בחדר הריק. אמי ראתה בכך משום מה אות מבשר רע, רונה אמרה על עומאר שהיא תגיד אותו לחלימה, ודורון אסף את השברים אל היעה וקילל בשקט. כשבאה חלימה לעבודתה וראתה את המסגרת הריקה של החלון, נבוכה ואמרה, “יבוא בוכּרא.” ושוב לא בא.

כעבור שבוע כשבא, הייתה ידו חבושה וסבר פניו רציני וכבד. לא נותר בפניו שמץ מן החיוך ההוא. לחייו צימחו זיפים שחורים, ורק הסיגריה בזווית פיו הוסיפה להעלות עשן דק. הוא כרע על ברכיו והכין את המֶרק בתנועות כבדות. אחר כך הוריד את החלון מציריו והניח אותו בזהירות על הרצפה ושב וקיבע שמשה רבועה במסגרת. לאחר שסיים, קם על רגליו, חייך חיוך קלוש ואמר, “עכשיו לא תזיז זה כל היום, עד שיתייבש.” משב רוח חזק התפרץ פנימה. החדר הקטן התקרר במהירות.

חלימה מחזירה את שטיח הצמר למקומו ופורשת אותו על הרצפה, בין הסלון לבין שולחן האוכל. עכשיו היא מתיישבת לידי על הספה, מחליקה בידיה את בד שמלתה ושותה מכוס הזכוכית את מיץ התפוחים. “שוּקְרָאן יא בִּינְתִּי,” היא אומרת. משמלתה נודף ריח חריף, לעתים נעים ולעתים לא נעים. בחצר ביתה אין כבשים או עִזים, כך סיפרה ובכל זאת תמיד דבוק לבגדיה ולשערה ריח עז של צמר כבשים או גבינת עִזים. אני מביטה בפניה החרושות קמטים ובאוזניה הבולטות, חומדת בסתר את צמד עגילי הזהב העדינים שלתנוכיה. היא מעבירה יד לאה בשערה השחור והמסולסל, השזור פסים אדמוניים של חינה ופסי לובן שחמקו מן הצבע. וכל הצבעים האלה יחד קלועים באותה צמה ארוכה ודקיקה שמיטלטלת ימינה ושמאלה כשהיא מתכופפת ומקמרת את גבה כמו חתול כדי למרק עוד פעם אחת את הרצפה המתייבשת והולכת.

כרסה של חלימה נמוכה ובשלה. בעוד שבועיים־שלושה, אולי קודם, תלד את ילדהּ השישי. מתי בדיוק את צריכה ללדת?" אני שואלת אותה מעומקי הספה ומצביעה על הבטן שלי, אחר כך על שלה. “אָנָא עָרְפָה?” היא עונה בשאלה, “מתי שיבוא, יבוא.” אין היא יודעת דבר על אולטרה סאונד או על חלבון עוברי, על סריקת מערכות או על בדיקת סיסי שליה.

“לא שלחו אותי לכלום,” היא מושכת בכתפיה, “מי ישלח?” גם אין לה שמץ מושג אם היא נושאת ברחמה בן או בת, ואם העובּר במשקל תקין או לא, או אם הוא סובל, חלילה, מפיגור שכלי כמו בת אחותה הקטנה, רָאנִיָה. “כולו־מן־אללה,” היא חוזרת ואומרת כל חודשי ההיריון הארוכים כמקבלת את הדין, “כולו־מן־אללה,” וסופקת כפיים וממשיכה לעבוד בבתי יהודים בירושלים. עוד דברים רבים עלי ללמוד מכוח העמידה של האישה הלאה היושבת לצדי בשמלה הרקומה.

לגמתי גם אני מן המיץ הצלול והשענתי את ראשי על כריות הספה. התינוק שלי בעט מבפנים פעם אחר פעם. ליטפתי אותו מבחוץ, עורגת כולי להחזיק אותו בחיקי. “שוּ בִּידוּ?” שאלה חלימה וסימנה בראשה לעבר דלת הכניסה. “באו למכור לי את אלוהים,” אני צוחקת אליה, “אָג’וּ למכור לי רָאבּ אלעָלמין.” לא ידעתי אם היא מבינה את דברי, כי הערבית שאני מדברת סדוקה וחלולה וחלימה שבאה והולכת בבתיהם של ישראלים כבר שבע שנים אך עוד לא מבינה ממש את שפתנו, פערה את פיה ואת עיניה כלא מבינה. “ראבּ, ראבּ,” ניסיתי להתיך אל המלים שעוד נשארו בזיכרוני משיעורי הערבית הספרותית בתיכון את הערבית המדוברת שקלטתי בשנות מגורי הארוכות בירושלים. “איך אומרים ‘למכור’ בערבית,” אמרתי־שאלתי אותה, “‘למכור’ איך אמרים?” לא מצאתי את המילה.

“אין דבר, אין דבר,” אמרה חלימה, לוגמת את שארית המיץ ושפתיה מתעגלות מאליהן כלפי מטה כפלח סהר, צרות מעל לסנטרה חיוך עקמומי וספקני. “יא־ראבּ,” נאנחה ואחר כך קמה, לקחה מטלית סחוטה היטב והלכה למרק את משקופי הדלתות.

והשתיים ההן, יש בידיהן כתב מינוי? אלוהים לא צריך להתדפק על דלתו של איש. התינוקות נולדים ואלוהים בטבורם.

עוד פרץ רוח הגיח אל ביתי והרקיד את שולי הווילון מעל לראשי כחופה לבנה. העץ הענֵף הסמוך לחלוננו הזדעזע קלות וניער משמלתו חופן עלעלי כסף כומשים. הרוח אסף אותם לפני צניחתם וסחרר והרקיד אותם במשביו כמאלף המניף את שוטו בקרקס. עכשיו שהקיץ בא אל קצו, האוויר מצטלל ומצטנן בשעות הערב ואני יכולה שוב לנשום לרווחה. ומאז הושב על כנו שעון־החורף, מחשיכים השמים כבר בשש, מותזים בכחול עמוק ובארגמן בכל ערב בשעת השקיעה, מחותלים בעננים ורודים ענקיים שאין בכרסם גשם. אין כמו שקיעה בירושלים בתחילת הסתיו.

בטיול השבת שלנו בהרים ראתה רונה מַתחלֵי אחילוף וסתווניות, אחר כך חלמוניות וחצבים, ושמחתה לא ידעה גבול. וכל הסימנים האלה – הרוח המתעוררת, הפרחים מבשרי הגשם, בעיטות התינוק מבפנים – כומסים בתוכי חיבוק והתכנסות וציפייה חרישית לבאות. אבל הימים נעשים קשים משהיו. מאז התחדשו המהומות, הולכים ונמתחים ביני לבין חלימה קורים סמויים, נטווים בחשאי מבטנו של עכביש ארך־רוח. שתינו עוקפות את קוריו בזהירות הראויה.

אני אוכלת עוד תאנה שכמעט פקעה בין אצבעותי כשהרמתי אותה מתוך הקערה. עוד מעט ירקיבו כולן. חלימה מטלטלת את ראשה ומסרבת להתכבד בפֵּרות שהביאה לי מחצרה, ומסרבת בהרמת יד נמרצת גם לצלחת העוגיות הקנויות שאני מושיטה לה בהבעה מתנצלת. כשאני עושה פרצוף של נעלבת, כמו שלמדתי ממנה, היא מפענחת את הסימנים ומתרצה. “חָאדֶר יא דנה,” היא מחייכת, וכשהיא מחייכת שבים ונפרשים הקמטים מזוויות עיניה כמניפה והיא לוקחת עוגייה אחת ולועסת אותה בזהירות, שלא ייפלו פירורים. לרגע חלימה מעווה את פניה ואוחזת בבטנה, אך מיד היא מתעשתת וקמה מן הספה ומחזירה אחד־אחד את הכיסאות למקומם.

“כִּיף חָאל אִלְסַפְתָא שלך?” היא שואלת, ועיניה נתונות בשולחן שהיא מנגבת בתנועות רחבות. היא מנערת קלות את מפית התחרה העגולה שסרגה סבתי ומניחה אותה על משטח העץ הבהיר. “נו, כיף חאל אִלְסַפְתָא?” היא שואלת שוב, ואני מצביעה אל פיסת השמים הדבוקה לחלון ועונה לה בעצב שסבתי הולכת לעולמה בייסורים קשים.

היא מנידה בלאות את ראשה ומרפרפת רפרופים אחרונים בבד המטלית על פסלי הקרמיקה שלי. “מה נעשה,” היא אומרת וכולה השתתפות. ובאמת, כבר אין מה לעשות. כשחלימה הולכת למטבח, אני הולכת להשתרע על המיטה בחדר השינה, שכולו ממורק עכשיו ומלוטף.

השבוע, כשביקרתי את סבתי בבית החולים על הר הצופים, מצאתי לחרדתי שהיא הצטמקה כל כך בשבוע אחד, עד שבקושי הבחנתי בה במיטה הלבנה. היא הייתה מוטלת על גבה, שברירית ושקופה, נאחזת בכנפי מלאכים לא־נראים. היטבתי את הכר תחת ראשה וטלטלתי קלות את שקית העירוי. הטיפות השקופות המשיכו במסען האִטי והקצוב מן השקית אל עורקיה. התיישבתי על כיסא מול מיטתה וליטפתי את שערה הלבן. קירבתי את שפתי אל אוזנה וביקשתי ממנה בקול חרישי, “נוֹנָה, תעשי את מאמץ־המאמצים שלך,” בדיוק כמו שהיא הייתה אומרת לי כשעוד הייתי קטנה והיא ציפתה שאעשה דבר־מה כמיטב יכולתי. לחשתי את המילים על אוזנה עוד ועוד כאילו הן מנטרה רבת־כוח, שתעשה את מאמץ־המאמצים שלה ותחכה עוד קצת, לפני שתעצום את עיניה לעד – לפחות עד שייוולד התינוק שלנו, הנין הראשון שלה, אחרי שלוש נינות ממני ומאחותי.

אבל סבתי ממהרת להיפגש עם אלוהים. יש לה איתו חשבון ארוך ואצה לה הדרך. כל חייה היו לה ויכוחים מרים עם הישות הזאת שהמציאו לעצמם בני האדם כדי להקטין את כאב בדידותם על פני האדמה. שוב ושוב הייתה מתריסה כלפי סבי, שאיתו היו לה ויכוחים מרים עוד יותר, בכל פעם שעמד בפתח הבית ונרתיק הקטיפה הכחולה בידו. סבי, איש גבוה וחסון, לא חדל כל השנים לנסות לשדל את “האפיקורסית הקטנה,” כך קרא לה, לבוא איתו פעם אחת, לפחות פעם אחת, לבית הכנסת. הוא ניסה כל חייו והיא הדפה אותו כל חייה ללא קושי, אם כי בקוצר־רוח הולך וגובר. “אתה תעשה מה שאתה צריך,” הייתה רושפת אליו שוב ושוב בעיניה הכהות, “ואני אעשה מה שאני צריכה.” כיון שכך, היה סבא מלין עליה תמיד לפני הורי בלי בושה, כאילו הוא ילד והם הוריו, מספר כמה סבתא מקלקלת אותנו, הנכדות; שיש לה השפעה רעה עלי ועל אחותי, שמוכרחים לעצור אותה לפני שתשטוף לנו, חס וחלילה, את המוח בהרהורי הכפירה שלה. טיעונו המוחץ ביותר היה שאנו עלולות לגדול בלי אלוהים בלבנו. אם נכשל עם ילדיו, היה רוטן, לפחות יתקן אצל נכדותיו. אבל אימא ואבא היו מחייכים זה לזה ומסרבים בתוקף לשמש שופטים בין הנצים. סבא, כהרגלו, היה ממלמל תחת שפמו הלבן, שם את תיק הקטיפה הבלוי תחת בית־שחיו והולך. גם סבתא הייתה רחוקה מלוותר. היא הייתה מושיבה אותי לשולחן על הכיסא שמשענתו מרופדת בבד רקום בדוגמה של פֵּרוֹת־יער, מציבה מולי צלחת ובה אֶמְפָּנָדָס חמימות, ממולאות בשר, ובצדה כוס חלב קר מלאה עד שפתה, ואומרת, “עכשיו תאכלי. יופי. ועכשיו תשתי.” והייתה עוקבת אחרי לחיי התפוחות בזמן שהייתי לועסת ובולעת. כששבעתי הסירה את הצלחת ואת הכוס מהשולחן, ובדרכה אל הכיור רעמה אלי במתק שפתיים, “לבריאות חמדתי. נכון שזה היה טעים ביחד?” והפנתה אלי את גבה ושפשפה את הצלחות בתנועות נמרצות בסבון ובמים והוסיפה, “ואף פעם אל תקשיבי לשטויות של סבא שלך.”

האלוהים שלה, כך התחוור לי, הוא בן דמותם של בני אנוש, יציר כפיהם. כשהוא מהלך בשמים, הוא מהלך כעיוור, ואם הוא מוליך את צאן מרעיתו, הוא מוליך אותם כעיוור המוליך עיוור. אם היא צועקת אליו, לא ישמע, וכשהוא שומע הוא מתמלא רוך ועדנה, אך קצרה ידו מלהושיע. ולפעמים הוא צופה בבני אנוש בסקרנות נערית, לדעת איך ייפול דבר ומי ינצח, השחור או הלבן, ומתמלא אשם. וסבתא שלי אומרת שאין רע ואין טוב – הכל היינו הך: אך משחק הוא.

קולות רחוקים עוד מהדהדים באוזני: סבי טורק את הדלת בצאתו, סבתי שוטפת את הכלים ברעש גדול, ותמונות רחוקות עוד חקוקות בראשי: אני, הילדה, ישובה על הכיסא, מנדנדת את רגלי הקצרות מתחת לשולחן, קרובה לבכי, מרגישה כמו ענן לבן קטן כלוא בין שני רעמים.

אני שוכבת במיטה בחדר השינה וכרסי גובהת לנגדי כהר. חלימה גוררת את הכיסאות במטבח. הרוח מלטפת אותי קצת, ותיכף אחרי שהיא משנה כיוון היא מנצלת את שעת הכושר ונמלטת מן החלון הפתוח אל הגבהים הכחולים. מן המרחק באים אל אוזני דנדונים קצובים, ערֵבים, של איזו כנסייה רחוקה. אני עוצמת את העיניים ונרדמת.

“בינתי, בינתי, חָלַאסְתי,” קוראת אלי חלימה מפתח החדר ואני פוקחת את עיני ומביטה בשעון. השעה אחת וחצי. נו, איפה רונה. אני מתרוממת מן המיטה. “רגע חלימה,” אני אומרת, אעטִילָק פוּלוּס." חלימה כבר רוצה ללכת הביתה. בידה האחת היא אוחזת בסל הפלסטיק שלה, מטפחתה הלבנה על ראשה. אני מוציאה מארנקי שלושה שטרות של חמישים שקל ומושיטה לה אותם. “שוקראן.” אני אומרת לה והיא מקרבת את השטרות אל מצחה. ומחייכת. אני כבר לא מתאפקת ושואלת אותה שאלה שכבר מזמן התכוונתי לשאול: למה בשמלה שלה הרקמה הרבועה היפה שעל החזה, העשויה דוגמאות יפות ומדויקות של שיבולים ומעוינים, פגומה ולא שלמה באחד מקצותיה. חלימה מתקשה להבין את שאלתי. אני מושיטה אצבע אל קטע הרקמה המשובש וממששת אותו. היא מכניסה את שטרות הכסף אל בין שדיה הדשנים, שדי אישה הרה, וצוחקת ואומרת, “אה, הדא? יעני לבן אדם אסור לעשות רקמה מושלמת, האדם לא מושלם, רק אללה מושלם.” והיא נפרדת ממני לשלום, “יאללה, סָלָאם עִידָק,” ומשאירה אותי עם תובנה חדשה. חלימה פונה ללכת, וזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה.

הדלת נסגרת אחריה והבטן שלי שולחת לעברי אותות מצוקה. רעב פתאומי משתלח בי ממעמקים. אני מחממת מרק. האדים העולים מן הסיר מסתלסלים מעלה, ודאגה פתאומית ניצתת בי: אולי רונה ירדה אל הוואדי? כשהיא חוזרת הביתה מבית הספר, היא אוהבת – כמוני – להלך בנחת בשוליו, בין השכונה שלנו לבין בית ג’אלה, להתבונן בחרדונים החמקמקים ובנחליאלים המהדסים בין הסלעים, להכות בפרי ירוקת החמור ולראות בהשתאות איך נערף ראש הפרי ואיך מותזים זרעיו לכל עבר, או להשתופף ולקטוף בהיחבא כלנית אחת ורקפת אחת. אולי הרחיקה הפעם, ואולי –

מוחי מהסה את הרעיון העולה בו עוד בטרם יתגלם למחשבה של ממש, אבל בעיני רוחי עולה דמותו של עומאר: אצבעותיו הדקות המרוחות במֶרק ובגדיו המרופטים והמלוכלכים, עמידתו הזחוחה והסיגריה השמוטה בזווית פיו ושפתיו, שפתיו שחייכו אותו חיוך מקושת שאין לדעת את טיבו, ואחר כך לא חייכו עוד.

אני מגרשת את דמותו של עומאר מראשי ופורסת פרוסה דקה מכיכר לחם שחור. על הדלת נשמעת דפיקה רכה. אני מניחה את הסכין על הקרש. מה זה פה, תחנת רכבת? עוד פעם חזרו השתיים ההן? אני פותחת את הדלת בתנופה, נכונה לקרב. אבל זה רק בחור צנום שקסדה אדומה לראשו ובידו קופסת קרטון רבועה שעולים ממנה ניחוחות מגרים. “לא הזמנתי פיצה,” אני רוטנת וזורקת את אפי בכיוונה. “אל תהרגי אותי,” הוא מרתיע את גוו לאחור וצוחק, “אני רק השליח!” ופונה אל דלת השכנים.

אחרי שהלך אני חשה סחרחורת. מיד אני מתיישבת ומתקשרת לטל אבל רונה לא אצלה. אני משעינה את ראשי על גב הספה ויושבת שעה ארוכה לבדי בבית הממורק. עיני עצומות, בחִכִּי זכר טעמן של אמפנדס חמימות, וחרדה גדולה מכווצת את בטני. פתאום מקרקש מפתח במנעול ורונה פורצת פנימה, הילקוט הכבד על גבה. שערותיה מתעופפות סביבה, לחייה אדומות והיא כולה שופעת חיוכים.

“איפה היית עד עכשיו?” אני צועקת עליה. “איפה היית?!”

“אימא מה קרה לך,” היא נחרדת ופוערת מולי את שתי עיניה הגדולות. “הלכתי לשחק אצל דניאלה. אחר כך אכלתי אצלה ועשינו שיעורים.”

“שלא תעזי יותר להיעלם לי ככה,” אני אומרת לה בקול קשה. “למה לא התקשרת להגיד לי שאת שם.”

אחר כך אני מושיבה אותה מולי, עדיין מתנשמת, ומיטיבה בתנועות נמרצות את הגומייה על זנב הסוס שעל קודקודה. היא מעווה את פניה, “איי את מכאיבה לי,” ומוחה ממצחה את אגלי הזיעה. ופתאום היא מניחה את כף ידה הקטנה על בטני וחשה את התינוק שבפנים. “אימא למה הבטן שלך כל כך קשה היום,” היא אומרת בפנים דואגות, אחר כך אוטמת את פניה ושועטת אל חדרה.

אני קמה מהספה כלאחר סערה: מרוטה, מתנדנדת, שערי סתור ונפשי מסוכסכת בין בהלה להקלה. אם לא יהיו הפתעות, אסע להר הצופים אחרי הצהריים לבקר את סבתי; “את מאמץ־המאמצים שלך את צריכה לעשות,” אלחש לה לשווא.

מבחוץ נשמע קול רעש חזק, אולי מפלט של מכונית אולי צרור יריות. אני ממהרת אל החדר של רונה, לבי מפרפר בקרבי. רונה שרועה על מיטתה, מנדנדת רגל אחת מחוץ למיטה, קוראת הארי פוטר.

“לא,” היא אומרת לי ואינה מסירה את עיניה מן הכתוב, “אני לא רעבה, אמרתי לך כבר שאכלתי אצל דניאלה.”

כשאני חוזרת לסלון פוקע בי קרום סמוי וזרם חמים סמיך שוטף מתוכי אל בין רגלי, אל הרצפה הממורקת, יוצר למרגלותי שלולית שקופה, כתם חיוור שהולך ומתפשט במהירות כאישון המתרחב באור. אני מתקשרת לדורון ואומרת לו. הוא שועט במכוניתו ברחובות ירושלים, אני מביטה מבעד לחלון הגדול, עוקבת בעיני אחרי שני כלי הרכב הצבאיים השועטים בגבול הוואדי, מבחינה ממרחק בברזלים השחורים שדוקרים את השמים בקומה השנייה בביתה הלא גמור של חלימה. מתי תלד את ילדהּ השישי? ומה תלד, בת או בן? חלימה לא תבוא עוד אל ביתנו. אולי, כשתשכך הסערה, אראה אותה שוב עולה בוואדי בין הסלעים האפרפרים, נחבאת ונגלית חליפות בין עצי הזית העבותים הנטועים באדמה הקשה, שולי שמלתה השחורה מתבדרים ברוח, רקמתה שלמה עם האלוהים.

על שולחני המאובק בסלון, בקערת החרס הכחלחלה שקניתי פעם בבית לחם, עוד נחות חמש פגות תאנים מעופשות. בשרן העבש הולך ומצטמק, פרחיהן המוצנעים נבולים; עוד יום־יומיים, לא יותר, עד שירקיבו כליל.

נובמבר 2000

עכשיו שהחזירו את שעון החורף, היה חנניה יוצא מביקורו היומי אצלה בחדר 252 במחלקה ב' אחרי חשכה. בטרם יצא, נשק חנניה למצחה הדומם, גרר במסילתו את כנף חלון ההזזה שמעל למיטתה, השאיר חרך צר לאוויר צח ואמר לה בקול ברור שהוא חוזר מחר לפני הצהריים, כמו בכל יום. הוא בדק שהנוזל השקוף מטפטף משקית העירוי בקצב הדרוש והתכופף אליה כדי להיטיב על גופה את השמיכה הדקה. היא לא זעה תחת ידו, ועיניה נשארו עצומות בחזקה. לפני שיצא מן החדר, הוסיף חנניה ולחש לה שבבוקר הוא לוקח את אוניקס לטיול בים. הוא ידע שמוחה אינו קולט דבר; שהמלים פוגעות במצחה ומיד נושרות ממנו אל האיִן כעלים כומשים בסתיו. הרופאים הסבירו לו את מצבה בלשון חדה כתער ברגע שהגיעו תוצאות הבדיקות ההן. בסבלנות ובאריכות הסבירו לו גם את משמעות ערפול־החושים שהיא נתונה בו ואת העובדה המרה שמן הערפול הזה כנראה לא תתעורר עוד. בכל זאת הקפיד לדבר אִתה בכל ביקוריו: שאל אותה לשלומה, העביר לה דרישות־שלום חמות שתמר מוסרת בשבילה בכל יום, וגם הילדים מוסרים. בתוך כך גילה שלא נשאר לו הרבה לספר לה, שדבר מלבדה אינו קורה בחייו וכי יום הולך ויום בא, דהוי כקודמו, קודר וארוך כמו היום שיבוא אחריו, וכי הוא מתנהל כמטולטלת בין בית החולים לבין ביתם במושב, בינה לבין אוניקס.

היום סיפר לה משהו חדש. בקול מרוסק, שאך בקושי עלה בידו לרסן, סיפר לה שהחבצלות שבו לפרוח לאורך החוף, לא הרחק מביתם. הוא הבחין בתנועה זעירה שעברה בחטף בעפעפיה, ואולי רק נדמה לו שראה. כשהמצב החמיר עוד יותר וגופה החל לקרוס, ישב שוב במשרד הקטן של הרופאים בקצה המסדרון, בין החלוקים הלבנים התלויים על הקולב ובין המחשב הדלוק תמיד, כמו בשעה שהסבירו לו לראשונה את המילים חסרות הפשר שנרשמו על גבי הטופס הרפואי של תמה. עכשיו ישבו מולו אותם רופאים בפנים חתומות, כשופטים לפני קריאת גזר־הדין, ונתנו בידו את ההחלטה אם להחזיר את החולה הביתה או להעביר אותה אל בית חולים סיעודי, עד שתיגאל מייסוריה. כבר אין מה לעשות, אמרו, זה עניין של שבוע־שבועיים, לכאן או לכאן.

אחרי שיצא ממשרדם וחזר אל תמה, נד בראשו לשלום וחייך בעגמומיות אל האישה שישבה לצד המיטה האמצעית. היא השיבה לו בחיוך עגמומי כשלו והשקתה במים, כפית אחר כפית, את בתה שייסוריה היו צרובים בפניה. לפני שירד במעלית, פנה במסדרון אל שתי האחיות שעלעלו שם בתיקים רפואיים ואמר להן, “אני הולך הביתה.” הן הקשיבו לו בריכוז כשביקש מהן בקולו השקט והעגום שיחזרו להשגיח על תמה, כמי שמחזיר להן פיקדון שקיבל לזמן קצוב. כשהנהנו בראשיהן ואמרו לו במאור פנים “לילה טוב,” נחה דעתו והוא פנה ללכת.

הדרך למושב הייתה קצרה והכביש כבר היה ריק ממכוניות. חנניה החנה את המכונית החורקת בקצה שביל העפר בתוך הסככה הגדולה שהייתה לפנים מחסן, פתח את פשפש העץ שאחד משלביו כורסם ונגרס בשיניו החזקות של אוניקס ועמד רגע מול דלת ביתו, מפשפש במפתחות בחושך. מבפנים שמע את כלבו מגרד בכפותיו את הדלת, ועד שגמר לסובב את המפתח במנעול היו נביחותיו של הכלב המתפרע משמחה מהלכות מקצה המושב ועד קצהו. “שלום אוניקס, בסדר, כלב־טוב־שלי, אני כבר משחרר אותך מהמעצר,” אמר לכלב הגדול שזינק עליו שוב ושוב בלשון שלוחה מרגע שפתח את הדלת. מאז החלה תמה את מסעהּ אל האיִן, היו גילויי השמחה האלה נחמתו היחידה, שברי רגעים שחיכה להם כל היום, והם שפוגגו מעט את הגוש החונק שקבע משכן בגרונו משנעשה שותף בעל־כורחו להיפרדותה של תמה אהובתו מן העולם.

כשהיה חוזר הביתה מביקוריו הראשונים אצלה, היה אוניקס מתנפל עליו בעליצות כהרגלו, אך כשבא בנחיריו ריח בית החולים נבלמה קפיצתו והוא נסוג מן הריח הזר שדבק בבעליו. אחר כך התרגלו לריח הזה שניהם.

אחרי שנחלץ מקבלת הפנים הנרגשת וגירד באריכות את ראשו של אוניקס ואת צווארו, הלך חנניה אל המטבח והכלב נשרך אחריו מייבב יבבות רעב. חנניה מילא את קערית המים הריקה והניח אותה על הרצפה, מלאה ומשקשקת. הכלב גחן אל המים ושתה מהם בצמא גדול. אחר כך השקיע את זרבוביתו בקערה השנייה שהונחה לפניו, רחרח את הכדורים החומים־אדמדמים, נעץ בהם את שיניו והחל גורס במרץ, ראשו מוטה הצדה ושיניו חשופות, כאילו כרסם עצם גדולה. חנניה הביט בהנאה בכלבו ושוב בחש בפרוותו, “אתה רעב, הה? לתמר לא היו בשבילך עצמות היום בצהריים?” אחר כך הלך למטבח, בהה רגעים אחדים לתוך המקרר, שהיה ריק כמעט לגמרי, ופנה בבטן ריקה אל חדר השינה הדומם. הוא התיישב על המיטה הגדולה והחל להתפשט. השקט בחדר העיק עליו כאילו אבן גדולה גולגלה לפתחו. גבו כאב. למזלו החלו הצרצרים בחוץ מנסרים ברגליהם במרץ.

בשעת בוקר צוננת חדרה קריאה רמה, צורמת, מבעד לקורי החלום שהיו כרוכים סביב חנניה כפקעת וקרעה ממנו את תנומתו בבת אחת: קול קריאתו העיקשת של התרנגול הזקן של מנחם שכנו, העומד זקוף על גדר חצר־המשק ושב ומשמיע את קולו ללא לאות. כל השנים אהב חנניה את רעשי המושב: טרקטור נוסע במרחק, קרקור מטילות, ציוץ אפרוחים בלול; וגם אותה דממה ענוגה של ערב שמפרים אותה הקולות העולים ממרחקים ובאים באוזניו צלולים וברורים כמו ממרחק לחישה, מתערבלים בבטישות גלי הים בסלעים שעל החוף. רק את קריאתו של התרנגול הזה מְרוט הזנב שנא חנניה מעומק לבו.

באחת השבתות בקיץ לא רחוק, אירחו הוא ותמה את ילדיהם לארוחת צהריים. רני טרח על הגחלים הלוחשות בחצר, וחנניה אמר לו שהיה מחליף בשמחה את הפרגית הנצלית בתרנגול של מנחם. הם צחקו ברשעות בינם לבינם, אכלו ושבעו, והתרנגול מרוט־הזנב האריך ימים. מאז אותה שבת דָמְמה חצרו, ורק הקו־קו־ריקו העז עוד עוקר אותו משנתו הטרופה. הבוקר רצה יותר מתמיד למרוט את נוצותיו של הגבר ולמלוק את צווארו, אך כתמיד נשאר לשכב במיטה על גבו, מתענג עוד קצת על הרוח הקרירה הנושבת אליו מן החלון ומפיחה חיים בווילון הפרחוני, מתענג עוד קצת על קרן השמש הארכנית המתלכסנת אל חדרו ומאירה באין־ספור זהרורים את גרגרי האבק התלויים באוויר.

חנניה שכב במיטה, ידיו תחת עורפו, עד שהנאתו התפוגגה וסבלנותו פקעה והוא לא יכול עוד לשכב כך, בחוסר מעש. ממילא שכיבתו לא היטיבה עמו ורק גלגלה אל ראשו הרהורים מרים. הוא קם לאטו על רגליו ואמר לכלב השרוע על השטיח למרגלותיו, “אוניקס תתעורר הולכים לטייל. בוא,” האיץ בו, “בוא, לפני שיהיה חם”. הכלב פיהק, פער מולו לוע אפלולי ובו לשון נרעדת כגוף שיש לו חיים משל עצמו. אחר כך התלקק, התמתח בגמישות מעוררת קנאה, קם בצייתנות על ארבעותיו והרים אל חנניה עיניים שחורות ונבונות. “בסדר, בסדר קודם אוכלים,” אמר לו חנניה. הם הלכו למטבח. חנניה אכל בדממה את שלו, אוניקס ריסק בשיניו את שלו, אחר כך קמו שניהם ללכת. “בוא,” סימן חנניה בסנטרו בכיוון הדלת, “קודם נעבור אצל תמר להגיד לה בוקר טוב.” כשפתח את דלת הרשת עשה ככל יכולתו להדוף ממנו והלאה את הרחמים העצמיים הגואים בו: במבט הישיר והחכם של אוניקס יש יותר חיוניות משיש בעיניה הריקות של תמה אהובת לבו, ודבר לא ישתנה עוד, עד יום מותה.

הוא דפק על דלתה של תמר שכנתו הנאמנה והיה אסיר תודה לה עד אין קץ על כל מה שהיא עושה, בלי שהתבקשה, למענו ולמען תמה ידידתה בכל התקופה הקשה הזאת. עוד בטרם פתח את הדלת עד תומה והכניס את ראשו פנימה לברך אותה את ברכתו המנומסת, סגרה תמר בחבטה את כריכת הספר שקראה, ומיד הסיטה אל קצה חוטמה את משקפיה עבי־העדשות והביטה בו במבט חקרני בעיניה הבהירות הגלויות. בלי שקמה מן הכורסא, קראה לעברו: “להביא לך משהו מהצרכנייה, חנניה? רק לחם וחלב? בסדר גמור חבּיבּי, תטיילו בנחת, איך תמה הרגישה אתמול?” והיא נאנחה מעומק לבה לשמע תשובתו.

אחר כך הלכו האיש לבן־השיער והכלב השחור שרק כתמי לובן אחדים מנמרים את גופו, עד שהגיעו אל הפשפש בקצה שביל החצץ המוביל מן הבית אל רחוב הצוק. חנניה פתח במאמץ את פשפש הברזל הצבוע אדום, שתחתיתו שקעה בחול, ונתן לאוניקס לחמוק החוצה לפניו. מיד סגר אחריו את הפשפש השקוע ופנה בכיוון השביל החולי היורד אל הים. שיחי הרדופים גבוהים כעצים הצלו על הדרך משני עבריה, עמוסים בפריחתם הוורודה. אוניקס רץ הרחק לפניו, מרחרח בדרכו את שיחי המלוח האפורים, המלאים אבק. הוא רחרח בסקרנות והשתין על העלים הסגלגלים ברגל מורמת גבוה, מרחיב את נחלותיו בכל יום. חנניה חלף על פני בתי־המידות שנבנו זה אחר זה לאורך הצוק, צופים אל הים כאנדרטאות אימתניות. רוב המושב פשט את הרגל, הרהר בעצב, עשירים שבאו מבחוץ סימאו את עיני החברים בשקים של כסף, עד שלא עמדו בפיתוי ומכרו את נחלותיהם. הבתים החדשים שנבנו על חורבות הבתים הישנים הצנועים היו בעיניו נטע זר. למשל בית הבזלת של השכטמנים, המטויח באפור כהה, שעמד בין גושים ענקיים של אבן שחורה כמו שמשון בין עמודיו. מי שלא מכרו, הסבו את הלולים המוארכים שבחצרותיהם לחדרי אירוח והשכירו אותם בחגים ובחופשות לנופשים מזדמנים במחירים מופקעים ובלי בושה. לו יש בית אחד וסביבו גינה גדולה, חמישה דונמים, לבד מעשרים דונמים של אדמה חקלאית בפאתי המושב. עכשיו עמדה החצר הענקית שלו מיותמת. מדי פעם שב והצטער על שוויתר ולא בנה על אדמתו בתים לרני או לשלומית, גם אם בני הזוג של ילדיו סירבו לחיות במושב. אולי לבסוף היו משתכנעים ובאים, הרי כל כך יפה ושליו כאן. כל יום טרדה אותו המחשבה: כשתמה לא תהיה עוד, מה יעשה בבית הגדול הזה לבדו? למכור את הכל, לעזוב ולהתרחק מן הים, לא מְלָאו לבו.

מן הצוק ראה חנניה את סלעי הכורכר שהידרדרו במדרון ונחתו על החול. שנים צרה בהם הרוח צורות, כאילו חתר בהם נחל איתן. הוא הרים את ראשו אל הראי הכחול והמנחם של הים המתמזג במרחק עם כיפת השמים, עד שדימה בלבו כי הוא נמצא בבועה כחולה הסוגרת עליו מכל עבר וחש לרגע מחנק גדול.

בכל חודש תשרי, כשהסוכה שנהג לבנות לנכדיו על הדשא כבר עמדה במקומה, ועץ הדקל שבקצה הגינה קצוץ כפות כלאחר תספורת, היה הים נרגע מקִּצפו ומשלח את גליו למקום אחר. שלומית אמרה תמיד, “בסוכות הים חלק כמו חמאה, במיוחד בשבילי.” גם השנה מקיים הים את הבטחתו הנושנה, חשב, והוא חלק כראי. אצלו עמד ריבוע הדשא בריקנותו. הוא השאיר בגובהי הדקל את כפותיו המשתפלות והן התבדרו ברוח, ובלב כבד טלפן אל ילדיו וביקש מהם שלא יבואו השנה עם הנכדים. ילדיו נענו לבקשתו בהקלה שלא הצליחו להסוות. רני הודיע לו שהוא יוצא ביום ראשון לשבוע מילואים על יד רמאללה, “כן, עוד פעם קו־שטחים, ואני אבוא לראות אותך ואת אימא, כך אני מקווה, מיד כשאשתחרר, אם לא אקבל חופשה עוד קודם.” גם שלומית אמרה, “באמת יותר טוב ככה, אבא, אם זה מקל עליך,” והוסיפה שלאדווה יש שלושים־ושמונה־פסיק־תשע, “פשוט מסתובב אצלנו איזה וירוס, ולא כדאי שגם אתה תידבק.” היא מסרה נשיקות לאמהּ, נאנחה והבטיחה לעשות מאמץ לבוא לבית החולים בתוך יום־יומיים.

האם הוא מאוכזב מילדיו? חנניה סירב להתחבט בזה. מעולם לא האיץ בהם להתעניין בגורלו יותר משרצו, ועכשיו, כשכבר ידעו כמה המצב קשה, בוודאי לא יאיץ בהם. הם לא היו איתו בבית החולים כשהרופאים נתנו בידו להחליט מה יעשה באמם. אבל כשהרגיש שאינו יכול לעמוד במעמסה לבדו והתקשר אליהם, הם באו מיד. יחד החליטו, על פי צו מצפונם, להחזיר את תמה הביתה ויחד שינו את דעתם כשעמדו בלב כבד סביב מיטתה הדוממת בבית החולים, ויחד התייעצו, ויחד חסו על אביהם וביקשו להשאיר את אמם במחלקה. ד"ר שך הנהן בהבנה, כתב משהו בתיק הרפואי שלה וחזר ואמר שהחולה תועבר לבית מרפא סיעודי בימים הקרובים; כלומר, מיד כשיתפנה מקום.

אחר כך חזרו עם אביהם לביתו, שתו אצלו קפה וחלקו איתו שעות אחדות, עד שהתפוגג מעט רושמו הקשה של הביקור. כשדפקה תמר על הדלת ובידה שקית מלאה בעצמות בשביל אוניקס, היא נעצה בהם את עיניה וגערה בהם על עצם ההתלבטות. “אתם השתגעתם, איך בכלל חשבתם להחזיר אותה הביתה?” אמרה. “לתמה כבר אי אפשר לעזור, ובכלל לא אכפת לה איפה היא שוכבת! אבל אם הייתם מחזירים אותה הביתה, אתם הייתם הורגים את האבא שלכם,” ולא נחה דעתה עד שחזרו והבטיחו לה, “תמר, אנחנו לא מחזירים את אימא הביתה.” חנניה תקע את מבטו בסנדליו, ממאן לקלוט את משמעות המילים. “אני יודעת טוב־מאד מה שאני מדברת,” רשפה תמר ועיניה הבהירות הצטעפו להרף עין, “אני יודעת מצוין אחרי מה שעברתי עם יקוב. עכשיו, כשתמה כבר בלי הכרה ובקושי נושמת, להשאיר אותה שם זה החסד האחרון שאתם יכולים לעשות אִתה ועם האבא שלכם!” מתעלמת מן הדמעות שעלו בעיני שלומית, פרמה תמר את הקשר בשקית, רוקנה את העצמות הדשנות לתוך הקערה של הכלב והלכה כלעומת שבאה. ברגע שפרודות הריח של שרידי העוף הכו בחוטמו, אוניקס קם על רגליו והתנפל על הקערה.

עד לא מזמן, כשתמה עוד עמדה על רגליה והם לא ניחשו שמחלתה כבר נושאת אותה אל סף קִצה, חנניה היה מוליך את אשתו קטנת־הקומה בשעת בוקר קרירה לאורך השביל עד הצוק, ועל שפתו היה פותח בשבילה את הכיסא המתקפל, תוקע את השמשייה הירוקה־צהובה באדמת הכורכר ומושיב אותה בזהירות לנוכח הים. אחר כך היה מוחה את הזיעה ממצחו, מוציא את התרמוס מסל הפלסטיק ומניח בידה ספל קפה חם בחלב. גופו עדיין היה חסון משנים של עבודת כפיים, אך הוא חש שכוחו אוזל מגופו כגרגרים משעון חול. בכל זאת לא אמר לה כמה קשה לו לתמוך בגופה כשהם עושים את הדרך הקצרה עד למקום שממנו נהגה לצפות על הים, ועל כתפו הסל והשמשייה והכיסא המקופל. אם ניחשה, קיבלה את קרבנו בהכרת טובה, אך בטבעיות גמורה. היטב ידע, היא הייתה עושה למענו אותו דבר.

בפעם האחרונה שישבה מול הים ומחלתה מכלה בה כל חלקה טובה, התיישב חנניה למרגלותיה והיא הצביעה על חודי החצבים הראשונים שצמחו שוב, יש מאין. הוא הביט בשרביטים הלבנים. כל הקיץ, הרהר, הצטנעו צמחי הבצל האלה בתוך האדמה, מסתתרים מעֵין רואה. מן העונה שעברה לא הותירו אלא עלים ארוכים; בחורף היו העלים בשרניים ומלאי חיות, אחר כך כמשו ושקעו בתרדמה, ובקיץ, כשעדיין אין איש משער שהקיצו מתרדמתם, כמו נפקחה בהם עין פתאומית תת־קרקעית, ובתוך הבצלים החלו צומחים צמחים זעירים – עלים ופרחים – שלמים כעובּרים. על פי אות מוסכם, עוד בטרם ירד הגשם הראשון, ביתקו כידוני החצב את הקרקע הרכה והיתמרו אל על, תפרחותיהם הסגורות מחכות לגשם הראשון.

הוא השיב לתמה בניד ראש ואמר, “כן, הנה החצבים, עוד מעט סתיו,” והסווה, ככל שיכול, את העגמומיות שבקולו ואת מיאונו לקבל את הדין. מיום שנודע להם על המחלה ועד ששקעה תמה בדמדומים, היא הישירה מבט אל המוות והשלימה עם השתזרותו בחייה. כל עוד עלה הדבר בידה, לא הניחה לו או לילדיה לשקוע במרה שחורה או להתרפק אפילו מעט על ימים עברו, מתעלמת מניסיונותיהם החיישניים לקיים איזה טקס פרֵדה ממנה, אפילו מרומז. על כך התקשה לסלוח לה, לעת עתה.

חנניה פסע בשביל, נושם לריאותיו את ריח הים שנשאה אליו הרוח. ככל שקרב אל המקום שהיה מושיב בו את תמה תחת השמשייה, זירז את צעדיו והביט נִכחוֹ כאילו אינו מבחין במקום המדויק ההוא, שמוסגר עכשיו בנוף; נוכח אך נפקד, ריק אך בעל ממשות, ממש כמו בציור של רנֵה מאגריט. על הצוק חש ביתר־שאת את מעמסת המחשבה הזאת: משהו בו הולך וגווע לאטו ומשהו אחר מתעורר בו לחיים חדשים, כמו הנוף; ואף שהימים עוד חמים, הנה הלילות של שלהי הקיץ כבר קרירים וצבעי החום והצהוב השורים על קו החוף כבר מפנים את מקומם אט־אט וכמעט באין רואה לצבעי הצמחייה המתחדשת. לרגע דימה לחוש באיברי גופו את הצמיחה המעמקית כמו תמה כשראתה חצבים חדשים, וכבר ערג אל בוא החורף, וכבר ערג גם אליה עד כלות.

חנניה שרק לאוניקס, שהתרחק ממנו יתר על המידה, והכלב הברוד, שבתנועותיו עוד ניכרה עליצות גורית, סב מיד על עקביו ושעט בכיוון אדונו בלשון משתלחת. הוא רץ והעלה תחתיו אבק, דורס בדרכו שיחי נר־הלילה מנוקדים בצהוב עז, שצמחו בשפע מאדמת הכורכר. יפות וענוגות מהם היו חבצלות החוף שפרחו אשכולות־אשכולות בחצרות הבתים שלאורך השביל ובמורד הצוק המשתפל אל הים. לקראת ערב היו עולים מן הים פִּרצי רוחות ורסיסי מלח, מעורבים בניחוחות העדינים של הפרחים הלבנים. בשנה שעברה, אחרי שגמרו לאכול בסוכה, לקח חנניה את נכדו הקטן גל להראות לו את מסתרי הזרעים השחורים של חבצלת החוף. פנסים נדיבים בחצרות הבתים וירח צהוב במיוחד האירו להם את השביל. הוא קיצר את הדרך, ובמקום ללכת בו עד סופו, ירד עם הילד בזהירות במורד הצוק היישר אל החוף. אחרי שעברו את הקרקע הכורכרית הצמודה לצוק, שנוקדה בגרגרי חול ובאבנים קטנות ודוקרניות, נעשה החול רך ונעים. לא הרחק מהם פרק הים את מטעני גליו פעם אחר פעם, נוגח בחוף במצח נחושה. “הנה,” אמר חנניה לילד, “תראה איזה יופי,” ושניהם השתופפו אל הפרחים הריחניים כמוצאי שלל רב.

חנניה ואוניקס הגיעו אל החוף ויחד שתו מים קרירים מברז על יד סוכת המציל. חנניה מחה את הזיעה ממצחו והיטיב את הכובע על ראשו. היה חם. לפתע הגיח לעברו יש מאין ילד כבן חמש או שש, לא יותר, מדובלל שיער ויחף, לבוש תחתונים וחולצת טריקו גדולה ממידותיו. שיזפון גופו היה עמוק. הילד רץ בעיניים בורקות היישר אל הכלב, שעמד שמוט אוזניים ופיו עוד נוטף מי ברז, וקרא בקול, “אמא־אמא, תראי ת’כלב הזה, יוּ, איזה כלב יפה!” בלי פחד שלח את שתי ידיו אל הכלב וליטף את הפרווה המנומרת שוב ושוב באצבעות נרגשות. אוניקס עמד מולו בהכנעה כעז בשעת חליבה, מלחית בלשונו, בטנו מתרחבת ומצטמקת כמפוח. מיד הגיחה בשפיפה מתוך אוהל בד קטנטן שנחבא בין סלעי הכורכר אישה צעירה לבושה בשמלה ירוקה מקומטת. חנניה הביט בסקרנות בה ובאוהל, תוהה איך לא הבחין בהם קודם. האישה רצה אל הילד כנשוכת־נחש, יחפה אף היא. היא רכנה אליו מתנשפת והעלתה אותו אל זרועותיה והחזיקה אותו במאמץ. הילד התפתל בחיבוקה. “תורידי אותי אימא, מה אתך, תורידי, הכלב לא נושך, אני רק רוצה ללטף אותו,” צעק בזעם ופרפר בזרועותיה.

חנניה ניסה לפייס את האם, “גברת זה בסדר, מותר ללטף, הכלב לא נושך, הוא אוהב ילדים.” מתעלמת מדבריו, הורידה האישה את הילד הצורח אל החול, ולמרות מחאותיו גררה אותו אחריה, אוחזת בידו ובחולצתו, ושניהם הלכו והתרחקו, מבוססים בחול אל האוהל. בקושי הצליחה להכניס את הילד המתפתל פנימה, ומיד נעלמה גם היא בתוך האוהל ומבין קרעי פלגיו עוד עלו צעקותיה עמומות, “תעזוב כלבים עכשיו, תישאר פה! חסרה לך נשיכה? אחרי זה מאיפה להביא לך רופא?”

חנניה שרק לאוניקס ופנה אל המים. הכלב הביט רגע באיש, אחר כך פתח במרוצה אל הגלים בזנב מתנופף, מותיר בחול את עקבותיו כפותיו הגדולות. כשהגיע אל החול הרטוב, עצר את ריצתו בבת אחת, כאילו נבלם על ידי שלט־רחוק, והחל לרחרח בסקרנות יצור זעיר ושקוף שרגע אחד היה מהלך על קו המים בלי שהותיר בחול את רישומו ובמשנהו הוא קפוא על עומדו, נכון לקרב המכריע של חייו. חנניה שרק לכלב שוב וזה הרים את ראשו, והיצור המבועת ניצל את רגע החסד ומיד נמלט על נפשו, משקיע את אבריו הלבנבנים בבור זעיר של בועת אוויר עד שנעלם כלא היה.

חנניה הגיע אל קו המים, דורך על שברי צדפים וקונכיות, ושוב עלו צעקות עמומות מהאוהל. הוא הביט מעבר לכתפו וראה תמונה מוזרה: ילד מוציא את פלג גופו העליון מתוך האוהל ושוכב על החול כמוּקא עד חציו ממעיו של דג גדול, ויד אישה שלוחה מן האוהל שפלגיו מתבדרים ברוח, מגששת באוויר לאחוז בילד כאילו היא מנותקת מן הגוף ויש לה חיים משל עצמה. הילד היה זריז מאמו. הוא חמק מניסיונות הריסון של היד המגששת, זחל ונחלץ כולו מתוך האוהל ורץ צוהל בכיוון הים, היישר אל הכלב שעמד על קו המים, מרחרח ותוהה לאן נעלם היצור הזעיר ההוא.

הילד נפל על צווארו של הכלב כמוצא אח אובד. חנניה עמד מנגד, נבוך, והביט בחשש אל האוהל.

האישה באה שוב בריצה, פניה אכולות דאגה. היא נעצרה על יד השלושה, ידיה על מותניה, לא יודעת מה תעשה, כי עד שעברה את הדרך הקצרה אליהם, כבר ישב בנה על החול בהנאה גלויה, לחיו הרטובה מופנית אל אפו של הכלב ומלוקקת שוב ושוב בלשון הוורדרדה הטועמת אותה, מבטו מרוכז בחנניה והוא חוזר ושואל אותו, “איך קוראים לכלב? איך קוראים לו?”

“אוניקס,” ענה חנניה, והאישה הפנתה אליו את ראשה ושאלה בטון רגוז אם לכלב יש חיסון ואם הילד לא יצטרך, חס וחלילה אנטי־טטנוס.

“אל תדאגי, גברת,” השיב לה חנניה בנועם. אחר כך אחז בסנטרו של אוניקס והראה לה את דיסקית המתכת שעל קולרו, “הנה, יש לו מספר ויש לו חיסן לעוד תשעה חודשים. את רואה, הם רק משחקים,” והשתתק כשראה שהאישה מניחה שוב את ידיה על המותניים ומכווצת את גבותיה ועוקבת במבטה אחר הילד הקטן והכלב הגדול, שהחלו רצים במעגל זה סביב זה.

“איזה כלב זה?” היא שאלה בחשדנות, “הוא נראה מפחיד כמו… כמו…”

“כמו אבא!” עזר לה הילד בצעקה תוך כדי ריצה וצחקוקים רמים, ואמו השתיקה אותו הנזיפה קצרה.

“כן,” אמר חנניה, תוהה על אבחנתו של הילד, “זה כלב מסוג גדול, אבל לא מפחיד.”

“איזה סוג?” התעקשה האישה.

“זה כלב דֶני, מסוג הרלֶקין, אם לדייק. למען האמת הוא עוד קצת גור. לא רואים?”

“אני יודעת גור־לא־גור,” מלמלה האישה הצעירה והסיטה אל מאחורי אוזנה את קצוות השיער השחור שהרוח הטיחה בפניה כל אותה העת. חנניה לא היה בטוח אם ראה על לחיה הימנית חבורה גדולה כששערה הוסט, או שהיה זה רק צל חולף. האישה מיהרה להסב את ראשה נגד כיוון הרוח ומבטה שב והתמקד בכלב.

“יש לו גודל של חמור,” צחק בנה.

חנניה לא נעלב. “נכון, גודל של חמור,” צחק גם הוא, “אבל שכל כמו של בן אדם.” בכל זאת חש צורך להגן על כבודו הנרמס של אוניקס. “הדֶנים האלה הם כלבים חכמים ונאמנים מאוד,” הִרצה לשניהם. “פעם גידלו אותם בתור כלבי ציד.” הילד הקשיב בתשומת לב. אמו לא גילתה כל עניין. “אוניקס,” מיהר חנניה להוסיף, “כמו שאת רואה, נחמד מאוד לילדים.”

האישה הנהנה וקראה לילד, “די, חיים, מספיק, בוא נלך הביתה.” חיים הרים את ראשו אל חנניה ושאל בחיוך שובה־לב אם הוא יביא את אוניקס עוד פעם מחר.

“אתם נוסעים הביתה, לא?” הִקשה חנניה, והילד צחק והצביע על האוהל, “זה הבית שלנו.” מיד תפסה אותו אמו באצבעו המושטת אל ביתם הארעי ושוב גררה אותו אחריה, גוערת בו כל הדרך לאוהל. הם השאירו אחריהם שני שבילים מקבילים של עקבות גדולים ועקבות קטנים, כאילו היו נמרה וגור חתולים.

אוניקס הביט בדמויות הנמוגות, מרחרח את האוויר בפליאה, עד שחנניה אמר לו, “אוניקס הביתה, חם.” הם החלו לעלות במעלה השביל. חנניה ליווה במבטו את האוהל הנרעד ברוח, ואמר לכלבו בקול רם, “החיים זה לא פיקניק.” אוניקס לא התרשם.

בבית מצא חנניה שתי הודעות בתא הקולי, אחת מרני מהמילואים ואחת מלאה, אחותו מנתניה. במקרר מצא קרטון חלב דל־שומן, שני זוגות גביעי אשל ושתי גבינות קוטג' חמישה אחוז. לצד דברי החלב היה קרטון של שש ביצים חומות ופיירקס עגול ובו פשטידת קישואים. עוד לפני שהרים את שולי הנייר המשומן, ידע שבצלחת מונחים זה על גב זה השניצלים המפורסמים של תמר. הוא חייך לעצמו, ושוב היה אסיר תודה על נדיבותה שאינה יודעת לאות. בטנו קרקרה מרעב. אחרי שהניח אוכל בקערה של הכלב, פתח את המקרר ומשך מן הצלחת של תמר שניצל אחד קר. הוא נגס בו ואכל אותו בהנאה, בלי לקחת צלחת, פרוסת לחם בידו האחת והשניצל באחרת, מערבב את ארוחת הבוקר בארוחת הצהריים. כששבע שתה כוס מים קרים והלך להתקלח. אחרי שהתלבש יצא מן הבית בחפזה ונסע לבית החולים. היה יום חמישי, יום אחד לפני ערב יום כיפור. שוב נדחקו השנה כל החגים לסוף ספטמבר, ויום כיפור חל שוב בשבת, וכך התעצמו הדכדוך והכובד שרובצים על היום הזה כל השנים מאז המלחמה. משהו מן הכובד הזה כבר שרה באוויר.

בחדרה של תמה גבהו הקירות מכל עבריה. הוא נעמד לצדה ברווח שבין מיטתה לבין מיטת שכנתה הצעירה, שהייתה שקועה עכשיו בַּמנוחה העמוקה שמעניקים סמי ההרדמה לזמן קצוב. הוא התבונן בתמה בעצב שלא שיער שיש ביכולתו להרגיש: היא הייתה קצת יותר חיוורת מאתמול, לא יותר, ומה שהתחולל בתוך גופה לא ניכר מבחוץ. היא נראתה כמו שנראתה כל התקופה האחרונה: עלה דק ושקוף שמתמלא אט־אט באבק. עלה בזיכרונו התפוח האדום היפה שרני מצא ביום סתיו אחד רחוק למרגלות עץ התפוחים בגינה. בעיני רוחו שב וראה את התדהמה והתיעוב שאחזו בילד כשנגס בפרי הבשל ונחשף לפתע תוכו הרקוב, שהתפתלה בו תולעת לבנבנה. רני ירק וירק וזרק את התפוח בקשת אל מעבר לשיחים ורץ אל צינור ההשקיה ושטף את פיו שוב ושוב. הבעת הגועל לא סרה מפניו כל אותו אחר הצהריים. כמעט שנתיים, עד שגדל והתרצה, לא נגע רני בתפוחים. חנניה משך כיסא, התיישב עליו בכבדות, והזיכרון ההוא, הרחוק, התפוגג כלא היה.

אחרי שישב כמה דקות בדממה, קם והרים את לוח המתכת שהיה קשור בחוט אל מעקה הברזל של המיטה מצד הרגליים, וקרא: “ארבע בבוקר: צד שמאל. שבע וחצי: גב: אחת עשרה וחצי: צד ימין.” הוא שמט את הדף מידו בפקפוק. באחד הימים ישב בחדר של תמה כל הבוקר. איש מן הצוות הסיעודי לא נכנס אל החדר כדי לשנות את תנוחתה ולהקל במעט את סבלהּ מפצעי הלחץ החומים שפשו בגבה ובירכיה. הדף על לוח המתכת נשאר ריק וחלק. בצהריים הלך לקנות לעצמו כריך, וכשחזר גילה לתדהמתו שהדף מולא עד תומו בכתב יד זעיר: “חמש בבוקר: צד שמאל, שמונה וחצי: גב, אחת עשרה: צד ימין,” וכן הלאה. מובן שהתלונן מרה, ועד ראש המחלקה הגיע. אבל מה זה עזר. מכל מקום, מאותו יום התייחס בחשדנות לכתוב בדף היומי והאריך את ביקוריו לצד מיטתה עד כלות כוחותיו. עתה קרב שוב אל תמה ורפרף בידו על המצח הקר. עפעפיה לא זעו. הוא הביט באיבריה הרפויים וייאוש חדש התבצק בגרונו. הזמן התפוגג אט־אט, זוחל בין המיטות כנחש לא־נראה. האחיות נכנסו ויצאו מן החדר, פטפטו ביניהן, פטפטו איתו, מחליפות כבדרך־אגב את שקית ההזנה המרוקנת ואת החיתול הגדול עד להביך שהקיף את ירכיה של אשתו. רגע מלא החדר רמזי חיים ובמשנהו שב השקט לשרור בין הקירות.

כשהחל להחשיך, הלך לחפש את האחיות. “גמרתי את המשמרת שלי להיום,” התבדח בקושי, “אני הולך הביתה.” ואחרי שחייכו לעומתו בהשתתפות, אמר, “אני מצטער, אך לא אוכל לבוא מחר ומחרתיים, כי זורקים אבנים מהגשרים על הדרך המהירה,” ואיחל להן צום קל.

למחרת רץ אוניקס שוב לפניו לאורך השביל אל הים. בטרם השתין כיאות על שיחי המלוח, הבריח הכלב בנביחות רמות את החתול שראה מזווית עינו, יושב בהתרסה על גדר האבן של הבית הלבן. החתול נחרד ממקומו, קימר את גבו לעומת הכלב, סמר את פרוותו לפקעת אפרפרה ופלט מפיו קיסססס… ארוך ומבהיל. ממרחק בטוח בחן אותו אוניקס בהיסוס, החליט להניח לו לנפשו, ורץ הלאה. כשקרבו אל קצה השביל חיפש חנניה בעיניו את האוהל. ממרומי הצוק נראו סלעי הכורכר צפופים ומחוברים זה לזה כמקשה אחת, מסתירים מן העין את כל מה שביניהם. מעבר להם ראה רק את משטח החול הרחב הלבן, שתחילתו בשולי הצוק וסופו במים. הוא היה בטוח שהאוהל כבר פורק ושהאישה והילד הקטן המלא חיים חזרו אל ביתם. בכל זאת סקר את הסלעים שתחתיו. הוא שב ונזכר בהבעת הפנים המבוהלת של האישה הצעירה כשיצאה מן האוהל, ואיך נרתעה מפני אוניקס, ואיך התעשתה והניפה את הילד באומץ אל מחוץ לטווח הזינוק והנשיכה, לפחות כך סברה. לו ראתה את אוניקס במלוא גודלו, כשהוא עומד על רגליו האחוריות…

חנניה ירד בצעדים זהירים אל הסלעים ועבר ביניהם עד שהגיע אל החול. הוא הרים כף יד פשוטה אל המצח להצל על עיניו מפני האור המסנוור והביט בריכוז ימינה ושמאלה עד שהתגלו לו שולי האוהל. הוא הופתע מן השמחה שעלתה בו למראה הבד המתנופף ברוח. מיד אחז בקולרו של הכלב ואמר לו, “אוניקס, שקט. לא לזוז,” והתקרב מעט אל האוהל וכרה את אוזנו. ממשולש הסמרטוטים לא עלה כל רחש. הדבר היחיד ששמע היה הסתערותו של הים על קו החוף והתחתרותו העיקשת בחול. הוא הביט סביב. החוף השתרע רחב וארוך, נקי להפליא ושומם כמעט לגמרי, לבד מקומץ משוגעיו הקבועים שהלכו על החול בצעדים רחבים או רחצו במים הקרים.

מחר, חשב, החוף יתמלא מתרחצים ורוכבי אופניים ורוכבי סוסים, כמו בכל יום כיפור. אוניקס נבח פעמיים והביט בעיניים בוחנות באדונו האוחז בקולרו, מתקשה להאמין שפקדו עליו לעמוד במקומו בלי ניע, כשכל שריריו דרוכים ומוכנים לשלח אותו אל המים המלוחים. הוא ידע היטב שכוחו רב מכוחו של אדונו, וכי אילו רצה, היה מסיג את ידו מן הקולר ובזינוק מרהיב אחד היה קונה לו את חירותו.

אוניקס התיישב לצד בעליו, פער את לועו ופיהק פיהוק רחב. חנניה ליטף את גולגלתו הקשה. כלב טוב. לפתע קלטה עינו את דמותה של הצעירה, שמלתה הירוקה מתבדרת ושערותיה השחורות אסופות על עורפה, והיא שפופה על ברכיה ורכונה אל המים בגבה אליו. היא קמה ממקומה ופסעה בחזרה בכיוון האוהל, ובידיה שתי צלחות פלסטיק נוטפות מים. כשהתקרבה, הידק חנניה את אחיזתו בקולר. כשזיהתה את האיש עם הכלב, פנתה בצעדים נמרצים היישר אליהם, כמי שיש בפיה דבר דחוף, ומיד אמרה: “בוקר טוב, אתה יודע איפה יש בסביבה מכולת?” מן הכלב התעלמה לגמרי, בניגוד גמור לבהלתה מאתמול.

חנניה הצביע על השביל שירד בו. “יש צרכנייה במושב,” אמר לה, וכששאלה אם זה רחוק, השיב לה שלא כל כך: הליכה של עשר דקות בערך עד ראש הצוק, אחר כך שמאלה ברחוב מצפה הימים, דרך גן משחקים קטן. “אבל היום הם סוגרים מוקדם,” הוסיף, בגלל יום הכיפורים."

“אני יודעת,” הביטה בדאגה לעבר האוהל. הילד היה אפוא בפנים. ועוד חשב חנניה, כשראשה פנה אל האוהל: זה לא היה צל חולף. לחיה הימנית אכן הייתה חבולה ונפוחה, ושטף דם פנימי שכבר החל להיספח לבשרה צבע את עורה בגוונים של כאב. כשאחזה בימינה את זרועה השמאלית והעבירה את כף ידה על מרפקה, ראה חנניה שגם שם פרחה חבּורה גדולה.

האישה הישירה אליו מבט עז ולא ניסתה להסתיר עוד מעיניו את איבריה, משלימה עם נכונות אבחנותיו. החלטה גמלה בלבה. “אתה איש ישר אדוני, נכון?” היא ספק־שאלה, ספק־קבעה, “והכלב שלך הוא כלב שמירה, נכון?” חנניה הנהן במבוכה. “אוניקס לא בדיוק כלב שמירה…,” החל לומר.

“אז תשמרו לי שניכם על הילד כמה דקות,” קטעה את דבריו והראתה בסנטרה על מרומי הצוק. “אין לי לב להעיר אותו ולסחוב אותו איתי עד לשם. אני צריכה רק חלב ולחם ואני תיכף חוזרת.” היא לא חיכתה לתשובתו והחלה פוסעת לעבר מעון הבד שלה עם שתי הצלחות שכבר יבשו ברוח.

כשיצאה מהאוהל היה ארנק עור קטן בידה וסנדלי פלסטיק שקופים היו על כפות רגליה. “יש לך מספיק כסף?” שאל אותה חנניה בחשש־מה, מופתע מהעזתו. היא חייכה אליו מעומק לבה, נופפה לו בארנקה, וכבר פסעה פסיעות מהירות בכיוון השביל העולה אל הצוק, קוראת אחריה בקול, “יש לי, תודה. ואם חיים מתעורר, אני מרשה לו לשחק עם הכלב, רק תשמור עליו!” וצחקה והתרחקה במהירות.

בן־רגע נעלמו שולי השמלה הירוקה בין הסלעים, וכעבור רגע נוסף היא שבה ונגלתה לעיניו במעלה השביל, ושערה השחור מתנופף ברוח. חנניה נשאר נטוע על עומדו באמצע הדרך, בין האוהל ובין הים. הוא ידע שסבלנותו של אוניקס פוקעת, על כן שחרר את אחיזתו. אוניקס זינק קדימה, כמתחרה ברוח, ריצתו אל המים מלווה בנביחות שמחה. חנניה גער בו בחטף, “שקט אוניקס, שקט, אתה תעיר את הילד,” ובתוך כך חש מבוהל קצת מגודל האחריות. הוא התקרב אל האוהל והתיישב בקרבתו, חוסה בצלו של סלע הכורכר. בזהירות הסיט את הבד המרוט והציץ לתוך האוהל.

על חולצה שפרשה לו אמו על החול שכב הילד פרקדן באפלולית הנעימה וישן בשלווה, ידיו ורגליו פרושות לצדדים. רוק שקוף שניגר מפיו הפתוח סימן על לחיו שביל דק ועדין, כאילו חילזון מזדמן טייל על פניו בתדהמה, לפני שנעלם. חנניה הרפה מפלג הבד, השעין את גבו אל גוש האבן הדוקרנית, ומפיו נתמלטה אנחה עוד בטרם הספיק לרסן אותה.

עברו כעשרים דקות. החום גבר וחנניה מחה מצדעיו את הזיעה הנוטפת עליהם. גבו כאב מן הישיבה על החול. בכחול הים, על קו האופק, שטו שלוש סירות מפרש לבנות, שלושה מלאכים לבני כנפיים, מלווים ממעל בענן מאוגרף. לפתע צצה האישה מולו, שקית פלסטיק שקופה אחוזה בידה והכרת טובה גלויה על פניה. עוד לפני שהספיק לקום על רגליו, היא התיישבה לצדו בקלילות ואמרה, “הוא לא התעורר, נכון? היה לו חם בלילה ושעות הוא לא נרדם.” היא הביטה רגע באוהל, ואחר כך השיבה את מבטה אל חנניה. “סליחה שאני לא מזמינה אותך לבית שלי, צפוף שם,” צחקה. צחוקה היה מלבב. משקית הפלסטיק בצבצו מוצרי חלב וכיכר לחם פרוס. לפני שנתן את דעתו מנין הוא נעשה חקרן שכזה, שאל אותה, “מה תעשי עם החלב בחום הזה? הכל יתקלקל בשמש והצרכנייה סגורה מחר כל היום. ואז מה תאכלו?” היא השפילה את עיניה אל השקית. “אלוהים גדול, וחוץ מזה צמים, לא?”

חנניה שתק רגע. “גם לא כל כך בטוח פה, לבד בלילה, רק את והילד. בלילות באים לסלעים כל מיני טיפוסים, מעשני סמים. את לא מפחדת?”

היא משכה בכתפיה, אבל פניה הרצינו: “בורחים, אז זה מה שיש.”

“סליחה שאני שואל,” שאל בכל זאת, “מישהו הכה אותך? בגלל זה ברחתם?” הוא השתתק והביט בה מזווית עינו. האישה טמנה את ידה בתוך החול החמים והעלתה משם אגרוף מלא בגרגרי קוורץ זוהרים. היא מוללה אותם עד שניגרו נִכחה כמים וכפתהּ נשארה ריקה, חפנה עוד ובחנה בריכוז את החול הנוהר מטה כאשד דק, גרגריו חומקים ממנה כמתוך שעון־חול מתרוקן. פתאום טפחה בידיה לנקות אותן מן החול ואמרה, “כן, ברחנו מהמכות,” והנוקשות שהתעטפה בה קודם לכן נשרה ממנה בבת אחת. עיניה הבריקו ומלאו. סנטרה נקמט. עד שהתעשתה ומחתה את ריסיה בגב ידה, חמקו אל לחייה שתיים־שלוש טיפות כבדות והתנקזו בַּגומה שמעל לשפתה העליונה, ומיד נטרפו בלשון אדמדמה שרגע השתלחה מתוך פיה כגוף שיש לו חיים משל עצמו, ורגע חמקה אל החֵך. קנאה משונה נבטה בחנניה: אפילו בבכי עצור שכזה היה מוכן להסתפק. הוא התאווה לחלץ כמוה – ולו פעם אחת ויחידה – מתוך עיניו הפקוקות ומעומקי גרונו ומאבנֵי לבו את הדמעות התקועות שם ימים רבים ומסרבות בתוקף להתגלם לבכי.

האוהל הזדעזע, ולאחר קרב קצר צץ מולם בפתחו ראשו של ילד נסוך־שינה, שערו פרוע ועיניו נפוחות. ברגע שראה את האיש השעוּן אל הסלע, שבה אל הילד כל חיוניותו. הוא שעט החוצה, נתקל בקרסולו בזרד ששימש כיתד, כמעט החריב את האוהל ועיווה את פניו מכאב. “איפה הכלב, איפה אוניקס?” שאל והמשיך לקפץ על החול. האישה מיהרה למחות את עיניה וגביניה התכווצו. “מה פתאום כלב עכשיו? קודם כול תרחץ את הפנים בים ותבוא לאכול.” הילד אמר, “בסדר אימא, עוד פעם טונה?” ורץ אל המים ודחף את ראשו לתוך קצף הגלים ומיד רץ בחזרה אל אוניקס והחל מלטף בשתי ידיו הרטובות את העורף והגב השעירים בתנועות ארוכות מלאות הערצה. האישה ליוותה את הילד במבט עייף, “איזה לאכול ואיזה בטיח. ככה באמת הכול יחמיץ.”

לפתע ידע חנניה מה עליו לעשות, איך לא חשב על זה קודם. הוא קם מרביצתו בקושי רב, ניער מן המכנסיים את החול שדבק בהם ופשט את ידיו לצדדים, אף שלא ידע למה כיוונה המחווה הזאת. “אני גר שם למעלה במושב, לא רחוק מהצרכנייה, ואני רוצה להציע לך משהו. אשתי חולה מאוד והיא כבר הרבה זמן בבית־חולים. יש לי בית גדול, יותר מדי גדול, וריק. עכשיו זה רק אני והכלב. תיקחי את הילד ותבואו בבקשה להיות אצלי כמה ימים, עד שתסתדרו.” האישה הסתכלה בו בעיניים נוקבות. הביטה בו והביטה, בוחנת אותו מכף רגל ועד ראש, כאילו כוונותיו חקוקות באיברי גופו. חנניה עמד מולה כנכנע, נותן למבטה השחור לאמוד את טיב כוונותיו. “בסדר,” אמרה לבסוף, ובקולה הכרת טובה מהולה בעייפות. “בסדר, רק לכמה ימים, אבל מתי אשתך חוזרת?”

פני חנניה נפלו. “אני חושש שהיא לא חוזרת יותר.”

לרגע עמדה ביניהם שתיקה שהפרו רק בטישות הים, וכיוון שלא התגברה על סקרנותה שאלה, “היא הולכת למות?” וחנניה הניד בראשו, אמת־מילותיה כמדקרות חרב בלבו, תמה על שנדרש להערת־אגב של אישה זרה כדי שיחלחל בו לראשונה, עד למעמקיו, הצירוף שעדיין לא העז להעלות על דל־שפתיו: תמה הולכת וכלָה מן העולם. לא נותרו לה אלא אתמוליה. אין לה דבר עם המחר.

“אבל רק עד שיתפנה מקום במעון,” הבהירה האישה ודגה אותו אליה בחזרה. היא שילבה את ידיה בחיקה ובעיניה ניצת זיק שחור. “המדינה הזאת מלאה נשים כמוני, ובכל זאת צריך לחכות שיתפנה מקום, כאילו זה בית מלון בשיא העונה. מה שבטוח – הביתה אני לא חוזרת,” אמרה והעבירה שתי אצבעות זהירות לאורך לחיה החבולה.

חנניה עזר לה לפרק את האוהל. כשפורק דמה לדג שנִמשה מן המים: רגע או שניים מפרפר בעוז, וחדֵל. האישה קיפלה את האוהל, דחקה אותו לתרמיל טיולים מוכתם ואספה את כל מה שנשאר מפוזר על החול: גליל נייר טואלט, מברשת שיער, צלחות פלסטיק, מגבת גלולה, שני שימורי טונה. חפצים של בריחה. הכל נבלע בתוך התרמיל. אז הזדקפה ואמרה, “קוראים לי רוחמה וזה חיים.”

חנניה חייך והושיט את ידו, “אני חנניה ולכלב קוראים אוניקס.” היא צחקה, “את זה אני כבר יודעת.” לחיצת ידה הייתה איתנה להפתיע. חיים הקטן זרח מאושר כששמע שהולכים לגור אצל האיש והכלב. אוניקס כרכר סביב השלושה בעליצות ובתימהון, וכשהחלו לפסוע יחד במעלה השביל אל ראש הצוק, עצר רגע, רחרח באוויר. כשהתרחקו מעט, שעט בכיוונם.

לפנות ערב הלכה רוחמה שוב אל הצרכנייה של ברוך, ושבה ממנה עמוסה שקיות ניילון לבנות. לא עברה שעה קלה ומן המטבח הריק של תמה וחנניה היתמרו ריחות בישול והרחיבו את נחירי השכנים והרטיטו את חוטמי הכלבים והחתולים בבתים הסמוכים. כשהתעקשה ללכת לקנות ואחר כך לעמוד ולבשל למרות מחאותיו, נכנע לה חנניה, תוהה מה תאמר על כך תמר, והלך לחדר הריק של רני שגדל. הוא טאטא אותו ביסודיות ופרש על המיטה סדין צבעוני שמצא בתחתית הארון. כשפתח את דלתו החורקת, עלה באפו ריח קל של יושֶן.

הוא קרא לילד, הצביע על המיטה ואמר לו, “פה אתה תישן, מה דעתך?” חיים העיף מבט בחדר, ענה “יופי,” ורץ החוצה לשחק עם אוניקס. אחר כך לקח חנניה את המטאטא והיעה ועבר לחדר הריק של שלומית. הוא עמד רגע בפתח, ובידיו כלי הניקוי. על אף השנים שעברו, עוד השתמר בחדר יותר משמץ מעליצותה של בתו כשעוד הייתה ילדה: טביעות שתי כפות ידיים קטנות בצבע גואש שטבעה על הקיר ליד החלון; ציור גדול של פני ליצן שחרתה על דלת העץ של ארון הבגדים ולא הביעה חרטה גם אחרי שאמה טפחה לה קלות על עכוזה ושילחה אותה החוצה. בפינה אחרת, קרוב לחלון, עוד השתלשל מן התקרה כל השנים האלה המובייל שעשתה מחוט דייגים שקוף ומשברי צדפים ואבני כורכר קטנות ומחוררות, סבוך עדיין בחוטיו ומפרכס באוויר עם כל משב רוח מזדמן. כשעזבה את הבית, שבוע אחרי שהשתחררה מן הצבא, אספה שלומית לתוך מזוודה קטנה את כל בגדיה, הורידה מן הקירות את כל הציורים והתצלומים שלה ורק מן המובייל התעלמה והשאירה אותו. בחגיגיות הראויה, אוחזת במזוודה בבטחה, הודיעה לו ולאמה, למגינַת לבם, שהיא הולכת לחיות בקיבוץ עם אודי החבר שלה מהגדוד, ואחר כך נראה מה יהיה. הוא ותמה עמדו מחרישים נוכח נחרצותה, חשים שהנה היא נקרעת מהם לעולמים. היא השתקעה בחדר צר־המידות של אודי בפאתי הקיבוץ, תלתה שם את כל מה שקטפה מקירות חדרה, מצאה עבודה במפעל התכשיטים של הקיבוץ והחליטה שהיא רוצה להיות צורפת. כשנמאס לה לייצר טבעות כסף יצוקות, עברה לעבוד ברפת, אבל כמה חודשים אחר כך נפרדה שלומית מאודי ותם פרק הקיבוץ בחייה.

חנניה העביר את אצבעותיו על המכתבה המחורצת, העומדת בשיממונה שנים רבות, והחל לטאטא את החדר בתנועות רחבות. אחרי שאסף את הלכלוך והאבק, מתח גם על המיטה הזאת סדין נקי, ציפה את הכרית ופרש על הסדין שמיכת קיץ מנוקדת. משסודרה המיטה לשינה, שב החדר לתחייה. חנניה חנק בתוכו שמחה מתפרצת, מקווה שיהיה לה ולילד נוח בביתו. ובה־בעת ידע שהיא לא תתלונן. כשנפל מבטו על מסגרת החלון, הוא בחן בהתפעלות את הבוגנוויליאה שהשתרגה על קיר הבית והצלה על החדר. מבפנים נראו ענפיה עבים ונפתלים מכפי שהיו מצד הגינה, שם הם נחבאים תמיד תחת מעטה של עלים בהירים ואשדים שופעים של פריחה סגולה. לפני שיצא מהחדר, החליט לנער מן הווילון את האבק ששקע בין קפליו. הוא התחרט מיד: ענן של אבק אפף את ראשו וחילץ ממנו התעטשות גדולה, ועוד אחת, וכשרוחמה קראה מן המטבח, “לבריאות חנניה,” קפא במקומו, לא יודע מה יעשה. הוא אמר תודה בקול רפה, מיהר אל חדר השינה שלו, סגר אחריו את הדלת בשקט וחייג לבית החולים. “אותו הדבר,” אמרו לו, “אין שינוי.”

עוד לפני ששקעה השמש, ירדה על המושב עקת יום הכיפורים. רעש המכוניות דמם לאטו הכביש הבין־עירוני המתפתל צפונה בקצה המושב, לא הרחק מן הצימרים של גדליה. חדרי האירוח של האיש הזה עב־הכרס, מומחה־לשעבר למטִילות, מָלאו בכל יום כיפור מתארחים שהמירו את ההסתגרות הכפויה בבתיהם בעיר בנוף־צוקים וברחצה בים. וכך, עוד לפני שהחשיך ממש, כבר הזדרזו ופסעו בשביל היורד אל החוף לטבילה של ערב. באוויר עוד עמד חום היום שטרם התפוגג. אחר כך באה מן הים רוח מסולסלת, טלטלה קלות את פרחי ההרדופים שבצדי השביל והפיצה את ניחוחם למרחוק. וכשנשאר מכדור השמש האדום רק פלח צר של אור כתום, ממאן להיבלע בין גלי הים, הלך האוויר והצטנן, והצרצרים שבו והרהיבו עוז בנפשם והחלו מתחרים בניסוריהם בצפרדעים המקרקרות במקווה המים בכניסה למושב. וכשנעלמה השמש במים האפלים והרוחשים, ירד החושך והמושב נעטף דממה דקה.

בסביבות שמונה בערב צלצל רן מפאתי רמאללה. חנניה הרים את השפופרת מיד בצלצול הראשון.

“לא אבא.” צעק בנו לתוך המכשיר, “אני מדבר מהבסיס בפלאפון. שומעים גרוע כי אין פה קליטה, אז נעשה את זה קצר. לא, לא שחררו אותנו הביתה השבת, היציאות כאן ממש חרא, מה שלום אמא? אותו הדבר? טוב. אבא, תשמע, אני משתחרר בעוד כמה ימים ובא. מה זה הקולות האלה אצלך?”

“שום דבר, זה רק הטייפ, תיכף אני מחליש,” ענה לו אביו. “ותשמור על עצמך.”

“בסדר, תודה. ותחזיק מעמד,” הוסיף הבן וניתק.

חנניה הניח את השפופרת על כנה. הוא לא אמר לבנו דבר על דייריו החדשים. אחר כך התקשר לשלומית כדי לשאול אם כבר ירד החום לאדווה הקטנה. היה תפוס.

בערב ישב חנניה אל שולחן הפורמייקה לצד חיים הקטן, שהיה מצוחצח וּורוד־לחיים מן המקלחת החמה שעשתה לו אמו. ריחות טובים של סבון ושמפו עלו מעורו, שערו היה לח ודבוק למצחו, והוא לבוש באותה חולצת טריקו גדולה ממידותיו שלבש על החוף. אוניקס ישב על הרצפה ביניהם זקוף־ראש, עיניו בורקות ולועו פעור. חנניה קם ופתח לרווחה את דלת הבית, אולי תיכנס קצת רוח. את דלת הרשת השאיר סגורה, שלא יעקצו יתושים את חיים הקטן, ודרכּהּ הסתנן פנימה אור הפנסים, עמום ומעורפל.

כשחזר והתיישב אל השולחן וחיים לצדו, האיצה בהם רוחמה מן הגינה, “תאכלו, תאכלו, זה שאני צמה זה לא סיבה שתהיו רעבים, בשביל מי בישלתי?” אבל כמות המאכלים שרוחמה בישלה הייתה גדולה מתאבונו של חנניה: קציצות ברוטב עגבניות, פלפלים ירוקים בהירים ממולאים אורז וקערה מלאה עגבניות, מלפפונים ובצל, כולם חתוכים לפרוסות עבות ומבהיקים משמן. חנניה אכל לאטו קציצה אחת עגולה, שהייתה חריפה לחִכּוֹ, ומזג לו ולילד מים קרים. הילד אכל לצדו מתבשיליה של אמו בתיאבון רב, וניכר בו שלא אכל אוכל של ממש ימים רבים. אוניקס הביט בשניהם והזיל את רירו. “תיכף אתה,” הבטיח לו חנניה, ואוניקס כשכש בזנבו כשכוש רפה של אכזבה.

“חנניה, בן כמה אתה?” שאל הילד פתאום ומחה בגב ידו את רוטב העגבניות שנזל על סנטרו.

יש לך סבא?" חנניה צחק, והילד הנהן בפה מלא. “אז אני כמו סבא שלך.”

“אז אתה לא כל כך זקן,” התפעל חיים, לעס עוד ובלע והוסיף בכובד ראש: “לי יש שני סבּאים, אבל אני אוהב רק אחד.”

לבסוף אכל חנניה יותר משהתכוון. הוא העביר את ידו על בטנו התפוחה בתנועה מעגלית. מאכלים בטעם כזה לא אוכלים בכל יום, וחגורת מכנסיו מזמן לא לחצה כל כך על בטנו. בסתר לבו השווה את מה שאכל עם מטעמיה של תמה, אך סירב להגיע לכלל מסקנה. הוא לגם עוד מכוס המים והביט החוצה מבעד לרשת המתוחה על החלון: על המדשאה, בגבהּ אליו, ישבה על כיסא הנדנדה של תמה אישה צעירה, שחורת שיער, ונדנדה את עצמה בשלווה, ראשה מוטה לאחור אל שמי הלילה הכהים, המוארים באור־ירח חיוור ומנוקדים באין־ספור כוכבים. לצדו ישב ילד עגלגל, שחור שיער אף הוא, רכון אל צלחתו באינטימיות שבין אדם לאוכלו. חנניה העביר את עיניו הלוך ושוב מן האישה שבחוץ אל הילד שלצדו, מנסה נואשות לחקוק את התמונה הזאת במוחו. כל כמה שניסה, צפה ועלתה מעומק זיכרונותיו תמונה אחרת: ערב קיץ שליו, תמה יושבת על כיסא הנדנדה הירוק, קוראת ספר עבה לאורה הדל של המנורה שבגינה ומשחקת בהיסח הדעת בתלתלי שערה; רחש גלי הים הזוחלים אל החוף מתערבב בצלילי נעימה ערֵבה שבוקעת מחלונו של בית לא רחוק; רני שרוע על הדשא למרגלות אמו, נוגס בפלח אבטיח ויורק את גרעיניו השחורים על פרוותו החומה של קסם, כלבם הראשון שמת מזמן בשיבה טובה.

חנניה קם ממקומו, כולו חרטה. הוא ליטף את ראשו של אוניקס ואמר לו, “בוא־כלב־טוב־שלי, בוא לאכול, למה בכלל נתתי לך לחכות.”

כששטף את הכלים – הוא לא הסכים בשום אופן שרוחמה תשטוף אותם – הטלפון צלצל. לפני שהספיק לנגב את ידיו, הרים הילד את השפופרת וצעק לתוכה, “מי זה?”

“סגרו,” אמר מיד וטרק את השפופרת. מיד צלצל הטלפון שוב. חנניה הזדרז לענות.

“אבא?” אמרה שלומית ותימהון בקולה, “צלצלתי לפני רגע אבל כנראה הייתה טעות במספר, ענה לי איזה ילד.”

אביה לא ניסה להעמיד אותה על טעותה.

תגידי, מה שלום אדווה," התעניין.

“אדווה בסדר, היינו היום אצל הרופאה, מזל שהספקנו לתפוס אותה לפני כניסת החג. זה לא וירוס. זה סטרפטוקוק, אדווה קיבלה אנטיביוטיקה לעשרה ימים.”

“אימא אותו הדבר,” נידב אביה קומץ מילים מיזמתו, “דיברתי עם בית החולים אחרי הצהריים, אין שינוי.”

בתו שתקה ארוכות מן העבר האחר בטרם נפרדה ממנו לשלום.

בערך בתשע בערב, בזמן שהיה רבוץ ליד אוניקס בכניסה לבית, החלו עיניו של הילד להיעצם. רוחמה אחזה בו בבתי שחיו, הרימה אותו אל זרועותיה, היטיבה את ראשו על כתפה ונשאה אותו בצעדים זהירים למיטה שנתן להם חנניה. כל הדרך לחשה לו, “שְשש… חיים, הולכים לישון, ששש…” עד שהניחה אותו במיטה. חיים התהפך על בטנו ונרדם מיד. אמו כיסתה אותו בשמיכה הדקה ובאה לשבת לצד חנניה בסלון. הוא הסיר את משקפיו והניח את מוסף החג מידו וחייך במבוכה אל האישה החבולה. כשחייכה אליו בחזרה בעיניים מאירות, שאל אותה בעדינות מה שרצה לשאול כבר קודם, אף שניחש מה תהיה תשובתה.

“המשפחה שלך יודעת איפה את? לא דואגים לך?” ומיד בוש בסקרנותו.

“ביום כיפור אני אף פעם לא מתקשרת לאף אחד,” התחכמה, “חוץ מזה, אין לי מי שידאג לי כל כך,” צחקה במרירות.

אין לך משפחה?" חזר ושאל ובחן בהיחבא את תווי פניה המתקשים. היא משכה את שפתיה מטה. “בטח שיש לי. אבל מה שיש לי לא נקרא משפחה.”

הוא לא רצה לדחוק בה, על כן שתק; ודווקא עכשיו, כאילו הייתה שתיקתו סימן מוסכם ביניהם, היא החלה לפרוש לפניו את קורותיה. “ממש סרט טורקי,” אמרה לו וקולה נסדק, וסיפרה לו איך מתה אמהּ כשהיא הייתה קטנה־כל־כך שאינה זוכרת ממנה אלא ריח נעים, אולי של בושם, וקול עמוק וצרוד מסיגריות ומאין ספור צעקות שהוחלפו בינה לבין אביה ומכל השירים ששרה, כי לאימא שלה היה קול קטיפה והיא הייתה שרה אפילו במועדוני לילה, כך סיפרו לה. רוחמה שתקה רגע, אולי הפליגה למחוזות לא־לו. אחר כך אִבחנה בלי חמלה: כמה חבל שאבא שלי לא חלה ומת במקומה, ומוללה באצבעותיה את שולי שמלתה. אחר כך סיפרה לו שאחיה ברח לפנימייה ושכח אותה, ועד היום היא לא סולחת לו על שהפקיר אותה ככה לבדה, בידיים של אבא שלה. “ובגיל שבע עשרה,” משכה בכתפיה, “ברחתי גם אני מהבית עם הבחור הראשון שהראה לי משהו שמזכיר אהבה.”

“אבל די, באמת,” התעשתה רוחמה והזדקפה במקומה, אולי היא מטריחה בסיפור הנדוש שלה את האיש הזה שהיטיב עמה ואסף אותה אל ביתו. “היום יום כיפור, צריך לסלוח,” צחקה צחוק מר של מי, שאין סליחה בלבו, ועיניה נשארו חתומות. אחר כך מוללה את המפית הרקומה שעל השולחן וניסור הצרצרים לבלב ביניהם שעה ארוכה. לבסוף הסיטה את הכיסא לאחור, ולפני שקמה ממקומה אמרה לו בקול כבוי, “ותראה איזה מזל היה לי – ברחתי מהמכות של אבא שלי ונפלתי על בעל שלא הפסיק לתת לי מכות מהיום שהתחתנו. אתה בחיים לא תנחש מה שמו. רחמים קוראים לו, רחמים!” היא חייכה אל חנניה חיוך חם, “ראיתי שהתכלת לי על הפנים ועל היד, בים. את הסימנים קשה להסתיר. אבל האמת שלא בגלל זה ברחנו, אלא בגלל המכות שהוא נתן לחיים. סתם נתן לו, רק כי הילד לקח כמה קוביות שוקולד בלי רשות. בשביל זה להרביץ? חיים בכה עד שכמעט נחנק! אז החלטתי לברוח. לבן שלי לא מגיע חיי כלב.”

חנניה בלע את רוקו ופזל בכיוון אוניקס, כתובע את עלבונו.

פתאום חש צמא גדול, והשתוקקות למשהו מתוק הרעידה את גופו מבפנים. חצי האבטיח שחיים הביא מן המטבח עמד על השולחן בינו לבינה, אדום, עסיסי, מנומר גרעינים שחורים כגבה של פרת־משה־רבנו ענקית. הוא בלע את רוקו ולא נגע בפרי. בתוך כך הנֵצה בו גאווה גדולה על שנתן לשניהם מקלט בביתו.

כששמע אותה שואלת בעדינות, “ואשתך, מה יש לה שהיא לא חוזרת?” ענה רק שהיא חולה מאוד וחשק את שיניו. אבל רוחמה שאלה אותו עוד ועוד, וכשפוגגה באהדתה את שרידי הסתייגותו, הלך ופרם עצמו לפניה, ומעולם לא נהג כך אפילו עם מכריו הוותיקים. הם שוחחו שעה ארוכה: פעם הוא מקשיב לה קשב רב, ופעם היא תולה בו מבטים ומנידה בראשה בצער בעוד חיי האיש שמולה מתפענחים לה אט־אט. כשהשתתקו לבסוף היו שניהם נסערים. היא מחטה את אפה בקול גדול, הוא העביר את אצבעותיו על לחייו ומחה אותן פעם אחר פעם, מתקשה להאמין שדווקא מול אישה זרה, שחורת־עיניים, נחלצות מתוכו הדמעות כגבישים שנמסו, מוקאות החוצה מעיניו זו אחר זו, רותחות וגועשות, עד שחש שנעקרה מלבו אבן כבדה. הוא הביט בה בחשש, שמא גולגלה האבן הזאת היישר אל חיקה.

באמצע הלילה העיר את חנניה קול בכי. הוא קם על רגליו אחוז שינה, ולרגע לא ידע מאין באים הקולות, מהחדר של שלומית או מהחדר של רני. הוא דשדש בחרדה אל החדר של רני, מהדק בתוך כך את הקשר במכנסי הפיג’מה. מה קרה לרני שהוא בוכה כל כך חזק? כשנכנס לחדרו ראה את תמה גוהרת מעל לילד בשיער פזור, מלטפת את ראשו ולוחשת לו מילים מרגיעות. כשהתקרב עוד, הרימה אליו את פניה ורוחמה לחשה, “סליחה שהערנו אותך, באמת סליחה, חיים חלם חלום רע.” חנניה נרתע לאחור, הסתובב ושב אל חדרו, לבו הולם בחזקה.

כשהתעורר שוב באותו לילה, הבין מיד שחיים הוא שבוכה ולא בנו שגדל. הוא קם מן המיטה, הדליק את מנורת הקריאה ופתח את מגרת השידה של תמה. הוא חיטט בתוכה, מסונוור מן האור הלבן, עד שמצא את מבוקשו: שעון מעורר גדול. ברגע שמתח את הקפיצים, התעורר השעון העגול לתחייה והחל מתקתק תקתוקים רמים. הוא כיוון את המחוגים לשעה הנכונה – ארבע ושבע דקות לפנות בוקר – והלך אל הילד. רוחמה חייכה אליו חיוך נבוך, “משהו כנראה מציק לו מאוד.” הילד ישב במיטה ברגליים משוכלות, שני פסי דמע רצים המורד לחייו, פיו וסנטרו מזדעזעים לסירוגין כמו בשיהוק בלתי נשלט. “יש לי משהו מיוחד בשבילך,” אמר חנניה לחיים בקול מפתה ובטונים השמורים לנכדיו הקטנים. בתנועה רחבה חשף את ההפתעה שהחביא בכפות ידיו, כקוסם לפני קהל. חיים הפסיק לבכות והזדקף.

“מה זה? שעון?” שאל וסנטרו רעד.

“כן אבל מיוחד מאוד,” לחשש חנניה באזנו, “זה שעון מאוד־מאוד מיוחד, ורק לך אני נותן אותו, עכשיו תישן ובבוקר אספר לך עליו.”

חיים הרים את ראשו אל אימו, וכשגם היא חייכה אליו שב והניח את ראשו על הכרית. הוא חיבק את המתכת הקרה של השעון בשתי ידיו, תלה את עיניו בנקודה עלומה באוויר והקשיב רגע לתקתוקו. מיד אחר כך התהפך על צדו, עצם את עיניו ונרדם. חנניה ורוחמה יצאו החוצה על קצות האצבעות. חנניה הניח לה לחמוק מן החדר ראשונה. היא הסתכל בגבהּ ההולך לפניו, גא בהצלחתו. באור הקלוש הבריק שערה כאשד של דיו שחור. לפתע נבוך מכך שהיא רואה אותו ככה, לבוש במכנסי פיג’מה רפויים. רוחמה סובב אליו את ראשה. מה זה הפטנט עם השעון?"

“אה זה כלום, זה השעון של אוניקס,” הסביר. “כשקיבלנו אותו הוא היה גור בן־יומו, וכל לילה יִילל שעות, אולי הפרידו אותו מאמו מוקדם מדי. אז אשתי שמה את השעון הזה בסלסילה שלו. היא קראה באיזה ספר שהתקתוק מרגיע גורים כמו דפיקות הלב של אמא שלהם.”

“אפילו יותר מאימא אמִתית…” רטנה. אחר כך אמרה תודה ולילה טוב, וחמקה אל החדר של שלומית.

לפני שנכנס למיטה, פיהק חנניה פיהוק גדול, התכופף אל אוניקס שישן על המחצלת מצונף כאוזן וליטף את פרוותו ליטוף קצר. הכלב הזיז את אזנו כמגרש זבוב.

בחמש בבוקר פלשה אל שנתם קריאת התרנגול של מנחם והפרה את הדממה הכּוּלית שעטפה את המושב. חנניה הסתובב אל הצד השני, טומן את ראשו בכרית ונרדם שוב. בשעה שבע, כשרוחמה וחיים עוד נמו בחדרי ילדיו, הוציא את אוניקס אל החצר והלך להכין קפה במטבח. הוא השתדל לעשות הכול בשקט, שלא יעיר את השניים, וחש הנאה גדולה: הנה יש בביתו בני אדם, חיים ונושמים, נמים בחדרים הסמוכים, ועליו להשתדל לעשות הכול בשקט. הוא שתה במהירות והתקשר אל בית החולים.

חנניה פינה את הכוס הריקה מהשולחן, כשתמר דפקה על דלתו בדרכה לבית הכנסת, מטפחתה על ראשה ומחזור תפילות קטן בכריכת פלסטיק שחורה בידה. היא דחפה את ראשה בין דלת הרשת לבין המשקוף, כמו בכל פעם שלא רצתה להתעכב. “השניצלים היו בסדר חנניה?” כשראתה את כמות הכלים הרחוצים על השיש כמעט התפתתה לשאול אם תמה חזרה הביתה, אבל במקום זה תהתה, “פתחת צימר, חנניה?” הוא ביקש ממנה להנמיך את קולה, ולמראה עיניה הנפערות מולו בתימהון ניסה להסביר לה והסתבך בהסבריו. לבסוף לחש לה את כל הסיפור בקצרה והוסיף שהסידור הזה הוא רק לכמה ימים. כשהתחוורה לה התמונה הנהנה תמר בהבנה וחסכה ממנו את שבט ביקורתה. “לפחות אתה לא לבד,” אמרה. חנניה היה אסיר תודה גם על דקות אבחנתה. “טוב,” היא חייכה אליו חיוך מתחכם מלא קמטים ובעיניה נדלק ברק, “מי שלא צם ביום כיפור, שלפחות יעשה מצווה, נכון? לי יש על הרבה לכפר, אז אני הולכת לבית הכנסת. להתפלל גם בשבילך?” היא צחקה. “ואם אתה רוצה, תיכנס אלי בצהריים, יש לי ארגז מלא צעצועים של הנכדים, אם הילד יצטרך.” היא פנתה ללכת, ולפני שטרקה את הדלת המרושתת הסבה אליו את ראשה ואמרה, “הכול־נִדרי יותר גרוע כל שנה.”

יום הכיפורים עבר בעצלתיים. החום היה כבד מאוד. רוח חמה נשבה מן הים, ואד עלה ממנו. כל יום כיפור חם יותר מקודמו, הרהר. רוחמה הייתה שרועה על הספה החומה בסלון הצנוע שלו, מעולפת מן החום ומן הצום. חיים התרוצץ כל הזמן בין חדרו לבין הגינה. בעשר כבר לא ידע מה יעשה. כשגבר החום עוד יותר, הדליק חנניה את המזגן באי־רצון. מנוע המכשיר הישן טרטר כמו טרקטור והרעיד את החלונות. כשהילד נכנס אל הבית בפעם המי־יודע־כמה, חנניה קם ממקומו והלך אחריו אל החדר ושאל אותו אם הוא רוצה לבוא איתו ועם אוניקס לים, אם אימא שלו מרשה, כמובן. היא הרשתה, ואחר כך פנתה אל חנניה, “אמרת שיש במושב בית־כנסת? ואולי יש לך מטפחת ראש בשבילי?” חנניה קם והלך לחדר השינה. בחרדת קודש פתח את הדלת השמאלית של ארון הבגדים הגדול. הדלת חרקה בהיפתחה. חנניה משך אליו מגרה לא עמוקה ושלה מתוכה צעיף שיפון מרשרש בגוון ירקרק. הוא קיפל אותו לשניים והלך לסלון. בעיניים כלות הביט ברוחמה, שעטפה את ראשה בצעיף וקשרה והידקה אותו תחת סנטרה בקשר כפול. אחר כך נעלה את סנדלי הפלסטיק, החליקה בידיה את שמלתה הקצרה ואמרה, “אני מוכנה. תסביר לי איך מגיעים לבית הכנסת.”

בצהריים כשחזרו מן הרחצה בים, רוחמה עוד לא הייתה בבית. “לא נחכה לאימא שלך,” אמר חנניה לחיים, “ישר למקלחת!” הוא רחץ את הילד מן המלח ומן החול וסיבן את גופו וחפף את שערותיו, ובקושי הצליח להסוות את ההנאה שהסבה לו נוכחותו המחודשת של ילד בביתו. הוא ניגב את חיים היטב וסירק את שערו הלח. אחר כך עזר לו ללבוש את חולצת הטריקו הגדולה ממידותיו ושאל אותו במורת רוח אם אין לו בתרמיל שום בגדים להחלפה, וכשחיים ענה לו, “לא, כי אימא מיהרה,” ביקש ממנו חנניה שיוריד את החולצה וילך לישון רק בתחתונים. “אני אכבס לך את הטריקו. בשמש זה יתייבש מהר,” אמר. אחרי שתמר תחזור מבית הכנסת, חשב, ישאל אותה אם יש לה בארון איזה בגדים של הנכדים.

אחר כך אכלו שניהם במטבח הקטן. חנניה ראה שפני הילד צרובים משמש למרות הקרם החלבי שמרח עליהם ועל כל איבריו לפני שזינק למים בעקבות אוניקס. על כן דחק בו שישתה, וחיים שתה שתי כוסות מים מלאות וביקש עוד ושתה ושניהם צחצחו שיניים ברוב טקס והוא השכיב את הילד במיטה של רני וכיבס את החלצה הקטנה ותלה אותה והלך לנוח. הוא הרגיש קורת רוח. הילד נרדם מיד. הים והשמש עִייפו את שניהם כהוגן. חנניה עצם את עיניו, הניח את ידו על הכרית של תמה ורפרף על הציפה באצבעותיו. לפני שנעצמו עיניו גילה לחרדתו שזו הפעם הראשונה שחשב עליה היום.

ביום ראשון בבוקר קם חנניה מוקדם. גופו היה דרוך. הוא התרחץ והתלבש בחיפזון. כשלגם מהקפה לגימות מהירות, שמע דשדוש רגליים מן החדר הסמוך. ראשה של רוחמה הציץ אליו, פרוע שיער ומנומנם. הוא תהה, “למה את ערה כל כך מוקדם? בכל אופן, השארתי לך קפה בקנקן, אם תרצי,” ושאל אותה גם אם היא רעבה. היא לא רצתה לאכול, אבל ביקשה רשות לקטוף כמה גבעולי מנטה מן הגינה. כשחזרה אל המטבח וצרור עלים ריחניים בידה, מלא האוויר בריחם המעקצץ. היא מילאה את הקומקום במי ברז והעמידה אותו על הכיריים.

“אני הולך עכשיו לבית החולים, אני חוזר אחרי הצהריים.”

“אני יכולה להתקשר מפה?”

“בוודאי, תתקשרי למי שאת צריכה.” חנניה הצטער שלא הציע את זה בעצמו עוד קודם, ומיד נחרד והזדרז להבהיר, “אבל את וחיים יכולים להישאר כאן כמה שאתם צריכים, כלום לא בוער.” אחר כך קם ממקומו, טפח על כיס חולצתו לוודא שלא שכח את הארנק, ולפני שיצא אמר לה בעדינות, “אני לא יודע אם את ואשתי בדיוק באותה המידה, אבל גם היא רזונת כזאת. תסתכלי בארון שלה, בטח תמצאי איזו שמלה שאת יכולה ללבוש.”

“תודה, עוד יום־יומיים ונלך,” אמרה ועיניה כעיני איילה לכודה. היטב ידע: אין לה לאן ללכת.

כשיצא מביתו, נטרקה אחריו דלת הרשת בחבטה גדולה שלא התכוון לה.

הוא נסע לדרכו, ולא ראה את רוחמה יוצאת מדלת ביתו בריצה וקוראת אחריו ומנופפת בידיה בתנועות בהולות אל המכונית המתרחקת. בצומת אותת ימינה, וכשהדרך הייתה פנויה האיץ את מהירותו ויצא אל הכביש הבין־עירוני. בזמן הנסיעה שמע יומן הבוקר עד שמאס בחדשות ובנפיחות העצמית של השדרנית. הוא כיבה את הרדיו. בסדר, חשב, אבל היא עושה רושם של אדם הגון. וחוץ מזה, מה כבר אפשר לגנוב אצלו? התכשיטים המעטים של תמה טמונים במקום שאף אחד לא יוכל לנחש, כסף מזומן הוא אף פעם לא מחזיק בבית, הרהיטים בני שלושים, אז מה כבר יכול להיות? ומיד התבייש בחשש שהתגנב אל לבו, והדליק שוב את הרדיו והעביר מתחנה לתחנה עד שמצא מוסיקה כלבבו.

כשהגיע לבית החולים, כבר קפחה השמש ממעל ללא רחם. הוא פרש על ההגה את מגן הקרטון והלך אל הבניין הראשי. בדרך למעלית עבר על פני חדר המיון ועל פני הרנטגן, אחר כך עלה לקומה השנייה. כשיצא קידם את אפו ריח חריף של עשן סיגריות שעישנו קרובי משפחה חמורי סבר בפינת העישון שמול המעלית. הוא מיהר אל דלת המחלקה, מנופף בקוצר־רוח בידו מול פניו כדי לסלק את העשן מנחיריו.

הוא נכנס לחדר 252 וקפא במקומו. המיטה הייתה ריקה. הסדין הוחלף, מישהו סידר את המיטה ומתח היטב את השמיכה המדובללת ותחב את שוליה מתחת למזרן. הוא מיהר אל דלפק האחיות, מצא שם את אריאלה, האחות החביבה עליו, ושאל אותה מבוהל, “איפה תמה? מה קרה לה?” וציפה לגרוע מכול.

“לא הודיעו לך?” שאלה כלא מאמינה.

“לא. מה קרה?” עורפו הקשיח וגופו נדרך.

“אבל צלצלנו אליך הבוקר, אני בעצמי דיברתי עם העוזרת שלך, היא לא מסרה לך?”

לא, לא," התבלבל, “איזה עוזרת? בטח כבר יצאתי, מה היא לא מסרה?”

העברנו את אשתך לטיפול־נמרץ אתמול בלילה, היא עשתה לנו כשל־נשימתי. היא מונשמת עכשיו והמצב קשה, מר גבע. תעבור בדלת בסוף המסדרון למחלקה ב' ממול, פה פשוט לא היה מקום, היא בחדר 266."

לבו של חנניה הלם בחזקה כשעשה את דרכו לאורך המסדרון, מזרז את צעדיו ככל שיכול. הוא הלך מהר וחש שהמסדרון משנה את צורתו ונעשה מנהרה צרה ואינסופית שסוגרת עליו בלובנה מכל עבריו. לאחר חיפוש שארך בעיניו כנצח הוא מצא את תמה שרועה במיטה בפינת החדר החדש, על יד חלון גרירה גדול. לרגע הרגיש כאילו הלך־והלך־והלך במסדרון עקלתוני עד ששב אל נקודת המוצא. גם כאן תמה שכבה על גבה באותה פינה, ליד אותו חלון, ראשה מוטה לאחור, עורה חיוור וידיה שמוטות לצדי גופה. גופו הזיע. ידו השמאלית רעדה. הוא גרר כיסא והתיישב לצד המיטה. הוא הביט בגוף הרופס בעיניים מצועפות. צינורית שקופה הייתה תחובה בזווית פיה, צינורית דקה אחרת נתחבה באפה, מחט עירוי הייתה נעוצה בווריד ידה הימנית, ומכשיר הנשמה גדול ניצב בינה לבין החלון, דוחס במקומה חמצן לריאות ומאווֵש לצדם כאילו יש לו חיים משל עצמו.

שעה ארוכה ישב חנניה ליד מיטתה, ואימה חדשה זוחלת לאטה במעלה גבו. הוא התעלם ככל שיכול משתי הגופות הדוממות כמוה, השרועות במיטות האחרות, אינן מנידות איבר. מדי פעם בחן את מכשיר ההנשמה בחשש שמא חדל לפעול. הוא לא הצליח להבין מדוע אין הוא מעז לגעת בה היום ומדוע הוא מרגיש חסר אונים, מבוהל ובודד יותר מבכל יום אחר. זמן רב ישב מולה, בוהה בפניה החתומות, עד שאבדה לו תחושת הזמן. הוא פכר את ידיו. לא היה בכוחו לעזור לה. הוא קם מן הכיסא והתהלך ברווח הצר שבין הקיר למיטות, ומבטו נמשך אל פיסת הרקיע הדבוקה לזגוגית החלון, כאילו צפונה לו מעֵבר לה הבטחה גדולה. הצבע העז של השמים ותחושת אבדנה הקרב העלו בו זיכרון בהיר מיום אחד קסום בשטוקהולם. הם הלכו לאטם לאורך הנהר, אחרי שסיירו בבניין היפה של העירייה. מזג האוויר היה נעים ורוח קלה חלפה בשערותיו. “תסתכל!” קראה תמה בהתפעלות, וכשהרים את עיניו לשמים ראה שלושה כדורים פורחים ענקיים ססגוניים נושאים בסליהם תיירים תאבי־הרפתקאות. קרני השמש ריצדו על מי הנהר. הם פסעו בשלווה על תשבץ האבנים הבהירות של הדרך העתיקה, שדֵרת עצים עבי גזע לצדם האחד ותכול הנהר לצדם האחר. סירת עץ קטנה שנקשרה בחבל לעמוד אבן עגול היטלטלה במים. על ירכתיה היה כתוב באנגלית: Time is what life is made of.

שניהם הביטו בכתובת המיטלטלת במים והסתכלו זה על זה וחייכו; ונדמה להם שהחיים מסבים לתשומת לבם, בניגוד לרצונם את העובדה שגם זמנם שלהם קצוב, שאף את חייהם שלהם אפשר לתמצת במשפט קצר אחד שמישהו שרבט בהנף אחד של מכחולו על ירכתי סירה מיטלטלת בנהר. תמה היטיבה אז את אחיזתה בזרועו ותהתה אם זהו שמה של הסירה. הוא ענה לה, “לא, תראי, בקצה השני כתוב אנדריאה.”

חנניה הביט עוד רגע בפיסת השמים הכחולה הדבוקה לזגוגית החלון ונשם עמוק. כן, זמן. הכול רק שאלה של זמן. שוב קרב אל המיטה, והסירה ההיא מן הנהר בשטוקהולם עדיין עוגנת במוחו. תמה המשיכה לשכב על גבה כאבן, החיים הולכים ושומטים ממנה את ידיהם. עכשיו הבחין גם כמה כחשה: רזונה מודגש בעצמות לחייה הבולטות ובכתפה המבצבצת מחלוק בית החולים התלוי ברפיון, מעוררת רחמים בלובנהּ. לבו נכמר. הוא העביר יד מהססת על מצחה הקר, וכשנכנס לחדר אח חייכני ואמר, “יש ביקור רופאים, בבקשה לחכות בחוץ,” ירד חנניה לקומה הראשונה והתקשר אל בתי ילדיו.

כשחזר למושב כבר ירד הערב. האורות בביתו דלקו. הוא טרק את דלת המכונית ומיד הסתער עליו אוניקס מן הפשפש הפתוח בנביחות רמות. חיים רץ בעקבותיו היישר אל חיקו. לרגע נמלא חנניה אושר שאת טעמו שכח מזמן, כאילו יד נעלמה ניתקה, ולו לרגע קצר, את הקורים הסמויים שחיברו אותו אל תמה באהבה ובכאב. הוא הדף מעליו את הכלב וליטף קלות את ראשו הילד. “שובב,” אמר בחיבה, “אתה שובב,” והתכוון לשניהם.

שלושתם נכנסו אל הבית. רוחמה עמדה ליד הכיור וקילפה מלפפון ירוק. ריח הירק הטרי נישא באוויר. המטבח הבהיק. חנניה ניחש שכך נראים גם החדרים האחרים. על שולחן הפורמייקה עמדה צנצנת זכוכית ובה ורדים צהובים שקטפה מן הגינה. רוחמה שטפה את המלפפון ואמרה לו, “אתה בטח רעב, עוד מעט נאכל.” היא דיברה בטבעיות גמורה, ובאיבריו התפשטה אי נוחות. אולי הבחינה בה ואולי לא.

“מה שלום אשתך,” שאלה ועל פניה צער גלוי וכן.

“לא כל כך טוב,” ענה, “העבירו אותה לטיפול־נמרץ.”

“אני יודעת,” השיבה, “התקשרו מבית החולים רגע אחרי שיצאת בבוקר. רצתי אחרי האוטו שלך, אבל לא שמעת. גם הבת שלך צלצלה. מסרה דרישת שלום. והבן שלך התקשר פעם שנייה לפני איזה חצי שעה מהצבא ומסר שהוא מגיע לפה עוד מעט. אמרתי לו שאתה עדיין בבית־חולים.”

הוקל לחנניה כששמע שרני מגיע. לרגע עמדה ביניהם שתיקה סמיכה שהעירה בה חרדה סתומה והיא שאלה: “אתה רוצה שנלך כשהבן שלך מגיע?”

חנניה מחה נמרצות וחייך אל האישה שעיניה הגדולות נצצו מולו, עד שחייכה אליו בחזרה ולקחה עוד מלפפון ושטפה גם אותו במי הברז. שני צמידי הזהב הדקים שענדה על ימינהּ הצטלצלו עם כל תנועה של ידה.

“בוא,” אמר חנניה לחיים, “בוא נוציא את אוניקס לטיול קצר,” ושלושתם יצאו עם הכלב בכיוון הצוק. הדרך החולית הוארה לכל אורכה באור החיוור של פנסי הגינות של הבתים הגדולים, כאילו עשו בעלי הבתים יד אחת להאיר להם את השביל. למטה געש הים כדרכו. אוניקס שעט קדימה והילד רץ בעקבותיו, וחנניה נחרד וקרא לו שיחזור מיד. אחר כך אחז בחזקה בידו של הילד. “עכשיו תלך כל הזמן לידי, חיימ’לה, ואל תעזוב לי את היד, הצוק בקטע הזה גבוה מאוד ולא רואים כל כך טוב.”

חיים השתרך לצדו באי־רצון מודד בעיניו את המרחק שאוניקס העז לעבור. חנניה הצביע על גוש עלים מחודדים. “תסתכל חיים,” אמר לו. “חבצלות.” הילד משך בכתפיו.

אוניקס הטיל את מימיו על אחד השיחים והם שבו הביתה. קיבתו של חנניה שידרה אל מעלה גרונו אותות מצוקה. הניחוחות שעלו מן המטבח הגבירו את רעבונו. על השולחן עמדה קערה ובה סלט ירקות, משולשי בורקס זרועים גרגרי סומסום, ומה שנשאר מן הפלפלים הממולאים באורז שרוחמה בישלה ביום ראשון. על הלהבה הקטנה בעבעו במחבת ביצים ועגבניות ורצועות פלפל ירוק מטוגן. אד קל עלה משם.

“או־הה, התפעל חנניה, בשבילנו כל האוכל הזה?” וכשכמעט גמרו לאכול, התפרץ פנימה בנו רני כרוח סערה בלי לדפוק על הדלת. רוחמה נחרדה. ידה עצרה את תנועתה באוויר. רן אמר, “שלום אבא,” ונשק לאביו לבן־השיער על שתי לחייו. ריחות תבשילים לא מוכרים הכו באפו. הוא שלח מבט שואל אל האישה הזרה והילד הקטן. "שלום אמר להם, “אני רן.” האישה חייכה ואמרה, “אני רוחמה וזה חיים הבן שלי,” והמשיכה לאכול. רגע עמדה בין כולם מבוכה. חיים, שלא מצא כל עניין באורח, גרר את כיסאו לאחור וקם בתנופה. “גמרתי,” אמר ויצא בריצה החוצה. מן החלון ראה אותו חנניה מתיישב על הנדנדה ומתחיל להסיע את גופו הקטן קדימה ואחורה, רגליו מונפות מעלה גבוה.

“בוא תשב,” אמר לבנו. כבר היו לו לרני שלו צדעיים לבנים וכרס קטנה שבלטה מתחת למדים הירוקים המקומטים. מתי הצבא כבר יניח לו? רן הוריד לרצפה את תרמיל הטיולים המאובק והסיר מעל הכתף רצועת רובה שחור ארוך קנה, שנענה לתנועותיו בשקשוק מתכתי. “קבלתי חופשה קצרה בגלל המצב של אימא, אבל מחר אני צריך לחזור,” אמר בטון חמור. הוא לקח את הרובה, הלך לחדרו הישן, בדק שאין קליע בקנה והניח את כלי הנשק על ארון הבגדים. אחרי מבט קצר במיטה הסתורה ובחפצים המפוזרים עליה חזר למטבח. הוא הכניס את המחסנית המשומנת לתוך התרמיל ורכס אותו ונשאר עומד רגע מעל לתרמילו, מלוכלך ועייף.

מה שלום אימא?" שאל בקול לאה והתיישב אל השולחן.

“לא כל כך טוב, רני. לא דיברת עם מיכל היום?” והוא סיפר לבנו היושב מולו ומדיו מדיפים ריח זיעה את כל קורות היום.

לתת לך משהו לשתות, רני?" שאל אותו בעדינות.

“כן, אבא, אבל רגע, בנוסף לכל הצרות גנבו לי את הפלאפון. אני חייב להתקשר הביתה, להגיד למיכל שאני כאן.”

רני הלך לסלון, מגרד בעורפו. רוחמה לעסה בשקט.

הבן שלו צריך את המיטה שלו הלילה, חשבה, ולחנניה אמרה: “חיים יישן איתי הלילה במיטה, זה בסדר.”

“אל דאגה רוחמה, תיכף נארגן הכול. רני, תמסור למיכל ולבנים נשיקות ממני,” קרא בקול אל בנו בסלון, “אחר כך תבוא לאכול, אתה בטח מת מרעב.”

אחרי השיחה הקצרה עם אשתו הלך רן לשירותים, ואז צלצל הטלפון. את מה שהתרחש אחר כך זכר חנניה כאילו התבונן בדברים דרך עדשות ממוקדות מאוד של משקפת שדה תוך כדי נסיעה מסחררת בקרוסלה חרישית, ושבה אליו הבעתה שחש כשהאיץ את צעדיו במסדרון בית החולים, מחפש את מחלקת טיפול־נמרץ. רן רץ אל חדרו ומיד חזר עם הנשק על כתפו. אביו נבעת עוד יותר, כאילו שוב היה יום הכיפורים ההוא וכאילו שוב פרצה המלחמה ההיא והוא מוכרח להגיע בדחיפות לבסיס כי משהו נורא קרה. לבו חישב להתפקע. עוד רגע וכבר לא יוכל לעמוד בכל זה, אבל הוא קם מן השולחן ומיהר לנעול סנדלים. למרות מאמציו לא הצליח בשום אופן להיזכר במספר הטלפון של רוז’י, והוא ביקש מבנו, חרדתו פרושה על פניו, שימצא בספר הטלפונים את המספר ויתקשר אל דודתו ויודיע לה. רן רץ אל הטלפון וחנניה הלך אל חדר השינה להביא את הארנק ואת המשקפיים. הוא הלך בצעדים מזורזים, גופו נוקשה ושריריו מתוחים, מתנשם במהירות. הוא חש שגופו נדרך ומתמלא מרץ כפוי, כאילו הוא עומד על קו הזינוק על סף קפיצה אחת אחרונה, וזה הרגיע אותו כי ידע שיהיה לו הכוח הדרוש. אחר כך הכול ייגמר. בעוד גופו נדרך, מוחו קלט את שלִבו מיאן להכיל: תמה איננה. הוא הולך לראות אותה בפעם האחרונה. במוחו עלו עניינים של מה־בכך. לסגור את הממטרה לפני שיוצאים. להשאיר אוכל לאוניקס. בסוף לקחתי את הארנק? הוא לא הצליח להחליט אם להגיד לתמר עכשיו או אחר כך. האם תסלח לו על שלא קרא לה לבוא לראות את תמה בפעם האחרונה? לבסוף החליט לעשות עמה חסד: מחר. במסדרון הקצר שבין חדר השינה והסלון הניח בנו יד חזקה על כתפו הנידפת.

“בוא אבא,” אמר בנוקשות. דיברתי עם שלומית. היא כבר בדרך לבית החולים. ומה יהיה עם האורחים?" שאל בהיסוס. חנניה פטר אותו במנוד יד. “זה בסדר. לא עכשיו.” כשעברו במטבח אמר לרוחמה בקול רך, “תגידי לחיים שייתן לאוניקס לאכול, כמו שהוא הבטיח, ותחליפי לו את המים, בבקשה. להתראות.” רן לא האמין למשמע אוזניו, אבל לא אמר דבר. זה לא היה הזמן המתאים להתחיל בבירור הזה.

דלת הבית נטרקה אחריהם בחזקה, ושניהם, הבן ואביו, מיהרו אל המכונית. אחר כך נטרקו גם שתי דלתותיה, וחנניה פינה ברצון את ההגה לבנו. רן התניע את המכונית. המנוע נהם בפראות פעם ועוד פעם כאריה זקן, והמכונית יצאה לדרך, מתיזה מתחת לגלגליה חצץ ואבני כורכר. חיים ישב על הנדנדה ונע עמה יחד קדימה ואחורה, מביט בתימהון לעבר המכונית המתרחקת. כששב השקט והשתרר ורק הממטרה צקצקה בגינה והמשיכה להתיז בצהלה מים סביב־סביב, קפץ חיים באומץ מהנדנדה עוד לפני שנעצרה ורץ אל תוך הבית. אוניקס שעט בעקבותיו.

“אימא, מה קרה? למה הם נסעו ככה פתאום? אבא בא?”

רוחמה הרימה את בנה אל חיקה, אחזה בעורפו ואמרה לו, “מה פתאום אבא, אבא לא יודע איפה אנחנו. אל תדאג, זאת האישה של חנניה שמתה, מסכנה, והוא הולך עם הבן שלו לראות אותה בפעם האחרונה.”

“לראות אותה איפה?” הזדקף הילד, מבועת עוד יותר. “איפה מראים אישה שמתה?”

“בבית החולים. ככה עושים. אחר כך חנניה יחזור הנה וגם הבן שלו. מחר או מחרתיים יעשו לה הלוויה, כמו שעשו לדודה מרגלית, אתה זוכר? זה הכל.”

“גם אנחנו נלך להלוויה?” שאל.

“לא, לא, מה פתאום.”

“ואחר כך נצטרך ללכת מפה? נחזור הביתה?”

“לא, עוד לא צריך ללכת מפה, אל תדאג, אבל רק רגע, אני צריכה לצלצל.”

חיים ירד מברכיה ויצא החוצה. רגע אחד התכוון לשוב לנדנדה, אחר כך חזר בו והתיישב בפינת המדשאה והחל לחפור באדמה הרכה בור קטן. פניו היו מכווצים. אוניקס ניגש אליו בסקרנות ורחרח את האדמה הטרייה. בכעס פתאומי סטר חיים לכלב על גבו והסיט את ראשו המוארך מן הערֵמה החומה. “לך מפה עכשיו, יא חתיכת כלב,” צעק, “אתה לא רואה שאני עושה קבר?!”

רוחמה פערה את פיה, ומיששה את לחיה הימנית באצבעותיה. כל נגיעה הכאיבה לה. איפה לעזאזל היא שמה את הפתק עם המספר של שולה נחשון? בלשונה מיששה את בשר הלחי מבפנים. שרידי הכאב, מבפנים ומבחוץ, היו תזכורת מצמיתה לאגרוף שרחמים החטיף לה ביום שברחה מהבית. היא חיטטה בארנקה בחוסר סבלנות. גם אחרי שזעקה שיפסיק וניסתה לגונן על פניה בידיה, הוא המשיך להכות בה ללא רחם. אם חיים לא היה נכנס לחדר השינה עם שורות השוקולד שלקח מהמטבח, מי יודע איך זה היה נגמר. חיים המסכן, רק נכנס ורחמים חטף ממנו את הריבועים המתוקים והכה אותו במהירות על גבו שתי מכות חזקות. השוקולד נפל לרצפה. “מה פתאום שוקולד עכשיו?” צרח עליו אביו והוסיף וחבט בעורפו, “מי הרשה לך?!” בבת אחת התכרכמו פניו של חיים מן הכאב ומן העלבון והוא פרץ בבכי. רחמים הניח לו והתחיל להתהלך בחדר מצד אל צד כארי בסוגר, כאילו התנועה הזאת הלוך ושוב תפתור לו איזו בעיה סבוכה או תמחק מעליו איזה כתם בל־יימחה. הוא הביט באישה ובילד החבולים, שקפאו במקומם, כאילו הוא רואה אותם בפעם הראשונה. הוא שפשף את מצחו בחזקה, נחרד ממעשיו, ונכנס לשירותים בצעקות וטרק אחריו את הדלת בכוח. פתיתי טיח נשרו מן הקיר על יד המשקוף וסדק דק נִבעה בין העץ לבין הקיר. רוחמה הסתכלה בסדק ואמרה בלבה: את הנעשה אין להשיב.

היא התכופפה אל חיים, שבכה בבעתה ושני פסי נזלת שקופה גלשו מנחיריו אל פיו. חושקת שיניים ביקשה ממנו, “תפסיק לבכות חיים, או שאבא שלך יתרגז עוד יותר!” היא הושיבה אותו על המיטה, ובתנועות בהולות ניקתה לו את האף ואת הפנים בבד שמלתה והתחננה לפניו שיפסיק לבכות. אחר כך הוציאה מתוך הארון תרמיל גדול, ובידיים רועדות דחפה לתוכו כל מה שנקרה לידיה, ורצה למטבח ולקחה מן הארון כמה שימורי טונה ואת מה שנשאר מן הלחם הפרוס. בהברקה של רגע דחפה לתרמיל גם את האוהל הקטן הישן שאחיה קנה להם לאיזה יום נישואין, אחר כך הוציאה את הארנק שלה מן המגֵרה וחזרה לחדר על קצות אצבעותיה. חיים ישב על קצה המיטה, עיניו ואפו אדומים, מרסן את בכיו ככל שיכול.

“בוא מותק,” לחשה, “הולכים.” בדרך החוצה הכניסה יד לכיס החולצה הכחולה של רחמים, שהייתה זרוקה על מסעד הכיסא בפינת האוכל, ושלפה משם חבילה עבה של שטרות. היא רצתה לחזור לחדר של בנה ולקחת בשבילו כמה בגדים, אבל כששמעה את רחמים מוריד את המים בשירותים ויתרה, הניפה את התרמיל על הכתף, הרימה את חיים בידיה הכואבות ויצאה מהדירה. היא נעלה את הדלת פעמיים ולחצה בחטף על כפתור המעלית. היא ירדה ארבע קומות, רועדת כולה, מפנה את ראשה מעלה כדי לשמוע אם הוא רודף במדרגות, אבל נשמע רק רחש המאוורר שבתקרת המעלית. היא יצאה מן הבניין, אוחזת בבנה בחזקה, ונופפה בכל כוחה למונית מתקרבת. המונית נעצרה בחריקה והיא והילד נכנסו במהירות למושב האחורי. היא טרקה את הדלת מבפנים וצעקה לנהג, “סע! סע!” וכשהמכונית הלבנה החלה להתרחק, היא סובבה את ראשה והסתכלה דרך השמשה האחורית, אולי רחמים רץ אחרי המונית כשור זועם.

הרחוב היה ריק מאנשים. היא נשמה לרווחה, היטיבה את ישיבתו של הילד לצדה ואמרה לו, “תיכף נלך לקנות שוקולד אחר, טוב?” רחמים גדולים על בנה הציפו אותה, ובעיני רוחה ראתה שוב את דמותו הקטנה והתמה כשנכנס לחדר השינה ובידו השוקולד. כעס עצור עלה בה על עצמה ששוב נפלה בפח, שהאמינה לרחמים שוב, ועיניה מלאו דמעות. הנהג הסתכל דרך המראה ודרך משקפי השמש הכהים בנוסעת הבוכה מאחור בכי חרישי. הוא החליש את הרדיו עד שכמעט לא שמעו עוד את מרגלית צנעני והעביר את קיסם העץ משיניו אל בין שפתיו. “גברת, את צריכה טישו?”

רוחמה מחתה את הדמעות בגב ידה. היא הסתכלה בעורפו של הנהג הצעיר והחלה לצחוק בקול עמוק שגח היישר מתחתית גרונה, צחוק שלא היה רחוק מן הבכי שהחלה בו כאילו היו שני צדדים של אותו מטבע, ואמרה לנהג בקול חנוק, “כן, טישו יעזור לי מאוד, זה בדיוק מה שאני צריכה עכשיו. טישו.” הנהג הציץ בה שוב דרך המראה בפנים חתומות והושיט לאחור צרור צבעוני של ממחטות נייר, ובלי להוריד את עיניו מהכביש שאל, “לאן לנסוע, גברת?”

על כך לא הייתה לה תשובה ברורה. היא קינחה את אפה בטישו צהוב ואחר כך בטישו ורוד ונרגעה קצת. ראשו של חיים שנרדם פתאום נשמט אל כתפה השמאלית כבד כאבן.

“תן לי לחשוב, תיסע לכיוון צפון ועוד מעט אגיד לך בדיוק לאן לנסוע,” ענתה והוסיפה, “אל תדאג, יש לי מספיק כסף.” הנהג משך בכתפיו באדישות; הרי כבר ראה טיפוסים מוזרים ממנה. הוא החזיר את הקיסם אל בין שיניו, הגביר את עָצמת הרדיו והתרכז שוב בנסיעה. דקות ארוכות שר מאיר אריאל, “טרמינל, איי לאב יוּ טרמינל, בֶּלה מִיָה.” אחר כך נגמר השיר וקולו הנזירי של אריק איינשטיין שטף את החלל הסגור בשיר אהבה עצוב.

אז באמת לאן? חשבה בייאושה, לא לדפנה ושאול, לא לאבי, לא לחנה ושמואל, לא לדודה סֶרי – הוא יגיע לכל אחד מהאנשים האלה, קרוביה וידידיה, מהר יותר מהרוח, ועוד יפגע בהם, חלילה. פעם אחת כבר התחבאה שבועיים במעון לנשים מוכות, עוד לפני שחיים נולד, אבל זה היה מזמן. והיא לא יכולה לנסוע לשם שוב כי רחמים כבר יודע איפה זה, היא גילתה לו בטיפשותה אחרי שהתפייסו. כשעוד הייתה שם והעובדת הסוציאלית שולה התקשרה אליו מהמעון לבקשתה ‏(היא עוד לא העזה לדבר אתו בעצמה), הוא התחנן לפני שולה שתגיד לה לחזור הביתה. הוא הבטיח אז שהוא רוצה שלום־בית, נשבע שהוא אוהב אותה ושהוא מתחרט, ושבחיים לא ירים עליה יד, ואפילו חתם על ניירות בתחנת המשטרה והתחייב להשתתף יחד אתה בסדנה נגד אלימות במשפחה – פעם בשבוע במשך שלושה חודשים או ארבעה, היא כבר לא זכרה בדיוק. והיא האמינה לו בטיפשותה וחזרה הביתה.

במשך כמה זמן באמת היה להם טוב. תשוקה חדשה ניעורה ביניהם, ובלילות היה שב וכובש אותה בסערה גדולה. פעם בשבוע הלכה איתו לסדנה וישבה איתו שם שעתיים שלמות, והוא לא החסיר אפילו פעם אחת. המנחה דיברה יפה והוא עישן בשרשרת והקשיב בפנים רציניות לה ולזוגות האחרים, והיא הייתה בטוחה שהוא מתחיל להבין: שהיא לא רכוש שלו, שזה שהתחתנה איתו לא נותן לו זכות לתקוף אותה, שזה פלילי. הוא הסכים לכול. ממרחק הדהדו באוזניה דברי המנחה, שהחמיאה לגברים שמצאו בלבם את האומץ לרצות בשינוי ולעבוד על עצמם באמת ובתמים כדי לחולל את השינוי, וכמה חשוב להפנים את הכללים החדשים שלמדו. אחר כך הישירה המנחה מבט אל כל הנשים שבחדר ואמרה להן בקול ברור וחד, שכל הבעלים ישמעו גם הם, “אבל זיכרו שלמרבה הצער, יש בעלים שחוזרים לסורם! אתן צריכות לזכור שאסור שתהיה פעם שנייה, כי אז תהיה גם פעם שלישית! אחרי הבטחה שהופרה פעם אחת – צריך לעשות הכול שלא תהיה עוד פעם, הכול! כולל לעזוב את הבעל המכה לתמיד, אפילו שאתן אוהבות אותו!” והיא הניחה את ידיה על מותניה והסתכלה בעיניים נוקבות בגברים שבחדר. הם השפילו את מבטיהם. ציפורניה הארוכות הבהיקו באדום עז.

הסדנה נגמרה. עכשיו היו רק שניהם. היא השתדלה מאוד שלא להרגיז אותו, אף שמעולם לא ידעה מה בדיוק עלול להעלות את חמתו. למזלה, מצאה עבודה במשרד של שלוש עורכות דין נמרצות והרוויחה משכורת יפה. במשרד הקבלה הן היו שתי פקידות צעירות ועם הזמן נעשו חברות טובות, היא ורויטל. אט־אט החלה להשתעשע ברעיון לקחת כמה קורסים פעם־פעמיים בשבוע כדי לשפר את ציוני הבגרות שלה בכמה מקצועות, כי בסתר־לבה רצתה ללמוד במכללה, אולי אפילו באוניברסיטה, אם תתקבל. לשמחתה, רחמים לא התנגד, אף שכיווץ את גבותיו ופכר את ידיו. היא כבר ביררה כמה עולים קורסים באקסטרני, ואם לא כדאי לה ללמוד לפסיכומטרי. ויום אחד גילתה שהיא בהיריון ולא היה קץ לשמחתה. רחמים היה מאושר. פעם אחת הזדרז לשטוף את הכלים במקומה, שלא תתאמץ יותר מדי, ובערב, כשישבו מול הטלוויזיה בסלון, הצמיד אוזנו אל כרסה וליטף את הבטן המתגבהת ואמר לה בפליאה, “אני חושב שאני מרגיש משהו, זה יכול להיות? כבר?”

אבל יום אחד פיטרו אותו מהעבודה, ואף שמצא מקום אחר, כבר השתבש אצלו משהו. איזו עננה השתכנה בראשו, וערב אחד הוא חזר הביתה והתחיל לצעוק שיותר טוב לה שתתחיל לנקות ולבשל כמו שצריך ושהיא יכולה להפסיק לפנטז על לימודים כי היא רק מבזבזת את הכסף שלו והוא לא ירשה לה בחיים!

היא התרגזה והזכירה לו שגם היא עובדת ושהמשכורת שלה אפילו יותר גבוהה עכשיו משלו, ושהיא תשלם את שכר הלימוד מהכסף שלה ולא משלו. הוא צעק לעברה שבחיים לא! והיא צעקה בחזרה שהיא לא רכוש שלו ושהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה ושהיא לא צריכה לבקש ממנו רשות. רחמים התרגז עוד יותר ופניו האדימו, והיה ביניהם ריב גדול שכל השכנים שמעו. ודווקא ברגע שהזכירה לו את הסדנה כדי לרסן אותו, רחמים קם פתאום והתקרב אליה בזעם והרים את היד מעליה בתנועה מאיימת, והוורידים בצווארו האדימו. היא התכווצה כולה ואחזה בבהלה בכרסה, וכשהוא ראה את התנועה הזאת, המגוננת, הכה בעורפה מכה אחת חזקה ויצא מהבית בטריקת דלת ולא חזר עד שעה מאוחרת. שלושה ימים הלך לעבודה החדשה שלו וחזר מאוחר ואכל ושתה ולא הזכיר את הדברים שבגללם רבו. היא הסתודדה עם רויטל במשרד ואחר כך בטלפון ואמרה לה בדמעות, “אם עוד פעם אחת הוא ירים עלי את היד, אני עוזבת את הבית!” אבל המתח ביניהם נרגע והיא שמחה לבשר לרויטל שזה נגמר, שהכל בסדר. כמה ימים אחר כך חזר הביתה מהעבודה בשעה מוקדמת מהרגיל, פשט את חולצתו וזרק אותה על הספה בסלון, והטיח את ראשה של רוחמה בקיר.

רוחמה הזדקפה ואמרה לנהג בדחיפות, “שמאלה, קח פה שמאלה!”

“שמאלה? שמאלה זה לחוף הים.”

“בדיוק.”

רוחמה קמה ממקומה. מבעד לרשת ראתה את חיים והכלב משתוחחים יחד, ראש מול ראש, מעל למשהו מסקרן ומעניין מאוד וקבור, ככל הנראה, עמוק באדמה. היא הלכה לחדרה, פתחה את הכיס האמצעי של התרמיל ומצאה את הפתק המקופל. כל ניסיונותיה להשיג את שולה נכשלו. אולי זה לא המספר הנכון, חשבה. היא שוטטה שוב ושוב בין המטבח לבין הסלון עד שמצאה במגרה של שולחן העץ הקטן ספר טלפונים דהוי. היא דפדפה בו הלוך ושוב עד שמצאה את המספר. הוא היה זהה למספר שבידה. היא מילאה את לחייה אוויר ונשפה בקוצר־רוח. לבסוף החליטה להתקשר אל אבי, אחיה.

הוא הרים את השפופרת ואמר, “הלו?” קולו היה מנומנם. כשזיהה את קול אחותו, הצטלל קולו בבת אחת. היא סירבה בתוקף להגיד איפה הם נמצאים, שמא רחמים יאיים עליו והוא ייאלץ להסגיר את מקום מחבואם. אבי מחה נמרצות. בקול נעלב אמר שחֶמי – כך קראו לו כולם מלבדה – לא מפחיד אותו בכלל, ובכל מקרה הוא לא היה מגלה לו. היא סירבה בכל זאת, וסיפרה רק שהכל בסדר איתם ושהיא לא התקשרה עד עכשיו בגלל שקודם לא היה לה מאיפה, ואחר כך בגלל יום כיפור. היא שאלה אם רחמים התנכל לו בגללם.

“חמי?” השיב, “לא, מה פתאום. הוא רק צלצל והתלונן שנעלמתם לו, אבל השתכנע שאין לי מושג איפה אתם. מה שלום חיימי? באמת דאגנו לכם. גם אבא.”

“אבא דואג לי,” גיחכה, “זה חדש בשבילי.”

“רוחמה תפסיקי, את יודעת שהוא לא יכול להזיק יותר. תסלחי לו כבר! תשכחי לו כבר מהעבר! אבל עכשיו בואי נראה מה עושים עם הבעל שלך, לפני שזה ייגמר רע.”

“מה קרה לך, אבי,” לעגה, “השנה צמת ביום כיפור בשביל כולם?”

אחיה גיחך מן העבר האחר, אחר כך השתררה ביניהם שתיקה מעיקה. פתאום יש לה אח מפוכח כזה, הראש מדבר לו מהגרון ומהלב ביחד. איפה הוא היה כשהיא הייתה צריכה אותו באמת? היא אחזה בשפופרת בין הכתף והלחי ושפשפה את עיניה בשתי ידיה עד שראתה כוכבים. “טוב אבי, אני מוכרחה לנתק,” אמרה בקול עייף, “אצלצל שוב מתישהו. כן חיים בסדר, בסדר גמור. פשוט לא נעים לי לעשות מפה שיחה ארוכה כל כך, לילה טוב.”

עברה שעה ארוכה. גם רויטל לא היתה בבית. איפה כולם? חנניה והבן שלו עוד לא חזרו. לפתע החלו להציק לה מחשבות טורדניות: אולי קרה להם פנצ’ר? אולי תאונה? כמה זמן אפשר להישאר בבית החולים על יד אישה מתה? רוחמה יצאה אל הגינה וסגרה את ברז הממטרה. בבת אחת חזרה הדממה הדקה של המושב אל הגינה רחבת הידיים, ולא הפרו אותה אלא קרקורי הצפרדעים וניסור הצרצרים.

“יאללה, הולכים לישון חמודי,” אמרה לחיים, “תיכנס הביתה.” כשרגלה נתקלה בבור קטן שבנה התעסק בחפירתו, היא האיצה בו לכסות אותו תיכף ומיד, למרות מחאותיו. ברגלו היחפה גרף חיים אדמה עד שהבור נסתם, והיא לא רצתה לשמוע מה חפר. אוניקס עמד לצדו באוזניים זקופות, מבטו הנבון ממוקד בפניה, תוהה אף הוא למה מכסים בור שחפרו במאמצים רבים כל כך. בהזדמנות ראשונה יחביא בתוכו עצם עסיסית.

חנניה לא צריך קברים בגינה שלו," אמרה לחיים, אנשים קוברים בבית קברות." היא אחזה בקולר של אוניקס והכניסה גם אותו הביתה. הכלב זורר פעמיים והוריד את ראשו אל קערית המים. אחר כך זירזה את חיים במקלחת כדי שיישארו מים גם לבן של חנניה, שלא הספיק להתקלח, והשכיבה את הילד במיטתה. חיים אמר, רק רגע אימא," רץ לחדרו וחזר עם השעון המעורר של תמה. הוא חיבק חזק את השעון בידיו, קירב את ברכיו אל בטנו והיא כסתה אותו בעדינות. הוא עצם את עיניו, אחר כך פקח אותן ואמר, “חם לי,” וזרק מעליו את השמיכה בתנועה אחת של רגליו. מיד אחר כך נרדם.

רוחמה הלכה לחדר הסמוך, ששם חיים ישן בלילות הקודמים. היא סידרה את המיטה ואספה את כל מה שבנה פיזר על הרצפה ועל המכתבה. כשגמרה לסדר גם את המטבח, נזכרה לשים אוכל לאוניקס. היא ליטפה את ראשו השחור, וכשנהם קצת הניחה לו והתיישבה בזהירות בכורסא של חנניה מול הטלוויזיה הדוממת. היא הדליקה אותה והעבירה ערוצים זה אחר זה, ולבסוף חזרה לערוץ שמונה ונשאבה אל סיפורה של לביאה שגדלה אצל אוסטרלים, צלם טבע ועיתונאית. הם מצאו את הלביאה כשהייתה גורה נטושה בת יום או יומיים, נחבאת מן השמש החזקה בגומחה בסלע ונוטה למות. השניים הצילו את חייה, קראו לה שָנְגְרִילָה וגידלו אותה במסירות במשך שלש שנים עד שבגרה. הנה היא גורה, הנה היא יונקת חלב מפטמת בקבוק, הנה היא משחיזה את טפריה על הספה וקורעת את הבד הפרחוני לגזרים, והצמד צוחק בהנאה ממשובותיה, הנה היא מטיילת איתם קשורה ברצועה כאילו היא כלבה צייתנית וטיול שכזה הוא עניין של מה בכך. כשבגרה שנגרילה והייתה ללביאה גדולה וחזקה, ניסו בני הזוג לשחרר אותה בחזרה אל הבּוּש. למרבה הזעזוע, הלביאות סירבו בתוקף לקבל אותה לקבוצתן. הן התקיפו את שנגרילה ונשכו אותה באכזריות. רוחמה עקבה בעניין אחרי התמונות הרצות מול עיניה. היו שם חמש נקבות והיה להן רק זכר אחד בכל הטריטוריה. הלביאה הצעירה שעשתה את כל ימיה בחברת בני אדם הייתה בשיא ייחומה, הצורך להזדווג גבר על תחושת הסכנה, והיא לא עמדה בפיתוי. כשקרבה בזנב מורם אל הזכר, אריה שדוף ודל רעמה, הוא רחרח תחת זנבה וטיפס על גבה ואברו שלוף. הנקבות הבריחו אותו בנהמות רמות ותקפו את שנגרילה כולן יחד בחמת זעם. האריה נמלט על נפשו, והזוג האוסטרלי שצפה במחזה ממרחק דרך משקפת שדה הניס את הלביאות ביריות באוויר. שנגרילה חזרה אל מְאמציה המומה, צולעת ומדממת. בבסיס זנבה נפער פצע עמוק מאוד. הטיפול המסור לא הועיל. הזיהום התפשט בדמה, וכעבור שלושה שבועות מתה הלביאה הצעירה במחיצתם של בני אדם. לפני שהסרט נגמר, הישיר האוסטרלי את מבטו אל המצלמה ואמר שלמרות ניסיונם הכושל להחזיר את שנגרילה למקומה הטבעי בבוּש, ולמרות הסוף העצוב שלה, לו יכול להחזיר את הגלגל, היה עושה בדיוק אותו דבר – מגדל אותה באהבה, ולא מפקיר את הגורה הנטושה למות ברעב. מוסיקת הרקע התגברה, רשימת קרדיטים ארוכה רצה על המסך מלמטה למעלה. סרט התעודה הסתיים.

רוחמה כיבתה את הטלוויזיה ובהתה במסך הכבוי. סיפור הלביאה עוד התגלגל במוחה. עד אז היא לא ידעה שאם לביאה ממליטה גור אחד בלבד, היא נוטשת אותו בהיוולדו כי חושיה אומרים לה שאין טעם להשקיע בגור אחד ויחיד את כל האנרגיה והמאמץ הכרוכים בהנקה ובהאכלה, בגידול ובהדרכה. בטבע זה נחשב בזבוז. לה זה נראה אכזרי מדי. כשקמה ממקומה, נתקלה רוחמה בפרוותו הרכה של אוניקס. מתי התיישב לרגליה? היא התכופפה וליטפה אותו שוב על ראשו. הכלב פקח את עיניו, התמתח רגע, הרעיד את גפיו, שב והניח את חוטמו על השטיח וחזר לישון.

רוחמה הביטה והביטה בכלב הישן בשלווה על הרצפה ופתאום החליטה שהיא רוצה להתגרש. שהיא לא רוצה לחזור אל רחמים, אפילו לא ליום אחד. שיש לה הכוח להתחיל הכול מהתחלה. הנחישות שעלתה בה הפתיעה אותה. היא ידעה שהיא לא תיסוג ממנה, ובכל זאת נבהלה ושאלה את עצמה מנין בא לה האומץ הזה: האם מהסוף העגום של שנגרילה או מהרוגע המיוחד של ערב במושב, בבית ריק שישנים בו בשלווה ילד וכלב? האם חמדה את כל זה? כן, ענתה לעצמה. לה ולחיים מגיע יותר מחיי כלב. היא גירדה בראשה. כן, היא צריכה להתקשר הביתה. לא בשביל לדבר איתו, רק לבדוק אם הוא בבית. לפתע התעוררה בה מן סקרנות כזאת, איזה דחף לא ברור, אבל מה זאת אומרת לבדוק אם הוא בבית, בטח שלדבר איתו! ואם הוא לא בבית, לפחות תשאיר לו הודעה בתא הקולי ותגיד לו שבפעם הבאה שהיא תסכים להיפגש איתו זה יהיה רק בבית משפט.

היא הרימה את השפופרת. והניחה אותה על כנה. ושבה והרימה. ושוב הניחה. שעה ארוכה ישבה מול הטלפון כאילו הוא ברזל מלובן. עברו דקות ארוכות עד שהתעשתה. אצבעה חייגה במאמץ רב את שבע הספרות המוכרות, כאילו מחצית מוחה משותקת וממאנת לשתף איתה פעולה. לבסוף הצמידה את השפופרת אל ראשה כאילו היתה קנה של אקדח.

הטלפון צלצל פעם אחת ועוד פעם. היא הקשיבה לצלצולים דרוכה, סופרת עד חמש, מצפה לשמוע את הקול החלול אומר, “הגעתם לתא הקולי בטלפון מספר…,” מוכנה לנתק את השיחה בכל רגע, אם יהיה צורך. פתאום הורמה השפופרת בעבר האחר. היא קפאה במקומה. מה שרצתה להגיד פרח מראשה.

שניות מעטות אלה של שקט עמוס הסגירו אותה, כנראה. רחמים צעק לה לתוך האוזן, “זאת את, רוּחי, הה? יא־בת־זונה! חכי שאני ישים עלייך יד! איפה את? תגידי איפה הילד?” רוחמה המשיכה לעמוד עם השפופרת שדבקה לאצבעותיה. היא ניסתה לשחרר את אחיזתה והשפופרת נשמטה מידה אל הרצפה ונחבטה בה. מיד הרימה אותה וידה מכסה על פיה שלא יימלט לה משם אף הגה, ועוד הספיקה לשמוע אותו צורח, "אני תיכף עושה כוכבית ארבעים ושתיים ואני יידע איפה את! בבזק יגי – "רוחמה מיהרה לנתק את השיחה ושמטה את השפופרת על השולחן הקטן הפוכה על גבה, כנפטרת מחרק ארסי. צלילים טורדניים החלו בוקעים מן האפרכסת, אך רוחמה לא החזירה אותה לתושבתה. היא יצאה בריצה אל הגינה. אורו הבהיר של ירח צהוב הטיל על האדמה צללים גדולים. לבה הלם על דופנותיה מבפנים כמבקש להימלט, כפות ידיה התלחלחו. קור־הרוח ההוא שבו קיבלה את החלטתה התפוגג. למה צלצלת אליו, טיפשה! זעמה על עצמה, למה? עכשיו הוא ימצא אותך, ומי יודע מה הוא מסוגל לעשות כשהוא במצב־רוח כזה. התקווה שהנצה בה בשעה שהבשילה בה ההבנה הפלאית שהיא חייבת, לא, שהיא יכולה, לעזוב אותו ולעולם לא להסב את פניה לאחור, התחלפה בפחד מאכּל. לו לפחות חזרו חנניה והבן שלו עם הרובה מהמילואים. היא פכרה את ידיה ופסעה בעצבנות על הדשא הרטוב, קוטפת עלים דביקים מענפי הפיקוס העתיק שצמח בפאתי הגינה אימתני בגודלו, ממוללת וזורקת אותם ממנה והלאה. רגע נעצרה ונשמה עמוק והקשיבה. האוויר הקריר היה מלא רחשים: צפרדעים קרקרו במרחק וצרצרים ניסרו ברגליהם. למטה, מעבר לצוק, געש הים ורעש. לו יכלה להישאר כאן. אבל היא לא יכולה. פנסים צהובים של מכונית כהה שהתקדמה באִטיות על הכביש סימאו את עיניה ולרגע הייתה בטוחה שזה האוטו שלהם ושרחמים באמת מצא אותה. כשהמכונית האטה עוד יותר, נתקפה חרדה כּוּלִית ונחבאה מאחורי הגזע הגדול, נועצת בבשרו את צפורניה. אולי תפרוץ בצווחות שיעירו את אוניקס, אולי הוא יודע גם לנשוך. אבל היא המשיכה לעמוד בשקט מאחורי העץ, עיניה נעוצות באור הפנסים. המכונית עלתה על פס ההאטה הרחב שחצה את הכביש סמוך לגדר המשק של חנניה וירדה ממנו בחבטה והמשיכה חרישית בדרכה. מטומטמת, הלינה על עצמה, רק הרגע שמעת אותו מדבר מהבית, איך הוא יכול להגיע הנה כל־כך מהר? גם כשחזרה להקשיב לקול הגיונה, לא נרגעה. זה ייגמר רע. הוא ימצא אותה בדרך זו או אחרת.

היא נכנסה לתוך הבית, סגרה את הדלת וחיפשה את המפתח. לא היה מפתח במנעול.

שתי מכוניות נכנסו לסככה באטיות זו אחר זו. רן וחנניה יצאו מן האחת ושלומית יצאה מן האחרת. כשקרבו שלושתם אל הבית בצעדים איטיים, אוניקס בקושי נבח. הם נכנסו לסלון וחנניה התיישב באפיסת כוחות על הספה הנוקשה. שלומית ראתה את השפופרת ההפוכה והחזירה אותה למקומה ולקחה לעצמה כוס מים. אביה סירב לשתות. בחלל הבית עמדה ריקנות גדולה, כאילו נשאב כל האוויר החוצה ומן הבית נעלמה כל ממשותו והשוהים בין קירותיו משייטים בו כבתוך חלום רע, והתנועות המעטות שעוד יש בכוחם לעשות אטיות ובלתי נתפסות ממש כמו מותה של יקירתם.

שלומית התיישבה לצד אביה ושתתה מן המים, אחר כך מחטה את אפה בקול גדול. רן עמד באמצע הסלון, ידיו על מותניו, חוקר את פני אביו כאומד את גודל מצוקתו ומְחשב בתוך כך את יכולת עמידתו בה. 'אני הולך להתקלח ולהחליף בגדים," אמר ברכות ואביו הנהן. יש מגבת נקייה בארון בחדר שלך, רני." שלומית קירבה את גופה אל אביה וליטפה את כתפו המכווצת. היא שיכלה את רגליה ובשמאלה חפנה את הממחטה המקומטת ומוללה אותה שוב ושוב באצבעותיה. חנניה הפנה אליה את ראשו ואמר בשקט, שלא להעיר את רוחמה וחיים, “אולי את רוצה להתקשר עכשיו הביתה, אם לא מאוחר מדי, כדי לשאול איך אדווה מרגישה?”

“לא, לא צריך,” ענתה לו. “מאוחר. היא בסדר. אבל אבא, אתה צריך ללכת לישון עכשיו, אנחנו צריכים כוח למחר. ותגיד, יש עוד מישהו שצריך להודיע לו?”

חנניה חשב רגע. כבר בבית החולים רני התקשר אל מיכל בפלאפון של שלומית וסיפר לה וביקש שתביא לו למחר להלוויה בגדים נורמליים. לפני שחזרו למושב הוא התחיל להתקשר אל בני המשפחה שאת מספרי הטלפון שלהם זכר בעל פה והודיע להם.

“אני לא יודע,” אמר לבתו, “אבל זה מספיק, לא צריך לדאוג, אלה כבר תתקשר אל כולם. הראש שלי לא ממש עובד עכשיו. עם זאב דיברנו?” שלומית אמרה שכן. אבל תמר, לפתע עלתה בדעתו, הוא עוד לא אמר לתמר. הוא הציץ בשעון ואמר, “עכשיו כבר מאוחר, חבל להבהיל אנשים שאולי כבר הלכו לישון. מחר בבוקר דבר ראשון אני הולך לספר לתמר.” הוא קיווה בכל לבו שעוד אפשר לפתוח את הספה העתיקה בסלון לשתי מיטות, שישמשו את ילדיו.

רן חזר לסלון רחוץ ושער ראשו רטוב, לבוש מכנסי התעמלות קצרים וחולצת טריקו מקומטת שהוציא מהתרמיל שלו. הוא עמד יחף וסימן שאלה גדול חרות על פניו.

“מה קרה?” שאלה אחותו.

“כלום,” ענה ופנה אל אביו, “אני חושב שהאישה והילד הלכו. החפצים שלהם לא בחדר.”

חנניה הזדקף. “מה זאת אומרת הלכו?” הוא קם וזירז את צעדיו אל החדר וראה שאכן המיטה ריקה, התרמיל נעלם, הכול נעלם. היא, הילד.

זה לא נראה לו הגיוני, היא לא אמרה לו שום דבר, ככה עזבה והלכה…? הוא הלך לחדר השינה, אולי הם נרדמו שם שניהם. החדר היה מסודר וריק. על השידה היה מקופל יפה לארבע צעיף השיפון הירקרק. הוא הרים את הצעיף המאווש, וזה החליק מידו אל הרצפה כמו איבר חסר חיים. חנניה חש ששוב נפרץ בו סכר. שוב לא ידע בבירור על מה הוא דואב יותר: על תמה שאיננה, על חייו שהגיעו לפרקם האחרון, על הבדידות המאכּלת שעוד תבוא, או על הסתלקותם הפתאומית של רוחמה וחיים מביתו. עלה בו כעס על רוחמה, שבשעה כזאת היא תופסת מקום בהכרתו ובלבו ואינה מניחה לו עכשיו למקד את צערו. הוא הרים את הצעיף מהרצפה, שמט אותו על המיטה וחזר אל הסלון.

“החדר שלך פנוי, שלומית, את יכולה לישון שם הלילה,” רטן.

“אז באמת היו כאן אנשים השבוע?” שאלה בתו. “כשצלצלתי חשבתי ששמעתי קולות ברקע. מי ביקר אותך, אבא?”

“לא חשוב,” סתם חנניה ולא פירש. “בואו נלך לישון. אם נצליח להירדם, זה יהיה טוב. מחר נצטרך הרבה כוח.”

למחרת בבוקר החלה בחייהם מהומה גדולה ולא נרגעה כל היום: בשעה שבע פסע חנניה בלב כבד על הדשא הלח אל ביתה של תמר, נזהר שלא לדרוך על פומפוני הטָּגֶטֶס הכתומים שפרחו לאורך השביל המוליך אל דלתה. כשראתה את הבעת פניו, נפלה על צווארו בטרם אמר מילה, ושני ראשיהם המלבינים רעדו ארוכות. תמר טפחה על שכמו, “יותר טוב לה ככה, חנניה, גם לה וגם לך. זה כבר לא היה חיים.” אחרי שניגבה את עיניה הלאות, נתנה בידיו תבנית אפייה מלבנית ובה עוגת שוקולד, ולא שעתה למחאותיו. “צריך שיהיה,” אמרה לו. “יבואו אנשים. עכשיו תחזור לילדים שלך, חנניה, אני תיכף אבוא.”

באותה שעה לבש רן את מדיו וצלצל לבסיס כדי לברר אם הוא יכול להשתחרר מהמילואים אצל קצין העיר ולהשתתף בלוויה, ולבסוף הוחלט שיפקיד את נשקו בתחנת המשטרה הקרובה וישתחרר רק לאחר השבעה.

הוא חיכה לאשתו בקוצר רוח. היא הגיעה בשעה תשע, חיבקה את חנניה ואת שלומית חיבוק מצמית ומשכה באפה, נתנה לבעלה נשיקה והעבירה את ידה ברוך על עורפו. אחר כך הושיטה לו את התיק ובו הבגדים שהביאה לו. רן החליף בגדים ונסע לתחנת המשטרה להפקיד את הרובה שלו. מיכל הלכה למכונית וחזרה ובידה סיר ובו עוף מבושל ותפוחי אדמה וגם קופסת פלסטיק עם עוגיות ופֵרוֹת. אחר כך הוציאה מהארנק שני ציורים מקופלים בשביל סבא, אחד מדור ואחד מיובל. חנניה אמר, “תודה מיכלי,” בעיניים נוצצות והניח את הציורים הצבעוניים על מדף העץ בסלון. בעשר וחצי רן חזר. “נפטרנו מהנשק,” הפטיר והתקשר שוב אל שירות האמבולנס. כשהתקשר אל חברה קדישא, ענו לו מהרבנות. הוא סגר את הטלפון וצלצל עוד פעם. שוב אמרו לו, “רבנות שלום,” והוא כבר התרגז, אבל הפקידה מיהרה להסביר לו שחבל להתרגז, כי זה אותו המשרד ואותו הרב לקידושין וגם ללוויות, פשוט הסניף שלהם קטן, ואני כבר מעבירה אותך. אחרי שהבין מהרב הזעוף איך העסק עובד (“מה פתאום התקשרתם כל כך מאוחר, ואיך אני אספיק לארגן את החפירה ובכלל יש לכם מניין?”), הבין גם שעדיף שיתקע לכפו סכום כסף ורמז לו שישלם, והעניין סודר. רן לקח מאביו את תעודת הפטירה שקיבל בבית החולים והושיט אותה לשלומית. “די, אין לי כבר כוח, סעי את לרבנות. שם גם החברה קדישא, ותסדרי שם את העניינים עם הרב, כן, גם שוחד צריך. יש לך מזומן?” שלומית לקחה את דף הנייר הלבן וחיפשה את מפתחות המכונית.

אחרי שנקבעה השעה המדויקת לקבורה, החלו להתקשר אל כל קרובי המשפחה ולהודיע להם שהלוויה בשעה שתיים, כן, בשתיים, בבית הקברות של המושב, מהכניסה נוסעים ישר איזה מאתיים מטר, אחר כך שמאלה על יד משק חמישים ושתיים של משפחת אשל. בינתיים נסעה שלומית למשרד להביא את מודעות האבל שהכינו בשבילה הקולגות. היא שבה נוטפת זיעה כעבור שעה ואמרה לאביה שכבר תלתה שלוש מודעות: אחת על לוח המודעות של המושב, אחת על הקיר של הצרכנייה ואחת בתחנת האוטובוס. חנניה ביקש לראות מודעה ושלומית פרשה אחת בחיקו. כשהביט בשש האותיות של שמה – תמה גבע – המודפסות שחור על גבי לבן, ממוסגרות במסגרת השחורה, רעדו שפתיו, כאילו הומחש לו מותה ביתר־שאת באמצעות המילה הכתובה. הוא לקח שתי מודעות וקם. שלומית הושיטה לו את הצלוטייפ והוא יצא והדביק מודעה אחת על קיר הבית סמוך לדלת הכניסה. את השנייה הדביק על גדר העץ שבגבול נחלתו. כשחזר ונכנס לתוך הבית, השאיר את הדלת פתוחה לרווחה. אחר כך קרס לתוך הכורסה ומיכל רצה למטבח והביאה לו כוס מים. “אני בסדר,” מלמל ולגם לגימה אחת קטנה כיוצא ידי חובה.

דלת הרשת חרקה ותמר נכנסה כרוח סערה, ידיה עמוסות. “חנניה, אכלת משהו?” היא נשקה לבני המשפחה ואימצה כל אחד ואחד אל לבה, אחר כך הלכה אל המקרר, פתחה אותו בתנועה רחבה, ומיד נעלם בתוכו פלג גופה העליון וקולות שקשוק עלו משם כשפינתה מקום לשני הסירים שהביאה. כשגמרה אמרה לרני, “עכשיו תבוא אלי הביתה לקחת בקבוקים של שתיה קרה. מספיק סחבתי מהצרכנייה. בוא, צריך להכניס למקרר, שיהיה קר.”

רן הלך אחריה בהכנעה. ככה בדיוק מתכוננים למסיבה גדולה, חשב בלעג, מזמינים את כולם, קונים שתייה, מבשלים משהו, רק איפה כלת המסיבה? הוא הסתכל בשעון. עוד יש זמן.

באחת־עשרה וחצי הגיע אשר, הבעל של שלומית. הוא התנצל שלא הגיע קודם כי נאלץ לחכות לאמו עד שתגיע לשמור על אדווה וגל. כן, דיווח לכולם, היא כבר מרגישה טוב, ושני הילדים שולחים נשיקות. אמו מוסרת את השתתפותה בצער.

באחת וחצי הייתה ההתגודדות החרישית בשיאה. אוניקס הסתובב כאחוז דיבוק בין האנשים שגדשו את הסלון, מכשכש בזנבו ללא הרף, מרחרח נעליים זרות, מתגעגע נואשות אל בעליו ואינו מבין כלל על מה כל המהומה. לבסוף שרק לו רן לצאת לחצר, וכשהגיעו שניהם אל ירכתי הגינה, אל הצל הגדול שהטילו שיחי ההרדוף, קשר את הכלב אל העמוד של חבלי הכביסה. אוניקס הביט בו כנבגד. “אין מה לעשות,” אמר לו רן, “אתה מפחיד את כולם. אחר כך ניקח אותך לטייל בים.”

הסככה בחצר וקטע הכביש שלאורך הגדר מלאו מכוניות. באו שכנים ותיקים מהמושב, כיפות מאולתרות לראשיהם, באו כמה קולגות של רן מהמשרד וחברות קרובות של שלומית, לבושות יפה ומאופרות, ובא גם ברוך מהצרכנייה. אט־אט התמלא הבית בקומץ קרוביו של חנניה ובקרוביה של תמה שבאו מחיפה ומראש פינה, עוד ועוד פיסות זעירות של תשבץ חייהם. באה לאה, אחותו חשוכת הילדים, עם בעלה השני שחנניה בקושי הכיר, באו זאב וגילה ובנם החייל, כמה שהוא גדל, נעשה גבר־ממש, ובאו רחל וגיורא ובנות־הדוד של תמה, שאחת מהן, ניצה, אהב במיוחד, ובואה חימם את לבו וביצֵק את גרונו. רבים מקרוביו וידידיו לא ראה חנניה שנים אחדות, כמה מהם לא ראה זה עשור. היו בני משפחה שבקושי זיהה ברגע הראשון, כל כך הזדקנו. למשל יהודה. ושמשון. וכמה שמנה אשתו של יעקב, חנניה לא הצליח להיזכר בשמה כל כמה שניסה. תמר הייתה באה והולכת בין ביתה לביתו, מביאה מיני מאפה, תמרים ופיסטוקים, וממלאה שוב ושוב את הצלחות הקטנות על השולחן בסלון. היא עברה בין האנשים ובידיה בקבוק ספרייט ומגדל כוסות חד פעמיות ושאלה בקולה הרועם את הבאים מקרוב ומרחוק, “מי עוד לא קיבל שתייה?”

ברבע לשתיים נזכר רן באוניקס והכניס את הכלב המותש הביתה. חנניה קם וחיפש את הכיפה שלו. לשלומית הביא מהחדר את הצעיף הירוק. מיכל סירבה בעדינות אך בתוקף לכסות את ראשה, וחנניה לא התווכח איתה. ממש לפני שיצאו מהבית, הגיע מברק מדוד רחוק של חנניה, סרג’ו כהן, מברזיל. הוא כתב לו מילים עבריות בתעתיק לטיני: *Ani mishtatef betzaarcha. *עד לשם הגיעה הבשורה.

הבית התרוקן מיושביו וכולם נסעו אל בית הקברות שבפאתי המושב. כשנסעו, כבר הייתה רוח קלה סובבת בחצר הנטושה, מרעידה את שיחי הוורדים ופורמת את שולי מודעת האבל מגדר העץ. חנניה נסע עם רני ושלומית ומיכל ואשר, ובתוך דקות אחדות הגיעו אל בית העלמין הקטן, המוקף ברושים גבוהים מכל עבריו. היו בו רק כמה עשרות קברים, מהם בני שישים ויותר, ודממת עולם שהופרה ממרחק ברחש הטורדני האינסופי של המכוניות הדוהרות צפונה בכביש המהיר. ברחבת הכניסה חיכו עוד כמה קרובים וידידים שהגיעו היישר לשם. הם קרבו אל חנניה וילדיו ולחצו את ידיהם בדממה.

אחר כך הצטופפו כולם סביב לבור המלבני שנכרה במרחק־מה מקברה של דיתה סולודקין, נערה צעירה, נצר למשפחה ותיקה ממייסדי המושב, שנהרגה בתאונת דרכים. מצבת השיש השחור שעל קברה הבהיקה בשמש. הרב כבר היה שם, מנצח על המלאכה, לבוש חליפה שחורה ומרופטת וזקנו המאפיר נע קלות ברוח, ועמו שני פועלים שהחזיקו אתים בידיהם. אחד מהם עלה בזריזות מן הבור כשראה את האנשים קרבים. כשנעצר האמבולנס בשביל לא הרחק מהם, עבר בקהל רחש. רן הניח את ידו על כתף אביו ובלבו חשב, “יא־אללה, כמה שהבור הזה קטן.” שלומית היטיבה את הצעיף הירקרק על ראשה ותמכה בחנניה משמאלו. כשהורדה הגופה העטופה בתכריכים אל הבור, מלווה במלמוליו של הרב, פקו ברכיו של חנניה. בכל זאת לא הסב את מבטו ממנה והביט בעיניים כלות בקווי המתאר של הדמות הלבנה, הנוקשה כבובת ווּדוּ, שמורדת אל הבור ונאטמת בשני קרשים. לאה ייבבה לתוך שולי המטפחת שכיסתה את ראשה, אחיותיה של תמה הביטו בחוסר אמון בערמת האדמה הגובהת והולכת על אחותן הקטנה. כשרן גמר לקרוא מתוך פיסת הנייר הרבועה שהרב הניח בידו והרב החל בקינתו, קורא את תערובת המילים בעברית ובארמית כגורס חצץ, חנניה אטם עצמו ככל יכולתו. הוא חש שמשהו אוורירי וקל, אך בעל ממשות, מתנתק ממנו בחירות משונה, מסתלסל מעלה ומרחף מעל לקבר הנאטם כרפרף או כציפור נעלמה. הוא הרים את עיניו אל התכלת העזה. בנו היטיב את אחיזתו בכתפו. חנניה הביט אל מרחבי השמים שמעל לכידוני הברושים ולא ראה דבר לבד מפיסת ענן בהיר וקל כנוצה שהרוח דחקה בו עוד ועוד להשיטו משם הלאה. הוא עצם את עיניו ולא פקח אותן אלא לאחר שתמו חבטות רגבי האדמה ששני הפועלים הזריזים הטיחו מאתיהם בקרשים שבבור. השמים היו כחולים ונקיים ולא היה זכר לענן הלבן. רן שאל אותו בדאגה: “אבא, אתה בסדר?” וחנניה ענה: “אני חושב שכן.”

הכול נגמר. הקהל החל להתפזר. עוד רגעים ארוכים המשיך חנניה לעמוד בשקט לצד תלולית העפר. שני עורבים קראו זה לזה מצמרות הברושים בקולות צרודים, קְרע־קרע. חנניה מישש את צווארון חולצתו. הוא לא זכר מתי בדיוק קרע הרב בבגדו, מי הניח על התלולית הטרייה את זר הגרברות הוורדרדות, את האבנים הקטנות, גם לא ראה מי תקע למראשותיה את הקרש הקטן שאותיות שמה נרשמו עליו בטוש כחול: תמה גבע בן־דויד, ומתחת: כ' בתמוז. תמר אמרה לו, “יאללה, חנניה, בוא נלך.” חנניה סב על עקביו, גבו שחוח. הוא פסע בין הקברים בכיוון היציאה, ורן משך אותו אל הברזיה הקטנה לשטוף ידיים. שלומית הסירה מראשה את הצעיף ואמרה משהו למיכל. אנשים באו ללחוץ את ידו ולהיפרד, ופניהם היטשטשו וכבר לא ידע למי אמר תודה רבה ושלום ולמי עוד לא. עברו עוד דקות אחדות והשקט בבית העלמין הקטן שב על כנו.

הימים שבאו אחר כך קירבו את חנניה אל ילדיו קרבה גדולה משידע שנים רבות. מיכל ואשר חזרו לבתיהם לטפל בילדים, אך באו לבקר כל יום בשעות אחר הצהריים. חנניה ביקש מהם שיביאו איתם את הנכדים – אם הם רוצים לבוא – ואחר צהריים אחד עלו מהדשא צחוקיהם הרמים של דור ויובל וגל ואדווה שהחלימה, מתערבבים שעה ארוכה בנביחותיו הרמות של אוניקס, שסוף־סוף מצא שוב חברים למשחק. כשניסו הוריהם להסות את הילדים המשתובבים בחוץ, גער בהם חנניה ואמר שהקטנים לא מפריעים לו, להפך: שישתובבו כמה שהם רוצים.

רן ושלומית נשארו עם אביהם בבית כל ימי השבעה ולא משו ממנו לרגע. מסירותם נגעה ללבו, אף שחש שאינו זקוק לשמירה צמודה כל כך. מן היום הראשון חזרו ילדיו לישון כל אחד בחדר ילדותו, וחנניה התפתה לחוש שמץ מן האושר שהתפוגג לפני עידנים, כשעוד גרו כולם תחת קורת גג אחת, קורתו. רק החצי הריק של המיטה הזוגית פער אליו לוע אפל ופוגג את האשליה. בלילות לפני שנרדם סוף־סוף, נדדו מחשבותיו אל תמה שלו והוא חזר איתה יד־ביד בדמיונו אל השנים הטובות. זיכרונו היה חד כתער. דבר לא נעלם ממנו גם אחרי עשרים, שלושים וארבעים שנה. ראשו מלא חיים שלמים, סדורים כפרקים בספר, והוא קרא בהם מראשיתם ועד סופהּ, עד שנעלמה שוב העננה ההיא הקטנה והלבנה מעיניו ומשמי הקיץ הבהירים של יום קבורתה. את התמונות שעלו בראשו שמר לעצמו כדי שלא להוסיף כאב, ודווקא ילדיו ביקשו להעלות זיכרונות ולדבר על אמם. ערב אחד, אחרי שאחרון המנחמים הלך לדרכו, עלה רן על כיסא והוריד מן המדף העליון של כוננית הספרים כמה אלבומים. הוא הסיר מעליהם בזהירות את האבק במטלית סחוטה היטב, ושלושתם התיישבו להתבונן בתמונות.

שלומית צחקה ודמעות עלו בעיניה, “מה, הייתי פעם כזאת רזה? הנה אימא ואני בכנרת! ואבא, הנה אתה ואימא בטיול אופניים בגליל, איזה חתיך היית!” מבין הדפים נשרה לרצפה תמונה ישנה בחום־לבן והישירו ממנה מבט שלוש נשים צעירות, שערן הכהה עשוי גלים גלים. הן היו לבושות חליפות חצאית מחויטות, וכל אחת חבשה לראשה כובע מהודר. “מי אלה?” שאל רני וחנניה צחק, “מה, אתם לא זוכרים את התמונה הזאת? השתיים מימין הן האחיות של אימא לילי ורוז’י, והשמאלית היא אימא. פה אמא בת עשרים ואחת, לא יותר.” השלושה הביטו בדממה בחיוך שצודדה אליהם מנייר הצילום הדהוי הנערה שפניה קורנות. חנניה הפך את התמונה ועיניו קראו בשקט את מה שהיה רשום מאחור באותיות לטיניות מסולסלות. הם דפדפו באלבום עוד ועוד. חנניה נשאב אל זמנים אחרים, אל בארות הזיכרון הצלולות העולות על גדותיהן, מזכיר לילדיו נשכחות, מצייר להם תמונה ברורה וממוקדת של אמם מן השנים שלא הכירו אותה. כשנסגר האלבום האחרון, המסע תם. ההתפכחות הכאיבה. שלומית פיהקה. רני אמר בעדינות, “תן אבא, אני אחזיר את האלבומים למקום.”

חנניה קם והלך אל חדר השינה. באפלולית החדר המוגף משך החוצה את המגרה הראשונה, הגלויה לעין, של השידה האינדונזית הקטנה ששלח להם רפי, האחיין של תמה, מטיולו במזרח אחרי השחרור. ביום שהלך להביא את החבילה מהדואר תהה חנניה מה יש בה שהיא כל כך כבדה, ותמה קילפה את עטיפתה החומה ושניהם בחנו את השידה החומה־כהה, שגולפו בה פרחי־עץ קטנים על ארבע דופנותיה. הם קראו בשמחה את המכתב הארוך המלא חוויות מוזרות, שכתב להם רפי, ותמה העירה שמעניין למה הוא התכוון כשכתב שיש פה טריק מגניב. “זהו בדיוק,” ענה לה אז חנניה, “זה התפקיד שלנו לגלות.” לבסוף גילו. תמה קראה קריאת התפעלות והחליטה ששם היא מחביאה את התכשיטים שלה.

חנניה הוציא את המגרה הקטנה ממקומה, ומעבר לה התגלתה המגרה השנייה, הקטנה יותר והסודית. הוא העלה מתוכה קופסת עץ יפה, מחומשת, והחזיר את שתי המגרות למקומן. הוא חזר לסלון והתיישב בין שני ילדיו. בזהירות פתח את המכסה המגולף. מבפנים עלה ריח מתקתק של בושם ישן, שדבק גם בתכשיטים שנחו על הקרקעית המרופדת קטיפה ארגמנית דהויה. ילדיו הביטו בתכשיטים הישנים של אמם כאילו דבק בהם לא רק ריחה, אלא גם משהו ממגעה וחומהּ. “אתם יכולים לבחור מה שאתם רוצים,” אמר. “רק את טבעת הנישואין של אימא אני רוצה לשמור,” הוסיף כמתנצל.

ילדיו מחו מיד ואמרו שעוד מוקדם, שיחשוב, אולי הוא רוצה לשמור לעצמו משהו למזכרת, אבל הוא היה בטוח לגמרי והניח את הקופסה פעורה על השולחן נכחם. לרני הוא אמר, “תיקח תכשיטים למיכלי, היא תשמח.” רן נתן לשלומית לבחור ראשונה, והיא ענדה על אצבעה בהיסוס, כאילו היא עושה מעשה אסור, טבעת זהב ישנה משובצת בשלוש אבני אודם קטנות. אחר כך ענדה לצווארה מחרוזת קצרה של פנינים עגולות עם סוגר זהב עגול שנחרטו עליו האותיות .T.G היא פשפשה קלות בקופסה ולאחר היסוס קצר הסירה ממִפְרק ידה את השעון שענדה ושלתה מן הקופסה שעון דוֹקְסָה עשוי זהב שארבעה יהלומים יפים שובצו בו במקום הספרות 3, 6, 9, ו־12 ורצועת העור שלו נשחקה בשוליה. חנניה אמר לה, “השעון הזה כל כך ישן שצריך למתוח לו את הקפיץ כל יום.” שלומית מתחה את הקפיץ בזהירות, כיוונה את המחוגים לשעה הנכונה וענדה את השעון על ידה. אביה האיץ בה לקחת עוד תכשיט אחד, והיא שחששה שמא לקחה מן היקרים שבהם, בחרה טבעת זהב פשוטה בצורת נחש שראשו וזנבו מחוברים זה לזה. היא ענדה אותו על הזרת ומחתה דמעה. “זה בסדר מה שלקחתי?” שאלה את אחיה.

רן חפן בידו את שארית התכשיטים של אמו בלי שנתן את דעתו על טיבם או על ערכם והניח אותם בזהירות בארנקו. חנניה הביט בקופסה הריחנית, שעל קרקעיתה נותרה מיותמת טבעת הזהב הדקה והענוגה שקנה לתמה בפרוטה מצורף תימני, ובה קידש אותה על המדשאה, נוכח הים, סמוך למקום שעליו תעמוד לימים הצרכנייה. הוא שלה מן הקופסה את הטבעת שתמה הסירה בבית החולים מאצבעה הגרומה לאחר שחזרה לשם בפעם האחרונה. “תשמור לי עליה עד שאחזור,” אמרה. חנניה ניסה לענוד את הטבעת על אצבעו. הטבעת הייתה קטנה מדי. הוא החזיר אותה למקומה ובקש משלומית שתחזיר את הקופסה למגרה של רפי.

כעבור שלושה ימים ואולי ארבעה כבר היו עליו ביקורי המנחמים לטורח. בכל בוקר קם מוקדם, הוציא את אוניקס לחצר, התגלח – הוא ורני החליטו שהם לא מגדלים זקן – התלבש, חימם את מה שנשאר מהפשטידה של תמר, חתך ירקות והכין סלט, הכין קפה והעיר את ילדיו. שלושתם אכלו ארוחת בוקר ביחד. אחר כך פתח את דלת הכניסה, ולמרות החום השאיר אותה פתוחה לרווחה למנחמים שעשו את דרכם אל ביתו טיפין־טיפין לאורך כל שעות היום. פעם אחת, הוא כבר לא זכר באיזה הקשר בדיוק, עלתה בו להרף עין דמותה של רוחמה. רק החלה להתרקם בו המחשבה עליה ועל הילד, מדוע הלכו ולאן, וכבר הוסחה דעתו על ידי אחד מקרוביו שנפל על צווארו, ודמותה חמקה ממנו כצל עובר.

ביום שישי בבוקר באו רק שלושה שכנים מהמושב. “באמת שלא באנו לשבת הרבה,” אמרו והלכו כהבטחתם כעבור כחצי שעה. בדיוק כשתמר נכנסה, באו גם זאב וגילה מטבעון. “מה שלום החייל שלכם,” שאל אותם והם סיפרו לו באריכות, כאילו יסיחו כך את דעתו מצערו, על הקורס שאייל עושה עכשיו בגבעתי, על הבת הגדולה שגומרת תואר ראשון במחשבים בטכניון ועל חתונתה שתיערך בחורף. “למה בחורף אתה שואל? כי ככה הזוג הצעיר רוצה,” גילה משכה בכתפיה. אחר כך זאב ושלומית תפסו פינה ודיברו על מניות ועסקאות נדל"ן כדאיות, תחום מומחיותה של שלומית, וגילה התיישבה קרוב מאוד אל חנניה והוא חש את נשימתה החמה ואת ריח פיה העדין והשיב על כל השאלות ששאלה אותו בשקט ובסקרנות לא מוסתרת. היא רצתה לדעת מי היה הרופא שטיפל בתמה ואם הייתה רשלנות, וכמה זמן לקח כל הסיפור. חנניה ענה לה ברצון. עצם החזרה על הפרטים הרגיעה בו עצב חשוף, וגילה לא אמרה דבר, רק הנידה בראשה כלא מאמינה. אחר כך כיבד את כולם בעוגיות הפרג של תמר, עוגת השוקולד שלה כבר מזמן נגמרה, והוא לא שכח להחמיא לה. בצהריים, אחרי שהבית התרוקן שוב, חנניה קם מהספה ואמר, “מספיק, אני לא יכול לשבת יותר, ממילא כבר יום שישי ואני לא חושב שמישהו עוד יבוא היום. אני לוקח את אוניקס לטיול קצר בים. לי אין בעיה עם זה, אני מקווה שגם לכם לא.” לפני שיצא, הוסיף, “אם מישהו בכל זאת יבוא, תגידו לו שאני תיכף חוזר.”

כשאוניקס ניחש את הכיוון, לא היה מאושר ממנו. כהרף עין יצא מטווח הראייה של חנניה, שלא טרח לשרוק לו כהרגלו. שירוץ. שייהנה. גם הוא היה כבול בבית כל השבוע. חנניה פסע בשביל ונשם עמוקות. כל מה שקלט בחושיו נספג אל תוכו בעָצמה כפולה מזו שידע עד היום: חום השמש הבוהקת וגובהי הצוק הצהבהב, ליטוף הרוח השורקת וריח הים המלוח, געש הגלים המתנפצים, שארית חייו. כשירד אל החוף, ראה את אוניקס מרחרח בהתרגשות איזה חפץ עגול ומבריק בין סלעי הכורכר. שם בדיוק עמד האוהל של רוחמה וחיים! לבו החסיר פעימה.

עוד לפני שהתקרב ממש, ראה שהאוהל לא שם. הסימנים על החול היו מסוכסכים. החפץ העגלגל החזיר אליו את אור השמש כאילו בער באש. חנניה נעצר רגע. ממקומו הבריק החפץ ביתר שאת, כאילו קורץ אליו. סקרנותו גברה והוא קרא אל אוניקס, “מה מצאת?” הכלב התעלם ממנו והמשיך לרחרח בחדווה, כמי שמתוודע אל מכר ותיק. חנניה האיץ את צעדיו ונעורה בו תקווה קלושה. כשהגיע אל אוניקס, מתנשף, הסיט את אפו של הכלב הצדה וראה: השעון המעורר היה מוטל על צדו, דומם וחציו שקוע בחול, מחוגיו הירוקים מצביעים בלי ניע על השעה שתיים וחמישים ושלוש דקות. חנניה הזדקף. הוא לא היה מכה אותה לעולם.

הוא הליט את עיניו בכף ידו, והחל סורק את החוף הריק אט־אט, עד שעשה סיבוב של שלוש מאות ושישים מעלות.

כעבור כמה ימים ירד הגשם הראשון.

רחובות, 1999